רב ואב"ד קהילת תורה ותפילה  Chestnut ridge n. y. רחיצה אחר תשה"מ שאלה: האם מותר לאשה לרחוץ תוך או"מ אחר תשמיש, או שאסור משום איסור השחתת זרע. א) מקורות שנראה מהם להתיר לכאורה אין שאלה זו צריכה לפנים, כי תנן במשנה (מקוואות פרק ח משנה ד), "האשה ששמשה ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה", ופירש הרע"ב "לא קנחה את עצמה עד שלא ישאר בה לחלוחית של שכבת זרע". ובשו"ע (יו"ד ס' קצו סעיף יג) כתוב "האשה ששמשה מטתה וראתה אחר כך ופסקה, ורוצה לספור מיום מחרת ראייתה, תקנח יפה יפה אותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע". ומקור דבריו הוא ברא"ש (נדה פרק ד סימן א), על פי משנה הנ"ל. הרי רואים להדיא לכאורה שאין איסור לאשה להשחית זרע הבעל. וכן מבואר לכאורה מהבדיקות הנצרכות לאשה העוסקת בטהרות המובאות בריש מסכת נדה. וכן לשיטת הרמב"ם המובא בשו"ע סימן קפו, שאף אשה שיש לה ווסת קבוע, צריכה לעשות בדיקה אחר תשמיש. ואין איסור בבדיקות אלו משום השחתת זרע. ב) מקורות שנראה מהם לאסור תנן בכתובות (דף עא ב) "המדיר את אשתו שתהא ממלאה ומערה לאשפה, יוציא ויתן כתובה". וביאר בגמרא (דף עב א), "היינו שתמלא ונופצת". ופירש רש"י, 'שתהא ממלאה ונופצת לאחר שתשמש וימלא רחמה שכבת זרע תרוץ ברגליה ותנפצנו שלא יקלוט ותתעבר'. וטעם האיסור פירש הראב"ד הובא ברשב"א, על פי הירושלמי שפירשו שהוא כמעשה ער ואונן, דהיינו שהוא איסור אל האשה להשחית זרע הבעל. אמנם, הרשב"א הביא פירוש אחר מרש"י שיכולה לטעון בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה, ולא משום איסור השחתת זרע. וכן בריטב"א הובא ב' פירושים אלו. אלא שלפי פירוש זה צריך ביאור כוונת הירושלמי. ואפשר לומר שסבירא להו כיון שהבבלי לא אמרו טעם הדבר כמו הירושלמי, מבואר שלא הסכימו לאסור מטעם זה. אי נמי אפשר לומר כמו שכתב הריב"ש (הובא בשטמ"ק שם) שהביא דברי הירושלמי וכתב "כלומר דאיכא השחתת זרע כהתם ולאו כמעשה ער ואונן ממש, דהתם דש בפנים וזורה בחוץ". ואחר כך הביא ב' פירושים הנ"ל. ואם כן הכוונה היא שהבעל דרש ממנה להשחית הזרע, אבל אין האיסור משום דין השחתת זרע בעצמו, אלא משום טענתה דבעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. עכ"פ לפי הראב"ד ורשב"א וריטב"א שהביאו דבריו, ופשטות לשון הירושלמי, יש איסור השחתת זרע גם על האשה. ואם כנים, צריך עיון האיך יפרשו המשנה במקוואות, וחיוב עשיית בדיקות אחר חתשמיש, וכנ"ל. ובאמת, מצינו שהראשונים נחלקו בכמה מקומות, אם יש איסור השחתת זרע על אשה. ותלוי השאלה, אם אמרינן כיון שאינן מצוות על פרו ורבו, הוא הדין שאין בהם איסור השחתת זרע. במכסת נדה (דף יג א) תנן, כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ. עיין שם בגמרא ובתוס', שלפי רבינו תם אין איסור על אשה להשחית זרע הבעל כיון שאינן מצוות על פרו ורבו, וממילא גם אינן אסורות בהשחתת זרע דידהו. מאידך, הרמב"ן ורשב"א הקשו על רבינו תם, מה איכפת לן שאינן מצוות על פריה ורביה, מכל מקום אסורות הן בהשחתת זרע, והרי בין איש בין אשה, לקו על זה במבול. ועל כולם נאמר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ועוד הקשה הרמב"ן (בנדה שם), שאף אם אמרינן שאינן נאסרות בהשחתת זרע, מכל מקום למה היא משובחת בכך, הא יותר משובח להן ולעולם שלא ירבו לבדוק שלא לצורך, כי לא תהו בראה, לשבת יצרה, עיין שם. ועיין במנחת חינוך (סוף מצוה א) שרבינו תם סובר שנשים אינן מצוות אף על מצות שבת. ובאמת אף לרמב"ן משמע שהיא רק מעליותא. ועיין עוד בענין אם נשים מצות על שבת בתוס' בבא בתרא (דף יג א, ד"ה שנאמר), ובחלקת מחוקק (ס' א ס"ק א) ובית שמואל (ס"ק ב). וכן נחלקו הראשונים בביאור הסוגיא של ג' נשים משמשות במוך (כתובות דף לט א, יבמות דף יב ב, ועוד), שרבינו תם אזל לשיטתו, שאין נשים מצוות על פרו ורבו, ממילא אין להם איסור השחתת זרע. ולכן הנידון להתיר תשמיש במוך היינו אחר תשמיש. ואילו הרמב"ן (כתובות דף לט א) סובר שאסורות להשחית זרע בעלן. וכן הוא בתוס' הרא"ש (כתובות שם) בדעת רש"י. וכן הוא בריטב"א (יבמות דף יב ב) והובא בשיטה מקובצת (כתובות שם). ולכן פירשו הגמרא באופן אחר ואכמ"ל. וצריך עיון בדעת הרמב"ן ודעימיה שיש איסור השחתת זרע על האשה, היאך יפרשו הראיות הנ"ל באות א שמבואר להדיא שאין איסור לאשה להשחית הזרע אחר תשמיש. וגם תימה שלא ציינו למשנה במקוואות עכ"פ לבארו לפי שיטתם. שוב מצאתי ברמב"ן (נדה דף מב א, ד"ה אלא לרבא) שדן במשנה ההוא לנידון פולטת תוך ג' ימים מתשמיש, ולא דן בה משום איסור השחתת זרע. ועוד יותר כתב, שצריכה לכבד הזרע משום טהרות, כיון שהיא נוגעת בש"ז. ואפשר לתרץ על פי מה שדן בשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן כד אות ד) ועוד פוסקים, בענין בדיקת זרע הבעל לצורך פרו ורבו, והביא מהבית שמואל (ס' כד ס"ק ב), בענין אם מצאו דם אחר תשמיש, ודן להתיר שהבעל יוציא זרע כדי לבדוק אם הדם הוא ממנו או מאשתו, כי אין איסור השחתת הזרע כשהוא לצורך כמו שמצינו ביבמות דף עו, שהתירו להוציא זרע כדי לבדוק אם הוא פצוע דכא או לא. והביא שם עוד מגדולי אחרונים שדנו בדברי הבית שמואל, והסיק באחיעזר להתיר, ואכמ"ל. לפי זה יש לומר לדעת הראשונים שחל על האשה איסור השחתת זרע של הבעל, מכל מקום מותר לה לבדוק אחר תשמיש מחמת שעוסקת בטהרות, או לבדוק אם ראתה מחמת תשמיש. כי אין כוונתה להשחית הזרע אלא הוא לצורך מצוה. ואף בדין השו"ע שמותר לאשה לכבד עת ביתה כדי להתחיל שבעה נקיים מיד, יש לומר שזה נחשב לצורך כדי שיכולה לטהר עצמה לבעלה מוקדם יותר. אך להלן יתבאר הדברים היטב בדרך אחר על פי גדולי האחרונים. ג) חילוק המגן אברהם בין זמן שיכולה להתעבר לכשאינה יכולה להתעבר הנה על דין הרמ"א (או"ח ס' תרו) שיש לטבול ערב יום כיפור משום קרי, כתב המגן אברהם (ס"ק ח) "ולפי זה אשה ששמשה תוך ג' ימים צריכה לכבד ביתה בחמין שלא תפלוט ש"ז. ודוקא שלא היה סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה דבאותן שעות רגילות להתעבר ויש לחוש שתשחית זרע ההריון". גם הדרישה (יו"ד שם אות ה) כתב בשם מהרש"ל שלא תלך אשה למרחץ שלשה ימים אחר טבילתה, והובא דבריהם בסדרי טהרה (שם ס"ק מז), ואף הוסיף שלא תהלך הרבה אחר התשמיש. וגם התורת השלמים (שם ס"ק כג) ובאר הגולה הביאו דברי הדרישה. ובערוך השולחן (יו"ד שם סוף הסימן) כתב "יש נשים שנהגו שלא לילך לבית המרחץ בג' ימים אחר הטבילה משום דרובן מתעברות אחר טבילתן ואלו תלך למרחץ יפליטו המים ממנה את הזרע ותשחית הזרע באבדן נפש ומטעם זה נכון שתזהר האשה שלא תתהפך אחר התשמיש גבה למעלה וכריסה למטה משום דבזה ג"כ תפליט הזרע וכן לא תרבה בהילוך בג' ימים אלו דגם זה מפלטת זרע וכל אשה הנזהרת מכל אלו תבא עליה ברכה". הרי נראה שעשה המגן אברהם ודעימיה פשרה, שאין איסור השחתת זרע על האשה אלא דוקא בזמן שיכולה להתעבר. והחתם סופר (יו"ד ס' קעב, וחידושיו לנדה דף יג א) הקשה על המגן אברהם שלא ידע מהו המקור לעשות פשרה כזה, בין לשיטת ר"ת שלא חל על אשה איסור השחתה, ובין לשיטת הרמב"ן שחל עליהן איסור השחתה. ורעק"א (סוף ס' עא) האריך להוכיח שרוב ראשונים סוברים שיש על האשה איסור השחתת זרע, וממילא הקשה האיך התיר המגן אברהם לכבד את ביתה אפילו כשאינה בימים שראויה להתעבר. ואף שמהמשנה במקוואות מבואר שמותר לכבד את ביתה מהזרע, ביאר ששם מיירי באופן שכיבדה את ביתה באיסור. אלא שיש לתמוה, הרי השו"ע כתב שמותר לה לעשות כן לכתחלה, ומקור דבריו הוא ברא"ש על פי המשנה ההיא, כנ"ל. וגם הכרתי ופלתי (מובא באות הבא) הקשה על המגן אברהם מדברי השו"ע שמבואר שאין בזה איסור. ואפשר לפרש שיטת המגן אברהם ודעימיה בג' אופנים. א) אזלו כשיטת ר"ת שאין איסור השחתת זרע על אשה, אפילו הכי אין להן לרחוץ הזרע אף שאינן מצוות על פרו ורבו, כי חששו לצד שנשים חייבות במצוות שבת כמו שהבאנו לעיל. ב) אף אם סוברים שאין הנשים מצוות שבת, מכל מקום עליהן להזהר ולשמור כמה שאפשר שלא תפלוט הזרע מחמת מצוות פרו ורבו או שבת של הבעל. ג) אף לשיטת הרמב"ן שחל עליהן איסור השחתת זרע, סבירא להו שלא חל איסור זו על אשה אלא בזרע הראוי להוליד. ולכן לא אסר המ"א אלא סמוך לטבילתה או לווסתה שראוי הזרע להוליד. שוב ראיתי בשו"ת תורת חסד (ס' מג אות כא) שתמה על הכו"פ, רעק"א וחתם סופר שלא ראו שדברי המגן אברהם אינם חידוש עצמו אלא הם מפורש במהרי"ל הלכות ערב יום כיפור. וביאר הדברים כעין צד ראשון ושני הנ"ל, שאף שאין איסור השחתה על האשה, מכל מקום בימים הראוים להריון אין לה לעשות כן ללא צורך. והא שהשו"ע התיר בכל אופן, היינו שיש שם צורך כדי לטהר לבעלה, וכעין שכתבנו לעיל. ושמחתי לראות שכוונתי קצת לדברי הגדול, עיין שם שהרחיב העמיק וסידר דעות הראשונים והפוסקים בסוגיא זו. ד) דעת הסוברים שאין חילוק בזמן שראוי לה להתעבר או לא. הכרתי פלתי (סוף סימן קצו) הקשה על מה שאסר המגן אברהם בימים שראויה להתעבר, מדין השו"ע שמותר לאשה לכבד את ביתה להפליט הזרע. ולכן ביאר הכו"פ שמותר כיון שרוב הזרע נקלטת, מיד אין לחשוש על השחתת שאר הזרע. וכתב שדין זה היה בהעלם עין מהמגן אברהם. וכבר מצינו כדבריו בר"ן (חידושים לדנה דף לח א), שעל פי רוב הזרע נקלט מיד. ועיין בדעת תורה למהרש"ם (יו"ד ס' טו ס"ק ח) שהביא שכן נראה דעת הנודע ביהודה (אה"ע סוף ס' סט). וכן בשו"ת מהרש"ם (חלק ד סימן קלב) שהעיקר הוא כהר"ן והפליתי, וכל שכן שיש להתיר בנידון שלו שהצריכה לזלף לצורך רפואה, ולא היה כוונתה להשחית הזרע. גם רעק"א (סימן עב) חזר ממה שהחמיר בסימן הקדום, וביאר שיש ב' אופנים של נקיון הזרע. אחד הוא רחיצה, והיינו מכבדת את ביתה שבמשנה, או בדיקה. שאלו אינם מגיעים לזרע הנמצא במקום הראוי לגרום הריון, [אפילו עד מקום שהשמש דש], ונמצא שאין כאן השחתת זרע. וגם לא חוששים שתפלוט הזרע הנשאר ותסתור שבעה נקיים, כי תולים שאם תפלוט הזרע משם, תרגיש אותו. משא"כ מוך אסור כי הוא מנקה אף הזרע הראוי לגרום הריון. וכך ביאר החזון איש (אבן העזר ס' לז אות ג) "כיבוד הבית אינו ענין כלל למוך לאחר תשמיש, דידוע דהקליטה היא טיפה אחת והיא נקרמת בזרע האם, והיא במקור ממש. ודחיקת המוך אינו אלא כעין הכאה על המקור ולחיצה עליו עד שמתקלקל ופולט והוא כעין הכאה שתפיל, וכמו שכתב כל זה הגרע"א". ולפי דברי רעק"א מדוייק היטב שינוי הלשון בין המשנה במקוואות שהתירו 'לכבד ביתה', ואילו הגמרא בכתובות שמבואר שאסור [לפירוש הראב"ד] אמרו 'ממלאה ונופצת', ולמה לא אמרו בגמרא שהתנה עמה שצריכה 'לכבד את ביתה' אחר תשמיש, וכלשון המשנה. אלא הטעם הוא מפני שממלאה ונופצת מורה שרצון בעלה היה שתוציא כל הזרע אף מה שהוא בעומק. ה) העולה לדינא אין לאשה לרחוץ הזרע מתוך גופה בימים שהיא ראויה להריון, כיון שכך היא דעת המגן אברהם מהרש"ל דרישה ועוד, וכבר נמצאו מקור הדברים במהרי"ל. ואף יש אומרים שאין לה ללכת הרבה בימים אלו למעט פליטת הזרע. ולשיטה זו מבואר שבימים שאינה ראויה להריון אין איסור, כיון אינה אשה מצוה על השחתת זרע. מאידך, לדעת הכרתי ופלתי, אין איסור לרחוץ אפילו בימים שהיא רואיה להריון, כיון שרוב הזרע נקלטת מיד, וכבר נמצאו כדבריו בר"ן, וכן מבואר בנודע ביהודה. והקל המהרש"ם כשיטה זו לצורך רפואה. אמנם, עדיין יש נידון של מוך אחר תשמיש, שביאר רעק"א שהמוך סופג ומפליט אף מה שראויה להריון, וזה אסור בכל זמן לפי השיטות שאשה אסורה להשחית זרע הבעל.