גדרי גט מוטעה הקדמה בין הצדדים סודר גט פיטורין, לאחר סידור הגט, פנה הבעל לבית הדין בבקשה להורות על ביטול הגט, בטענת "גט מוטעה". בית הדין בהרכבו הקודם החליט לעכב את הנישואין עד לבירור הבקשה. הבקשה המשיכה להתברר בפני ההרכב הנוכחי. בהחלטה שניתנה ביום ח' במרחשון התש"פ (06/11/2019), נכתבה דעתי, כדלהלן: "עיכוב הנישואין ישאר בתוקף עד לסידור גט נוסף. המזכירות תקבע מועד לסידור הגט." להלן נימוקי ההחלטה. תוכן הנימוקים: רקע מאפיינים להגדרת המקרה בנדון "גט מוטעה" הגדרת נידון דנן בהתאם לשאלות האמורות משמעות הגדרת המקרה, הלכה למעשה  הטעיה נוספת, היכולת לתבוע תביעת נזיקין בית דין בתר בית דין לא דייקי, תוקף השליחות השוואת נידון דנן לנידונים אחרים דעות הפוסקים שהחמירו בכנדון דנן דעות הפוסקים שהחמירו בנדונים דומים התייחסות לחרם של רבינו תם התייחסות לתגובת הדיין שהכשיר את הגט מסקנה רקע הבעל שהה בארצות הברית והאשה היתה בארץ. הבעל התנה את הסכמתו למתן הגט בכך שכל הדיונים בנושאים הכרוכים לגירושין ובתביעות שבין הצדדים, יתקיימו בבית הדין. האשה הסכימה לכך, וכך סודר הגט, באמצעות שליח קבלה וגם באמצעות שליח הולכה. לאחר סידור הגט האשה חזרה בה והביאה לביטול ההסכמות. בהמשך יובאו פרטי המקרה במלואם. יש לברר האם אי קיום דרישת הבעל, גורם לפסול הגט? הנימוקים דלקמן יתמקדו במיוחדות שבמקרה דנן ובשוני הגדול הקיים בין נדון דנן לבין נידונים אחרים ושונים שעסקו בנידון "גט מוטעה". ככלל, סוגיית גט מוטעה עוסקת בשאלת כשרות הגט בנידונים בהם לצורך נתינת הגט הבעל הציב דרישה והיתה התחייבות לקיום דרישת הבעל, אלא שלאחר מכן מתברר שהדרישה לא התקיימה. וכן במקרים בהם הגט ניתן בנתונים מסויימים שנמצאו מוטעים. העיסוק בסוגיה מחייב זהירות מרבית. זאת בשל ההשלכות, מרחיקות הלכת הנובעות משאלת כשרות הגט. על כן, כל מקרה צריך להיבחן לגופו לפי המאפיינים המיוחדים שלו ואין להשליך מנידון לנידון ללא בחינה מדוקדקת ומעמיקה של כל מקרה. מאפיינים להגדרת המקרה בנדון "גט מוטעה" כשמתבוננים בסוגיות ובדברי הפוסקים שעסקו בשאלת כשרותו של "גט מוטעה", עולה שיש לבחון כל מקרה בו נידונה שאלת "גט מוטעה", לפי מספר הבחנות ואפיונים, בהתאם לשאלות הבאות: האם מדובר במצב של לכתחילה, להתיר לאשה להינשא בגט המוטעה? או שמדובר במצב של דיעבד שהאשה כבר נישאה, ואולי אף נולדו לה ילדים? לא הרי נידון של התרת אשת איש לעלמא לכתחילה, כהרי נידון בו האשה כבר נישאה ואף נולדו לה ילדים. האם מדובר במקום שבו ניתן לסדר גט נוסף בקלות? או שמדובר במקום עיגון שלא ניתן להסדיר גט נוסף? האם דרישת הבעל נחשבת כדרישה צודקת וסבירה בהתאם להלכה? או שדרישתו באה שלא בצדק ומוגדרת כמעשה "סחיטה" או כמעשה "נבלה", עליו ניתן לומר "עם נבל תתנבל"? האם הטעיית הבעל החלה רק לאחר סידור הגט, באופן שרק לאחר הגט לא קיימו התחייבויות שהתחייבו לקיים לאחר הגט? או שההטעיה היתה קיימת כבר בשעת מתן הגט כך שכבר בשעת מתן הגט הבעל למעשה הוטעה? האם הבעל גילה את דרישתו בצורה ברורה, חד משמעית ועמד על דרישתו לפני סידור הגט, או שהבעל לא גילה את דעתו בצורה מפורשת ודרישתו לא היתה עקרונית עבורו? האם דרישת הבעל באה בבסיס הסכמתו והתרצותו בגירושין, באופן שהתרצות הבעל בגירושין באה רק בשל ההתחייבות או המידע שקיבל? או שמדובר בדרישה צדדית שאינה קשורה לבסיס ההתרצות בגירושין? האם לאחר ההטעיה מנסים לתקן את ההטעיה ולחזור ולקיים את ההתחייבויות שהתחייבו לבעל? או שכלל לא מעוניינים לעמוד בהתחייבויות שהתחייבו כלפי הבעל? האם הבעל ידע שקיימת אפשרות שדרישתו לא תתבצע? באיזה אופן סודר הגט? האם אמרו לבעל שהגט ניתן ללא תנאי? האם הסתפקו בנוסח "סדר הגט" הרגיל? או שהוסיפו והסבירו לבעל בתוספת הסבר שהגט יהיה כשר בכל מצב, גם ללא קיום ההתחייבויות שהתחייבו אליו? ומה ידע הבעל על כשרות הגט למקרה בו דרישותיו לא יתקיימו. הגדרת נידון דנן בהתאם לשאלות האמורות בהתאם לשאלות אלה יש לבחון כל מקרה בו עולה שאלת "גט מוטעה". תחילה נתייחס לנידון דנן נבחן את המקרה בצורה כללית בהתאם לשאלות שהוצגו. לאחר מכן נבחן את משמעות הגדרת המקרה, הלכה למעשה. בהמשך יבחנו מקורות ופסקי דין שהובאו בדעת הרוב בהתאם לשאלות האמורות. לצורך הגדרת המקרה בנידון דנן, נבחן את הנדון לפי סדר השאלות שהוצגו. לכתחילה או דיעבד בנדון דנן האשה עדיין לא נישאה לאחר. עד היום נישואיה היו מעוכבים, למרות הגט שסודר. השאלה העולה לדיון כיום, היא האם להתיר לאשה להינשא לכתחילה בגט שהתעוררה לגביו שאלת כשרות חמורה, מצד היותו גט מוטעה, או להותיר על כנו את עיכוב הנישואין שכבר קיים. מקום עיגון נידון דנן לא מוגדר כמקום "עיגון" שכן הבעל נמצא בארץ ואין מניעה שיתן כיום גט נוסף. הבעל מוכן היום לתת גט כשר בכפוף לכך שכל העניינים שבין הצדדים יוכרעו לפי דין תורה. בנסיבות אלה אין הגדרת "מקום עיגון". דרישה צודקת לצורך מתן תשובה לשאלה האם דרישת הבעל היתה מוצדקת, נבדוק את פסיקות בית הדין בהרכבו הקודם בהליכים שקדמו לסידור הגט. במהלך הדיונים שהתקיימו בבית הדין לפני סידור הגט, הבעל שהה בארצות הברית והתנה את הסכמתו למתן הגט בכפוף לכך שכל הדיונים בעניינים הקשורים לגירושין יתקיימו בבית הדין ולא בבית המשפט. לאחר שהבעל הציב את התנאי האמור, בית הדין בהרכבו הקודם, קיבל את דרישת הבעל וקבע בהחלטה מיום כ"ח בתשרי התשע"ז (30/10/2016), שאין לחייב את הבעל בגירושין כל עוד האשה לא תסכים לתנאי של הבעל להעברת כל המחלוקות לסמכות בית הדין. ההחלטה ניתנה על ידי שלושת חברי ההרכב. בית הדין האריך להוכיח שדרישת הבעל מעוגנת בהלכה. בית הדין קבע שכל עוד והאשה לא תסכים לתנאי הבעל, האשה היא זו שמעגנת את עצמה. ומשכך קבע בית הדין שהבעל לא הוגדר כבעל המעגן את האשה. להלן קטעים מפסק הדין האמור: "אולם בנידון שבפנינו, הן מדברי האשה והן מכתבי טענות הבעל ומדברי אביו בדיון בפנינו, נוכח ביה"ד שלטענת הבעל, הוא אינו חוזר ארצה, מאחר והאשה תבעה אותו בבית המשפט ונפסקו כנגדו סכומי כסף גבוהים שאינו יכול לעמוד בהן, בהיותו אברך שאינו עובד לפרנסתו. נציין להלכה הפסוקה בשו"ע חו"מ סי' כו סעיף א' אודות האיסור להגיש תביעה בערכאות. עיין עוד מה שכתבו בזה הפוסקים בזמנינו, ביחס לתביעה בערכאה שיפוטית שאינה דנה לפי דין תורה בנסיבות שקיימת האפשרות להגיש את התביעה בדין תורה, עיין בספר חזון איש, סנהדרין סי' טו סק"ד (ד"ה ואין), בדברי הגריא"ה הרצוג זצ"ל ב"התורה והמדינה" (תחילת כרך א'), בשו"ת ציץ אליעזר חלק יב סי' פב, בדברי הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בספרו יחוה דעת חלק ד' סי' סה בהערה, בשו"ת שבט הלוי חלק י' סי' רסג, בספר מנחת אשר להגאון רבי אשר ווייס שליט"א, על חומש דברים עמ' יז, וכן בספר דיני ממונות להגאון רבי עזרא בצרי שליט"א ח"א שער עשירי פרק ה' סעיף ה', ועי"ש בעמ' שמו שהביא כן מספר משא חיים. בפד"ר כרך יא עמ' 265, לאחר שהביאו מדברי הגריא"ה הרצוג והחזו"א, כתבו: "ובענין זה דנו והכריעו עוד מגדולי רבני דורנו, והלכה פסוקה היא כאמור". במקרה שבו הנתבע מסרב לדין תורה, הלכה פסוקה בשו"ע חו"מ סי' כו סעיף ב' שנוטל התובע רשות מבית הדין להגיש תביעתו בערכאות. בנידון זה לא הוצגה בפנינו ראיה שקודם למועד הגשת התביעה לבית המשפט הנתבע סירב לדין תורה, וכי בהתאם להלכה הנזכרת ניתן לאשה היתר להגיש את התביעה בבית המשפט. יצוין, ככל שהדבר נוגע להליך המשפטי המתנהל בבית המשפט, הבעל מבקש לעמוד על זכותו שכל הליך הגירושין והכרוך בו יתנהל בהתאם לדין תורה כפי שניהלו את כל אורחות חייהם בחיי הנישואין. ... והאמור לעיל מתייחס רק לטענה שההליך הנ"ל מתנהל בניגוד להלכה. בנסיבות שבפנינו, כאשר מצד אחד האישה טוענת שהבעל מעגנה, ומצד שני הבעל מוצא צידוק שלא לשוב לארץ עקב ההליך המשפטי המתנהל בערכאות בניגוד להלכה, עלינו לדון האם בנסיבות כאלה עלינו לנקוט באמצעי כפייה כנגד הבעל כדי לאכוף עליו לתת גט, ולחילופין לאכוף עליו לשוב לארץ לדיון בתביעה זו... על כן בנידון דנן, מצד אחד בית הדין אינו נותן לגיטימציה לעיגון שהבעל מעגן את אשתו, מאידך על פי ההלכה כל עוד בפיו טענה צודקת שהאשה אינה "ציית דינא" בסירובה שהדיון בתביעת המזונות יתקיים בהליך ראוי על פי דין תורה. כל עוד עניין זה לא יתוקן וכל עוד האשה לא תוגדר כ"ציית דינא" בדיני הממון שביניהם וכהגדרתו עפ"י ההלכה, לא ניתן לקבוע שהבעל מעגן את האשה. אלא האשה במעשיה מעכבת את השלמת ההליך, וכמו שכתבו הפוסקים הנזכרים בתשובות שב יעקב ושיבת ציון ואגרות משה." הרי שבית הדין מצא הצדקה לדרישת הבעל והגדיר את האשה כמי שאינה "ציית דינא" ומשכך נקבע שהבעל אינו נחשב למעגן. בית הדין קבע שדרישת הבעל בעניין סמכות בית הדין צודקת. לאחר מתן ההחלטה האמורה, הודיעה האשה, ביום 9/1/17, שהיא מסכימה לדון בעניין מזונות הילדים בבית הדין. אכן, ביום 31/1/17 פחתה האשה תביעת מזונות בבית הדין. מנגד הבעל טען שאין די בפתיחת התיק בבית הדין כדי להבטיח את סמכות בית הדין. הבעל, באמצעות ב"כ, הציג דרישה מעשית להבטחת ההסכמה בעניין מתן הסמכות לבית הדין, באופן שתוגש הודעה מוסכמת לבית המשפט ובה בקשה למחיקת ההליך בבית המשפט, ביטול החלטות בית המשפט ומתן סמכות לבית הדין. הבעל דרש כתנאי למתן הגט שתהיה החלטה של בית המשפט שתאשר את האמור. הבעל שלח מכתבים לבית הדין והודיע שמוכן לתת גט מיד עם הסדרת סמכות בית הדין בצורה "הרמטית", כלשון הבעל במכתבו לבית הדין. בעקבות הודעת הבעל ניתנה, ביום כ"ח בסיון התשע"ז (22/06/2017), החלטה בה התייחס בית הדין, בהרכבו הקודם, לדרישה המעשית של הבעל. בהחלטה האמורה נחלקו הדעות בבית הדין. לדעת הרוב דרישת הבעל נמצאה צודקת ולכן פסקו שאין לחייב את הבעל בגירושין כל עוד האשה לא מקיימת את כל התנאים שהציב הבעל. לאחר שנמצא שהתנאים שהציב הינם מוצדקים, לצורך קביעת סמכות בית הדין. בדעת המיעוט נכתב שיש לחייב את הבעל במתן הגט. נפסק כדעת הרוב והבעל לא חוייב במתן הגט. למעשה הכריע בית הדין  שדרישת הבעל נמצאת מוצדקת. בית הדין פסק ברוב דעות שלא חל חיוב על הבעל לגרש כל עוד לא מסדירים את סמכות בית הדין, בהתאם לדרישות המשפטיות, שהציג הבעל בעצת מיצגיו המשפטיים. הקביעה האמורה חזרה וקיבלה תוקף בהחלטה נוספת של כל חברי ההרכב. בהחלטה מיום כ"ד במרחשון התשע"ח (13/11/2017), קבעו כל חברי ההרכב הקודם, שאין לחייב את הבעל בגירושין. השינוי בעמדת דעת המיעוט בא בעקבות כך שהאשה חזרה בה מהסכמתה בעניין הסמכות. כך נאמר בהחלטה האמורה: "מאחר ועתה האשה חוזרת בה ומודיעה על כוונתה לנהל הליך לתביעת נזיקין בבית המשפט, וחוזרת בה מהגשת תביעת המזונות לבירור בית הדין עפ"י הלכה, הרי שההחלטה הנ"ל מיום כ"ח תשרי תשע"ז (30.10.16) בעינה עומדת. גם במקרים בהם עקב מעשי הבעל קיימת עילה עקרונית לחיוב ואף לכפיית הגירושין, לא ניתן לממש זאת מהטעם המפורט והמנומק בהחלטה הנ"ל. ביה"ד מוסיף ומבהיר, העילה הנטענת לכפיית הבעל בגירושין היא שהבעל מעגן את אשתו כשעזב את הארץ ולא שב. במה דברים אמורים בנסיבות שהבעל אינו מסכים לתת גט ומבקש להותיר את אשתו עגונה. אולם המונח "עיגון" העומד ביסוד פסיקה הלכתית לחיוב וכפיית גירושין הינו מונח הלכתי, הנמדד ונקבע בהתאם להגדרות הנכונות עפ"י ההלכה בלבד, וכפי שכבר קבע בתשובת מהרש"ם חלק ה' סי' ס' שהובא בהחלטה הנ"ל. הבעל באמצעות ב"כ שהופיע לדיון האחרון, הודיע על הסכמתו לתת גט, ואינו מתנה את מתן הגט בתנאים שאין להם הצדקה עפ"י ההלכה. מצד הבעל קיימת הסכמה לתת גט בתנאים סבירים עפ"י שיקול דעת בית הדין, וללא כל "סחיטה" מצדו בדרישות מהאישה שאינה חייבת עפ"י דין תורה. אדרבה הבעל הציע לאשה פיצוי גבוה ומכובד, והאישה מטעמים השמורים עמה, סבורה שבמסגרת הליכים משפטיים בערכאות תוכל להוציא מהבעל סכומי כסף גבוהים יותר. בנסיבות אלו כבר אין יותר יסוד הלכתי לטענה על עגינות האשה, הואיל וכבר נמצא לכך מענה ראוי. עמדת האישה כיום היא ניסיון לנהל מאבק משפטי נוסף כדי לזכות בסכומי כסף גבוהים יותר, בדרך המנוגדת לדין תורה." באותה החלטה התייחס בית הדין גם לטענת האשה לבטול הנישואין מכח טענת מקח טעות. האשה טענה שהבעל הסתיר ממנה מחלה וביקשה להתיר את הנישואין בטענת מקח טעות. בית הדין, לא מצא צורך לברר את טענות האשה על הטעיה בקידושין ולא נעתר לבקשתה למתן צו לגילוי מסמכים רפואיים. בהחלטה האמורה נקבע שיש צורך במתן גט ואין להתיר את הנישואין בכל דרך אחרת. מבלי לברר את טענות האשה בעניין הסתרת מום, קבע בית הדין שדרישת הבעל בעניין סמכות בית הדין הינה דרישה צודקת. נמצא שדרישת הבעל הוגדרה כדרישה צודקת וסבירה ללא כל "סחיטה" מצד הבעל, למרות טענות האשה. האשה הוגדרה כפועלת בדרך המנוגדת לדין תורה ונקבע שהיא אינה "ציית דינא". בית הדין קבע שיש למלא את דרישת הבעל שהינה לפי ההלכה. בית הדין גם קבע שהבעל אינו נחשב לבעל המעגן את האשה. קביעה אחרת היתה רק בדעת המיעוט שלא התקבלה להלכה. גם דעת המיעוט השתנתה בסופו של דבר, עת האשה חזרה בה מהסכמתה להעברת הסמכות לבית הדין. כך ששלושת חברי ההרכב הקודם קבעו, לפני סידור הגט, שהבעל לא נחשב למעגן, בשל העובדה שדרישתו נמצאה מוצדקת. זמן ההטעיה, לפני הגט או אחריו כדי לענות על השאלה מתי הוטעה הבעל, נסקור את ההתנהלות המעשית שהיתה סביב סידור הגט, וההשלכות לכשרות הגט. לאחר שבית הדין קבע שדרישת הבעל הינה דרישה צודקת, האשה הסכימה, בסופו של דבר, לדרישת הבעל. הבעל בעצת מיצגיו עמד על כך שכדי להבטיח את תוקף הסכמת האשה להעברת הסמכות לבית הדין, יש להגיש הודעה מוסכמת לבית המשפט ולקבל החלטה שיפוטית של בית המשפט בדבר מחיקת ההליך, ביטול החלטות שניתנו והעברת הסמכות לבית הדין. במעמד דיון שהתקיים בבית הדין ביום כ"ז בטבת התשע"ח (14/01/2018), התנהל משא ומתן בין הצדדים, בסופו האשה הסכימה לדרישות הבעל. בעקבות ההסכמה שהושגה, הצדדים העבירו, ביום 15/1/18, הודעה מוסכמת לבית המשפט תחת הכותרת: "בקשה מוסכמת לביטול פסקי דין ולהעברת הדיון לסמכות בית הדין". הבעל הסכים לתת גט רק לאחר שקיבל אישור של מיצגיו המשפטיים שעניין סמכות בית הדין הובטח. בזמן מתן הגט המצב המשפטי היה שהבקשה המשותפת התקבלה בבית המשפט וההליכים בבית המשפט נמחקו. כאמור בהחלטת בית המשפט, מיום 17/1/18, שאישרה את הבקשה המשותפת שהוגשה לבית המשפט. כך נאמר בהחלטת בית המשפט האמורה: "נוכח הסכמות הצדדים פסקי הדין של בית המשפט ... מבוטלים. התביעה נמחקת". בהחלטת בית הדין שניתנה ביום ו' בשבט התשע"ח (22/01/2018), הובהר שהגט יסודר על יסוד ההסכמות שהושגו עם הגשת הבקשה המוסכמת לבית המשפט, להלן החלטת בית הדין: "על יסוד הסכמות שהוצגו לבית הדין לרבות בקשה מוסכמת שהוגשה לביהמ"ש לע"מ, בית הדין יסדר גט פיטורין כדמו"י באמצעות שליח, ולאחר הגירושין בית הדין ימשיך לדון בכל התביעות הכרוכות בגירושין והמצויות בסמכות בית הדין לרבות בתביעה לחלוקת הרכוש ובתביעה למזונות ולמשמורת הילדים." למעשה, קבע בית הדין שסידור הגט הינו על יסוד ההסכמות האמורות. אכן בעקבות ההסכמות ועל יסודן, סודר הגט באמצעות שליח. תחילה על ידי שליח קבלה ולאחר מכן על ידי שליח הולכה שמסר את הגט לאשה ביום י"ב בשבט תשע"ח (28/1/18). אלא שמיד לאחר סידור הגט, פנתה האשה לבית המשפט, באמצעות בא כחה, בתביעת מזונות הקטינים. האשה טענה שאין ערך להסכמות שנחתמו לפני סידור הגט. האשה טענה בבית המשפט שההסכמות שלה היו תחת אונס בהיותה אנוסה לקבל את הגט בשל העיגון בו היתה נתונה, ומשכך טענה שההסכמות בטלות. פסיקת בית המשפט לא אחרה לבוא ומהחלטת בית המשפט מיום 27/6/18, עולה שקיים ביטול להחלטה שנתנה תוקף להסכמות הצדדים למחיקת ההליך ולהעברת הסמכות לבית הדין. דיוק פשוט בנימוקי החלטת בית המשפט מעלה, שבית המשפט קבע, שההחלטה הקודמת מיום 17/1/18, שנתנה תוקף להסכמות הצדדים, בטלה מעיקרא. הן בשל האונס בו היתה נתונה האשה, לטענתה והן בשל העובדה שהאשה לא יכלה לפעול בשם הילדים. נמצא שבשעת סידור הגט היתה בידי הבעל החלטה של בית משפט שלמעשה היא החלטה מוטעית בהיותה בטלה מעיקרא, לאחר שסופה להתבטל למפרע. בשעת הגט האשה הציגה בפני הבעל מצג שווא, האשה אמרה לבעל שקיימת הסכמה מצידה להעברת הסמכות לבית הדין, שעה שבפועל היא מודה שהיא לא התרצתה לכך באמת, שכן היא אומרת שהיתה אנוסה. האשה מודה שכל האמירה שלה על כוונה להעברת הסמכות לבית הדין היתה באילוץ ובאונס, בעוד שכלפי הבעל היא הציגה מצג שווא כשאמרה שההסכמה מוחלטת ורצונית. הבעל הסתמך על הצהרת האשה ועל החלטת בית המשפט ולבסוף נמצא שההחלטה בטעות יסודה והצהרת האשה היתה הצהרה כוזבת מלכתחילה. הדבר דומה למקרה בו נתנו לבעל מטבעות מזויפים בשעת הגירושין בעוד שהבטיחו לתת לו מטבעות כשרים. גילוי דעת הקודם לגט הבעל עמד על דרישתו החד משמעית, להעברת הסמכות לבית הדין, לאורך כל ההליך ובמשך זמן ארוך במיוחד. בכל הדיונים שהתקיימו בבית הדין ובכל כתבי הטענות והמכתבים ששלח הבעל מארצות הברית, מתקבל הרושם החד משמעי שהבעל הציב את עניין סמכות בית הדין, כתנאי מוחלט להסכמתו לגירושין. ואכן הגט ניתן, רק לאחר שהתקיים התנאי לפי דרישת הבעל, באופן שהבעל סבר שיש בו כדי להבטיח את סמכות בית הדין ללא עוררין. הסכמת הבעל לתת את הגט היתה רק לאחר קבלת החלטת בית המשפט בדבר מחיקת התביעה, החלטה שבאה בעקבות ההודעה המוסכמת ששלחו הצדדים לבית המשפט. בשעת הגט היתה תחת יד הבעל החלטת בית משפט המוחקת את ההליך בבית המשפט. בהחלטת בית הדין מיום ו' בשבט התשע"ח (22/01/2018) שהוזכרה לעיל, נקבע שהגט יסודר על יסוד ההסכמות שהיו בהתאם לדרישות הבעל לקיום דיונים בהתאם לדין תורה. נמצא שקיים גילוי דעת, ברור ומוכח, שהגט ניתן רק בכפוף לכך שהסמכות לדון במחלוקות שבין הצדדים נתונה לבית הדין. סיבת ההתרצות בגירושין הבעל עמד על דרישתו בעניין הסמכות משך זמן רב לפני סידור הגט והיה ברור שמבחינת הבעל כל ההתרצות למתן הגט היתה תלויה בכך שהדיונים יתקיימו בבית הדין. הבעל הבהיר באמצעות אביו, באמצעות מיצגיו ובמכתבים ששלח לבית הדין [הובאו בהחלטה מיום כ"ח בסיון התשע"ז (22/06/2017)], שלדעתו פסיקת בית המשפט עלולה לגרום לחיובי מזונות גבוהים בהם הוא לא יוכל לעמוד וימנעו ממנו להמשיך בחייו. הבעל בחן את יכולתו להמשיך בחייו והגיע למסקנה שרק עם פסיקת מזונות לפי דין תורה בבית הדין הוא יוכל להשתקם, להמשיך ללמוד להינשא בשנית ולהצליח לעמוד בתשלומי המזונות. כנגד הבעל עמד ציור שבמידה ודמי המזונות יפסקו על ידי בית המשפט, תמנע ממנו האפשרות להשתקם ולהינשא מחדש. להלן עמדת הבעל שהובאה לבית הדין באמצעות אביו בדיון שהתקיים ביום כ"א באייר התשע"ו (29/05/2016) בו אמר אביו של הבעל: "כל מה שהוא עשה על דעת רבותיו, היא תבעה אותו בבית משפט חילוני על מנת להוציא אותו מאורח חיים שלו כאברך לצאת לשטוף מדרגות, כדי שהיא תתחתן עם אחר, ויהיה הוא עומד ומשמש לפניהם... כל הדיון צריך להתנהל בדין תורה, כך הוא דעתו של בני... הוא אמר שהוא רוצה דין תורה... הם התחתנו על דעת שהם אברכים, ושהוא מוסר את עצמו כל החיים לתורה, כרגע היא מבקשת גט, והיא מנסה לבקש ממנו דברים לפי צפיותיה שישנו את כל אורח חייו, זה דבר חמור ביותר בפרט לאברך שרוצה ללמוד רק תורה, שכעת אין לו מאיפה לשלם, האדם מקבל 2,200 ₪ זה המציאות שלו." אין בהבאת עמדת הבעל משום מתן הצדקה או הסכמה למחשבותיו. יתכן בהחלט שהבעל טעה, כך שגם אם המזונות היו נפסקים בבית המשפט, הבעל היה יכול להמשיך את חייו יחד עם נשיאה בעול מזונות ילדיו. אמנם אנו דנים עתה רק ביחס להתרצות הבעל בגירושין, בהתאם לדעתו ומחשבותיו "באשר הוא שם". לכן עולה הצורך לבחון את כוונת הבעל ומחשבותיו בשעת הגט. ברור שבכל הזמן הארוך שקדם לסידור הגט, הבעל ביטא מחשבות, שרק עם מתן סמכות לבית הדין לדון בכל המחלוקות, הוא יצליח להשתקם ולהינשא בשנית. ברור שבשעת מתן הגט התרצות הבעל לתת את הגט, היתה רק מתוך ידיעה שעם מתן הגט לא תימנע ממנו האפשרות להשתקם ולהינשא בשנית, בשל הידיעה שמזונות הילדים ושאר המחלוקות יפסקו בבית הדין. לבעל היה חשש ממשי שפסיקת מזונות בבית המשפט תעמיד אותו במצב שהוא לא יוכל להינשא בשנית. מכאן שהתרצות הבעל בגירושין, וויתור על אפשרות שלום הבית עם האשה, היו רק בהנחה שהוא יוכל להינשא בשנית ויצליח לעמוד בתשלומי המזונות. דבר שיכול לקרות, לטעמו, רק אם חיוביו לילדיו יפסקו בבית הדין. הרי שדרישת הבעל למתן סמכות לבית הדין לדון במזונות הילדים, היתה בבסיס ההתרצות וההסכמה שלו בגירושין. לא מדובר בטענות על מנת להשיג רווח רכושי צדדי מהליך הגירושין אלא מדובר בטענות הבעל העומדות בבסיס ההתרצות שלו לגרש, רק באופן הנותן לו יכולת להינשא בשנית. בנוסף, הבעל לא שלל אפשרות לשלום בית ואף העדיף שלום בית, כל התרצותו לבקשת האשה להתגרש היו, לטענתו, על בסיס הבנתו שעם הגירושין הוא יצליח להשתקם ולהנשא בשנית, דבר שיכול לקרות, לפי הבנת הבעל, רק אם הפסיקה במחלוקות שבין הצדדים תהיה בבית הדין לפי דין תורה. תיקון ההטעיה האשה לא מנסה לשנות את המצב שנוצר ולתקן את ההטעיה. גם כיום האשה אינה מוכנה לקיים את ההתחייבויות שהתחייבה לבעל ועומדת על כך שההסכמות שהושגו, בטלות. האשה אף ניהלה הליך משפטי בפניה לבג"ץ בעתירה לביטול סמכות בית הדין וקביעת סמכות בלעדית לבית המשפט. הרי שההטעיה עדיין קיימת והאשה אינה מסכימה לקיים את ההתחייבות שנטלה על עצמה, כדרישת הבעל. ידיעת הבעל על אפשרות של הטעיה כל עוד סבר הבעל שדרישתו, בעניין מתן הסמכות לבית הדין, אינה מתבצעת הוא לא הסכים לתת את הגט. הגט ניתן רק לאחר שהתקבלה החלטת בית המשפט על מחיקת התביעה. הבעל בעצת מיצגיו סבר, שעניין הבטחת סמכות בית הדין סגור "הרמטית", כלשון הבעל במכתב ששלח לבית הדין. בידי הבעל היתה החלטה חלוטה של בית משפט על מחיקת התביעה, משכך הבעל סבר שדרישתו כבר התקיימה ולא העלה בדעתו שהדבר יכול עוד להשתנות. עדות לכך ניתן לקבל מהחלטת בית הדין מיום כ"ח בסיון התשע"ז (22/06/2017), שניתנה ברוב דעות ובדעת דיין מדעת הרוב נכתב: "לדעתי, כדי שלא נעמוד בפני שאלה של גט מוטעה, א"א לחייב הבעל להסכים עם מי שסבור, שעם העברת הסמכות במזונות לביה"ד, לא יהא ממש בפס"ד שניתן בביהמ"ש והוא יהא בטל מעיקרו מיום שניתן. כאשר הוא מבקש לילך "בדרך המלך" ולהבטיח שמבחינה משפטית כך הם פני הדברים. העצה הפשוטה לכך היא שהצדדים יפנו לביהמ"ש בהסכמה ויבקשו לפתוח את תיק המזונות שנסגר, ולבקש שבנסיבות שנוצרו שיש הסכמה לגירושין, הם מבקשים לבטל את פסק הדין למזונות מעיקרו ולהעביר הסמכות לקביעת דמי המזונות לביה"ד הרבני שידון ויפסוק את המזונות למפרע מיום הגשת התביעה בביהמ"ש." הרי שדרישת הבעל בעניין הסמכות הוגדרה כ"דרך המלך" להבטחת סמכות בית הדין. היינו דרך בטוחה שיש בה כדי להבטיח מבחינה משפטית את סמכות בית הדין. אמנם בדעת המיעוט שבאותו פסק דין נכתב שחוות דעת משפטית "אינה מדע מדוייק", אלא שאותה דעה לא התקבלה בהכרעת הדין. גם לאותה דעה, נכתב שהיו צריכים לפרש לבעל, בפרוש, בשעת הגט שהגט ניתן גם אם לא תהיה סמכות לבית הדין, דבר שבפועל לא נעשה. שכן בסופו של דבר סודר גט רגיל ללא מתן הבהרה מיוחדת שהגט יהיה כשר גם אם לבית הדין לא תהיה סמכות, וכפי שיתבאר לקמן. הרי שלאור הכרעת בית הדין הבעל קיבל את הרושם שעם קבלת החלטת בית המשפט על מחיקת התביעה, דרישתו קויימה בצורה מוחלטת ללא יכולת חזרה כעצת מיצגיו. לכן הבעל לא היה צריך להסיק בדעתו שקיימת אפשרות להטעיה. אופן סידור הגט כאמור, הבעל שהה בארצות הברית והגט סודר באמצעות שליח. הגט סודר לפי סדר הגט הרגיל ללא תוספות מיוחדות וללא מתן הסבר לבעל ביחס לכשרות הגט במקרה של הפרת התחייבויות מצד האשה. בית הדין בארה"ב שסידר גט רגיל העלה מיוזמתו את שאלת כשרות הגט, לאחר שהאשה חזרה מהסכמתה ותבעה בבית המשפט. וכך כתב בית הדין בליקווד שסידר את השליחות בגט: "הרי לפי מה שנראה לעינינו ולפענ"ד, האשה מעמידה כשרות הגט שסודר ע"י בית דיננו בשאלה חמורה אם ממשיכה בדרך זו ללכת חזרה לבית המשפט במקום לדון בבית הדין." כמו כן בדעת דיין מדעת הרוב בהחלטה שהובאה לעיל מיום כ"ח בסיון התשע"ז (22/06/2017) הוזכרה מראש בעיית גט מוטעה למקרה בו לא יתקיימו דרישות הבעל. גם דעת המיעוט שבהחלטה האמורה, שלא נפסק כמותה, התנתה את כשרות הגט בכך שבעת סידור הגט יוסיפו הבהרות לבעל, יותר מהמפורט בסדר הגט המקובל ויבהירו לו שבכל מקרה הגט יהיה כשר, גם אם האשה לא תעמוד בהתחייבות שלה, דבר שבפועל לא קרה. להלן דעת המיעוט שבהחלטה האמורה: "אין כל יסוד לטענה ל"גט מוטעה" שהעלה עמיתי. בית הדין מעולם לא סידר גט בתנאי ובכל מקרה מבהירים לבעל באר היטב שאין כל זיקה בין הגט ותוקפו לכל נושא אחר שהתנהל או שיתנהל בעתיד בין הצדדים. ויצוין לספר טיב גיטין שהובא ב"קובץ מפרשים" בשו"ע אה"ע מהדורת ראש פינה כרך ה' עמ' רפא. ועל פי הוראת הטיב גיטין, בית דין זה מוסיף הבהרות יותר מהמפורט בסדר הגט המקובל ובכך יורדת מסדר היום, וגם לא תוכל להיות מוצגת בעתיד, טענת "גט מוטעה". בוודאי בנידון זה שכבר כעת מובהר לבעל, וגם בעת סידור הגט יובהר לבעל, שהגט אינו מותנה בשום דבר, על כן החשש לגט מוטעה לעולם לא יוכל לעלות על הפרק." מאחר ונפסק כדעת הרוב הרי שעוד קודם לסידור הגט הובהר בדעת דיין מדעת הרוב שאי קיום התנאי מצד האשה יגדיר את הגט כגט מוטעה. גם לדעת המיעוט הובהר מראש, שכדי להסיר חשש לגט מוטעה יש צורך להסביר לבעל בפרוש גם בעת סידור הגט שהגט לא קשור להסכמות להעברת הסמכות. אלא שבפועל הגט סודר בסדר הגט הרגיל, ללא תוספות וללא מתן הסברים מיוחדים לבעל. בעת סידור הגט, לא אמרו לבעל שבכל מקרה הגט יהיה גט כשר, גם אם לבית הדין לא תהיה סמכות לדון במזונות הילדים. מכאן שגם לדעת המיעוט וכל שכן לדעת הרוב, הובהר עוד לפני סידור הגט, שבאופן בו סודר הגט בפועל, ללא הבהרה מיוחדת, הגט יפסל מדין גט מוטעה אם האשה לא תעמוד בהתחייבותה. משמעות הגדרת המקרה, הלכה למעשה  עתה נבחן את המשמעות ההלכתית של הגדרת המקרה בנדון דנן. הדיון יהיה בהתאם לסדר השאלות שהובאו לבחינת הנידון. לכתחילה או דיעבד מאחר והאשה עדיין לא נישאה הרי שמדובר במתן היתר לאשה להינשא לכתחילה. המצב כיום בפועל הוא שקיים עיכוב על נישואי האשה ובית הדין בהרכבו החדש נדרש לשאלה האם לבטל את עיכוב הנישואין שהטיל הרכב קודם ובכך לתת היתר לאשה להינשא, או להותיר את עיכוב הנישואין על כנו. הרי שהדיון הוא במתן היתר של אשת איש לעלמא, לכתחילה. איסור אשת איש הינו מן איסורי התורה החמורים וספקו להחמיר ככל איסורי תורה בהם הכלל הוא: "ספיקא דאורייתא לחומרא". על כן כשבאים לדון בהיתר אשת איש לעלמא, יש לנקוט בדרך בה הגט יהיה כשר בשופי וללא פקפוקים או נידנודים, בהעדר צד הכרח של דיעבד כמו במקום בו אשה כבר נישאה או במקום בו קיים חשש לממזרות. לכן לכתחילה יש להתיר את האשה לעלמא בגט הכשר לכל הדעות. די בכך שקיימות שיטות הפוסלות את הגט כדי להורות על סידור גט נוסף. דעות הפוסלות את הגט הובאו בדעת הרוב ולכתחילה ודאי שיש לחוש לדעות אלה מעיקר הדין. בהמשך יתבאר מדוע בנדון דנן יש להצריך גט נוסף לכל הדעות ולא רק מכח הספק. העובדה שהגט כבר ניתן לא מגדירה את המצב כדיעבד, כפי שנפסק בשו"ת עין יצחק חלק ב - אבן העזר סימן לז. התשובה האמורה דנה במקרה בו בעל הוטעה בנתינת גט על ידי מכתב מזוייף בו כביכול הורה לו רב לגרש. בתשובה דן להחמיר ולבטל את הגט מעיקר הדין ולפחות מספק כדין ספיקא דאורייתא לחומרא, מאחר וקיימת מחלוקת. למרות שהאשה כבר קיבלה את הגט לידה, בכל אופן פסק להחמיר מכח הספק, בשל העובדה שמדובר באיסור דאורייתא בו ספקו לחומרא. וכך כתב בתשובה האמורה אות כד: "אבל בנ"ד דהוי ג"ד גמור וענין המכריחו לגרשה מודה אף התירוץ השני בגיטין דבטל הגט. כמו שנתבאר בהרבה הוכחות דאף בגיטין מהני אומדנא גמורה כנ"ל. וגם יש להחמיר בספיקא דאורייתא כיון דהר"נ מחמיר בזה בתירוץ קמא דכיון דמיקל בשביל הסברא הזאת לבטל הקידושין. כש"כ דנחמיר בשביל זה בגיטין. ע"כ אזלינן לחומרא." מקום עיגון מאחר וניתן לסדר גט נוסף ללא קושי, תוך קיום דין תורה, הרי שאין לצרף בנדון דנן היתרים ודעות בפוסקים שנאמרו רק במקום עיגון או בשעת הדחק. אנו עוסקים בשאלה חמורה של איסור תורה של אשת איש לעלמא, שלא במקום עיגון, לכן יש להחמיר. דרישה צודקת מאחר ודרישת הבעל למתן סמכות לבית הדין נמצאה כדרישה צודקת ובהתאם להלכה, הרי שאי קיום דרישת הבעל מהווה הטעיה. במקום בו בעל מעלה דרישות לא מוצדקות ניתן להגדיר את הטעיית הבעל כעשיית דין צודק בבחינת "עם נבל תתנבל" וכדברי התלמוד במסכת יבמות בדף קו עמוד א : "משטה אני בך". לא כן כשדרישת הבעל הינה קיום ההלכה, הרי שאי קיום דרישת הבעל מגדיר את נתינת הגט כנתינה בטעות, ואת ההטעיה כפעולה המנוגדת להלכה. למעשה, בנדון דנן היה מקום לחייב את הבעל בגט בשל העובדה שברח מהארץ, הסיבה היחידה שבגללה בית הדין לא חייב את הבעל בגט, היא שבית הדין מצא שדרישת הבעל הינה צודקת ובאה בהתאם להלכה. מכאן שהתרצות הבעל לגירושין היתה בשל מילוי דרישתו הצודקת. במקום בו בעל מעלה דרישות לא צודקות הנחשבות ל"סחיטה", ניתן לומר שהדרישה לא עומדת בבסיס התרצות הבעל בגירושין, אלא הדרישה באה לתת לבעל רווח צדדי שאינו קשור לבסיס ההתרצות בגירושין. לא כן במקום בו דרישת הבעל הינה בהתאם להלכה, כאן קיום דרישת הבעל מהווה השלמה להתרצות הבעל בגירושין. על כן בנדון דנן מאחר ודרישת הבעל הצודקת לא התקיימה ועוד בזמן מתן הגט הוצג מצג שווא, הרי שבסיס התרצותו בגירושין התערר ומגדיר את הגט כגט מוטעה הניתן ללא התרצות הבעל בגירושין. שהרי תנאי בסיסי לכשרות הגט הוא התרצות הבעל בגירושין, כדברי הרמב"ם בהלכות גירושין פרק א הלכה א: "ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה ואלו הן: שלא יגרש האיש אלא ברצונו..." ברמב"ם נפסק שהדבר הראשון, מבין עשרת הדברים הנחוצים לכשרות הגט מהתורה, הוא רצון הבעל בגירושין. הרצון הנחוץ בגט שונה מהרצון הנחוץ במכר או בקידושין. בגט צריך את ריצוי הלב והסכמה מלאה בלב. כך בדברי נתיבות המשפט ביאורים סימן רה ס"ק א: נראה דבש"ס לא מדמה גט למכירה רק לענין גמר ומגרש, אבל מ"מ חלוקין הן, דבגט בעינן גם שיהיה ריצוי בלב. תדע, דבפ"ב מהלכות גירושין הלכה כ' כתב וז"ל, ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו' אבל מי שתקפו יצרו הרע כו', ובמכירה לא שייך זה כמ"ש בעצמו, ומה יתרץ במכירה, אלא ודאי דבמכירה לא בעינן שיהיה ריצוי בלב משא"כ בגט. נתיבות המשפט מוכיח שבגט נחוצה דרגה גבוהה יותר של הסכמה והיא "ריצוי הלב", דבר שלא נחוץ במכר. נתיבות המשפט מוכיח דבריו, מהסברו המיוחד של הרמב"ם בעניין כשרות גט שניתן בכפיה במקום בו ההלכה קבעה שכופין לתת גט. כך כתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב הלכה כ: "ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו." הרמב"ם מנמק את סיבת כשרות הגט, בשל העובדה שקיים רצון של המגרש להיות מישראל, לקיים את המצוות ולהתרחק מהעברות, וכל רצון אחר בא רק בעצת היצר. הסבר זה מתאים בגט אך אינו מתאים במכר שאדם מוכר באונס, ובכל אופן מכר באונס חל. ההסבר להבדל, שבין גירושין למכר, נעוץ בכך שדרגת הרצון הנחוצה בגט גבוהה מדרגת הרצון הנחוצה במכר. בגט יש צורך בהתרצות הלב. במכר די באמירה שרוצה למכור. דרגת הרצון הנחוצה בגט גבוהה גם מדרגת הרצון הנחוצה בקידושין, על כך נכתב בשיעורי ר' דוד (פוברסקי) מסכת גיטין דף לב עמוד א: "ליכא ראיה מקידושין לגירושין, די"ל דבגט איכא יותר דין דעת ורצון מבשאר דוכתי. דהא ברמב"ם (פ"א מגירושין ה"א) כתב אחד מהעשרה דברים שהם עיקר הגירושין מה"ת שלא יגרש האיש אלא ברצונו, וכן (בפ"ב שם ה"כ) כתב גבי כופין אותו דבעינן שיאמר רוצה אני, ואילו גבי מקח לא כתב כן, [אלא פסק דתליוהו וזבין זביניה זביני אף בלא אמר רוצה אני]. וביארו בזה משום דגבי גט וקרבן איכא דין מיוחד יותר משאר דוכתי דבעינן לרצונו." מאחר ובגט יש צורך ברצון הלב, הרי שבמקום בו הבעל מגלה מראש מהו רצונו וכיצד מתרצה להתגרש, הרי שהשלמת ההתרצות של הבעל בגירושין מתקיימת רק בקיום תנאי ההתרצות של הבעל, כל עוד תנאי ההתרצות הינו בהתאם לגדרי ההלכה. במקום בו תנאי הבעל הינו לפי ההלכה, הרי שניתן לקבוע שדרישתו צודקת ויכולה אכן להיות הבסיס להתרצות הלב של הבעל בגירושין. לא כן במקום בו דרישות הבעל אינם לפי ההלכה, דרישות הנחשבות ל"סחיטה", שם לא ניתן לראות את הדרישות כבסיס להתרצות הלב של הבעל. שכן לבו רוצה להיות מישראל ולקיים את המצוות, כדברי הרמב"ם האמורים. ביחס לדרישות שהינן לפי ההלכה, הדרישות משתלבות עם הרצון לקיים את מצוות התורה. אך דרישות שאינן לפי ההלכה הדרישות לא משתלבות עם הרצון לקיים את המצוות. לכן במקום בו דרישות הבעל הן לפי ההלכה, אזי השלמת רצון הבעל תהיה רק עם השלמת דרישותיו, רק כך יושלם רצונו. מאחר ובנדון דנן, קבע בית הדין שדרישת הבעל צודקת ותואמת את ההלכה, הרי שהשלמת התרצות הבעל בגירושין לדרגת "ריצוי הלב" תהיה רק עם קיום דרישת הבעל. מאחר והבעל הוטעה, לאחר שגילה בצורה ברורה מהם התנאים להתרצותו בגירושין והתנאים היו לפי ההלכה, הרי שההטעיה גורמת לחוסר בריצוי הלב של הבעל בשעת הגירושין ולכן הגט בטל. לאור ההבנה שבגירושין קיים צורך מיוחד של "ריצוי הלב", מובנים דברי שו"ת עין יצחק חלק ב - אבן העזר סימן מ' שכתב שאי מילוי דרישת הבעל, שדרש השלשת מעות, גורם לביטול הגט, ללא צורך בדיני תנאים, ולמרות שהבעל אמר שמגרש ללא תנאים לפי סדר הגט, וכך כתב: "כי זה ברור ופשוט לדעתי באם גמרו עם הבעל המגרש ליתן עבורו בהשלשה סך מעות כמה יתנו לו בעד נתינת הגט וישלישו עבורו ולא קיימו בהשלשה כפי הסך שגמרו עמו אף דינר א' שנחסר מסך החשבון שגמרו עמו בעד רצוי שלו בהגט. ודאי דהגט בטל. ואף דלא היה בדיני תנאי כפול וכה"ג. משום דסך הקציצה דהושוו עמו בעד רצונו בהגט זהו כמו דהי' תנאי כפול. ולא בעינן בזה דיני תנאי כלל... ולכן לפי מה דנתבאר נראה לי ברור ופשוט היכא דקצבו להבעל בעד הריצוי שנתרצה בהגט להשליש עבורו סך קצבתו ולאחר נתינתו להגט נודע דהטעו אותו בהחשבון דודאי הגט בטל מה"ת אף דלא הי' בתנאי כפול מ"מ כיון שקצבו ליתן לו בעד הריצוי שלו סך קצוב ולאח"ז נודע שהי' חסר דינר וכה"ג. דודאי הגט בטל. ואף דלא התנה בדיני תנאי. עכ"ז כיון דהריצוי שלו על הגט היה בעד סך שקצבו לו. ונודע שרימו לו בהסך המושלש זה עדיף מן תנאי בפירוש. ולפ"ז אף האידנא שנהגו לבטל כל תנאים בעת הגט עכ"ז הא הריצוי שלו על הגט ועל הביטול להתנאים זהו הכל הסך שנותנים לו בהשלשה וכיון שנחסר סך מה מהשלשה א"כ הוי כמו דמוכר חפץ בעד איזה סך ונחסר דבטל המכירה. וה"ה הכא בטל הריצוי שלו על הגט ועל הביטולים להתנאים." מאחר והבעל לא מקבל את שהובטח לו כדי להתרצות בגירושין, הרי שחסרה ההתרצות בגירושין ולכן הגט בטל. דברי עין יצחק יכולים להתפרש מצד החיסרון בהתרצות בגירושין, בריצוי הלב ולא מצד מחיר שנקבע לגט. בדעת הרוב הובאו ראיות לסתור את דברי רבן של כל בני הגולה הגאון רבי יצחק ספקטור זצ"ל שבתשובת עין יצחק האמורה. אמנם יש לדחות את הראיות שהובאו מדיני קידושין או ממקח וממכר. שכן בגט, שלא כמו במקח וממכר או קידושין, קיים צורך מיוחד בריצוי הלב של המגרש, צורך שלא קיים בקידושין או במקח וממכר. לכן, לאחר שהמגרש מגלה דעתו שריצוי הלב שלו יתקיים רק במילוי דרישותיו, הרי שאי קיום הדרישות מביא לביטול הגט גם ללא דיני תנאים ולמרות שהבעל אמר שמגרש ללא תנאי, כל שהבעל הבהיר מראש שההתרצות שלו בגירושים באה עם קיום דרישתו, כבנידון דנן. דברי עין יצחק הובאו להלכה בשו"ת משנה הלכות חלק יד סימן קמד. דברי עין יצחק האמורים הובאו, בהסתייגות מסויימת, בפסקי דין רבניים חלק ה עמוד 81 בפסק דין של הרבנים: הרה"ג יצחק נסים זצ"ל, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל והרה"ג בצלאל זולטי זצ"ל. ההסתייגות נאמרה במקום בו דרישת הבעל הינה דרישה חיצונית ובאה ללא גילוי דעת של הבעל. כך בפסק הדין האמור: "... משא"כ בגט, המאתים זוז, איננו מחיר האשה ותמורתה ואין זה אלא דבר צדדי שעי"ז הוא מסכים לתת את הגט, ולכן אין לראות את זה אלא כתנאי בחלות הגט, ולא מועיל אא"כ התנה ע"ז בדיני התנאים או שהיה באופן שיש בגילוי דעתו של הבעל לבטל את הגט." מפסק הדין האמור עולה שבמקום בו קיים גילוי דעת מפורש של הבעל שעומד על דרישתו, וכן במקום בו דרישת הבעל מהווה את בסיס ההתרצות שלו בגירושין, לכל הדעות אי קיום דרישת הבעל גורמת לביטול הגט. בנידון דנן קיים גילוי דעת מפורש ואומדנא דמוכח שהבעל עמד על קיום דרישתו. מדובר בדרישה צודקת ובית הדין קבע שהדרישה הינה לפי ההלכה והבעל הבהיר בצורה מפורשת שקיום דרישתו מהווה את הבסיס להתרצות שלו בגירושין, על כן הגט בטל בהעדר קיום הדרישה הצודקת. סיוע לאמור ניתן ללמוד מתוך ההשוואה שבין גירושין לבין חליצה, בגמרא בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף קו עמוד א: "ת"ר: חליצה מוטעת כשרה, גט מוטעה פסול" ושם בסוגיית הגמרא: "תניא נמי הכי: חליצה מוטעת כשירה, אי זו היא חליצה מוטעת? כל שאומרים: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז" מבואר שחליצה מוטעית כשרה, ולכן כשאומרים ליבם לחלוץ ליבמה על מנת שתתן לך מאתים זוז, החליצה תהיה כשרה גם אם יטעו את היבם ולא יתנו לו מאתים זוז. רש"י בסוגיא מבאר את טעם הדין, על יסוד ההלכה שבחליצה לא מועיל דיני תנאים מאחר וחליצה לא יכולה להיעשות על ידי שליח ודיני תנאים נאמרו רק בדברים בהם נאמר דין שליחות. למרות העובדה שאין תנאי בחליצה וחליצה מוטעית כשרה, נפסק להלכה בדברי ישועות יעקב, בסימן קסט ס"ק כ"ז, שהחליצה כשרה רק בהטעיה שאחרים מטעים את היבם. אך אם האשה עצמה הטעתה את היבם החליצה פסולה. כך שכל דברי הגמרא נאמרו רק בהטעיה של אחרים ולא בהטעיה של האשה עצמה. דברי ישועות יעקב הובאו להלכה בפתחי תשובה אבן העזר סימן קסט ס"ק מ"א: "שתתן לך ק"ק זוז. עיין בס' ישועות יעקב ס"ק כ"ז שפלפל בענין זה ורוצה לחלק דדוקא באם אחרים אמרו לו כן אבל אם האשה בעצמה הטעית אותו והבטיחה לו סך כזה ואמרה לו חלוץ לי ע"מ שאתן לך ק"ק זוז מהני התנאי ואם לא קיימה דברים החליצה בטילה" טעם החילוק מבואר בדברי ישועות יעקב, כאשר היבמה מטעה את היבם היבם לא מתרצה לחלוץ בשל ההטעיה. חוסר כוונתו לחלוץ מבטל את החליצה גם ללא דיני תנאים היות והבסיס לחליצה הוא רצון היבם להפקיע את הזיקה. משעה שהיבם מוטעה על ידי היבמה, נפגם רצונו לחלוץ ולכן החליצה לא חלה. כראיה לדבריו, מביא ישועות יעקב את דברי הרמב"ן על מסכת גטין בדף עה ביחס לנדרים ושבועות בהם נחוצה כוונת הלב ולכן תנאי מועיל בהם. לכאורה תנאי לא יועיל היות ונדרים ושבועות אינם יכולים להיעשות על ידי שליח. בכל אופן התנאי מועיל בהם בשל חוסר ההתרצות בלב. הרי שבמקום בו נחוצה התרצות בלב, המעשה בטל גם ללא דיני תנאים, כאשר אין התרצות בלב לעשיית המעשה. כך בחליצה, כך בנדרים ושבועות. כלפי גירושין הדברים יהיו נכונים מכח קל וחומר. שהרי בחליצה בה נאמר שחליצה מוטעית כשרה, בכל אופן במקום בו היבמה מטעה את היבם אנו אומרים שהחליצה בטלה בשל חוסר התרצותו לחלוץ לה. קל וחומר בגירושין, בהם גט מוטעה פסול, שנאמר שהטעיה של האשה גורמת לכך שהבעל לא מגרש ברצון ולכן הגט בטל גם ללא דיני התנאים. מאחר וחוסר ההתרצות של הבעל בגירושין גורם לבטלות הגט ללא צורך בתנאי, הרי שגם לא מועילה האמירה שמגרש ללא תנאי. שכן לא התנאי מבטל את הגט אלא חוסר ההתרצות בגירושין. בנדון דנן, מאחר ולא היתה התרצות של הבעל לגירושין, ללא קיום דרישתו הצודקת שבאה בהתאם להלכה, הרי שמעשה הגירושין בטל מעיקרו, מחוסר ההתרצות הבעל, גם ללא דיני התנאים, וממילא לא מועילה האמירה שמגרש ללא תנאי. בהקשר האמור, ניתן להוסיף סברה נוספת לבטלות הגט, העולה מתוך פסיקת בית הדין עצמו וכפי שיתבאר. בית הדין, בהרכבו הקודם, פסק שבשעה שהאשה תסכים לתנאי הבעל בעניין סמכות בית הדין, הבעל יהיה חייב לגרש את האשה בשל בריחתו מהארץ. מכאן שלאחר שהאשה הציגה מצג שווא, שכביכול מסכימה לכך שהסמכות נתונה לבית הדין, הבעל סבר שלפי פסיקת בית הדין, הוא חייב לגרש את האשה. אך למעשה מתברר שלא היה מקום לחיוב הבעל בגירושין בעת נתינת הגט, בהעדר קיום ההסכמה לסמכות בית הדין מצד האשה. נמצא שדין הבעל כדין בעל שאמרו לו שהוא חייב לגרש את האשה, שעה שעל פי הדין הוא לא חייב לגרש. לדעת עונג יום טוב הטעיה מהסוג האמור גורמת לבטלות הגט. להלן דברי שו"ת עונג יום טוב בסימן קסח: "ואם הב"ד של ישראל טעו שפסקו שחייב עפ"י ד"ת להוציאה והוא גרש מחמת זה. לכאורה נראה לי שהגט פסול דתנן בגיטין המוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר ומפרש טעמא משום קלקולא שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דברים בדאים ויאמר אלו הייתי יודע שכן הוא אפי' נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובני' ממזרים. ואף שהתוס' כתבו שם בד"ה אי דחששא זו אינה כ"א לעז בעלמא ולא שיהא ממש גט בטל דהא לא אמר על מנת כן אני מגרשך התם שאני דאפשר דמשום ש"ר לחוד הוא מוציאה אף אם הש"ר שקר דנמאסה בעינו כיון דלא התנה. אבל הכא דידעינן שלא רצה לגרשה בשום אופן ורק מחמת הפס"ד גרשה שאמרו לו הב"ד שנקרא עבריין אם לא יגרשנה והבעל הוא ירא וחרד לדבר ד' הגט פסול אם טעו הב"ד. ועיין בתוס' קידושין (דף מ"ט) גבי זבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דדוקא אם לא פירש בשעת מכירה שמשום זה הוא מוכר נכסיו אבל אם פי' שמשום זה מוכר אף על גב שלא התנה המכר בטל ועי' ברש"י ז"ל שם. וה"נ אין לך פי' גדול מזה שהוא לא רצה לגרש והב"ד טעו ופסקו שיגרשנה ומלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"י מה' גירושין) משמע דלא לעז לחודא הוא דאיכא אלא שזה דומה באמת למגרש על תנאי. וכן אמרינן בגיטין (דף ע"ב) גבי גיטא דשכיב מרע גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר... וכן מצאתי בשיטה מקובצת בכתובות (דף ס"ב) בשם רבינו יונה ז"ל שכתב אם אנסו לו שאין לומר לו חייב אתה להוציאה רק אם תרצה להוציא תוציא... אם ב"ד טעו ופסקו שחייב להוציאה שלא כדין נמי הגט בטל". לדעת עונג יום טוב טעות בפסיקת חיוב גט גורמת לבטלות הגט בהיותו גט מוטעה. סברה המחזקת את בטלות הגט בנדון דנן, בו הבעל היה סבור שהוא חייב לתת גט בשל פסיקת בית הדין, לאחר שהאשה הסכימה להעברת הסמכות לבית הדין. בעוד שבפועל לא היה קיים חיוב בגט. כי האשה, לפי הודאתה בבית המשפט, מעולם לא הסכימה בנפש חפצה למתן סמכות לבית הדין. בעת סידור הגט לא הבהירו לבעל שבמצב הקיים הוא לא חייב לתת גט, ועל כן לדעת עונג יום טוב קיימת הטעיה הגורמת לבטלות הגט. זמן ההטעיה, לפני הגט או אחריו התברר שבנדון דנן הבעל הוטעה בשעת מתן הגט. מאחר וכל התרצות הבעל בגירושין היתה רק בהסתמך על החלטת בית המשפט שהיתה מצויה בידו שמחקה את התביעות בבית המשפט ובכך העבירה את הסמכות לבית הדין. הרי שכאשר קובע כעת  בית המשפט שההחלטה שהיתה בידי הבעל בשעת הגט בטעות יסודה, מתברר שבשעת הגט היתה בידי הבעל החלטה הבטלה מעיקרא. בנוסף קיימת הודאה של האשה שהחלטת בית המשפט שניתנה לבעל לפני הגט הינה החלטה מוטעית, שכן האשה טוענת שבשעת מתן ההחלטה, חתימתה היתה באונס, בעוד שלבעל היא אמרה שההסכמות נעשו ברצון חפשי. הרי שמטענות האשה בבית המשפט לביטול ההסכמות, עולה שהאשה מודה, שבשעת הגט הוצג מצג שווא בפני הבעל. בפני הבעל האשה הציגה מצג של התרצות ברצון חפשי להסכמה להעברת הסמכות לבית הדין, בעוד שלמעשה האשה מודה שכלל לא היתה לה התרצות להעברת הסמכויות בשעת הגט, וכל ההסכמה נבעה מאונס ומאילוץ. לא ניתן לטעון שמדובר בדבר חדש שקרה לאחר סידור הגט שהרי כל הבסיס לביטול החלטת בית המשפט ולביטול ההסכמות, מבוסס, מבחינה משפטית, על כך שמראש ההחלטה היתה מוטעית, בשל הנסיבות שקדמו למתן ההחלטה ומעולם לא היתה הסכמה ברצון ובסמכות. נמצא שבשעת מתן הגט הבעל החזיק בידיו החלטה של בית משפט, שהוצגה בפניו, כהחלטה תקפה, בעוד שלמעשה המצג היה מצג שווא וההחלטה של בית המשפט הינה החלטה המבוטלת מעיקרא ולכן היא חסרת ערך. בנוסף, האשה הציגה בפני הבעל מצג שווא שכאילו ישנן הסכמות תקפות שהושגו ברצון חפשי, בעוד שלמעשה ההסכמות, מעולם לא הושגו ברצון חפשי, ולכן גם לא היו תקפות. ההחלטה המבוטלת מעיקרא ומצג השווא שהעמידה האשה, יוצרים דמיון בין נידון דנן לבין מקרה בו נתנו לבעל מעות לפני סידור הגט ולאחר הגט מתברר שהמטבעות היו מזויפים. נמצא שהבעל הוטעה בשעת הגט בטעות הגורמת לפיסול הגט. הדברים מפורשים בדברי חלקת יואב אבן העזר סימן כה, שם מבואר החילוק בין הטעיה הקודמת לסידור הגט, לבין תנאי רגיל שצריך להתבצע רק לאחר הגט. כאשר מדובר בהטעיה מוקדמת הגט בטל, כך בדבריו: "... דיש חילוק גדול בין טעות לתנאי דדוקא תנאי בעי גילוי דעת בשעת מעשה אבל בטעות שהיה מוטעה בעיקר המעשה זה אינו מדין תנאי דאף במקום דל"מ תנאי כמו בחליצה מ"מ טעות מבטלו... דטעות אינו ענין לתנאי כי לא התחיל המעשה כלל והחילוק בין תנאי לטעות כן הוא דכל שיש ספק אצלו ומתנה שבאם יהיה כך יתקיים המעשה זה תמיד הוי תנאי ואם ברור אצלו שכך ומפני כך עושה המעשה אז אם המעשה שעושה הוא בינו לבין עצמו הוי טעות ובטל ואם הוא בינו לחבירו אזי אם גם חבירו יודע שהוא מוטעה ושותק ג"כ טעות מיקרי... דטעות אינו ענין לתנאי וא"כ אף שאמר שנותן בלא תנאי מ"מ הטעות מבטל כיון שהוא מוטעה בעיקר המעשה ולא היה רוצה שיתחיל המעשה כלל. וע"כ בדינו של הר"י מפרי"ש בשכ"מ שהיא אינה רוצה להנשא לו אח"כ אף שנעשה הסידור של גט כמנהגו שהבעל אומר שרוצה לגרש בלא תנאי מ"מ זה מועיל רק אם בשעת מעשה היה בדעת האשה להנשא לו אח"כ אבל אם תיכף היה דעתה לרמות בעלה השכ"מ והוא גירשה לטובתה ואם היה יודע שהיא שונאתו לא היה מגרשה כלל וא"כ הוא מוטעה בעיקר המעשה ואין אמירת הבעל שמגרשה בלא תנאי מועיל כלל והגט בטל... ואם היה יודע שאין רצונה לקיים והיא מדברת עמו אחד בפה ואחד בלב לא היה עושה המעשה כלל ודאי דהיה טעות מבטל אף בלא התנה בשעת מעשה דלא שייך בזה לומר כיון דלא הזכיר בשעת מעשה לא היה כוונתו לקפידא גמורה שהרי אדרבה מעולם לא היה כוונת שכ"מ לגרשה באמת כיון שהיה סבר שמגרשה רק אם ימות ואין לו שום הפסד בגירושין כיון שתנשא לו אח"כ אם יחיה... וע"כ אם היה טעות אף אם לא גילה דעתו בשעת מעשה היה הגט בטל." מדברי חלקת יואב עולה שהטעיה בשעת הגט מבטלת את הגט, למרות שהגט ניתן ללא תנאי. כמו כן עולה מדבריו שאם האשה מודה שכבר בזמן הגט היה בדעתה להטעות את הבעל לאחר הגט, הגט בטל. אם כן, בנידון דנן שהיתה הטעיה בשעת הגט, והאשה מודה שהציגה מצג שווא של הסכמה, הרי שהטעות מבטלת את הגט למרות שהגט ניתן ללא תנאי. בהמשך דברי חלקת יעקב מובא חילוק בין הטעיה ביחס לדרישה העומדת בבסיס ההתרצות בגירושין, הגורמת לביטול הגט. לבין הטעיה בדרישה צדדית שאינה בבסיס ההתרצות בגירושין, שאינה גורמת לביטול הגט. בנדון דנן התבאר שדרישת הבעל עמדה בבסיס התרצותו בגירושין, להבנתו שרק כך יוכל להינשא בשנית. לא מדובר בדרישה צדדית, אלא בדרישה מהותית שבבסיס ההתרצות בגירושין, דרישה עליה עמד הבעל משך זמן רב. לכן ההטעיה גורמת לביטול הגט מאחר וההטעיה היתה בסיבה ששכנעה את הבעל להסכים להתגרש. אמנם בספר בינת אדם בשער בית הנשים סימן לב, הכשיר גט שניתן לאחר הטעיה שקדמה לסידור הגט, בנדון בו האשה השלישה חפצים לטובת הבעל לפני הגט ולאחר הגט נמצא שרימו את הבעל והשלישו עבורו חפץ רע. למרות ההטעיה הבינת אדם מכשיר את הגט ומדמה את ההטעיה למקרה ההטעיה בגט מוינה המפורסם, שהוכשר על ידי הרבה פוסקים, שם הטעו בעל שכיב מרע שיגרש את אשתו בהבטחה שאם יעמוד מחוליו האשה תינשא לו בשנית, ולבסוף האשה סרבה להינשא לו לאחר החלמתו. אלא שבדברי הפוסקים אנו מוצאים שחלקו על הבינת אדם, ועל הדימוי שעשה בין ההטעיה בהשלשת החפצים הרעים, הטעיה שהיתה כבר בשעת הגט. לבין ההטעיה בגט השכיב מרע מוינה, שם ההטעיה היתה רק לאחר הגט עת האשה סרבה להינשא בשנית. כך בפתחי תשובה אבן העזר סימן קלד סעיף קטן א: "ועיין בס' בינת אדם שער ב"ה סי' ל"ב באחד שנתן גט ע"י שליח וקודם נתינת הגט נתפשר שיתנו לו חפצים ידועים וכן עשו והשלישו החפצים ולאחר נתינת הגט בלקחו החפצים טען שרימו אותו בחפץ א' שכוונתו הי' שהוא טוב ונתנו לו חפץ רע ומחמת זה רוצה לבטל הגט. וכתב שמעשה כזה הי' בגט שסידר הסמ"ע בווינא כמבואר בתשו' מהר"ם לובלין ויצא מחכמי הדור בהכשר כו' (כמוזכר קצת בב"ש לקמן סי' קמ"ה ס"ק ט"ז) והסכימו כיון שעכשיו מבטל הבעל קודם נתינת הגט כל דבור שיזיק להגט אין אחרי דבריו כלום... ולע"ד צ"ע מ"ש בריש דבריו דמעשה כזה היה בגט בווינא כו' ולכאורה נדון זה לא דמי לדהתם דשם גם לפי דברי הבעל שהקישור בח' ובנתינות משכנות שיחזרו וישאו זא"ז חשוב הוא כאילו התנה עכ"פ הוא ענין תנאי דלהבא בזה שפיר כתבו כיון שנתן אחר כך הגט בפירוש בלא שום תנאי ביטל תנאי הראשון אבל היכא שאמרו להבעל שכבר השלישו החפצים בשלימות וקיימו התנאי שהקפיד עליו מתחילה בזה אין שום הוכחה ממה שאמר אח"כ שנותן בלא תנאי לומר שמבטל תנאי הראשון די"ל כוונתו הוא רק על תנאי דלהבא אבל לא על העבר שלפי דעתו הוא כאילו מונח בקופסא." גם בשו"ת עין יצחק חלק ב - אבן העזר סימן לז באות כה, חולק על הבינת אדם ומאריך להוכיח מדברי הפוסקים שבהטעיה שקדמה לסידור הגט, הגט בטל, להלן מסקנתו: ענף ה (כד) וע"פ מה שכתבתי יש להעיר בהשאלה של הבינת אדם שער בית הנשים סי' ל"ב דהא שם הי' ע"י טעות מה שהטעו להבעל בענין ההשלשה והעלה שם עפ"י דברי המהר"ם אלשיך הנ"ל דשום ג"ד ואומדנא לא מהני בגט ומיקל שם. אבל לפמש"כ בשם הר"ן והמהרי"ט הנ"ל יש להחמיר ג"כ בהנידון דהב"א הנ"ל. דכיון דהטעו לו בההשלשה שהוא ענין עבר יש לדמות זה לאמרה שהיא כהנת והטעתו דאינה מקודשת... אך בנדון הב"א הנ"ל כבר נתבאר דיש להחמיר ג"כ ע"פ דברי הר"נ והמהרי"ט הנ"ל דהא גם בהקידושין אין מן ההכרח לקדשה אף באופן שהיא כהנת ועכ"ז אמרינן כיון שסמך עלי' ולא תשקר משום עביד לגלויי'. ע"כ בטיל בשביל זה הקידושין. ה"ה בנידון השלשה עבורו כיון שרימו לו ואמרו שהשלישו אלו החפצים וסמך עליהם מחמת שזהו עביד לגלויי' ביותר. וע"כ כיון שהי' ע"י טעות בערמה ודאי בטל הגט. ובאותה תשובה בשו"ת עין יצחק חלק ב - אבן העזר סימן לז, באות יט, כתב: "כיון דלא הי' לו שום ספק בעיקר הך מילתא ולכן הוי גט בטעות ובטל מה"ת כיון דהטעתו ועשו בערמה." בהמשך התשובה מוכיח העין יצחק שגם לדברי הבינת אדם הגט יהיה פסול, כל שהתרצות הבעל בגירושין היתה בטעות. הדברים נכונים גם לנדון דנן בו התרצות הבעל בגירושין היתה תלויה בדרישתו בעניין הסמכות וכפי שיתבאר בהמשך. יש לדחות את הטענה שהטעות בפועל החלה רק לאחר הגט, שכן הוכח שהתשתית להטעיה שלאחר סידור הגט היתה קיימת כבר בשעת הגט, שאלמלא כן, לא ניתן היה לבטל בבית המשפט את סמכות בית הדין לאחר הגט. כמו כן, ברור הדבר שהבעל היה סבור בשעת הגט שדרישתו בעניין הסמכות כבר התקיימה במלואה, לכן גם לא עלה הצורך מצדו להתנות דבר בעניין הסמכות. כתוצאה מכך, אין ערך לאמירת הבעל שמגרש ללא תנאי, וכפי שעוד יתבאר. גילוי דעת הקודם לגט מאחר וברור שהבעל עמד בעקשנות ובעקביות על קיום דרישתו בעניין הסמכות, הרי שהיה כאן גילוי דעת ברור ומפורש מצד הבעל שהגט ניתן רק בשל העובדה שהבעל קיבל כבר את מבוקשו והובטחה סמכות בית הדין. גילוי הדעת הברור של הבעל קיבל את אישור בית הדין בהחלטה מיום ו' בשבט התשע"ח (22/01/2018) בה קבע בית הדין שהגט יסודר על יסוד ההסכמות שהושגו. משעה שמתברר שהבעל הוטעה ובשעת הגט לא היתה למעשה סמכות לבית הדין, בשל מצג השווא שהוצג בפני הבעל, הרי שמדובר בהטעיה חמורה הסותרת את הסכמת הבעל לגירושין בהתאם לגילוי הדעת הברור של הבעל, שלאורך זמן רב הבהיר בצורה חד משמעית שהגט ינתן רק לאחר שעניין הסמכות יוסדר בבית הדין. גילוי הדעת הברור לפני סידור הגט, הבא ביחד עם הטעיה גורמים לפסלות הגט, וכפי שיתבאר. סוגיית גילוי דעת לביטול הגט מובאת בתלמוד הבבלי במסכת גיטין דף לד עמוד א, בה נחלקו אביי ורבא האם יש בכח גילוי דעת על ביטול גט, כדי לפסול את הגט: "דאביי סבר: גלוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא, ורבא סבר: גלוי דעתא בגיטא מילתא היא." לדעת אביי אין בכח גילוי דעת כדי לבטל גט. לדעת רבא די בגילוי דעת, המלמד על כוונה לביטול גט, בכדי לפסול את הגט ולא צריך ביטול מפורש. להלכה נפסק כדעת אביי שאין בכח גילוי דעת לפסול גט, כמבואר בשולחן ערוך אבן העזר סימן קמא סעיף סב. אמנם בדברי הפוסקים קיים דיון האם המחלוקת קיימת רק במקום בו הגט כבר נכתב, ומכח גילוי הדעת מבקשים לפסול את הגט שכבר הוכן, או שנחלקו גם במקום שהגט עדיין לא נכתב וקיים גילוי דעת מוקדם לביטול הגט עוד לפני כתיבתו. הב"ח באבן העזר סימן קלד סובר שהמחלוקת נשנתה רק לאחר שנכתב הגט, בעוד שבגילוי דעת הקודם לכתיבת הגט, לכל הדעות מועיל גילוי הדעת לביטול הגט, להלן דברי הב"ח: "דאע"פ דגילוי דעת לאו מילתא בגיטין כאביי היינו גילוי דעת לאחר מעשה כתיבת הגט דאין כח בגילוי דעת לבטל מעשה דאפילו דיבור אינו מבטל מעשה כל שכן גילוי דעת אבל קודם מעשה כתיבת הגט מהני אפילו גילוי מילתא בעלמא דמגלה שיהא עושה מעשה כתיבת הגט באונס" בפתחי תשובה אבן העזר סימן קלד ס"ק א מובאת דעת מהרי"מ מבריסק כדעת הב"ח, שלפני כתיבת הגט גילוי דעת יכול לבטל את מה שעתיד לעשות: "ועיין בתשובת מהרי"מ מבריסק סי' ל"ח הביא שם דגם מהרח"ש ז"ל בדיני מודעא כתב כעין דברי הב"ח הנ"ל דהא דג"ד בגיטא לאו מלתא היא דוקא היכא שהג"ד בא לבטל מעשה שכבר עשה אבל היכא דהג"ד בא לבטל מה שעתיד לעשות מלתא היא דאמרינן מה דעשה אח"כ עשה ע"ד הראשונה... ומ"מ סיים מהרי"מ שם שדבר זה אינו מוסכם" אמנם בפתחי תשובה שם מדייק מדעת בית שמואל בסימן קלד ס"ק א שאין לחלק כחילוק הב"ח וגילוי דעת לא יועיל לביטול הגט גם לפני כתיבתו. וכתב שכן משמע מתשובת הרשב"ץ המובאת בבית יוסף ומתשובת הסמ"ע המובאת בתשובת גאוני בתראי סימן נב. בדברי ראשונים ניתן לראות שיש ראשונים רבים הסוברים שגילוי דעת הקודם לכתיבת הגט מועיל לביטול הגט, לכל הדעות. וכך נפסק בדברי פוסקים אחרונים ובמיוחד במקום בו גילוי הדעת היה ברור ומוחלט. הסוגיה העיקרית בה דנו הפוסקים הינה הסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת גיטין דף מה עמוד ב - דף מו עמוד א, בביאור דברי המשנה: "המוציא את אשתו משום שם רע - לא יחזיר" ובגמרא שם מבואר שקיים חשש להוצאת לעז על הגט, שאם יתברר שלא היה שם רע יגיד שלא היה מגרש. בסוגיא נחלקו ראשונים האם חשש הלעז הוא מעיקר הדין ואכן הגט יתבטל מכח גילוי הדעת או שמדובר רק בחשש מדרבנן. שיטת התוספות במסכת גיטין דף מו עמוד א, שמדובר בלעז בעלמא: "נראה דחששא זו אינה כי אם לעז בעלמא ולא שיהיה ממש גט בטל ובניה ממזרים דהא לא אמר ע"מ" אמנם מדברי ראשונים אחרים עולה שהלעז הינו מעיקר הדין, כך שהגט יתבטל מעיקר הדין בשל גילוי הדעת שהגט ניתן רק בשל השם רע או הנדר. ובשעה שיתברר שהשם רע לא היה נכון או שלא היה נדר, הגט יתבטל. ביטול הגט יהיה רק מכח גילוי הדעת למרות שלא היה תנאי מפורש. כך מבואר בריטב"א בסוגיה, וכך נפסק להלכה בשו"ת הרמב"ם סימן שס שכתב: תשובת שאלה על ענין [מוציא] משום שם רע לא יחזיר משום קלקולא וכו' והקשיתם איך יכול לקלקל משהגיע גט לידה והלא אפי' בא הבעל וערער אינו כלום. זה שאין ערעור הבעל מועיל הוא שאומ' לא גרשתי וגט מזוייף הוא אין שומעין לו אבל המגרש את אשתו משום שם רע ולאחר שגירשה נתברר שהיא כשירה וצנועה הדברים מוכיחין שאילו היה יודע שהיא כשירה לא היה מגרשה ואם יאמר אילו הייתי יודע לא הייתי מגרש בטל גט דאיגלויי מילתא בעלמא יפסל הגט כדאמרינן אי מודעא דגט ודמתנה גלויי מילתא בעלמא הוא כלומר משנודע לנו דעתו של מגרש שלא גמר וגירש אינה מגורשת ולפי שאיפשר לקלקלה התקינו שיהו אומרין לזה שמוציא משום שם רע שאין אתה יכול להחזירה לעולם כדי שיגמור ויגרש ולא יתלה הגרושין ולא יהיה יכול לומר אילו הייתי יודע לא הייתי מגרש שהרי אומ' לו אם תרצה לא תגרש ואם תגרש משום שם רע אין אתה יכול להחזיר. משה בר' מימון זצ"ל. כך גם בדברי תוספות רי"ד גיטין דף מו עמוד א: ואי קשה היכי אמרינן דמשום גלויי דעתא בלא תנאי מפורש מצי לבטולי גיטא והא קי"ל כאביי דאמר גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא. ה"מ בדאיתי הכי מעיקרא ובתר הכי בעי לבטולי ע"י גילוי דעתא כדאמרי' לעיל גבי גידול בר ליואי דשדר לה גיטא לדביתהו ובתר הכי אמר לשליח ברוך הטוב והמטיב וכל מה דשקלי' וטרי' התם הכי הוא דמעיקרא יהיב גיטא בדעת ברורה ובתר הכי מגלה בדעתיה דבעי לבטולי התם אמרינן דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ולא בטיל אבל הכא דמעיקרא מכי יהביה ניהליה גלי אדעתיה דע"מ כן יהביה ניהליה משום ש"ר או משום נדר אפילו אביי מודה דמילתא הוי ומצי למיטען היום ומחר דהכי הות דעתא ולבטולי גיטא. בשו"ת היכל יצחק אבן העזר ב סימן מח כתב על דברי תוספות הרי"ד האמורים: אבל כבר בא הרי"ד ז"ל וכתב ואי קשה וכו' והא קיי"ל כאביי וכו' והוא מחלק דהתם כי יהיב גיטא בדעת ברורה ובתר הכי מגלה דעתיה דבעי לבטוליה, אבל דמעיקרא גלי דעתיה דיהיב אדעתא דהכי אפילו אביי מודה, יעויי"ש. ומה לנו אחרי דברי אביר שבאבירים כמותו ז"ל שהאחרונים ז"ל לא ראו את דבריו. דברי התוס רי"ד הובאו להלכה בתשובה שהשיב כמובא בשו"ת הרי"ד סימן צג: "דהא קיימא לן גלויי (מילתא) [דעתא] בגיטא לאו מילתא היא, לא קשיא מידי, דודאי בביטול הגט שכבר נעשה יפה אמרינן דגילויי (מילתא) [דעתא] בגיטא לאו מילתא היא, שאינו מתבטל אלא בביטול גמור ולאו בגילוי מילתא, אבל בתחלת עשייתו בעינן שיעשה בדעת שלימה, שאם גילה דעתו שאינו עושה אותו בכל לב לאו גיטא הוא." בשו"ת ברכת יוסף (לאנדא) אבן העזר סימן צ מוכיח שלדעת הר"ן והרשב"א מועיל גילוי דעת ואומדנא דמוכח, לפני נתינת הגט, כדי לבטל את הגט. ופסק שאין להקל באיסור דאורייתא של אשת איש כנגד דעתם, וכך כתב: "ומעתה כיון דמוכח מדברי הר"ן דס"ל דבכל גיטין וקידושין מהני ג"ד ואומ"ד א"כ אין להוציא גם דברי הרשב"א משפטן דלא כמהר"ם אלשיך שנדחק בדבריו מאד ולפ"ז כיון דמוכח דעת הרשב"א והר"ן דג"ד ואומ"ד קודם נתינת הגט מהני לביטולי גיטא וע"כ דהא דקיי"ל דג"ד בגיטא לאו מילתא היינו דוקא אחר מעשה הנתינה ליד השליח ל"מ ג"ד אבל ג"ד ואומ"ד קודם הנתינה מהני לביטולי גיטא מי יקל ראש כנגדם להקל באיסור א"א דאורייתא וכ"כ הב"ח בתשוב' החדשות סי' צ' דלמעשה קשה להקל באיסור א"א נגד הפוסקים דלא בעינן ת"כ לענין גיטין לקולא." כך נפסק במכתב מאליהו (אלפאנדארי) שער ז ביטול הגט סימן ה, שכתב: אמנם אשר יש לברר הוא דהא דאמרינן גילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא היינו דוקא גילוי דעתא בביטולי גיטא אבל אם אעיקרא דמלתא כשצוה לכתוב הגט או כשנתנו לאשה איכא גילוי דעת או אומדנא דמוכח דלא מגרשה אלא על דעת מה בכל כי האי מלתא היא וכבר הארכתי בזה בתשו' שכתבתי זה ימים והעליתי כן מדברי הגמרא בהרבה מקומות ומדברי הפוסקים ועיין בתשו' מהרש"ח מימן ו' בדברי מחנה אפרים בהלכות גירושין פרק ט, מצמצם את המחלוקת ומבאר שבמקום בו קיים גילוי דעת חזק, בבחינת "אומדנא דמוכח", לכל הדעות הגט בטל. וכך כתב: "ועוד נ"ל דבש"מ דאיכא אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי קא מגרש הא ודאי לא בעינן שיתנה בשעת מעשה כמ"ש הרא"ש בפר' אלמנה נזונית, דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח לא בעינן אפי' גילוי הדעת" בשו"ת עין יצחק חלק ב - אבן העזר סימן לז מאריך להוכיח להלכה כדעת המחנה אפרים, ולמעשה עולה מדבריו שאין מחלוקת בין הראשונים וכל שישנו גילוי דעת ברור לפני סידור הגט, גילוי הדעת יפסול את הגט לכל הדעות. דברי הראשונים שאמרו שמדובר בלעז בעלמא התייחסו רק למקרה בו לא היה קיים גילוי דעת חזק ולכן לא ברור שהגט ניתן בשל דבר מסויים, אך במקום בו קיים גילוי דעת חזק וברור בוודאות שהגט ניתן בסיבת דבר מסויים, לכל הדעות גילוי הדעת שלפני הגט יבטל את הגט. להלן דברי עין יצחק בתשובה הנזכרת באות י: "מוכח מזה כשיטת המחנה אפרים דהיכא דהי' אומדנא דמוכח בשעת מעשה מהני אף בגיטין... א"כ ממילא יש לנו להחמיר בכל מקום דאיכא אומדנא ולפסול את הגט. וגם בשיטת התוס' בגיטין (דף מ"ו) הנ"ל כבר בארתי דמוכח מהש"ס דאומדנא גמורה פוסל הגט. רק במוציא אשתו משום נדר וש"ר ואיילונית ס"ל להתוס' דזה לא הוי אומדנא דמוכח וכמש"כ המח"א." בתשובת עין יצחק האמורה מאריך להוכיח שיש לדחות את דעת מהר"ם אלשיך בסימן עח שסבר שכל אומדנא לא מועילה לביטול הגט, וכך בעין יצחק באותיות ז, ח, יג, לד: "(ז) אמנם יש להוכיח דלא כמהר"ם אלשיך דכתב לכללא דאומדנא לא מהני לבטל הגט אף אומדנא דמוכח." (ח) אלא ג"ד בשעת מעשה מהני לכ"ע אף בגיטין. (יג) א"כ ממילא יש לנו להחמיר בכל מקום דאיכא אומדנא ולפסול את הגט. וגם בשיטת התוס' בגיטין (דף מ"ו) הנ"ל כבר בארתי דמוכח מהש"ס דאומדנא גמורה פוסל הגט. רק במוציא אשתו משום נדר וש"ר ואיילונית ס"ל להתוס' דזה לא הוי אומדנא דמוכח וכמש"כ המח"א. (לד) ולדינא נראה לענ"ד ברור דאומדנא גמורה וכמו בנ"ד דנתבטל הגט בפסול דאורייתא." וראה בשו"ת יביע אומר חלק ה - אבן העזר סימן טז שהביא להלכה את דעות הפוסקים שגילוי דעת לפני סידור הגט מועיל, כדלהלן: [והנה בס' מכתב מאליהו (דק"כ ע"א) כ', שהעלה בתשובה דהא דקי"ל גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, היינו דוקא בביטולי גיטא, אבל אם אעיקרא דמילתא כאשר ציוה לכתוב הגט או כשבא ליתנו לאשה איכא גילוי דעת או אומדנא דמוכח שאינו מגרשה אלא ע"מ איזה דבר, כל כה"ג מילתא היא, ושכן מוכח בגמ' בכמה מקומות. וע"פ זה כ' בס' אמרות טהורות (סי' קמג דרצ"ה ע"ג) לתרץ הסוגיא דב"ב (מ:) דאמרינן אי מודעא דגט גילוי מילתא בעלמא היא, והא קי"ל גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, וע"כ דדוקא בגילוי דעתא שאחר מעשה הגט לאו מילתא היא, אבל גילוי דעת דמעיקרא קודם מעשה כתיבת הגט או שמגלה דעתו שעושה על תנאי כך וכך דמילתא /אולי צ"ל מילתא/ היא. ושוב הביא שכ"כ הב"ח והמהרח"ש והמהר"ש חיון. ע"ש. (וע"ע בצמח צדק סי' רפט אות ה - ו). וכדבריהם מבואר בתוס' רי"ד בגליון הגמ' (גיטין מו) בדפוס וילנא, וז"ל: ואי קשיא היכי אמרינן הכא דבגילוי דעתא (דמשום שם רע אני מוציאך) בלא תנאי מפורש מצי לבטולי גיטא, והא קי"ל כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, ה"מ כדאתיהב לשליח מעיקרא, ובתר הכי בעי לבטולי ע"י גילוי דעתא, כההיא דגידול (בגיטין לד) וכו', אבל הכא דמעיקרא גלי דעתיה דע"מ כן יהביה ניהלה משום שם רע, אפי' אביי מודה דגילוי דעתא כה"ג מילתא היא, ומצי למטען דהכי הות דעתיה לבטולי גיטא. ע"ש. וע"ע בגט מקושר בולא (סי' יח אות יב), ובשו"ת תפארת יוסף (חאה"ע סי' כב), ובשו"ת שער אשר (חאה"ע סי' לח), ובשו"ת שאל האיש (חאה"ע סי' ג). וע"ע בתשו' הראב"ד הנד"מ (ס"ס כו). ואכמ"ל]. גם בשו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה חלק ב סימן יב מכריע כדעת הב"ח שמועיל גילוי דעת שלפני כתיבת הגט, לביטול הגט, וכך כתב: נראה לפמ"ש הב"ח בחו"מ סי' ר"ה ובסימן קל"ד באהע"ז... וכתב דדוקא לאחר שכתב הגט הוא דלא מהני גילוי דעתא אבל קודם הכתיבה מועיל מצד גילוי דעת ע"ש ... ואף שעל דברי הב"ח יש להקשות כמ"ש בשו"ת בת עיני אבל כבר הארכתי בזה לקיים דברי זקני הב"ח וכן הוא הסכים שם כן " ברור ארוך ומקיף בדעות הפוסקים בעניין גילוי דעת שלפני כתיבת הגט, נמצא בפסקי דין רבניים במאגר מקוון פסק דין פב, בפסק דין של בית הדין בירושלים שנכתב על ידי הרה"ג יוסף כהן זצ"ל, לפסק הדין הצטרפו הרה"ג דוד עטיא שליט"א והרב אליהו עצור זצ"ל. פסק הדין מובא גם בספר דברי יוסף אבן העזר חלק ב סימן יח. פסק הדין עוסק בנידון בו הבעל התנה את הסכמתו לגירושין בכך שתמצא עבורו אשה שתסכים להתקדש אליו עוד לפני סידור הגט. למעשה, הערימו על הבעל והמציאו בפניו אשת איש שהסכימה שהבעל יקדש אותה. לאחר שהבעל קידש את האשה, הבעל נתן את הגט. אלא שכידוע קידושי אשת איש אינם חלים ונמצא שהטעו את הבעל בשעת מתן הגט. בפסק הדין מוכח בארוכה שלא ניתן להתיר את האשה להינשא בגט המוטעה לאחר שהבעל גילה דעתו לפני כתיבת הגט שמסכים לגרש רק אם יקדש אשה. בפסק הדין התייחסות לדעות הפוסקים בעניין גילוי דעת הקודם לכתיבת הגט, וכך נכתב: "בראשונה יש לבאר שבנ"ד היה גלוי דעת לפני מעשה כתיבת הגט, שאינו מגרש אלא אם תהיה לו אשה אחרת... והוי גלוי דעת בפני ב"ד (שלא גרע מגלוי דעת בפני עדים) לפני מעשה כתיבת הגט שאינו רוצה לגרש רק לאחר שיהיה לו אשה אחרת, וא"כ בגירושין אלו שגירש רק לאחר שכבר קידש את האחרת והיה סמוך ובטוח שיש לו כבר אשה אחרת, יש אומדנא מוכחת שעל דעת כן שיש לו אשה אחרת גירש את אשתו, ואילו היה יודע שזאת שנתקדשה לו היא אשת איש לא היה מגרש את אשתו... וכפי שיתבאר להלן יש מחלוקת הפוסקים בגלוי דעת בגיטין "לפני מעשה כתיבת הגט"... בהמשך פסק הדין האמור, מבואר שמחלוקת גדולי האחרונים בנדון, תלויה במחלוקתם של ראשונים, בבאור המשנה במסכת גיטין בדף מה עמוד ב, בעניין המגרש את אשתו משום שם רע. לאחר משא ומתן בדברי הראשונים והאחרונים מובא שם סיכום הדעות, כדלקמן: "סיכום השיטות : נמצאנו למדים מכל הנ"ל, שלדעת הרמב"ן והריטב"א בההיא דמוציא שם רע דגלוי הדעת מהני לבטל הגט, גם בנ"ד מהני לבטל הגט, ולשיטת התוס' והרשב"א שם לפי פי' המהר"ם אלשיך כדבריהם דגלוי דעתא בגיטין לאו מילתא היא גם קודם מעשה כתיבת הגט, גם בנ"ד לא מהני ג"ד לבטל הגט, ולפי פירוש המחנה אפרים בדבריהם, י"ל שבנ"ד גם התוס' והרשב"א מודים, משום דע"י הגלוי דעת יש אומדנא מוכחת, דמבלי שיהא לו אשה לא היה מגרש." לאחר משא ומתן ארוך בשאר פרטי ההלכה, השייכים גם לנידון דנן, הכריע בית הדין בירושלים בפסק הדין האמור, לפסול את הגט, וכדלקמן: לאור כל הנ"ל בית דיננו לא יתיר את האשה על ידי הגט הזה, ואם כי צר לי מאד על העגונה האומללה הזו, אבל שערי ההיתר ננעלו בפני. בנדון דנן גילוי הדעת היה ברור ומוחלט, גם בית הדין קבע שהגט יסודר על בסיס ההסכמות, הרי שיש גילוי דעת ואומדנא דמוכח שקדמו לסידור הגט, שהגט ניתן רק על דעת כך שהסמכות נתונה לבית הדין. לא ניתן לומר שבשעת סידור הגט עצמו לא היה גילוי דעת מאחר והיה גילוי דעת ברור של הבעל לפני נתינת הגט הרי שבשעת הגט היתה אומדנא דמוכח על דעת הבעל. בנוסף, בשעת מסירת הגט היה גילוי דעת בכתב מכח פסק הדין שהיה מצוי בשעת סידור הגט. פסק הדין קבע שסידור הגט יהיה בהתאם להסכמות. נראה שגילוי דעת יכול להיעשות גם בכתב, ופסק הדין הינו כתב המגלה על אופן סידור הגט. כפי העולה מדברי שו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה חלק ב סימן יב, שכתב: "אבל עכ"פ גילוי דעת הוה קודם הכתיבה ובגט סגי בגילוי דעת לבד ואף דהוה מפי כתבם ול"מ מה"ת כל שחז"ל אמרו דמפי כתבם מועיל ניהו דבמקום איסור לא תקנו אבל עכ"פ מידי גילוי דעת לא נפיק ומועיל וז"ב כשמש" יש בכח גילוי הדעת האמור להוכיח את כוונת הבעל בגירושין שלא היתה התרצות לגרש בהעדר סמכות לבית הדין. יש בכח גילוי הדעת המוקדם כדי לבטל את מעשה נתינת הגט. ההטעיה גורמת לכך שנפגם ריצוי הלב של הבעל, הנחוץ בגירושין. לכן ההטעיה שהיתה למעשה כבר בשעת מתן הגט, שבאה לאחר גילוי דעת מפורש, יש בה כדי לפסול את הגט. למרות שלא היה תנאי מפורש ולמרות שהבעל אמר שמגרש ללא תנאי. ניתן להבין את החילוק, שהובא להלכה, בין גילוי דעת שלאחר כתיבת הגט שלא מועיל, לבין גילוי דעת שלפני כתיבת הגט שכן מועיל, בהתאם למה שהתבאר שבגט יש צורך בריצוי הלב ובהסכמה מלאה של הבעל בגירושין. היות ובגט נחוצה הסכמת המגרש בלב, הרי שאם הגט כבר נכתב ברצון מלא של הבעל, שוב צריך לעקור את הרצון שכבר היה קיים ולעניין זה אין בגילוי הדעת לבטל את המעשה שכבר נעשה ברצון. שכן גילוי הדעת הוא בבחינת דברים שבלב שאינם דברים לבטל מעשה, כמבואר בפסקי הרי"ד בגיטין דף לד עמוד א. אמנם בגילוי דעת שלפני כתיבת הגט, הרי שמעולם לא היה ריצוי בלב לגירושין. כך שאין צורך לבטל את המעשה אלא שמעשה הגירושין מעולם לא התחיל, בהעדר רצון המגרש. רצון המגרש כולו הוא בבחינת דברים שבלב לכן יש בכח גילוי הדעת על הדברים שבלב להוכיח שלא היתה מראש התרצות בלב המגרש לגירושין. סיוע לסברה האמורה, בספר שאלת רב (שאלות שנשאל הרה"ג חיים קניבסקי שליט"א) חלק א בעמוד קכט, מסכת גיטין אות לט, שנשאל והשיב: "וקשה לפי אביי, גם אם נאמר דגילוי מילתא בגיטא לאו מילתא היא... מ"מ נתגרשת בהתנגדות דעת המגרש, ואין כאן דעת המגרש? תשובה: אם לא מהני נשאר דעתו הראשונה שהסכים." הרי שדברי אביי, שנפסקו להלכה, שגילוי דעת לא מועיל נאמרו רק במקום שכבר היתה מראש הסכמה לגירושין וכל גילוי הדעת הוא רק לבטל את ההסכמה שכבר היתה ומאחר וגילוי הדעת לא מועיל נשארים בדעתו הראשונה שהסכים לגרש. ומכאן שבמקום שעדיין לא היתה התרצות בגירושין, גילוי הדעת יועיל לגלות שמעולם לא התחיל הרצון בגירושין, לכן יועיל גילוי הדעת לכל הדעות לבטל את הגט לפני הכתיבה, בהעדר התחלת מעשה גירושין ברצון. בנדון דנן הבעל מעולם לא התחיל מעשה גירושין ברצון, בנסיבות שהוא מוטעה בהווה או שיוטעה בעתיד, לכן הגט בטל למרות אמירת נוסח ביטול התנאים. בנוסף לכל האמור, ניתן לראות בגילוי הדעת המפורש של הבעל צורה של תנאי שקדם לגט. אם נראה את דרישת הבעל כתנאי הרי שהגט נפסל מדין גט מוטעה בשל אי קיום התנאי. הדבר נלמד מסוגיית הגמרא, שהובאה לעיל, בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף קו עמוד א: "ת"ר: חליצה מוטעת כשרה, גט מוטעה פסול" גט מוטעה שהינו גט פסול הוא גט שניתן בתנאי והתנאי לא התקיים. כך בדברי רש"י מסכת יבמות דף קו עמוד א: "גט מוטעה פסול - אם אינה מקיימת תנאה." לכאורה בנידון דנן לא היה תנאי של הבעל לפי גדרי התנאים. שהרי להלכה יש צורך בארבע דרישות כדי שהתנאי אכן יוגדר כתנאי לפי ההלכה, כמבואר בשולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן לח סעיף ב "כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן: שיהיה כפול, ושיהיה הן שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי" הדרישות להחלת תנאי אכן לא התקיימו בנידון דנן, ולא היה נוסח מפורש בהתאם לדיני התנאים. אמנם, בשולחן ערוך אבן העזר בסימן לח סעיף ד, מובא להלכה שהצורך בדיני התנאים נחוץ רק להחמיר ולא להקל, וכך נפסק: " י"א דלא בעי שיהיה בתנאי ארבעה דברים אלו אלא במקום דאתי מינייהו חומרא, ולא היכא דאתי מינייהו קולא." הצורך בדיני התנאים נדרש להלכה רק כאשר העדרם גורם לקולא ודרישת התנאי באה לחומרא. לא כן במקום שללא דיני התנאים תצא חומרא ובשל דיני התנאים תצא קולא. במקום שתצא קולא לא נדרשים דיני התנאים. בנדון דנן אם נצריך את דיני התנאים, הרי שתצא קולא, שהגט לא יחשב כגט מוטעה. מאחר ולא ניתן להקל על סמך דיני התנאים הרי שבנדון דנן אין להצריך את דיני התנאים. בהעדר דיני התנאים די בגילוי הדעת המפורש של הבעל כדי להחיל תנאי. דרישת הבעל הברורה בעניין הסמכות תחשב לתנאי, ומשעה שלא התקיים התנאי הגט נחשב לגט מוטעה שהוא פסול. הסברה האמורה מובאת בשו"ת ישועות יעקב אבן העזר סימן כה: "והנה מ"ש לעיל דבתנאי קודם כתיבה לא בעינן משפטי התנאים ודי בגילוי דעת לבד כיון דאינו מצווה לכתוב רק על אופן זה הוי כמו שמתנה עם השליח דאתי דיבור ומבטל דיבור כמ"ש הקדמונים לענין נדרים ושבועות ונזירות בינותי בספרים ומצאתי ראי' לדבר..." הסברה האמורה נפסקה להלכה בתשובת הרה"ג יהושע ולנדר זצ"ל שהובאה בקובץ אשל אברהם חלק ג עמוד 208, בעניין אשה שלא קיימה את הסכם הגירושין בעניין הילדים ותבעה את הבעל בערכאות של גויים, שלא כפי ההסכם, וכך פסק: "הנה נראה שהגט הזה פסול ובטל כדקיי"ל חליצה מוטעית כשרה, גט מוטעה פסול. הגם שלא הותנה הבעל כפי משפטי התנאים בת"כ והן קודם ללאו וביטל התנאים והמודעות לפי סדר הגט, הא אנן נקטינן בשו"ע אה"ע סי' ל"ח סעי' ד' דהיכא דאתי מיניה קולא לא בעי משפטי התנאים. [ויעי' ברא"ש ב"ב פי"נ אות מח שהעלה מירושלמי שאף לר"מ דבעי' בכ"מ ת"ב מ"מ בעריות מחמיר וציין לזה בחכמ"ש (שם)] וגי"ד ואומדנא שרק על סמך זה נותן הגט לא גרע מתנאי שאינו כפול..." וראה עוד בשו"ת ברכת יוסף, סימן צ שדן בכיוצא בזה לפסול גט שניתן בהטעיה, מכח אומדנא דמוכח, החשובה כתנאי, מבלי שיהיה צורך בתנאי כפול. לכאורה, אם ביטול הגט הינו מכח תנאי, הרי שהבעל ביטל את התנאים באמירת הנוסח המקובל שמגרש ללא תנאי. אלא שברור שבנדון דנן אמירת הבעל שמגרש ללא תנאי לא הועילה. שהרי עניין הסמכות כבר סודר לפני סידור הגט ולכן לא היה צורך בתנאי על עניין הסמכות ומשכך האמירה שמגרש ללא תנאי לא חלה על הדרישה בעניין הסמכות, שבזמן הגט כבר הושגה. כמו כן כשם שהטעות מבטלת את הגט כך היא מבטלת את האמירה שמגרש ללא תנאי, היות וכל האמירה שמגרש ללא תנאי היתה בתנאי שלא הטעו את הבעל, משעה שהוטעה שוב התבטלה גם האמירה שמגרש ללא תנאי. סיבת ההתרצות בגירושין התבאר שדרישת הבעל הוגדרה דרישה צודקת לפי ההלכה ולכן נפגם "ריצוי הלב" של הבעל בגירושין. כמו כן התברר שכל ההתרצות של הבעל בגירושין, וויתור על אפשרות עשיית שלום בית עם האשה, התבססה על ההבנה של הבעל שעם הגירושין אכן תעמוד בפניו אפשרות להשתקם ולהינשא בשנית, דבר שלדעת הבעל יכול היה לקרות רק עם קיום ההתחייבות לדון בבית הדין. הבעל הבין שפסיקת בית משפט בענייני הילדים לא תאפשר לו להינשא בשנית. הרי שדרישת הבעל היתה בבסיס ההתרצות שלו בגירושין ולא על מנת להשיג הישג רכושי צדדי. מאחר ודרישת הבעל לסמכות בית הדין עומדת בבסיס התרצותו לגירושין, ומאחר והבעל ראה תלות בין קיום הדיונים בבית הדין ובין ההתרצות בגירושין, הרי שההטעיה בקיום ההתחייבות למתן סמכות לבית הדין גורמת לגט להיות גט מוטעה, בהעדר קיום ההתרצות בגירושין. שכן בכל מקום בו כל ההתרצות לגירושין באה בשל דבר מסויים, הגט מתבטל משעה שמתברר שהבעל הוטעה בשעת הגט בכך שלא התקיים אותו דבר שהיה בבסיס ההתרצות שלו. כשמתבררת ההטעיה מתברר שלמעשה לא היתה התרצות בגירושין. כך מפורש בשו"ת עין יצחק חלק ב - אבן העזר סימן לז, שדן במקום בו רימו את הבעל והציגו בפניו מכתב מזוייף מרב המורה לו כביכול לגרש את אשתו ואחר כך להנשא לה מחדש וזאת כסגולה לשלום בית. בעין יצחק מוכיח שבמקום בו ההתרצות בגירושין היתה מוטעית, הגט בטל. ומוכיח שגם לדעת בינת אדם שהכשיר גט במקום בו הטעו את הבעל בהשלשת חפצים רעים, בכל אופן כשהטעו אותו בבסיס ההתרצות בגירושין, הגט בטל. שכן בהטעיה בחפצים רעים ההתרצות בגירושין לא תלויה בחפצים, אך במקום בו ההטעיה היתה בסיבת הרצון לגירושין יודה הבינת אדם שהגט בטל. להלן דבריו באות כד: אך אף לפי דברי הב"א שם יש להחמיר בנ"ד דהא כתב שם הטעם דלא מבטלינן הגט בשביל שרימו לו בהשלשה כיון שאין מן הסברא שיגרש אשתו בשביל ממון שנותנים לו ומי ראה כזאת אלא בודאי בלא"ה הי' מן ההכרח לגרשה יהי' מאיזה טעם שיהי' רק כל מה שיוכל להוציא ממון עושה כל התחבולות ואנן סהדי שלא בשביל זה הוא מגרשה. ע"כ אף אם יגלה דעתו שבשביל זהו מגרשה כיון שנותן לה גט ע"כ גומר ומגרש בלא שום פקפוק כו' עכ"ל הב"א. א"כ זה לא שייך רק שם. אבל בנ"ד דודאי הי' מוכרח לגרשה כיון שסמך עליהם שהראו לו מכתב הרב ה"ג הנ"ל וזהו סגולתו והבטיחו לו שיחזרו וינשאו אח"ז. ועי"ז יהי' רפואתו ודאי אין לך אומדנא גדולה מזו כי בלא"ה לא הי' מגרש אשתו האהובה לו סמוך לימי חופתו ושלא בהסכם אביו וקרוביו. וכן לא יעשה בישראל ע"כ בנ"ד אף לפי דברי הב"א יש להחמירוכפי שיוכח במקורות שיובאו לקמן. הוכח שבנדון דנן בסיס ההתרצות של הבעל בגירושין היה נעוץ בכך שהסמכות בענייני הילדים נתונה לבית הדין. הרי שההטעיה נוגעת לבסיס ההתרצות לגירושין. לכן ההטעיה גורמת לביטול הגט. כבר התבאר שבגט נחוץ "ריצוי הלב", ולמעשה די בכך שדרישת הבעל הינה בהתאם להלכה, כדי לקבוע שלא היה "ריצוי הלב" בגירושין. על אחת כמה וכמה שקיימת בעיה בריצוי הלב של הבעל לאחר שהתברר שדרישת הבעל, לפי טענתו, עמדה בבסיס ההתרצות שלו בגירושין. משעה שנשמט בסיס התרצות הבעל בגירושין, הגט בטל מעיקרו מבלי להיזדקק לדיני התנאים, ולכן אמירתו שמגרש ללא תנאי לא תועיל. תיקון ההטעיה מאחר והאשה לא מעוניינת לקיים את ההתחייבויות שקיבלה על עצמה, הרי שהטעיית הבעל נמשכת. במידה והאשה היתה מבקשת לתקן את העוול שעשתה ולעמוד בהתחייבות שנטלה על עצמה, היה מקום לדון האם ניתן להכשיר את הגט בשל העובדה שבסופו של דבר התנאי מתקיים. יתכן וקיים אמדן דעת שאם ההתחייבויות יתקיימו, בסופו של דבר, הרי שקיימת התרצות מראש בגירושין. אמנם מאחר והאשה איתנה בדעתה לביטול ההסכמות הרי שההטעיה נמשכת גם כיום ומשכך הגט מוגדר גט מוטעה. בדברי פוסקים שדנו בכשרות גט מוטעה מצאנו שהתנאי לאפשרות הכשרת הגט, לאחר ההטעיה, הוא קיום ההתחייבות והפסקת ההטעיה. כך בשו"ת מהרש"ם חלק ט סימן קלא, שדן באשה שהתחייבה לא לתבוע בערכאות של גויים ובכל אופן תבעה בערכאות, לאחר הגט. בתשובה פסק שהאשה מוזהרת לקיים את התחייבותה, וכך כתב: "... ולכן יזהירו את האשה ואבי' לבלי לעשות מאומה לבל יגרמו לעמצם מעוות שלא יוכל לתקון." אי עמידה בהתחייבות גורמת למעוות שלא יוכל לתקון ולפסול את הגט. עמידה בהתחייבות יכולה לרפא את הפגם מכח האומדנא שאם התנאי יתקיים בסוף, הרי שיש התרצות מלכתחילה בגירושין. לא כן בנדון דנן בו האשה מבקשת להמשיך להטעות את הבעל, הרי שהגט נשאר גט מוטעה. כך גם בפסיקת הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שהובאה בשו"ת וישמע משה חלק א עמוד שעא (אוצר פסקים ותשובות שהשיב הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל), בנדון גט שניתן על סמך התחייבות האשה שלא תתבע בערכאות, ולאחר הגט האשה כן תבעה בערכאות, וכך השיב: "שיש להעמיד בית דין בארה"ב על זה ולשכנע את האשה שתפסיק ללכת לערכאות ואם יחליטו ששוב אין האשה עוברת על התנאים שהיתנה אתה הבעל שפיר יחול הגט אבל אם תמשיך הלאה ללכת לערכאות ושלא לקיים את תנאי הבעל יהיה שאלה על הגט" הרי שאם האשה ממשיכה בהפרת קיום ההתחייבות שלה, קיימת בעיה בכשרות הגט. בעוד שאם האשה מתקנת את ההפרה ניתן לתקן בכך את הבעיה שנוצרה. מאחר ובנדון דנן האשה ממשיכה בהפרת ההתחייבות לדון לפי דין תורה בלבד, הרי שקיימת בעיה בכשרות הגט. וראה בשו"ת ישועות יעקב אבן העזר סימן כה שדן להכשיר גט למרות הטעיה, אך בתנאי שהאשה תתקן את שקילקלה ותעמוד בהתחייבותה, וכך כתב: "אמנם בלי חזרת המטלטלין חלילה לה להיות עם בעלה והמקיל בזה עתיד ליתן את הדין." הרי שבהעדר תיקון ההטעיה וקיום התחייבות האשה, הגט בטל. ידיעת הבעל על אפשרות של הטעיה במקום בו הבעל סמוך ובטוח שדרישתו כבר התקיימה, הוא לא מעלה בדעתו שיש עוד צורך להתנות ביחס לקיום דרישתו, שהרי דרישתו כבר התקיימה. לכן גם אין ערך לאמירת הבעל שהגט ניתן ללא תנאי. שכן ביחס לדברים שהבעל כבר קיבל בשעת הגט, הוא לא רואה בהם משום תנאי שצריך עוד להתקיים. ממילא אמירת הנוסח שהגט ניתן ללא תנאי, לא תועיל ביחס לדברים שהבעל לא רואה אותם בתורת תנאי, לאחר שהם כבר התקיימו לדעתו. כך בפתחי תשובה אבן העזר סימן קלד ס"ק א, שהובאו לעיל: "... אבל היכא שאמרו להבעל שכבר השלישו החפצים בשלימות וקיימו התנאי שהקפיד עליו מתחילה בזה אין שום הוכחה ממה שאמר אח"כ שנותן בלא תנאי לומר שמבטל תנאי הראשון די"ל כוונתו הוא רק על תנאי דלהבא אבל לא על העבר שלפי דעתו הוא כאילו מונח בקופסא..." וכך בשו"ת עין יצחק חלק ב - אבן העזר סימן לז אות כו: ואף להחולקים על המהר"ם לובלין כמו הב"ח והסמ"ע והמ"ב טעמם הוא כיון שמבטל כל תנאים בעת סידור הגט ונתינת הגט ע"כ נתבטל האומדנא שלו ג"כ. א"כ זהו לא שייך רק היכא דלא הי' טעות שהטעו בפי' מענין עבר אלא הבטחה בעלמא דאף די"ל דהוי כעין תנאי מ"מ הא נתבטל התנאי ע"י ביטול כל תנאים כפי הנהוג האידנא. אבל היכא דעשה עיקר הגט ע"י מה שהטעתו בענין עבר וסומך עלי' שלא תשקר משום דהוי עביד לגלויי כנ"ל. כיון דנתבאר דבכה"ג הגט בטל דאף דנתן לה גט. עכ"ז הא הי' באונס מה שהטעהו א"כ ה"ה אף שאומר שמגרשה בלא תנאי ומבטל לכל תנאים עכ"ז הא גופא הי' בטעות ואונס לבו וכמו דמבטלינן הגט עי"ז ה"ה דמבטלינן עי"ז אף ביטולו להתנאים דכל זה הי' בטעות מעיקרא והוי כ"ז כמו הך גט מוטעה דיבמות (דף ק"ו) דפסול. וכך בהמשך תשובת עין יצחק חלק ב - אבן העזר סימן לז, באות לד: "ומה שכתב המ"ב שם להקל מצד מה שמבטלין תנאים בעת נתינת הגט כבר נתבאר דזה אינו שייך רק אם התנאים הוא במידי דלהבא ולא ע"י טעות. אבל לא במה שהי' ע"י טעות בלעבר ולבו אנסי'. וסבר דהאמת כדבריהם דכמו דמבטלינן בשביל זה הקידושין והגט. ה"ה דמבטלינן עי"ז להביטול להתנאים שלו דגם זה גופא הי' ע"י טעות דהאמין לדבריהם. וכמו דבטל הגט עי"ז ה"ה דבטלים עי"ז הביטול להתנאים שלו כנ"ל." מבואר, שאין ערך לאמירת הבעל שמגרש ללא תנאי, ביחס לדרישות שהבעל סבור שכבר התקיימו. היות והבעל לא מעלה בדעתו שמדובר בתנאי, שעוד צריך להתקיים. משכך, הוא לא חושב שעולה צורך לעשות תנאי בדבר. על כן, משעה שמתברר שהבעל הוטעה, ההטעיה מבטלת את הגט, ולא מועילה האמירה של הבעל שהגט ניתן ללא תנאי. בנוסף, ביטול התנאים עצמם הרי נעשה בטעות. שהרי אלמלא ידע הבעל שהוא מוטעה, הוא לא היה אומר שמגרש ללא תנאי. לכן האמירה שמגרש ללא תנאי, מתבטלת בשל ההטעיה. הדברים נפסקו להלכה בפסק דין של בית הדין בירושלים, שהובא לעיל, שנכתב על ידי הרה"ג יוסף כהן זצ"ל, לפסק הדין הצטרפו הרה"ג דוד עטיא שליט"א והרב אליהו עצור זצ"ל. פסק הדין מובא בספר דברי יוסף אבן העזר חלק ב סימן יח וכן בפסקי דין רבניים במאגר מקוון פסק דין פב. לכן, בנדון דנן מאחר וקיים אמדן דעת ברור וגילוי דעת מפורש של הבעל שהדרישה לסמכות בית הדין עומדת בבסיס ההתרצות לגירושין, והבעל היה סבור שדרישתו כבר התקיימה, עם קבלת החלטת בית משפט המוחקת את התביעות בבית המשפט, הרי שאמירתו שהגט ניתן ללא תנאי לא מתייחסת לעניין קיום סמכות בית הדין, דבר שכבר הושג, מבחינת הבעל, קודם לסידור הגט. כמו כן, האמירה שמגרש ללא תנאי מתבטלת מאחר והוטעה באמירת הדברים. הדברים נאמרו על דעת כך שמוצג בפניו מצג אמת על התרצות אמתית ולא על דעת כך שמוצג בפניו מצג שווא. נמצא שההטעיה מבטלת את האמירה שמגרש ללא תנאי. כמו בכל מקח טעות שהטעות מבטלת את המעשה, כך ההטעיה מבטלת את האמירה שמגרש ללא תנאי וללא דברים הפוסלים את הגט. הסברה האמורה התבררה גם בשו"ת בת עיני סימן א' שהאריך בהוכחת הסברה. וכך בשו"ת הרי בשמים חלק ב (מהדורא תניינא) סימן נה: "ומהאי טעמא נראה דאין מועיל נמי בנ"ד מה שנוהגין עתה שבשעת סידור הגט הבעל מבטל כל התנאים ואומר שמגרש בלי שום תנאי. דהוא אינו מבטל רק התנאים שצריכין להתנות אותן אבל לא מה שממילא היא בטל מחמת טעות וכן העיר בזה בתשו' מהרמ"ל דמה שהסכים שנותן בלי שום תנאי היינו בלי תנאי מפורש אבל מ"מ בג"ד עומד... סוף דבר לפענ"ד הגט בטל." ובתשובה נוספת בשו"ת הרי בשמים חלק ב (מהדורא תניינא) בסימן פח, חזר על הסברה שלא מועיל ביטול התנאים, במקום שהוטעה, וכך כתב: "וכבר כתבנו דל"ש לומר מדלא הקפיד להתנות בפירוש כן בשעת הגירושין ואדרבא הלא ביטל כל התנאים בשעת סידור הגט וביטל ג"כ זה משום דע"כ לא ביטל רק תנאים אבל לא טעות כמבואר כ"ז בתשו' גדולי האחרונים." על כן ההטעיה גורמת לביטול הגט מבלי שהאמירה שמגרש ללא תנאי יכולה להועיל להכשר הגט. זאת ועוד, בתשובת מהר"ם אלשיך סי' ע"ח המובא גם בפתחי תשובה אבן העזר סדר הגט (אחרי סימן קנד) ס"ק לו, מבואר שבמקום בו הבעל היה צריך לחשוש מאי קיום ההתחייבות היה עליו לעשות תנאי, ומשלא עשה תנאי הגט כשר. ומכאן שבמקום שהבעל לא העלה כלל בדעתו שקיימת אפשרות להטעיה הגט יפסל גם ללא תנאי. בנדון דנן לאחר שהבעל סמך על עצת מיצגיו, על החלטת בית הדין ועל החלטת בית המשפט, הבעל לא העלה בדעתו שקיימת עוד אפשרות להטעיה, על כן לא היה צריך לעשות תנאי ומשעה שהוטעה הגט בטל למרות שאמר שמגרש ללא תנאי. אופן סידור הגט הגט סודר רק לפי סדר הגט הרגיל, ללא תוספות או מתן הסברים נוספים לבעל. הבעל אמנם אמר, בהתאם לסדר הגט, שמגרש ללא תנאי. אך כבר התבאר שהאמירה עצמה לא הועילה. הן בגלל שהתנאי כבר התקיים ולא היה צורך בתנאי והן בגלל שהטעות ביטלה גם את האמירה. לכאורה היה ניתן לתקן את הקלקול שנוצר, אם בשעת הגט היו מוסיפים במתן הסבר נוסף לבעל, שהגט יהיה כשר בכל מצב. במאמר של הרה"ג אוריאל לביא שליט"א, בשורת הדין כרך ב עמודים קפב – קפג, נכתב על דבר הצורך להוסיף על סדר הגט הרגיל ולהסביר לבעל בפרוש, בשעת סידור הגט, שהגט יהיה כשר בכל מצב, גם אם יתברר שהוטעה, וכך כתב: "הבית מאיר סי' קמה ס"ט הביא את המחלוקת שנחלקו גדולי הדור בענין הגט מוינא, והוסיף הבית מאיר: "עם כל זה לא מצאתי בדברי החולקים ישוב מספיק על טענות מהר"ם לובלין מה שהכריחו לפירושו, זולת מחמת שהמסדר יפרש לו שנותן הגט בפירוש בלא שום תנאי, ואף בזה עי"ש שעדיין דברים בגו כמבואר במהר"ם לובלין. להכי לע"ד נראה שטוב נמי שהמסדר יפרש לו שאף זה יעלה בדעתו, שאף אם תבגוד האשה ותרצה למעול מעל בהחרם שלא להנשא לו אלא לאחר שתרצה ליתן הקנס, שעם כל זה הוא סבור וקבל ומגרש לחלוטין בלי תנאי, וכבר מצאתי בסדר ר"מ ר' יוזפש אות לח הכי". דברי הבית מאיר הובאו בפת"ש סי' קמה סק"ו וכן בשו"ת בית שלמה אה"ע סי' קלז. ולכן במקום שיש לחוש שהבעל הוטעה בקיום ההסכם או שהעילה שהביאה [עמוד קפג] אותו להחלטה לגרש התבררה כמוטעת, מלבד מה שהבעל יאמר את הנוסח שבסדר הגט, צריך לפרש לו שאף אם לאחר מתן הגט יתברר שהוטעה, הגירושין מוחלטים ואינן תלוים בדבר אחר. וכן ראוי לומר לו ביחס לקיום ההסכם בעתיד, שאף אם ההסכם לא יכובד ע"י האשה, הגט אינו תלוי בכך. ונראה דאף אם נדון להשוות הטעיה בגט לגדרי מקח טעות, וכדעת הערך שי, הרי שאמנם לא סגי באמירת הנוסח הרגיל שמגרש ללא תנאים, כשם שבמקח טעות לא סגי באמירה סתמית של המוכר על מנת שאי אתה חוזר עלי בטענת מקח טעות, כמבואר בחו"מ סי' רלב ס"ז. אך אם מפרש לו המום או הערך האפשרי של חסרונו מהני כמבואר שם, וה"ה הכא אם מפרש לו ההטעיה האפשרית והבעל מקבל עליו, סגי בהכי." הדברים חוזרים ונשנים בדעת הרוב בהצעה מעשית שבתי הדין ינהגו על פי הוראת הטיב גיטין ויבהירו לבעל בצורה ברורה בשעת סידור הגט שהגט יהיה כשר בכל מצב, גם אם יופרו התחייבויות והסכמות ותהיה הטעיה. אך כאמור, בנדון דנן, סודר רק גט רגיל, ללא תוספת הסבר על כשרות הגט בכל מצב. אמנם, בפסק הדין, מיום כ"ח בסיון התשע"ז (22/06/2017), שניתן זמן רב לפני סידור הגט נכתב בדעת המיעוט שהגט יסודר עם מתן הבהרה מיוחדת, שיבהירו לבעל בשעת נתינת הגט שהגט יהיה כשר בכל מצב. אלא שבפועל, הדבר לא קרה וסודר רק גט רגיל. לא ניתן לראות בדברי דעת המיעוט, שנכתבו זמן רב לפני סידור הגט, כתחליף להסבר הנדרש בשעת מתן הגט עצמו. שהרי בדעת המיעוט עצמה נכתב שההסבר ינתן בשעת מתן הגט. בנוסף, רק בדעת המיעוט הוזכרה האפשרות למתן הסברים נוספים, הרי שאין לראות בדעת המיעוט, שלא התקבלה להלכה, כמתן הוראות לאופן סידור הגט. במיוחד כאשר בדעת דיין מדעת הרוב נכתב, שאי קיום דרישות הבעל יגרמו לכך שהגט יהיה גט מוטעה. בשעת מתן הגט הבעל ראה שנתינת הגט נעשית לפי סדר הגט הרגיל ללא תוספות והסברים מיוחדים, וללא אמירה מפורשת שהגט יהיה כשר בכל מצב, הרי שהבעל יכול היה לקבל את הרושם שגם לדעת המיעוט הגט יהיה פסול אם האשה לא תעמוד בהתחייבות. על כל פנים, בשעת הגט לא היתה אמירה שיכולה להועיל להכשרת הגט. מכאן שלא נמצאה תרופה להכשרת הגט מכח אמירות שנאמרו בשעת סידור הגט, לפי סדר הגט. יש להמשיך לדון, האם יכולה להועיל אמירת הבעל, בהתאם לסדר הגט, שמעיד על עצמו שלא עשה דברים היכולים לפסול את הגט ושאין דברים הפוסלים את הגט? התשובה לכך היא שמאחר והבעל הוטעה, גם לא הועילה האמירה של הבעל שהוא מעיד שלא עשה דברים היכולים לפסול את הגט. שכן הדברים הפוסלים את הגט פוסלים את הגט מחמת עצמם ללא מעשה הבעל, בעוד שהודאת הבעל מתייחסת רק לדברים שהוא עצמו עושה. הבעל לא התכוין באמירתו לדברים שפוסלים את הגט מחמת עצמם, אלא רק לדברים שהוא עושה. כך מבואר בהמשך וכך בהמשך תשובת עין יצחק חלק ב - אבן העזר סימן לז, שהובאה לעיל, באותיות לה - לו: (לה) ולכאורה יש לדון במה שהנהוג הוא בכל מסדרי גיטין לומר דאני מעיד ע"ע שלא מסרתי דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתו כמבואר באה"ע סי' קל"ד סעי' ב' ובסדר הגט סעי' כ' ובסדר גיטין ס"ק מ"ח א"כ אפשר דזה הוי כהודאה... ועוד דהא הודאתו בסידור גיטין דקאמר בזה"ל אני מעיד ע"ע שלא מסרתי דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתי. א"כ ז"א שייך רק אם ניחוש שעשה איזה ענין בידים או בפיו. אבל בנ"ד באמת לא עשה שום דבר בפיו כלל רק ממילא נפסל מצד דהטעוהו. ועיקר זה הי' רק מפאת אונס לבו. א"כ ע"ז לא שייך לדון משום לשון הודאתו הנ"ל. דהא אף אם האמת הוא כמו הודאתו דלא עשה שום דבר שיופסל הגט מחמתו מ"מ נפסל הגט ממילא ע"י מה שהי' טעות דמעיקרא ע"י אחרים שהטעוהו. וכ"ז עשה ע"י טעותו. ועוד דכבר ידוע מש"כ האחרונים כי מה יעשה הבעל שאומרים לו לבטל להתנאים וביטול המודעות כפי הנוסח ובאמת לבו בל עמו וצדקו דבריהם. ועוד דהא עשה באמת לפי תומו בעת הנתינת גט שלא הי' אז באמת במחשבתו שום רמי' ומחשבה אחרת רק נתכוין אז בל"ש לגרשה מחמת טעותו. ע"כ לא שייך בזה לדון כלל אומדנא בהודאה כיון דאף לפי הודאה שלו שלא עשה שום דבר לפסול הגט מחמתו ג"כ הגט בטל ממילא מצד טעותו שהטעוהו. ובמה שמבואר בסי' קל"ד סעי' ב' ובסדר הגט סעי' כ' ובסדר גיטין ס"ק מ"ח שמבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותן הדברים ביטול לגט זה. אף שבכלל זה אפשר דנכלל גם דבר דממילא וכמו נ"ד. אך באמת הלא זה אינו בכלל לשון הודאה רק בלשון ביטולו להתנאים. וכבר נתבאר דגם זה עשה מפאת אונס לבו שהי' בטעות כדאמרינן כן על מסירת הגט כנ"ל. אבל בכלל לשון הודאה אינו מבואר שם רק בלשון שלא מסרתי דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתו. אבל לא מה דהוי ממילא. ובאמת ברור דאף בכלל לשון הביטול שאומר לבטל לכל דבר שגורם לביטול הגט. ג"כ נ"ד דהוי ממילא אינו בכלל הלשון ביטול הנ"ל. ובפרט בכלל לשון הודאתו שלא מסר דבר על הגט כו' ודאי ברור דמידי דממילא כמו נ"ד לא נכלל בלשונו כנ"ל. (לו) ויש לי עוד להאריך בזה אך מפני יראת האריכות קצרתי וסיומא דפיסקא הוא כי דעתי מסכמת לדעת מעכ"ת דבנ"ד הגט הוא גט פסול מן התורה והאשה קיימא בחזקת א"א דאורייתא ואסורה להנשא. ובעז"ה שנתבטל מעשה הנבלה הזאת ולא יוסיפו בני עולה לענות לישרי לב ולתמימי דרך." מדברי עין יצחק עולה שבנדון דנן לא הועילה אמירת הבעל שמגרש ללא תנאי וללא דברים הפוסלים את הגט. מאחר ונמצאו דברים הפוסלים את הגט שלא מחמת הבעל, לכן אין משמעות להודאתו. הודאת הבעל שאין דברים הפוסלים את הגט יכולה להועיל רק לדברים שהוא עצמו עושה כדי לפסול את הגט, אך לא לדברים אחרים הפוסלים את הגט. מאחר והתברר שבנדון דנן ההטעיה היא שגורמת לפסול הגט ואת ההטעיה עשתה האשה ולא הבעל, הרי שאין ערך לאמירת הבעל שהודה שאין דברים הפוסלים את הגט. הודאת הבעל מתייחסת רק למעשי הבעל ולא לדברים אחרים הפוסלים את הגט. לכן הגט בטל מבלי שנוסח סדר הגט, בו סודר הגט, יכול להועיל להכשרת הפגמים הגורמים לפסול הגט. הטעיה נוספת, היכולת לתבוע תביעת נזיקין עד כאן עסקנו בהגדרת המאפיינים המיוחדים של המקרה בנדון דנן ובמשמעות ההלכתית של פרטי הנידון. אמנם, לאחר עיון בהליך שקדם לסידור הגט, עולה שמלבד ההטעיה שהתבררה עד כה, בעניין הבטחת סמכות בית הדין לדון בענייני הילדים וחלוקת הרכוש, עולה שקיים חשש להטעיה נוספת בה הוטעה הבעל, בעניין יכולת האשה לתבוע תביעות לאחר הגט ובעיקר תביעת נזיקין, בבית המשפט. עניין יכולת האשה לתבוע תביעת נזיקין לאחר הגט, עלה בהליך תביעת הגירושין, וניתנו החלטות בנדון. כך נאמר בעמוד 21 להחלטה מיום כ"ח בסיון התשע"ז (22/06/2017),: "לפי הידוע לבית הדין מדברי האשה בדיון האחרון, האשה מסכימה לחתום על התחייבות להיעדר תביעות בעתיד."  התחייבות האשה להימנע מלתבוע תביעת נזיקין לאחר הגט, חזרה בהחלטה מיום י' באב התשע"ז (02/08/2017), בה נאמר: "להבטחת היעדר תביעות בעתיד לרבות תביעות נזיקין ביה"ד מבהיר, בזמנו התובעת הביעה הסכמה לכך והדבר צוין בעמ' 21 מהחלטת בית הדין מיום כ"ח סיון תשע"ז (22/06/2017)... בכפוף למתן הגט ובד בבד עם סידור הגט, התובעת תפקיד בבית הדין מסמך התואם את הסכמתה הנ"ל, שבו יוסכם על היעדר תביעות הדדי ומחילת כל תביעות וטענות בעתיד." אולם בהמשך ההליך האשה חזרה בה מהסכמתה שלא לתבוע תביעת נזיקין בבית המשפט. משכך החליט בית הדין, לכל הדעות, שאין חיוב על הבעל לגרש. להלן ביום כ"ד במרחשון התשע"ח (13/11/2017).  "מאחר ועתה האשה חוזרת בה ומודיעה על כוונתה לנהל הליך לתביעת נזיקין בבית המשפט, וחוזרת בה מהגשת תביעת המזונות לבירור  בית הדין עפ"י הלכה, הרי שההחלטה הנ"ל מיום כ"ח תשרי תשע"ז (30.10.16) בעינה עומדת. גם במקרים בהם עקב מעשי הבעל קיימת עילה עקרונית לחיוב ואף לכפיית הגירושין, לא ניתן לממש זאת מהטעם המפורט והמנומק בהחלטה הנ"ל." הרי שבמשא ומתן שקדם לסידור הגט עלתה דרישת הבעל לכך שבמעמד סידור הגט האשה תפקיד מסמך על היעדר כל תביעה עתידית, ומחילה על כל טענה בעניין תביעת נזיקין. בתחילה האשה הסכימה לכך, לאחר מכן האשה חזרה בה. כפי שהתבאר, בהמשך ההליך הצדדים הגיעו להסכמות בעניין הסמכות של בית הדין בעניין מזונות הילדים, הגישו הודעה מוסכמת לבית המשפט וכך סודר הגט. אך עניין כתב היעדר תביעות ומחילה על תביעת נזיקין עתידית, נשמט או נשכח ולא הוכלל בהסכמות. יתכן שסיבת ההשמטה נעוצה בכך שהבעל אכן הסכים לכך שלאשה תעמוד זכות לתבוע אותו תביעת נזיקין לאחר הגט, דבר שלא נראה סביר בהתאם להתרחשויות שקדמו לסידור הגט. מנגד, יתכן והבעל הוטעה בדבר, ולאו בדוקא על ידי האשה, אלא על ידי הסובבים אותו, שנתנו לו להבין שהוא יכול לגרש את אשתו לאחר שכל דרישותיו התקיימו. דרישת הבעל נכתבה במפורש במכתב ששלח לבית הדין בו ביקש, שעניין הדיון בדין תורה בכל המחלוקות, ולא בערכאות, יהיה סגור בצורה "הרמטית". אם הבעל אכן הוטעה בדבר, הרי שמדובר בהטעיה שהיתה קיימת בשעת הגט. יתכן והבעל סבר שבידו הבטחה על היעדר תביעות אך בפועל הדבר לא ניתן בידו. הדבר דומה להבטחת השלשת מעות בשעת הגט ולאחר מכן התברר שהמעות לא הושלשו, דבר הגורם לפסלות הגט, כדעות המובאות בדעת הרוב. אמנם אין לקבוע מסמרות בדבר שהרי יתכן והבעל ויתר על הדרישה והסכים לאפשר לאשה לתבוע תביעת נזיקין. במיוחד לאור העובדה שהטענה לא הועלתה עתה על ידי הבעל או מיצגיו. אלא שבנדון בו עולה שאלת היתר אשת איש לעלמא, מחובת בית הדין לבדוק ולברר כל טענה, היכולה להשפיע על כשרות הגט, למרות שהטענה לא הועלתה על ידי בעלי הדין. במצב הקיים היום האשה לא מנועה, מבחינה משפטית, מלתבוע את הבעל תביעת נזיקין. הדבר מחייב את בית הדין לבדוק האם אכן היתה הסכמה של הבעל לכך. שהרי בהעדר הסכמה של הבעל יתכן ויש סיבת הטעיה נוספת הגורמת לבטלות הגט, גם לדעת הרוב, אם אכן הבעל הוטעה וסבר שקיימת הבטחה לכך שלא תהיה תביעת נזיקין. לצורך בירור הדבר עולה הצורך לקיים דיון נוסף במעמד הצדדים כדי לברר האם הבעל חזר בו מדרישתו, והסכים שהאשה תוכל לתבוע אותו בתביעת נזיקין בבית המשפט, או שהבעל הוטעה וסבר שבכלל ההסכמות לדון בבית הדין כלולה גם הסכמה שלא לתבוע בעתיד תביעת נזיקין בבית המשפט, שאם כך קיימת הטעיה הפוסלת את הגט. על כן, מהטעם האמור בלבד, אין לבטל את עיכוב הנישואין עד להשלמת הברור הנדרש. כמו כן עולה הצורך לברר את עניין זכאות האשה לכתובה, והאם לאשה עומדת הזכות לתבוע כתובה. עניין שעדיין לא התברר לפני סידור הגט. הצורך לברר את עניין הכתובה לפני סידור הגט מבואר בסדר הגט המובא בשולחן ערוך אבן העזר באות פא: "וישאל הרב אחר הכתובה, ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו, כדי שלא יבאו אח"כ לידי קטטה מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה." בית דין בתר בית דין לא דייקי, תוקף השליחות בנוסף לכל האמור, קיימת סברה נוספת בגינה מנוע בית הדין בירושלים מלתת היתר נישואין והיא העדר סמכות הלכתית. זאת בשל העובדה שבית הדין בארצות הברית שסידר את גט השליחות קבע שקיימת שאלה חמורה בכשרות הגט. ידוע "שבית דין בתר בית דין לא דייקי", בית דין אחד לא סותר דברי בית דין חברו שקדם לו. בית הדין בארצות הברית שסידר את הגט הורה שיש שאלה חמורה בכשרות הגט, ועל כן אין לבית הדין בירושלים להיזקק למתן היתר ללא הסכמת בית הדין שסידר את הגט ועורר את שאלת כשרות הגט. כמו כן, למעשה סודרו שתי מסירות לגט. בתחילה סודר בבית הדין בארצות הברית גט קבלה על ידי שליח קבלה של האשה שאליו מסר הבעל את הגט. לאחר מכן סודר גט שליחות על ידי שליח הולכה של הבעל ומסירת הגט לאשה הושלמה באמצעות שליח שני בבית הדין בירושלים. ביחס לסידור הגט באמצעות שליח קבלה של האשה בבית הדין בארצות הברית, הרי שלמעשה כל סידור הגט בפועל נעשה בבית הדין בארצות הברית ורק הוא המוסמך לקבוע את כשרות הגט ואין לבית הדין בירושלים להורות על מעשה של בית דין אחר. ביחס לגט השליחות שנמסר בירושלים, גם כאן יש להתחשב במעשה בית הדין בארצות הברית ביחס למינוי השליחות. משעה שקבע בית הדין בארצות הברית שיש שאלה חמורה בכשרות הגט יש לקבל את עמדת בית הדין בארצות הברית ביחס לשליחות הגט כך שהשליחות בטלה. בנוסף, ביחס למינוי השליחות של הבעל, בגט שנמסר לאשה בירושלים, קיימת הסברה האמורה ביחס למינוי שליח: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", הבעל ממנה שליח לתקן ולא לקלקל. לכן השליחות מתבטלת כשקיימת הטעיה הגורמת לקלקול. זאת ללא קשר לסוגיית גילוי דעת בגט, שכן מינוי השליחות מתבטל כשקיימת הטעיה הגורמת לקלקול. משעה שהוברר שהטעו את הבעל ודאי שהשליחות שלו למסירת הגט בטלה שהרי הבעל לא מינה שליח לקלקל אלא רק לתקן. לכן בית הדין בירושלים מנוע מלתת היתר נישואין בהעדר סמכות הלכתית ובשל ביטול השליחות למסירת הגט. השוואת נידון דנן לנידונים אחרים מהאמור עולה שנדון דנן הינו מיוחד בכך שנצטרפו בו יחדיו מאפיינים מיוחדים שיש בכח הצטרפותם יחד, להגדיר את הגט כגט מוטעה שהינו בטל. בכך שונה נידון דנן מנידונים אחרים שהובאו בפוסקים. סיכום המאפיינים המיוחדים שבנדון דנן הוא כך: התבאר שהבעל היה מוטעה עוד בשעת מתן הגט. בידו היה מסמך עליו חתמה האשה בו היא כותבת שהיא מבקשת, מרצונה הטוב ללא שום אונס, להעביר את הסמכויות לבית הדין. כמו כן היתה בידי הבעל החלטה של בית המשפט שאישרה את הסכמת האשה וקבעה שהסמכות נתונה לבית הדין. עתה מתברר שהבעל הוטעה, האשה מודה שחתמה על המסמך תחת לחץ, ולא כפי שחתמה במסמך שהיה בידי הבעל בשעת סידור הגט בו כתבה שקיים רצון חפשי. בידי הבעל היתה בשעת סידור הגט החלטה חלוטה של בית המשפט המבטלת את כל החלטות בית המשפט, מוחקת את התביעה ומעבירה את הסמכות לבית הדין, עתה מתברר שההחלטה בטלה מעיקרא, נמצא שבשעת הגט הבעל הוטעה, הוא סבר שההחלטה תקפה, והסכמות האשה ניתנו מרצון אך למעשה מתברר שההחלטה אינה תקפה והאשה הציגה מצג שווא שכביכול היא מסכימה מרצונה לבקשת הבעל. דרישת הבעל בעניין הסמכות היתה בבסיס ההתרצות שלו לגירושין, לפי הבנתו שרק כך הוא יוכל להשתקם ולהינשא בשנית. הדרישה להעברת הסמכויות לבית הדין נמצאה כדרישה מוצדקת לפי ההלכה ובית הדין לא חייב את הבעל לתת גט כל עוד האשה לא הסכימה לדרישת הבעל, לאחר שנקבע שדרישתו צודקת לפי ההלכה. הבעל גילה דעתו בצורה ברורה עוד לפני כתיבת הגט שכל התרצותו במתן הגט תלויה בהעברת הסמכויות לבית הדין, גילוי הדעת של הבעל הינו בבחינת "אומדנא דמוכח" שכל הסכמתו להתגרש היתה בהסתמך על כך שהסמכויות כבר הועברו לבית הדין בצורה חלוטה. בית הדין קבע שהגט יסודר על בסיס ההסכמות. הבעל היה בטוח בכך שדרישתו כבר התקיימה ולכן לא היה צריך להעלות בדעתו שצריך לעשות תנאי נוסף. בשעת הגט לא אמרו לבעל בפרוש שהגט יהיה כשר גם אם יוטעה. אמירת הבעל שמגרש ללא תנאי נאמרה בטעות. גם כיום האשה לא מודיעה על כך שמוכנה לעמוד בדרישות הבעל, האשה מנהלת מאבק משפטי לצורך קביעת הסמכות בבית המשפט. כיום אין מניעה משפטית החוסמת את האשה מלהגיש תביעת נזיקין לבית המשפט. האשה עדיין לא נישאה בשנית ואין לה עדיין ילדים. אין מניעה מלסדר גט נוסף בהסכמת הבעל ואין חשש לעיגון. בהצטרף כלל המאפיינים האמורים בנידון דנן הרי שהגט בטל. נידונים אחרים ושונים בהם הכשירו הפוסקים גט למרות טענות על הטעיה, היו במקרים בהם לא הצטרפו יחדיו כלל המאפיינים האמורים כמו בנדון דנן. עתה נבחן נידונים שונים, בהם עסקו הפוסקים בהכשר גט מוטעה, וניוכח שבכל מקרה שדנו בו לא חברו יחדיו כלל המאפיינים כמו בנידון דנן ולכן דנו בהם להכשר הגט, וכפי שיתבאר. א. בשו"ת מהרש"ם חלק ה סימן מג: "ע"ד שאלתו באיש ואשה שהסכימו ביניהם שיגרש אותה בג"פ ונסעו ללאשקיוויץ לקבל שם ג"פ וקודם סידור הגט נזכר הבעל שזה ג' שנים גנבה מאתו תכריך כתבים של ביתו ושדותיו ותבע אותה להחזירם לו והאשה אמרה שאינם בידה כי הם בפקדון ביד איש א' ותחזירם לו אחר הגט והתעקש הבעל שאינו רוצה ליתן לה הגט ואמר להמסדר שרוצה להטיל תנאי בגט ורצה המסדר ליתן הגט ליד הבעל וימסור לה הבעל הגט אחר החזרת הכתבים והאשה היתה להוטה לקבל הגט ונתייראה שלא יחזור בו הבעל והבטיחה לו בע"פ וגם נתנה לו כת"י באו"ש וח"ח =באלה ושבועה וחרם חמור= להחזיר לו הכתבים אחר הגט ובאם לא תקיים כן יהי' דינה כעוברת על השבועה והח"ח, וכ"ז הי' בפני המסדר והעדים והמסדר אמר לבעל שאסור להטיל תנאי בגט ולכן עשה כנ"ל וסידר הגט כנהוג כפי המבואר בסה"ג בלא שום תנאי, ועתה אחר הגט לא החזירה לו האשה הכתבים ורוצה הבעל לבטל הגט כי בשום אופן ל"ה מגרשה בלא החזרת הכתבים עכת"ד השאלה." הנידון המתבאר בתשובת המהרש"ם הינו בהטעיה שהיתה לאחר סידור הגט, עת האשה לא קיימה לאחר הגט התחייבות שקיבלה. לא מדובר בהטעיה שקדמה לסידור הגט. כמו כן בתשובה האמורה הבעל ביקש להתנות תנאי ונאמר לו שאסור לעשות תנאי וכלל לא ברור שדרישת הבעל היתה בבסיס ההתרצות בגירושין אלא הדרישה היתה כטענת ממון רגילה שבין איש לאשתו. לא כן בנדון דנן בו ההטעיה קדמה לסידור הגט והבעל כלל לא העלה בדעתו שקיים צורך להתנות מאחר ובידו נמצאת כבר החלטת בית המשפט כמבוקשו ודרישתו היתה בבסיס ההתרצות שלו בגירושין. בתשובה האמורה הבעל ידע שאין אפשרות לעשות תנאי והיה יכול לדרוש שסידור הגט יהיה רק לאחר קיום ההתחייבות, משעה שהבעל הסכים לגרש על סמך ההבטחה בלבד הוא התרצה למעשה לגירושין בכל מקרה. לא כן בנידון דנן שאין כל הוכחה על הסכמת הבעל לגרש ללא קיום ההתחייבות בהעדר צורך מצד הבעל להתנות לאחר שסבר שדרישתו כבר התקיימה. בנוסף, בתשובה האמורה אמנם הגט לא נפסל אך האשה גם לא הותרה להינשא כל עוד שלא תשיב את הגזלה. ב. בספר דברי חיים דיני גיטין סימנים א-ב, דן להכשר גט בנידון בו הבטיחו לבעל שיתנו לו סך מסויים לאחר הגט, ולאחר הגט עדיין לא שילמו לבעל את הסך המובטח. גם כאן מדובר בהטעיה שנעשתה רק לאחר סידור הגט ולא בהטעיה שקדמה לסידור הגט כבנדון דנן. שם הבעל ידע שעוד צריכים לקיים את ההבטחה לאחר הגט והתרצה לתת גט כשר ללא תנאי. אך בנדון דנן הבעל סבר שדרישתו כבר התקיימה ולכן אין לראות בנתינת הגט ללא תנאי כהתרצות. ג. דברי הט"ז באבן העזר סימן קמה סעיף קטן ו - עוסקים בנתינת גט של שכיב מרע. מבואר בדבריו שגם אם לא אמרו לבעל שהגט הינו ללא תנאי, הבעל מגרש על דעת הרב המסדר את הגט, וסידור הגט נעשה בסתם ללא תנאים. הדבר נכון ביחס לתנאי עתידי שצריך עדיין להתקיים בעתיד לאחר סידור הגט. כמו בגירושי שכיב מרע, שקיום התנאי צריך לחול לאחר הגט, בעת שהאשה תינשא אליו בשנית, לאחר שיבריא. כאן יודע הבעל שלצורך ביטול הגט בעתיד, צריך להגיע לדיני תנאים ומגרש בסתם על דעת מסדר הגט שאומר לו לגרש ללא תנאים ולכן מסכים לגרש גם אם האשה לא תינשא אליו בעתיד. אך דברי הט"ז לא נאמרו על תנאים שכבר התקיימו בשעת סידור הגט, אלא שנמצאה הדרך להטעות ולבטל את שכבר התקיים לפני סידור הגט, כבנדון דנן בו הבעל ומסדרי הגט חשבו בשעת הגט שהתנאי שהציב הבעל, בעניין סמכות בית הדין, כבר התקיים, עם קבלת החלטת בית המשפט על מחיקת התביעות. כאן לא עלה הצורך לעשות תנאי, וממילא הבעל לא מבטל תנאי מכח דעת הרב המגרש, באשר הבעל סבור שאין צורך בתנאי וממילא אין את מה לבטל. גם דעת הרב המסדר היא שאין צורך בתנאי מאחר והדרישה כבר התקיימה. ביטול הגט הוא בגלל ההטעיה, מראש הגט לא ניתן ברצון ובריצוי הלב, גם ללא דיני תנאים. מאחר ובנדון דנן מדובר בהטעיה ולא בחוסר קיום התחייבות עתידית, הרי שהבעל לא העלה בדעתו כלל את הצורך בתנאי, ומשכך אין תועלת בכוונתו לגרש כדעת הרב המסדר, שהרי גם בדעת הרב המסדר לא עלה על הדעת שיש טעות, שהרי התנאי כבר התבצע. ההטעיה מבררת שמראש לא היה ריצוי הלב של הבעל בגירושין, בהתאם לגילוי הדעת הברור שגילה כל הזמן, שאינו מסכים לגרש אם לא יובטח לו שיוכל להמשיך בחייו, דבר היכול לקרות לדעתו רק אם הסמכות תינתן לבית הדין. משכך הגט בטל מעיקרו מכח גילוי הדעת הברור שלא היתה מלכתחילה התרצות בגירושין, גם ללא דיני תנאים. אך גם מצד דיני תנאים, קיים חילוק בין תנאי שצריך עדיין להתקיים לאחר סידור הגט, לבין תנאי שכבר התקיים אלא שהיתה הטעיה בקיום התנאי. בתנאי שכבר התקיים לא העלו על הדעת שקיים צורך בתנאי. לכן כשמתברר שהיתה הטעיה והתנאי לא התקיים כבר בשעת סידור הגט, הגט בטל, מכח הטעות. שהרי הטעות מבטלת גם את ההסכמה לגרש ללא תנאי. לכן מצג השווא שהציגה האשה בשעת הגירושין גורם לביטול הגט גם מכח דיני התנאים, מאחר והטעות ביטלה את ההסכמה לגרש ללא תנאי, שוב יש בכח התנאי לבטל את הגט. בנוסף, לעיל הובאו דברי הפוסקים שאין ערך באמירת הבעל שמגרש ללא תנאי ביחס לתנאים שכבר התקיימו, מאחר והבעל סבור שאין צורך בתנאי ומחמת שהטעות מבטלת גם את האמירה. ניתן ללמוד מהמבואר ביחס לאמירת הבעל גם על דעת הרב מסדר הגט ועל ההסתמכות על דעת הרב מסדר הגט. שהרי גם מסדר הגט עצמו הוטעה, וחשב שהתנאי כבר התקיים. משעה שמתבררת ההטעיה מתברר שלא רק הבעל הוטעה אלא גם הרב מסדר הגט הוטעה. ראיה לכך שדעת מסדרי הגט לא הועילה להכשיר את הגט היא העובדה שהרבנים שסידרו את הגט בבית הדין בארצות הברית הם עצמם היו אלו שהעלו את שאלת כשרות הגט, משעה שגילו שגם הם הוטעו. מסדרי הגט הוטעו כי לא העלו בדעתם שמסדרים גט מוטעה, כאשר ההטעיה קיימת כבר בשעת סידור הגט, בהצגת מצג שווא של האשה. גם בדעת דיין מדעת הרוב בבית הדין, נכתב, עוד לפני סידור הגט, שאי קיום דרישת הבעל יגרום לגט להיות גט מוטעה, הרי שדעת מסדרי הגט היתה שטעות תבטל את הגט. ממילא בנדון דנן לא ניתן להסתמך על דעת מסדרי הגט, ודברי הט"ז לא יועילו כאן, והגט נותר בטל. ד. "הגט מווינא" (וינה) גט בו נחלקו גדולי עולם, בנדון שכיב מרע שגרש עם התחייבות האשה שתנשא לו בשנית אם יחלים לבסוף הבעל החלים אך האשה סרבה להינשא עמו בשנית. דבר המעשה מובא בשו"ת מהר"ם מלובלין סימן קכב: "... וגופא דעובדא הכי הוה שקודם שבא הרב המסדר אל השכ"מ באו אליו ואמרו לו הנה לא הבאת שטר חליצה מאחיך. עשה נא זאת בחסדך ותן גט לאשתך הלא לא יזיק לך וכשתעמוד אי"ה מחלייך תחזור ותנשא לך ותהיה אשתך כבראשונה. ולא תתן הגט רק כדי שלא תהא צריכה לחלוץ לאחיך. על כן עשה ותדבר כל מה שיאמר לך המסדר על כל הן הן ועל כל לאו לאו. כי לא יזיק לך. וכן כשהמסדר בא אליו אמר לו תן גט לאשתך כדי שלא תהא צריכה חליצה. ואמר ליה בזמן הזה אין מזכירין שום תנאי בשעת נתינת הגט אלא נותנים הגט סתמא. אבל מכל מקום אל תדאג כי לא יזיק לך. כי לא תתן אלא כדי שלא תצטרך אשתך לחלוץ ח"ו. אבל כשתעמוד מחלייך תחזור ותנשא לך להיות אשתך כבראשונה. גם אני אעשה לך קישור ובטחון מוחלט וגמור שתהא בטוח בלי שום ספק שתחזור ותנשא לך להיות אשתך כבראשונה. והצעיר הנ"ל האמין להם ובטח בהם וסמך על דבריהם כי הוא נער בן ט"ז שנה כגר בארץ נכריה ונתן הגט בסתם..." המהר"ם מלובלין פסל את הגט לדעתו הצטרף רבי מרדכי יפה בעל הלבושים ורבנים נוספים. מנגד הסמ"ע שסידר את הגט הכשיר את הגט וכדעתו סברו המהרש"א, הב"ח על הטור, באבן העזר סימן קמח, ובשו"ת הב"ח החדשות סימנים צ-צא, הט"ז בסימן קמה ס"ק ו, הבית שמואל בסימן קמה ס"ק טז, משאת בנימין בסימן עה ועוד שהכשירו את הגט. ועד ארבע הארצות במעמד גדולי הדור התכנס ביריד ירוסלב לדיון בכשרות הגט והכשירו שם את הגט. למרות הכרעת ועד ארבע הארצות אנו מוצאים לאורך הדורות פוסקים שנקטו לחומרא. כך בפתחי תשובה אבן העזר סימן קמה מביא דעות המחמירים להלכה, כדלקמן: "ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' ל"ד שהוכיח שדברי מהר"ם לובלין בזה יש להם יסוד מוסד בש"ס ופוסקים ולכן קשה מאד להקל בענין זה להתירה לשוק אף אם תרצה לעבור החרם ולעמוד בעונש וכל המשתדלים בזה לנתק מוסרות הזיווג ביניהם קורא אני עליהם נשי עמי תגרשון כו' ומכניסים עצמם בעונש גדול ע"ש. גם בספר גט מקושר בסג"ר אות ל"ח כתב דקשה לדחות לחלוטין דברי מהר"ם לובלין בזה והאריך בזה ומסיק לחלק דאם נתקשרו בחרם וחזרה אין להתירה לעלמא אכן אם נתקשרו בקנס ורוצה ליתן הקנס בזה יש להקל דהגט גט גמור ע"ש (ועמ"ש לעיל סי' קל"ד סק"א) ועיין בס' בית מאיר כתב בזה וז"ל הא ודאי שדברי החולקים על מהרמ"ל אמת שכוונת התיקון של ר"י מפרי"ש לא הי' ע"ד שפירש איהו כמבואר בדבריהם ובמהרש"א סוף גיטין אבל עכ"ז לא מצאתי בכל דברי החולקים ישוב מספיק על טענות מהרמ"ל מה שהכרחו לפירושו זולת מחמת שהמסדר יפרש לו שנותן הגט בפי' בלא שום תנאי ואף בזה עדיין דברים בגו כמבואר במהרמ"ל שם" מאוחר יותר, בשו"ת מהרש"ם בסימן קלא, ומביא שם את תשובת הגאון מוה"ר סענדיר מרגליות בסימן טז שהעלה להחמיר וכן מובא שם מתשובת נודע בשערים, ועוד. ובדורנו, ראה בשו"ת קנה בשם חלק ד סימן קטז שהביא דעות הפוסקים שהחמירו וחששו לסברת המהר"ם מלובלין, וכך כתב: "וכן מצינו לעוד שאר גדולי אחרונים שחשו לדברי המהר"ם מלובלין זללה"ה, עפ"י דברי המהרי"ט בחידושיו על הרי"ף (בקידושין ס"ב ע"א) אהא דמקדש ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה מקודשת מפני שלא הטעתו, דאם הטעתו ואמרה לו שהיא כהנת וקדשה על דעת כן אינה מקודשת יעו"ש, ועפ"י דברים אלו העלה בשו"ת רא"ם (סי' ט"ז) כהמהר"ם מלובלין זללה"ה, והיינו משום דבהטעתו גרע טפי ולא מועיל בזה מה דהמגרש מבטל כל תנאין, וכן בשו"ת בית שלמה (אבן העזר סי' קל"ז), ובשו"ת אמרי אש (אבהע"ז סי' פ"ב), ובשו"ת הרי בשמים (מהד"ת סי' נ"ה וסי' פ"ח), ובשו"ת תשורת ש"י (סי' תי"ט) האריך ג"כ בזה והביא שם בשם שו"ת בת עיני (תשובה א') דהיכא דהטעתו הגט פסול אף דביטל כל תנאי, דגם הביטול היה בטעות, ועיי"ש בהגה"ה שהביא מכמה מקומות בש"ס, דאין חילוק בין אם הטעות היתה בשעת הגירושין, או נולד אח"כ ויש לו גילוי דעת ואומדנא קצת דאדעתא דהכי לא גירש, ועיי"ש מה שהביא מהב"ח דגילוי דעת קודם כתיבת הגט מילתא הוא, ומן המכתב מאליהו הביא הא דאמרינן גילוי דעת בגיטא לאו מלתא הוא, היינו דוקא גילוי דעת בביטולו גיטא, אבל אם אעיקרא דמלתא כשציווה לכתוב הגט, או כשנותנו להאשה איכא גילוי דעת או אומדנא דמוכח דלא מגרשה אלא על דעת מה, בכל כי האי מלתא הוא, והעלה כן בהרבה מקומות מדברי הגמרא ומדברי הפוסקים עכ"ל הבת עיני, והוא ז"ל שקיל וטרי עוד בנידון זה, והביא עוד ראיות להוכיח כדברי הבת עיני, דבכה"ג אמרינן דאדעתא דהכי לא גירשה והגט בטל, ואדעתא דהכי לא ביטל התנאים כי הכל בטעות, וגם אין זה בגדר תנאי כי הימוני הימניה יעו"ש. עוד מצינו תשובה ממורינו הגאון הגדול בעל מנחת יצחק זצללה"ה (שלא ראה עדיין אור הדפוס) שיצא בתוקף עוז לפסול גט מחמת ביטול הסכם הגירושין שביניהם על יסוד סברת המהר"ם מלובלין וסיעתו דאדעתא דהכי לא גירשה, וכן מצינו באגרות משה להגר"מ פיינשטיין זללה"ה (אבן העזר חלק שלישי סי' ל"ז וחלק רביעי סי' קט"ז) שחשש ג"כ לטענה זו דבדבר דלא הוי ליה למידע יכול לטעון דאדעתא דהכי לא גירשה יעו"ש. הנה עד כאן הבאתי מכללות דברי רבותינו גדולי הדורות דור אחר דור עד לדורינו זה, שבכל כי האי גוונא דאיכא גילוי דעתא ואומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא גירשה הגט בטל, ולא מהני בזה מה שהבעל מבטל כל תנאין בשעת סידור הגט. אמנם נלע"ד דבנידון דידן יש לומר דאין כאן שום מחלוקת ולכו"ע הגט בטל, דאף החולקים על המהר"ם מלובלין מודים בנידון דידן..." אמנם קיימת, כאמור, הכרעת ועד ארבע ארצות שדנו להכשיר את הגט מוינה. אלא שנידון דנן שונה לחלוטין מפרשת הגט מוינה. ההטעיה בגט מוינה היתה לאחר סידור הגט בשעה שהאשה לא הסכימה להינשא בשנית. בנדון דנן ההטעיה היתה כבר בשעת הגט. בדברי חלקת יואב אבן העזר סימן כה, שהובאו לעיל, מבואר שבנדון הגט מוינה אם האשה היתה מודה שכבר בשעת הגט התכוונה להטעות אותו, לכל הדעות הגט היה בטל. בנדון דנן האשה מודה בהודעתה לבית המשפט שהיא הטעתה את הבעל בזמן הגירושין והציגה בפניו מצג שווא. בנדון הגט מוינה הועילה אמירת הבעל שמגרש ללא תנאי, לפי סדר הגט, היות והבעל יודע שהאשה צריכה עוד לקיים את התנאי ולהינשא עמו אם יחלים. מה שאין כן בנדון דנן אמירת הבעל שהגט ללא תנאי לא מועילה היות והבעל סבור שדרישתו כבר התקיימה ואין צורך עוד להתנות בדבר לכן אמירת "ללא תנאי" לא חלה. וכן, כשם שהטעות, שהיתה קיימת בשעת הגט, מבטלת את הגט, כך היא גם מבטלת את אמירת נוסח ביטול התנאים. בעוד שבנדון הגט מוינה לא היתה הטעיה בשעת הגט. והרי לדעת בית מאיר בסימן קמה אות ט, כל ההיתר של הגט מוינה בנוי על אמירת הבעל שמגרש ללא תנאי, אמירה שלא יכולה להועיל בנדון דנן. בנדון הגט מוינה הבעל היה צריך להעלות בדעתו שאולי האשה לא תינשא אליו בשנית שהרי מדובר בקיום עתידי ולכן עלה הצורך בעריכת תנאי. אך בנדון דנן הבעל לא העלה בדעתו אפשרות לביטול הדברים שכבר נעשו, לכן לא עלה בדעתו שצריך תנאי. בנדון הגט מוינה גילוי הדעת של הבעל שמגרש רק אם תינשא, מתבטל בשעה שאומרים לו שמגרש ללא תנאי היות ומסכים לגרש ללא תנאי שעה שיודע שהאשה עוד צריכה לקיים את ההתחייבות. אך בנדון דנן, קיים גילוי דעת עם אומדנא דמוכח שכל הגט ניתן רק בשל ההסכמה שכבר הושגה ואין באמירה שמגרש ללא תנאי כדי לבטל את האומדנא דמוכח שמגרש רק בגלל שסמכות בית הדין הוסדרה. לכן בכח האומדנא דמוכח בנדון דנן, שמגרש רק אם הסמכות נתונה לבית הדין, לבטל את הגט. בנידון הגט מוינה האשה כבר השתדכה עם אחר ודנו הדבר כדיעבד, לא כן בנידון דנן בו השאלה במתן היתר לכתחילה. הבדל נוסף, מתשובת משאת בנימין בסימן עו עולה שבגט מוינה לצורך מתן גט נוסף הבעל דרש סכומי כסף גדולים שלא כדין, להלן דברי משאת בנימין: "... קרובי המגרש הוא דאפקוה לקלא כדי להצריכה גט שני ותהיה מוכרחת למלאות אמתחתו ברצי כסף ותרקבי דדינרי" לא כן בנדון דנן הבעל מסכים לתת גט נוסף ללא כל דרישה שאינה לפי דין תורה. בשל השוני הגדול הקיים בין הגדרת נידון דנן לנידון הגט מוינה אין ללמוד להקל בנדון דנן, ובמיוחד לדעות הפוסקים הרבים, לדורותיהם, שפסקו להחמיר גם בנדון הגט מוינה. ה. גם דברי שו"ת בית אפרים תניינא אה"ע סימן עב, עסקו באי קיום תנאים שלאחר הגט ולכן מועילה האמירה שמגרש ללא תנאי. לא כן בנדון דנן שההטעיה קדמה והיתה כבר בסידור הגט, ומבחינת הבעל לא היה צריך עוד להתקיים דבר נוסף לאחר הגט ולכן לא מועילה האמירה שמגרש ללא תנאי. ו. במחלוקת המבי"ט עם המהר"י בי רב המובאת בשו"ת המביט חלק ב' סי' לז, ושאר המקורות שהובאו בדעת הרוב בעניין גילוי דעת. כבר התבארו לעיל שיטות הפוסקים בעניין גילוי דעת בגט כאשר גילוי הדעת קדם לכתיבת הגט. במקום בו גילוי הדעת הינו בבחינת אומדנא דמוכח ובנוסף לכך היתה גם הטעיה בשעת הגט, יש בכח גילוי הדעת וההטעיה לבטל את הגט, לכל הדעות וכפי שהתבאר. בנדון דנן, בנוסף לגילוי הדעת היתה גם הטעיה בשעת הגט. כאשר להטעיה מצטרף גילוי דעת, הגט בטל וכפי שהוכח. הדברים התבארו בדברי עין יצחק ובהכרעת בית הדין בירושלים בפסק דינו של הרה"ג יוסף כהן שהובאו לעיל ובדברי פוסקים רבים, כמתבאר. זאת ועוד, כבר התבארו דברי הבית מאיר בסימן קמה אות ט מהם עולה שהסיבה שהפוסקים הכשירו את הגט מוינה היא רק בגלל שהבעל אמר שמגרש ללא תנאי, ומשמע שללא טעם זה גילוי הדעת כן היה מבטל את הגט. מאחר והתבאר שבנדון דנן אין ערך לאמירת הבעל שמגרש ללא תנאי, הרי שנשאר גילוי דעת והטעיה הפוסלים את הגט. כמו כן התבאר שבמקום שיש אומדנא דמוכח אין צורך שגילוי הדעת יהיה דוקא בשעת סידור הגט. בנדון דנן היתה אומדנא דמוכח ביותר בצורה ברורה ומפורשת שהגט ניתן רק לאחר שהובטחה סמכות בית הדין לאחר שהבעל הציב את דרישתו משך זמן רב. גם בהחלטת בית הדין נאמר שהגט יסודר על בסיס ההסכמות, אין לך אומדנא דמוכח גדולה מזו. אומדנא דמוכח על גילוי הדעת בצרוף ההטעיה גורמים לביטול הגט. ז. משאת בנימין בסימן עו - עסק בנדון כשרות הגט מוינה, כבר התבאר החילוק הגדול שבין נידון דנן לבין נידון הגט מוינה. אמנם בדברי משאת בנימין דן גם בטענה, שהועלתה כנגד כשרות הגט מוינה, לפיה הבעל לא באמת היה שכיב מרע אלא שקרובי האשה השקו אותו סם שבגינו נחלה. בדברי המשאת בנימין דוחה את הטענה. עיקר דחיית הטענה מבוססת על הרקע העובדתי, שלא כך היה המעשה, היות וגדולי הדור בדקו את הבעל ולא נמצא בסיס עובדתי ללעז שבטענה. אמנם המשאת בנימין מוסיף שלביטול הגט בשל הטעיה במחלה היה צורך בתנאי, והאמירה שמגרש ללא תנאי הועילה גם אם השקו את הבעל בסם. הדבר נכון במקום שלא היה גילוי דעת ברור אלא רק מכח הערכה נסתרת שמגרש בשל מחלה, כאן גילוי הדעת הוא בבחינת דברים שבלב שהם אינם דברים. לא כן בנדון דנן בו הבעל גילה דעתו בפרוש משך זמן ארוך שמוכן לגרש רק עם הסדרת סמכות הדיון. כפי שהתבאר, העניין עמד בבסיס התרצותו והסכמתו לגירושין והיה בבחינת אומדנא דמוכח ביותר. כאן גילוי הדעת הוא בלבו ובלב כל אדם. בנדון דנן, חסר ריצוי הלב של הבעל בגירושין ובית הדין קבע שהגט יסודר על בסיס ההסכמות. כמו כן מבחינת הבעל לא עלה צורך להתנות לאחר שכבר קיבל את מבוקשו ולכן לא היו צריכים דיני תנאים וממילא לא מועילה האמירה שמגרש ללא תנאי. אך בנדון המשאת בנימין הבעל היה צריך להתנות שאם הוא לא שכיב מרע לא יהיה גט. בכלל האפשרות שהוא לא שכיב מרע כלולה גם האפשרות שהוא בכלל לא חולה, יחד עם האפשרות שהוא יבריא, לכן היה צורך בתנאי ומשלא נעשה תנאי הועילה האמירה שמגרש ללא תנאי. מפאת השוני אין להשוות את דברי המשאת בנימין לנדון דנן. בנוסף, בדברי משאת בנימין לא היה שום דיבור של הבעל היכול להתפרש כתנאי, אך בנדון דנן היה גילוי דעת מפורש היכול להחשב גם כתנאי, ובשל אי קיום התנאי הגט מוטעה ופסול ולא הועילה האמירה שמגרש ללא תנאי וכפי שכבר התבאר. וראה בשו"ת בת עיני סימן א' שהאריך לדון בדברי משאת בנימין. ח. מהרש"ל בסימן כה - דן בגט שניתן ללא צורך מאחר והאשה מעולם לא נישאה לאיש אלא שהאיש הוציא קול שכביכול קידש את האשה ודרש מהאשה סכומי כסף על מנת שיתן לה גט. המהרש"ל סובר שמעיקר הדין האשה מותרת ללא צורך בגט היות ומעולם לא נישאה. אלא שמאחר והאיש הוציא קול שקידש את האשה, לאשה לא היתה ברירה אלא להיכנע לתכתיב האיש שדרש ממנה שתשליש עבורו סכומי כסף, בתמורה לגט שיתן. האשה הסכימה להשליש סכומי כסף אצל שליש על מנת לקבל גט. האשה הקדימה למסור מודעא על האונס שלה לפני סידור הגט. המודעא הועילה לכך שהשליש לא יצטרך לתת לבעל את הכסף שהושלש עבורו. המהרש"ל דן להכשיר את הגט לאחר שמכריע שהגט כלל לא היה נחוץ. בנדון המהרש"ל מסירת המעות לבעל היתה צריכה להתרחש לאחר הגט, לכן עלה הצורך להתנות את מתן הגט בקבלת המעות, ומשלא נעשה תנאי ונאמר שהגט ניתן ללא תנאי הגט הוכשר. אך בנדון דנן לאחר הגט לא היה אמור לחול עוד דבר נוסף, שיעורר את הצורך בעשיית תנאי, שהרי הכל כבר הסתיים לפני הגט, משעה שכבר ניתנה החלטת בית המשפט למחיקת התביעות. בהעדר הצורך בעשיית תנאי האמירה שמגרש ללא תנאי לא הועילה. לכן בנדון דנן ההטעיה שקדמה לגט מבטלת את הגט. אך בנדון המהרש"ל, עלה הצורך להתנות באשר קבלת המעות היתה צריכה להתבצע לאחר הגט. ההטעיה שהיתה לפני הגט במסירת המודעא היתה רק ביחס לכך שלאחר הגט לא יהיה חיוב לתת את הכסף, בעוד שבשעת הגט היה ברור שלאחר הגט הבעל צריך לקבל מהשליש את הכסף. מאחר והיה צורך בתנאי, ובפועל לא היה תנאי, הועילה האמירה שמגרש ללא תנאי. לכן אין ללמוד מנדון המהרש"ל שהיה על הבעל להתנות, לנדון דנן שלא עלה הצורך בעשיית תנאי. בנוסף דרישת הבעל בנדון המהרש"ל אינה דרישה צודקת ולכן לא מהווה את הבסיס להתרצות בגירושין. אך בנדון דנן מדובר בדרישה צודקת שהינה לפי ההלכה ולכן היא הגורמת לריצוי הלב בגירושין. ט. נודע ביהודה אבן העזר קמא סימן יא - דן בבעל שגרש את אשתו לאחר שאמרה לו שזינתה תחתיו. לאחר זמן התברר שהאשה שיקרה. הנודע ביהודה אסר לזוג להינשא בשנית בהתאם לדין המגרש את אשתו משום שם רע שלא יחזיר. הנידון שונה מנידון דנן, בשל העובדה שבנדון הנודע ביהודה על הבעל היה לחשוש שהאשה נתנה עיניה באחר ולכן משקרת בדבריה, לכן הבעל היה צריך לעשות תנאי. משעה שהבעל גרש ללא תנאי סימן שרצה בגירושין גם אם האשה משקרת. האפשרות שהאשה משקרת הינה אפשרות סבירה שעמדה לידיעת הבעל. הדבר מפורש בחידושי המהרי"ט על הרי"ף למסכת קידושין פרק האומר, שכתב ביחס למגרש משום שם רע, שעולה הצורך לעשות תנאי בשל האפשרות שאין אמת בשם הרע, וכך כתב: "וי"ל דבשלמא כשאמרה אני כהנת המוני הימנה ולא נסתפק כלל ולא נחית בדעתיה לומר שהיא משקר' דמילתא דעבידי לגלויי הילכך לא היה מקום לתנאי אבל גבי שם רע מי לא אפשר שאינו וכן בנדר מי לא אפשר שימצא פתח לנדריה." לא כן בנדון דנן בו הבעל גילה דעתו בצורה ברורה שמגרש רק בגלל שענין הסמכות הוסדר והבעל לא העלה בדעתו שום אפשרות של הטעיה בדבר לאחר שהיתה בידו החלטה חלוטה של בית המשפט למחיקת התביעות. ולדעת היצוג המשפטי שקיבל הדבר נחשב "כסגור הרמטי", כדברי הבעל במכתב שכתב לבית הדין. משכך הבעל לא היה צריך לעשות תנאי בדבר ועצם ההטעיה גורמת לביטול הגט לפי האומדנא דמוכח שבגילוי הדעת. החילוק בין מגרש מחמת שם רע לבין מי שהוטעה בסיבת המביאה להסכמתו לגירושין, מבואר בדברי שו"ת עין יצחק חלק ב - אבן העזר סימן לז שכתב בענף ד אות יז: "... דלכן במוציא משום ש"ר ונדר אין זה רק חשש לעז בלבד דזהו ע"פ סברת התוס' ביבמות (דף ס"ה) דכתבו דהי' לו לחקור אח"ז כנ"ל. וזה לא שייך רק היכא דנסתפק לו בעת הגירושין בעיקר הסיבה המביאו לידי גירושין כמו במוציא משום ש"ר ונדר דלא היה ברור לו זה בבירור גמור אם השם רע ואיילונית הוא אמת או לא. ע"כ שייך לומר דהי' לו לחקור אחר עיקר הסיבה וכמש"כ התוס' ביבמות. אבל היכא דלא היה מסתפק כלל בעיקר הסיבה אלא הי' ברור לדעתו ע"פ מה שהטעוהו דמוכרח לגרשה וכפי המכתב דהראו לו מהרב ה"ג המפורסם ע"כ לא היה לו מה לחקור כלל כיון דהיה ברור לו כן שמוכרח לגרשה וזהו רפואתו לפי טעותו. ע"כ בנ"ד הוי ג"ד ואומדנא ברורה דאם היה יודע שכל זה הוא שקר וטעות ודאי לא היה מגרש אשתו האהובה לו בזמן סמוך לימי חופתו." י. שואל ומשיב מהדורא קמא חלק ג סימן לה - בנדון בעל שגרש בעקבות מכתב מזוייף של אביו שכביכול מורה לו לגרש. שם גילוי הדעת הינו רק השערה שלנו, ללא כל גילוי מצד הבעל. מצד הבעל הדברים הם בבחינת "דברים שבלב" שאינם דברים. אך בנדון דנן גילוי הדעת היה בצורת אמירה מפורשת מפי הבעל. הבעל גילה דעתו בפרוש מה דורש לצורך ההתרצות שלו בגירושין ובית הדין קבע שהגט יסודר על בסיס ההסכמות. מפי הבעל עצמו נשמע עוד לפני כתיבת הגט שאין ריצוי בליבו לגרש בהעדר קיום דרישתו הצודקת. כאן הדברים שבלב הבעל הינם גלויים ולא נמצאים רק בלבו של הבעל, הדברים בבחינת בלבו ובלב כל אדם. יובהר, וכפי שכבר הובא לעיל, ששיטת השואל ומשיב עצמו, במהדורה תליתאה חלק ב סימן יב, היא כדעת זקנו הב"ח הסובר שמועיל גילוי דעת שלפני כתיבת הגט, לביטול הגט, וכך כתב השואל ומשיב: "נראה לפמ"ש הב"ח בחו"מ סי' ר"ה ובסימן קל"ד באהע"ז... וכתב דדוקא לאחר שכתב הגט הוא דלא מהני גילוי דעתא אבל קודם הכתיבה מועיל מצד גילוי דעת ע"ש ... ואף שעל דברי הב"ח יש להקשות כמ"ש בשו"ת בת עיני אבל כבר הארכתי בזה לקיים דברי זקני הב"ח וכן הוא הסכים שם כן " בשו"ת שואל ומשיב עצמו דן בהבדל שבין דעת הב"ח שנפסקה להלכה, שגילוי דעת שלפני כתיבת הגט מבטל את הגט, לבין נידון המכתב המזוייף של אב הבעל, בו הגט כשר. וכך כתב השואל ומשיב במהדורה קמא חלק ג סימן לה: "אמנם לפע"ד הי' נראה לחלק ולישב קושית זקני הב"ח דע"כ לא אמרינן דגילוי מלתא בגיטא לאו מלתא הוא רק היכא דבשעת כתיבת הגט ונתינתו לא נתחדש ענין שלא ירצה לתת גט א"כ כיון דברצון נפש כתב הגט ונתן מה"ת לומר דגילה דעתו שלא לתת אבל היכא שיש ספק בעת כתיבת הגט שלא רצה ליתן כגון שמסר מודעא א"כ חזינן דבעת כתיבת הגט היה מסופק עכ"פ אם לתת הגט או לא וא"כ עכ"פ לא עשה ברצון נפש ממילא מועיל גם גילוי דעת לבטל הגט. ... דהיכא דהוה דברים שבלבו ובלב כל אדם מועיל ולפ"ז שם כשמוסר מודעא הרי נודע לכל אדם דלמה יתן גט וימסור מודעא וא"כ בכה"ג הו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם ובודאי מועיל... דבאמת הא דלא מועיל גילוי מלתא בגיטא משום דברים שבלבו לבדו ולפ"ז בשכ"מ דהו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם דודאי מועיל דהרי כל אדם יודע ששכ"מ שמגרש לא מפאת שרוצה בגירושין רק שמתירא שלא ימות ולא תצטרך לזקוק ליבום וא"כ בכה"ג הו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם ובכה"ג מועיל. לפי דברי שואל ומשיב, בנדון דנן משעה שהבעל גילה בפרוש שמגרש רק בגלל ההסכמה לסמכות בית הדין קיים גילוי דעת שהוא בבחינת בלבו ובלב כל אדם והגט בטל. אין ללמוד ממקום שהטעו את הבעל במכתב מזוייף של אביו, שם לא היה שום גילוי דעת מצד הבעל ומדובר רק בדברים שבלב שאינם דברים. על כן אין ללמוד מנדון המכתב המזוייף לנדון דנן. אדרבה דיוק דברי שואל ומשיב מלמד שבנדון דנן הגט בטל. יא. קיימת מחלוקת הפוסקים בשאלה מדוע בדיני ממונות מקח טעות מתבטל. האם בשל חוסר גמירות הדעת במעשה הקנין או בשל קיום תנאי, הנובע מכח "אנן סהדי" - אנו עדים, שקיים תנאי נסתר שקונה רק בתנאי שאין מום. אמנם בגירושין ברור שגט מוטעה בטל בשל חוסר גמירות הדעת לגרש, גם ללא דיני תנאים. שכן בגט קיים צורך נוסף של "ריצוי הלב", דבר שלא קיים במקח וממכר, ובהעדר ריצוי בלב הגט בטל. ברור לכל הדעות שצריכה התרצות הבעל לגירושין בשעת הגט ובלעדי ריצוי הלב הגט בטל. במקום בו קיימת הטעיה ביחס לבסיס ההתרצות בגירושין, כאשר ברור שהבסיס להתרצות הינו בקיום דרישה צודקת בהתאם להלכה, המהווה את בסיס ההתרצות בגירשוין, כבנדון דנן, הרי שההטעיה גורמת לכך שלא התקיים "ריצוי הלב" של הבעל בגירושין ולכן הגט בטל לכל הדעות. בנוסף, גם אם נשווה את עניין הגט לדין מקח טעות שבדיני ממונות, עדיין לשני צדדי ההסבר, האמורים בבאור הסיבה לבטלות מקח טעות, הגט בטל. לצד של חוסר גמירות דעת והתרצות במעשה, בנדון דנן ודאי שלא היתה התרצות של הבעל בגירושין אלמלא היה יודע בשעת הגט שהאשה מציגה בפניו מצג שווא ומעמידה פנים שכביכול מסכימה בנפש חפצה להעברת הסמכויות ושתחת ידו מצויה החלטת בית משפט הבטלה מעיקרא. לצד שמקח טעות בטל בשל אנן סהדי שקיימת התניה, אין לראות את אמירת הבעל שמגרש ללא תנאים כביטול להתניה הקיימת ממילא, שכן אמירת הבעל מתייחסת רק לתנאים שעדיין צריכים להתקיים ולא ביחס לדברים המצויים תחת ידו בבחינת "מונח בקופסא". מאחר ובנדון דנן היו בידי הבעל בשעת הגט החלטת בית משפט המוחקת את התביעה בבית המשפט, הרי שאמירתו שמגרש ללא תנאי לא מתייחסת לעניין הסמכות של בית הדין, המהווה את בסיס התרצותו בגירושין. גם אם נגדיר שההטעיה בפועל היתה לאחר הגירושין עדיין האמירה שמגרש ללא תנאי, לא מועילה היות והבעל סבר בשעת הגירושין שעניין סמכות בית הדין כבר הסתדר ואינו מצריך תנאים נוספים, לכן אמירתו שמגרש ללא תנאי לא מועילה. בנוסף כשם שהטעות מבטלת את הגט, כך הטעות מבטלת את האמירה שמגרש ללא תנאי. יב. הגט שסודר ביאסי שברומניה - נראה שהפוסקים שדנו להכשיר את הגט עסקו במקרה שהאשה הפסיקה, בסופו של דבר, לתבוע בערכאות ובכך עמדה בהתחייבות שלה ותיקנה את המעוות. כשהאשה עומדת בסופו של דבר בהתחייבויותיה, קיים אמדן דעת שהבעל כן התרצה בגירושין, על דעת כך שבסופו של דבר ההתחייבויות יכובדו ויתקיימו. בדברי שו"ת מהרש"ם חלק ט סימן קלא נכתב מפורש להזהיר את האשה לבל תתבע עוד בערכאות, שאם תעשה כן הגט יהיה בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון". כמו כן, מדובר במקום עיגון שלא ניתן היה להשיג גט אחר מהבעל, והאשה יכלה לתקן את הפגם שנוצר בכך שלא תתבע יותר בערכאות. לא כן בנדון דנן לא מדובר במקום עיגון והאשה לא מנסה לתקן את העיוות שיצרה, אלא ממשיכה להילחם לסמכות בית המשפט ואף פנתה לבג"ץ לצורך כך. בנוסף המצב המשפטי בנדון הגט מיאסי היה שונה לחלוטין וכפי העולה משו"ת היכלי שן תליתאי סימן נ, שדן בנדון הגט האמור, וכך כתב: "ומעתה בנ"ד ממנ"פ היכא הוי אם בדיניהם הוי הדין דאע"ג דחתמה אצל הפרעזידענט תוכל לחזור ולתבוע דחתימתה אצלו לאו כלום הוא או שתוכל להשיג ממנו חתימתם בחזרה לידה ולחזור ולתבוע א"כ הוי אונסא דשכיח והו"ל לשאול אצל הבקי בדיניהם..." מהאמור עולה שהמצב המשפטי בנדון הגט מיאסי שונה לחלוטין מבנדון דנן. בנידון הגט מיאסי לא היה ברור מהו המצב המשפטי. מהתשובה האמורה עולה שיתכן שחתימת האשה לא נתנה תוקף משפטי להתחייבות שלה שלא לתבוע בערכאות. לכן ההטעיה היתה רק לאחר הגט ולא בשעת הגט, שהרי בשעת הגט לא היתה ודאות משפטית למניעת תביעות לאחר הגט. אך בנדון דנן, החלטת בית המשפט המוחקת את התביעות בבית המשפט, היתה החלטה חלוטה, ללא ספקות משפטיים. החלטה שלא הותירה שום ספקות בידי הבעל, שבגינן יעלה צורך להתנות תנאי. אלא שלבסוף התברר שההחלטה היתה מוטעית מעיקרא באשר האשה הציגה מצג שווא ביחס להסכמתה. מאחר ובנדון הגט מיאסי לא היתה ודאות משפטית לתוקף ההתחייבות בשעת הגט לכן עלה הצורך להתנות תנאי בגט וממילא הועילה האמירה שמגרש ללא תנאי. שונה לחלוטין נידון דנן בו בשעת הגט היתה ודאות משפטית מוחלטת של החלטה חלוטה של בית משפט בדבר מחיקת התביעות, לכן לא עלה הצורך להתנות תנאי ולכן האמירה שהגט ניתן ללא תנאי לא הועילה. בדברי מנחת פתים, נכתב שבגט מיאסי הפיטורין שהאשה נתנה לבעל בשעת הגט הועילו לשעתם, אלא שרק לאחר הגט האשה תבעה תביעה חדשה. אך בנדון דנן מתברר שההסכמה של האשה שהוצגה בשעת הגט, גם לא הועילה לשעת הגט, לאור הודאתה שלא היתה הסכמה אמיתית, אלא שהציגה מצג שווא. אלמלא ההסכמה היתה תקפה בשעת הגט הרי שלבית המשפט לא היתה סמכות לאחר מכן. כל הקביעה של בית המשפט שהסמכות נתונה לבית המשפט מבוססת על כך שהמצג המשפטי שהיה בשעת הגט, בטל מעיקרו. מכל הטעמים האמורים, אין ראיה מפרשת הגט מיאסי לנידון דנן. יג. פסקי דין רבניים חלק ה, פסק דין בעמוד 68, וכמובא בקובץ תשובות חלק ב סימן קכה - בנדון בעל שהתנה מתן הגט במחילת האשה על הכתובה ושאר החיובים שחייב לפי הדין ובכלל זאת חיוב מזונות האשה והילדים. האשה אמנם מחלה על כל זכויותיה לצורך קבלת הגט, אך הקדימה מסירת מודעא המבטלת את המחילה. נפסק להכשיר את הגט למרות שדרישת הבעל למחילת הזכויות לא התקיימה בשל מסירת המודעא. מדובר בדרישה של הבעל שאינה לפי ההלכה. שכן מדובר בדרישת הבעל לויתור על הכתובה והמזונות כשלא התברר בתשובה שהאשה הפסידה כתובתה ומזונותיה עד הגט ולבטח לא הפסידה את מזונות ילדיה. מאחר ומדובר בדרישה לא צודקת, ניתן להטעות את הבעל, מבלי שההטעיה תפגום בריצוי הלב של הבעל. כשבעל בא בדרישה לא צודקת ניתן לקבוע שאין קשר בין ריצוי הלב של הבעל לבין קיום הדרישה. שהרי ריצוי הלב נובע מהרצון להיות מישראל ולעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות. במקום בו דרישת הבעל באה בהתאם להלכה ניתן לקשר את ריצוי הלב עם קיום דרישתו. בנידון דנן התבאר שדרישת הבעל הינה בהתאם להלכה לכן לא ניתן להטעות את הבעל, והטעיה גורמת לחוסר בריצוי הלב בגירושין. לא כן בנדון פסק הדין הנזכר, שם הדרישה למחילת הכתובה והמזונות אינה דרישה שבאה בהתאם להלכה, שכן אישה לא חייבת למחול על זכויותיה וזכויות ילדיה על מנת לקבל גט. לכן כשבעל דורש שהאשה תמחל על זכויותיה, אין לראות את קיום הדרישה כבסיס להתרצות. כשבעל דורש דרישה לא צודקת ניתן לומר עליו "עם נבל תתנבל" והטעיתו לא תפגע בריצוי הלב שלו בגירושין. כדברי הגמרא במסכת יבמות בדף קו עמוד א: "משטה אני בך", סברה הנכונה רק במקום שאין מקום להתחייבות מעיקר הדין. וראה בשאלות ותשובות היכל יצחק אבן העזר ב סימן מח, שנשאל האם מותר להטעות בעל שמתנה את הסכמתו לתת גט בדרישה שאבי האשה יתן 300 לירות למוסד, ביחס לאפשרות ההטעיה כתב: "בנוגע לשאלה אם מבחינה מוסרית ראוי לעשות כך לכתחילה - כהא דב"מ ע"ה ע"ב, ויבמות ק"ו בבת חמוה דרב פפא, וכהא שאמרו חז"ל מי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא וכו' - אני מניח שהרבנים וחברי הבית דין משוכנעים שאיש זה עושה עול במה שמעגן את אשתו שנים רבות, ושיש כאן ענין של עם נבר תתבר וכדרשת חז"ל הידועה, כי אחרת לא היו הרבנים חושבים להזדקק לזה כלל, כי שארית ישראל לא יעשו עולה וגו', הלואי שהיה כוח ביד בית דין לכופו בשוטים או ע"י מאסר, אך כל זמן שאין בידינו לכופו צריך להשתדל בכל אופן שהוא להתיר עלובה זו מכבלי העיגון." הבסיס לדיון ההלכתי באותה תשובה בעניין כשרות הגט במקום הטעיה, מבוסס על העובדה שההטעיה היתה מותרת בהיות הבעל "נבר" שעמו יש לנקוט בדרך של "תתבר". כשלבעל דרישות לא צודקות אין בהטעיה השפעה על הריצוי שלו בגירושין. לא כן כשהדרישה צודקת ומהווה את הבסיס להתרצות בגירושין, כאן אי מילוי דרישת הבעל פוגם בהתרצות בגירושין וגורם לפסלות הגט. בהתאם לחילוק האמור, אין סתירה בדברי הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, בין דבריו בפסק הדין האמור ובקובץ תשובות, לבין המובא בשמו בשו"ת וישמע משה חלק א עמוד שעא (אוצר פסקים ותשובות שהשיב הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל), שפסל גט במקרה שהאשה תבעה בערכאות בניגוד להסכמתה שלא לתבוע בערכאות. במקום בו האשה מפרה התחייבות שלא לתבוע בערכאות, שם דרישת הבעל הינה בהתאם להלכה, נכונה העדות על כך שהגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל פסל את הגט, היות ואי קיום דרישת הבעל הצודקת פוגמת בהתרצות הבעל בגירושין. במקום בו האשה מבטלת את מחילת הכתובה ושאר זכויותיה, שם דרישת הבעל למחילת הזכויות אינה לפי ההלכה, אי קיום הדרישה לא פוגם בהתרצות הבעל בגירושין והגט כשר. הרי שבהתאם לחילוק האמור אין קושי לקבל את עדותו של בעל וישמע משה, ביחס לדעתו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. מכאן שבנדון דנן, בו דרישת הבעל שלא לתבוע בערכאות היא בהתאם להלכה, אי קיום הדרישה מביא לביטול הגט כדברי הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל המובאים בשו"ת וישמע משה. כמו כן, בפסק הדין האמור הובאו דעות הפוסקים הפוסלות גט במקום שהבעל לא מקבל את מבוקשו שבגינו התרצה לגרש, וכך בהמשך אותו פסק דין בפסקי דין רבניים חלק ה בעמוד 75: אמנם דעת המשפט צדק (ח"א סי' נ"ח) להחמיר במקרה והבעל לא רצה לגרש את אשתו (אלא להמשיך בחיי הנשואין) והשפיעו עליו שיתן גט ויקבל בעד זה סכום כסף ולבסוף לא קיבל כפי שהוסכם, שלא תנשא לשוק, ותמך יתידותיו על הסוגיא דב"מ הנ"ל ואעפ"י שלא הזכיר דבר זה בשעת נתינת הגט... ודאי דעל דעת הפשר שנתפשרו קא יהיב גיטא, ואף דבזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י אם לא הזכיר בשעת מכירה לאו כלום הוא, זהו משום דליכא אומדנא דמוכח כולי האי... אבל בנ"ד שהם הפצירוהו הפצרות גדולות ולא הטה אוזן בשום צד ואופן עד הפשר ההוא והם התחילו להתנות עמו ודאי דכו"ע יודו דאדעתא דהכי עביד מה דעבד... וכן דעת משאת משה אה"ע סי' ח' (אכן שם בסי' ט' הובא תשו' מוהר"ש קמחי ז"ל דפליג עליה בזה והכשיר את הגט אעפ"י שלא החזירה לו את החפץ כפי שדרש הבעל בטרם שבאו לסדר הגט), מ"מ נראה דגם לדידהו אם בשעת סידור הגט אמר הבעל שמגרש בלי שום תנאי דהגט כשר לכו"ע. מבואר שבפסק הדין הנזכר עיקר הסברה שבגינה הגט הוכשר, למרות דעות הפוסקים שפסלו גט בנסיבות דומות, הינה אמירת הבעל שמגרש ללא תנאי. אך כבר התבאר שבנדון דנן אין ערך לאמירתו שמגרש ללא תנאי, לכן הגט יפסל כאותם דעות המובאות בפסק הדין הנזכר שפסלו גט בנסיבות דומות. יד. החלטות בית הדין הגדול - ההחלטה מיום י"ב תשרי תשע"ה (06/10/2014) בתיק ‏841246/4‏ והחלטה מיום י' אדר תשע"ז (8.3.2017) בתיק 970523/3, ההחלטות עסקו בשאלת ביטול גט בשל הפרת הסכם גירושין. הפרות שחלו לאחר סידור הגט. לא מדובר בהטעיה שהיתה כבר בשעת הגט. גם לא מדובר בגילוי דעת מפורש בדרגת "אומדנא דמוכח" כבנדון דנן. על כן אין ללמוד מהחלטות אלה לנידון דנן. דעות הפוסקים שהחמירו בכנדון דנן עד כה התבאר שבשל המיוחדות שבנדון דנן, הגט בטל. הוכח שקיים שוני בין נידון דנן לבין מקרים בהם דנו הפוסקים להכשר הגט. עתה יובאו דברי פוסקים רבים שהחמירו לפסול ולבטל גט מוטעה בדרגות הטעיה כמו בנדון דנן ואף בפחות מכך. מדברי הפוסקים, גדולי הדורות וגדולי הדיינים עולה שפסקו להחמיר בנידונים הדומים לנדון דנן וכפי שיתבאר לקמן. תחילה יובאו מקורות העוסקים בהטעיה כבנדון דנן בו הגט ניתן על סמך התחייבות האשה לדון בבית דין בדין תורה והאשה הטעתה את הבעל ולאחר הגט הפרה את ההתחייבות ותבעה בערכאות. בהמשך יובאו נידוני הטעיה שונים. א. בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן לז מעלה חשש על הגט במקום שהאשה תבעה את הבעל בערכאות כשהבעל לא ידע שהאשה תוכל לתבוע אותו: "בענין אשה שתובעת את בעלה בערכאות אחר הגירושין תביעת ממון והיה להבעל לחוש לזה אם איכא חשש על הגט בשביל זה י"ב סיון תשל"ב... אבל כשהיא תובעת דבר שאינו חייב לה מצד שיש לה כח מדיני המדינה יש לחוש דאולי הוא כאנן סהדי שלא היה נותן גט אדעתא דהכי ובפרט שהסכימה לפסק ב"ד לקבל הגט בסך שאמרו הב"ד... ואם האמת שלא ידע שתוכל לתבעו בדיני המדינה איכא חשש גדול על הגט לע"ד." ב. לעיל הובאו דברי הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שהובאו בשמו בשו"ת וישמע משה חלק א עמוד שעא (אוצר פסקים ותשובות שהשיב הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל), שפסל גט במקרה שהאשה תבעה בערכאות בניגוד להסכמה, וכך כתב: "במעשה שהיה בתנאי שהתנה הבעל כנתינת הגט שאלתי בשליחותם של קבוצת רבני ארה"ב שליט"א ע"י הגאון הרב פנחס וינד שליט"א דומ"צ ק"ק בעלזא ארה"ב בענין גט שהבעל התנה קודם נתינת הגט שמגרש אותה על תנאי שלא תתבע ממנו מזונות וכן שלא תתחרט על מה שהילדים נשארו אצלו וכמובן שלא תלך לערכאות לבקש בענינים אלו ועשו קנין על זה וחתמו על שטר על כל ההתחייבויות הנ"ל כעבור זמן מה אחר שקיבלה האשה את הגט הלכה לערכאות לתבוע את הבעל ובינתיים הבעל התחתן כבר והאשה גם נתארסה ועומדת להתחתן בעוד כשבועיים והבעל טוען שהיות שהיא הלכה לערכאות שלא כדין נתבטל הגט למפרע וא"כ אסורה להתחתן לפני שהיא תקבל ממנו גט חדש והוא מסרב לתת לה גט חדש וע"כ מחפשים גדולי הרבנים דרך הישר להתיר את האשה הזאת מכבלי העיגון שמע הרב ותחילה אמר אוי וויי זה שאלה על כל הגט שאלתי מיד הרי לפני נתינת גט מבטלים כל התנאים שיש על הגט וא"כ גם התנאי הזה יתבטל והשיב אבל כאן הרי עשו קנין על זה וחתמו על שטר כוונתו דבאופן שיש אומדנא דמוכח שהבעל לא נותן הגט רק בתנאי זה שפיר מועיל התנאי כמו שמבואר באחרונים והוסיף שיש להעמיד בית דין בארה"ב על זה ולשכנע את האשה שתפסיק ללכת לערכאות ואם יחליטו ששוב אין האשה עוברת על התנאים שהיתנה אתה הבעל שפיר יחול הגט אבל אם תמשיך הלאה ללכת לערכאות ושלא לקיים את תנאי הבעל יהיה שאלה על הגט [ועי' היטב להלן]. לאחר כמה ימים נשלחתי עוד פעם ושאלתי התנאי של הבעל היה שלא תלך לערכאות לתבוע ממנו את המזונות והילדים והיא אכן הלכה לערכאות אבל הפסידה שם בתביעה נמצא שלא חייבה את הבעל כלום והיא ממתנת להינשא השבוע מה דינה. והשיב אם כן הרי יש לומר דעיקר התנאי היה שלא תתבע אותו וכיון שממילא הפסידה בתביעה הרי נתקיים התנאי אבל אפילו הכי היות ויש להסתפק במה שהיה עיקר כוונתו דשמא לא רצה שתתבע אותו לערכאות כלל וכלל ואם כן עברה על תנאו א"כ צריכה לקבל ממנו גט נוסף" ג. בשו"ת משנה הלכות חלק יד סימן קמד, דן בארוכה בנידון בו האשה פנתה לערכאות לאחר שהתחייבה לפני הגט שלא תעשה כן, הנידון דומה מאד לנידון דנן. לאחר הצגת השאלה, מאריך בתשובה להוכיח שהגט בטל למפרע, ומביא תשובת בעל מנחת יצחק שדן בנידון דומה ופסק לפסול את הגט, וכך כתב: "... כששמע הבעל מאד נרתע ונחרד שאשתו היתה עלולה לעשות לו כן וטוען הבעל כיון שכן הרי הכל הי' בערמה ועל דעת כן מעולם לא הי' נותן גט והו"ל אומדנא דמוכח לכ"ע דכה"ג שתגזול ממונו והבנים וכל רכושו ותשימהו בבית הסוהר, מעולם לא הי' מסכים לגרשה וראי' לדבר שהרי כל זמן שהיתה בערכאות לא רצה לגרשה זה ארבע שנים. ועל טענתה שהיתה מוכרחת לחתום שלא תשאר עגונה לעולם טענת שקר היא שהרי אדרבה הבעל קבל על עצמו דיני התורה וגירשה וכל אלו השנים טענתו היתה שאינו רוצה לגרשה רק אם תקבל עליה ב"ד ישראל ויעשה הכל ע"פ התורה וע"פ ב"ד ישראל ולא שרצה לעגנה כלל ומיד שהסכימה שלא תלך עוד לערכאות עד עולם הלך עתה לב"ד ורק בשביל זה הסכים לדון ולגרש וכיון שהלכה לערכאות שוב, ובטלה והפירה את הבטחתה שקבלה וחתמה עצמה על הסכם בפני ב"ד שלא לילך לערכאות, הגט נמי בטל דהו"ל גט מוטעה שהטעתה אותו... תשובת הגאב"ד ירושלים באשה שהטעה את בעלה. וזה כשנתיים שנשאלתי בכעין זה בב"ד אחד בבאלטימאר ואז קבלתי תשובה כת"י מהגאון מוה"ר י"י ווייס זצלה"ה גאב"ד ירושלים עיה"ק ה' שבט תשמ"ח שנשאל בשאלה כזו ממש והאריך בנדון כעין זה ממש והביא מהפוסקים הנ"ל וכתב דכן נראה לפי דעתו הגדולה שאם תתבע אותו לערכאות לאחר נתינת הגט ומבטלת ההסכם שחתמה עליו שלא תלך לערכאות עוד, הגט בטל וצריכה גט אחר להתירה לשוק, "אם ירצה הבעל"... וסיים דאם תמשיך תביעתה לבעלה המגרש בערכאות הגט בטל ואף אם תבטל אח"כ התביעה בערכאות צ"ע אם צריכה גט מחדש... ולפ"ז בדידן כיון דאמר בפי' דכל זמן שלא תחזור מן הערכאות אינו רוצה ליתן גט וגם לאחר שתוציא ותצא מן הערכאות לא יתן גט עד שתסכים שלא תלך עוד לערכאות להבא עד עולם וכל זה נכתב ונחתם בכתב הגם שלא התנה תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן ולא כפל לתנאו מ"מ אין לך אומדנא גדולה מזו ואפילו לא אמר והתנה כל דיני תנאי לפי שאין בידו להתנות מטעם המרדכ"י שהובא ברמ"א שבזמננו אין כותבין תנאי בגט ואין נותנין גט על תנאי אבל מ"מ הרי לא גרע זה מהמוכר ע"ד למיסק וכו' לארעא דישראל וכיון דביטלה ההסכם והלכה לערכאות נתבטל הגט בהליכתה ואפילו תחזור בה ותוצא מן הערכאות צריכה גט שני אם יסכים לזה בעלה לגרשה שנית כיון דביטלה הגט ע"י מה שחזרה בה ואומרת שבערמה עשתה הכל והבן. עוד נלפענ"ד לחלק ולומר בין מגרש בסתם למגרש בסיבה דבסתם גיטין וקידושין שמגרש ברצונו ומדעתו ליכא גילוי דעת אבל היכי דהוה אומדנא דמוכח ואנן סהדי לאו גילוי דעת הוא אלא אנן סהדי שזה דעת כל האדם... דא"כ בדידן דאומדן דעת הוא שכה"ג ודאי לא הי' רוצה לגרש ולא זאת אומדן דעת אלא הרי כתב וחתם שרק באופן כזה הוא רוצה לגרש ואנן סהדי בדבר ואומדן דעתו שד' שנים וכיוצא בו עיכב ולא גירש באופן השני א"כ כה"ג אפשר מודי הראב"ד ודעימי' דכה"ג לכו"ע הגט בטל... ... ועל השאלה שחתמה על הסכם טוענת בפי' בערכאות שכל ההסכם שעשתה לא הי' אלא להטעות בעלה כדי שתוכל לקבל הימנו גט וא"כ היא מודה דמתחילה בעלילה ובערמה להטעות את בעלה שיתן לה גט היתה ועכשיו שכבר יש לה הגט הוא טוענת שהיתה מוכרחת להסכים ולחתום על ההסכם עם בעלה אבל מעולם לא התכוונה לזה, אנן סהדי שהבעל נמי אילו הי' יודע שכוונתה להטעותו לא הי' נותן לה הגט שהרי הוא רק בשביל שהבטיחה לו בפני הב"ד ובחתימת ידה שתחזור ותצא מהערכאות ולא תוסיף תת כחה לערכאות וליקח ממנו עוד כסף ולצערו ולכן הסכים ליתן לה שטר גט ואם היא בטלה את השטר שנתנה לו ואומרת כן מפורש שההסכם הי' רק ערמה אין לך הטעה גדולה מזו שהטעתה לגרשה בערמה ואז תביאהו לבית המשפט ויעלה לו הון רב אנן סהדי שגם הוא לא הי' מסכים לגרשה מעולם, כה"ג גם החולקים על המרמ"ל מודים לזה דהגט בטל... ... וכ"ש הכא שאמר מפורש שרק באופן זה מגרשה דודאי ע"ד כן לא גירשה... ... ולפ"ז הכי נמי ודאי כיון שבא לפני ב"ד ולא רצה ליתן הגט עד שתסכים האשה לפני ב"ד שלא יתבענו עוד והוא על סמך הבטחת הב"ד הוא שהיא תקיים חתימתה ודאי דבר מפורסם כזה וניכר שלא רצה לגרש אלא שלא תתבענו עוד ולא תצערהו ותטריחהו בערכאות וכיוצא בזה וכיון שעברה על כל זה אנן סהדי שאילו הי' יודע שתטעה אותו לא הי' נותן גט ולא צריך לזה תנאי עם דיני תנאי שהרי עשה מה שהי' בידו לעשות ולפרסם הדבר שלא נתן כל זמן שהיתה בערכאות עד שהוציאה מהערכאות וכן עשה עמה הסכם שלא תלך והי' זה בפני ב"ד ואנן סהדי דלא הטריח עצמו והב"ד על לא דבר לכתוב ולחתום כדי שאח"כ תעשה היא צחוק מבעלה אלא כה"ג לא הי' נותן גט כלל והו"ל מוטעה ופסול... ... והא טענה שכיון שלא התנה בתנאי כפל לא הוי תנאי אומר אני אדרבה כיון שכעת קיי"ל שאין ליתן גט על תנאי ואין להתנות בתנאי כפול הרי הוא יותר אומדנא דלא הי' נותן גט באופן אחר והא דלא הותנה הוא משום שאין מתנין בזה"ז אבל אומדנא דמוכח הוא לכ"ע, וכ"ש היכא דלא רצה ליתן גט כלל ורק נתן מחמת שהבטיחוהו הב"ד שלא תלך עוד לערכאות לאחר שיתן לה גט, והסכימה לזה וחתמה עצמה א"כ הרי על הבטחת הב"ד וחתימתה הוא דסמך וכיון שהטעתו ובערמה עשתה הכל נמצא דהי' הכל טעות ממילא הגט בטל למפרע כנלפענ"ד... בקיצור העולה לנידון דידן דכה"ג כ"ע מודי שהגט בטל ואפי' החולקין על המהרמ"ל ואם תנשא בגט זה יש יותר מחשש גדול שיהיו בניה ממזרים ר"ל, ויש להזהיר על זה... ... כיון שראיתי הני תלתא גברא רברבי עמודי עולם מאורי אור גדולי הדור הנ"ל חששו לה ועליהם ובראשם המבי"ט אשר מלא כל הארץ כבודו לכן כתבתי מה שעלה במצדתי והני נשים שחשבו לילך לערכאות ועדיין לא הלכו יפה להם שתיקתן וח"ו לא יגרמו לעצמן צער ועיגון וכיוצא בו וימנעו מלעבור על תורת ה'..." ד. בתשובת הרה"ג יהושע ולנדר זצ"ל, שהובאה לעיל, כמובא בקובץ אשל אברהם חלק ג עמוד 208. דן בעניין אשה שלא קיימה את הסכם הגירושין בעניין הילדים ותבעה את הבעל בערכאות של גויים, שלא כפי שהתחייבה בהסכם, ופסק לפסול את הגט וכך כתב: "ומעתה בניד"ד כולהו פסולי איתניהו ביה וזה שסידר הגט תקנתו קלקלתו לבלתי תת מקום להכשיר אף בשעה"ד באשר יבואר ויע"ע בתשו' צמח צדק חאה"ע סי' רפ"ט אות ו' ובטו"ז סי' קמ"א ס"ק מ"ח ובב"ש שם ס"ק צ"ח וכן הורו בזה למעשה גדולי הפוסקים האחרונים בשו"ת בית שלמה סי' קל"ז תשו' ברכת יוסף סי' צ' תשו' בת עיני סי' א' תשו' חסד לאברהם סי' מ"ג ובתשו' עין יצחק סי' מ' ותשו' משכנות יעקב סי' ל"ח ותשו' דבר משה תאומים סי' כ"ז ובתשו' תשורת שי ח"א סי' תי"ט עד אחרון זמנינו בתשו' אגרות משה אה"ע ח"ג סי' ל"ז ועוד לא עת האסף פה... ... וראיתי בישועות יעקב אהע"ז הל' חליצה סי' קס"ט שהאריך מאד בענין הסתירה בסוגיות לענין חליצה מוטעית יבמות קו ... וכתב ... ולי נראה ביאור הדבר על דרך האמת וכו' דדוקא כשהיא לא אמרה לו דבר אבל אם האשה בעצמה אמרה לו שתתן לו ר' זוז וכו' שהאשה הטעית אותו וכו' אמרינן שלא כוון לפוטרה ואף שאין כאן גדר תנאי וכו' והחליצה בטלה וזה ברור מאד כשמש יעיי"ש עכתו"ד הרי שאפילו בחליצה דנקטינן חליצה מוטעית כשרה לפי שאין תנאי בחליצה ואפי"ה בהטעתו דן לומר שהחליצה בטלה וכש"כ בגט דנקטינן שגט מוטעה פסול לכן בהטעתו הגט בטל... ... עוד יש פסול נורא בגט לפי פרטי העובדא ... כאילו קצץ מחיר ותשלומין בעד רצונו בהגירושין דבכה"ג אם לא שילמו לו כפי מה שקצבו עמו ודאי הגט בטל ובזה לא בעי משפטי תנאים כלל וכבר האריך בזה בתשו' ברב"י שם והגרי"א בתשו' עי"צ... לכן בהתאחד כל הלין נראה לענ"ד שאין לסמוך על גט זה והו"ל גט מוטעה ויש להודיעה ולהזהירה בנפשה לבלתי לסמוך להנשא בגט זה עד שתקבל גט כשר" דעות הפוסקים שהחמירו בנדונים דומים עד עתה הובאו תשובות גדולי הדור בעניין הטעיה הנובעת מתביעה בערכאות, כנגד המוסכם וכבנדון דנן ממש. עתה יובאו תשובות של חכמי הדורות ביחס להטעיה אחרת, מהן ניתן להשליך לנידון דנן, כדלקמן: א. בשו"ת הרי בשמים חלק ב (מהדורא תניינא) סימן נה - דן בנדון גט שניתן לאחר שהטעו את הבעל ואמרו לו שלפי ההלכה נחוץ שיגרש את אשתו וישאנה מחדש, בשל כך הבעל גרש ולאחר מכן האשה נישאה לאחר, אך למעשה לא היה שום צורך הלכתי בגירושין ובכך הטעו את הבעל. בתשובה נפסק לפסול את הגט בשל אמדן הדעת הברור שבסיבת הגירושין, הדבר עדיף מתנאי ומבטל את מעשה הגט בהיותו בטעות ללא צורך במשפטי התנאים. מהנידון בתשובה השלכה לנידון דנן, לגבי תוקף אמדן הדעת שיש בכחו לבטל את הגט, גם ללא תנאי מפורש בשל ההטעיה. כך בתשובה האמור: "יוצא מדברינו דבנ"ד שהי' המדובר בין האיש והאשה מתחלה שיחזרו וישאו זא"ז ואיכא נמי אומדנא דאדעתא דהכי נתגרשו בודאי כשלא יתקיים התנאי בטיל גיטא והרי בלח"מ פ"י מגירושין כתב דג"ד גמור מועיל בגט בכל ענין ובמח"א פ"ט מגירושין כתב לחלק דהא דג"ד בגיטא לאו מילתא הוא ה"ד בביטול הגט אבל ג"ד בתנאי מהני ע"ש ובפרט שגם האשה בעצמה אמרה כן שרק על אופן זה היא מרוצה לגירושין ומבואר בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ע"ח דאף דג"ד בגיטא לאו מילתא הוא מ"מ גילוי דעתא דידה עדיף יותר ע"ש ובפרט בנ"ד הלא. האמין לאחי' ולהאומרים לו שצריך גירושין להפקיע איסורו ונשרש בלבו שכן הוא ל"ה צריך להתנות ע"ז בתנאי מפורש. והרי זה דומה למ"ש המהרי"ט בקידושין ס"ב. גבי המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו' ה"ז מקודשת מפני שלא הטעתו וכ' בשם הר"ן הא הטעתו פי' שאמרה לו שהיא כהנת וקידשה ע"ד כן אינה מקודשת אף דבתנאי שהתנה ע"מ שהיא כהנת צריך לכפול שכבר ירד לספק והי"ל לכפול אבל השתא דאמרה לו אני כהנת הימנוה הימנה וא"צ לכפול והקשה המהרי"ט ע"ז מהמוציא את אשתו משום ש"ר ומשום אילונית דצריך לכפול תנאו ותי' דבשלמא כשאמרה אני כהנת הימנוה הימנה ולא נסתפק כלל ולא סליק אדעתי' לומר שהיא משקרה דמילתא דעבידא לגלויי הוא והלכך ל"ה מקום לתנאי אבל גבי ש"ר מי לא איפשר שאינו כן ע"ש הרי דהיכי דברור בדעתו שכן הוא ל"ש לומר דהו"ל לכפול תנאו והו"ל מקח טעות. והרי הגאון בעל הסמ"ע שהוא מהמכשירין בגט שכ"מ דווינא כ' בתשובתו הנדפסה בתשו' ג"ב סי' נ"ב שאם האשה בעצמה אמרה כן קודם כתיבת הגט שנראה מענין שבכל לבה אומרת כן מפני שאוהבת אותו וניחא לה בזיווג בודאי אמרינן דע"ד כן כתב ומסר לה הגט ואי הדרה בה הגט בטל ע"ש וכ"כ בתשו' ב"ח החדשות סי' צ"א בתשובתו להמהרמ"ל ע"ש והלא בנ"ד כל ענין הגט הי' בטעות עפ"י מה שאמרו להם שבזה יבטלו הנישואין דאיסור ויהיו אח"כ נישואין בהיתר ואלמלי היו יודעים שעפ"י תורה לא רמיא עלייהו חיוב זה ל"ה מתגרשים הרי הוי טעות בעיקר הגט ובודאי כל כי האי גוונא הו"ל כאלו הותנה תנאי מפורש בכל משפטיו ודקדוקיו דהרי כ' בתוס' כתובות נ"ו. דמאי דבעינן משפטי התנאים הוא משום דאי לא"ה לא אתי דיבור ומבטל מעשה א"כ התינח היכי שאנו צריכין לדיבור התנאי שמתנה משא"כ היכי דבשעת עשיי' טעותו מוכח מתוכו הרי א"צ לשום דיבור הו"ל כי הא דא' ב"ב קמ"ו... סוף דבר לפענ"ד הגט בטל ואיתתא דא מ' חי' בת דוב עדיין היא א"א לכל דברי'..." ב. בשו"ת הרי בשמים חלק ב (מהדורא תניינא) סימן פח דן בנדון זוג שהתגרש לאחר שהגיעו לפשרה בעקבות טענות ומענות. הפשרה היתה שהאשה תתן לבעל את הזכויות בבית הרשום על שמה וכך סודר הגט. אלא שהאשה הטעתה את הבעל ברמיה ולא קיימה את הפשרה שהושגה. בתשובה מאריך להוכיח שהגט בטל מכח אמדן הדעת הברור שהגט ניתן רק בשל הפשרה שהושגה ורק כך התרצה הבעל בגרושין, ומוכיח שהפסול הוא לכל הדעות. גם המכשירים את הגט מוינה יודו כאן שהטעיה גורמת לפסלות הגט. העיון בתשובה הארוכה מעלה קווי דימיון רבים לפסול הגט בנדון דנן. וכך כתב: "והנה כבר האריך הפני יהושע בחידושיו... היכי דאיכא ג"ד גמור מהני מדינא לבטל הגט אפי' בדלא כפלי' לתנאי' גם לר"מ והכי מבואר באמת בתוס' קידושין ו': דהיכי דאיכא ג"ד גמור מהני אפי' לא כפלי' לתנאי' וכ"כ בריטב"א בחי' גיטין שם בשם רבותיו וכ"ה בר"ן פ"ב דקידושין ע"ש ועלח"מ פ"י מה' גירושין הי"ג ... ובנ"ד כנראה מכותלי מכתבך האברך הזה נשאר בערום ובחוסר כל וחייו תלואים לו מנגד הבית הזה הדבר נראה בעליל שרק בשביל זה גירשה מפאת שחשב שבחתימתה תזכה לו הבית ובלעדי זה ל"ה מגרשה ובג"ד כעין זה הוי טעות בעיקר הגירושין ומעיקרא ל"ה חלות להגט כלל... כיון דאמר הבעל שבשביל שבחתימתה תזכה לו הבית הוא מגרשה וכיון דבאמת אין חתימתה מועלת הוי מוטעה מעיקרא... וכיון דהוי טעות מעיקרא לא חיילי הגירושין כלל והו"ל גט מוטעה דמבואר ביבמות ק"ו דפסול... אבל היכי דאיכא אומדנא דמוכח דהוי כתנאי מפורש בודאי ל"א דגמר בדעתו שיתקיים הענין אף אם לא יהי' כן... וא"כ בנ"ד הו"ל בודאי גט מוטעה שהסכים על הגירושין רק עפ"י עצתם של הפשרנים שהשיאוהו לכך... וכבר כתבנו דל"ש לומר מדלא הקפיד להתנות בפירוש כן בשעת הגירושין ואדרבא הלא ביטל כל התנאים בשעת סידור הגט וביטל ג"כ זה משום דע"כ לא ביטל רק תנאים אבל לא טעות כמבואר כ"ז בתשו' גדולי האחרונים וביותר בנ"ד כיון שהושלש לבטחון הוועכסעל מאבי האשה הי' בעיניו כדבר שכבר נעשה ול"ה צריך להזכיר עוד מזה וכי"ב כ' בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ע"ח ע"ש. ע"כ הדבר ברור שיש לפסול גט זה וגם המכשירין בגט שכ"מ דווינא עב"ש סי' קמ"ה ס"ק ט"ז יודו בנ"ד שהגט פסול. בפרט אחרי שעשתה האשה רמאות כזה..." ג. בשו"ת קנה בשם חלק ד סימן קטז שצוטט לעיל, דן בנדון בו אשה הבטיחה להעביר את חלקה בדירה לבעל עם סידור הגט אלא שהתברר שהאשה הקדימה והעבירה את חלקה בדירה לאחר. בדבריו הובאה תשובת בעל מנחת יצחק זצ"ל שדן לפסול גט מחמת הטעיה בעניין הסכם הגירושין, וכך כתב ביחס לנידון שנשאל, שיש בו הרבה מן הדמיון לנידון דנן: "עוד מצינו תשובה ממורינו הגאון הגדול בעל מנחת יצחק זצללה"ה (שלא ראה עדיין אור הדפוס) שיצא בתוקף עוז לפסול גט מחמת ביטול הסכם הגירושין שביניהם על יסוד סברת המהר"ם מלובלין וסיעתו דאדעתא דהכי לא גירשה, וכן מצינו באגרות משה להגר"מ פיינשטיין זללה"ה (אבן העזר חלק שלישי סי' ל"ז וחלק רביעי סי' קט"ז) שחשש ג"כ לטענה זו דבדבר דלא הוי ליה למידע יכול לטעון דאדעתא דהכי לא גירשה יעו"ש. הנה עד כאן הבאתי מכללות דברי רבותינו גדולי הדורות דור אחר דור עד לדורינו זה, שבכל כי האי גוונא דאיכא גילוי דעתא ואומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא גירשה הגט בטל, ולא מהני בזה מה שהבעל מבטל כל תנאין בשעת סידור הגט. אמנם נלע"ד דבנידון דידן יש לומר דאין כאן שום מחלוקת ולכו"ע הגט בטל, דאף החולקים על המהר"ם מלובלין מודים בנידון דידן, וכמש"כ הפתחי תשובה (שם סי' קל"ד סק"א) דשם בהנידון של המהר"ם מלובלין סוף סוף היה הדבר תלוי באיזה תנאי, ושפיר כתבו לפי דעתם דמכיון שנתן אח"כ הגט בלא שום תנאי ביטל התנאי הראשון, אבל היכא שאמרו להבעל שכבר השלישו החפצים בשלימות, וקיימו התנאי שהקפיד עליו מתחלה, בזה אין שום הוכחה ממה שאומר אח"כ שנותן בלא שום תנאי, לומר שמבטל תנאי הראשון, דיש לומר דכוונתו הוא רק על תנאי דלהבא, אבל לא על העבר דלדעתו הוא כאילו מונח בקופסא, יעו"ש... ועל כל פנים היוצא מדברינו אלה מכל הני הוכחות שהבאתי בנוגע לנידון דידן, מכיון דאיכא גילוי דעתא ואומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא גירשה הגט בטל, ואפילו אם יחזרו ויתקנו להסכים כפי אשר התנו תחילה, אכתי אין זה מועיל להכשיר הגט הראשון, וצריכה גט שני מחדש... ואשר על כן נלע"ד מכל הלין טעמי ברור ופשוט בנידון זה, לצאת מכל ספק ושמצי דשמצי מחשש ספק איסור אשת איש שהוא חמור מאד ולכתוב לה גט חדש, ובפרט דאין כאן שום חשש עיגון מצד בעלה ומשפחתו, אם רק יקיימו את כתב הסכם הגירושין שהותנו ביניהם למכור לו חלקה בהדירה, שהרי בלא"ה כל אפיין שווין דמחויבת היא בזה, ובלא"ה בודאי דלא חלים הגירושין." ד. בשו"ת בית שלמה אבן העזר סי' קל"ז - דן בנידון בעל שהבטיחו לו ממון רב על מנת שיגרש את אשתו ולאחר הגט התברר שהטעו את הבעל. בתשובה דן להצריך גט נוסף בשל ההטעיה, וכך מסיק: "... והוא חומר איסור אשת איש על כן הנני למלאות דברי כת"ה שאסורה האשה להנשא עד שתשיב מבעלה גט שנית בלא ערמה..." ה. בשו"ת בת עיני תשובה א' - דן במקרה בו זייפו מכתב של אבי הבעל בו הוא מורה כביכול לבעל לגרש את אשתו. הבעל גרש בעקבות המכתב המזוייף. בתשובה מאריך לדון בדברי התלמוד והפוסקים תחילה דן להחמיר לפסול את הגט ושלא מועילה האמירה שמגרש ללא תנאי, לאחר מכן מביא צדדי היתר אך לא מכריע בדבר. ו. בשו"ת תשורת ש"י חלק א סימן תי"ט - בנדון בו אשה השלישה לפני סידור הגט סכום כסף אותו התחייבה לשלם לבעל ולאחר הגט פעלה בערכאות לעיקול הכסף שהושלש ולבסוף הערכאות ביטלו את החיוב. כך שהבעל הוטעה והכסף שהושלש עבורו לא הגיע אליו. בתשובה דן לפסול את הגט בשל ההטעיה. המקורות והסברות המובאות בתשובה שייכים לנידון דנן. ז. בתשובות רבינו יעקב מליסא חלק אבן העזר סימן נג כותב דעתו לפסול את הגט שניתן בהטעיה, בנדון הגט שפרטי המקרה מובאים בשו"ת ישועות יעקב בחלק אבן העזר סימן כה. מדובר באשה שהתפשרה עם בעלה שיתן לה גט, בהנחה שאין בידה מעות של הבעל, מעבר למה שהיא הודתה, וכך ניתן הגט. אלא שהתברר שהאשה הטעתה את הבעל והיה בידה סכומים גדולים יותר ממה שהודתה ששייך לבעל. ח. בתשובות ברכת יוסף סימן צ, שהובאה בדעת הרוב, דן לפסול גט במקום שהאשה הטעתה את הבעל בנדון בו האשה התחייבה לפני סידור הגט להחזיר לבעל תכשיט המשובץ במרגליות. האשה השלישה את התכשיט אצל מסדר הגט, ולאחר סידור הגט התברר שהאשה גנבה מהתכשיט את המרגליות. ופסק לפסול את הגט אם האשה לא תחזיר לבעל את המרגליות. ט. בשו"ת דבר משה (תאומים) תניינא סימן כז פסק לפסול גט שניתן בהטעיה של האשה שאמרה לבעל שבנם חולה וכסגולה לרפואתו יגרשנה וינשאו מחדש. הגט נפסל למרות אמירת הבעל שמגרש ללא תנאי. י. בגוף פסק הדין הוזכרו תשובות ופסקי דין מהם עולה שיש להחמיר בנדון דנן: תשובת עין יצחק בחלק ב - אבן העזר סימנים לז, מ. פסק הדין של בית הדין בירושלים שהובא בספר דברי יוסף אבן העזר חלק ב סימן יח ובמאגר מקוון פס"ד פב. יא. סקירה על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים, גם אלו שלא פורסמו, בנידון גט מוטעה, ניתן למצוא במאמרו של עמיחי רדזינר:" מלבוב לתל אביב : פסיקות גט מוטעה בשל הפרת הסכם הגירושין בבתי הדין הרבניים" / משפטים לט תשס"ט, (פורסם ב"נבו"). מפסיקות בתי הדין בנידוני הטעיה שונים, עולה שרבים מגדולי הדיינים נטו להחמיר להצריך גט נוסף במקום הטעיה. מהם שהקלו רק במקום עיגון. מנגד, דעות גדולי הדיינים שהקלו עסקו רק במקרים בהם ההטעיה התעוררה לאחר הגירושין ובמקום שלא היה גילוי דעת ברור ומפורש ובמקרים בהם היתה התרצות בגירושין. לא כן בנדון דנן בו היתה הטעיה כבר בשעת הגירושין, לאחר גילוי דעת ברור ומפורש של הבעל, והבעל לא התרצה בגירושין ללא קיום דרישתו וכפי שהתבאר. מדברי הפוסקים הרבים שדנו לפסול גט בדרגות הטעיה שונות ניתן ללמוד לנידון דנן, החמור בהרבה, שיש לפסול את הגט. התייחסות לחרם של רבינו תם רבינו תם החרים את המערער על כשרות גט שניתן. האם החרם חל בנדון דנן? חרמו של רבינו תם מוזכר בדברי המרדכי למסכת גיטין הלכות גט באות תנה: "כך החרים ר"ת והסכים רבינו משה תלמידו עמו וכל הגדולים גזרו בכנופיא של שוק טרויי"ש באלה חמורה ובגזרה חמורה שלא יקרא שום בר ישראל ערעור על שום גט אחר נתינתו ואם לא ינתן בפניו אל יאמר אלו היה ניתן בפני כך הייתי מערער על העדים או על הגט או על כל שאר דברים." אמנם מבואר בדברי הפוסקים שהחרם לא חל כאשר מתבררת ההלכה בעניין כשרות בגט. חרמו של רבינו תם קיים רק כאשר מוציאים לעז בדברים לא ברורים. לא כן כאשר נעשה ברור הלכתי מקיף בו מוכח מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים שהגט פסול. הדברים מבואירם בשו"ת מהרי"ק סימן לז, שכתב: "ואמנם לפי הנלע"ד לא תקן הגאון ר"ת אלא בדרך הוצאת לעז במילתא דלא פסיקא או שבא לקנטר ולפגום ואומר שהגט פסול אבל ת"ח שרואה בגט א' פסול פשיטא ופשיטא דבזה לא דבר ר"ת דאדרבה מחויב הוא לשאול על זה מפי הגדולים כדי לאפרושי מאיסורא. וזה דבר פשוט עד כי אין צריך להאריך בו כלל." מדברי המהרי"ק עולה שבנדון דנן לא רק שלא חל החרם, אלא קיימת חובה לגלות את ההלכה בעניין פסלות הגט על מנת להפריש מאיסורא. דברי המהרי"ק הובאו להלכה בשו"ת חיים ביד סימן נט שהביא את דברי המהרי"ק להלכה ואת הפוסקים שהביאו דבריו להלכה, וכך כתב: "והנה בעתה ראיתי למוהריק"ו גופיה שורש ל"ז גבי מה שהחרים ר"ת שלא להוציא לעז על גט דזהו במילתא דלא פסיקא או שבא לקנתר ולפגום אבל ת"ח שרואה בגט פיסול פשיטא ופשיטא דבזה לא דיבר ר"ת דאדרבא מחוייב הוא לשאול ע"ז מפי הגדולים כדי לאפרושי מאיסורא יע"ש והביאו הרב כנה"ג באה"ע סימן קנ"ד הגה"ט אות פ"ו ואות פ"ח יע"ש." בשו"ת הרמ"א סימן נה, מבואר שרבינו תם לא התכוון בחרמו, לנידון בו עולה הצורך לברור ההלכתי בעניין כשרות הגט, וכך כתב: "אכן חלילה וחס לומר שמהר"ר מן הנ"ל נכוה בגחלת ר"ת ור' משה תלמידו לאמר היותו בר נידוי כמוציא לעז על גיטין, ועפרא לפומייהו דאויבים אשר מפיהם יצא קול זה. וכי יעלה על לב שום מורה לנעול דלת בפני ת"ח הדר בעיר ושמע שת"ח אחר סדר גט אחד שלא בפניו והגט אינו כשר בעיניו, שלא יבא כנגדו לחלוק עליו. כאשר עשה מהר"ר מן הנ"ל, שצווח ככרוכיא על מסדרי הגט לאמר נשים הדברים לפני המורים ולא תנשא האשה בגט זה עד יורו בו המורים. ר"ת ור' משה לא כוונו בזה ולכיוצא בו." הדברים הובאו להלכה בשו"ת קנה בשם חלק ד סימן קטז, שהוזכרו לעיל, וכך כתב בהתייחסות לחרמו של רבינו תם ותלמידיו: "ובהיותי בזה הנני על דבר עוד פרט אחד בנוגע לנידון דידן, באשר שמעתי דבת רבים שאסור להוציא לעז על גט, ויש בזה חרם ר"ת ותלמידיו, ואשר על כן הנני להביא ולהוכיח מדברי גדולי הפוסקים, שמפורש יוצא מדבריהם דכל בכגון דא אין שום חשש איסור וחרם על הוצאת לעז על הגט, ואדרבה חיובא רמיא לעורר על זה, כדי להנצל מכל מכשול וטעות ושימצי דאיסור אשת איש." התשובות הרבות בהם דנו הפוסקים לפסול גט מוטעה, מוכיחות שהחרם לא חל במקום שההלכה מבוררת לפסול את הגט. שאלמלא חל החרם, לא היו הפוסקים מורים לפסול גט. אלא שקיימת חובה לגלות את ההלכה המבוררת שהגט פסול על מנת לאפרושי מאיסורא. בנוסף לכך, מאחר ופסלות הגט בנדון דנן מתבססת על הטעות, הרי שהגט בטל מעיקרא וכלל לא היה גט, משכך לא חל החרם. החרם יכול לחול על גט שניתן ויצא לעז על כשרותו, אך משעה שהגט ניתן בטעות הרי שהוא בטל מעיקרו וכאילו שלא ניתן הגט. ממילא אין לחרם על מה לחול. סברה זו מוזכרת בשו"ת חכם צבי ליקוטי תשובות סימן קיד ביחס לגט שניתן על תנאי, וכך כתב: "ועוד אני אומר שבגט כזה שניתן על תנאי ואפשר שיתקיים התנאי או לא, ואם לא יתקיים התנאי הרי זה גט בטל מעיקרא ואין כאן שום ריח גט, שהרי אפילו אם הוא כהן מותרת להחזיר לו, ברור שהוא שכל המוציא עליו לעז עכשיו קודם שנתקיים התנאי אין עליו גזירת ר"ת ז"ל, שהרי אפשר שיתבטל גט זה מעיקרא ואין כאן גט ונמצא שלא הוציאו לעז על גט אשה שנתגרשה בו." מדבריו עולה שהחרם לא קיים אם מתברר שהגט לא חל בשל תנאי, ומכאן שכל שמתברר שהגט לא חל גם החרם לא חל. הוא הדין במקום שמתברר שהגט לא חל בשל טעות, שהרי נמצא שלא היה גט וממילא לא חל החרם. שלא מן הצורך נוסיף, את שכבר התבאר, שהשאלה על כשרות הגט התעוררה על ידי בית הדין בארצות הברית שסידר את הגט ולא על ידי אחרים. חרמו של רבינו תם חל רק על אחרים המוציאים לעז על גט שניתן ולא על בית הדין שסידר את הגט. לאחר שבית הדין שסידר את הגט העלה את שאלת כשרות הגט, עולה החובה לדון לפי ההלכה בשאלת כשרות הגט ולא חל חרמו של רבינו תם כלל וכלל. אלא חלה חובה להורות על פי ההלכה שהגט פסול על מנת לאפרושי מאיסורא. התייחסות לתגובת הדיין שהכשיר את הגט להלן תשובה להערות דעת הדיין שהכשיר את הגט. א. נידון דנן דומה ממש להפקדת "חפצים מקולקלים" בידי הבעל בשעת הגט. הדברים התבארו לעיל אך נוסיף לאמת ולבסס את הדבר. בשעת הגט היה בידי הבעל מסמך החתום על ידי האשה, שקיבל את אישור בית המשפט. בסעיף 6 מצהירה האשה שהבקשה מוגשת מרצונה הטוב ללא אונס וכפיה. הגט ניתן בהסתמך הבעל על הבקשה המוסכמת האמורה ועל החלטת בית המשפט למחיקת התביעה, שבאה בעקבותיו. מתברר שהסכמת האשה, עליה הסתמך הבעל, היתה בבחינת "חפץ מקולקל" וכלל לא ניתנה "מרצונה הטוב וללא אונס" כפי שנכתב בה. האשה עצמה מודה בכך בסעיף 19 לכתב תביעת המזונות שהגישה לבית המשפט ביום 8/3/18, בו כתבה: בנסיבות אלו, ומשלא ראתה האם כל ברירה לנגד עיניה, היא הסכימה לקנות את חירותה בחתימה על בקשה מוסכמת שנוסחה על ידי האב, ובכך לקבל את גיטה. האשה מודה שהסכמתה היתה באונס, כדי לקנות את חרותה, לא כפי שהצהירה תחילה. כך גם כותבת האשה בסעיף 12 לכתב תביעת משמורת והסדרי ראיה שהגישה לבית המשפט ביום 8/3/18: משכך, ולאחר שלתובעת לא נותרה כל ברירה אחרת כדי לקנות את גיטה, הוגשה בקשה לביטול פסק הדין למשמורת, שיצא מלפני בית המשפט, בחתימת התובע והנתבע. האשה מודה שבעת החתימה על הבקשה המוסכמת לא היתה לה כל ברירה אחרת, היינו היא מודה שהיתה אנוסה, לא כמו שהציגה לבעל בזמן הגירושין. משכך כתב ההסכמה שהיה בידי הבעל הינו בבחינת "חפץ מקולקל". כתוב בו שהוא נעשה ללא אונס, ומתברר, לפי הודאת האשה, שהדבר לא נכון ושכן היה אונס. לעיל הובאו דברי חלקת יואב באבן העזר סימן כה, שאם האשה מודה שכבר בזמן הגט היה בדעתה להטעות את הבעל לאחר הגט, הגט בטל, וכך בדבריו: "... מ"מ זה מועיל רק אם בשעת מעשה היה בדעת האשה להנשא לו אח"כ אבל אם תיכף היה דעתה לרמות בעלה השכ"מ והוא גירשה לטובתה ואם היה יודע שהיא שונאתו לא היה מגרשה כלל וא"כ הוא מוטעה בעיקר המעשה ואין אמירת הבעל שמגרשה בלא תנאי מועיל כלל והגט בטל..." חלקת יואב מתייחס לגט מוינה וכותב שאם האשה חשבה לרמות את הבעל כבר בשעת הגט, ותכננה לא להינשא אליו אם יבריא, הרי שהגט בטל. מדבריו עולה שהכשר הגט מוינה היה רק אם בשעת הגט האשה חשבה להינשא לבעל, אם יבריא, אלא שלבסוף שינתה את דעתה. אך אם האשה מודה שמראש לא תכננה להינשא לבעל אם יבריא, הגט היה נפסל. לכן, בנדון דנן משעה שהאשה מודה שהמסמך שהיה בידי הבעל הינו מקולקל, הרי שהאשה בהודאתה יוצרת עליה איסור מדין: "שויא אנפשה חתיכה דאיסורא", האשה יוצרת על עצמה את האיסור, בכך שמודה שבעת הגט הפקידה בידי הבעל חפץ מקולקל. לאחר שהאשה מודה בהטעיה שוב לא מדובר בדברים שבלב, כאשר האשה מגלה בפיה מה שהיה בליבה, ובכך יוצרת איסור על עצמה. כך גם עולה ממכתב ששלחו חברי בית הדין בארצות הברית לבית הדין, ביום כ"ד באב תשע"ח, בו דייני בית הדין בארצות הברית מצטטים את דברי האשה ואביה מהם עולה שהאשה לא התכוונה מעולם לקיים את ההסכם. משמעות הדברים שהאשה מודה שהיתה הטעיה בשעת הגט. לדברי חלקת יואב הכוונה להטעות פוסלת את הגט. היכולת המעשית של האשה להטעות את הבעל התבססה על כך שהיא תוכל לטעון אחרי הגט בבית המשפט שהיא היתה אנוסה, כפי שאכן טענה. הרי שבידי הבעל הופקד כתב הסכמה בו נכתב שהאשה לא אנוסה, בשעה שהיא מודה שהיא כן היתה אנוסה, הרי שהבעל קיבל "חפצים מקולקלים" בשעת הגט. בנוסף, התבאר שיתכן וקיים "חפץ מקולקל" נוסף, שהבעל היה סבור שמופקדת בידיו הבטחה שלא תהיה תביעת נזיקין, והתברר שהדבר מקולקל והדבר לא הופקד, כך שהאשה כן יכולה לתבוע תביעת נזיקין. ב. לא ניתן להסתמך על אמירה, שהגט יהיה כשר בכל מצב, שנאמרה רק בדעת מיעוט, בפסק דין שלפני הגט. שכן דעת מיעוט אינה דעה מחייבת להלכה. בנוסף, הדברים לא נאמרו בשעת סידור הגט עצמו. אמירה שהגט יהיה כשר בכל מצב צריכה להאמר דוקא בשעת סידור הגט ולא קודם לכן. הדברים נלמדים מקל וחומר מהמתבאר בדברי דעת הרוב ביחס לגילוי דעת. בדעת הרוב נכתב שגילוי דעת יכול להועיל רק אם נאמר בשעת סידור הגט עצמו ולא קודם, וכך נכתב בדעת הרוב: "... היינו דוקא כשהדברים נאמרו בשעת הגירושין, ולא קודם, ועי"ש מתשובת הב"ח החדשות סי' צ' והדברי חיים דיני גיטין סי' א' שרק בפרק הזמן שעסוקים באותו ענין של סידור הגט יחשב "שעת הגירושין". אם גילוי דעת צריך להיות דוקא בשעת הגירושין, גם אמירה על כשרות הגט, שיהיה כשר בכל מצב, צריכה להאמר דוקא בשעת הגירושין היינו בעת סידור הגט. אמנם לעיל התבאר שבמקום בו קיימת אומדנא דמוכח, לא צריך שגילוי הדעת יהיה דוקא בשעת הגט. אלא שביחס לאמירה שהגט יהיה כשר בכל מצב אין אומדנא דמוכח שהגט אכן ניתן כך. דעת מיעוט בפסק דין שניתן כחצי שנה לפני סידור הגט, לא יוצרת אומדנא דמוכח שהגט ניתן בכל מצב. במיוחד לאור העובדה שבדעת המיעוט האמורה נכתב שהדבר עוד יאמר פעם נוספת בשעת סידור הגט, דבר שלא קרה. על כן לא קיימת אומדנא דמוכח לכך שהגט ניתן בכל מצב. כמו כן, משעה שסודר גט רגיל ללא אמירה מפורשת שהגט יהיה כשר בכל מצב, הרי שהבעל ראה שבית הדין לא עומד על כך שהגט יהיה כשר בכל מצב. ממילא יש לחוש לטענת הבעל שאם היו מסבירים לו בשעת הגט שהגט יהיה כשר בכל מצב, גם אם הסמכות תהיה לבית המשפט, הוא לא היה נותן את הגט. על כן הדברים שנכתבו בדעת המיעוט לפני סידור הגט לא מועילים להכשרת הגט. ביחס לדברי הט"ז, שכתב שהבעל מגרש על דעת הרב מסדר הגט. לעיל התבאר שהדברים לא נאמרו ביחס לתנאי שכבר התבצע והבעל הוטעה, אלא רק ביחס לתנאי עתידי שעוד צריך להתקיים. כמו כן התבאר שכאשר גם הרב מסדר הגט הוטעה, אין לבעל על מי להסתמך. בנידון דנן מסדרי הגט בארצות הברית, שהבעל גרש לדעתם, גם כן הוטעו והם אלו שהעלו את בעיית כשרות הגט. לא ניתן לומר שהגט כשר היות והבעל גרש על דעת מסדרי הגט, בשעה שמסדרי הגט עצמם מעוררים את בעיית כשרות הגט. כמובן שמסדרי הגט עצמם לא טעו, הם ודאי ידעו את ההלכה שלא עושים תנאי בגט. אלא שמסדרי הגט הוטעו יחד עם הבעל, על ידי האשה שהציגה בפניהם מצג שווא. העובדה שמסדרי הגט בארצות הברית הם אלו שהעלו את בעיית הכשרות בגט, מלמדת שלא עלה בדעתם שהם סידרו גט על דעת הטעות שהאשה הטעתה אותם. הדיינים בבית הדין בארצות הברית היו מעורים בפרטי ההסכמות שבין הצדדים, כפי שעולה מהמכתבים ששלחו לבית הדין ואף הם נמצאו מוטעים. כך שאין בהסתמכות הבעל על מסדרי הגט כדי להכשיר את הגט. ג. בעניין יכולת האשה לתבוע תביעת נזיקין בבית המשפט. הנזק שיכול להיגרם לבעל מתביעת נזיקין בבית המשפט עלול להיות גדול בהרבה מנזק שאולי יגרם לבעל אם הסמכות לדון בעניין מזונות הילדים תינתן לבית המשפט. בעניין מזונות הילדים יתכן ולא יהיה הבדל משמעותי בין פסיקת המזונות בבית הדין לבין פסיקת המזונות בבית המשפט. אך בעניין תביעת נזיקין, הבעל עלול להינזק באופן משמעותי ולהתחייב בסכומי כסף גדולים מאד, המוגדרים כגזל לפי ההלכה. עיון בהליך המשפטי הארוך שקדם לסידור הגט מעלה שקיים חשש ממשי להטעיית הבעל בעניין היכולת לתבוע תביעת נזיקין. בתחילת ההליך דובר על כך שבסידור הגט האשה תפקיד בידי הבעל התחייבות שלא תתבע תביעת נזיקין לאחר הגט בבית המשפט, הדבר אף הוזכר בהחלטות בית הדין. אולם הגט סודר ללא הפקדת כתב ההתחייבות האמור. יתכן ומדובר בהבטחה להפקדה שלא התקיימה והדבר דומה לעניין "חפצים מקולקלים" שהובטח שיופקדו חפצים ולא הופקדו. לא נראה סביר שהבעל ויתר על הדרישה להפקדת כתב התחייבות שלא יהיו תביעות. יובהר שאין לדמות הלכות מקח טעות בדיני ממונות להלכות כשרות הגט. כבר התבאר שבגט נחוצה דרגת התרצות גבוהה יותר. בגט קיים צורך של "ריצוי הלב" של הבעל, דבר שלא קיים במקח וממכר. לכן לא מספיקה העובדה שניתן היה להבחין בטעות בשעת הגט, כאשר הטעות גורמת לחוסר ריצוי הבעל בגירושין. כמו כן, אין די בכך שניתן היה להבחין בהטעיה בשעת הגט מאחר והבעל שהה בחו"ל וסמך על מיצגיו. הטעיית הבעל הפוסלת את הגט יכולה להיות על ידי כל גורם שמטעה אותו ולאו בדוקא על ידי הטעיה של האשה. מכאן שעולה הצורך לברר האם הבעל הוטעה או שמא ויתר על הדרישה, שהאשה תפקיד התחייבות שלא תתבע תביעת נזיקין. בהחלט יתכן שהבעל סמך על מיצגיו ולכן סבר שכל העניינים "סגורים הרמטית" מבחינה משפטית, אלא שהדרישה להפקדת כתב התחייבות נשכחה בטעות והבעל הוטעה בדבר. הספק האמור מחייב את בית הדין לקיים דיון נוסף על מנת לברר את העובדות. חובת בית הדין לברר את הדבר למרות שהטענה לא נשמעה מפי הבעל ומפי מיצגיו, שכן מדובר בשאלה איסורית חמורה. ד. בית הדין קבע לפני סידור הגט שהבעל לא חייב לתת גט ושדרישתו מוצדקת. לכן ההתרצות של הבעל לתת גט הינה בכפוף למילוי דרישתו. אי קיום דרישתו פוגם בהתרצות שלו בגירושין. שהרי רק עם קיום דרישתו מושלם רצונו בגירושין. העובדה שבני הזוג חיו תקופה ארוכה בנפרד לא יכולה להוות תחליף למילוי תנאי התרצות הבעל בגירושין. הבעל טען שרוצה בשלום בית, ואין הוכחה לכך שאם האשה היתה מסכימה לעשות שלום בית, הבעל היה מסרב. בית הדין לא קבע שהצדדים מורדים זה בזה, בית הדין קבע שהבעל לא חייב בגירושין. בהעדר חיוב בגירושין, בשעה שהבעל מבקש שלום בית, נחוצה התרצות הבעל בגירושין. הבעל גילה בצורה מפורשת מהי דרישתו כדי להתרצות בגירושין ודרישתו נמצאה צודקת לפי ההלכה. משכך, עלה צורך למלא את דרישתו, בהיותה דרישה צודקת לפי פסיקת בית הדין. הבעל הבהיר שיתרצה לגרש רק אם המחלוקות יוכרעו בבית הדין לפי דין תורה, לפי הבנתו שרק כך הוא יוכל להמשיך בחייו. לא מדובר בדרישה צדדית אלא במהות ההתרצות בגירושין לפי ההלכה. לכן ההטעיה גורמת לעקירת ההתרצות בגירושין. בעקירת ההתרצות הגט נפסל. ה. ממכתב בית הדין בארצות הברית, שהובא לעיל וממכתב נוסף שהתקבל בבית הדין בתאריך 25/4/18, אנו למדים שלבית הדין בארצות הברית היתה מעורבות בהליך, הם לא היו רק לבלרי גטין. הם היו מעורבים לאורך כל ההליך והבעל אף שאל את בית הדין בארצות הברית ביחס לכשרות הגט, הבעל יכול לקבל את פסיקתם ביחס לכשרות הגט. משהורה בית הדין בארצות הברית על בעיה חמורה בכשרות הגט שנתן הבעל, הרי שהאשה לא יכולה להגיד שהיא לא מקבלת את הפסיקה, שהרי ההוראה היא ביחס לגט עליו נשאלו. ודאי שבית דין שנשאל על כשרות גט שסידר יכול ליצור איסור בהוראתו. בית הדין בארצות הברית הורה שכל עוד האשה תובעת בערכאות היא מעמידה את כשרות הגט בשאלה חמורה. הקביעה הינה בצורת סימן קריאה! ולא בצורת סימן שאלה. סימן הקריאה הוא שקיימת שאלה חמורה בגט! הדבר לא מותיר לבית הדין דנן יכולת מתן תשובה, ללא הסכמת בית הדין שסידר את הגט, שהיה מעורב בפרטי הסכסוך והעלה את הבעיה בכשרות הגט. להלן המכתב של חברי בית הדין בארצות הברית, המדבר בעד עצמו: "לכבוד בית הדין הרבניים ירושלים תובב"א, ודאי כבוד הדיינים יודעים כל מה שקורה בין הצדדים אברהם בן מרדכי אשכנזי עם תהילה בת מאיר דוד למשפחת לסרי. אבל אחרי שפנה הבעל אלינו לענין הגט שסידרנו, הננו להציע השאלה על פי העובדא איך שידוע לנו: כלפני שנה פנה אבי הבעל אל בית דיננו לסדר גט מתי שיעבור הדיונים שבין הזוג לבית הדין הרבניים. כתבו וחתמו הסכם לדון בבית הדין הרבניים בענין הסדרי הראיה של הילדים ומה שביניהם. בחדש שבט תשע"ח בתיאום עם בית דינכם, סידרנו גט לזוג הנ"ל על ידי שליח. לאחרונה הבעל צועק על רמאות האשה על שהיא עכשיו מבקשת ביטול סמכות בית הדין הרבני, נגד מה שהוסכם ביניהם לפני מתן הגט. ההסכם הזה היתה עקרונית בנתינת הגט, ורק אחרי ויכוח ארוכה וממושכת של כמה שנים. אחד הדיינים פה דיבר עם אביה, והוא אמר שכיון שאין תנאי בגט היא יכולה לעשות כך. ועוד, ב"תגובה בקשה לדחייה על הסף" של העורך דין שלה כתב בסעיף 30 "בנסיבות אלו , ומשלא ראתה האם (האשה) כל ברירה לנגד עיניה, היא הסכימה לקנות את חירותה בחתימה על אותה בקשת הביטול שנוסחה בהתאם לדרישות המבקש, ובכך לקבל את גיטה. ולגאונים הדיינים שליט"א אך למותר הוא שנציין מקורות. הרי לפי מה שנראה לעינינו ולפענ"ד, האשה מעמידה כשרות הגט שסודר ע"י בית דיננו בשאלה חמורה אם ממשיכה בדרך זו ללכת חזרה לבית המשפט במקום לדון בבית הדין. הרב חנוך זאלץ, הרב פינחס רבינוביץ, רב חיים אשר ערקנג'י הכהן" ו. העובדה שניתן גם גט בשליחות קבלה לא מועילה, מאחר והגט בשליחות הקבלה סודר כולו בבית הדין בארצות הברית, בית דין שקבע שכל עוד האשה תובעת בערכאות יש בעיה בכשרות הגט. ביחס לגט שסודר על ידי שליח הולכה, בו יש גם תפקיד לבית הדין בירושלים, ודאי שיש לחוש לסברה שהשליחות מבוטלת כשנמצאת הטעיה, מכח הסברה שלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, השליח נשלח לתקן ולא לקלקל, כדברי המהרש"ם. מסקנה לאחר אבחון פרטי המקרה ובחינת המשמעות ההלכתית של המאפיינים המיוחדים, עולה שבשל המיוחדות, הגט פסול לכל הדעות. נידון דנן שונה במהותו ממקרים אחרים בהם דנו פוסקים להקל. פוסקים רבים פסלו גט כבנדון דנן ואף במקרי הטעיה פחות חמורים. על כן יש לפסוק: עיכוב הנישואין ישאר בתוקף עד לסידור גט נוסף.