בעניין חק תוכות בכתיבת גט וסת"ם תוכן עניינים מקוצר אופן תיקון מ' שנדבק פתיחתה ונסתמה * האם צריך לגרור את כל המ"ם שנסתמה או שסגי לגרור רק את כל החרטום * החילוק בין נכתבה האות בכשרות או בפסלות * להסוברים שסגי לגרור רק את החרטום צ"ע מדוע לא סגי לגרור את חציו ולבטל ממנו שם אות * שיטות הפוסקים בשאלה האם אפשר לגרור חלק מהאות ולהשלימה * סתירת דברי הב"י בין הלכות סת"ם לבין הלכות גיטין* תירוצי החת"ס ואבני נזר על סתירת דברי הב"י * תירוץ בעל גידולי הקדש על סתירת דברי הב"י * תמיה על דברי הגידולי הקדש * יש לחלק בין עיבוי האות לאחר שנכתבה לבין מחיקת חלק ממנה * הפיכת כמה אותיות לאות אחת גדולה ע"י העברת דיו * דעות הפוסקים אי מהני להעביר דיו על מילה שנכתבה בטעות ולעשותה אות גדולה * מסקנות *** תיקון חלק מהתיבה א. ישנם מקרים בהם נפלה טעות בכתיבת הגט, ויש צורך לתקן את אות או מילה. לפעמים, אין צורך למחוק את כל האות שנפלה בה הטעות, אלא רק את חלקה, ואז להשלימה כראוי. הפוסקים דנו האם אפשר לעשות כך, או שיש לחוש בזה משום חק תוכות ודינים נוספים השייכים לכתיבת הגט. לפנינו נעסוק בשאלה זו ובשאלות מעשיות נוספות בנושא תיקון טעויות בגט המתעוררות בבית הדין. והנה בתחילה ראיתי להקדים בבאור שיטות הפוסקים בדין תיקון טעות וחשש חק תוכות, וביישוב דבריהם. לאחר מכן נעיין בשאלות העומדות לפנינו למעשה. אופן תיקון מ' שנדבק פתיחתה ונסתמה ב. איתא בתשובות הרא"ש (כלל ג סימן טז): #"ששאלת מם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה, אם יותר טוב שיגרוד כל המם ויכתוב אחרת במקומה, או יגרוד הסתימה ויעשנה פתוחה. תשובה, ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה, אבל גרידת סתימתה אינו עושה אותה אות, דהוה ליה חק תוכות, ואמרינן בפ"ב דגיטין ת"ר וכתב לה ולא וחקק, למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא, ורמינהי עבד היוצא בכתב שעל גבי הטבלא ופנקס יצא לחירות. ומשני הא דחק תוכות הא דחק יריכות, פירוש חקק תוך האות וחוצה לה ונשארה האות עומדת מעצמה לאו כתיבה היא, שהרי לא עשה מעשה בגוף האות, אלא אצל האות ונעשית האות מעצמה. אבל הא דטבלא ופנקס שחקק גוף האות הויא כתיבה. וכן כשהוא גורד סתימת המם, אינו עושה מעשה בגוף האות שנשארה, אלא גורד הסתימה ובזה נעשית אות", עכ"ל. @ ומבואר מדבריו, דתיקון האות ע"י גירוד הסתימה נחשב כחק תוכות, כיון שהאות לא נכתבה כתיקונה בדרך של כתיבה, אלא נכתבה ע"י פעולה אחרת, ודמי לחק תוכות שחוקק את צידי האות, והאות נוצרת מאליה, שאין זה נחשב ככתיבה ופסול, כמבואר בשו"ע שם ובהלכות גיטין (סי' קכה ס"ב). הטור (אור"ח סי' לב) הביא להלכה את דברי אביו: "וכיוצא בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל, מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה שאין מועיל לגרוד הדבק ולפותחה". האם צריך לגרור את כל האות שנסתמה או שסגי לגרור רק את כל החרטום ג. והנה הב"י באור"ח (סי' לב) הביא את דברי הרא"ש, והעיר: #"וממה שכתב רבינו אין תקנה לגרוד הדבק ולפתחה, נראה דדוקא האי תיקון לית לה, אבל אין צריך לגרדה כולה וסגי כשיגרוד כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה ואח"כ יכתוב מה שגרד והוי שפיר חק ירכות. וגם בספר התרומה כתב, אין תקנה למחוק הדבקות בתער דהוי ליה חק תוכות, וכיוצא בזה כתוב בסמ"ג. וכן נראה מדברי תרומת הדשן סימן מ"ח. וכן מבואר בתשובת הרשב"א והיא בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' רל"ו וכן הורו גדולי הדור מהר"ין חביב ומה"ר לוי בנו (מהרלב"ח סי' א), והסכימו כל חכמי שלוניק"י זכרונם לברכה לדבריהם. ואף על פי שמה"ר דוד הכהן ז"ל (בית א חדר לא) חלק עליהם בתשובה והאריך להוכיח שצריך לגרוד כל האות, אנו אין לנו אלא דברי הרבנים הנזכרים ז"ל, דמסתבר טעמייהו. ולפי זה מה שכתב הרא"ש בתשובה מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה, צריך לומר דכיון שמוחק עד שמבטל צורתה מוחק כולה מיקרי. ורבינו בהלכות ספר תורה (סי' רעד) כשכתב תשובת הרא"ש לא כתב ימחוק כולה וזה לשונו שם כתב א"א ז"ל בתשובה מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה אינו מועיל לגרוד הדבק ולפתחה דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורר הסתימה ובזה נעשה האות הוי ליה כחק תוכות עכ"ל משמע דכל שהוא עושה מעשה בגוף האות שנשאר אף על פי שלא מחקה כולה הוי שפיר חק ירכות", עכ"ל הב"י.@ הרי שנחלקו האחרונים, האם כאשר יש פסול באות יש צורך לגרד את כולה ולכתבה מחדש, או שסגי לבטל ממנה צורת אות ולסיימה שוב כדין. ויסוד מחלוקתם האם יש ללכת אחר סוף כתיבת האות, כפי שסברו התרומת הדשן והמהרלב"ח, וכיון שסוף כתיבת האות נעשתה בהכשר ע"י כתיבה ללא חק תוכות, מהני. או שיש צורך שהאות תיכתב מתחילתה ועד סופה בכשרות וכמו שסבר הרד"ך ולכן צריך לגרור את כולה ולכתוב מחדש. החילוק בין נכתבה האות בכשרות או בפסלות ד. אלא שגם לדעת הרלב"ח והב"י והסוברים כוותם נראה דיש לחלק בין המקרים, ולא תמיד סגי בכתיבת סוף האות בכשרות. דהנה הב"י בהמשך דבריו שם כתב, וז"ל "ולפי זה אם עשה רי"ש כעין דלי"ת, יגרוד הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כעין רי"ש, ושפיר דמי, דמאחר שביטל צורת האות לא הוי חק תוכות. אלא שיש לפקפק ולומר דלא דמי למ"ם פתוחה דהתם כיון שצורת נו"ן שבה נעשה בהכשר, כיון שגרד החרטום שנדבק וכתבו כשר, אבל גבי עשה רי"ש כעין דלי"ת שבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול אפשר דלא סגי בגרידת אחד מהם וצריך שיגרוד את כולה", עכ"ל. ובבאור דבריו כתב הט"ז (שם סקי"ג הובא גם במ"ב ס"ק עה) "פירוש, כי כתיבת המ"ם פתוחה היא בב' כתיבות, דהיינו מתחילה כותבין כמו נו"ן כפופה, ואח"כ תולין מצידה כמו וי"ו, ואם כן כל שנעשה הפסול בו דהיינו הוי"ו צריך לגוררו כולו, אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר אין צריך לגוררה. ולאפוקי ברי"ש שעשאה כמין דלי"ת דבפעם אחת נכתב הכל בפסול, צריך לגרור כולו. ולפי זה הוא הדין בכל אות שנכתב בב' כתיבות כמו ג' וכיוצא בו ונעשה פסול בכתיבה האחת, אין צריך לגרור רק אותה", עכ"ל. העולה מן הדברים, דגם לדעת מהרלב"ח ותרומת הדשן, יש לחלק בין אות מ' שנכתבה כנו"ן ואח"כ הוסיף את הוא"ו, שהנו"ן נכתבה בהכשר, אלא שאח"כ נדבקה אל הו' ולכן סגי לגרור את הו' ולכתבה מחדש, לבין אם כתב ד' במקום ר', שהאות כולה נכתבה בכתיבה אחת בפסול, שלא סגי לבטל ממנה צורת אות ולהשלימה, אלא צריך לכתבה מחדש. את המקור לחילוקו, הביא הב"י מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תריא), שחילק בין אות שנגעה בחברתה בסוף כתיבתה, שכשרה, ואין חוששים לדיבוק, ובין אות שנגעה בחברתה באמצע כתיבתה, שנכתבה בפסול ולא מהני לגרד בין שתי האותיות. ומקור דבריו ממה דאיתא בירושלמי, דהכותב את המילה "תפארתך" ונדבקה הך' לרגל הת' הך' פסולה כי נדבקה באמצע כתיבתה. ואילו הכותב "תפארתנו" והו' נדבקה בסוף כתיבתה לנ', יש להכשירה, כי כתיבתה נעשתה בהכשר. הרי למדנו, דהכל תלוי האם כתיבת האות נעשתה בהכשר או לא. ואף שלהלכה אין פוסקים כהירושלמי ביסוד הדין, כיון שבדיבוק אפשר לגרד בין האותיות, (וכפי שהביא הב"י שם מדברי הפוסקים), מ"מ יש ללמוד מדברי הירושלמי שיש לחלק בין כתיבה שנעשתה בפסול או בהכשר. והנפק"מ לדינא תהיה כאשר גוף האות נכתבה בפסול ושלא כדין, שיש למחקה כולה. ובזה מבאר הב"י את החילוק בין כתב מ' ונסתמה שהנ' מתוך המ' נכתבה בהכשר גמור, ולכן אין צורך למחקה, אלא סגי למחוק את הו' ולכתבה שנית, לבין אם כתב ד' במקום ר', שכל האות נכתבה בפסול, ולא מהני לגרור הגג או הרגל לחוד, אלא צריך לגרד את כל האות. באות שנכתבה במשיכת קולמוס אחת ה. למדנו דהמהרלב"ח והב"י הקלו לבטל צורת אות ולהשלימה, דווקא כאשר החלק הראשון של האות נכתב בכשרות וכגון נ' מהאות מ', שנכתבה בנפרד, דהיינו קודם נ' ואח"כ הו' שהיא החרטום, אבל כאשר גוף האות נכתבה בפסול וכגון כתב ד' במקום ר' במשיכת קולמוס אחת, שוב לא מהני לחתוך חלק מהאות ולהשלימה אלא צריך לכתבה מחדש. [יש להוסיף, שביסוד הרשב"א בשם הירושלמי, יש לבאר מחלוקת נוספת שהביא שם הטור, כאשר נפלה טיפת דיו על אות וקלקלה את צורתה, כגון נפלה טיפת דיו לאמצע האות כ' וכעת היא נראית כמו האות פ', האם סגי לגרד את הטיפה ולהכשיר ע"י כך את האות, או שיש לגררה ולכתבה מחדש. דעת הסמ"ק שאם נסתיימה לגמרי כתיבה הכ' כך שנכתבה כולה בכשרות ורק אח"כ נפלה עליה הטיפה ופסלה את צורתה, אפשר לגרור את הטיפה, כי האות נכתבה בכשרות, וכפי שחידש הירושלמי. ורק אם לא נשלמה עדיין צורת הכ' ונפלה עליה טיפת דיו, אז אי אפשר לגרר את הטיפה, כי כה"ג חשיב חק תוכות. אמנם דעת הרא"ש (גיטין כ, א) דגם אם נשלמה צורת האות, כיון שנפלה עליה הטיפה ופסלה אותה לגמרי מצורתה, שוב אין לגרד את הטיפה ולהכשיר את האות, כי חשיבה חק תוכות, ולא מהני שהאות נכתבה בהכשר]. שיטת הבית יוסף ו. והב"י הביא את חילוקו להלכה בשו"ע (אור"ח סי' לב סי"ח): "מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה, אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, משום דהוי כחק תוכות. ומה תקנתה, שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה, ואח"כ יכתוב מה שגרר. ורי"ש שעשאה כמין דלי"ת, יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול, הילכך צריך לגרור שניהם". וכ"פ המשנ"ב (שם) שהביא גם את דברי הט"ז (שהזכרנו לעיל) בבאור החילוק, דהכל תלוי האם האות נכתבה במשיכה אחת או בשתי משיכות קולמוס. להסוברים שסגי לגרור רק את החרטום צ"ע מדוע לא סגי לגרור את חציו ולבטל ממנו שם אות ז. אלא שיש להעיר, מדוע יש צורך לגרור את כל החרטום של המ', הרי סגי לכאורה גם אם יגרור חצי ממנו וע"י כך תתבטל צורת האות ושוב יוכל להשלימה וצ"ב. ובאמת בספר גט פשוט (סי' קכה אות לח) כתב וז"ל "ויראה לי כאן, כי מ"ש מהר"ן חביב וכן הסכים מרן הב"י דיגרור החרטום של המ"ם, היינו לצאת ידי חובת תשובת הרשב"א במיוחסות סי' רל"ו, דס"ל דצריך לגרור הצד הדבוק כגון רגל של קו"ף וכ"ף שנדבקו דא"צ לחוק אלא הרגל כי הגג כדין נכתב, ולפיכך כתבו דיגרור החרטום. אמנם להרא"ש אפשר דס"ל דאע"ג דבגרירת הדבק לא סגי, מ"מ כשימחוק מקצתה עד שיפסיד צורת המ"ם מאיזה מקום שיהיה מצד הנון או מצד התחתון וכיוצא וחוזר ומשלימה ע"י חק ירכיות סגי כיון שעשה מעשה בגוף האות, אמנם להרשב"א בעינן דוקא שיגרור החרטום שאירע בו הפיסול, כי נו"ן של מ"ם כדין נכתב", עכ"ל הגט פשוט. הרי מבואר מדבריו דבאמת לדעת הרא"ש והב"י אין צורך לגרור את כל החרטום של המ' אלא די לבטל את צורת האות. אבל להרשב"א, יש חובה לגרור את כל החרטום, כי הכל תלוי לשיטתו אם נכתב בפסול או לא, ומכיון שהחרטום נדבק לנון של המ' בתחילת כתיבתו יש לגוררו כולו. אלא שהדברים טעונים ביאור. שהרי כאן החרטום נדבק לאחר גמר כתיבתו וממילא כתיבתו היתה בהכשר, וכל הפסול הוא דווקא בסוף כתיבתו לאחר שנדבק לנ' וביטל מהמ' צורת אות, מדוע לא סגי לגרור חלק מהוא"ו ולהשלימה. ואולי למד הגט פשוט מהרשב"א שכאשר הוא"ו נדבקה לנו"ן ופסלה את האות חשיב שנכתבה בפסול אע"פ שנסתמה רק בסוף כתיבתה. ועיין עוד להלן מש"כ בזה. ובאמת בבאור הלכה (אור"ח סי' לב סי"ח) כתב: #"נראה לי פשוט, דדוקא שנדבק בעת כתיבת החרטום, דהחרטום נעשה בפסול, אבל אם נדבק לאחר הכתיבה, אין צריך לזה דוקא גרירת החרטום, דה"ה דיכול לגרור מהנו"ן עד שיבטלנו מצורת אות. וצ"ע אם מהני בזה שנכתב בכשרות ג"כ גרירת חצי חרטום וזה תלוי אם בעלמא כל החרטום הוא לעיכובא במ"ם או אפשר דהוא רק לכתחילה וצריך עיון", עכ"ל.@ מבואר מדבריו דאיירי דווקא באופן שהחרטום נדבק בשעת כתיבתו דכה"ג חשיב נכתב בפסול וכמו שלמדנו מדברי הרשב"א. אבל אם נסתם לאחר גמר כתיבתו, אין הבדל בין אם יגרור מהחרטום ויבטל צורת אות לבין אם יגרור מהנון ויבטל צורת אות מהמ' כולה. ועיין בחזו"א (אור"ח סי' ח סק"ו) שתמה על עצם החילוק שבין כתיבה אחת לשתי כתיבות, וכתב "ואין הדברים מובנים, דמידי מנהגא מששא איתא בו לשנות הדין, והרי מותר לעשות אות בכוחות הרבה ומותר לעשות מ"ם פתוחה בכוח אחד, וסוף סוף חד טעמא לתרוויהו, אי נימא דבשעה שעשה דלי"ת או מ"ם פתוחה בטלה כתיבה ראשונה, ודאי צריך למחוק הכל, ואם נימא דחצי הראשון בהכשרו קיים א"צ למחקו. ומרן קבע כן לחלק בין מ"ם לרי"ש, וקשה לעמוד על סוד הדבר. ולפי מה שהכריע הב"י כהרלב"ח ראוי להקל גם ברי"ש וא"צ לגרור רק הנכתב אחר הפסול", עכ"ל החזו"א. ומבואר מדבריו שלא הסכים לדינא לחלוקו של הב"י ולהסבר הט"ז שיש הבדל בין משיכת קולמוס אחת לבין שתי משיכות קולמוס. ולפי דבריו גם כאשר כתב בטעות ד' במקום ר' יכול לגרור מעיקר הדין חלק מהאות ולתקנה. שיטות הפוסקים בשאלה האם אפשר לגרור חלק מהאות ולהשלימה ח. והנה אף שהב"י פסק כן להלכה, להקל לגרור חלק מהאות ולהשלימה, ודלא כהרד"ך, מ"מ הרבה אחרונים חלקו עליו ופסקו כהרד"ך שלא שרי להשלים אות מחשש חק תוכות, ואפילו היכא שהאות נכתבה בכשרות וכמ' שנסתמה. אכן להלכה הכריע כאן הגט פשוט (וכפי שהסבירו הפת"ש כאן סק"ו) כהב"י והרלב"ח, שאפשר לתקן אפילו לכתחילה ע"י השלמת האות, אלא שמהיות טוב ראוי לחוש לכתחילה לא לתקן. ועיין עוד בפת"ש שהאריך עוד בחילוקים שונים, חלק מהם יתבארו עוד להלן. סתירת דברי הב"י בין הלכות סת"ם לבין הלכות גיטין אלא שלכאורה דברי הב"י סתרי אהדדי. דהנה בתרומת הדשן (סי' רכח) דן על עד ששמו "שמעון בן משה" ולאחר שחתם את שמו "שמעון", שכח לכתוב את המילה "בן" והתחיל לכתוב את המ' של משה וכבר כתב כמין נו"ן, וגערו בו ונזכר, ואז השלים את הנ' כמין ס' ושוב מחק את התוספת שהוסיף בטעות והשאיר רק את הנ' והשלימה לב' במילה בן. וכתב להכשיר בדיעבד מכמה טעמי, ואחד הטעמים שאין זה נחשב כחק תוכות אע"פ שמחק את התוספת המיותרת, כי כיון שאח"כ השלים את האות לא חיישינן שבתחילתה נעשתה בחק תוכות. כראיה לדבריו הביא את דברי תשובת הרא"ש שהזכרנו. וקשה הרי כשכתב מ' במקום נ' דמי שנכתבה כל האות בפסול גמור, והרי זה ככתב ד' במקום ר' וא"כ צריך לגרור את כל האות לפי חילוקו של הב"י. אלא שלמרות זאת הב"י באבן העזר (סימן קכה) הביא את דברי תרומת הדשן להלכה, והוסיף עוד לחדש לפי דבריו, שאם נפלה טיפת דיו על הגט והסופר הוסיף עליה דיו והשלימה לאות, מהני והגט כשר, כיון שיש ללכת אחר סוף כתיבת האות, וז"ל הב"י שם "אלא על כרחך לומר דהכי פירושו שאם נפלה טיפת דיו והוסיף עליה לעשותה יו"ד או משך אותה לעשותה וא"ו אף על פי שתחלת האות על ידי טיפת דיו דליכא כתיבה, כיון שגם הכתב סייע בעשיית האות שפיר מיקרי חק יריכות, והיינו כמו שכתב בעל תרומת הדשן דגם סמ"ק סובר דלא מיקרי חק תוכות אלא כשנתקן האות על ידי מחיקה לבד, אבל היכא שצריך להוסיף ולכתוב שפיר מיקרי חק יריכות", עכ"ל. ולכאורה תמוה הרי כאשר נפלה טיפת דיו על הנייר של הגט בודאי שאין כאן כלל צורת כתיבה בכשרות, כי למעשה אין כאן כתיבה כלל, והרי זה נחשב כנכתב בפסלות שבזה לא מהני להשלים את האות וכפי שחילק הב"י בעצמו באור"ח. ולהלכה הביא הרמ"א בשו"ע אבן העזר (סי' קכה ס"ד) את שיטת תרומת הדשן שבהשלמת אות אין החסרון דחק תוכות, וז"ל "ולא מקרי חק תוכות אלא כשכל האות נעשה כך, אבל אם צריך עדיין לתקן שיהיה אות, כשר (ת"ה סימן רכ"ח)". ופלא שלא כתב לחלק כפי שחילק השו"ע באור"ח (והסכים עמו הרמ"א בעצמו) שאם נכתבה האות בפסול לא מהני למחוק מעט ואח"כ להשלימה, וצ"ע. ובפרט קשה שבגט היה על הרמ"א להחמיר טפי. ועיין בפרי חדש (אהע"ז שם) שהקשה את הסתירה בדברי הב"י, ותירץ. תירוצי החת"ס ואבני נזר על סתירת דברי הב"י ט. ובשו"ת חתם סופר (אור"ח סי' קעח) כתב ליישב וז"ל #"ואני אינני מתפייס בזה, והנלע"ד מסברא, דודאי כשמחק מה שצריך וגומר האות בכתיבה, תו לא מיקרי חק תוכות כסברת תה"ד, אך מה יועיל זה, עכ"פ כל האות לא נכתב בקדושת ס"ת ותפילין שהרי היה צריך לכתוב ד' וכתב רי"ש, ואותו הרי"ש לא הועיל לה כוונת קדושת הכתיבה, דה"ל כמתפיס בעלי מומין למזבח, כמ"ש תשב"ץ בכותב שם חול לשם קדושת השם, וה"נ דכוותיה. נמצא אף על גב דמדין כתיבה כשר דתו לא מקרי חקיקה, מ"מ כל האות נעשה בפיסול ופסול, ואף על גב דהרב"י מסתייעא מתשובת רשב"א והיא בקצרות סס"י תרי"א, ושם מיירי מאות שנדבק למעלה דצריך לגרור כולו, ולא מיירי מחילוף אות באות אחר, מ"מ אתי שפיר דכיון שנתערבו האותיות טרם שנגמרה צורת האות, ה"ל כאות אחר וכבעל מום שאין קדושה חלה עליו. משא"כ כשנתערבו האותיות אחר גמר האות, נמצא נתקדש כדין, א"כ כשנפסל אח"כ ע"י דיבוק סגי שפיר בגרירה כל מה שנפסל, והעליון נשאר בקדושתו כמום עובר. וא"כ תינח בס"ת תפילין מזוזות דאית בהן קדושה, משא"כ בתה"ד מיירי בגט דלא שייך ביה קדושה, מודה כ"ע דסגי בשיגמור אותו האות ע"י כתיבה כל דהו, והנשאר כשר, דלא שייך שנעשה בפיסול, דאע"ג דבעי כתיבה וחתימה לשמה, מה בכך לשמה מיקרי ולא שייך הכא מתפיס בעל מום למזבח, וסברא נכונה וישרה היא לקיים דברי חכמים", עכ"ל החת"ס.@ ומבואר מדבריו שלגבי גט יש שם כתיבה על גמר האות בכשרות, כי סוף סוף כתב את האות (גם את החלק הפסול שנכתב בהתחלה) לשם כתיבת גט. אבל בכתיבת סת"ם צריך לכתוב את האות מתחילתה לשם קדושת ה', וכאשר נכתבה אפילו חלקה בפיסול לא מהני שוב להשלימה, אלא יש למוחקה ולכותבה שנית. ובזה מתיישבת הקושיא בדברי הב"י והרמ"א. אלא שיש להקשות על דבריו, דבשלמא כאשר כתב חצי אות בפסול יש לומר שכיון שכתבה לשם גירושין שוב מהני אם השלימה בכשרות. אבל כאשר נפלה טיפת דיו והשלימה לאות אי אפשר לומר שטיפת הדיו שהתחילה ליצור את האות נכתבה לשם גירושין, וצ"ב. ובשו"ת אבני נזר (אור"ח סי' ט) כתב ליישב את הסתירה בדברי הב"י וז"ל: #"ואשר אחזה ליישב בזה. דאף שהמג"א והפר"ח יראה מדבריהם דכל אפי שוין בזה סת"ם וגיטין. לבבי לא כן ידמה וחילוק יש. דגט דכשר בכל כתב רק שיהי' לשון גירושין, [יהי' איזה כתב שיהי'], ואין האות עיקר רק הקריאה. וכל שלא נגמר האות אין לו שום קריאה. הרי במה שגמר האות ועושה שיהיה נקרא הוא עושה כל האות. ודומה לשחיטה שהלכה למשה מסיני לשחוט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ומכל מקום בהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשר [חולין כח, א]. דחשיב ששחט הרוב. ומשום דחצי קנה אינו כלום דלא מטרפא בי' והדרא בריא. נמצא שבהאי כל שהוא שחט כל הרוב. והכא נמי בגמר האות בגיטין, כיון שבלא הגמר לא הי' נקרא כלל, חשיב שעושה כל האות. אבל בסת"ם דבעי כתב אשורית דוקא, וכיון שמקצת תמונת האות נעשה בחק תוכות פסול. דמה בכך שעושה קריאה לאות, הלא בקריאה לבד אינו יוצא רק בתמונת האות, ומקצת התמונה נעשית מאליה. דרך משל, האל"ף יש לה ג' תמונות היו"ד שעל גביו. הוי"ו שבאמצע. היו"ד שתחתי'. וכל תמונה רומז לענין בפני עצמו. כמבואר באותיות דרע"ק ובגמרא [מנחות כט, ב]. שדרש בכל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. וכן בספרי הקבלה. ואם כן כשהי' היו"ד שעל גביו מאלי', נהי שעשה קריאה לאות, הלא מכל מקום התמונה לבד יש בה קדושה, ואינו יוצא אלא בה. וזה לא עשה הוא כלל. [ואינו דומה לגט שבקריאת האות יוצא. יהי' האות איזה תמונה שיהי'. ואם כן אף שמקצת התמונה הי' תחילה מאלי'. מכל מקום הקריאה לא הי' כלל תחילה והוא עשאה כולה ויוצא בה שאין צריך לתמונת האות כלל] והוא הדין לשלא כסדרן אפילו במקצת דפסול" עכ"ל האבני נזר."@ ומבואר מדבריו דבגט עיקר הכתיבה כדי שיוכל לקרוא את הגט, ולכן כשסיים הסופר לכתוב את האות בכשרות, וכעת היא נקראת, סגי. משא"כ בכתיבת סת"ם שהכתיבה היא החפצא של המצוה. וכאשר האות לא נכתבה כולה בתמונתה בכשרות, חסר במצות כתיבה ולכן יש לפסול. מו"מ ע"ד החתם סופר הנ"ל י. ובספר גידולי הקדש (כלל ה) הקשה על החת"ס דא"כ מדוע במ' שנסתמה הכשיר הב"י לגרור את הו' ולתקנה שוב, מהטעם שהנון של המ' נכתבה בכשרות, הרי האות נו"ן בודאי אין מקומה כאן, והיא פוסלת את הס"ת ונמצא שלא נכתבה לשם קדושת ס"ת. עוד הקשה ממה שכתב הריב"ש והובא להלכה בב"י שאם כתב ד' במקום ר' ותיקן לר' ע"י שעיבה את הדיו מימין כשר. וכן להפך אם כתב ר' במקום ד' ותיקן ע"י שהוסיף תג ג"כ כשר (וכפי שיבואר עוד להלן), וקשה, הרי בשעה שכתב את האות הלא נכונה בודאי לא כתב לשם קדושת ס"ת ומאי מהני שיתקן אותה אח"כ ע"י תוספת דיו. תירוץ בעל גידולי הקדש על סתירת דברי הב"י יא. ובגידולי הקדש (הל' תפילין כלל ה' אות ה) כתב ליישב את הדברים באופן אחר. דהנה על דברי הב"י שהתיר לגרור מקצת האות, הקשה הגט פשוט (שם) ממה שנשאל במיוחסות להרשב"א (שהבאנו דבריו לעיל) על גוונא שכתבו את המילה "ברא" והר' נדבקה בשעת כתיבה לב'. וכתב הרשב"א שצריך לגרר את כל האות ר' ולכתבה מחדש. ולדעת הב"י קשה מדוע לא סגי לגרור חלק מהר' ולהשלימה כדין. וכתב הגט פשוט שמכיון שהר' נכתב בפסול כיון שתוך כדי כתיבתה נגעה בצידה בב', אין לה תקנה אלא לגרר כולה, גם לדעת הב"י והסוברים כמותו. וביאר הגידולי הקדש את דבריו וז"ל: #"ונ"ל ביאורו דכשכבר היה אות שלם בפיסול, נעשה על כולו שם כתב פסול, ואין לחלוק האות לחלקים וכולו פסול בשוה, לכן י"ל דכל מה שישאיר ממנו נשאר בפיסולו. משא"כ בעשה גמר האות בהכשר ומחצה הראשון היה רק טיוט וטיפה, דלא שייך עליו שם כתב אז עדיין, הרי חל עליו שם כתב רק בגמר שעשה לו צורת אות בכשרות, ומה"ט ניחא ד' הב"י וש"ע שגם להרא"ש כל החרטום או כל הד' שנעשו בפיסול אין להשאירם שהרי הי' ע"ז שם כתב פסול בהיותו אות שלם", עכ"ל.@ באור הדברים, כאשר האות נכתבה בפסול וכגון במקרה שהר' נדבקה במהלך כתיבתה בב' שלפניה, הרי יש לפנינו אות פסולה וכה"ג לא מהני לגרור חלק ממנה ולהשלים, כי החלק הנותר נעשה בפסול. ולפי"ז מתיישבת הסתירה בדברי הב"י, כיון שכאשר כתב אות ר' במקום ד', נתברר שכל האות נכתבה בפסול ולא מהני לגרור את חלקה ולהשלימה. משא"כ כאשר נפלה טיפה דיו והשלימה לאות, הרי על הטיפה לא היה שם של אות כלל, ולכן מהני להשלימה לצורת אות, דדווקא כאשר היה לפנינו צורת אות פסולה, אז גרע טפי ולא מהני להשלים. תמיה על דברי הגידולי הקדש יב. אלא שיש להקשות על דבריו, דהנה על דברי השו"ע שאם כתב ד' במקום ר' לא מהני למחוק התג ולתקן האות, העיר הט"ז (שם ס"ק טז): "פי' ע"י המחק של התג אין תקנה, אבל אם רוצה להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול ודאי שפיר דמי, וכן בעשה רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף דיו ולעשותו מרובעת דדוקא חקיקה פוסלת". ומבואר מדבריו דאם כתב ד' ורוצה לתקן לר', יכול להוסיף דיו מצד ימין למעלה ולעבות את הד' עד שתראה כר'. וכן להפך. ולשיטת גידולי הקדש קשה הרי הד' או הר' נכתבו בפסול, ומדוע מהני להשלימם, ומאי שנא אם מחק חלק מהן והשלימן דלא מהני. עוד יש להקשות גם באות מ' שנסתמה דסגי למחוק רק את החרטום כולו, ולכאורה הרי האות נ' נכתבה ג"כ בפסול, כי האות הנכונה כאן היא מ' ולא נ', וא"כ מדוע אין צריך לגרור את כולה. החילוק בין עיבוי האות לאחר שנכתבה לבין מחיקת חלק ממנה ונראה בבאור הענין (וכך כתב לבאר בשו"ת מגדל צופים ח"א אהע"ז סי' מו עמ' קצב), דדווקא כאשר האות נכתבה בפסול, אין אפשרות להשתמש בה יותר, ע"י מחיקת חלק ממנה והשלמתה, כי לאחר שנכתבה, קבלה האות את צורתה הסופית ושוב לא מהני לשנותה כאשר ביסודה היא פסולה, ולכן גם אם יחתוך הסופר חלק מהד' ושוב ישלים אותה לא מהני, כי כמות שהיא שמה עליה והיא אות פסולה. משא"כ אם מעבה את הד' והופכה לר' מהני, כי כך היא דרך כתיבתה של האות, שאפשר להמשיך ולעבותה ולסיים את כתיבתה, וכל שאפשר להוסיף עוד עליה מהני, דהרי זה כאילו הוברר למפרע שעדיין לא נגמרה כתיבת האות כל עוד המשיך לעבותה. אבל אם מחק את רגל הד' ואחר כך השלימה לר', לא אמרינן שהוברר למפרע שהד' עדיין לא נגמרה כיון שבפועל כתיבת הד' נגמרה ואין הוא מתעסק יותר בכתיבתה אלא מוחקה ומשנה אותה מיסודה, ולכן לא מהני. ואכתי צ"ע בסברא זו. ועיין עוד בחזון איש (או"ח סימן ח ס"ק ו ד"ה ובמ"ב) שהקשה על המשנה ברורה שסותר את דברי עצמו בעניין של נכתב בפסול. מ' שנסתמה יג. ובמ' שנסתמה נראה, שהנ' אינה נחשבת כנכתבה בפסול, מכיון שהיא בעצם נכתבה כחלק מהאות מ' [ולא נכתבה לשם האות נ'] אלא שעדיין לא נגמרה כתיבתה, ולכן רק החרטום שנסתם ונדבק בנ' נחשב כנכתב בפסול, אבל הנ' שנכתבה בנפרד, במשיכת קולמוס נפרדת (וכפי שבארנו לעיל בשם הט"ז), אינה נחשבת כחלק מהכתיבה בפסול, אלא נחשבת כתחילת אות מ' ולכן אפשר להשלימה ע"י חרטום חדש. הרי למדנו דבר נוסף, שהשלמת אות ללא מחיקה מהני, ולא חשיבה כחק תוכות, וגם אין לחשוש מצד שהאות נכתבה בפסול, כי כך היא דרך כתיבה. הפיכת כמה אותיות לאות אחת גדולה ע"י העברת דיו יד. והנה בהגהות עזר מקודש על השו"ע (סעיף ו) כתב וז"ל "כשאירע טעות בכתיבת גט אני מצוה שיעשה מאות א' או ב' קטנים ראש אחד דש' או דאות הצריכה שם", עכ"ל. ועיי"ש שהכשיר לעשות כן בס"ת תפילין ומזוזה. וכן נוהגים היום למעשה בבתי הדין להכשיר בדרך זו הגט ע"י שמעבירים דיו על אפילו על מילה שלמה שנכתבה בטעות ועושים ממנה אות אחת גדולה. ולמה שנתבאר נראה, דאין בזה משום חק תוכות, מכיון שאינו אלא מוסיף דיו על האותיות ומעבה אותן, ולכן מהני וכמו שכתב הט"ז בעיבוי אות ד' או ר'. אלא שיש לדון שלפעמים כאשר מדובר במילה שנכתבה בטעות ויש בה אות ל', הרי קודם כל מוחקים את הו' שבראש הל' כדי שלא תבלוט, ואז מעבירים דיו על כל המילה שבה האות ל' ומשלימים אותה לאות אחת גדולה, וכאן יש לדון משום חק תוכות שיש במחיקת הוא"ו שבראש הל'. אך שמא כיון שמוסיפים אח"כ דיו ובולעים לגמרי את החלק הנשאר מן הל' כך שהוא מוקף מכל צדדיו בדיו חדשה שיוצרת את הקווים החיצונים של האות החדשה אין חשש. ושמא המקילים בזה סמכו על האחרונים (שהבאנו לעיל) שחילקו בין כתיבת סת"ם לבין כתיבת גט כדלעיל. או שסמכו על דברי הגט מקושר (סדר גט ראשון סוף אות פז ד"ה "אלא שאני אומר") שכתב, שאם היתה חצי אות שנעשתה ע"י חק תוכות, ואחר כך העביר עליה קולמוס והשלים אותה לאות שלימה, אין כאן פסול של כתב על גבי כתב, מכיון שחצי אות אינה נחשבת ככתב, אלא ככתם דיו בעלמא . ועיי"ש שצרף עוד צדדים להקל. ולפי דבריו מהני למחוק את הוא"ו של הל' ועל הנשאר לעבור עם קולמוס ולהשלימה לאות אחת גדולה, וכפי שנוהגים, ואין לחשוש משום חק תוכות כי הכתיבה האחרונה היא הקובעת כיון שאינה נחשבת ככתב על גבי כתב. דעות הפוסקים אי מהני להעביר דיו על מילה שנכתבה בטעות ולעשותה אות גדולה טו. ובעיקר הדבר, אי מהני להעביר דיו על כמה אותיות ולהפכן לאות אחת גדולה כדי לתקנן, כבר דנו הפוסקים מכמה וכמה צדדים, וראיתי להביא את דבריהם ואת מה שיש להעיר בזה. בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' כו) כתב "ומ"ש במה שעשה הסופר מן כל תיבת בנפשיכי אות גדול, מפני שטעה והשמיט היו"ד, דיש לחוש שמא הוי כתב ע"ג כתב, אין זה חשש כלל כמובן, וכן נהגו כל הסופרים, וכבר ראה גם דברי עזר מקודש שהתיר. ויותר יש לחוש שהוא כתב שיכול להזדייף, כיון דאפשר עי"ז למחוק כמה תיבות ולעשות מהם אותיות גדולות. וכבר נשאלתי בזה וגם בשו"ת שערי צדק מדעעש סי' ק"ח העיר בזה. אבל כיון דבדאיכא עידי מסירה אין בו פסול, וגם יש לחלק מסברא דאין זה בכלל יכול להזדייף, לכן אין למחות במה שהמנהג פשוט", עכ"ל. ומבואר מדבריו דאיכא בזה שתי חששות. א. כתב על גבי כתב, שהרי הכתב העליון עובר בחלקו על האותיות הפסולות מלמטה וכיון שכתב ע"ג כתב לא מהני נמצא שהכתב העליון חסר. ב. כתב היכול להזדייף. וע"ז כתב שמצד כתב על גבי כתב ודאי שאין לחוש. ומצד כתב היכול להזדייף, ג"כ אין לחוש, כאשר יש עידי מסירה. וגם שמא אין זה בכלל "יכול להזדייף". והנה יסוד הדבר שכאשר יש עידי מסירה לא חיישינן לזיוף, מבואר בשו"ע (אהע"ז סי' קכד ס"ב). אלא שהבית שמואל (סי' קכט ס"ק יא) כתב שאין לסמוך על זה אלא במקום עיגון, אבל שלא במקום עיגון אין לכתוב גט על המחק. ולכאורה גם בנ"ד אם אין מדובר במקום עיגון היה ראוי להחמיר שלא לעשות אות גדולה. ופלא על המהרש"ם שלא עמד ע"ז. אך שמא כאן קיל טפי וכמו שכתב המהרש"ם בעצמו שיש להסתפק שמא אין זה בכלל דבר היכול להזדייף, וצ"ב. עוד יש להעיר על דברי המהרש"ם ממה שפסק השו"ע (חו"מ סימן מב ס"ג) "לכן צריך הסופר ליזהר בכתיבת השטר שיהיו אותיותיו דומות זו לזו, ויהיה הכתב מיושר ושווה בכל דבריו", עכ"ל. ומבואר שם בתחילת הסעיף, שאם רואים שינויים בשטר בצורת האותיות או המילים, יש לחוש לזיופא שמא הוסיף או גרע מהשטר, או שכה"ג נקרא שטר העשוי להזדייף. וא"כ קשה מדוע לא נחוש גם בגט כה"ג כאשר יש מחיקה של כמה אותיות ע"י הפיכתן לאות גדולה. ושמא כאן קיל טפי כי הטעות ניכרת להדיא. העברת דיו על כמה אותיות טז. והנה בשו"ת קנין תורה בהלכה (אבן העזר חלק ה' אבן העזר סי' קכט) האריך בענין זה וכתב דאין לתקן ע"י העברת דיו על כמה אותיות ומכמה חששות. א. משום כתב ע"ג כתב, מכיון שהדיו העובר במקום האותיות הקודמות לא נחשב ככתב, ואע"פ שמוסיף לעבות עוד ומוסיף ומעבה, מ"מ במקום שהכתב עבר על האותיות הקודמות אין הוא נחשב כתב, ונמצא שהכתב חסר ופסול. ב. משום שאם אפשר לתקן ולשנות אותיות באופן כזה נמצא שהשטר יכול להזדייף, כי אפשר לשנותו. ג. יש לחשוש מכך שרק התוספת שהוסיף הסופר נכתבה לשמה, אך האותיות שנכתבו בפסלות, לא נכתבו לשמה. ועיין עוד בדבריו עוד חששות אחרים. וכתב להעיר על דברי המהרש"ם שלא חשש מצד כתב ע"ג כתב. אכן בשו"ת אבן ישראל לגר"י פישר זצ"ל (ח"ז סי' נז) האריך לדחות את דברי הקנין תורה, והעלה שאין חשש בתיקון כזה. ובתו"ד כתב שאין לחוש מצד כתב ע"ג כתב או מצד לשמה, וז"ל: #"ומה שתמה על מה שלא חשש המהרש"ם להשיב על חששו של השואל מטעם כתב ע"ג כתב, תמוה שלא ראה דברי הפתחי תשובה (סי' קכה סק"ה שהביא דברי הגט פשוט שכתב וז"ל ולפי דברי הלבוש אם היה כתוב אות אחת ולא היה בה דיו כל כך, והעביר עליו קולמוס פעם שניה תפסל משום כתב ע"ג כתב, זו לא שמענו ולא ראינו, ואדרבא ראינו מש"כ מרן לקמן סי' קל"ה סעיף ה' וכו'. ואפילו מ"ד התם אינו גט היינו משום דבתחלה כתבו שלא לשמה וכתב השני לשמה אמרינן דהכתב השני לא מהני מידי, אבל אם היו ב' הכתיבות לשמה, מודו כו"ע דכשר ולית ביה פסול, משום דכתב אחד אמר רחמנא ולא כתב על גבי כתב, כי דרשה זו לא שמענו, והרי כתב בתרומת הדשן סי' מ"ח ומובא באור"ח סי' לב סכ"ז, אותיות ותיבות שנמחקו קצת וכו' עכ"ל והה"ד בכה"ג שזה שנכתב מעיקרא הוה מקצת האות לא שייכא חסרון דכתב ע"ג כתב, דהמקצת לא מקרי כתב שנימא דעי"ז לא הוי כתב השני כתב, דכל יסוד פסולא דכתב ע"ג כתב הוא משום דכבר נכתב ולא נעשה כתיבה חדשה, משא"כ בכה"ג. ואפילו אם היינו אומרים דחסר כאן מקצת אות מצד ההלכה דזה המקצת כבר נכתב, נמי לא מגרע לן, דלא גרע מחק תוכות שכתב הרמ"א באהע"ז סי' קכה ס"ד דלא מקרי חק תוכות אלא כשכל האות נעשה בחק תוכות, אבם אם צריך עדיין לתקן שיהיה אות, כשר. והסכימו שם כן החלקת מחוקק והבית שמואל, וכן הביא שם הפתחי תשובה בשם המגן אברהם וכ"ש בנידון דידן שהוא רק מקצת האות, עכ"ל שו"ת אבן ישראל.@ הרי מבואר מדבריו היסוד שביררנו לעיל, דכל שהאות נגמרה בכשרות אין לחוש לא מצד חק תוכות ובודאי שאין לחוש מדין לשמה, כי למעשה הסיום של האות היה בכשרות וגם לשמה. מסקנות יז. והנה הלכה למעשה המנהג אצלנו בבית הדין שלא לעשות בשמות האיש והאשה תיקון כזה של העברת דיו על כמה אותיות והפיכתן לאות אחת. אבל בשאר נוסח הגט נהגנו להקל. ויש בזה מנהגים שונים. והנה יש לדון האם אפשר לתקן בגט על ידי חציית אות לשנים והשלמתה לאות אחרת, כגון כשכתב את האות ר' ושכח לכתוב לידה את האות ו', האם אפשר לחתוך חלק מהגג של הר' ולהפרידו ממנו ולהופכו לו' ע"י הוספת רגל. ולכאורה לדברי התרומת הדשן שאפשר להשלים אות בהכשר, גם כאן שרי. אך מצד שני הרי האות נכתבה כר' ונמצא שנעשתה כולה בפסול, ודמי לד' שעשאו ר' ע"י שמחק את הרגל והשלימו דלא מהני וכפי שכתבנו לעיל. ולמעשה ראיתי שמתקנים כה"ג, ואין חוששים לחק תוכות. ואולי סמכו על הסברות שנתבארו לעיל לגבי עשיית אות גדולה מכמה אותיות קטנות אחרי מחיקת ראש האות ל' עיי"ש. [וראוי להקפיד להעביר קודם את הקולמוס שנית על החתיכה שנחתכה מן הרי"ש ורק לאחר מכן להשלים לה את רגל הוא"ו, ראה מה שכתבנו לעיל בהערות.] אכן נראה שבתורף ראוי להחמיר ולא לתקן כך ועכ"פ בשמות האיש והאשה ודאי שראוי להחמיר שלא לתקן באופן כזה.