אוצר הפוסקים

סימן א, סעיף א

חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל: הגה כל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה בלא תורה כו׳ ולא נקרא אדם וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקקים שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳:

סימן א, סעיף ב

אין מוכרין ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה:

סימן א, סעיף ג

מצוה על כל ישראל שישא אשה בן שמונה עשרה והמקדים לישא מבן י״ג מצוה מן המובחר אבל קודם י״ג לא ישא דהוי כזנות ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה ומיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר: הגה ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים כגון עקרה וזקנה או קטנה משום שחושק בה או משום ממון שלה אעפ"י שמדינא היה למחות בו לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה אף על פי שלא קיים פריה ורביה וכן בשאר עניני זיווגים (ריב״ש סימן ט״ו) ובלבד שלא תהא אסורה עליו:

סימן א, סעיף ד

ומי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי תמיד ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו:

סימן א, סעיף ה

כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה והוא שלא יהיה הבן סריס או הנקבה איילונית (פי׳ איל הוא זכר הצאן כלומר שיש לאשה טבע הזכר וסימניה הם שאין לה שדים כנשים וקולה עבה ואותו מקום אינו בולט מגופה כיתר הנשים):

סימן א, סעיף ו

נולדו לו זכר ונקבה ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה בד"א ע כשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אע"פ שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח אחד מהם זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה זו: הגה היה הבן ממזר או חרש שוטה וקטן קיים המצוה (ב״י בשם הרשב״א) :

סימן א, סעיף ז

היו לו בנים כשהיה עובד כוכבים ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו אבל אם היו לו בנים כשהוא עבד ונשתחרר הוא והם לא קיים מצוה זו עד שיוליד אחר שנשתחרר:

סימן א, סעיף ח

אף על פי שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו אפילו יש לו כמה בנים ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אלא אם כן ימכור ספר תורה אם אין לו בנים ימכור כדי שישא אשה בת בנים אבל אם יש לו בנים לא ימכר אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה ויש אומרים שאפילו אם יש לו בנים ימכור ספר תורה כדי שישא אשה בת בנים: הגה מיהו אם מכיר שאינו בן בנים עוד ואינו ראוי עוד להוליד ישא אשה שאינה בת בנים (נ״י בפרק הבא על יבמתו) וכן אם יש לו בנים הרבה ומתיירא שאם ישא אשה בת בנים יבואו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו מותרלישא אשה שאינה בת בנים אבל אסור לישב בלא אשה משום חשש זו (ת״ה סי׳ רס״ג) :

סימן א, סעיף ט

נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בספוקייהו ומכל מקום נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מארבע נשים כדי שיגיע לכל אחת עונה בחדש ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו (ועיין לקמן סוף סימן ב׳ דאסור לישא שתי נשים בשני מקומות):

סימן א, סעיף י

רבינו גרשום החרים על הנושא אשה על אשתו אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה: הגה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור (מהרי״ק שורש ק״א) והוא הדין בכל מקום שיש דיחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה (מרדכי פרק החולץ ורשב״א סימן ר״פ ומהר״ם פאדווה סי׳ י״ט) אמנם יש חולקים וסבירא להו דחרם רבינו גרשום נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום וצריך לחלוץ (הגהות מרדכי דיבמות והגהות מרדכי דכתובות וכן כתב נימוקי יוסף פרק החולץ) ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו לישא אחרת *(כן משמע בתשובת הרשב״א) וכל שכן אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו: ולא פשטה תקנתו בכל הארצות: הגה ודוקא במקום שידוע שלא פשטה תקנתו אבל מן הסתם נוהג בכל מקום (תשובת ר״י מינץ סי׳ י') ועיין בי"ד סימן רכ״ח אם הלך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל: ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי: הגה ומכל מקום בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד ואין נושאין שתי נשים וכופין בחרמות ונידויין מי שעובר ונושא ב׳ נשים לגרש אחת מהן ויש אומרים דבזמן הזה אין לכוף מי שעבר חרם רבנו גרשם (ב״י סימן ע״ו) מאחר שכבר נשלם אלף החמישי (שם בשם מהרי״ק) ואין נוהגין כן יש אומרים מי שהמירה אשתו מזכה לה גט על ידי אחר ונושא אחרת וכן נוהגין במקצת מקומות (פסקי מהרא״י סי׳ רכ״ו) ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה (שם מנהגי רינוס) :

סימן א, סעיף יא

טוב לעשות תקנה בחרמות ונדויים על מי שישא אשה על אשתו:

סימן א, סעיף יב

נשבע שלא ישא אחרת על אשתו ושהתה עשר שנים שלא ילדה יתבאר בסימן קי״ח:

סימן א, סעיף יג

אשה אינה מצווה על פריה ורביה ועיין בסימן קנ״ד (ומכל מקום יש אומרים דלא תעמוד בלא איש משום חשדא) (הגהות אלפסי פרק הבא על יבמתו בשם א״ז) :

סימן א, סעיף יד

דין מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יתבאר שם:

סימן ב, סעיף א

לא ישא אדם אשה שיש בה שום פיסול: הגה כל הנושא אשה פסולה משום ממון הויין לו בנים שאינם מהוגנים אבל בלאו הכי שאינה פסולה עליו אלא שנושאה משום ממון מותר (בתשובת ריב״ש סימן ט״ו) מי שרוצה לישא אשה פסולה בני משפחתו יכולין למחות בו (הר״ן פרק המוכר) ואם אינו רוצה להשגיח בהם יעשו איזה דבר לסימן שלא יתערב זרעו בזרעם. ומי שפסקו לו ממון הרבה לשדוכין וחזרו בהם לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליח (ב״י בשם א״ח) :

סימן ב, סעיף ב

כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהם לכתחלה ואף על פי כן אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד (או שני בני אדם שמתגרים זה בזה) (פרק עשרה יוחסין) או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד [ או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר חוששין להם וראוי להתרחק מהם שאלו סימני פסלות הם וכן כל הפוסל אחרים תמיד כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים חוששין לו שמא ממזר הוא ואם אומר להם שהם עבדים חוששים לו שמא עבד הוא שכל הפוסל במומו פוסל וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששים לו ביותר שמא גבעוני הוא:

סימן ב, סעיף ג

משפחה שקרא עליה ערער והוא שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהם עבדות הרי זה ספק ואם משפחת כהנים היא לא ישא ממנה אשה עד שיבדוק עליה ארבע אמהות שהן שמנה אמה ואם אמה אם אבי אמה ואמה וכן הוא בודק על אם אביה ואמה אם אבי אביה ואמה ואם היתה משפחה זו שקרא עליה ערער לוים או ישראלים מוסיף לבדוק עליהם עוד אחת ונמצא בודק עשרה אמהות אבל אשה הבאה לינשא אינה צריכה לבדוק שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים:

סימן ב, סעיף ד

כל שקורין לו ממזר ושותק או נתין ושותק או חלל ושותק או עבד ושותק חוששין לו ולמשפחתו ואין נושאין מהם אלא אם כן בודקין כמו שנתבאר: הגה ויש אומרים דוקא משפחה שנתערב בה אחד מאלו הפסולים אבל אדם אחר שקורין לו כך ושותק אין בכך כלום (טור בשם ר״י ובית יוסף בשם הרמב״ן והרשב״א) ויש אומרים עוד דכל זה דוקא בדורות הראשונים שהיו בית דין נזקקין למי שחרף חברו ומענישין אותו כראוי לכן הוי שתיקה כהודאה אבל עכשיו השותק על המריבה הרי זה משובח אלא אם כן קורין לו כך שלא בשעת מריבה (ב״י בשם השגות הראב״ד) ויש אומרים דלא אמרינן שתיקה כהודאה אלא אם כן צווח על פיסול אחר אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה (הר״ן סוף פרק קמא דכתובות) וכל זה מיירי בפיסול הנוגע בעצמו אבל אם רוצים לפסול זרעו בפניו ושותק אין בכך הודאה אבל למיחש קצת מיהא בעינן (תשובת ר״מ פדוואה סי' י״ד) והשומע חרפתו בשאר דברים ושותק סימן הוא שהוא מיוחס:

סימן ב, סעיף ה

משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אשה כשרה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה אסורה לכהן לכתחלה ואם נשאת לא תצא מפני שהם שתי ספקות שמא זו אלמנת אותו חלל שמא אינה אלמנתו ואם נאמר שהיא אלמנתו שמא אינו חלל: הגה ויש אומרים דוקא האלמנה דהוה לה חזקת כשרות אבל בתה אפילו נשאת תצא ויש מקלין ואומרים דאין חילוק בינה לבתה (ב׳ הדעות בב״י בסוף סי' ס״ז) : אבל אם נתערב בה חלל ודאי כל אשה מהם אסורה עד שיבדוק ואם נשאת תצא והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי: הגה וכל זה דוקא למי שיודע בדבר אבל משפחה שנתערב בה פסול ואינו ידוע לרבים כיון שנטמעה נטמעה והיודע פיסולה אינו רשאי לגלותה אלא יניחנה בחזקת כשרות שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבא ומכל מקום כשר הדבר לגלות לצנועין (כך משמע מהר״ן פרק עשרה יוחסין) ודוקא משפחה שנטמעה ונתערבה אבל כל זמן שלא נתערבה מגלין הפסולים ומכריזין עליהם כדי שיפרישו מהם הכשרים (שם בהגהות אלפסי) ועיין בחשן המשפט סימן ל״ה מי נאמן להעיד על משפחות:

סימן ב, סעיף ו

לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסיות לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ: הגה ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם בהמה וכל זה בעם הארץ שאינו מדקדק במצות (טור) ומצוה לאדם שישא בת אחותו (גמרא בסנהדרין וביבמות) ויש אומרים אף בת אחיו (הרמב״ם פ״ב דהלכות איסורי ביאה) :

סימן ב, סעיף ז

לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצורעין ולא ממשפחת נכפין והוא שהוחזק שלש פעמים שיבואו בניהם כך:

סימן ב, סעיף ח

עם הארץ לא ישא כהנת ואם נשא אין זיווגם עולה יפה שימות הוא או היא מהרה או תקלה תבוא ביניהם אבל תלמיד חכם שנושא כהנת הרי זה נאה ומשובח תורה וכהנה במקום אחד:

סימן ב, סעיף ט

לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה שדבר זה גורם לזנות:

סימן ב, סעיף י

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ואם הודיע תחלה שהוא נושא אותה לימים ידועים מתר:

סימן ב, סעיף יא

לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת שמא יזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ואדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפורסם אחריו מותר:

סימן ג, סעיף א

מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן. ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו: הגה ויש אומרים דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה (בית יוסף בשם הרמ״ך) . וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי. ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד אבל אוסר עצמו *בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת (לו אם היא פסולי כהונה) ספק חללה ואם היה מסיח לפי תומו ה נאמן. כיצד מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא הוציאוני מבית הספר הפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב וחברי בדלים ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבינו הקדוש לכהונה על פי עצמו:

סימן ג, סעיף ב

היה עד אחד מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ולקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו ואפילו * אביו נאמן עליו ואפי' משטרות מעלין לכהונה בזה"ז כיצד הרי שהיה כתוב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני מנה ועדים חתומים עליו הרי זה בחזקת כהן ככהני זמן זה וכן מעלים מנשיאות כפים ומקריאה בתורה ראשון להיות כהן ככהני זמן זה (ויש אומרים דאם חתם עצמו אני פלוני כהן עד מהני בזמן הזה) (הר״ן פ"ב דכתובות) :

סימן ג, סעיף ג

אם יעיד אחד מהאנוסים שאחד מהם מוחזק בכהונה מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו עובדת כוכבים:

סימן ג, סעיף ד

אפילו באו שנים וכל אחד מעיד על חבירו שהוא כהן נאמנים ולא חיישינן לגומלין:

סימן ג, סעיף ה

נאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל ואוכל תרומה ומעלין אותו על פיו להיות כהן ככהני זמן זה:

סימן ג, סעיף ו

מי שבא ואמר כהן אני ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא הרי זה בחזקת אביו (ובכל דבר הולכין אחר החזקה שהרי שורפין וסוקלין על החזקה):

סימן ג, סעיף ז

מי שהוחזק אביו כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה חוששין לו ומורידין אותו בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו. באו שני עדים אחר כך והעידו שהוא חלל מורידין אותו מכהונה בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה שזה האחרון מצטרף לעד ראשון והרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול שהשנים כמאה וישאר כהן בחזקת אביו:

סימן ג, סעיף ח

אשה שלא שהתה שלשה חדשים אחר בעלה וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון והיה אחד מהן כהן והשני ישראל הרי זה ספק כהן וכן אם נתערב ולד כהן בולד ישראל והגדילו התערובות כל אחד מהם ספק כהן ונותנים עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים נושאים נשים הראויות לכהונה ואין מטמאים למתים ולא אוכלים בתרומה ואם נשאו גרושה מוציאים ואין לוקים:

סימן ג, סעיף ט

שני כהנים שנתערבו ולדותיהם או אשת כהן שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת לכהן אחר ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון הרי זה כהן ונותנים על הולד חומרי שניהם הוא אונן עליהם והם אוננים עליו הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאים לו במה דברים אמורים בזמן שבאים מכח נשואין אבל בזנות משתיקין אותו מדין כהונה הואיל ואין ידוע ודאי מי הוא אביו כיצד עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל אף על פי שהוא ודאי בן כהן ואם נטמא למת או נשא גרושה לוקה ואינו עובד ואינו אוכל בתרומה: הגה זנתה עם כהן אחד ובתוך שלשה נשאת לכהן אחר הולד פסול לכהונה (תא"ו נתיב כ״ג) כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים (תשובת הרא״ש כלל ל״ב) :

סימן ד, סעיף א

ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות בין זכרים בין נקבות:

סימן ד, סעיף ב

עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות מיד:

סימן ד, סעיף ג

מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות שאחר שנתגייר הוא ובנו שנולד לו אחר שנתגייר אסורים ובן בנו מתר:

סימן ד, סעיף ד

מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני:

סימן ד, סעיף ה

ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה ואחד מאלו חוץ מממזר שבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה:

סימן ד, סעיף ו

נתגיירה אחת מאלו ונשאת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית הולד הולך אחר הפסול לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא בת ישראל הבת כשרה אפילו לכהונה שאחר איזה מהם שנלך היא כשרה אבל מצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שני מצרי ראשון שנשא מצרית שניה יש אומרים הולד ג' ולהרמב״ם הולד שני:

סימן ד, סעיף ז

עמוני שנשא מצרית הולד עמוני ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי שבאומות הלך אחר הזכר אבל אם נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם לפיכך גר עמוני שנשא גיורת מצרית הולד אם הוא זכר דינו כעמוני להיות אסור לעולם ואם היא נקבה דינה כמצרית: הגה גר מצרי שנשא גויה עמונית הבן הוא עמוני והבת היא מותרת (*טור) :

סימן ד, סעיף ח

וגר מצרי שנשא גיורת עמונית הולד מצרי ואסור עד דור שלישי:

סימן ד, סעיף ט

שאר כל האומות לאחר שנתגיירו הרי אלו כישראל מיד:

סימן ד, סעיף י

האידנא נתבלבלו כל האומות לפיכך עמוני ומואבי ואדומי שנתגיירו מותרין לבא בקהל מיד דכל דפריש מרובא פריש ואנו תולים שהוא מרוב האומות שהם מותרים מיד להרמב״ם הוא הדין למצרי ולהרא״ש מצרי באיסורו עומד:

סימן ד, סעיף יא

עבד שהוטבל לשם עבדות אסור בישראלית וישראל אסור בשפחה בין אם היא שלו בין אם היא של אחר:

סימן ד, סעיף יב

לאחר ששחררו רבו הרי הוא כישראל לכל דבר הפקירו רבו או שהניח לו רבו תפילין או שהיה רבו ש"ץ וקראו לעלות לקרות בתורה או שהשיאו רבו ישראלית אינו מותר בבת ישראל עד שיכתוב לו גט שחרור ואף על פי כן * חוששין לקדושיו ויש מי שאומר דאפילו לא השיאו רבו אלא שהוא נשאה לפני רבו חוששין לקדושיו (וכל שכן אם הוא נשא שפחתו דחוששין לקדושיו) (טור) :

סימן ד, סעיף יג

איזהו ממזר זה הבא מאחת מכל העריות בין בחייבי מיתות בין בחייבי כריתות חוץ מהבא מהנדה שאף על פי שהוא פגום אינו ממזר אפילו מדרבנן:

סימן ד, סעיף יד

האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר משנים עשר חדש וילדה אחר שנים עשר חדש הולד ממזר שאין הולד שוהה במעי אמו יותר משנים עשר חדש ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר וכיון דפלוגתא היא הוי ספק ממזר: הגה [לב] אבל תוך שנים עשר חדש אין לחוש דאמרינן דאשתהי כל כך במעי אמו (כעובדא פרק הערל וכך כתב מהרי״ק) ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן דאשתהי כל כך וחיישינן לה (בתשובת מיימוני) אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון וילדה תחלת כסלו אף על פי שאין ביניהן רק חמשה חדשים לא חיישינן לבנה לומר שהיתה מעוברת קודם לכן דהחדשים גורמים (ע"ל סי' קנ״ו ס"ד) והוה ליה בן ז׳ (בתשובת ר״י מינץ ס"ו) ואפילו הפילה בתשרי ושמעו הולד בוכה לא חיישינן שהיתה מעוברת קודם לכן דאפשר לו לבכות לחמשה חדשים אלא שהוא נפל ואינו ראוי להיות קיים (בב״י בשם תשובה שכך השיב הר״ר דוראן) :

סימן ד, סעיף טו

אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים שרוב בעילות תולים בבעל אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה וכהן חושש לה מדין תורה (ואם בעלה כהן חוששין על בניה שהם חללים) (מהרי״ו סימן כ״ד) וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור ואם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבנים: הגה ומ"מ היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים (מהר״מ פאדוואה סימן ל״ג) היתה פרוצה כשהיתה פנויה או ארוסה ולא היתה פרוצה לאחר נישואין אף על פי שראוה מנאפת פעם אחת בניה כשרים (ג״ז שם) :

סימן ד, סעיף טז

האשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת והרי בעלה קיים הולד מהשני ממזר גמור ומותר בממזרת ואם הראשון חזר ובא עליה קודם שגירשה השני וילדה הוא ממזר מדרבנן ואסור בממזרת גמורה ומותר בממזרת מדרבנן כיוצא בו (אבל אם זינתה ואח"כ בא בעלה עליה אין הולד ממזר) (מרדכי סוף החולץ) :

סימן ד, סעיף יז

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש הולד אין לו תקנה מפני שצד ממזרות וצד כשרות מעורבים בו לפיכך אסור אף בשפחה ובניו כמותו לעולם:

סימן ד, סעיף יח

ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר לעולם:

סימן ד, סעיף יט

עובד כוכבים ועבד שבאו על הממזרת הולד ממזר ואם באו על בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הולד כשר ופגום לכהונה:

סימן ד, סעיף כ

ממזר הבא על העכו"ם הולד עכו"ם ואם נתגייר הרי הוא כישראל ואם בא על השפחה הולד עבד נשתחרר הרי הוא בן חורין לפיכך ממזר נושא לכתחלה שפחה שקבלה עליה מצות וטבלה לשם עבדות להתיר בניו שישתחררו ויהיו מתרים בישראלית:

סימן ד, סעיף כא

עכו"ם שבא על אמו והוליד ממנה בן ונתגייר אותו הבן מותר לבא בקהל:

סימן ד, סעיף כב

גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת משום דקהל גרים לא אקרי קהל והולד ממזר ואפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה כגון שהיה אביו גר ונשא גיורת אפילו הכי מותר בממזרת ודוקא עד עשרה דורות אבל מכאן ואילך אסור שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבואו לומר ישראל נושא ממזרת ולהרמב״ם מותר בממזרת וכן בן בן בנו עד שישתקע שם גרותו ממנו ולא יודע שהוא גר ואחר כך יאסר בממזרת ואחד הגרים ואחד העבדים המשוחררים דין אחד לכלם:

סימן ד, סעיף כג

גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת:

סימן ד, סעיף כד

ממזר נושא ממזרת במה דברים אמורים כששניהם ודאין אבל אם האחד ודאי והשני ספק או אפי' שניהם ספק אסורים זה בזה דשמא הא' ממזר והשני אינו ממזר וכיצד ספק ממזר כגון שבא מספק ערוה שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קדושין או שנתגרשה ספק גירושין:

סימן ד, סעיף כה

יבמה שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונתיבמה וילדה ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון הולד כשר ואם אחר כך חזר ובא עליה יבם ונתעברה וילדה הולד ספק ממזר ואסור בממזרת ובבת ישראל:

סימן ד, סעיף כו

פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבדקה או שהיא שוטה או אלמת ואפילו אם אומרת של פלוני הוא ואנו מכירים באותו פלוני שהוא ממזר אין זה הולד אלא ספק אפילו אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ואם אותו פלוני הוא כשר הולד כשר ומכל מקום אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו אם אינו מודה שהוא בנו ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו (ר״ן ס"פ אלמנה לכ״ג) ואפילו עד אחד אין נאמן עליו כשמכחישו (ג״ז שם) : אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני: הגה ודוקא פנויה אבל אם זנתה תחת הבעל אפילו אומרת של פלוני הוא והוא ממזר אין חוששין לדבריה דתולין רוב בעילותיה בבעל וכשר ומותר בקרובי אותו פלוני שאומרת עליו (פסקי מהרא״י סימן ל״ז וכ"כ בנימין זאב) :

סימן ד, סעיף כז

ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר (והוי בנו {לג} ליורשו ואפילו אם הארוס אומר שאינו זוכר רק שאינו מכחישה) (שם בהר״ן) ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הולד ממזר ודאי ואם אינה בפנינו לשאול אותה או שאומרת איני יודעת ממי הוא הוי ספק ממזר והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי אפי' הוא מכחישה והני מילי לעלמא שאם נשאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר אבל לארוס גופיה אסורה דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא:

סימן ד, סעיף כח

היו מרננים אחריה שזניתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים אע"פ שבא עליה ארוסה בבית חמיו הולד ספק ממזר שכשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים ואם נבדקה ואמרה לארוס נבעלתי הולד כשר (וכן אם ידוע שהארוס בא עליה ולא יצא קול שזנתה מאחרים) (כן משמע פרק אלמנה לכ״ג הביאו הר״ן סוף פ״ק דכתובות והמ״מ בפרק ט״ו מהלכות איסורי ביאה) :

סימן ד, סעיף כט

אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו: הגה ויש אומרים דוקא בנשואה שיש לבן חזקת כשרות אבל ארוסה שאומרת על בנה שהוא ממזר אע"פ שהארוס אומר שהוא שלו ושלא זזה ידו מתוך ידה י"א דהבן הוי ספק ממזר וי"א דהוא נאמן (סברת הרב דבארוס מיירי דברי נ״י פרק אלמנה בנדון זה שהביא ב׳ דעות אלו) : אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו או על אחד מבניו שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי ואם יש בנים לבן אינו נאמן אף על הבן ואם היא אומרת מעובד כוכבים או מעבד נתעברתי הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בזה: הגה והא דאב נאמן על בנו היינו דוקא שלא היה לו חזקת כשרות על פי האב אבל הוה ליה חזקת כשרות ע"פ האב שוב אינו נאמן עליו רק בסהדי (ר' ירוחם בשם הרמ״ה) האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו למה דבר בתחלה כך נאמן (הר״מ מרזבורג) הא דאב נאמן על בנו היינו במי שהוא בחזקת אביו כגון באשתו נשואה אבל פנויה שאומרת זהו בן פלוני והוא אומר שמממזר נתעברה אינו נאמן לפוסלו והיא נאמנת עליו להכשירו (ת״ה סימן רס״ז) :

סימן ד, סעיף ל

האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול אלא לעצמו:

סימן ד, סעיף לא

אסופי שנאסף מהשוק הוי ספק ממזר כגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה בין שיש הוכחה בגופו כגון שהוא מהול [פז] או שאבריו מתוקנים ומיושרים כמו שעושים לנערים או שהוא משוח בשמן או ששמו לו כחול בעיניו או תלו לו קמיע בין שיש הוכחה במקום כגון שנמצא במקום שרבים מצויים שם או שתלוי במקום באילן שאין החיה מגעת שם והיה סמוך לעיר או שנמצא בבית הכנסת הסמוך או בצידי רשות הרבים אין בו משום אסופי כיון שחוששין עליו לשומרו ולא הושלך שם אלא משום רעבון:

סימן ד, סעיף לב

הולד שהיה משלך בדרך ובא א' ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן וכן אמו נאמנת. נאסף מן השוק ובאו אביו ואמו ואמרו בנינו הוא אין נאמנים הואיל ויצא עליו שם אסופי ובשני רעבון נאמנים שמפני הרעב השליכוהו והם רוצים שיזונו אותם אחרים ולפיכך שתקו עד שנאסף:

סימן ד, סעיף לג

האסופי שנמצא בעיר שיש בה עובדי כוכבים וישראלים בין שהיה רוב עובדי כוכבים או רוב ישראל הרי זה ספק עכו"ם לענין יוחסין קידש אשה צריכה גט מספק הטבילוהו בית דין לשם גירות או שטבל משהגדיל הרי הוא לענין יוחסין כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל שאין הטבילה מועלת אלא להוציאו מידי עובד כוכבים:

סימן ד, סעיף לד

אם לא טבל ולא הטבילוהו ב"ד היה רוב העיר עובדי כוכבים מותר להאכילו מאכלות אסורות היה רובן ישראל מחזירים לו אבידתו כישראל מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזקין ובכל ספק ממון המוציא מחברו עליו הראי': הגה ויש אומרים דאפי' ברוב עובדי כוכבים מפקחים עליו הגל בשבת ואין מצווין להחיותו אלא ברוב ישראל (טור) :

סימן ד, סעיף לה

נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי וישראל וממזר נאמנת החיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעים יחוסם במה דברים אמורים כשהוחזקה נאמנת ולא ערער עליה אדם אבל אם ערער עליה אפי' אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס:

סימן ד, סעיף לו

הספקות כגון שתוקי ואסופי אסור לבא זה עם זה ואם נשאו לא יקיימו אלא יוציאו בגט והולד ספק כאבותיו ואין לספיקות אלו תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום כיצד שתוקי או אסופי שנשאו גיורת או משוחררת או גר ומשוחרר שנשא שתוקית או אסופית הולד שתוקי או אסופי:

סימן ד, סעיף לז

כל * מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם שראויה לילד הואיל והאסופי הנמצא בה ספק עכו"ם או עבד כשישא גיורת ה"ז ספק אשת איש וכן השתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה לו הרי היא בספק אשת איש שאין קדושין תופסין בעריות ואיזו אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו כל אשה שאביה או אחיה קיים כשנתעברה אמו וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה שמא היא אשת אביו או אשת אחי אביו: הגה הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור (ב״י מצא כתוב בתשובת רבינו שמשון) אבל האנוסים החוזרים לדת ישראל נראה לי שמותר להתחתן בהם כמו בשאר גרים (הנ״ל) :

סימן ה, סעיף א

פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו ואפילו נתינה או אחת מהספקות מותרת לו הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה: ויש מתירים אפילו בממזרת (טור והראב״ד והרשב״א) :

סימן ה, סעיף ב

איזהו פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו וכרות שפכה כל שנכרת הגיד שלו ובג' אברים אפשר שיפסל הזכר בגיד ובבצים ובשבילים שבהם מתבשל שכבת זרע והם הנקראים חוטי ביצים וכיון שנפצע אחד משלשה אברים אלו או נכרת או נידך (פי' נתמעך מענין פצוע דכא) הרי זה פסול כיצד נפצע הגיד או נידך או שנכרתה העטרה או למעלה מהעטרה פסול ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפי' כחוט השערה מוקף לכל הגיד כשר:

סימן ה, סעיף ג

נחתך מהגיד למעלה מעטרה בשפוע כקולמוס כשר כמרזב שניטל חללו של גיד ונשארו הדפנות לרש״י והרא״ש פסול להרמב״ם כשר:

סימן ה, סעיף ד

ניקב למטה מהעטרה כשר ניקבה עטרה עצמה אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מהנקב פסול ואם נסתם הנקב חזר להכשרו:

סימן ה, סעיף ה

ניקב למטה מעטרה בענין שכנגדו למעלה בתוך העטרה פסול שהעטרה כולה מעכבת:

סימן ה, סעיף ו

נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע בשביל שמשתין בו הרי זה פסול:

סימן ה, סעיף ז

נכרתו הביצים או אחת מהם או שנפצעה אחת מהם או שנידוכה אחת מהם או שחסרה או שניקבה (נקב מפולש) (ב״י בשם נ״י בשם תוס׳ פ׳ הערל) הרי זה פסול: הגה וכן עיקר ודלא כיש מתירים בעל ביצה אחת אם היתה אותה שנטלה שלימה כשנטלה ונשארת של ימין (היא סברת ר״ת) אמנם ראיתי מקילין כסברא האחרונה אבל טוב לחוש באיסור דאורייתא לדברי המחמירים והם רב מנין ורב בנין:

סימן ה, סעיף ח

נכרתו חוטי ביצים או אחת מהן או שנידך או נפצע הרי זה פסול:

סימן ה, סעיף ט

ניקב חוט מחוטי ביצים לשביל מי רגלים והרי הוא מטיל מים משביל מים ומשביל שכבת זרע הרי זה כשר:

סימן ה, סעיף י

כל פיסול שאמרנו בענין זה כשלא היה בידי שמים כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן הרי זה כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמים להרמב״ם אבל לרש״י והרא״ש לא מקרי בידי שמים אלא על ידי רעמים וברד או ממעי אמו אבל ע"י חולי חשיב בידי אדם ופסול וכתב הרא״ש דהכי משמע בירושלמי:

סימן ה, סעיף יא

אסור להפסיד אברי הזרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים בין בא"י בין בח"ל וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה כיצד הרי שבא אחד וכרת הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים או שבא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כלם לוקים ואף על פי שלא סירס אחרון אלא מסורס בין באדם בין בבהמה חיה ועוף והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור [אבל אסור]:

סימן ה, סעיף יב

המשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בע"ח כדי לסרסו הרי זה אסור ואין לוקין עליו ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד:

סימן ה, סעיף יג

הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו אברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות: הגה אבל מותר ליטול כרבלתו של תרנגול אף על גב דמסתרס על ידי זה וכל כיוצא בזה דלא עביד כלום באברי הזרע (בהגהות אלפסי פרק במה בהמה):

סימן ה, סעיף יד

אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה שלנו ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה מותר ואם הערים ישראל בדבר זה קונסין אותו (ואפילו לא הערים והעובד כוכבים מכירו ומכוין לטובתו) ומוכרה לישראל אחר ואפילו לבנו גדול מותר למוכרה אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו: הגה ומותר לתת בהמה לעובד כוכבים למחצית שכר אע"פ שהעובד כוכבים בודאי יסרסנו (הגהות מיימוני פי״ז מהל' א״ב) דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד (בית יוסף) ומותר למכור לעובדי כוכבים בהמות ותרנגולים אע"ג דבודאי העובד כוכבים קונה אותם לסרסם ויש אוסרים (תמצא מבואר בת"ה סי׳ רנ״ד) ומיהו אם אין העובד כוכבים הקונה מסרסם בעצמו רק נותנו לעובד כוכבים אחר לסרס לכולי עלמא שרי (ג״ז שם) כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סי' נ״ט) ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים (מהרא״י סי׳ ק״ס) ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות:

סימן ו, סעיף א

כהן אסור מן התורה בגרושה זונה וחללה ואסור בחלוצה מדרבנן לפיכך אם עבר ונשא ספק חלוצה אין צריך להוציא אבל גרושה אפילו אינה אלא ספק גרושה צריך להוציא בין שנתגרשה מן האירוסין בין שנתגרשה מן הנשואין ואפי' ריח גט פוסל בכהונה וכופין אותו להוציא והיכי דמי ריח גט כגון שאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם ואע"פ שלא הותרה בזה הגט נפסלה לכהונה (ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קדושין בעלמא אע"פ שהוא ברור שאין ממש באותן קדושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא אפילו הכי פסולה לכהונה) (תשובת הרשב״א סימן תק״נ) אבל אם נתן לה גט על תנאי ולא נתקיים התנאי אינו כלום ואינו פוסל ורשאי הכהן לכתחילה לגרש על תנאי:

סימן ו, סעיף ב

קטנה שמיאנה בבעלה מותרת לכהן ואם נתן לה גט אסורה ואם אחר שנתן לה גט החזירה ומיאנה בו מותרת לכהן שהמיאון מבטל הגט ואם אחר שגירשה נשאת לאחר ומיאנה בו יש מי שאומר שמותרת לכהן:

סימן ו, סעיף ג

יצא קול פלוני כהן גירש את אשתו והרי היא יושבת תחתיו אין מוציאין מידו דלקלא דלבתר נישואין או דבתר אירוסין לא חיישינן ואם מת ונשאת לכהן אחר תצא:

סימן ו, סעיף ד

יצא קול פלוני כהן כתב גט לאשתו אם קורין באותו מקום לנתינת הגט כתיבה אע"ג דלכתיבה לחודה נמי קרו כתיבה הוי כאלו יצא הקול פלוני גירש אשתו ואם אין קורין לנתינת הגט כתיבה אין חוששין:

סימן ו, סעיף ה

יצא קול על אשה שנתקדשה ונתגרשה חוששין לקול לאוסרה לכהן ודוקא שיצא הקול בלא אמתלאה אבל אם יצא עם אמתלאה כגון שיצא הקול שקדשה או גירשה על תנאי או שזרק לה קדושין או הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה אין חוששין לקול ואם יש אמתלאה בגירושין ולא בקדושין חוששין לקול הקדושין לאוסרה לעלמא ואין חוששין לקול הגירושין לאוסרה לכהן ודוקא שיצא האמתלאה עם הקול מיד אבל אם יצא הקול ברור ולאחר זמן יצא האמתלאה אינה מבטלת הקול ואם אח"כ נתברר שהיה הקול שקר אפי' לא היה שם אמתלאה מבטלין אותו וכל קול שלא הוחזק בבית דין אינו קול לחוש לו: (וע"ל סי׳ מ״ו) (יצא עליה קול חלוצה יש אומרים דלא חיישינן):

סימן ו, סעיף ו

כהן שנשא אחת מהפסולות היו מחרימין אותם וכל הנושא ונותן עמהם וכיוצא בחומרות אלו עד שיגרשנה:

סימן ו, סעיף ז

כהן שגירש אשתו לא תדור עמו במבוי ואם היו דרים בשכירות או בחצר של שניהם היא נדחית מפניו ואם החצר שלה הוא נדחה מפניה ויתבארו דברים אלו בסי' קי״ט:

סימן ו, סעיף ח

אי זו היא זונה כל שאינה בת ישראל או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו איסור [טז] השוה לכל או שנבעלה לחלל אע"פ שהיא מותרת לינשא לו לפיכך הנרבעת לבהמה אע"פ שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי לא נבעלה לאדם והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה לינשא לו וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה שהיא במלקות לא נעשית זונה ולא נפסלה מכהונה שהרי אינה אסורה לינשא לו אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואינה מיוחדת בכהנים או מאיסורי עשה ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה או לעובד כוכבים ועבד הואיל והיא אסורה לינשא לו הרי זו זונה וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו כזונה ואסורה לכהן וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה וי"א שהבא על חייבי עשה או על חייבי לאוין אפילו חייבי לאוין דשאר לא עשאה זונה חוץ מהבא על היבמה:

סימן ו, סעיף ט

כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין כדרכה בין שלא כדרכה משהערה בה נפסלה משום זונה ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה:

סימן ו, סעיף י

אשת כהן שנבעלה אפילו באונס אסורה לו:

סימן ו, סעיף יא

אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה:

סימן ו, סעיף יב

אשת כהן שאומרת לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחד או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזנתה בין באונס בין ברצון אינה אסורה עליו שמא עיניה נתנה באחר ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריהם ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק: (ועיין לקמן סימן קט״ו ס״ז וסימן קע״ח) :

סימן ו, סעיף יג

אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אף על פי שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודית שהיתה זונה שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא:

סימן ו, סעיף יד

כהן שקדש גדולה או קטנה ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש נאסרת עליו מספק שמא קודם קדושין נבעלה או אחר קדושין אבל ישראל שטען טענה זו לא נאסרה עליו שיש כאן שני ספיקות שמא קודם קדושין שמא אחר קדושין ואפילו אם נאמר אחר קדושין שמא באונס שמא ברצון שהאנוסה מותרת לישראל לפיכך אם קדשה אביה לישראל והיא פחותה מבת שלש שנים ויום א' וטען שמצאה דרוסת איש נאסרת עליו מספק שאין כאן אלא ספק אחד שמא באונס שמא ברצון וספק של איסור תורה לחומרא:

סימן ו, סעיף טו

כל אשה שקינא לה בעלה (או בית דין) (טור) ונסתרה ולא שתת מי סוטה אסורה לבעלה אפי' הוא ישראלואם מת בעלה אסורה לכהן:

סימן ו, סעיף טז

יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ואפילו הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעדי דבר מכוער ומת קודם שנתן לה גט הרי זו מותרת לכהן:

סימן ו, סעיף יז

פנויה שראוה שנבעלה לאחד והלך לו הבועל ואמרו לה מי הוא זה שבא עליך ואמרה אדם כשר הרי זו נאמנת ולא עוד אפילו ראוה מעוברת ואמרו לה ממי את מעוברת ואמרה מאדם כשר הרי זו נאמנת ותהיה (היא ובתה) (טור) מותרת לכהן במה דברים אמורים כשהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברים שם והיו רוב העוברים שם כשרים ורוב העיר שפירשו אלו העוברים ממנה כשרים שחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו שני רובות אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה כגון עכו"ם או ממזרים וכיוצא בהם אע"פ שרוב המקום שבאו ממנו כשרים או שהיו רוב אנשי המקום פסולים אף על פי שרוב העוברים כשרים חוששין לה ונאמר למי שפוסלת אותה נבעלה ולא תנשא לכהן לכתחלה ואם נשאת לא תצא וי"א דבאומרת לכשר נבעלתי בחד רובא לכתחלה מכשירין ובדיעבד אפילו ברוב פסולים:

סימן ו, סעיף יח

ראוה שנבעלה או שנתעברה בעיר אפילו לא היה שוכן שם אלא עכו"ם אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהם הרי זו לא תנשא לכתחלה לכהן שכל קבוע כמחצה על מחצה הוא [נה] ואם נשאת לא תצא הואיל והיא אומרת לכשר נבעלתי היתה אלמת או חרשת או שאמרה איני יודעת למי נבעלתי או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול הרי זו ספק זונה ואם נשאת לכהן תצא אלא אם כן היו שני רובים המצויים כשרים ויש מי שאומר שאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחלה כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים אלא אם כן הלכה היא אליו וסתמא נמי שאין ידוע מי הלך למי תנשא לכתחלה:

סימן ז, סעיף א

שבויה שנשבית והיא בת שלש שנים ויום אחד או יותר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו"ם ואם יש לה עד שלא נתייחד עובד כוכבים עמה הרי זו כשירה לכהונה ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו: הגה ואפי' נשים שאינן נאמנות בעדות אשה כגון חמותה כו' נאמנות בשבויה (הגהות אלפסי פ"ב דכתובות) ושתי שבויות שהעידה כל אחת לחברתה הרי אלו נאמנות וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו נאמן ומעשה באחד שנשבה הוא ואמו ובנה מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין עובד כוכבים אני ואמי יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו ויש שכתב שהקטן נאמן אפילו במתכוין להעיד:

סימן ז, סעיף ב

אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאת שאין אדם מעיד לעצמו וכן שפחתה לא תעיד לה אבל שפחת בעלה מעידה לה ושפחתה שהיתה מסיחה לפי תומה נאמנת: הגה עובד כוכבים פסול לעדות שבויה ואפילו מסיח לפי תומו אינו נאמן (הרא"ש כלל ל"ב) ויש מקילין במסיח לפי תומו (ריא"ז) והוא הדין לעד מפי עד ומסיח לפי תומו לא מהני רק להקל אבל לא להחמיר (רד"כ ב"ח) :

סימן ז, סעיף ג

כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה שמא עיניו נתן בה ואם פדאה והעיד בה ה"ז ישאנה שאלו לא ידע שהיא טהורה לא נתן בה מעותיו:

סימן ז, סעיף ד

האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אפי' הי' שם עד אחד שמעיד שהיא שבויה אבל אם יש שם שני עדים שנשבית אינה נאמנת עד שיעיד לה אחר שהיא טהורה:

סימן ז, סעיף ה

היו שם ב' עדים שנשבית ועד א' מעיד שנטמאה ואחר מכחיש ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה עובד כוכבים עד שנפדית אפילו זה שמעיד שהיא טהורה עבד או שפחה הרי זו מותרת: הגה וי"א שאם היא אומרת נטמאתי נאמנת נגד עד אחד שאומר טהורה אבל לא נגד שני עדים (הגהות אלפסי פ' האשה שנתארמלה) :

סימן ז, סעיף ו

מי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה בית דין לינשא (או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה) ואחר כך באו שני עדים שנשבית ה"ז תנשא לכתחלה ולא תצא מהיתרה ואפילו נכנס אחריה שבאי והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה ה"ז לא תצא מהיתרה שהתירוה ומשמרין אותה מעתה עד שתפדה. ואם באו לה שני עדים אח"כ שנטמאת אפילו נשאת ואפילו היו לה בנים הרי זו תצא ואם בא עד אחד אינו כלום:

סימן ז, סעיף ז

אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שאני טהורה אין אומרים נמתין עד שיבואו העדים אלא מתירין אותה מיד ולא עוד אלא אפי' יצא עליה קול שיש עליה עדי טומאה מתירין אותה עד שיבואו שבשבויה הקילו:

סימן ז, סעיף ח

האב שאמר נשבית בתי ופדיתיה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה אינו נאמן לאוסרה: (וה"ה אם אמר שנבעלה בעילת איסור) (הגה"מ פי"ח מהא"ב בשם הרשב"א) :

סימן ז, סעיף ט

אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה הואיל והדבר ספק הרי זו מותרת לדור עמו בחצר אחד ובלבד שיהיו עמו תמיד בניו ובני ביתו לשומרו:

סימן ז, סעיף י

עיר שבאה במצור ונכבשה אם היו עובדי כוכבים מקיפים את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותם הרי כל הנשים שבתוכה פסולות כשבויות שמא נבעלו לעובד כוכבים אלא מי שהיתה מג' שנים ולמטה ואם היה אפשר שתמלט אשה ולא ידעו בה או שהיתה בעיר מחבואה אחת אפי' אינה מחזקת אלא אשה אחת הרי זו מצלת הכל כיצד מצלת שכל אשה שאמרה טהורה אני נאמנת אע"פ שאין לה עד מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה הייתי ונצלתי נאמנת לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי במה דברים אמורים בגדוד של אותה מלכות שהם מתיישבין בעיר ואין יראים לפיכך חוששין להם שמא בעלו אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר לא נאסרו הנשים מפני שאין להם פנאי לבעול שהם עוסקים בשלל ובורחים להם ואם שבו נשים ונעשו ברשותן אף ע"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותם מידם הרי הן אסורות ויש חולקין ואומרים שאף בגדוד של מלכות אחרת אסורות:

סימן ז, סעיף יא

האשה שנחבשה בידי עובד כוכבים על ידי ממון מותרת אפילו לכהונה: הגה ודוקא שחייבים להם שיראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון שלא יפסידו מכיסם אסורה לבעלה כהן (תא"ו נכ"ג וכן משמע בתוס' פ' אין מעמידין) על ידי נפשות אסורה לכהונה ולפיכך אם היה בעלה כהן נאסרה עליו: הגה וי"א דעל ידי נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה (התוס' והרא"ש והטור והר"ן ובפסקי מהרא"י סימן צ"ב) ודווקא בנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה (הגהות מיימוני פי"ח בשם יש אומרים) אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן אינן אסורות אלא א"כ נגמר דין בעליהן למיתה (בפסקי מהרא"י סי' צ"ב) וי"א דכל מקום שהיא סבורה להחיות על ידי פדיון ולחזור אינה אסורה לבעלה ישראל דאינה מתרצית אע"פ שחבושה מחמת עצמה (שם במהרא"י) ובשעת הזעם והרג רב התירו רבותינו לבעלה ישראל וכסברא הראשונה ואם נחבשה בידי עכו"ם ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה שריא לבעלה (הגהות מיי' פי"ח) ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן אשתו מותרת לו ולא חיישי' שמא זנתה תחתיו ואפי' בעלה כהן ואם אשתו המירה לחוד אסורה לבעלה אפילו ישראל (תשובת הרשב"א והגהות מרדכי כתובות) אם לא שיש לה עד אחד שלא זנתה כשבויה ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זנתה (שם) ובשעת הגזירה שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס יש להקל ולהתירן אפילו לבעלן כהנים (הרא"ש כלל ל"ב) ואם אשה נדרה עצמה להמיר ולא המירה עדיין וחזרה בה מותרת לבעלה (מהרי"ק ש' ק"ס) בד"א בזמן שיד ישראל תקיפה על העכו"ם והם יראים מהם אבל בזמן שיד העכו"ם תקיפה אפילו על ידי ממון כיון שנעשית ברשות העכו"ם נאסרת אלא אם כן העיד לה אחד כשבויה: הגה וכל זה בנחבשה בידי עכו"ם ומסורה בידם אבל אם נתייחדה עם עכו"ם אפילו שחייבת להם אין אוסרין על היחוד אע"פ שעשתה שלא כדת ואפילו יצא עליה קול זנות כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם בתשובת הרא"ש) מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר (מהרי"ק שורש ק"ס) :

סימן ז, סעיף יב

איזו היא חללה זו שנולדה מאיסורי כהונה כגון כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה הרי אלו נתחללו לעולם ואם הוליד ממנה בין זה שחיללה בין אחר הולד בין שהוא זכר בין שהיא נקבה חלל והיא עצמה נתחללה בביאתו משהערה בה בין שבא עליה בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון והוא שיהיה כהן מבן ט' שנים ויום א' ולמעלה והנבעלת מבת ג' שנים ויום אחד ומעלה אבל כהן שקידש אחת מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה אבל מן הנישואין אע"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע"פ שנמצאת בתולה:

סימן ז, סעיף יג

הכהן עצמו שעבר ובא על אחת מאיסורי כהונה לא נתחלל:

סימן ז, סעיף יד

כהן שבא על אחת מהעריות או על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל אבל עשאה זונה [נד] ואם חזר ובא עליה [נה] הוא או כהן אחר הולד חלל. אבל הבא על הגיורת ומשוחררת אפילו נתעברה מביאה ראשונה הולד חלל:

סימן ז, סעיף טו

כהן שבא על הנדה הולד כשר ואינו חלל:

סימן ז, סעיף טז

חלל שנשא כשרה הולד ממנה חללוכן בן בנו כולם חללים עד סוף כל הדורות ואם ילדה בת אסורה לכהונה אבל אם נשאת אותה הבת לישראל וילדה ממנו בת אותה הבת כשרה לכהונה שישראל שנשא חללה הולד כשר:

סימן ז, סעיף יז

עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל וילדה ממנו בת אותה הבת פגומה לכהונה:

סימן ז, סעיף יח

כהן שנשא גרושה מעוברת בין ממנו בין מאחר וילדה כשהיא חללה הולד כשרשהרי לא בא מטיפת עבירה:

סימן ז, סעיף יט

כהן שבא על חלוצה היא וולדה חללים מדרבנן אבל כהן שבא על אחת מהשניות היא כשרה וזרעו ממנה כשרים:

סימן ז, סעיף כ

כהן שבא על ספק זונה או על ספק גרושה (או ספק חלוצה) (טור) ה"ז ספק חללה וולדה ספק חלל ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל אינו אוכל בתרומה ואינו מטמא למתים ונושא אשה הראויה לכהן ואם אכל או נטמא או נשא גרושהמכין אותו מכת מרדות וה"ה בחלל של דבריהם אבל חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אע"פ שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם:

סימן ז, סעיף כא

גר שנשא גיורת וילדה בת לא תנשא לכתחלה לכהן אפי' בת בתה עד כמה דורות אע"פ שהורתה ולידתה בקדושה ואם נשאת לכהן לא תצא ואם יש בה צד א' של ישראל כגון גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת הבת מותרת לכהן לכתחלהוה"ה למשוחרר שנשא ישראלית או ישראל שנשא משוחררת:

סימן ז, סעיף כב

הכהנת מותרת לינשא לחלל ולגר ולמשוחרר שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולי כהונה שנא' בני אהרן ולא בנות אהרן:

סימן ז, סעיף כג

משפחה שנתערב בה ספק חלל או ודאי וכן אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי נתבאר בסימן ב':

סימן ח, סעיף א

כהנים לוים וישראלים מותרים לבא זה בזה והולד הולך אחר הזכר:

סימן ח, סעיף ב

לוים וישראלים וחללים מותרים לבא זה בזה והולד הולך אחר הזכר:

סימן ח, סעיף ג

לוים וישראלים וחללים גרים ועבדים משוחררים מותרים לבא זה בזה והגר והמשוחרר שנשא לויה או ישראלית או חללה הרי הבן ישראלי וישראלי או לוי או חלל שנשא גיורת או משוחררת הולד הולך אחר הזכר:

סימן ח, סעיף ד

כל הנישאת באיסור הולד הולך אחר הפגום שבשניהם שאם א' מהם מפסולי כהונה הולד פסול לכהונה ואם אחד מהם מפסולי קהל הולד אסור לבא בקהל:

סימן ח, סעיף ה

ולד שפחה ועכו"ם כמותן בין שנתעברו מכשר בין שנתעברו מפסול:

סימן ט, סעיף א

אשה שנשאת (או נתארסה) (מ"מ פכ"א ונ"י פ' הבא על יבמתו) לשני אנשים ומתו לא תנשא לשלישי שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים ואם נשאת לא תצא ואפי' נתקדשה יכנוס ואם הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה משלישי אבל משני יש לה כתובה אפילו לא הכיר בה: הגה וי"א דדוקא אם מתו מיתת עצמם אבל אם נהרג אחד מהן או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום ולכן רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחין בידיהם (ב"י בשם תשובת הרמב"ן שכ"כ בסי"א) י"א דה"ה אשה שנתגרשה ב' פעמים אין לישא אותה (רש"י פ"ב דיבמות והר"ן ר"פ נערה) אבל י"א מיתה דוקא (הגהת מיימוני בשם תוס') וכן עיקר:

סימן ט, סעיף ב

איש שמתו שתי נשיו אינו מונע עצמו מלישא:

סימן י, סעיף א

המגרש את אשתו ואח"כ זינתה מותרת לחזור לבעלה: הגה וכן אם זנתה עם הראשון ונתקדשה לשני וגירשה מותרת לחזור לראשון אפילו היתה מיוחדת לו תחילה: (תשובת הרא"ש כלל נ"ד ומהר"ם פאדווה סי' י"ט) אבל אם נתקדשה לאחר וגירשה או מת אסורה לחזור לראשון (ואפי' לא נתגרשה רק מכח קול * בעלמא (הרא"ש כלל ה') (ועי' לעיל סי' ו' ועיין לקמן סימן מ"ו סעיף ה' וסעיף ו'):

סימן י, סעיף ב

חרש שגירש ברמיזה והלכה ונתקדשה לחרש אחר ואין צריך לומר לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח: (וע"ל סימן קי"ט אם מותר לדור עמה בחצר לאחר שגירשה):

סימן י, סעיף ג

המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה או מפני שהיא נדרנית או מפני שהיא איילונית לא יחזיר וי"א דוקא בדאמר לה מפני כך אני מוציאך וכפל דבריו לומר אלמלא כך לא הייתי מוציאך אבל אם לא כפל דבריו יכול להחזירה וי"א * שאם אמר לה מפני כך אני מוציאך אעפ"י שלא כפל דבריו אינו יכול להחזירה ויש מי שאומר שאפי' לא אמר לה מפני כך אני מוציאך לא יחזיר:

סימן י, סעיף ד

המוציא את אשתו מפני שרואה דם בכל עת תשמיש לא יחזיר:

סימן י, סעיף ה

כל אלו שאמרו לא יחזיר אם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא ואם הוציא אם היו לו בנים משהחזירה מותר להחזירה כדי שלא להוציא לעז עליהם:

סימן י, סעיף ו

המוציא את אשתו משום אחד מדברים הללו אומרים לו הוי יודע שאין אתה מחזירה לעולם:

סימן י, סעיף ז

המוציא את אשתו משום נדר שנדר להוציאה יכול להחזירה:

סימן יא, סעיף א

הנחשדת על אשת איש אם היה לה קינוי וסתירה ולא שתתה מי המרים הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו הרי היא אסורה על זה שנתיחדה עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפי' היו לה כמה בנים ממנו מפי השמועה למדו כשם שהיא אסורה לבעלה כך אסורה לבועל: (*וה"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו) (סברת הרב) אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה ובא ומצא דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה או שמצאו רוק למעלה מהכילה (או שראו מקום המנעלים הפוכים) (*טור) או שהיו יוצאים ממקום אפל או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו או שראוהו מנשק על פי חלוקה או שראו אותם מנשקים זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול) (ב"י בשם תשובת הרשב"א אלף רנ"א) וכיוצא בדברים אלו (לפי ראות עיני הדיינים) אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה הרי זו לא תנשא לנטען ואם עבר ונשאה והיו לו בנים ממנה לא תצא במה דברים אמורים כשרננו העיר עליה ועל הנטען יום ומחצה או יותר ואמרו פלוני זינה עם פלונית ולא פסק הקול והוא שלא היו לה או לו (או לבעל) (הר"ן פ"ב דיבמות) אויבים שמעבירים את הקול אבל אם לא היה שם רינון לדבר זה בעיר או שפסק הקול שלא מחמת יראה אם נשאת לנטען לא תצא אפילו אין לה בנים אפילו בא עד א' שזינתה עמו לא תצא: הגה וי"א דאם היה בכאן קול ממש כדרך שנתבאר עם עדי כיעור מוציאין אותה אפילו מבעלה (רש"י ושאלתות ומרדכי בשם הר"ם פ"ב דיבמות) אם אין לו בנים ממנה אבל באחד מהן אין מוציאין מן הבעל אלא אם כן הוציאה בעלה וכנסה הנחשד מוציאין באחד מהן מן הנחשד אם אין לו בנים ממנה (כן משמע מהרי"ף והרמב"ם) שני עדי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זה אחר זה וכיעור דחזא האי לא חזא האי (מרדכי פ"ב דיבמות בשם תשובת מוהר"ם) עד אחד בדבר מכוער לאו כלום הוא (תשובת מוהר"ם סוף נשים) :

סימן יא, סעיף ב

מי שהוציאה בעלה בעדי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה הרי זו אסורה להנשא לנטען שיצאתה מתחת בעלה בגללו ואם נשאת לא תצא אע"פ שאין לה בנים כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון הרי זו תצא מזה אע"פ שיש לה ממנו כמה בנים:

סימן יא, סעיף ג

כל מקום שאמרו תצא תצא בלא כתובה:

סימן יא, סעיף ד

יש אומרים שאם באו עדים שאשת איש זינתה צריכים דרישה וחקירה (ואין לקבל העדות שלא בפניה ושלא בפני בעלה) (תשובת הרא"ש כלל מ"ו) :

סימן יא, סעיף ה

הנטען משפחה ונכרית ונתגיירה ונשתחררה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ( גירשה אסורה לחזור לו אא"כ היו לו בנים ממנה) (ב"י בשם הרשב"א) :

סימן יא, סעיף ו

עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל אע"פ שחזר העכו"ם ונתגייר והעבד נשתחרר הרי זה לא ישאנה ואם כנס לא יוציא:

סימן יא, סעיף ז

אותם שאמרו חכמים לא יכנוס אפי' באותו מבוי לא תדור וכ"ש שלא תשמשנו:

סימן יא, סעיף ח

כל היכא שהתרו בו ועבר וכנס לא מקרי דיעבד ומפקינן לה מיניה: (המגרש אשה כדי שישאנה חבירו אסור לישא אותה וכמו שיתבאר לקמן סימן קמ"ג סעיף ט"ו):

סימן יב, סעיף א

המביא גט שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכן העד האחד שהעיד לאשה שמת בעלה לא ישאנה משום חשד ואם כנס לא יוציא אבל המביא גט שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מותר לישא אותה כיון שאינה נשאת על פיו ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה מותר אחד מהם לישא אותה שאין שנים מצויים לחטא בשביל אחד ועיין בטור זה עצמו סימן קמ"א : הגה בתשובת הרא"ש שהביא בא"ע וי"א דאף בשנים אע"ג דשרי מכל מקום בעל נפש ירחיק מזה (הגהות מיימוני פ"י דגירושין וכל בו ותוספות דיבמות) :

סימן יב, סעיף ב

אשה שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאה לפני חכם להתירה ואסרה שלא מצא לה פתח להתירה לא ישאנה שמא יאמרו אסרה כדי שישאנה ואם כנס לא יוציא והני מילי ביחיד מומחה אבל בי דינא לא חשידי ומטעם זה אם מיאנה או חלצה בפני ב"ד יכול אחד מהם לישא אותה:

סימן יב, סעיף ג

וכלם שנשאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו מותרות לינשא להם:

סימן יב, סעיף ד

וכלם שהיו להם נשים באותה שעה ואחר כך מתו או שנתגרשו והיו הנשים הן שהרגילו את בעליהן לגרשן הרי אלו מותרות לינשא להם לכתחלה (היו נשותיהם חולים ומתו לא יכנסו) (נ"י פ"ב דיבמות) וכל אחת מהם מותרת לינשא לבן העד שהעיד לה או לבן החכם שאסרה על בעלה או לשאר קרובים דליכא למיחש שיוציאום מבעליהם בשביל קרוביהם:

סימן יג, סעיף א

כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תנשא ולא תתארס לאחר עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון: הגה אבל מותרת לעשות שידוכים בלא אירוסין (ב"י בשם תשובת הרא"ש ות"ה סימן רי"ז) רק שלא יכנס עמה בבית) (שם) : ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים מיום הכתיבה מונים שהרי אינו מתייחד עמה משכתבו לה: הגה וי"א דמונים מיום נתינת הגט (טור בשם הרא"ש) וכן ראוי להחמיר כן נראה לי: וגזירת חכמים שאפילו אשה שאינה ראויה לילד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין צ' יום אפי' קטנה או זקנה או עקרה או איילונית ואפילו בעלה במדינת הים או סריס אדם או חולה או חבוש בבית האסורים והמפלת אחר מיתת בעלה ואפילו בתולה מהאירוסין צריכות להמתין תשעים יום:

סימן יג, סעיף ב

יבמה שמת היבם צריכה להמתין ג' חדשים אחר מיתת היבם:

סימן יג, סעיף ג

נתעברה מראובן ושניהם מודים שממנו היא מעוברת והלכה ונתקדשה לשמעון וגירשה ורוצה להנשא לראובן צריכה להמתין אחר גירושי שמעון תשעים יום:

סימן יג, סעיף ד

מחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין:

סימן יג, סעיף ה

שפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן ונתגיירו או נשתחררו צריכות להמתין ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותם צ' יום כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה:

סימן יג, סעיף ו

הממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שמהפכת עצמה בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין והוא הדין לשבויה אפילו היא גדולה: הגה וי"א דכל אלו צריכות להמתין אם הם גדולות וראויות להתעבר (טור) אשה שנאנסה תחת בעלה אם לא נבעלה לבעלה תחלה צריכה להמתין (א"ז) :

סימן יג, סעיף ז

פילגש מיוחדת לאיש שרוצה לינשא לאחר צריכה להמתין:

סימן יג, סעיף ח

מי שנשאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאוה בית דין מתחתיו אם היתה קטנה שאינה ראויה לילד א"צ להמתין שזה דבר שאינו מצוי הוא וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו:

סימן יג, סעיף ט

אשה שנתגרשה ויצא קול פיסול על הגט והצריכוה גט אחר מפני הלעז יש אומרים שצריכה להמתין ג' חדשים מהגט השני וי"א שאינה צריכה למנות אלא מהגט הראשון: הגה ויש לחוש לסברא הראשונה (היא סברת ר"י והרא"ש כתוב בטור על שמם) וכן אם נתגרשה מחמת קול קדושין בעלמא צריכה להמתין (ב"י בשם הרא"ש) :

סימן יג, סעיף י

המקדש תוך תשעים יום מנדין אותו: הגה וי"א שצריך שיגרש ואם הוא ישראל מחזירה לאחר ג' חדשים וכהן לא יחזיר (טור) ודוקא שעבר במזיד אבל אם קדשה בשוגג אין צריך לגרש אלא מפרישין אותם (מהרי"ו סי' ע"ג) ויש מחמירים אפילו בשוגג (ת"ה סי' ר"ן) ונראה דבכהן דאסור להחזיר יש לסמוך אדברי המקילין ולא מצריכין לגרש ובישראל אין לסמוך אמאן דמיקל בשוגג כן נראה לי. גירשה אסורה לדור עמו במבוי (ריב"ש סי' ס') לא כפו ב"ד אותו עד שעברו ג' חדשים אע"פ שקידש בעבירה שוב אין כופין אותו דכיון שעברו עברו (מרדכי פרק החולץ בשם מהר"ם) ואם כנס וגירש עיין לקמן סימן זה סעיף י"ב מה דינו לענין כתובה. קידש וברח אין מנדין אותו (ולומדין אותו לברוח) (טור בשם רבינו יחיאל) יש מי שאומר דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק עד שיהיה שיעור חזרתו אחר ג' חדשים ואין נראה כן מדברי שאר פוסקים:

סימן יג, סעיף יא

גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד שיהיה לולד כ"ד חדשים (דהיינו כפי מה שקובעין החדשים א' מלא וא' חסר) (הגהות מרדכי פרק החולץ) חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו וחדש העיבור עולה למנין כ"ד חודש (וי"א דלכתחלה יחוש אפילו לחדש העיבור) (ת"ה סי' רי"ו) בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה (ויש מקילין במזנה) (הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א) ויש להקל במופקרת לזנות כדי שיהא בעלה משמרה (תשובת ר"י מינץ סימן ה') אפילו נתנה בנה למניקה או גמלתו בתוך כ"ד חודש לא תינשא אפילו נשבעה המניקה או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה (וי"א דאם נשבעה המניקה וכנס לא יוציא) (הגהות מרדכי דכתובות) ואפילו אם נשבעה לאדם גדול כמו אלו שהולכים בחצר המלך אבל אם מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגהו וכן אם גמלתו בחיי בעלה או שאינה חולבת לעולם כגון שיש לה צימוק דדים או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך השלשה חדשים מותרת לינשא:

סימן יג, סעיף יב

עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה (היו) מנדין אותו אלא אם כן ברח ויוציא בגט ואפילו היה כהן וצריך לתת לה כתובה אם תתבענה לו ואם היה ישראל יחזירנה אחר עשרים וארבעה חודש של מניקה ויכתוב לה כתובה אחרת נשא וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום ואם קידש מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד: הגה וי"א דאין חילוק בין קידש לנשא (רוב המורים) וכן עיקר ועיין לעיל סימן זה סעיף י' כיצד נוהגין:

סימן יג, סעיף יג

אלמנה שהיתה מניקה בנה יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע"פ שאינה יכולה לינשא עד סוף עשרים וארבעה חודש. ואין חילוק בין התחילה להניק או לא התחילה (מהר"ם פאדווא סימן ל' ומהרי"ו וריב"ש ותשובת הרא"ש כלל נ"ג) :

סימן יג, סעיף יד

זה שאמרנו בגרושה יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל ואפילו בשכר ויש מי שאומר דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש ומשמע מדבריו דהוא הדין לגרושה:

סימן יד, סעיף א

מתה אשתו או אחת מקרוביו שחייב להתאבל עליו עד אימתי אסור לישא אשה נתבאר בטור יורה דעה סימן שצ"ב:

סימן טו, סעיף א

אלו שאסורות מחמת ערוה מהן מן התורה מהן מדרבנן אותן שהן מן התורה אין קדושין תופסין בהן ואותן שהם מדרבנן קדושין תופסין בהם וצריכות גט וכן המקדש ספק ערוה צריכה גט:

סימן טו, סעיף ב

אמו אסורה לו מן התורה אבל אם אמו אינו אסורה לו אלא מדרבנן וזו אין לה הפסק אפילו אם אם אם אמו עד מעלה מעלה אסורה:

סימן טו, סעיף ג

אם אבי אמו אסורה לו מדרבנן היא בלבד:

סימן טו, סעיף ד

אם אביו אסורה לו מדרבנן וזו אין לה הפסק אפילו אם אם אם אביו עד למעלה אסורה:

סימן טו, סעיף ה

אם אבי אביו אסורה לו מדרבנן היא בלבד אשת אביו אסורה לו מן התורה בין שהיא אשתו מן הנשואין בין מן האירוסין בין בחיי אביו בין כשמת אביו או גירשה (אבל אמה מותרת לו) אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו:

סימן טו, סעיף ו

אשת אבי אביו אסורה לו מדרבנן וזו אין לה הפסק שאשת יעקב אבינו אסורה על אחד ממנו:

סימן טו, סעיף ז

אשת אבי אמו אסורה לו מדרבנן היא בלבד (וי"א דאשת אבי אם אביו אסורה לו) (ת"ה סימן רט"ו) :

סימן טו, סעיף ח

אשת אחי אביו מן האב אסורה לו מן התורה אבל אשת אחי אביו מן האם אינה אסורה אלא מדרבנן:

סימן טו, סעיף ט

אשת אחי אמו בין מן האם בין מן האב אינן אסורות אלא מדרבנן:

סימן טו, סעיף י

אחותו אסורה לו מן התורה בין אחותו מאביו או מאמו בין אחותו מהנשואין או מהזנות אפילו בא אביו על הערוה והוליד ממנה בת אחותו היא וחייב עליה חוץ מאחותו מן השפחה או מעובדת כוכבים: הגה ונ"ל דלכתחלה אסור לבא עליה ויש מסתפקים לומר דדוקא מדאורייתא הולד הולך אחר השפחה ואחר העובדת כוכבים אבל מדרבנן הוי זרעו לכן יש להחמיר לכתחלה: ויש אומרים דהני מילי בשפחה דעלמא אבל אם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה בת אחותו היא (ואפילו אמר שכוון לשם זנות אינו נאמן) (א"ז) :

סימן טו, סעיף יא

מותר אדם בבת אשת אביו שיש לה מאיש אחר ואפילו חורגה (פי' בת אשת אב) הגדלה בבית בין האחין מותרת להם ולא חיישינן למראית העין שנראית כאחותם:

סימן טו, סעיף יב

בתו ובת בתו ובת בנו אסורות לו מן התורה אבל בת בת בנו ובת בת בתו ובת בן בנו ובת בן בתו אסורות מדרבנןואין להם הפסק וכן אומר בירושלמי שאברהם אסור בכל נשי ישראל ושרה אסורה בכל אנשי ישראל ולהרמב"ם יש להם הפסק:

סימן טו, סעיף יג

בת אשתו ובת בתה ובת בנה אסורות לו מן התורה ודוקא בת אשתו אבל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה. (ואפילו בחייה אם כנס לא יוציא) (נ"י ריש פרק נושאים על האנוסה) :

סימן טו, סעיף יד

בת בת בת אשתו ובת בן בן אשתו אסורות מדרבנן ואין להם הפסק ולהרמב"ם יש להם הפסק:

סימן טו, סעיף טו

אם אשתו ואמה ואם אבי אשתו אסורות מן התורה אבל אם אם אם אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אב אבי אשתו ואם אם (אם) אבי אשתו אסורות לו מדרבנן ואין להם הפסק ולהרמב"ם יש להם הפסק:

סימן טו, סעיף טז

אחות אביו ואחות אמו אסורות לו מן התורה בין שהאחוה היא מן האב בין שהיא מן האם:

סימן טו, סעיף יז

מותר אדם בבת אחי אביו ובבת אחי אמו ואחי אביו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו:

סימן טו, סעיף יח

אשת אחי אביו מן האב אסורה מן התורה אבל אשת אחי אביו מן האם ואשת אחי אמו בין מן האם בין מן האב אינן אסורות אלא מדרבנן ומכאן ואילך כגון אשת אחי אבי אביו מן האם ואשת אחי אם אמו בין מן האב בין מן האם מותרות ואשת אחי אבי אביו מן האב ואחות אבי האב בין מן האם בין מן האב ואחות אם האם מותרות ויש מי שאוסר באלו:

סימן טו, סעיף יט

אשת בנו אסורה לו מן התורה ואשת בן בנו אסורה מדרבנן ואין לה הפסק עד שתהיה אשת אחד ממנו אסורה על יעקב אבינו:

סימן טו, סעיף כ

אשת בן בתו אסורה מדרבנן ויש לה הפסק:

סימן טו, סעיף כא

אשת בן אשתו מותרת לו ובן אשתו מותר באשתו:

סימן טו, סעיף כב

אשת אחיו בין *מן האב בין מן האם בין מן הנשואין בין מן הזנות אסורה מן התורה:

סימן טו, סעיף כג

שני חורגין הגדלים יחד בבית מותר כל אחד באשת חבירו ולא חיישינן למראית העין לומר שנראה כאשת אחיו:

סימן טו, סעיף כד

מותר אדם באשת חמיו וחמיו מותר באשתו. ויש מי שאוסר:

סימן טו, סעיף כה

מותר אדם באשת בן אחיו ובאשת בן אחותו (ומותר בבת אחיו ואחותו ומצוה לישא אותה כדלעיל סימן ב'):

סימן טו, סעיף כו

אחות אשתו אסורה לו מן התורה כל זמן שאשתו קיימת לא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם ואפילו גירש את אשתו אבל לאחר מיתתה מותר באחותה (וכל המגרש אפילו מחמת קול בעלמא נאסר בקרובותיה) (ב"י בשם הרשב"א סי' י"ג) :

סימן טו, סעיף כז

קידש אשה והלכה למדינה אחרת ובאו עדים והעידו שמתה ונשא את אחותה ואחר כך נודע שלא מתה אסור בשתיהן וצריכות שתיהן גט ממנו [לו] וכל הדרכים השנויים בפרק האשה רבה ובפרק הזורק נוהגין בהם ואם מתה אחת מהן מותר בחברתה אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת ובאו עדים והעידו שמתה ונשא אחותה ואחר כך נודע שלא מתה אין אחותה צריכה ממנו גט ואשתו מותרת לו ומותר בקרובות שניה ושניה מותרת בקרוביו ואם מתה ראשונה מותר בשניה וכן שאר העריות שנשאן בחזקת היתר ונמצאו ערוה אינן צריכות גט שאין קידושין תופסין בעריות (וכן כל זנות שמזנה עם הקרובות הנאסרות עליו מחמת אשתו אין אוסרין אשתו עליו ומותר בקרובות שנייה (טור) ומיהו אם הקרובה רגילה לבא אצלו ע"י אשתו כופין אותו לגרש אשתו (הגהות אלפסי שם) ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט שמא יאמרו תנאי היה באירוסין וכדת נשא אחותה והואיל ויצאה אחותה בגט אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה כדי שלא יאמרו נשא אחות גרושתו. אבל כשהלכה אשתו הנשואה אין לחוש לכך שיאמרו תנאי היה לו בנשואין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הלכך כולי עלמא ידעי דנשואי שניה אינם כלום:

סימן טו, סעיף כח

הלכה אשתו ובעל אחות אשתו למדינה אחרת ובאו ואמרו לו מתה אשתך ובעל אחותה ונשא אחות אשתו ואח"כ באו אשתו וגיסו אחות אשתו צריכה ממנו גט לא שנא נשאת לו על פי שני עדים או על פי עד אחד ואסורה לגיסו ואשתו אסורה עליו לא שנא היתה נשואה לו או ארוסתו. הגה ואם בא בזנות על אחות אשתו ומתה אשתו וגיסו אחר כן יש אומרים דאסור לישא אח"כ אחות אשתו דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אע"פ שהיתה אסורה עליו בלאו הכי (פסקי מהרא"י סי' כ"ט) (ועיין לקמן סי' קע"ח):

סימן טו, סעיף כט

אמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואחר כך אמרו לו קיימת היתה ומתה הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר:

סימן טו, סעיף ל

מי שהיתה לו פילגש ולא הועד שקדשה מותרת בקרוביו אבל אם יש עדים שאמרה האשה קדשני בפני שני עדים נאסרה לקרוביואבל אם אמרה קדשני סתם ולא אמרה בפני שני עדים אין בדבורה כלום:

סימן טו, סעיף לא

המקדש אשה ונתבטלו הקדושין מפני שהיו על תנאי ולא נתקיים התנאי או שקידש בתו שלא מדעתה ונמצאת בוגרת מותר בקרובותיה. ( ודוקא אם נתבטלו הקדושין בלא גט אבל אם נתן גט אסור בכל קרובותיה כמו שנתבאר):

סימן טז, סעיף א

ישראל שבעל עובדת כוכבים דרך אישות או ישראלית שנבעלה לעובד כוכבים (דרך אישות) הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם (ויש חולקין בזה) (טור) אבל הבא על העובדת כוכבים דרך זנות במקרה חייב עליה מדרבנן משום עובדת כוכבים ומשום זונה ומכין אותו מכת מרדות ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה מדרבנן משום נדה שפחה עובדת כוכבים זונה * ואם היה כהן אפילו בא עליה דרך מקרה לוקה מן התורה משום זונה:

סימן טז, סעיף ב

הבא על העובדת כוכבים אם לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ולא יהיה לו ער ועונה אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים: הגה ועון זה יש בו הפסד שאין בכל העריות שבנו הבא מן השפחה ומן הכותית אינו בנו מה שאין כן בשאר עריות (טור בשם הרמב"ם) הבא על העובדת כוכבים בפרהסיא שדינו שקנאים פוגעים בו כמו שיתבאר בחושן המשפט סי' תכ"ה הוא בכלל עריות ודינו ליהרג ולא יעבור (ב"י בשם א"ח בשם הרמב"ן) כמו בשאר עריות כמו שנתבאר ביו"ד סי' קנ"ז:

סימן טז, סעיף ג

שפחה שהוטבלה לשם עבדות אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא עליה מכין אותו מכת מרדות:

סימן טז, סעיף ד

*) הנתפש עם שפחתו מוציאין אותה ממנו ומוכרים אותה ומפזרים דמיה לעניי ישראל ומלקין אותו ומגלחין שערו *) והיו מנדין אותו שלשים יום:

סימן טז, סעיף ה

נתערב ולד ישראלית בולד שפחה הרי שניהם ספק וכל אחד מהם ספק עבד וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם ואם היה הבן ההוא בן האדון של העבד כשיגדלו ישחררו זה את זה ויהיו מותרים לבא בקהל:

סימן טז, סעיף ו

היו התערובות בנות הרי שתיהן ספק שפחות והבא על כל אחת מהן הרי הולד ספק עבד ל וכן אם נתערב ולד עכו"ם בולד ישראל מטבילין את שניהם לשם גירות וכל אחד מהם ספק גר:

סימן יז, סעיף א

אשת איש בכלל עריות היא ואין קדושין תופסין בה. בד”א בודאי אשת איש אבל אם היא ספק מקודשת או ספק מגורשת קדושין תופסין בה מספק וצריכה גט משניהם. והוא הדין לפסולי גטין מדרבנן שאם בא אחר וקדשה שצריכה גט משניהם מהראשון דרבנן ומהשני דאורייתא.

סימן יז, סעיף ב

אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה הרי זו מקדשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. הגה י”א דוקא לענין שקדושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט אבל אינה נאמנת להנשא לאחר (הר״ן פ״ב דכתובות בשי”א) או ליטול כתובתה (הגהות מיי’ פי״ב דגירושין) ויש חולקים וס”ל דלכל דבר נאמנת (רמב״ם) וי”א עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת אלא לחומרא דאיתרע חזקה דאינה מעיזה (ב״י בשם א״ח) אבל אם קדשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שתקבל הקדושין שכל שלא בפניו מעיזה וכתב הרא״ש דכל שהוא בעיר כשנתקדשה לאחר מקרי בפניו ויש חולקין וסבירי להו דבעינן בפני בעלה ממש (מהרי״ק שרש ע״ב וריב״ש סימן קכ״ז) . והא דאמרי’ דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני ה”מ היכא דליכא דמסייע לה אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה אע”פ שכשבא בעלה אומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת דכיון שכבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה. ויש מי שאומר שאפילו לא נשאת עדיין לאחר אלא נתקדשה לו שלא בפני בעלה ואח”כ בא בעלה ואומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת. וי”א שאם היתה קטטה ביניהם או שתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גרשתני אפלו בפניו. י”א דבמקום שנאמנת לינשא גובאת גם כן כתובתה (מהרי״ק שורש ע״ב וריב״ש סימן קכ״ז) . ויש אומרים דאינה נאמנת לענין ממון כלל (נתבאר לעיל) .

סימן יז, סעיף ג

אשה שהלך בעלה למדינת הים והעידו עליו שמת אפילו עד אחד אפילו העד עבד (טו) או שפחה או אשה או קרוב מותרת ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה או קרוב כשרים לעדות זו. ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן כשרים לעדות זו אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים ואם מסיחים לפי תומם כשרים. וכן עובד כוכבים או ישראל מומר לעבודת כוכבים ולכל התורה כולה אם הוא מסיח לפי תומו נאמן. הגה לא בא עד בדרכים הנזכרים רק יוצא קול הברה בעיר שמת אין משיאין את אשתו (ת״ה סי׳ רכ״ב ותשובת הרמב״ן סי׳ פ׳) .

סימן יז, סעיף ד

הכל נאמנים להעיד לה עדות זו חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו שאין מעידות במיתת בעלה שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים ואלו הן חמותה (אפי’ אינה עתה חמותה רק אם יבמה) (טור) ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה (וכן היא לא תעיד להם) (טור) .

סימן יז, סעיף ה

כבר אמרנו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפי’ שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו. הגה ואפי’ לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע כשר ולא חיישינן שמא עד הראשון פסול היה. אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלים אותו היאך ראית ובמה ידעת אם העיד בדבר ברור נאמן [כט] ואם העיד בדברים שרובן למיתה, אין משיאין את אשתו שאין מעידים על האדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק*. הגה שמע קול מקוננות שהזכירוהו בין המתים וספדוהו משיאין אשתו (כ״כ המ״מ בשם התוספתא) ולכן יש למחות בנשים שלא לספוד אדם על פי אומדנות המוכיחות שמת ולא יספידו אותו עד שיודעין שמת וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה (סברת הרב וכ״כ הריב״ש סי׳ (קמ”ט) [תק״ח]) וכן אין לשום בית דין ליתן שטר עדות לאשה מה שהעידו עדים לפניהם אם אין באותו עדות כדאי להתירה, אם לא שכתבו בפירוש הטעם שלא התירו אותה על עדות זו דחיישינן לקלקולא מבית דין שאינן מומחים (שם בתשובת (הרא”ש) [הריב״ש]).

סימן יז, סעיף ו

בשעת הגזירות מתירים נשים על פי בעלי תשובה. הגה שמעידים מה שראו בעת צרה אע”פ שהמירו דתן מכח אונס (תשובת הרא״ש כלל (נ”ז) [נ״ד]) ריקים ופוחזים הממירים שחזרו בתשובה אך לא בתשובה גמורה אין לסמוך על עדותן רק במסיחין לפי תומן (מהרא״י בכתביו סימן ר״ך) או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול (שם סי’ רכ״ד) והכל לפי ענין העד ולפי ראות עיני הדיין.

סימן יז, סעיף ז

בא אחד ואמר הרגתיו תנשא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה וה”ה לעובד כוכבים שאמר מסיח לפי תומו הרגתי את פלוני שמשיאין את אשתו.

סימן יז, סעיף ח

אם עד א’ אמר לאשה בינו לבינה מת בעלך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לב”ד ואומרת מת בעלי אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת לא מהימנא. הגה ואין הב”ד צריכין לשלוח אחריו אע”פ שהוא בעיר אלא סומכין אעד מפי עד לכתחלה (תשובת מהרי״ו סי׳ ט׳) .

סימן יז, סעיף ט

עד אומר מת ועד אומר נהרג אף על פי שהם מכחישים זה את זה הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים הרי זו תנשא.

סימן יז, סעיף י

שמעו קול שאומר איש פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם משיאין את אשתו ואם שמעו קול זה בשדה או בבור או בחורבה אין משיאין על פי אותו קול דחיישינן שמא שד הוא כיון שיצא הקול ממקום שהשדים מצוים שם.

סימן יז, סעיף יא

מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני או נהרג תנשא אשתו ואפילו אינו מקוים ולהרמב״ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל. הגה וכן ראוי להחמיר ואפי’ אם יודעים שהוא כתב ישראל אם יש לומר שכתב כן משום שיצא קול שמת כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה אין מתירין על הכתב שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא (תה״ד סימן ר״מ) .

סימן יז, סעיף יב

מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאה דעתו מכוונת וכתב שמת פלוני בן פלוני סומכין על כתיבתו ותנשא אשתו.

סימן יז, סעיף יג

זה שאמרנו שעד מפי עד כשר בעדות אשה בד”א ששמע מפי בן דעת שמת פלוני כגון עבד או שפחה אבל אם שמע מפי שוטה או קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם שמע מהתינוקות שאומרים עכשו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנים היו שם ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מטתו כך וכך עשו במטתו הרי זה מעיד מפיהם על פי הדברים האלו וכיוצא בהם ומשיאין את אשתו. הגה ודוקא לאלתר כגון שאומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כו׳ אבל אם אינו לאלתר לא מהני עדותם כלל (א״ז ומהרי״ו סי׳ מ״ה ופסקי מהרא״י סי׳ ר״ך) ואפילו הגדילו אחר כך אינן יכולין להעיד מה שראו בקטנותן (שם בא״ז) .

סימן יז, סעיף יד

כבר אמרנו שהעובד כוכבים שהסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד היה מסיח לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כוונתו להעיד הרי זה נאמן וישראל ששמע מעו”ג המסיח לפי תומו מעיד ששמע ממנו ותנשא אשתו על פיו. הגה וכן אם אמר פלוני מת במסיח לפי תומו אע”פ שלא אמר דברים אחרים מקרי שפיר מסיח לפי תומו (ריב״ש סי׳ שע״ז) ויש מחמירים (ב״י בשם הר״ן) . בד”א בשלא היה שם אמתלאה אבל אם היה שם אמתלאה בשיחת העו”ג שמא נתכוין לדבר אחר כמו שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי לפלוני אין זה מסיח לפי תומו שכוונתו להטיל אימה על זה. הגה וכן במקום שיש לחוש לשקרא שלמדוהו לומר כך אין סומכין עליו (ר״י נתיב כ״ג) וכן אם שמע מערכאות של עובדי כוכבים שאמרו הרגנו פלוני אינם נאמנים שהם מחזיקים ידי עצמם* בכזב וכן כל כיוצא בדברים אלו. הגה וי”א דכל ערכאות של עובדי כוכבים אינם נאמנים אפי’ אומרים שנהרג בדין שלא על ידם (טור בשם הרא״ש) וכל זה דוקא בערכאות אבל שאר עובדי כוכבים מסיחים לפי תומם ואומרים שנדון בערכאות של עובדי כוכבים נאמנים (פסקי מהרא״י סי׳ ל״ד) .

סימן יז, סעיף טו

עובד כוכבים שהסיח לפי תומו תחלה אף על פי ששאלו אותו אחר כך ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע, הרי זה נאמן ומשיאין על פיו. הגה אבל שאלו אותו תחלה איה חברנו ואמר להם שמת אין זה מקרי מסיח לפי תומו ודווקא ששאלו אותו העובד כוכבים עצמו אבל שאלו עובד כוכבים אחר (פסקי מהרא״י סי׳ קס״א) או שחפשו בעיר אחר יהודי ויצא הקול בזה ובא עובד כוכבים ומסיח לפי תומו שמת (תשובת מוהר״ם הלכות נשים) אעפ”י שהיה אצל העובד כוכבים ששאלו מקרי מסיח לפי תומו. היו מדברים ביחד מן היהודי ובא להם עובד כוכבים ואמר להם במה אתם מדברים ואמרו לו מן היהודי אם הוא חי או מת והגיד להם שהוא מת לא מקרי מסיח לפי תומו (בתשובת הריב״ש) היה ספק אם הסיח לפי תומו או לא אין משיאין אשתו דספיקא דאורייתא לחומרא וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו אזלינן לחומרא (ג״ז שם) יש אומרים הא דאמרינן דאם שאלו את העובד כוכבים תחלה לא מקרי מסיח לפי תומו היינו דוקא אם שואלו ישראל אבל אם שואלים עובדי כוכבים אותו ומגיד מיקרי מסיח לפי תומו ובלבד ששאלו אותו שלא בפני ישראל (ת״ה סי׳ רל״ט) . ואם שאלו ישראל והעובד כוכבים הגיד שמת והגיד אומדנות המוכיחות אע”פ שאינו מקרי מסיח לפי תומו ואסורה לינשא מ”מ אם עברה ונשאת ע”פ חכם שהתירה לא תצא אם יש ראיות ואומדנות שמת (פסקי מהרא״י סי׳ קל״ט) .

סימן יז, סעיף טז

עובד כוכבים מסיח לפי תומו מפי עובד כוכבים מסיח לפי תומו משיאין על פיו. הגה ואפי’ לא העיד בפירוש שהעובד כוכבים הראשון הסיח לפי תומו אזלינן מספיקא לקולא ואמרינן דודאי מסיח לפי תומו (מהרי״ק שורש קכ״א) ויש חולקין בזה (תשובת הר״ן) .

סימן יז, סעיף יז

יצא עובד כוכבים וישראל מעמנו למקום אחר ובא העכו"ם ואמר איש שיצא מכאן עמי מת משיאין את אשתו אף על פי שאין העכו"ם יודע אותו האיש. ויש אומרים שצריך שיאמר קברתיו. הגה: ודוקא בכה"ג שאינו מזכיר שם המת ואינו מכירו אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו במסיח לפי תומו (המ"מ לדעת הרמב"ם וכ"כ מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ג וב"י בשם תשובת הר"ן והריב"ש) וכן פשט המנהג אפילו במקום די"א דבעינן קברתיו לאו דווקא קברתיו אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי מהני (ב"י בשם תשו' הר"ן והריב"ש) וכן אם יצאו י' בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו והסיח העכו"ם לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כלם משיאים נשותיהם. וי"א שצריך שיאמר וקברנום.

סימן יז, סעיף יח

בא אחד ואמר לנו אמרו ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת והוא שלא הוחזקו שם ב' יצחק בן מיכאל או כשהוחזקו שנים וידוע שאחד קיים. הגה וי"א דכל זה דוקא שהזכיר העד שם עירו אבל אם לא הזכיר שם עירו אף על פי שיודעין שנאבד אחד לא מהני אף על פי שהזכיר שמו (תשובת הריב"ש ותשובת הר"ן ומהרי"ק שורש (קפ"ה) [קפ"ד]). ויש מקילין. וי"א דבמקום שמזכיר שמו לבד בעינן שיזכיר עירו אבל אם מזכיר שמו ושם אביו לא בעינן שיזכיר שם עירו (הרא"ש כלל נ"א וכ"כ מהרי"ק שורש (קע"ו) [קע"ה]). ובמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכיר שם עירו (מהרי"ק שורש (קפ"ה) [קפ"ד] ותשובת הרא"ש).

סימן יז, סעיף יט

ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו. אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. (וה"ה בגוי המסיח לפי תומו (ד"ע וכן משמע בתשובת רמב"ם שהביא הב"י) ).

סימן יז, סעיף כ

מי שהיה מערער על אשה לומר שהיא זקוקה ליבם ואחר כך הוא בעצמו העיד בפני בית דין ששמע שמת זה זמן רב סומכין עליו כיון שהדברים הראשונים לא היו בפני בית דין.

סימן יז, סעיף כא

אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ואפילו אם הוכחשו בבדיקה כשרים ואסור לדרוש ולחקור הרבה (תשובת הרמב"ם) אם לא במקום שיש לחוש לערמה אז צריך דרישה וחקירה (מהרי"ו סימן ק"נ).

סימן יז, סעיף כב

כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו כדי להעיד עליו בודקין אותו ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר או לאור הלבנה.

סימן יז, סעיף כג

ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו.

סימן יז, סעיף כד

מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו (צג) ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידין עליו ואם ניטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו אינם כלום דחיישינן לשאלה ואפילו היו להם סימנים בגופו ואפילו שומא אין מעידין עליו אבל היו להם בגופו סימנים מובהקים ביותר מעידים עליו. הגה: כגון שהיה לו יתר או חסר או שינוי באחד מאיבריו אבל קטן או ארוך או חיור וסומק לא הוי סימן מובהק (תשו' הרא"ש כלל נ"א) ואפילו ק' סימנים שאינן מובהקים אינם כלום ואפילו להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינו כלום (פסקי מהרא"י סימן קס"א ורכ"ד) גבשושית גדולה על חוטמו או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה הוי סימן מובהק אבל מעט עקומה לא (שם סימן רכ"ד) והוא הדין לרושם שבגופו או באחד מאיבריו אבל שינים גדולים אף על פי שגדולים הרבה לא הוי סימן מובהק (סימן קס"א בפסקי מהרא"י) וכל סימן המהני בישראל המעיד הוא הדין בכותי המסיח לפי תומו (בתשובת מוהר"ם להלכות נשים ומהר"ם פאדווה סימן כ' ול"ו).

סימן יז, סעיף כה

כתב רבנו תם דהא דאין מעידין עליו אלא אם כן פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים דווקא כשאין שם אלא הראש אבל אם כל גופו שלם אפילו אין שם פרצוף ופדחת וחוטם יכולין להכירו בטביעות עין וחלקו עליו האחרונים.

סימן יז, סעיף כו

אין מעידין עליו אא"כ מצאוהו תוך שלשה ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו אבל אחר שלשה אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה במה דברים אמורים בזמן שהוא ביבשה אבל אם טבע במים והשליכוהו המים ליבשה אפי' אחר כמה ימים אם הכירוהו מעידין עליו שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה והוא שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים וגם שלא יהיה בו מכה אבל אם שהה אחר שהושלך מן המים אין מעידין עליו (*אפילו תוך ג') (ב"י בשם הרמב"ן והרשב"א) וכן אם היה בו מכה אין מעידין עליו לפי שהמים מקלקלים המכה ונופח ומשתנה. הגה ספק אם נשתהה או לא אזלינן לחומרא ואפילו אם נשאת תצא (ריב"ש סי' ש"פ) וכל זה להעיד עליו בטביעות עין אבל על ידי סימנים מובהקים אפי' אשתהי מתירין אשתו (טור וב"י) :

סימן יז, סעיף כז

מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג י"א שתולים שנהרג תוך שלשה ימים ומעידין עליו ויש אוסרין ומיהו אם יצא קול איש פלוני מת או נהרג ואחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו אשתו מותרת לדברי הכל:

סימן יז, סעיף כח

י"א בשם ר"ת דהא דאין מעידין עליו אלא עד ג"י הני מילי כשהוא חבול בפניו אבל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים ע"י טביעות עין של גופו וצורתו (ואפי' נפל למים) ואינו מחוור בעיני האחרונים. הגה ויש מחלקין דכל מי שהיה אצלו כשנטבע במים אע"פ שהיה שלם אינו מעיד עליו אבל מי שלא ראה טביעתו ואומר שמכירו ע"י טביעת עין והוא שלם מעיד עליו (טור ותרומת הדשן סי' ר"ה בשם האשיר"י) :

סימן יז, סעיף כט

אין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו כשמת ודאי ואין בו ספק כיצד ראהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהם אין מעידין עליו שמא לא היו רעבים ולא אכלוהו אבל אם נפל לחפירת נחשים ועקרבים מעידין עליו מפני שעל ידי שדוחקן כשעומד עליהם מזיקין אותו:

סימן יז, סעיף ל

נפל לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן או מים או ששחטו בו שני סימנים או רובן אפי' עמד וברח מעידין עליו שמת שודאי סופו למות וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו:

סימן יז, סעיף לא

ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אף על פי שדקרוהו או ירו בו חיצים אין מעידין עליו ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו כגון מוחו או לבו או בני מעיו הרי זה מעיד עליו שמת:

סימן יז, סעיף לב

ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא ממקום אחר ואם נפל למים מכונסים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו וכן אם קשרוהו ברגלו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ולמעלה משיאין את אשתו * לאחר י"ב חודש שטריפה אינה חיה י"ב חדש אבל אם נפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחד מארכובה ולמעלה וכיוצא בזה אין משיאין את אשתו שאני אומר רגל של אחר הוא ומיהו אם היה בו סימן מובהק ביותר ברגלו סומכין עליו לומר שהוא של האיש שנפל (וי"א דאפי' בסי' מובהק בבגדיו מהני כאן הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו) (מהר"ם פאדווה סי' ל"ו):

סימן יז, סעיף לג

* עד אחד אמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא:

סימן יז, סעיף לד

וכן האישה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שנתבאר (ואפי' אם התירוה ב"ד ולא נשאת לא תנשא) (ריב"ש סי' שע"ט) ואם נשאת לא תצא. הגה ודוקא שנשאת על פי חכם או בטעות שסברה שהיא מותרת אבל אם נשאת בעבריינות תצא (תשובת מוהר"ם הביא הגמ"ר סוף יבמות) וכל זה דוקא במי שהעידו עליו שטבע ממש במים שאין להם סוף אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה או אפי' שטבע רק לא העידו ששהה במים כדי שתצא נפשו תצא ואפי' העיד סתמא שטבע חוששין שמא קרא לדברים כאלו טביעה שכן דרך העולם לקרוא לדברים אלו טביעה ותצא אא"כ העיד בפירוש שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו (ב"י בשם תשובת הרמב"ן סי' קכ"ח) ואפילו היה העובד כוכבים שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני ונשאת על פיו הרי זו לא תצא ת וחכם שהורה להשיאה לכתחלה (במים שאין להם סוף) מנדין אותו:

סימן יז, סעיף לה

יש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף גובה כתובתה (אף על פי שאסורה לינשא):

סימן יז, סעיף לו

עיר שהקיפוה כרקום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הרי הן בחזקת חיים לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו: ואפילו מי שהוא בעיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג אין מעידין שהן בספק חיים ונותנים עליהם חומרי מתים וחומרי חיים:

סימן יז, סעיף לז

בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואח"כ בא עד אחד והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהיתרה ותנשא שעד אחד נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות ואין דבריו של אחד במקום שנים (מיהו משום לזות שפתים לא תנשא) (טור) אבל אם בא השני קודם שהתירוה, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא ויש אומרים תצא ואם באו שנים ואמרו לא מת אע"פ שנשאת תצא לדברי הכל: הגה ודוקא שהיא שותקת אבל אם היא גם כן אומרת מת הוי ליה כתרי ותרי אם העדים הם נשים אבל הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו (נ"י פ' האישה קמא): במה דברים אמורים כשהיה האחד שנשאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו כגון שנשאת על פי איש ובאו שנים ואמרו לא מת או שנשאת על פי אשה או על פי עצמה ובאו שתי נשים או שני פסולים של דבריהם ואמרו לא מת אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות אומרות לא מת או פסולים אומרים לא מת הרי זה כמחצה על מחצה: הגה ודוקא שבאו ביחד קודם שהתירוה על פי עד הראשון אבל אם התירוה על פי עד הכשר ואחר כך באו הפסולים לא תצא מהתירה הראשון ( טור). ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא: הגה ועו"ג המסיחים לפי תומם דינן כשאר פסולי עדות (מרדכי פ' האשה בתרא) וכל שאינו מסיח לפי תומו אינו נאמן לא לאסור ולא להתיר:

סימן יז, סעיף לח

אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא ויש אומרים שאם אשה אחרת או היא שאמרה מת והתירוה לינשא על פיה ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהתירה (אבל אם באו תחילה שתי נשים והתירוה לינשא על פיהן ואח"כ בא עד אחד לא תצא מהתירה לכ"ע) (כ"כ הב"י משם המ"מ):

סימן יז, סעיף לט

הנשאת על פי עד אחד לא תנשא אלא ברשות ב"ד ואם נשאת שלא בהוראת ב"ד י"א שלא תצא אפילו בא עד אחד ואמר לא מת (והב"ד צריכין להיות ג' וכשרים ולא קרובים זל"ז ולא לעדים):

סימן יז, סעיף מ

אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת הרי זו תנשא וכן אם אמרו עשר נשים לא מת וי"א נשים אומרות מת ה"ז תנשא שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים אבל בפסולים הלך אחר הרוב בין להקל בין להחמיר:

סימן יז, סעיף מא

אם שנים מעידים ששמעו (כל אחד) מפי אחד שמת פלוני ועד אחד מעיד ששמע מפי אחד שהוא חי מותרת:

סימן יז, סעיף מב

שני עדים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא (אין מוציאין אשה מבעלה אם יצא קול שבעלה ראשון חי) (רבינו ירוחם):

סימן יז, סעיף מג

האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה ותנשא או תתיבם על פיה ונותנים לה עיקר כתובתה ואם תתיבם נכנס היבם לנחלה על פיה (ואפילו אשה שהיא שוטה נאמנת (תא"ו נ' כ"ג) ובלבד שיודעת בטיב נישואין ואלמנות) (שם בשם הרמ"ה) במה דברים אמורים כשבאה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני ולא הזכירה שם כתובה מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובה אבל אם באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה שעל עסקי הכתובה באה והרי זו בחזקת שלא מת ואין דעתה לינשא אלא ליטול כתובתה מחיים בלבד (וי"אדאפילו יש לה עד שמת לא מהני בכה"ג) (נ"י בשם הריטב"א):

סימן יז, סעיף מד

באה ואמרה מת בעלי התירוני לינשא ותנו לי את כתובתי מתירין אותה לינשא ונותנים לה כתובתה מפני שעיקר דבריה על עסקי הנשואין באה אבל אם באה ואמרה תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מתירין אותה ואין נותנים לה כתובה ואם תפסה אין מוציאין מידה ויש מי שאומר דבין בזו ובין בזו אין מתירין אותה כיון שהזכירה כתובה:

סימן יז, סעיף מה

מי שיש לו שתי נשים ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי הרי זו תנשא ע"פ עצמה וצרתה אסורה שאין צרה נאמנת להעיד לחברתהואפילו נשאת זו תחלה אין אומרים אלו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו:

סימן יז, סעיף מו

זאת אומרת מת בעלי וצרתה מכחישה ואומרת לא מת הרי זו תנשאכשם שאינה מעידה לה להתירה כך אינה יכולה להעיד לה לאוסרה:

סימן יז, סעיף מז

זאת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים הרי אלו ינשאו:

סימן יז, סעיף מח

במה דברים אמורים שהאשה נאמנת לומר מת בעלי כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם אבל אם יש קטטה בינו לבינה כגון שאמרהגרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותם העדים והכחישוה או שנשתמד בעלה והניחה עגונה (הגהות אלפסי) ואחר כך הלכה היא ובעלה למדינה אחרת ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת אפילו אמרה קברתיו (ב"י בשם המ"מ פי"ג מהלכות גרושין) אף על פי ששלום בעולם ואפילו בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אף על פי שיש שלום בינו לבינה תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים ואחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן לפיכך אינה נאמנת אפילו אומרת קברתיו ויש אומרים שאם אמרה קברתיו נאמנת. ואם אמרה מת על מטתו נאמנת לדברי הכל. הגה: והוא הדין כל שאומרת שמת או נהרג רחוק מן המלחמה מהימנא דלא שייך לומר בדדמי אלא באומרת שמת או נהרג במלחמה ממש אבל שלא במלחמה אפילו הלך שם סמוך למערכת המלחמה לקנות שלל נאמנת (במרדכי פ' האישה בתרא בשם ראבי"ה).

סימן יז, סעיף מט

לא הוחזקה מלחמה בעולם ובאה ואמרה: מלחמה הייתה במקום פלוני ומת במלחמה לא תינשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא. ויש אומרים דאפילו נישאת תצא (טור בשם הרא"ש).

סימן יז, סעיף נ

בא עד אחד ואמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת אם אמר קברתיו תינשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. הגה: אבל שנים אפילו לא אמרו קברנוהו נאמנים (ג"ז טור בשם הרא"ש) . ויש אומרים אפילו בעד אחד אפילו אמר מת או נהרג וראיתיו אחר כך והכרתיו היטב בטביעות עין וראיתיו שמת, נאמן דהוי כאילו אמר קברתיו. (ב"י בשם המרדכי פרק האישה) וכותי המסיח לפי תומו ואמר שמת במלחמה צריך גם כן שיאמר קברתיו (ב"י בשם הר"ן וכן משמע באשר"י ובתוס' פרק האשה). ויש מקלין בזה (מרדכי בשם רבי שמחה ורבי נתן וראבי"ה) .

סימן יז, סעיף נא

האשה שאמרה מת בעלי תחת המפולת אינה נאמנת. וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים ואמרה נשכו נחש או עקרב ומת אינה נאמנת שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה. ולכן דינם כמלחמה וצריכה שתאמר מת על מיטתו או שתאמר קברתיו (ב"י בשם המ"מ)).

סימן יז, סעיף נב

אמרה עישנו עלינו בית או מערה, הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת כשם שנעשה לה נס כך נעשה לו.

סימן יז, סעיף נג

היתה שנת ב רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת. (אפילו אמרה מת על מיטתו ). טור) מת וקברתיו נאמנת. (אמרה מת בצמא הוי כאילו אמרה מת ברעב) (ב"י).

סימן יז, סעיף נד

אמרה נפלו עלינו כותים או לסטים הוא נהרג ואני ניצלתי נאמנת שאין דרכן להרוג הנשים כדי שנאמר כשם שניצלה היא כך ניצל הוא.

סימן יז, סעיף נה

היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי נאמנת. (ויש אומרים דאינה נאמנת) (טור ורבנו ירוחם).

סימן יז, סעיף נו

האשה שהלך בעלה למדינה אחרת ובאו ואמרו לה מת בעלך ונשאת ואחר כך בא בעלה לא שנא נשאת על פי עד אחד או על פי שני עדים (אפילו לא נבעלה) (הרא"ש והריב"ש והריטב"א ונ"י סימן תק"ח) תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם ואין לה כתובה משניהם (אפילו החזירה הראשון) (הגהות אלפסי) ולא פירות שאכלו מנכסי מלוג שלה אף על פי שאינם חייבים בפרקונה ודווקא שאכל השני קודם שבא הראשון אבל מה שאכל אחר שבא הראשון צריך להחזיר ואינו חייב ליתן הבלאות מנכסי צאן ברזל שלה והוא שבלו לגמרי אבל מה שיש מהם בעין נוטלתו ואם נטלה מזה או מזה כתובה או פירות צריך להחזיר ודווקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון אבל אם נטלה ממנו קודם שבא הראשון אינה צריכה להחזיר ושניהם אינם מיטמאין לה אם הם כהנים ואינם זכאים במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ונפסלה מהכהונה ומהתרומה ומהמעשר אם היא בת לוי (אבל בעלה הראשון יורשה אם מתה) (ב"י והמ"מ). מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין והולד מהשני הוא ממזר מהתורה אם הולידה עד שלא גירשה הראשון אבל אם לא הולידה אלא אחר שמת ראשון או גירשה אין הולד משני אלא ממזר מדרבנן ואם בא עליה (הראשון) קודם שגירש השני הולד שיוליד ממנהממזר מדבריהם.

סימן יז, סעיף נז

אמרו לה מת בעלך, ונשאת ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת ולד שהוליד קודם שמת ממזר מן התורה ושהוליד אחר כך אינו ממזר ויש אומרים שהוא ממזר מדרבנן.

סימן יז, סעיף נח

אם לא נשאת לשני אלא נתקדשה לבד ובא בעלה אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון וכן מותרת לשני אם מת הראשון או גירשה. הגה: אשה שנתקדשה וטעתה וסברה שלא נתקדשה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה וכל הדרכים הנ"ל בה אבל אנסוה להנשא או שהורו לה בית דין בטעות ונשאת על פיהם הוי כאנוסה ומותרת לבעלה הראשון (תשובת הרשב"א אלף קפ"ח הובאה בבית יוסף).

סימן , סעיף

מאגר ספרי אוצר הפוסקים

צור קשר