דחיית טענות האיש לביטול גט בגין הפרת הסכם הגירושין הנדון: הצדדים התגרשו, ולאחר מכן הוגשה תביעת הבעל המבקש להורות שהגט בטל עקב תרמית מצד האשה. ולהלן פסק הדין שניתן בנידון. השתלשלות האירועים בין הצדדים הצדדים נישאו בחו"ק כדמו"י ולהם שני ילדים. כשלוש שנים מיום הנישואין התגלע סכסוך בין הצדדים שבמהלכו הצדדים נפרדו למגורים נפרדים. הסכסוך החל לאחר שלאשה התברר שהבעל סובל מבעיה נפשית קלה, שהעלים ממנה לפני הנישואין. בהמשך אירע פירוד בין הזוג, ולאחר מכן הגישה האשה לבית המשפט תביעת מזונות ומשמורת, וכעבור כעשרה ימים, עזב הבעל את הארץ, וניתק כל קשר עם אשתו, שלא ידעה היכן בעלה נמצא. כעבור תשעה חודשים הגישה האשה תביעת גירושין, ורק לאחר מאמץ ניכר של בית הדין התברר שהבעל נמצא בחו"ל בעיר פלונית, והשתלב שם כאברך בכולל אברכים. התנהל מו"מ עם הבעל וגורמים מטעמו במגמה להביא להשלמת ההליך בסידור גט, ובסופו של דבר, כעבור קרוב לשלוש שנים ממועד עזיבת הבעל את הארץ, נכתב גט בבית דין במקום הימצאו. בתחילה נמסר הגט באותו מעמד לשליח קבלה שהאשה מינתה, ולאחר מכן נשלח לאשה, והיא קיבלה אותו כאן בבית הדין באמצעות שליח שני שהתמנה כשליח הולכה של הבעל. לאחר השלמת הסדרת הגט חזר הבעל לארץ, והגיש בקשה להורות על ביטול תוקף הגירושין, וטען שהאשה נהגה ברמאות, וכי כתוצאה מכך הגט הינו במעמד של "גט מוטעה", ודינו להתבטל. לאחר שהושלמו ההליכים המשפטיים הרלבנטיים, ולאחר שהתקיים דיון בתביעה לגופה, והוגשו סיכומי טענות הצדדים, ניתן בזאת פסק הדין. הנתונים הרלבנטיים לבירור השאלה הם: א. הבעל עזב את הארץ, ובתחילה העלים את המקום שבו נמצא, וגם לאחר שהתברר סירב לתת גט אלא בתנאים שהציג, אך בסופו של דבר הוסדרה הסכמה, ועל יסוד הסכמה זו הוסדרו הגירושין. עוד יצוין כי בעקבות תביעת האשה לבית המשפט, שהוגשה עם פרוץ הסכסוך, התנהל הליך בבית המשפט שבסיומו ניתנו פסקי דין בתביעת המזונות והמשמורת. בדיון שהתקיים עוד קודם לגירושין, הופיע אבי הבעל שהודיע לבית הדין על מקום המצאו של הבן, וכן הבהיר את הסיבה שעזב את הארץ, לדבריו להתרעננות ולא כדי לברוח, ועל דעת רבותיו מחמת תביעת האשה בבית משפט חילוני. לאחר דיונים נוספים ומו"מ ממושך, שהתקיים בעת שהבעל עדיין שהה בחו"ל, ולאחר שהתברר שהבעל מסכים לתת גט ללא תנאים ואינו מציב דרישות לקבל זכויות ממון שאינו זכאי להם, אלא האשה עמדה על זכותה להגיש תביעות ממון מסוגים שונים, לרבות תביעות נזיקין וכן תביעות מזונות בבית המשפט, דבר שהבעל ביקש למנוע ולהבטיח עצמו מהן, ניתנה החלטה נוספת, שבה נכתב: "הבעל באמצעות ב"כ שהופיע לדיון האחרון, הודיע על הסכמתו לתת גט, ואינו מתנה את מתן הגט בתנאים שאין להם הצדקה עפ"י ההלכה. מצד הבעל קיימת הסכמה לתת גט בתנאים סבירים עפ"י שיקול דעת בית הדין, וללא כל "סחיטה" מצדו בדרישות מהאשה שאינה חייבת עפ"י דין תורה. אדרבה הבעל הציע לאשה פיצוי גבוה ומכובד, והאשה מטעמים השמורים עמה, סבורה שבמסגרת הליכים משפטיים בערכאות תוכל להוציא מהבעל סכומי כסף גבוהים יותר. בנסיבות אלו אין יותר יסוד הלכתי לטענה על עגינות האשה, הואיל וכבר נמצא לכך מענה ראוי. עמדת האשה כיום היא ניסיון לנהל מאבק משפטי נוסף כדי לזכות בסכומי כסף גבוהים יותר". עוד נכתב באותה החלטה: "בית הדין שב וממליץ לתובעת לשים קץ להתנהלות הנ"ל, ולהשלים את ההליך בו החלה בהסכמה, במסגרת הסכם כולל. בכך האשה תחסוך מעצמה התדיינות משפטית נוספת בערכאות, העלולה להביא להמשך המצב הנוכחי לפרק זמן ממושך, כאשר בידה להביא לסידור הגט בהקדם וסיום הליכים אלה במסגרת הסכם הוגן שהצדדים היו אמורים להשלימו". בעקבות החלטה זו ולאחר שהאשה נוכחה שבנסיבות המתוארות לא ניתן פסק דין לכפיית הבעל בגירושין, הודיעה האשה שהיא חוזרת בה מעמדתה הקודמת. בעקבות הודעה זו התקיים מו"מ על פרטי ההסכם, ובדיון שהתקיים בבית הדין במעמד האשה ובא כוחו וכן שני באי כח מטעם הבעל, עו"ד וטו"ר, סוכם על מתווה שבו תועבר הודעה מוסכמת לבית המשפט לענייני משפחה, ולפיו הדיונים בענייני המשמורת והמזונות יועברו לבית הדין, ובית הדין יקבל מהצדדים את הסמכות לדון בנושאים אלו. לאחר מכן, ניתנה החלטה בבית המשפט שבה נכתב: "נוכח הסכמות הצדדים, פסקי הדין של בית המשפט המפורטים בסעיפים 1-2 מבוטלים. התביעה נמחקת". בעקבות אותו דיון בבית הדין ולאחר החלטת בית המשפט הנזכרת, ניתנה החלטה שבה נכתב: "התקיים דיון בין הצדדים בהשתתפות התובעת וב"כ הצדדים. על יסוד הסכמות שהוצגו לבית הדין לרבות בקשה מוסכמת שהוגשה לביהמ"ש לענייני משפחה, בית הדין יסדר גט פיטורין כדמו"י באמצעות שליח, ולאחר הגירושין בית הדין ימשיך לדון בכל התביעות הכרוכות בגירושין והמצויות בסמכות בית הדין לרבות בתביעה לחלוקת הרכוש ובתביעה למזונות ולמשמורת הילדים". על יסוד החלטה זו ושעות ספורות לאחר שניתנה, סודר הגט באמצעות שליח קבלה, ולאחר מכן גם באמצעות שליח הולכה. אך לאחר השלמת ההליכים עשתה האשה כל שבכוחה לבטל את ההסכם, שאושר עוד קודם לגירושין. האשה חידשה את ההליכים בבית המשפט ביחס לתביעת המזונות עבור שני הילדים. למרות בקשת האיש לסילוק התביעות, נדחתה בקשתו בבית המשפט, שקבע את סמכותו לדון בתביעת המזונות. בהחלטת ביהמ"ש נכתב: "הסכמת האשה להעביר את הדיון במזונות הקטינים לבית הדין הרבני, כמו גם בקשתה והסכמתה לבטל את פסק הדין שניתן בבית משפט זה למזונות הקטינים, לא היו הסכמות מתוך רצונה החופשי, ולא היו תוך שקילת טובת של הקטינים". עוד נכתב בהחלטת ביהמ"ש: "בנסיבות המתוארות לעיל מצאתי כי בהתאם להלכת פלמן, מתקיים בנידון טעם מיוחד שלא לקבל את החלטת בית הדין הרבני הנכבד ולפיה הסמכות לדון במזונות הקטינים נתונה לו, והנני קובעת כי לבית המשפט סמכות לדון במזונות הקטינים ובתובענה זו". לאחר מכן, האשה בעתירתה לבג"ץ טענה שבהודעה המוסכמת, התבקש רק ביטול פסק הדין אך לא מחיקת התביעה, לכן סמכות בית המשפט נותרה בעינה ללא שינוי, ובשל כך לא היה מקום שבית הדין יקבע את סמכותו לדון בתביעת המזונות, וכן טענה שהסכמתה אינה יכולה לחייב את הילדים. עוד נטען בסעיף 95 לעתירה, שנאלצה "לקנות את הגט" באמצעות ויתורים על זכויות המגיעות לה עפ"י דין, ובנסיבות אלו: "יש להורות על בטלותו של הסכם הנחתם תחת איום מפורש בעגינות, מטעמים של עושק, כפייה ותקנת הציבור". עוד טענה האשה באמצעות בא כוחה: "כפי שבשני העשורים האחרונים התפתחה לה תביעת הנזיקין בגין סרבנות הגט, כך יש לפתח את דיני החוזים המשפחתיים, ולהורות על בטלותם של הסכמים שנחתמו תחת סרבנות גט מוצקה, כבנידון דידן, שברור שאלמלא ענייני הגט לא הייתה מסכימה העותרת להעביר הסמכות מערכאה לערכאה". בסיום העתירה, לאחר שעלו טענות משפטיות נוספות לשלול את סמכות בית הדין לדון בתביעת המזונות, ביקשה האשה: "ככל שתתקבל טענת העותרת... יש להורות גם כן כי פסקי הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה מהימים ..., יעמדו על כנם". בסופו של דבר, בדיון בבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ ובעקבות הערות ביהמ"ש משכה העותרת את עתירתה. ביחס לטענת התובע שיש להורות שהגט בטל בהיותו גט מוטעה, בדיון בבית הדין טען התובע באמצעות ב"כ: "טענתנו היא שמעולם לא התכוונו לקיים, וכך אמר אבא שלה לדיינים בבית הדין שסידר את הגט. בית הדין: מתי הוא אמר להם לפני הגט או אחרי? ב"כ: ודאי אחרי. ההשתלשלות של הדברים מראים. וטענות של האשה שאומרת שהיא הייתה אנוסה ללכת להסכם. ב"כ: יש אמירה של ביה"ד על יסוד ההסכמות. היא מעולם לא חשבה לקיים וזה עושה את הגט לגט מוטעה". מנגד טענו האשה ובא כוחה, כדלהלן: "האשה: ההתנהלות הייתה שידוך שנעשה במרמה, הסתירו מידע רפואי ככל שחשבתי על הדברים נגשתי ליעוץ, בעלי אמר לי שאם תדעי, לא תרצי לחיות איתי, הוא ברח לחו"ל עיגן אותי לא התקשר לילדים... בית הדין: מה בנוגע למה שחתמת מה הבנת כשחתמת? האשה: שיש אופציה לקבל גט וצריך לוותר כאן וזה המצב שאוכל לקבל והחלטתי לוותר ולחתום. אני הבנתי שאני מעבירה את התיק המשפטי שלי לבית הדין. בית הדין: אז איך כ"כ מהר זה השתנה? האשה: אמרו לי שיש אופציה להגיש תביעה לבית משפט. עוד יצוין שבעת הזו מתנהל הליך בבית המשפט המחוזי שבו הבעל מערער על החלטת בית המשפט למשפחה, וטרם ניתן פסק הדין. האשה הציגה לבית הדין את סעיף 29 לכתב הערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי שבו נכתב ע"י הבעל, כדלהלן: כמו כן, הצדדים במודע ובכוונה תחילה לא כללו בהסכמה שגובשה התייחסות מפורשת לנושא הגט, בכדי ליצור הפרדה והבחנה ברורה בין ההסכמה על סידור הגט, ובין ההסכמה על הקניית הסמכות לבית הדין הרבני בעניין המזונות והמשמורת. לטענתה, סעיף 29 הנזכר, מוכיח את טענתה שגם אליבא דטענת הבעל, נעשתה הפרדה בין הגירושין לנושאים הכרוכים בגירושין שנידונו בהסכם. מאידך גיסא, השיב הבעל שהאשה חוזרת ומטעה את בית הדין, וכי סעיף 29 הנזכר נכתב רק במסגרת הטענות שעלו כנגד החלטת ביהמ"ש למשפחה, ובתוך דבריו כתב: בהקשר זה בלבד, ציין המשיב, כי למען הסר ספק, בהתאם לעקרונות שנקבעו, בין היתר, בפסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 4407/12 פלוני נגד ביה"ד הרבני הגדול (פורסם בנבו, 7/2/2013), ובע"א 413/85 רוט נ' רוט פד"י מ(1) 835 (1986), ובכדי למנוע מהמבקשת מלטעון - כפי שכידוע אכן אירע לבסוף - כי הסכמתה המפורשת להקניית הסמכות לבית הדין הנכבד, נעשתה על רקע הרצון שלה בקבלת הגט, וכביכול ללא שטובת הקטינים נבחנה בנפרד משאר ענייני הצדדים, יצרו הצדדים הפרדה דיונית בין ההסכמה על סידור הגט ובין ההסכמה על הקניית הסמכות לבית הדין הרבני. לכן לא נכללה בהסכמה על הקניית הסמכות לבית הדין הרבני, התייחסות מפורשת לנושא הגט. כעת עם השלמת בירור התביעה, ולאחר שנעשו מאמצים רבים להביא את הצדדים להסכמה מחודשת, לרבות בהליכי גישור באמצעות דיין בית הדין, אך ללא הצלחה, עלינו לדון האם יש מקום לעיכוב נישואי הצדדים, והאם יש מקום לטענה שמעמדו של הגט כ"גט מוטעה" שדינו להתבטל. ההיבט העובדתי בשאלת מעמדו של הגט כ"גט מוטעה" ביחס לקביעה העובדתית האם אכן בנידון זה הבעל הוטעה בעת מתן הגט, ובגין הטעייה זו מעמדו של הגט הוא כ"גט מוטעה", יובהר שמוקד המחלוקת בין הצדדים החל מפרוץ הסכסוך נסוב סביב התביעה שהגישה האשה בבית המשפט. יצוין לדברי אבי הבעל בדיון הנזכר, וכן למכתבו של הבעל לבית הדין, שנסרק לתיק, שבו נכתב כדלהלן: "לקראת הדיון הקרוב ולאחר העיון בכתבי בית הדין אבהיר כדלקמן: 1. כפי שהודעתי בעבר, אני חוזר ומודיע כי אני מוכן לתת גט למרות שהבית נהרס ללא סיבה אמיתית לאחר שכל הדברים ידונו בפני בית הדין. כל רצוני שענייני המזונות והילדים ידונו בדין תורה כפי הדין וההלכה. ובהכירי את האשה ואת משפחתה אני יודע שהם העבירו את התיק של המזונות רק למראית העין ואחר מתן הגט יחזרו וירדפו אותי בערכאות. ולמרות ה"העברה" שנעשתה למראית העין בענין המזונות היא לא ביטלה את פסקי הדין. וגם לא הגישה את תביעת המזונות לבית הדין בשם הקטינים. ועוד גם לא ראיתי שאת תיק הסדרי הראיה והמשמורת הם העבירו לבית הדין. לפיכך, בקשתי מבית הדין שבית הדין יעגן את הדבר מבחינה חוקית ומשפטית ויאשר שנעשתה העברת כל העניינים כחוק באופן שלא תוכל לשוב ולתבוע שם. לא במזונות ולא בילדים. לאחר שבית הדין יעשה את הדברים ויקח אחריות על הדבר מיד אחר כך אסכים לתת גט. ואני סומך בדבר זה על בית הדין שיתייעץ ולבדוק איך לעשות זאת בצורה הרמטית. 2. הייתי שמח להופיע לדיון ולהציג את עמדתי בכל העניינים. אך בשלב זה איני יכול בגלל שאני רדוף על ידי האשה ואין לי כסף להביא מייצג חוקי שיביע את עמדתי. אך אין טעם בדיון, כי אני מוכן לגרש, אלא שצריך לבדוק ולסגור את עניין הסמכות בענייני המזונות והילדים." הרי שהבעל הבהיר שרק עם הסדרה חלוטה של הסמכות יינתן הגט ללא דיחוי. עפ"י העולה מהמתואר לעיל, במהלך הדיון בבית הדין הוסכם בין הצדדים בהיותם מיוצגים שהסמכות לדון בתביעת המזונות היא של בית הדין, וכי הצדדים יעשו את הנדרש לשם כך בהודעה מתאימה לבית המשפט. לקראת מועד סידור הגט הוצג לבעל מצג שלפיו הנושא שבגינו עיכב כל שלושת השנים את מתן הגט הוסדר בדרך נכונה מההיבט החוקי. לאחר שניתנה החלטת בית הדין הנזכרת לעיל המאשרת את סמכותו כמבוקש וכמוסכם, עשתה האשה באמצעות ב"כ, כל אשר בידה להוכיח שאין בהסכמות שהושגו ובהודעה שהוגשה לבית המשפט ובהחלטת ביהמ"ש כדי לקבוע את סמכותו החוקית של בית הדין, וכי בית המשפט נותר הערכאה המוסמכת. כאמור לעיל, בית המשפט בהחלטתו קבע את סמכותו לדון בתביעת המזונות, ושאין לשלול את זכותה של האשה להגיש תביעה מחודשת בביהמ"ש. עוד יצוין כי בנסיבות המקרה הנוכחי שהגט סודר בבית דין אחר, מן ההכרח היה לברר באותו בית הדין כיצד בדיוק סודר הגט, יצוין לפד"ר כרך ה' עמ' 72 וכן עמ' 82-81. במענה לשאלת בית דין זה, שהתקבל מבית הדין שסידר את הגט בחתימת כל שלושת הדיינים שסידרו את הגט, נאמר: "במענה לבקשת כבוד בית הדין בענין סידור הגט שסידרנו ל[...] סידרו אותו עפ"י סדר הקב נקי בלבד, ולא הוספנו ולא ביארנו שאין קשר בין תוקף הגירושין לכל דבר שהוסכם ביניהם, לא פירטנו מה יהיה אם היא תחזור מההסכם לדון בבית הדין. גם כמה חודשים לפני הגט, כשהשתדלנו על צד הבעל שיסכים ליתן הגט, ראינו בבירור שבשום אופן לא היה מסכים ליתן רק אחרי שנתיישבה דעתו שאשתו תעזוב את בית המשפט ותלך לדון בבית דין. ראוי לציין שאשתו ואביה אמרו בפירוש שלא כיוונו מעולם לקיים ההסכם, ואין מרגישים שעשו עולה במה שרימו אותו". העולה מהאמור, בעת מתן הגט היה הבעל סמוך ובטוח, בעקבות יעוץ משפטי שקיבל משני באי כוחו, האחד עו"ד והשני טו"ר, שהוסדר הליך המבטיח את המוסכם, דהיינו שהסמכות תהיה של בית הדין שיוכל לדון בתביעת המזונות שכבר הגישה האשה קודם בבית הדין. ורק לאחר שבית הדין בהחלטתו אישר את סמכותו כמוסכם, ובהסתמך על כך, נתן הבעל את הגט ביודעו שנושא הסמכות הוסדר בדרך חלוטה. אך לאחר מכן התברר שטעות בידו, וכי זמן מה לאחר הגירושין, האשה הצליחה להביא לכך שאותו מסמך אינו יכול להביא לאותו יעד עליו סוכם. בית המשפט חרג ממנהגו וקבע שבנידון זה קיים טעם מיוחד שלא לכבד את החלטת בית הדין, והחליט שהסמכות היא בבית המשפט. אמנם במצב החוקי הנוכחי קיימת סמכות מקבילה לבית הדין ולבית המשפט, מאחר שאין בכח החלטת בית המשפט לבטל את החלטת בית הדין שקבע את סמכותו, ולמעשה בעת הזו, הן בית המשפט והן בית הדין מוסמכים לדון בתביעת המזונות, אלא שההסכם קבע בבירור שלא יתקיים מצב כזה. יצוין שבית הדין, בהחלטתו קבע לחייב את האב שהוא אברך כולל, בסך 2700 שקל לחודש כדמי מזונות זמניים עבור שני הילדים, וזאת עד לדיון להשלמת שמיעת טענות הצדדים וחקירתם, דיון שלעת עתה עוכב. ועדיין לא ברור מה יהיה גובה דמי המזונות שייפסקו בבית המשפט, אם יושלם הליך מקביל בערכאה זו. הנושאים הטעונים בירור הלכתי בנידון זה א. הדיון בשאלת ביטול גט שניתן עקב הטעיה, בדרך כלל וגם בנידון זה, הינו דיון קשה ומורכב. במקרה הנוכחי, הנידון הוא שהאשה נהגה בחוסר יושר מוכח הראוי לגינוי, שהביא את בית הדין לדיון זה, וזאת מבלי להקל ראש בהתנהלות השערורייתית של הבעל, שכאמור נטש את אשתו וילדיו למשך קרוב לשלוש שנים. מאידך גיסא, אם יתברר שעפ"י ההלכה הגט כשר בית הדין אינו רשאי לנקוט במדיניות של "הוא עשה שלא כהוגן ולפיכך יעשו עמו שלא כהוגן" (יבמות דף ק"י), ולהורות על פסילתו כתגובה המתבקשת מהתנהלותה השלילית של האשה או משיקולי מדיניות שהכשר גט בנסיבות אלו מערער את האמון בהסכמי גירושין עם כל ההשלכות השליליות הנובעות מכך, כטענת התובע. אלא בית הדין חייב לפסוק דין אמת לאמתו. ובדרך זו הלכו גדולי הדורות שיובאו להלן, שהכשירו גט שניתן בד בבד עם התנהלות שלילית מצד האשה אם היה מקום להכשירו עפ"י ההלכה. בד בבד עם הביקורת על התנהלות האשה לא העלו על דעתם לעוות את הדין ולפסול את הגט משיקולי ענישה. עיין בתשובת מהרש"ם ח"ה סי' מג, שבסיום תשובתו אודות בעל שלא הסכים לתת גט אלא לאחר שיובטח שהאשה תחזיר לו את המסמכים שלו ביחס לביתו ושדותיו, ולאחר שהאשה התחייבה באלה ושבועה וחרם חמור שמיד לאחר הגירושין תשיב את הגזלה, סודר הגט, אך לסוף האשה לא עמדה בהתחייבותה, והבעל רוצה לבטל את הגט בטענה שבשום אופן לא היה מגרשה ללא החזרת המסמכים הנ"ל, במסקנתו פסק מהרש"ם: #"נלפע"ד דהגט כשר. ואמנם מבואר בח"מ סוס"י טו וכמה דוכתי דיוכלו הבית דין לגזור על האשה שלא תנשא לאיש אם אינה מחזרת מה שגזלה, ועיין שבות יעקב ח"ג סי' קכא בזה, ולכן גם בנ"ד יעשו כן". הגם שבאותו נידון לא היה ספק שהאשה עומדת בגזלתה ללא הצדקה, מאחר שלא היה מקום להורות על ביטול הגט בטענת גט מוטעה, לא עיוותו את דינה עקב התנהלותה השלילית, ופסק מהרש"ם שהגט כשר, אלא שהוסיף שעל בית הדין לאכוף עליה את החזרת הגזלה באמצעות עיכוב נישואיה, וזאת על יסוד פסיקת הרמ"א חו"מ סי' טו סעיף ה. וכן בספר דברי חיים (למהר"י אויערבאך) דיני גיטין סוף סי' ב' כתב שאם הבעל לא התנה תנאי גמור אלא רק בגילוי דעת, וגילוי הדעת של הבעל היה שלא בשעת סדור הגט ובכה"ג אין להחמיר, וזה לשונו: #"מ"מ אף שאין הגט בטל אף כשלא נתקיים כפי הגילוי דעת דמעיקרא, אעפ"כ ראוי שהבד"צ יראו לכופה לקיים הדברים, ושלא לעשות נבלה כזאת וכן לא יעשה בישראל". אך היינו באותם מקומות ובנסיבות שכח בית דין יפה להעמיד משפטי הדת על תילם, ולהציל עשוק מיד עושקו. לא כן ביחס לבית דין זה שמסגרת סמכותו ידועה ומוגדרת מראש, ואינו יכול למנוע גישה לערכאות בנסיבות שהחוק מאפשר זאת, גם כשסכומי הכסף שהאשה תקבל בערכאות אלו הם בניגוד להסכם חתום ובר תוקף עפ"י ההלכה, ובכך עפ"י ההלכה כל חריגה מההסכם כרוכה באיסור גזל. ב. בנידון דנן אין חולק שאם שני הצדדים היו פועלים בהתאם להסכם וללא כל חריגה מהוראות ההסכם, לא הייתה מתעוררת שאלה בכשרות הגט, וכי השאלה העומדת ביסוד פסק דין זה, נובעת מכך שלאחר זמן קצר לאחר הגירושין התנערה האשה מההסכם, וביקשה לרוקן אותו מתוכן. רק לאחר מועד זה יכולה לעלות לדיון שאלת כשרות הגט, והגט ייפסל רק לאחר שנקבע שבעת מתן הגט הגט ניתן בתנאי שההסכם לא ירוקן מתוכן, והגירושין גופן מותנים. הב"ש סי' קמה ס"ק טז הביא את עניינו של הגט מווינא שמהר"ם לובלין בתשובה פסל, ושכל חכמי הדור חולקים עליו. ובספר עטרת דבורה ח"ב סי' פו הבאנו באריכות את דעת הפוסקים בהלכה זו. ביחס לנידון דנן, יצוין לדברי הט"ז סי' קמה סק"ו שהסכים עם דעת החולקים על מהר"ם לובלין, ובתוך דבריו כתב שני טעמים מדוע אי אפשר לומר שהגט מותנה. בטעם הראשון כתב הט"ז: #"נראה פשוט דאם אומר הרב המסדר לפני ענין הגט של שכיב מרע, דיגרש אשתו שלא תזקק ליבם או חליצה, אלא שאין אנו מגרשין על תנאי כלל והיא מגורשת ממנו לגמרי, אלא שאח"כ חייבת לישא אותו, וכן הוא מתנה שחייב הוא לחזור ולישא אותה מחדש, אז אין צריך להזכיר בפירוש שלא על תנאי, כי בודאי על דעת הרב הוא מצוה לכתוב וליתן. דאפילו באמירה של האשה אמרו בפרק איזהו נשך דף ס"ו דהוא יהיב אדעתא דידה ואזלינן בתר דיבורה, אי לאו משום דשם הוה פטומי מילי, כמ"ש התוס' שם על מה שאמרו בגמ' קמ"ל, וא"כ כל שכן שאזלינן בתר דברי הרב המסדר, דהבעל יהיב על דעה שלו דאדעתא דהכי יהיב או מצוה ליתן". ועיין בשו"ת בית אפרים תניינא (הוצאת מוסד הרב קוק) אה"ע סי' עב (עמ' רצד) שהביא מדברי הט"ז והסכים עמו. יצוין, דברי הט"ז והבית אפרים נאמרו גם אם הבעל לא אמר בפירוש שהגט ניתן ללא תנאים. ק"ו כשהבעל אמר שהגט ניתן ללא תנאים, וגם אם היה טעם לבטל דבריו אלו, כפי דעת הסוברים כן שיובאו להלן, אך עדיין גם בלא דברי הבעל שהגט ללא תנאים, עכ"פ סברת הט"ז קיימת. טעם זה נכון בכל הגיטין המוסדרים בבית הדין בהתאם ל"סדר הגט", שהדבר ברור שהבעל אינו יכול לקבוע באיזו מתכונת יסודר הגט, אלא הגט ניתן בהתאם לכללי בית הדין, ומראש הבעל יודע שהוא כפוף להוראות בית הדין, וכי בית הדין מכיר את פסיקת הרמ"א בשו"ע סי' קמה סעיף ט' ביחס לגט שכיב מרע: "דלכתחילה אין לגרש על ידי תנאי, רק יגרש סתם ולקבל בחרם הקהילות או ליתן משכונות כשיעמוד יחזרו זה את זה", ולמעשה בכל בתי הדין נמנעים לגמרי לסדר גט על תנאי, גם כשאינו גט שכיב מרע. בנידון דנן, טעם זה מקבל יתר תוקף לאחר החלטת בית הדין מיום ... בסעיף ז' להחלטה (בדעת "דיין א'"). באותה החלטה, שניתנה כחצי שנה קודם למועד סידור הגט, ראה בית הדין את הנולד, וכתב: #"אין כל יסוד לטענה ל"גט מוטעה" שהעלה עמיתי. בית הדין מעולם לא סידר גט בתנאי ובכל מקרה מבהירים לבעל באר היטב שאין כל זיקה בין הגט ותוקפו לכל נושא אחר שהתנהל או שיתנהל בעתיד בין הצדדים. ויצוין לספר טיב גיטין שהובא ב"קובץ מפרשים" בשו"ע אה"ע מהדורת ראש פינה כרך ה' עמ' רפא. ועל פי הוראת הטיב גיטין, בית דין זה מוסיף הבהרות יותר מהמפורט בסדר הגט המקובל ובכך יורדת מסדר היום, וגם לא תוכל להיות מוצגת בעתיד, טענת "גט מוטעה". בוודאי בנידון זה שכבר כעת מובהר לבעל, וגם בעת סידור הגט יובהר לבעל, שהגט אינו מותנה בשום דבר, על כן החשש לגט מוטעה לעולם לא יוכל לעלות על הפרק. הרי ידוע שכל חוו"ד משפטית אינה מדע מדוייק, לרבות חוו"ד שהציג הבעל, וכי יעלה על הדעת שאם יצא לפועל המתווה שנקבע בדעת עמיתי עפ"י דרישת הבעל, וזמן רב לאחר הגירושין יתברר שהוא לא יוכיח את עצמו, ובנסיבות אלו או אחרות האשה תמצא דרך לבטלו, וכי הגט יבוטל לאחר זמן, ולאחר שתינשא מחדש ותלד ילדים, הגט יבוטל למפרע וילדיה ממזרים, אין להעלות על הדעת שינתן גט בדרך כזו, ולא תיעשה כזו בישראל, ועל כן קיימת הלכה המונעת סידור גט בתנאי (אה"ע סי' קמ"ה ס"ט). אלא כפי שבכל תיק המתנהל בבית הדין, גט לחוד וענייני הממון לחוד, ובאחריות בית הדין שלא תוכל להיות כל זיקה ביניהם, לא כעת ולא בעתיד". אמנם למעשה הגט סודר בבית דין במקום אחר, ועפ"י הודעתם בכתב לבית הדין, הגט סודר עפ"י סדר הגט שבספר קב נקי, ללא כל תוספת, אך מאחר שהגט סודר עפ"י בקשת בית דין זה ובהתאם להנחיות שניתנו על ידי בית הדין כאן, כגון ביחס להסדרת מתן גט לשליח קבלה, ולאחר מכן הסדרת הגט לידי שליח הולכה שמסר את הגט ליד האשה כאן, די בהחלטה הנזכרת שהבהירה לבעל עוד קודם מועד הגירושין שהגט גופו אינו יכול להינתן בתנאי, וכי הגט לחוד וענייני הממון לחוד. וכן באותה החלטה הובהר שגם אם לאחר הגירושין תמצא האשה את הדרך לפרוץ את ההסכם, התנהלות שלילית כזו לא תשליך על תוקף הגירושין. ג. טעם שני כתב הט"ז אודות כשרות הגט מווינא: #"ואני אמרתי אם היה כאן תנאי בתחילה, עסק הגט לא היה גט, דהא איתא בסימן קמ"ז דאפילו אם אמר התנאי בע"פ קודם כתיבת התורף פסול הגט, אלא בשעת נתינה יאמר התנאי, אלא ע"כ דאין כאן תנאי לגמרי, והסכימו בזה שכל המערער ע"ז הוא בכלל מוציא לעז על גט כשר". בתשובת בית אפרים הנזכרת (עמ' רצד) הסכים עם הט"ז, ועוד קודם לכן בעמ' רצב כתב הבית אפרים בנידון הגט מווינא: #"ובאמת שצריך לעיין שאם ניחוש לומר דאומדנא דמוכח הוא שנותן הגט ע"מ שתחזור ותנשא לו, א"כ אפילו מת נמי הי' לנו לומר דחולצת ולא מתייבמת, שהרי אנו חוששין לתנאי קודם כתיבת התורף שפוסל הרמב"ם... אבל אם נאמר דאומדנא דמוכח הוא שנותן בתנאי שאם יעמוד תהי' נשאת לו, א"כ פשיטא דהוה כשאר תנאים דעלמא שפסולים קודם התורף, וא"כ הגט ש"מ הנעשה בהתקשרות שתחזור לינשא לו אם נימא שהגט תלוי בזה א"כ הוי כשעת כתיבה, שהרי ע"ד כן הוא מצוה לכתוב הגט, וא"כ אפילו אם מת, הגט פסול משום ברירה. וא"כ התקנה קלקלה, שאף אם מת היא זקוקה ליבם. ופשיטא דאין לחלק בין תנאי מפורש לתנאי מחמת אומדנא, דהא עיקר הטעם מחמת דאין ברירה ואין הכתיבה לשם כריתות גמור, וא"כ אף שהתנאי מחמת אומדנא פסול, כיון שאם לא יתקיים התנאי יהי' הגט בטל. ולדברי מהר"ם ז"ל ודעמי' צ"ל דעל הכתיבה אין אומדנא כיון שאין מזכיר התנאי בפירוש שאפשר שיתרצה ליתן הגט בתורת גירושין גמורים אף שלא תחזור לישא אותו, אך עיקר האומדנא הוא מחמת שקודם נתינה עושים התקשרות שתחזור לישא אותו אז שפיר אמרינן אומדנא זו, כן אפשר לומר לפי דעת מהר"ם ז"ל. אבל לדעת החולקים א"ש בפשיטות דלא דיינינן דין אומדנא בזה, שאינה מוכחת שהגט תלוי בזה כלל". עפ"י דברי הט"ז והבית אפרים, מאחר שהדבר ברור שהבעל ביקש לסדר גט כשר, ועפ"י ההלכה אם עוד קודם לתחילת כתיבת הגט הבעל מציב תנאי בגירושין, גם אם יתמלא התנאי, הגט אינו יכול להיות גט כשר, וכפסיקת הרמב"ם (פ"ח מגירושין ה"ד) והשו"ע סי' קמ"ז, על כן בהכרח שאין אומדנא שבכוונת הבעל להתנות את עצם הגירושין בהסדרים שסוכמו מראש עם האשה, למרות שמלכתחילה לא היה מגיע לסידור הגט לולי הוסדר הסכם בר תוקף עפ"י דרישתו. לפי דרכו של הבית אפרים, גם מהר"ם לובלין שפסל את הגט מווינא, היינו דווקא שם, שגם לאחר כתיבת הגט וקודם הנתינה הוסדרו הסיכומים שאם יעמוד מחוליו יחזרו להינשא מחדש, ודבריו לא נאמרו בנידון דנן שקודם הנתינה לא נאמר דבר אודות ההסכם. אמנם יצוין למש"כ בספר גט מקושר סדר גט ראשון אות לח (בהג"ה), שלא הסכים לסברת הט"ז והבית אפרים (אף שלא הזכיר מדבריהם). לפי דרכו, מאחר שקיימת ריעותא בהצבת תנאי בכתיבת הגט, האומדנא מתייחסת רק על נתינת הגט, אך הדברים צ"ע. הגט מקושר כתב: #"ולפי זה מ"ש הרמב"ם בפרק ח' דין ד' באם התנה קודם התורף על פה, הוה ספק גירושין, היינו באומר לסופר כתוב גט לאשתי שאני מגרשה על תנאי כך וכך כדמשמע שם דין ג', אבל אם אמר לסופר כתוב גט לאשתו שאוכל לגרשה כשארצה בכל אופן אלא שאין אני נותנה לה כי אם על תנאי כך וכך מגורשת שפיר, דלא מקרי אלא תנאי בנתינה... ולפי זה נראה דלא הזהיר הרמב"ם שיאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום בלי שום תנאי, היינו לכתחילה שמא יכתוב על תנאי הבעל, אבל אם אומר לסופר כתוב גט שדעתי ליתנו על תנאי ואתה תכתבנו בלי תנאי, שפיר מגרשא בדיעבד על כל פנים". אך דברי הגט מקושר, הינם בניגוד לתשובת מהר"י בי רב שהביא המבי"ט חלק א' סימן מז שכתב שגם אם הסופר והעדים אינם יודעים מהתנאי, אלא אחרים יודעים עליו קודם הכתיבה, די בכך כדי לפסול את הגט לפי שיטת הרמב"ם, וז"ל: #"מה ששאלת מענין הגט שנכתב על תנאי שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות גירושי' פ"ח וז"ל כיצד מגרש אדם על תנאי וכו' עד וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין עכ"ל אם יש הפרש בין כשהתנאי אומרו לסופר עצמו ובין כשאומר לסופר עצמו כתוב גט בלא תנאי ולשליח אמר או לאחר קודם שנכתב הגט אותו הגט לא תתנוהו כי אם על תנאי כך וכך יהיה הגט כשר, או לא שנא שבזה ובזה יהיה ספק מגורשת לדעת הרמב"ם ז"ל. דע שאין הפרש ביניהם, וזיל בתר טעמא הטעם שכתב הרמב"ם ז"ל שהיא ספק מגורשת הוא ממה שכתבו בירושלמי בפרק כל הגט שפסול התנאים הוא מטעם אם יש ברירה, ר"ל שהתורה אמרה וכתב לה ספר כריתות שצריך לכתוב דבר הכורת בינו לבינה, ועתה כשעושה תנאי הגט קודם שיכתוב בין אמרו לסופר או לשליח או לזולתו, עדין יש הקשר ביניהם עד שיתקיים התנאי, ואחרי שיתקיים התנאי נסתפקו בירושלמי אי אמרינן הוברר הדבר למפרע שהגט היה גט כריתות או לא אמרי' הוברר למפרע דאין ברירה. וא"כ מה לי אי אמרו לשליח או לזולתו כיון שבשעת כתיבה הגט נשאר זה הדיבוק ביניהם. אבל כשכתב הגט בלא שום תנאי ואח"ז התנה הוא דבר חוץ מן הגט, גט כריתות קרינא ביה כיון שהגט כשנכתב לא היה בו שום תנאי. זה נ"ל בענין. יעקב בירב". אמנם בב"ש סי' קמ"ז סק"א הביא משו"ת מהר"י בן לב חלק ב סימן י' שכתב דלא כמהר"י בי רב, וז"ל: #"אבל כיון דהוי משום גזרה דתנאי דחוץ וכדמשמע פשטא דשמעתא סמכתי במאי שכתבתי במעשים שבאו לידי דכיון דהסופר והעדים לא ידעו מהתנאי, שפיר קרינן ביה דנכתב בלא תנאי, ולא איכפת לן במאי דידעי אחריני, וכן ראיתי קצת מגדולי סאלוניקי שהיו נוהגים בכך". אך, גם לפי דרכו של מהר"י בן לב, בכל גט שיש בו הסכם גירושין שרק לאחר שאותו הסכם הבעל ניאות לתת גט, היה מקום להקפיד ולוודא שהסופר והעדים אינם יודעים דבר מהתנאי, וכידוע מעשים בכל יום בכל בתי הדין שאין מקפידים על כך, ופשיטא שכך היה בנידון דנן, וזאת על יסוד ההנחה שבעיקרו של דבר, ההסכם עומד בפני עצמו ואינו תנאי בתוקף הגירושין. על כן, מאחר שגם אליבא דהגט מקושר בכה"ג שנאמר לסופר ולעדים שהגט נכתב ללא תנאי והתנאי הוא רק בנתינה עדיין הגט כשר רק בדיעבד, ולפי האמור, לדברי מהר"י בי רב בכל גווני אף שהסופר והעדים אינם יודעים דבר אליבא דהרמב"ם והשו"ע היא ספק מגורשת, וכידוע תמיד מבקשים לסדר גט כשר לכתחילה ושיהיה כשר לכל הדעות, ועל דעת כן נכנסו לסידור הגט הבעל האשה ובית הדין המסדר את הגט, הרי שזו האומדנא דמוכח הטובה ביותר שהגירושין לגופן בלא כל תנאי, וכי ההסכם לחוד והגירושין לחוד. ד. בנידון זה, כפי המקובל בכל סידורי הגט, לאחר הגירושין ניתן לבעל ולאשה "מעשה בית דין" שהוא למעשה פסק דין המתירה להינשא כעבור שלושה חודשים, ואם הפרת ההסכם, לרבות בסעיף יסודי שבלעדיו הגירושין לא היו יוצאים לפועל, שתתרחש לאחר זמן תיחשב כהפרת תנאי בגירושין אנו עלולים למצוא את עצמנו מול מציאות בלתי אפשרית שהאשה תינשא לאחר שלושה חודשים כדת וכדין בהסתמך על פסק דין חלוט להיתר נישואין, ולאחר זמן בהיותה כבר נשואה מחדש יתברר שהגט בטל מעיקרו. זו מציאות שאין להעלות על הדעת שבית הדין יפסוק לאשה היתר נישואין לאחר שלושה חודשים, ולאחר פרק זמן נוסף, פסק הדין יתברר למפרע כהיתר שגוי, המכשיל את האשה ובעלה השני באיסור אשת איש, והופך את בניה מבעלה השני לממזרים. בשו"ת בית אפרים, בתשובתו הנזכרת במהדורה תניינא אה"ע סי' עב (עמ' רפט) כתב: #"ואני תמה בזה, שהרי מעשים בכל יום שמפשרים בין הזוג שהיא תתן לו סך כך וכך, ואחר נתינת הגט היא מקיימת את אשר נגזר עליה או משלישים ביד שליש, והשליש עושה כפי שהושלש בידו ומחזיר לו בלא בעדים, והאשה עומדת ונשאת ואין פוצה פה ומצפצף. ולפי דברי כת"ר אינה רשאה להנשא עד שיהיה בידה כתב ראיה מבית דין ועדים, שקיימה כל אשר גזרו הפשרנים ביניהם, שמא יערער הבעל ויאמר שלא נתקיים לו התנאי, וגם אפילו אם לא ערער אינה נאמנת לומר שנתקיים התנאי כל שהוא בקום ועשה, וכ"ש בעל מנת שתתן שהוא תנאי שאינו בידה שמא יגנב או יאבד וכמבואר כל זה בסי' קמ"ג ובס"ס ל"ח. ונלאתי להאריך, וכמה שנים גדלנו בבית המדרש ולא שמענו הלכה זו שהאשה תצטרך לכתב עדים וראיה כשתרצה להנשא ... אך הדבר ברור ואמת, דאף במקום דאיכא אומדנא דמוכח שמחמת זה הוא נותן הגט, לפי שהבטיחו לו כך וכך, מ"מ כיון שבשעת נתינת הגט הוא אומר בפירוש שהוא מתרצה ליתן בלא תנאי, גמר ומגרש בכל אופן שיהיה, ואינו תולה הגירושין בתנאי כלל". ובעמ' רצג כתב הבית אפרים: #"כשאומר בפירוש שנותן בלי תנאי, דברים אלו הם עיקר, ואין לנו אומדן דעת שמשקר בזה ואין לבו עמו בהא ... אין לנו לבדות מלבנו שאע"פ כן הייתה דעתו על התנאי, ואמרינן שמרוצה ליתן גט בכל אופן, וסמך לבו שיתקיימו התנאים מחמת הפס"ד והבטחונות". על פי דרכו של הבית אפרים, ובהמשך לסגנון תשובתו הנזכרת יש להוסיף: "וכמה שנים גדלנו בבית המדרש ולא שמענו הלכה זו שהאשה כשתרצה להנשא תצטרך לכתב עדים וראיה שמכאן ולהבא מצד האשה כבר אין כל אפשרות להפרה יסודית של ההסכם בסעיף שלולי נחתם לא היה ניתן הגט, אלא ודאי מאחר שבכל מקרה גט לחוד ושאר העניינים הכרוכים בגירושין לחוד ועל כן הגירושין גופן אינן מותנים, אין צורך בכך". ה. כבר האריכו גדולי הפוסקים לדורותיהם בשאלת מעמדו של גילוי דעת בגט, לרבות גילוי דעת שקדם לכתיבת הגט. ובנידון זה נביא את תשובות מהר"י בי רב והמבי"ט. המבי"ט חלק ב' סי' לז הביא בקצרה את תשובת מהר"י בי רב, וז"ל: #"נמצאת תשובה אחת כיוצא בזה למורינו הרב כמהר' יעקב בירב ז"ל, ראובן שבא לב"ד ואמר שהיה רוצה ללכת לארץ מרחקים ולהניח לאשתו גט זמן לב' שנים ובשעת הכתיבה לא הזכיר שום תנאי כמו שהוא דין לדעת הרמב"ם ז"ל, וגם בשעת הנתינה לא הזכיר שום תנאי בגט אלא שנתן לה גט כריתות. ועתה אומר הבעל שחשב שאותן הדברים שאמר קודם נתינת הגט שבזה די כיון שגילה דעתו בתחילה שהיה רוצה ליתן גט לשתי שנים ולא היה צריך לחזור ולומר בשעת נתינת הגט. והשיב הרב ז"ל שהגט הוא גט כריתות ואינה צריכה להמתין אלא ג' חדשים. ואף על גב דגילה בדעתו מתחלה שהיה רוצה ליתן גט לב' שנים, גלוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא והביא מה שכתב הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש על עובדא דההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י. ומה שכ' הרמב"ם ומגיד משנה על זה בפ' י"א מהל' מכירה וכן מה שכתב הרשב"א על זה בפרק האיש מקדש, וכתב אחר כך: מכל זה אנו למדין שאפילו במקום דסגי גילוי דעת ולא גילה דעתו בשעת המעשה אינו כלום, ובשאלה זו שלא גילה דעתו בשעת המעשה לאו כלום הוא, וכתב דלא דמי להא דאמרי' הקדש בטעות אינו הקדש כמו שכתב הרשב"א בפרק האיש מקדש, וכתב בסוף: הכלל העולה שכיון שזה המגרש הוציא בשפתיו מה שהיה בלבו להוציא אעפ"י שאמר שבדעתו היה שלא לגרשה אלא לב' שנים לאו כלום הוא והיא מגורשת לגמרי, כיון שאמר בפיו מה שהיה בלבו לומר ואם הי' במחשבתו דבר אחר הוו דברי' שבלב ואינם דברים כדאמרן ע"כ קיצור לשון הרב ז"ל". המבי"ט נטה בנידון שלו מפסיקת מהר"י בי רב, וכתב: #"בנדון זה [...] כיון שהסכימו קודם על תנאי כ' חדש ואח"כ ניתן בסתם ע"ת הא' ניתן כמו שכתבתי [...] כנראה מתוכן הדברים שמסדר הגט הטעה את הבעל שלא יזכיר עוד תנאי כיון שהזכירו קודם והסכימו על כ' חדשים ואפשר שנראה לו שלא היה פוסל הגט בזה מפני שראה כוונת החכמים שיהיה הגט מוחלט או על הרוב לשנה א' כמו שנכתב במעשה ב"ד, וכן כתב שחלה פניו אחי האשה שאם בשעת נתינת הגט לא יזכור הבעל התנאי בשעת נתינה שלא יזכירנו הוא לו ומאין היה חושש אחי האשה שלא יזכור הבעל התנאי בשעת נתינה, כל לבבו ונפשו ומאודו לא היה אלא על אותו התנאי, והוא לא היה מרוצה אלא ע"ת ג' שנים, ועל כן נתרצה לכ' חדש, ואיך ישכח או לא יזכור מה שהי' מוסר נפשו עליו". עוד יצוין שהרדב"ז בתשובה ח"א סי' פג (שהובא בפת"ש סי' קמ"ג סק"א) הביא את מחלוקת מהר"י בי רב והמבי"ט בלא אזכור שמות החולקים אלא כמחלוקת של חכמי צפת, והכריע כמהר"י בי רב. במהרש"ם חלק ה' סי' מג, כתב: #"גם בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ל"ז הביא בשם תשובת ר"י בי רב להדיא דגם גילוי דעת שקודם התחלת הגט לאו מלתא הוא, וגם לפי דברי המבי"ט שחולק שם, היינו היכי שהתנה תחלה תנאי גמור, אבל בגילוי דעת לבד מודה שם". הרי שהמבי"ט נטה מדברי מהר"י בי רב רק באותו נידון שהיה ברור שהבעל הציב תנאי בגוף הגירושין, ועמד על כך שהגט לא יחול לאלתר אלא רק לאחר כ' חודש כמו שסוכם מראש, והבעל הוטעה לסבור שבאמצעות סידור הגט במתכונת שלבסוף סודר, בכך הגט אינו לאלתר אלא לאחר כ' חודש, כפי שהיה מוסר נפשו על תנאי זה שהוא תנאי בחלות הגירושין. לא כן בנידון המצוי, וכמו בנד"ד, שלא עולה על דעת בית הדין לסדר גט בתנאי, וגם הבעל לא דרש זאת, ולא העלה על דעתו שכך יסודר הגט, בכה"ג פשיטא שגם המבי"ט מסכים לפסיקת מהר"י בי רב שכל גילוי דעת אין בו ממש להטיל תנאי או הגבלה בגירושין עצמן כמ"ש מהרש"ם. בספר ערוך השלחן אה"ע סי' קמה סעיף ל' כתב את הכרעת ההלכה ביחס לגט מווינא, וז"ל: #"וזה קרוב לשלש מאות שנה שקם אחד מהגדולים וערער בזה לומר שזה שמתקשרים אח"כ חשוב כאילו התנה שאם לא מתי לא יהא גט, ורבו עליו חכמי הדור וביטלו את דבריו וגזרו בגזירה שלא להוציא לעז על זה. וצדקו מאד בזה. ועיקר טעמו של אותו גדול הוא מפני האומדנא שבודאי אילו ידע שלא תתרצה לחזור אליו לא היה מגרשה. וכבר בארנו בסי' מ"ב דבגיטין וקידושין לא אזלינן בתר אומדנא, ומטעם זה קיי"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, ולכן אין בגיטין דיני אסמכתא. והטעם דבגיטין וקידושין דעיקר קיומם הוא רק על ידי עדים, ובינו לבינה לא מהני, הולכין רק אחר המעשה ודיבור פה, ולא אחרי מחשבות שבלב, שזהו עיקר טעם אומדנא ואסמכתא, משא"כ דיני ממונות לא איברו סהדי אלא לשיקרא ... ומאד תמהני על הגאון בעל משכנות יעקב סי' ל"ד שערב לבו לחזק דברי המהר"ם לובלין נגד כל גדולי הדור, וכל דבריו לפי מ"ש נדחו מכל וכל, וכ"כ הב"ש ס"ק ט"ז והב"ח סי' קמ"ח, וח"ו לחלוק בזה". ובשו"ת אור שמח חלק ב' סי' כט, לאחר שהאריך בשאלת גילוי מילתא בגירושין כתב: #"אמנם העיקר אצלי מה שהעלו האחרונים ובהם הב"ח כיון שהמגרש אומר שהוא מגרש בלא תנאי, לא איכפת לן מה שבלבו, מבטל כל הגילויים הקודמים, ורק בנידון הר"מ לובלין לא התנה במפורש שהוא מגרש בלא תנאי פקפק הב"ח יעו"ש, אבל במדבר דנותן גט בלא תנאי, הוי מה שנדברו וגלו דעתם שישאו זה את זה כדברים שבלב ולא הוי דברים". ועיין בספר עטרת דבורה ח"ב סי' פו עמ' 586-585 שבנידון הגט מווינא הוכרעה ההלכה שהגט כשר. וכן הבאנו משו"ת תועפות ראם (להגרא"מ טויבש) חלק אה"ע סי' עב וסי' עו שכתב בפשיטות שאף אליבא דשיטת מהר"ם לובלין שהחמיר בנידון הגט מווינא אין לדון אומדנא אלא כשהיא בעיקר עניין הנישואין או בגירושין. התועפות ראם הקדים מדברי הרמב"ם והראב"ד בפ"ג מהלכות זכיה ומתנה ה"ח. הרמב"ם שם כתב: #"ורבותי הורו שאין צריך לכפול התנאי ולהקדים הן ללאו אלא בגיטין ובקידושין בלבד, ואין לדבר זה ראיה". וכתב על זה הראב"ד: #"אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר וטעם גדול יש לדבר, ואיך יתכן דזה מוכר קרקע או נותנו ואומר איני נותנו או מוכרו אא"כ יעשה לי כך וכך ונוציא אותו מידו ולא עשה בו מה שהתנה עליו. אבל גיטין וקדושין, אומדן דעתא הוא, מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש, אינו אלא כמפליג בדברים, וקירוב הדעת וריחוק הדעת אין תנאי מועיל בו לרחק ולקרב אא"כ חזקו בכפילו ובכל העניינים שנתפרשו בו כי כולם חיזוק התנאי הם". וכתב על דבריו בתשובת תועפות ראם (סי' עו) - #"מבואר להדיא דבגיטין וקידושין אין לנו לתלות באומדנות. וא"כ אפשר דגם המחמירים באומדנות וכמו הגאון מהר"ם התשובה, היינו בהיכא דהאומדנא בפעולת הגירושין וכן מוציא שם רע וכדומה דזה גורם קירוב וריחוק הדעת בענין אישות, אבל ודאי ענין ממון אי אפשר לחשבו אומדנא גבי גיטין וקידושין דתלי בקירוב וריחוק הדעת, וכמ"ש הראב"ד". וכן הסכים עמו בספר אוריין תליתאי (להגר"מ תאומים ז"ל) סי' ב'. וע"ע בספר עטרת דבורה חלק ב' סי' פו עמ' 581-582 שגם המחמירים לחוש בנידון שהבעל גילה דעתו בפירוש היינו דווקא כשהדברים נאמרו בשעת הגירושין ולא קודם. ועי"ש מתשובת הב"ח החדשות סי' צ' והדברי חיים דיני גיטין סי' א' שרק בפרק הזמן שעסוקים באותו עניין של סידור הגט ייחשב "שעת הגירושין". ואילו בנידון דנן, הגם שההסכם היה בתוקף מחייב החל ממועד אישורו בבית הדין, עכ"פ בבית הדין שסידר את הגט, באותו מעמד של סידור הגט, לא נאמר דבר הקושר את תוקף הגירושין בקיום ההסכם, לכן אין לדון שבשעת הגט גילה הבעל דעתו. הטענה שעלתה מצד הבעל שמאחר שההסכם שריר וקיים בפרק הזמן שסודר הגט, ייחשב כגילוי דעת מתמשך גם בשעת הגט, אין בה טעם. הנידון של הגט מווינא שהיו שם הסכמות וקבלת חרם, וכן הנידון של הגט שסודר ביאסי, ויובא להלן, מוכיחים שלילת טענה זו. וכן בנידון בפד"ר כרך ה' עמ' 70 הנידון הוא במסמך חתום שהבעל קיבל, עוד קודם סידור הגט, והיה ברשותו בעת סידור הגט, ולמרות זאת קבע בית הדין הגדול בהרכב הדיינים הגאונים נ"ע, הגר"י נסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי, שאם הגט סודר בדרך המקובלת בסדר הגט, והבעל לא דיבר בעת סידור הגט אודות תנאי ההסכם, אין לפסול את הגט. ו. בנידון דנן, עלתה טענה לפסול את הגט בהיותו "גט מוטעה" כבר במעמד סידור הגט. ולהלן נתייחס לשאלה האם אכן כך הם פני הדברים, אך גם בנסיבות של הטעיה בעת הגירושין, דהיינו במקרה שבו הטעו את הבעל ועל יסוד נתונים מוטעים ניתן הגט, נחלקו הדעות בפוסקים. בספר עטרת דבורה חלק ב' סי' פו הארכנו בהרצאת השיטות, ולהלן נביא את הנוגע לנידון זה של הטעיה בעת הגירושין. בספר משאת בנימין סי' עו, שהשיב בנידון הגט מווינא, כתב: #"אע"ג דאמרינן בפרק מצות חליצה, חליצה מוטעת כשירה גט מוטעה פסול, התם לאו בכה"ג שהטעו אותו בדברים בעלמא, אלא מיירי התם שהחולץ או המגרש התנה בתנאי כפול כגון שאמר על מנת שתתן לי מאתיים זוז אז תהיה החליצה או הגט כשרים ואם לא תתן יהיו הגט או החליצה פסולים. בכה"ג הוא דאמרינן חליצה מוטעית כשירה גט מוטעה פסול, כמו שפרש"י שם וגם הרא"ש. וטעמא דמילתא, דכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן התנאי בטל והמעשה קיים". אבל אם לא התנה להדיא אינו נקרא מוטעה. ומוסיף המשאת בנימין בעובדא של הגט מווינא: #"אכתי איכא למידק בנ"ד לפי דברי המערערין שאומרים שמעולם לא היה שכיב מרע, אך שע"י סם שהשקוהו וע"י הרופאים שהעמידו עליו לומר שהוא מסוכן התרצה ליתן גט [...] הכא כל עצמו של הגט מעיקרו בטעות הוא שאלמלא היה יודע המגרש שאינו שכיב מרע לא היה עולה על דעתו ליתן גט מעולם והם המה שהטעוהו טעות זו, ואיכא כאן ריעותא בעיקר הגט בתחילתו אף אי ליכא כאן תנאי כלל מ"מ הוי טעות בגט. הא נמי ליתא, דהא תנן בפרק השולח המוציא את אשתו משום איילונית רבי יהודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר [...] והשתא אליבא דחכמים אע"ג דלא כפליה לתנאיה מאי הוי, סוף סוף כשיתגלה הדבר שאינה איילונית נתברר הדבר שבשעת הגט טעות הייתה, שהרי הוא אומר בפירוש שמשום איילונית הוא מוציאה וטעות הוא בידו ונמצא הגט בטעות. אלא ודאי דאע"ג דבשעת גירושין איכא טעות, כל כמה דלא כפליה לתנאי בשעת גירושין אמרינן דגירושין גמורים הן, דבכל ענין מגרשה בין תהיה איילונית בין לא תהיה איילונית, אף כאן בנ"ד כיון דסתם קא יהיב גיטא, דעתו על גירושין גמורין בין שהוא שכיב מרע בין שהוא בריא". העולה מדברי המשאת בנימין שאף אם הבעל לא אמר שהגט ניתן ללא תנאים, כל עוד לא התנה תנאי כפול בעת מסירת הגט, הגט בתקפו ללא כל תנאי אף כשהבעל הוטעה, ואף שקיימת אומדנא דמוכח וגילוי דעתו של הבעל שאילו ידע האמת לא היה מגרשה, ק"ו כשנאמר בפירוש שהגט ללא תנאי. וכן בתשובת מהרש"ל סי' כה כתב: #ועוד איכא ראייה דלא מהני גבי גיטא גלוי הדעת ואומדנא בלא תנאי כפול דהא מסקינן בפרק השולח (מ"ו:) המוציא אשתו משום איילונית דרבי יהודא אומר לא יחזיר שמא תנשא ותלד ויאמר הבעל אילו הייתי יודע שתלד לא הייתי מגרשה אפי' היו נותנין לי ממון הרבה ויבא לקלקלה על בעלה, לכך אומרים לו קודם גט הוי יודע שהמוציא אשתו משום איילונית לא יחזירנה עולמית, וחכמים אומרים יחזיר דלא חיישינן לקלקולא, ומפרש רבא דחכמים היינו ר"מ דבעי תנאי כפול גבי גיטא, הלכך כשמוציא אשתו משום איילונית אינו כופל לתנאי שלא אמר בשעת גירושין אלא הוי יודעת שמשום איילונית אני מוציאך, אבל לא אמר ואם אי את איילונית אינו כן דהשתא הוי גט אפי' אינה איילונית דתנאי בטיל ומעשה קיים, והא הכא דאין לך גלוי מלתא ואומדנא גדולה מזו וסימני איילונית מוכיחים עליה, אפ"ה בעינן תנאי כפול, אלמא דאין שום תנאי מבטל המעשה של גט אם לאו בתנאי כפול". בהמשך התשובה כתב מהרש"ל שגם אם בתחילה הבעל התנה בתנאי כפול כדינו, אך לאחר מכן נהג בדרך הקבועה ב"סדר הגט", אין לחוש, וז"ל: #"ואף אם נאמר שהיה שם תנאי כפול הלא מסתמא הרב המורה אשר סידר הגט ביטל כל התנאים כמו שאנו נוהגים עכשיו לבטל כל התנאים קודם הכתיבה ולחזור ולבטל קודם הנתינה, וגדולה מזו כתב ר"י מפרי"ש שעכשיו אין לגרש אפילו ש"מ ע"י תנאי אלא היה מטיל חרם שאם יעמוד מחליו כו' אף שקשה זה הדבר ודומה כאן כאילו היא אגידא ביה ואנו צריכים להיות נזהרים בנתינת הגט שלא יהיו דביקין זה בזה במידי כדי דלהוי כריתות ממש, ואפילו הכי התיר ר"י מפריש רק שלא נגרש עתה על תנאי, וכן כתב מהר"ם מינץ בתשובה שבדוחק גדול עשה ר"י מפרי"ש מה שהטיל חרם שלא היה יכול לתקן בע"א אבל זולת זה אין להתיר כלל להיות עוד דבר ביניהם, אלמא דאי אפשר לגרש על תנאי, וע"כ צריך המורה לדקדק היטב לבטל כל מילי, וא"כ בודאי בטל כל אומדנא וגילוי דעת שהיה לו". ועיין בתשובת הסמ"ע שבספר הגאונים בתראי סי' נב שהסתמך על תשובת מהרש"ל, ועל יסוד תשובה זו הסיר את הפקפוקים של מהר"ם לובלין על הגט מווינא שהסמ"ע בעצמו סידר. וכן בשו"ת ב"ח החדשות סי' צ' בתשובתו אודות הגט מווינא כתב: #"אבל בנ"ד ברירא מילתא ושרירא כשימשא בטיהרא דאפילו את"ל דאיהו גופא כשאמרה לו חמותו וקרובי האשה קודם כתיבת הגט דאי קיימת דידך היא הייתה דעתו אז לתת לה גט ע"ת אם ימות ואי להוי קיים דידי' הוה ע"פ נשואין הראשונים לפי שכן הבין הוא דבריהם ועל הבנה זו בדבריהם הייתה דעתו אז לכתוב לה גט וליתן ע"ת זה. מ"מ הלא שני החכמים שהיו מסדרין את הגט נכנסו אח"כ אצלו והודיעוהו שלא יסדרו לו את הגט על תנאי כי אין מנהגינו בכך, והוא השיב ואמר טוב הדבר כן נעשה גם אנחנו כאשר יורינו רבותינו וכך עשה חרם מתחלה ובקנס שישאו זא"ז אם יעמוד ואח"כ כתב ונתן גט ואמר בפירוש קודם כתיבה שהוא מצוה לסופר לכתוב גט ולעדים לחתום בלי תנאי והדבר פשוט דאפילו לא הי' מצוה בפירוש לכתוב ולחתום בלי תנאי אלא כתב ונתן סתם מ"מ מאחר שהודיעוהו המסדרין תחלה שצריך שיתן גט בלי תנאי פשיטא דבשעת נתינת הגט וכתיבתו איהו גופא אדעתא דמסדרין נתן גט שהודיעוהו מקודם שלא יסדרו שום גט ע"ת... ק"ו בן בנו של ק"ו היכא שמפרש קודם כתיבת הגט דמגרשה בלי שום תנאי כמו שאנחנו נוהגין ע"פ הסדר שבידינו מגדולי אשכנז דמצריכין לומר בלי שום תנאי דפשיטא דלא יעלה על הדעת לומר דאנו הולכין אחר תחלת המחשבה שהסכים מתחלה לדברי חמותו לפי הבנתו לתת לה גט ע"ת אם ימות דאפילו היכא דאיכא דיבור מעיקרא קיימ"ל כר"י דאתי דיבור ומבטל דיבור כל שכן דאתי דיבור ומבטל מחשבה ואצ"ל דאתי מעשהו בהתקשרותו בק"ס לפני עדים וקא מבטל מחשבה ועוד דאפי' הי' הוא מתנה אותו תנאי שאמרה חמותו לפי הבנתו והי' מתנה בפירוש קודם כתיבה וגם הי' מתנה אותו בתנאי כפול ובכל דיניו אפ"ה כשחזר ובטלו קודם כתיבה ואמר בפירוש שמגרשה בלי תנאי אתי דיבור ומבטל דיבור ואם עמד אינו חוזר". עוד מצינו רבים מגדולי הפוסקים הורו שגם במקרה שהבעל הוטעה, אין לחוש לביטול הגט. עיקר טעמם הוא מאחר שהבעל נותן את הגט בסדר הקבוע ב"סדר הגט" שבו הבעל מודיע שהגט ניתן ללא תנאי והוא מבטל כל דיבור היכול לפסול את הגט, ולהלן מדבריהם. בתשובת הנודע ביהודה קמא אה"ע סי' יא כתב שמאחר שבעת סידור הגט עפ"י הקבוע בסדר הגט הבעל מודיע שהגט ניתן ללא כל תנאי, אין מקום לביטול הגט, גם אם הבעל הוטעה. תשובה זו מתייחסת לנידון אשה שבעלה הכה אותה פעמים רבות ועקב כך בקשה להתגרש, אך הבעל סרב, והעצה שיעצו לאשה הייתה שתאמר לבעלה שזינתה תחתיו, וכך יתרצה לגרשה, ואכן כך עשתה, ומכיוון שהבעל האמין לאשה הורה הרב לבעל שעליו לגרשה. לאחר הגירושין התברר שהאשה שיקרה, והבעל שואל אם יכול להחזירה למרות שהוציא אותה משום שם רע. וכתב הנודע ביהודה: #"כאן שהרב הורה לגרשה ועפ"י הוראת הרב שהאשה נאסרה עליו גרשה, עדיף מכפליה למילתיה, דהרי יש דברים שלא מיבעיא שאין צריך תנאי כפול אלא אפילו אין צריך להזכיר התנאי כלל, וכמ"ש התוס' במסכת קידושין דף מט: (ד"ה דברים שבלב) דדברים שאנן סהדי לא בעי תנאי כפול ... והכי נמי אין לך אנן סהדי יותר מזה שהרב הורה שמחמת שזינתה והוא מאמין לדבריה חייב לגרשה ועפ"י הוראה זו גרשה, א"כ ודאי מחמת זה גירשה. ואף שמ"מ אין לבטל עכשיו הגט מחמת זה כיון שאמר בפירוש בשעה שגרשה, שמגרשה בלי תנאי וביטל כל התנאים כנהוג בינינו בשעת סידור הגט, מ"מ לא גרע מכפליה למילתיה, לכן נלענ"ד שהבעל אסור להחזיר גרושתו" הרי אף שהבעל הוטעה ביחס לנסיבות שמחמתן התעורר הצורך לתת גט אין לפסול את הגט, ואינו גט מוטעה, מאחר שהבעל מודיע שהגט ניתן ללא תנאי. ועיין בתשובת חתם סופר חלק אה"ע ח"א סי' כה שהסכים להוראת הנודע ביהודה שאין לחוש שהגט בטל עקב הטעות מאחר שהגט ניתן ללא תנאים. וכן הסכים עם הנודע ביהודה בספר אבני מילואים סי' י' סק"ב, שאין לחוש לגט מוטעה, וכתב: #"היכא שאומר בפירוש בלי שום תנאי נראה דאפי' משום לעז ליכא וגילוי דעת נמי ליכא כיון שאומר בפירוש בלי שום תנאי. ואף על גב דבגט שכ"מ כשעמד והיא אינה רוצה לחזור אליו דעת מוהר"מ לובלין (סי' קכ"ב) דהוי גט בטעות אף על גב דביטל כל התנאים כבר חלקו עליו כל חכמי הדור וכמ"ש ב"ש סי' קמ"ה (סקט"ז) ע"ש". בתשובה נוספת הנודע ביהודה חזר על שיטתו שלא לדון אומדנא לביטול הגט על יסוד גילוי דעת של הבעל. בתשובתו אודות הגט מקליווא, שבספר אור הישר סי' ל' ובספר נודע ביהודה מהדורת מכון ירושלים אה"ע ח"ב תשובות נוספות סי' ט', כשהנוב"י דחה את דעת חכמי פ"פ שפסלו את אותו הגט, כתב: #"החשש השני שעולה על דמיוני שבשבילו פסלו חכמי ק"ק פ"פ ובטלו הגט, הוא בשביל שגם בקליף אמר המגרש שרוצה לברוח מעבר לים מחשש סכנה ואינו רוצה לעגן לאשתו, א"כ תלה הגירושין בסכנה, וכיון שחזר למקומו ונתגלה שאין בו סכנה בטל הגט, דומיא דמוכר בית אדעתא למיסק לארעא דישראל. ואם על יסוד זה בנו יסודם חכמי פפד"מ זהו יסוד רעוע. והרי בהדיא מבואר בש"ע חו"מ סי' כ"ז שזהו דוקא שאומר בשעת המקח, אבל במוכר סתם, אע"פ שקודם המכירה אמר שהוא מוכר על דעת כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר כך אינו חוזר. וכאן מה אנו משגיחין בזה שדבר קודם שצוה לכתוב הגט, כיון דבשעת כתיבת הגט לא הזכיר דבר, וכן בשעת נתינה, אין כאן חשש. ואף שי"א דבמתנה דברים שבלב הוה דברים, מ"מ גט למכר לא דמי, שהרי הבעל יוצא חפשי מכל חיובים לאשתו שאר כסות וכו' ובהדיא אמרו גילוי דעת בגיטין לאו מילתא. ועוד שהרי בפירוש אמר שהוא מצוה לכתוב בלי תנאי, כן אמר בפירוש בשעת נתינה. וזכור ימות עולם מה שאירע בדורו של הסמ"ע שהוא סידר בווינא גט של מרת בת שבע ומהר"ם מלובלין הי' קרוב של המגרש ורצה לבטל הגט מטעם שלא גירש אלא מפני אימת מות וכיון שעמד מחליו נבטל הגט, ועל ידו החזיק מהר"ם יפה בעל הלבושים. ואעפ"כ נאספו כל חכמי הדור ההוא ובראשם מהרש"א, ונתנו חרם חמור על המוציא לעז ונשאת ליחוסי ארץ. ואין לך אומדן דמוכח ומגרש מחמת אימת מות יותר מגט שכ"מ, ומ"מ כיון שאומר בפירוש שהוא נותן בלי תנאי הגט, מועיל אפילו עמד מחליו". וכן בתשובת עונג יו"ט סי' קנד ובשו"ת בית שלמה סי' קלד הסכימו עם תשובת הנודע ביהודה. בתשובתו הראשונה של הנודע ביהודה הטעיית הבעל הייתה קיימת כבר בעת מתן הגט, ואילו בנידון הגט מקליווא לאחר זמן התברר שקם מחוליו, אלא שהיה מקום לאומדנא ברורה מאד שלא גירש אלא מפני שהבעל סבר שהוא חולה בחולי ממנו עומד למות, ובזה כתב הנודע ביהודה שלא חשו לדעת מהר"ם לובלין והלבוש שפסלו מטעם זה את הגט. וכן בספר שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ג' סי' לה דן בנידון תשובת בת עיני שבו הבעל נתן גט רק לאחר שקיבל מכתב מאביו שדרש ממנו לתת גט, ולאחר מכן התברר שהמכתב מזויף, וכתב בשואל ומשיב: #"בנדון הבת עיני כיון דעכ"פ בשעת שנתן הגט נתן בנפש חפיצה שסבור הי' שעושה כן עפ"י מכתב אביו א"כ ניהו דאחר כך נתגלה ששקרו לו עכ"פ הגט נתן ברצונו ואם כן הוה ליה גט מעליא ומה בכך שהי' גילוי הדעת כל שבעת כתיבת הגט ונתינתו הי' ברצונו לא אכפת לן במה שאם הי' יודע לא הי' נותן, זה לא מקרי רק גילוי דעת בעלמא ולא הוה מלתא כלל בגט וז"ב לפע"ד". עד כאן הבאנו תשובות הפוסקים ביחס להטעיה בגוף ההכרח בגירושין. וביחס להטעיה שאינה בגירושין עצמן, אלא בהסכם הגירושין, שהיא הטעיה מסוג אחר שאינה בעצם הגירושין, כתב בתשובת דברי חיים חלק אבן העזר חלק א' סי' פד אודות נידון שהטעו את הבעל שסכום כסף הושלש עבורו בידי שליש ולאחר מכן התברר שנמסרה מודעה שחייבה את השבת הכסף לאשה, ועלתה לדיון שאלת גט מוטעה, כתב: #"באמת לא ידעתי למה יבוטל הגט, אפילו אם נימא דהמעות יוחזר להאשה. ואי משום גילוי דעת דהבעל דלא רצה לגרש רק בכסף מלא, מ"מ כיון שלא הוזכר בשעת נתינה כלום ולא הוי שום תנאי, אין גילוי דעת מבטל הגט. ויותר מזה מבואר בשולחן ערוך אבן העזר סי' קמ"ו סעיף ג' וזה לשונו ואם אמר לה הרי את מגורשת ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהי' מגורשת הרי זו מגורשת אף על פי שלא נתנה מפני שלא כפל תנאו עכ"ל, אלמא דגילוי דעת בלא תנאי לא מבטל הגט. #וגם אין לומר דהוי אומדנא דמוכח כיון שראינו שלא רצה לגרש רק משום הממון, ובאומדנא אין צריך תנאי כפול. הא ליתא דודאי אין זה יותר אומדנא מגרשה מחמת שלא הי' לה בנים או נדר שאמר משום כן אני מוציאך, ואפילו הכי כתבו התוס' בגיטין [דף מ"ו ע"א ד"ה אי] דזה לא נקרא אומדנא דמוכח, וכל זמן שלא הי' תנאי, הגט קיים אפילו לא נתקיים המעשה, ורק שם שייך לעז או קנס יעו"ש. אבל בנידון דידן שלא הזכיר כלום בשעת מעשה הגט מזה, בודאי הגט קיים אפילו אם יוחזר המעות לאשה". וכן בספר בינת אדם שער בית הנשים סעיף לב, כתב: #"שאלה באחד שנתן גט על ידי שליח וקודם נתינת הגט נתפשר שיתנו לו חפצים ידועים וכן עשו והשלישו החפצים ולאחר נתינת הגט בלקחו החפצים טען שרימו אותו בחפץ אחד שכוונתו היה שהוא טוב ונתנו לו חפץ רע ומחמת זה רוצה לבטל הגט. #תשובה. הנה כבר מעשה כזה היה בגט שסידר הסמ"ע בווינא כמבואר בתשובת מהר"מ מלובלין ויצא מחכמי הדור בהכשר, וכן כתוב ברש"ל ומשאת בנימין וב"ח ותשובת גאוני בתראי, וכן נמצא בתשובת אלשיך ומבי"ט. ועל כל פנים הסכימו כיון שעכשיו הבעל מבטל קודם נתינת הגט כל דיבור שיזיק לבטל הגט, אין אחרי דבריו כלום, עיין שם שהאריכו". וע"ע בפס"ד בית הדין הגדול שבפד"ר כרך ה' עמ' 68-82 (הנזכר לעיל), והעולה ממנו שאין להחמיר בהטעיה המתייחסת לממון עליו הוסכם עם הגירושין, ובלבד שהגט סודר בדרך המקובלת בסדר הגט, והבעל לא אמר דבר מההסכם בשעת סידור הגט, וכתבו בעמ' 77: #"לאור כל זה נראה בנדון שלפנינו אם יתברר שבעת סידור הגט לא דובר בענין הוויתור, ובשעת מתן הגט ביטל המגרש כל התנאים ואמר במפורש שמגרש בלי שום תנאי, כפי הנהוג (ע' סה"ג של הב"ש אות ל"ו), זכאית המערערת לגבות חובותיה מן המשיב. ובפרט להאמור בתחילת דברינו שיש מקום לומר דביצוע גביית החוב איננו משמש גורם לפגיעה בכשרות הגט". אמנם בספר וישמע משה (לר"מ פריד) ח"א סי' עמ' שע"א הביא פסק הלכה מהגאון רי"ש אלישיב זצ"ל המחמיר בנידון כעין נידון דנן, אך לפי האמור בפסק הדין (מבית הדין הגדול) הנזכר, שנכתב על ידי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ונכנס לספרו קובץ תשובות חלק ב' סי' קכה, קשה לקבל את עדותו ביחס לדעת הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל. כמו כן יצוין לשו"ת נפש חיה חלק אה"ע סי' לז-לח שערך תשובה מפורטת בנידון, שנשלחה לאדמו"ר מגור בעל השפת אמת, בנידון שהטעו את הבעל לפני סידור הגט ונתנו לו פתק מאמו שקבלה את החפצים שהוסכם שהבעל יקבל, ואח"כ התברר שהפתק היה מזויף. הגאון מקאליש בעל הנפש חיה נטה לצרף כמה סניפים להקל, ובעיקר עפ"י דעת הנודע ביהודה והאבני מילואים שאף במקום שהבעל הוטעה, מועיל מה שאומר בשעת סידור הגט שנותן הגט ללא תנאים, אך לבסוף הביא את מסקנת חותנו הגאון מקוטנא שהחמיר בזה, והורה שאין להקל אלא במקום עיגון גדול. הגאון מקוטנא סיים: #"עכ"פ נראה לענ"ד להחמיר להחזיר לאיש הנ"ל החפצים ולחוש שמא הייתה דעתו על תנאי להחזיר לו החפצים, ושמא עפ"י דין מגיע לו החפצים, וכל מה שאפשר לתקן על הצד היותר טוב מהראוי לתקן". כוונתו שאף במקום עיגון שלא ניתן לקבל מהבעל גט שני, עכ"פ מה שאפשר לתקן צריך לתקן, ולכן יש להחזיר את החפצים שנמנעו מתחילה לתת לו. ז. יש מהפוסקים שבנסיבות שהטעו את הבעל לא רצו לסמוך על כך שהבעל מודיע שהגט ניתן ללא תנאים, והחמירו גם בהטעיה המתייחסת להסכם הגירושין. עיין בפתחי תשובה אבן העזר סי' קלד ס"ק א' שקבע שיש מקום להבחנה בין הפרה עתידית של ההסכם להטעיה המצויה כבר בעת הגירושין, וז"ל בהשגתו על ספר בינת אדם: #"ולע"ד צ"ע מ"ש בריש דבריו דמעשה כזה היה בגט בווינא כו', ולכאורה נדון זה לא דמי לדהתם, דשם גם לפי דברי הבעל שהקישור בחרם ובנתינות משכנות שיחזרו וישאו זה את זה חשוב הוא כאילו התנה, עכ"פ הוא ענין תנאי דלהבא, בזה שפיר כתבו כיון שנתן אחר כך הגט בפירוש בלא שום תנאי, ביטל תנאי הראשון. אבל היכא שאמרו להבעל שכבר השלישו החפצים בשלימות וקיימו התנאי שהקפיד עליו מתחילה, בזה אין שום הוכחה ממה שאמר אח"כ שנותן בלא תנאי, לומר שמבטל תנאי הראשון, די"ל כוונתו הוא רק על תנאי דלהבא, אבל לא על העבר שלפי דעתו הוא כאילו מונח בקופסא". וכן הסכים עם דעת הפתחי תשובה לחלוקה זו בין הטעיה בעת הגירושין להפרת הסכם שאירעה לאחר מכן, בספר עין יצחק ח"ב סי' לז. וכן בספר מלבושי יו"ט ח"ב חלק אה"ע סי' ז' כתב: #"גבי גיטין וקידושין מהני גלוי דעת מעלייתא לבטל הגט או הקידושין, זהו דוקא היכא דזה הוי תנאי לשעבר דשם סגי בגלוי דעת לחוד, היינו אם גלה דעתו שאינו רוצה לקדשה אלא דוקא אם היא כהנת והיא אמרה לו שהיא כהנת, וכן בגיטין אם גלה דעתו שאינו רוצה לגרשה אלא דוקא אם היא אסורה עליו, וכה"ג דשם דהוא לשעבר סגי בגלוי דעת לחוד אף גבי גיטין וקידושין. אבל בתנאי דלהבא לא סגי בגלוי דעת לחוד גבי גיטין וקידושין, אע"ג דגבי ממון מהני. דהיינו אם אחד גרש את אשתו אדעתא למיסק לארעא דישראל והיא אינה רוצה לעלות עמו, אף שגלה דעתו בשעת גירושין שלכך הוא מגרשה מפני שרוצה לעלות לארץ ישראל, מ"מ אם אחר כך לא עלה מחמת איזה סיבה, לא בטל הגט. ולמדתי זאת מדברי הר"ן בחידושיו לגיטין (מה.), והוא נובע מדברי הרמב"ן שכתב לחלק דכי בעינן תנאי גמור, ה"מ בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו כתנאי בני גד ובני ראובן, אבל מגרש על דעת מה שעבר, בגלוי דעתא לחוד מיפסל ע"כ. וע"כ כוונתו הוא זה שבארנו לחלק בין לשעבר, דסגי בגלוי דעת לחוד אף גבי גיטין וקידושין, אבל בדבר שהוא להבא כמו אדעתא למיסק לא"י, גבי גיטין וקידושין, לא הו"ל למסמך על גלוי דעת בלבד, והו"ל להתנות בהדיא. אבל גבי ממון, הא מהני גלוי דעת מעלייתא אף בדבר דלהבא ואפשר לקיימו או לבטלו, כמו מוכר אדעתא למיסק לא"י. וע"כ כוונת הר"ן הוא לחלק זאת גבי גיטין וקידושין. מ"מ אם איכא גלוי דעת ואומדנא דמוכח הרבה כמו גבי שכיב מרע, מהני אף בתנאי דלהבא אף גבי גיטין וקידושין. דהא הרמב"ן והר"ן הם עומדים בשיטת רש"י והר"ח דמפרשים דמן הדין שכיב מרע אף אם נתן גט סתם, אם עמד חוזר, ורק מטעם תקנת חכמים אינו יכול לחזור. אלא ע"כ כוונת הרמב"ן והר"ן הוא היינו היכא דעל הגלוי דעת ליכא אומדנא דמוכח כל כך, כמו משום שם רע אני מוציאה, מ"מ סגי בגלוי דעת לחוד דזה הוה תנאי דלעבר, אבל בלהבא כה"ג לא סמכינן על גלוי דעת בלבד גבי גיטין וקידושין משום דהו"ל להתנות בהדיא. כנ"ל לבאר דבריהם". ועפ"י דבריו העלה המלבושי יו"ט: #"המתבאר מכל דברינו אלה לדינא, דאם הטעתו בתנאי דלשעבר ויש אומדנא דמוכח דמחמת זה נתן הגט מפני שטעה, דהיינו אם נתנה לו סך כך וכך כדי שיתן לה הגט, והטעתו במטבעות מזוייפות, או שנתנה לו חפצים שאינם שלה, ואח"כ באו הבעלים ולקחו ממנו החפצים, ודאי דהוי גט מוטעה ממש, ואף שנתן הגט בלי שום תנאי נמי לא מהני בזה משום דזה לא הו"ל לאסוקי אדעתא שמטעין אותו ... אולם אם הטעתו בתנאי דלהבא כגון שהבטיחה לו לתת לו מעות בסך כך וכך, ונתנה לו שטר חוב על זה, ואף שאנן ידעינן ברור דמחמת שהוא היה בטוח בזה שבודאי תסלק לו כפי מה שהבטיחה לו ועל כן נתן הגט, מ"מ נראה אם אחר כך לא סלקה, לא בטל הגט, כיון דזה הוא תנאי דלהבא, א"כ הו"ל לאסוקי אדעתא ולהתנות בהדיא, וכיון שהוא סומך על השטר חוב ולא התנה, אין לנו לחוש אף אם לא תקיים אחר כך, וכ"ש אם נתן בפירוש את הגט בלא תנאי, וזה הוה ממש עובדא דווינא שהורו חכמי הדור דלא כדעת המהר"ם לובלין". בשו"ת חסד לאברהם מהדורה קמא חלק אה"ע סי' מב כתב בנידון שהאשה תבעה מהבעל שיפרנס את בנם שנשאר בחזקתה, ולאחר מו"מ התרצה לתת גט בתנאי שתפטור אותו מדמי המזונות, אך לאחר מתן הגט התברר שהבן כבר מת מזה זמן רב, וכי התביעה של האשה לתשלום מזונות הבן הייתה ברמאות. העלה החסד לאברהם להחמיר, מכיון שקיימת אומדנא דמוכח וגילוי דעת שהבעל גרש רק מכיוון שלא יכול היה לעמוד בתשלום המזונות, ואילו ידע שהבן כבר מת לא היה מגרש, לכן האשה אסורה להינשא עד שתקבל גט שני. והוסיף החסד לאברהם: #"פשוט דאין לסמוך בזה על מה שאומר המגרש בלי תנאי בשעת נתינה כנהוג בזמנינו, דגם הביטול היה בטעות, שהיה ברור בעיניו שהולד חי, והנודע ביהודה שסמך שם על ביטול התנאי היינו לבטל אומדנא דמוכח דדברים שבלב אינן דברים כשסותרים דברים שבפה, אבל בזה שבפירוש השלישה שטר חיוב להספקת הולד שיהיה מונח ביד בי"ד עד שתקבל גט פיטורין, וגילוי דעת חשוב כתנאי ממש, והרי בשעה שאמר בלי תנאי היה גילוי דעת הזה בפה מלא שמגרשה אדעתא דהכי, וע"כ מה שאמר בלי תנאי לא קאי על תנאי זה שמחזיק בו עד סופו, וגם זה לא נחשב כלל לתנאי הואיל והיה ודאי אצלו שהוא חי ומיתה הוי אונס דלאו אדעתיה ולא מיבעיא ליה לאתנויי כמבואר בריש כתובות, ואין בזה מקום לבטל מה שאמר בפירוש, דטעותא לעולם חוזר". וכן בספר ערך שי על אה"ע ססי' קלד החמיר בנידון שהוסכם שהבעל היה אמור לקבל חזרה לפני סידור הגט כמה מרגליות טובות, אך הטעוהו ונתנו לו זכוכיות הדומות למרגליות, ובעת סדור הגט לא הרגיש הבעל בכך, מכיון שאינו מומחה להבחין בזה, ורק לאחר זמן, הודיעוהו אחרים המומחים בכך שהטעו אותו. הערך שי כתב: #"לדעתי הוי גט בטעות, אף שלא התנה בפירוש וליכא ג"כ אומדנא דמוכח זולת הגילוי דעת, וגם אם נאמר גילוי דעתא בגיטא לא מהני אף באופן כזה שהיה קודם המעשה, מ"מ הכא בטעות היה והימניה לחותנו שמחזיר לו מרגליותיו, ולא עלה על דעתו צד הספק להתנות. גם מה שביטל קודם הגט כל תנאי לא מהני, דזה אינו תנאי כלל, דלא ידע כלל מהצד השני. גם מה שביטל כל דיבור ופעולה שעשה שאפשר שיזיק לגט וטעה וכסבור שאינו מזיק, גם זה לא מהני, דהכל בטעות מחמת שסמך על חותנו דהחזיר לו מרגליות שלו וליכא שום דיבור ופעולה שיזיק לגט, על כן אמר כל זה". הערך שי הסכים עם דברי החסד לאברהם, והוסיף להוכיח כן מדין מקח טעות, וכתב: #"עיין בחו"מ סי' רלב ס"ז דאם פרש המוכר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול, דיכול לומר סברתי שאין בו מום עיי"ש. הכי נמי יכול לומר על ביטול התנאים סברתי שאין כאן מום וטעות". ועיי"ש בערך שי שנשאר בצ"ע על דברי הנודע ביהודה שלא כתב כן. וכן מצינו בעוד אחרונים שכתבו להחמיר במקום שהטעו את הבעל בהשלשת חפצים, בשו"ת ברכת יוסף (להג"ר יוסף לנדא) אה"ע סי' צ' (עיי"ש שהחמיר במקרה שהבעל היה אמור לקבל תכשיט משובץ מרגליות, והאשה השלישה אותו ביד שליש, ולבסוף התברר שהאשה הוציאה מהתכשיט כמה מרגליות). וכן בשו"ת שערי דעה ח"ב סי' קלד העלה שיש לחלק בין תנאי לעתיד, להטעיה הקיימת כבר בעת סידור הגט, דבכה"ג לא מהני מה שהבעל אומר שנותן הגט ללא תנאי, וז"ל: #"יש לחלק בין מקום שעניין ההטעייה היה בדררא דממונא על להבא, דבכה"ג כיון דלא ברירא לן אומדנא שעל ידי זה היה פורש מלגרש, רק דאמרינן שהיה מתנה בזה, וכיון שהיה בידו להתנות ולא חש להתנות בהדיא ואדרבה אמר בהדיא שמגרש בסתם, שוב הו"ל כדברים שבלב שאין בידם לבטל המעשה. משא"כ במקום שענין ההטעייה היה בדבר שכבר עבר והוא האמין לזה ולא עלתה על לבו להתנות, גם אם אין הדבר נופל בגדר תנאי כלל, הנה בכה"ג גרע טפי דהו"ל כטעות בעיקר הענין כיון שלא עשה אלא על דעת זה. וכדוגמא ההיא דגיטין דף מ"ו גבי גבעונים ורבנן התם מי חיילא שבועה עלייהו כלל, כיון דאמרי ליה מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עלייהו כלל עי"ש. הרי אע"ג במקום שלא חש להתנות, כל שאנן סהדי שהייתה דעתו סומכת לזה הו"ל כטעות, וה"נ בנ"ד. ואע"ג דפשיטא שאין לדמות ענייני גיטין לעלמא, לפי שהוא נעשה בהסכם חזק ואין האומדנא בזה ברורה כל כך, מ"מ נלפענ"ד עפי"ז דבמקום שיש צירוף אומדנות גדולות בהטעייה בדבר העבר אין להקל כל כך באיסור אשת איש, וטוב להצריך גט אחר". יצוין שמסקנת השערי דעה מנוסחת בלשון "טוב להצריך גט אחר", ולא פסול גמור של הגט. וע"ע בשו"ת דבר משה (תאומים) מהדו"ת סי' כז שהחמיר במקרה שהטעו את הבעל שצדיק אחד הבטיח לו שאם יגרש אשתו ויחזירנה הבן החולה יבריא, ולבסוף סירבה האשה לחזור ולהינשא. וכן החמיר בכעין זה בשו"ת בת עיני סי' א'. וז"ל הדבר משה: #"גילוי דעת הבא לבטל מה שעתיד לעשות, לכו"ע מילתא היא, דכל מה שעושה אחר כך הוא עושה למה שגילה דעתו מתחילה, ואין לך אומדנא וגילוי דעת יותר מנ"ד שגילה מתחילה על מה הוא מגרשה, וכל שלא נתקיימה דעתו ומחשבתו, הגט בטל, דגילוי דעת הוי כתנאי גמור בכל משפטי התנאים כנ"ל, וכל שלא נתקיים התנאי, המעשה בטל. ופשוט דאין לסמוך על מה שאומר שמגרש בלי תנאי בשעת נתינה כנהוג בזמנינו, דגם הביטול היה בטעות לפי שהאמין לדבריהן, וא"כ לא שייך לומר שביטל זה בשעת נתינה כמובן. ועוד והיא העיקר דבנ"ד היו כל הגירושין בטעות מעיקרא, שידוע שאלמלא היה יודע שכל דבריה בשקר ובערמה לא היה מתרצה לגרשה בשום אופן, ואף שלא היה בזה תנאי, גט מוטעה מיהא הוי, ואח"כ כשנתגלה שיקרה, איגלאי מילתא למפרע שהיה גט בטעות ובטל מעיקרא, ולכן איתתא זו עדיין באיסור אשת איש ואסורה לעלמא, עד שתתגרש שנית". וכן פסק להחמיר בנידון כזה בתשובת עין יצחק ח"ב סי' לז. וכן בפסק דין מביה"ד האזורי ירושלים שבספר דברי יוסף להגאון רבי יוסף כהן זצ"ל חלק ב' סי' יח, לא מצאו דרך להכשיר גט שניתן באמצעות הטעיית הבעל במקרה שהבעל לא הסכים להתגרש עד שימצא אשה אחרת, והטעוהו שנמצאה אשה כזו וקידשה, ולאחר מכן התברר שאין ממש בקידושין בהיותה אשת איש. אך עיין בספר קנין תורה בהלכה ח"ד סי' קל"ה שהתיר באותו נידון, וגם סמך על כך שהבעל היה אמור להבין שזו הטעיה, וכתב שהסכים עם ההיתר הגאון ר"מ פיינשטיין זצ"ל. ועיין בספר קנה בשם ח"ד אה"ע סי' קט"ז-קיט שהחמיר לפסול גט בגין הטעיה בקיום ההסכם שכבר התרחשה בעת מתן הגט. וע"ע בספר חשוקי חמד עמ"ס יבמות דף קו,א בנידון הטעיית הבעל במסמך רפואי מזויף שלאשה מחלת איידס ובכך עפ"י אמונתו הנוצרית ניתן לגרשה, והביא מהגאון רי"ש אלישיב זצ"ל שייחשב כגט מוטעה. ואין סתירה לפסק דינו של הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר כרך ה' הנזכר, מאחר שכאן ההטעיה היא בגוף ההכרח בגירושין ולא בהסכם בלבד, וכשיטת החלקת יואב. החלקת יואב חלק אה"ע סי' כה כתב לחלק בין סוגי ההטעיות, וז"ל: #"טעות לא מיקרי רק במוטעה בעיקר המעשה, כמו בחליצה הנ"ל שהטעו אותו עקור זיקתך ואח"כ היא נשאת לך, שאינו יודע שהמעשה הזה הוא מעשה מוטעה שהחליצה היא היפך כוונתו, שהוא רוצה שתנשא לו ובאמת אם תחלוץ תהיה אסורה לו, ולכך בטלה החליצה אף אם התנאי אינו מבטל. אבל במגרשה בשביל שסבר שכבר השלישה החפצים הרי אינו מגרשה בשביל החפצים, רק שמעכב הגירושין למשכון שתתן לו החפצים. אבל הגירושין בעצם אינן מוטעין, שהרי אדרבה אם אינה נותנת החפצים יותר הוא שונא אותה ורוצה לגרשה, רק שהוא מחזיק את הגט למשכון על החפצים, וזה לא נקרא רק תנאי, וכה"ג בחליצה תהיה כשירה, וכן בגט אם אמר הבעל קודם נתינה שמגרשה בלא תנאי שפיר הגט כשר, דטעות לא הוי רק אם לא היה צריך להתחיל המעשה כלל, אבל אם כוונתו לעשות המעשה רק על אופן זה, תנאי מיקרי ולא טעות". וכן בשו"ת ישועות יעקב חלק אה"ע סי' כה כתב לחלק בין סוגי הטעויות, וז"ל: #"מילתא דפשיטא דיש חילוק בין אם הטעות בגוף המעשה כגון מי שלקח יין בחזקת שהוא אדום ונמצא לבן דאין המקח קיים כיון דהטעות בגוף המקח, ובזה מהני אם גילה דעתו לבד. אבל בעניינים שחוץ לדבר הנקנה הוי כמו תנאי דבעינן בו משפטי התנאים... וה"ה בזה כיון שמה שתלה בענין חזרת המטלטלין הוא תנאי שאינו מגוף הענין ובעינן בהו משפטי התנאים". בדבריו אלו קבע הישועות יעקב, שאין לדון כתנאי גילוי דעת בעניין שמחוץ לגירושין גופן, ובעניין כזה ייחשב כתנאי רק אם יתנה את הגירושין בדרך משפטי התנאים. האם נידון דנן נידון כהטעיה ח. הצגנו את הדעות במקרה שבו הבעל הוטעה בעת הגירושין, ובמסגרת פסק הדין הנוכחי לא לנחוץ להכריע במחלוקת זו, אך נראה שבנידון זה אין להורות על ביטול הגט, גם לשיטות הפוסקים המחמירות בהטעיה. מאחר שיש מקום להבחין ולחלק בין מצב שבו הייתה מציאות ברורה של הטעיה כבר בעת הגירושין, אלא שהבעל לא ידע ממנה, והדבר ברור שאם היה יודע את האמת באותה שעה, לא היה נותן את הגט, לבין הטעיה שלא באה לעולם אלא לאחר הגירושין. ולהבהרת חלוקה זו נקדים את שתי הדעות בפוסקים בביאור ביטול מקח שהתברר כמקח טעות. יש הסוברים שהמקח מתבטל על יסוד אנן סהדי שקיים תנאי במקח שאין בו מום. לפי שיטה זו, באותם דברים שאין מועיל בהם תנאי, כגון בחליצה או בחופה, גם מקח טעות לא יבטלם. ויש סוברים שהביטול אינו מפני התנאי, אלא מטעם חסרון בגמירת הדעת למעשה הקניין. העומדים בשיטה הראשונה הם הגרע"א בתשובה תניינא סי' נא, שכתב: #"דכל מקח טעות דעלמא, היינו דאף בלא התנה אנן סהדי דקפיד והוי כהתנה ומהני מדין תנאי, אבל לולי דלמדנו מב"ג וב"ר דמהני תנאי לא הי' שייכות דינא דמק"ט דלא עדיף ממתנה במפורש. ולפ"ז ניחא, דהיכי דלא הוי טעות בקדושין רק בחופה דהיינו דזינתה באירוסין לא הוי מקח טעות דכיון דחופה א"א לקיימו ע"י שליח לא מהני ביה תנאי, ה"נ טעות לא מהני, ולא בטל קנין החופה". וכן שם בתשובה סי' קו. וכן בשו"ת בית יצחק חלק חושן משפט סי' סד באר עפ"י זה הטעם שבמקח טעות המקח מתבטל רק אם הלקוח חפץ בכך, ואין אומרים שהמקח בטל מעיקרו, והמוכר יכול לחזור בו, וז"ל: #"כתב הטור בסי' רל"ב במכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא ידע בו הלוקח, וכן אם ירצה הלוקח לקחת פחת המום הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמו שהוא או תקח מעותך והחזר לי מקחי, משמע דוקא בתובע פחת המקח יכול המוכר לומר החזר לי מקחי, אבל בנתרצה הלוקח ליקח כמו שהוא, אין יכול המוכר לחזור אף דהוי מקח טעות. וכ"כ במחנה אפרים הלכות אונאה סי' י"ב... וצ"ל כיון דכל מוכר סתם הו"ל כהותנה על מנת שלא יהי' בו מום ואח"כ נמצא מום, תליא בקפידא, כמו גבי קידושין, ואם לא יקפיד הלוקח לא הוי מקח טעות, ומשום הכי המוכר לא יכול לחזור. משא"כ במסר מודעה לא הוי כקונה על תנאי כמקדש על תנאי, רק המודעה מבטל כל ענין המכירה". וכן בספר עטרת דבורה ח"ב סי' פד (עמ' 604) הבאנו מדברי הר"ן במסכת ע"ז פרק א' (דף ד' ע"ב בפי הרי"ף) שבמקח טעות הדבר תלוי בלוקח אם לבטל המקח, ודברי הר"ן המתאימים לדברי הטור שהביא הבית יצחק, והם סייעתא לסוברים שמקח טעות מתבטל עקב היותו מקח בתנאי. וכן עולה מחידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף קלו ע"א, שכתב: #"מכר האב מכורין עד שימות. פי' אם ירצה הלוקח, שאילו לא ירצה חוזר בו ומבטל המקח דכיון דזבין ליה סתם גוף ופירות משמע ליה ללוקח וכיון שאין לו אלא פירות הוה ליה מקח טעות". מבואר שבמקח טעות הכל תלוי בדעת הלוקח, וכן הביא המשנה למלך פי"ב מזכיה הי"ג בשם נימוקי יוסף שמקורו בחי' הריטב"א הנזכרים. וכן בספר אבני נזר אה"ע סי' רנה ובאור שמח הלכות אישות פ"י הלכה ב' ובשו"ת ברכת רצ"ה סי' יד דעתם כשיטה זו שמקח טעות מתבטל בהיות מקח בתנאי. ט. לעומת זאת, יש שכתבו שביטול מקח טעות אינו מפני התנאי. בספר בית הלוי חלק ג' סי' ג', כתב: #"הא דטעות חוזר אינו בגדר תנאי וגם לא שייך לדון בו דין דברים שבלב, דהביטול של הדבר הוא מצד דעצם המעשה היה בטעות, ולזה לא בעי כלל שיהיה אומדנא דמוכח, וכל מום שמקפדת עליו כשנודע לה, ה"ה מקח טעות וחוזר". וכן הוא בחי' הגר"ח על מסכת יבמות בעניין חליצה מוטעית, וכן בספר חלקת יואב חלק אה"ע סי' כה כתב: #"יש חילוק גדול בין טעות לתנאי, דדוקא תנאי בעי גילוי דעת בשעת מעשה, אבל בטעות שהיה מוטעה בעיקר המעשה זה אינו מדין תנאי, דאף במקום דלא מהני תנאי כמו בחליצה, מ"מ טעות מבטלו". וכן החזו"א אה"ע סי' נו סק"ט כתב ביחס למקח טעות בחופה: #"ביטול מקח וטענת מומין אינו משום אומדנא דמוכח וחשיב כתנאי, אלא דין הוא בקנינים דבטלים כשיש במקח אונאה גדולה". ובספר מקור חיים (לר"י מליסא) ביאורים סי' תמח ס"ק ט', כתב בלשון זו: #"נראה דבאומדנא דמוכח לאו תנאה הוי אלא שיורא הוא, תדע דהא בהמקדש ע"מ שאין בה מומין אם רוצה למחול התנאי, הקידושין קיימין [אבה"ע סי' לט ס"ב]. ובמומין גדולים דהיינו איילונית דנתבטלו הקדושין מטעם אומדנא דמוכח, לא מהני מחילה וצריכה קידושין אחרים כמבואר באהע"ז. י. היה מקום לומר נפקא מינה בין השיטות, כשלאחר שהבעל מודיע בהתאם ל"סדר הגט" שהוא מבטל כל תנאי וכל דיבור היכול לפסול את הגט, הטעו אותו בהשלשת חפצים וכיוצ"ב, שאם מקח טעות מכח תנאי אתינן עלה הרי כבר ביטל את כל התנאים. ואם הביטול נובע מחסרון בגמירות הדעת בגוף המקח לא תועיל אמירה זו שהגט ללא תנאים. אך כל זה ביחס למקח טעות שהטעות כבר בעולם בעת המקח, ובנידון גירושין, כשהבעל הוטעה כבר בעת הגירושין. משא"כ בהטעיה שבאה לעולם רק לאחר סידור הגט, יוכל להיות מקום לביטול המקח רק מכח התנאי. וחלוקה זו התבארה בדברי הבית הלוי הנזכרים, וז"ל: #"והנה כל זה שייך בדבר אחר שחוץ להקידושין וכמו בנפלה לפני מוכה שחין דבעצם המקדש לא היה שום טעות דהוא שלם בלא מום, רק נבוא לבטל הקידושין משום דבר שנתחדש אח"כ ולומר דעל זה האופן לא נתרצית, ובכה"ג הביטול הוא בגדר תנאי וצריך בו משפטי התנאים, וגם שייך בזה הסברא בדברים שבלב דאינם דברים בלא תנאי מפורש. וכן בהא דקידושין דף נ' בשמע שמת בנו וכ' נכסיו לאחר דכ' התוס' והרא"ש דאינם דברים שבלב משום דאיכא אומדנא דמוכח דשם עצם הקנין שהקנה להאחר הרי היה כהוגן ומטעם אחר צריך לבטלו משו"ה אם לא היה אומדנא דמוכח היה נקרא דברים שבלב. אבל דבר דהיה טעות בעצם המעשה וכגון בנתקדשה לאחד ונודע שהוא בעל מום או מוכה שחין והיא לא ידעה מזה, דזה נקרא מקח טעות, והרי הא דטעות חוזר אינו בגדר תנאי וגם לא שייך לדון בו דין דברים שבלב דהביטול של הדבר הוא מצד דעצם המעשה היה בטעות ולזה לא בעי כלל שיהיה אומדנא דמוכח, וכל מום שמקפדת עליו כשנודע לה ה"ה מקח טעות וחוזר, ואפי' אם נאמר דגם במוכה שחין איכא כל דהו מ"מ הרי אין לך מום גדול במקח מזה, דנתכוונה לבעל טוב ונמצא רק כל דהו וחוזרת בה כדין כל מקח טעות. ומשו"ה דקדק רש"י ע"כ דמרוצית להתקדש לזה שהוא שלם על ספק שתהיה זקוקה לאחיו דרק משום דהמום נתחדש באחיו, אבל אם היה נודע שיש מום בהבעל היה שפיר מקח טעות". הרי מבואר שגם הסוברים שמקח טעות בטל מחמת שאין גמירות הדעת לגוף הקניין ולא מפני התנאי היינו דווקא במום הקיים בעת שנעשה המקח, אבל כשהמום נולד רק לאחר מכן, ביטול המקח מחמת מום זה אינו כביטול מקח טעות בעלמא, אלא על יסוד האומדנא שקיים תנאי במקח. על כן בנידון זה, שרק לאחר פרק זמן התברר שאין תועלת להסכם הגירושין, ואילו האשה לא הייתה מועלת באימון שניתן בה, ולא הייתה פונה לביהמ"ש, לא היה מתעורר ספק בכשרות הגט, על כן כשהעילה החלה לאחר הגירושין, זו שאלה של תנאי בגירושין, ומאחר שהבעל ביטל כל תנאי, כבר אין מקום לחוש לביטול הגירושין. בספר גט מקושר (למהרא"ל צינץ) סדר גט ראשון אות לח סק"ה, סובר כדעות אלו שקיים חילוק יסודי בין תנאי לטעות, אע"פ כן בנידון הגט מווינא כתב שמאחר שהבעל היה סמוך ובטוח שהאשה לא תפר את החרם לשוב ולהינשא לאחר שיעמוד מחוליו, ולבסוף לא קיימה את המוטל עליה על פי החרם, ייחשב כגט מוטעה, וז"ל: #"דאם מתנה על הדבר ראינו שהדבר מסופק אצלו ולכן צריך חיזוק וכפילות, משא"כ כשנדון בדבר מכח גילוי דעת, אנו אומרים שלא עלה בלבו ספק בדבר שתעמוד בחרם ועכשיו שאנו רואים שחוזרת, אמרינן שהוטעה בדימיונו שהיה סבור שבודאי לא תמעול בחרם ואדעתא שתמעול בחרם לא יהיב הגט כלל, שהרי גילה דעתו על דעת שתשוב אליו, וכשחוזרת אחר כך הוי גט בטעות. ובזו מובן מה שכתב המגיד משנה פ"ו מאישות הלכה י"ד דגילוי דעת עדיף מתנאי שאינו כפול, והוא מבואר עם מה שכתבתי... ומיושב לפי מה שכתבתי דלא מקרי תנאי קודם התורף, שאין לו ענין לתנאי כלל, ומכל מקום מתבטל מכח טעות בגוף הענין". ביחס לדברי הגט מקושר יש להעיר כמה הערות. האחת, בהתייחס לסיפא של דברי הגט מקושר, נזכיר מדברי הבית אפרים שהבאנו לעיל סעיף ג, שכתב ביחס להלכה הפסוקה בסי' קמז: #"פשיטא דאין לחלק בין תנאי מפורש לתנאי מחמת אומדנא, דהא עיקר הטעם מחמת דאין ברירה ואין הכתיבה לשם כריתות גמור, וא"כ אף שהתנאי מחמת אומדנא פסול, כיון שאם לא יתקיים התנאי יהי' הגט בטל". שנית, גם בעיקר דברי הגט מקושר המתייחסים לנידון כגון הגט מווינא, הגט מקושר למעשה לא חלק על מסקנת המכשירים את הגט, וזאת מאחר ונלקחה בחשבון האפשרות שהאשה לא תקיים את התנאי כפי שמוכח ממה שקבעו קנסות למפר ההסכם, עכ"פ כל גדולי הדור שהיו בזמנו של הגט מווינא פרט למהר"ם לובלין והלבוש נמנו ופסקו להכשירו, ומשמעות דבריהם להכשיר גם בלא הטעם שנוספו באותו נידון קנסות, ומבואר שהיה פשוט להם דלא כסברת הגט מקושר. שלישית, גם מהר"ם מלובלין בתשובתו סימן קכב שהחמיר באותו גט כתב: #"והא דמשמע מתשובות מהרש"ל ז"ל דלא מקרי גט מוטעה אלא היכי דהתנה בתנאי גמור שלא יהא גט אלא על תנאי זה, ואח"כ אין האשה רוצה לקיים התנאי, אבל בענין אחר לא מקרי גט מוטעה. פשוט הוא דלא כתב זה אלא כשמבטיחין אותו שיתן גט בשביל שתתן לו איזה סך ממון, כמבואר שם בדבריו. אבל בטעות כנדון דידן גם הוא מודה דמקרי גט מוטעה". דהיינו גם מהר"ם לובלין שהחמיר מצא לנכון לחלק בין אי עמידה בסיכום הנוגע לגוף הגירושין והנישואין מחדש ובין סיכום המתייחס להיבט הממוני. והגם שבנידון דנן עיקר הנושא לא היה קבלת סכום כסף אלא סמכות שיפוטית עפ"י דין תורה, שבטענה זו הדין עמו גם לולי תבע זאת, עכ"פ עדיין הכל נותר במסגרת שאינה בגוף הגירושין, וגם אליבא דמהר"ם לובלין אין להחמיר. י"א. בנידון הגט מווינא כתבו הסמ"ע והמשאת בנימין להקל מאחר שהגט סודר עפ"י סדר הגט המבואר בפוסקים שהבעל מודיע שהגט ניתן ללא תנאים, וגם בזה הסתמכו על תשובת מהרש"ל סי' כה. ובספר השיב משה חלק אה"ע סי' ע"ו סק"ט, כתב: #ועיין שם בתשובת מהרש"ל דשום תנאי לא מבטל מעשה רק אם הוא כדינו, ואף אם הוא כדינו, הביטול שאחר כך מועיל אף אם לבו בל עמו ואנן סהדי דלא כן לבבו ידמה כמו שאומר בפיו, ובודאי לבו היפך פיו, מכל מקום מה שאומר בפיו הוא עיקר ודברים שבלב אינם דברים וסומך אף להקל משום טעם זה. וכן כתב המשאת בנימין סוף סימן ע"ה... אם כן הכא נמי דהיה סדר הגט בסתם ככתוב בבית שמואל, ושאל לו הרב אם נותן הגט באין תנאי ככתוב בסדר גיטין אות לו ואות רטו, ואמר כל הכתוב בסדר גיטין אות מה מח ואות רטו שמבטל כל הדיבורים שמזיקים להגט, וגם הרב אמר לו קודם הסידור שאין נותנין בזמן הזה גט על תנאי רק גט סתם, אם כן ודאי דאף אם היה תנאי כפול ומפורש קודם, לא מהני". וכן הבית אפרים בתשובתו הנזכרת, חלק על דברי המשכנות יעקב שחשש לסמוך על ביטול התנאים הנאמר בסדר הגט, וכתב: #"אך באמת לענ"ד אין בית מיחוש מצד קיום התנאי מאחר שאמר אח"כ בפירוש בפני הב"ד והסופר והעדים שהוא מרוצה בלא תנאי, למאי ניחוש לה. וכפי המשמעות מדברי כ"ת לא הוטב בעיניו לסמוך בזה על שאומר הבעל, הן על שאלת הרב אם רוצה ליתן בלא תנאי, ולא ידעתי למה. ולדבריו יש מקום למיפסל כל גיטי דעלמא שהבעל יהי' מערים וימסור דברים לעדים קודם שיבא לב"ד ואח"כ יבא לב"ד ויצוה לכתוב גט וליתן בלי תנאי, ואח"כ יביא עידי תנאי ויהי' גט פסול, ועכ"פ תצטרך לקיים תנאו שאמר לפני עדים. ופשיטא שז"א, שלכך התחכמו מסדרי נוסח הגט שיאמר בפירוש בלי תנאי, ואין כאן בית מיחוש כלל. ולכן מנעתי עצמי מלישא וליתן בענין קיום התנאי שלענ"ד מצד חשש ביטול הגט אם לא תקיים, לא הייתה צריכה לקיים רק מצד פסק של הפשרנים. ומ"מ הועיל מה שאמר שנותן בלי תנאי שעכ"פ אין הגט תלוי בקיום התנאי כלל... ומ"ש כ"ת דכיון שאומרים לו שאין מזכירין תנאי בזה"ז מאי הו"ל למעבד, וכמעט שזה נוטה לגט מוטעה או מעושה, כיון שאוסרין לו להטיל תנאי אשר ידענו שחפץ בו ונמנע מפני ב"ד, הרי אין פיו ולבו שוין בשעת נתינה. וכבר הי' מעשה בימי הסמ"ע ומהר"מ מלובלין כו' אבל לפי מ"ש בדברינו פה, דבריו יש להם יסוד מוסד בש"ס ופוסקים עכ"ד כ"ת. ובאמת שכבר ערו עד היסוד בסוגיות אילו ואיני נושא ונותן בזה מפני כבודו של זקן מהר"מ ז"ל. אך בעיני הדבר פשוט כל שעושה אזנו כאפרכסת לשמוע לדברי הב"ד שלא לתלות נתינת הגט בתנאי, הרי פיו ולבו שוים על נתינת הגט. ובאמת שא"צ פיו ולבו שוים רק בנדרים ושבועות וכמש"ל, דבזה י"ל כן אף בלא אומדנא דמוכח, אבל במקום דליכא אומדנא דמוכח מה הי' בלבו ודאי דבתר פיו אזלינן. ופשיטא דמה אין כאן אומדנא דמוכח כלל, דלמה לא נאמר שציית לדבריהם שלא לתלות נתינת הגט בתנאי רק יהי' סמוך על מעשה החרם והבטחונות. וכיון דאיכא למימר הכי, אף אם אומר שבלבו הי' גם שיהיה ביטול הגט, לא איכפת לן כלל בדבר שבלב. ואם כוונת כ"ת דגם בזה אמרינן אומדנא דמוכח שאם הי' יודע שתעבור על החרם ותתרצה להפסיד הבטחונות לא הי' נותן גט, דפשיטא דזה אינו. דא"כ בטלת כל דין דברים שבלב, דבכולם יש בהם אומדנא דאל"כ אף דברים שבלב אינם, וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי ואפ"ה לא איכפת לן בדברים שבלב שאינו רק כשהוא גלוי לכל, כגון באונס וכיוצא, משא"כ בזה דכיון דלא קפיד להתנות בפירוש דוקא, שהרי הי' הדבר מסור בידו כשהי' אומר שאין החרם והבטחונות מספיקין לו ע"כ או דבאמת סומך ע"ז או שמובטח באשתו שלא תבגוד בו או איפכא דשמא דעתו שאם אח"כ לא תרצה בו גם הוא אינו רוצה בה, וכאשר מוכרח לומר כן במי שמוציא אשתו ע"י שטוענת מאיס עלי. שאע"פ שראינו שעומד וצווח שאין רצונו לגרשה, לא אמרינן אומדן דעת שמחמת אונס זה הוא מגרשה, אלא דיינינן שנתיישבה דעתו מאחר שהיא מואסת בו הוא מואס ג"כ בה ונותן ברצון. וכה"ג כתבו הריב"ש והרשב"ץ שהמגרש שאמר אני נותנו בכח פירוש דבריו כשם שהיא אינה רוצה בי כך אני איני רוצה בה. ועכ"פ אומדנא דמוכח שאינו מגרש אלא בקיום התנאי אין כאן כלל. וכיון שאומר בפירוש שאינו תולה בתנאי, כ"ע מודו דכשר גמור הוא ואינו תלוי בתנאי כלל". מאידך גיסא, הסוברים להחמיר שבמקרה שהבעל הוטעה כתבו שאין להקל על יסוד כך שב"סדר הגט" הבעל מבטל את כל התנאים מאחר שגם ביטול זה היה בטעות. ולהלן מתשובת עין יצחק חלק ב' סימן לז (ס"ק כו, ל"ד): #"ואף להחולקים על המהר"ם לובלין כמו הב"ח והסמ"ע והמ"ב טעמם הוא כיון שמבטל כל תנאים בעת סידור הגט ונתינת הגט ע"כ נתבטל האומדנא שלו ג"כ. א"כ זהו לא שייך רק היכא דלא הייתה טעות שהטעו בפי' מענין עבר אלא הבטחה בעלמא, דאף די"ל דהוי כעין תנאי מ"מ הא נתבטל התנאי ע"י ביטול כל תנאים כפי הנהוג האידנא. אבל היכא דעשה עיקר הגט ע"י מה שהטעתו בענין עבר וסומך עלי' שלא תשקר משום דהוי עביד לגלויי כנ"ל. כיון דנתבאר דבכה"ג הגט בטל דאף דנתן לה גט. עכ"ז הא הי' באונס מה שהטעהו א"כ ה"ה אף שאומר שמגרשה בלא תנאי ומבטל לכל תנאים עכ"ז הא גופא הי' בטעות ואונס לבו, וכמו דמבטלינן הגט עי"ז ה"ה דמבטלינן עי"ז אף ביטולו להתנאים, דכל זה הי' בטעות מעיקרא והוי כ"ז כמו הך גט מוטעה דיבמות (דף ק"ו) דפסול... ומה שכתב המ"ב שם להקל מצד מה שמבטלין תנאים בעת נתינת הגט כבר נתבאר דזה אינו שייך רק אם התנאים הוא במידי דלהבא ולא ע"י טעות. אבל לא במה שהי' ע"י טעות בלעבר ולבו אנסי'. וסבר דהאמת כדבריהם דכמו דמבטלינן בשביל זה הקידושין והגט. ה"ה דמבטלינן עי"ז להביטול להתנאים שלו דגם זה גופא הי' ע"י טעות דהאמין לדבריהם. וכמו דבטל הגט עי"ז ה"ה דבטלים עי"ז הביטול להתנאים שלו כנ"ל". הרי שגם החומרא שלא להסתמך על ביטול המודעות נאמרה בנסיבות שבעת הגירושין הבעל הוטעה בטעות אודות המצב שכבר קיים כעת, ולא בדברים שהתבררו רק לאחר זמן. גם בתשובת צמח צדק חלק אה"ע סי' רצ ס"ק ט"ז כתב לדון האם ניתן להסתמך על ביטול המודעות כשהבעל הוטעה, ובתוך דבריו בס"ק טז כתב: #"באנו לדון כיון שביטלו מחמת שהיה מוטעה והטעות ה"ל כמו אונס. שהרי מחמת שהטעוהו י"ל שביטל כל דבור הגורם כו' ומה לי אונס ממון או אונס שהטעוהו בממון כו'. ובמי שמסר מודעא על הגט ואח"כ אנסוהו לבטלה, ודאי י"ל דאין הביטול מודעא כלום, כיון דביטלה מאונס, אא"כ הוא גט המעושה כדין... וא"כ בנד"ז אם הטעות נחשב כמו אונס, א"כ אין הביטול שביטל הדיבורים כלום, כיון שהיה מוטעה ואנוס". גם לפי דרכו של הצמח צדק ניתן להתייחס לביטול התנאים כנעשה באונס רק בנסיבות שבעת ביטול התנאים הבעל היה מוטעה, ובכך נחשב כאנוס, ולא כשההטעיה נולדה רק לאחר זמן. וע"ע בספר ברכת יוסף אה"ע סי' צ' שכתב דברים דומים לדברי המשכנות יעקב, אך דברי הבית אפרים הנזכרים לעיל, הם מענה לדבריו. מסקנת הדברים לדעת כל גדולי הפוסקים ששללו ביטול גט עקב הטעיית הבעל מאחר שהגט ניתן ללא תנאים, ודאי שבנידון זה אין מקום לביטול הגט. אלא אף לדעת הסוברים שאם הבעל הוטעה בעת סידור הגט כשהביאו אותו לחשוב בטעות שכבר קיבל את המסוכם מראש, אע"פ כן כאן שהטעות לא הייתה בעולם בעת הגירושין, שהרי אין חולק שאם הייתה האשה נוהגת ביושר ונאמנת לחתימתה על ההסכם לא הייתה מתעוררת כל שאלה. על כן מאחר שהטענה לטעות באה לעולם רק לאחר מכן, אינו יותר מתנאי. ובהיות הגט מסודר ללא תנאי אין לחוש מאחר שב"סדר הגט" הבעל הודיע שהגט ניתן ללא תנאים, לרבות בנידון זה שהבעל לא הסכים לתת גט בטרם יובטח הסכם בר תוקף כפי שנחתם לבסוף. וכבר היה מעולם נידון הדומה מאד לנידון דנן, והכשירו את הגט גדולי הדור בזמנו, וכפי שיבואר להלן. הגט שסודר ביאסי שברומניה יב. לפני כמאה ועשרים וחמש שנה, סודר גט ביאסי שברומניה, ובו התעוררה שאלה דומה לנידון שבפנינו. באותו נידון הבעל עיגן את אשתו שלוש שנים, כשברח לאנגליה ולאחר מכן לאמריקה. לאחר שתבעה האשה את הבעל בערכאות נעתר הבעל לתת גט, אך סירב לגרשה עד שיתמלא התנאי שיסדירו את ענייני הרכוש בהתאם לפסק דין של בוררים שדנו ופסקו בסכסוך שבין הבעל והאשה. בטרם מתן הגט הוסדר הסכם בהתאם לדרישתו, וכן עפ"י המוסכם פנתה האשה לפרעזידענט, שכפי הנראה הוא נשיא ביהמ"ש, לחתום שאין יותר כל טענות ותביעות מאחר שקיבלה את כל המבוקש על ידה. אך לאחר מכן האשה מצאה את הדרך להתנער מההסכם, טענה שהייתה אנוסה להסכם שהוסדר בעת סידור הגט, וחזרה לתבוע את הבעל בערכאות. טענתה התקבלה, וההליך המשפטי בערכאות חודש, ולמעשה לאחר זמן התברר שההסכם, פסק הדין של הבוררים וכן ההצהרה בפני הפרעזידענט, כל אלו חסרי ערך ביכולתם להגן על הבעל מהתביעה המחודשת בערכאות, בניגוד למה שסבר הבעל בעת מתן הגט. להלן מתשובות גדולי הדור אודות כשרות הגט, שהשיבו לרב שלום גוטמאן שהיה האב"ד שסידר את הגט. שמונה מגדולי דורו נזקקו לשאלה זו והם הגאונים נ"ע: המהרש"ם, רבי שמואל סלאנט, רבי יעקב שאול אלישר, רבי מאיר אריק, רבי אליעזר חיים דייטש מבאניהאד, רבי חיים ברלין, רבי אברהם צבי קליין אב"ד סילאש שבהונגריה ובעל שו"ת היכלי שן. כאמור, עיקרו של אותו נידון דומה מאד לנידון שבפנינו מלבד פרט אחד מהותי שיובהר להלן. לשון השאלה של הרב מסדר הגט, מצויה בשו"ת היכלי שן תליתאי סי' נ', וכדלהלן: #"איש ואשתו אשר לא מיתדר להו, והלך חותנו ובתו בערכאותיהם לתבוע מעות הנדוניא ויצא בדיניהם אשר מחויב הבעל לחזור דמי כתובתה ולעת עתה ישבעו אמו ואחיו וגיסו אם אין המעות אצלם, כי המגרש לא היה עוסק במסחר על שמו. ועבר איזה זמן ונתפשרו על זה שיסדרו הב"ד ג"פ מהמגרש ליד שליח הולכה אחי המגרש, כי לא רצה ליתן אימון לאיש אחר, וכשיהיה ביד השליח הגט, ילכו האב ובתו להפעזידענט, ויתנו כתב בחתימת ידם אשר קבלו המעות ואין להם עוד טענות ותביעות ולא השביעם, וכשיבואו משם יסדרו הב"ד הג"פ ליד האשה משליח הולכה וכן נעשה. ובעת שבאו לפני ולפני הבית דין שלי לסדר הגט פיטורין מיד המגרש לשליח הולכה היתנה בפירוש המגרש עם השליח אחיו שלא יתן הגט עד שיחתמו, ובאם לא יחתמו לא יתן הגט, והשליח נתן ת"כ, וגם האב אמר בהן שלו אשר מוחל המעות ולא יתבע עוד ולא להשביעם. וכעת הסיתו שונאים לאבי המגורשת. שילכו עוד הפעם בערכאותיהם לתבוע המעות ולהשביעם ומי יודע איך יוצא דבר המשפט כנודע לענין ירושה בדיניהם, ע"כ רצונם כעת לבטל הגט מטעם גט מוטעה דפסול. ואנן הבית דין סהדי וגם הבוררים דאדעתא דהכי נתן הג"פ שימחלו החוב והשבועה ולא עלה על דעת שום בני אדם אשר יוכלו לחזור ולתבוע ולהשביעם והו"ל אונסא דלא שכיח ולא הו"ל להתנות". עוד יצוין שמתשובות מנחת פתים ומהרש"ם עולה פרט נוסף בסיפור המעשה, הדומה ביותר לנידון דנן, באותו נידון שם, הבעל עיגן את אשתו כשעזב את ביתו והגיע לאמריקה שם נותר שלוש שנים עד שהוסכם עמו כנ"ל. יצוין שגם בתשובת שאל האי"ש אה"ע סי' ג' מצויה שאלת הרב השואל עם מו"מ בהלכה מטעמו בלא הכרעה, והותיר את ההכרעה לרב המשיב. פסק דינו של הגאון רבי שמואל סלאנט זצ"ל מצוי בספר תורת רבינו שמואל סלאנט זצ"ל חלק ב' סי' סט, אך עקב חולשתו לא כתב הגרש"ס זצ"ל בעצמו את פסק דינו, אלא העביר את תשובתו בקצרה, באמצעות נכדו הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל, שכתב אודות סבו: #"ויבקש מאיתי הח"מ, שהנני נכדו ותלמידו, שאשיב למעכ"ת בקצרה: כי דעתו, אשר הגט כשר בלא שום פקפוק". וכן בתשובת הראשל"צ הגאון רבי יעקב שאול אלישר זצ"ל בספר שאל האיש חלק אה"ע סי' ג', לאחר שהעלה שעפ"י דין תורה למרות שמצד האשה ההסכם נחתם מחמת אילוץ ומחוסר ברירה לאחר שהבעל ברח ועיגן אותה שלוש שנים ההסכם בר תוקף, והאשה מחויבת לקיימו מהטעמים המפורטים בתשובתו. כיוון שכן, אין לדון את הבעל כמי שקיבל הסכם חסר ערך, שהרי עפ"י דין תורה, המחייב את שני הצדדים, ההסכם שריר וקיים. ובהתאם לקביעה זו כתב במסקנתו: #"אולם לקרות גט מוטעה הך דנ"ד חלילה לא ניתן ליאמר, מהיכי תיתי לקרותו גט מוטעה. כיון שאם תבא האשה לפני דייני ישראל יאמרו לה את מחלת בלב שלם שהרי לא מסרת מודעה, שאם היית אנוסה היה לך למסור מודעה, וכיון שכן אין לך לתבוע ממנו סכי כתובתך כלל, וא"כ הרי הגט כשר ומכושר בדינינו. ואם תלך בטענה זאת שהייתה אנוסה, הרי היא כמו שמוציא ממון בערכאותיהם שלא כדין ושלא כתורה דנקרא גזלן, וכמ"ש ה' מהר"ם טואה ז"ל בספר חוט המשולש בסוף ספר תשב"ץ סי' ו' האריך בדינים אלו, דאפילו אם גבה חייב להחזיר יעש"ב". גם הגאון רבי מאיר אריק זצ"ל שנשאל בנידון זה, ותשובתו מצויה בספרו מנחת פתים חלק אה"ע סי' קמה סעיף ט', האריך בזה, ובתוך דבריו הביא מדברי המשנה במסכת קידושין דף סב ע"א: #"המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה... הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו" וכן הביא מדברי הר"ן על הרי"ף מסכת קידושין (דף כה ע"ב בדפי הרי"ף), שכתב: #"מתני' המקדש את האשה ואמר סבור הייתי וכו' מפני שלא הטעתו. אלא הוא הטעה את עצמו וכיון דלא פריש ואמר לאו כל כמיניה דהוו להו דברים שבלב ויש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן דלעיל בפרק האיש מקדש (דף מט ב) גבי על מנת שאני כהן ונמצא לוי וכו' דקתני סיפא וכולן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש [לו אף ע"פ כן אינה] מקודשת ה"ל למתניה. ונ"ל שסמכה ענין לפלוגתיה דתנאי כפול לאשמועינן דאפי' ר"מ דבעי תנאי כפול הני מילי בשהתנה דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל ענין יהיה המעשה קיים, אבל מי שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל, והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת, דבגלוי דעתא לא צריך כפילא". המנחת פתים הביא מדברי הר"ן הללו וכן מדברי חי' מהרי"ט על הרי"ף על המשנה בקידושין, והוסיף: #"עכ"פ מהמשנה הנ"ל מוכח אחת משתי אלה, או דאומדנא וגילוי דעת בשעת מעשה מועיל אף באיסורא, או דמשו"ה בטלי הקידושין מפני שהטעתו. וא"כ צ"ע על מהרש"ל הנ"ל דהא שם היה המעשה שהשלישו לו המעות ומסרה מודעה מקודם דהטעתו מעיקרא כיון דמסרה מודעה מקודם הו"ל כהשלישה חספא בעלמא, וכיון שלדעת רש"ל גילוי דעת ואומדנא אינו מועיל באיסור, וא"כ תו מוכח עכ"פ דבהטעתו בטלו הקידושין, א"כ ה"ה בגט בטלו הגירושין. וא"כ צ"ע על רש"ל שהכשיר הגט... אמנם אף לזאת צ"ע דהא באמת אף דקיי"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול, מכל מקום לחומרא חוששין אף בדלא כפליה לתנאיה ועי' באה"ע סימן ל"ח סעיף ד'. ע"כ נראה דעיקר היתר הרש"ל היא מה שכתב בסוף תשובתו שם דכיון דהאידנא מבטלין כל מודעות ודברים הפוסלים הגט בזה הוא מבטל נמי הגילוי דעת והאומדנא שבשום אופן לא יתבטל הגט. אמנם כי צע"ק, כי אין ראיה כלל ממה שביטל כל הדברים הפוסלים, בהיות שכבר השלישו לו המעות, והיה בטוח שכבר הכל בידו, ע"כ ביטל אח"כ כל הדברים הפוסלים. ואם היה יודע שהטעוהו מעיקרא לא היה מגרש כלל. אמנם גם המהר"ם אלשיך בתשובה והסמ"ע החליטו כן, והלב מהסס קצת בזה. אבל בנידון דידן קיל בעיני מעובדא דרש"ל ומהר"ם אלשיך דאין כאן הטעיה מעיקרו, דהא באמת נתנה לו פטורין בנימוסיהם, ונהי דעתה מערערת על הפטורין, מ"מ אין כאן טעות מעיקרו. ולא דמי לאמרה שהיא כהנת ונמצאת לויה שהטעתו מעיקרא, וכן לא דמי לרש"ל, כיון שמסרה מודעה מקודם, א"כ הטעתו בשעת השלשה, משא"כ בנידון שלפנינו. ולדון בזה מטעם אומדנא וגילוי דעת שאילו ידע שתוכל לתבעו עוד בנימוסיהם לא היה מגרשה, אינו ברור, דיכול להיות שסמכה דעתו שהפטורין יועילו לו, ותביעתם תהיה לריק ... וגם הא הגילוי דעת היה שתחתום לו פטורין, והרי באמת חתמו לו אבי האשה והאשה הפטורין, ואף אם עכשיו יבטלו בערכאות את הפטורין אינו כלום לבטל את הגט, דהא מבואר בחו"מ סי' רז במוכר נכסיו לעלות לא"י ועלה ולא מיתדר ליה דלא הדרא זביני, אף שעפ"י אומדנא אם היה יודע שלא יהיה מתדר לו לא היה מוכר קרקעותיו, אינו מועיל כיון שהגילוי דעת היה לעלות והרי עלה. וה"נ הגילוי דעת היה שתתן לו פטורין והרי נתנו לו, והרי הפטורין הועילו לו שהיא צריכה עכשיו לחדש תביעה בערכאות על הפטורין, ותביעה ישנה שהייתה בתקפה בטלה לה ע"י הפטורין". המנחת פתים האריך גם בשאלת ביטול השליחות באותו נידון, ומסקנתו לדינא: #"ע"כ מעיקר הדין נלענ"ד דהגט כשר". וכן בשו"ת פרי השדה (להגאון רבי אליעזר חיים דייטש מבאניהאד) ח"ד סי' כ', נשאל בנידון זה, ובתשובתו דחה את הטענה לגט מוטעה מאחר שבמעמד סידור הגט רגילים לבטל את התנאים, וכן האריך לבאר שבנידון זה יש להקל אף לשיטת מהר"ם לובלין שהחמיר בגט מווינא, וז"ל: #"הכא בנ"ד אין ענין כלל לגט מוטעה, דכיון שהבעל מבטל קודם הגירושין כל התנאים והדיבורים שאם יהיה להם קיום יהיה ביטול לגט, מבטל מקודם כל אלו העניינים, כמבואר באה"ע סי' קל"ד סעיף ג' עי"ש ובסדר הגט. א"כ הרי חל הגט בתוקפו כאילו ניתן בלי שום תנאי כלל והגט כשר בלי שום חשש ופקפוק. ואין זה דומה כלל למ"ש בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' קכ"ג דאפילו למאי דקיי"ל גלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא מ"מ באומדנא דמוכח מהני גלוי דעתא לבטל הגט, ועיין בשו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ס"ב, התם מיירי באופן שהיה שכיב מרע שבאמת לולי חליו לא היה חפץ כלל בגירושין ורק לטובתה נתרצה לגרש שלא תזקק ליבום. וא"כ אם עמד מחוליו אח"כ הוי אומדנא ברורה שאדעתא שהוא ישאר בחיים ויראה את אשתו מתרפקת בחיק אחרת לא היה מגרש אותה. משא"כ הכא בנ"ד אטו זהו הדרך שאם מוחלין לו הנדוניא שמגרש, ופשיטא דרוב אנשים לא היו מגרשים נשותיהם אפילו אם יתנו להם את כל הון ביתם. וזהו שרצה לגרש מסתמא שונאה ואינו חפץ בה. וא"כ איך נימא דכה"ג הוי אומדנא דמוכח שלא היה מגרש אותה אם לא במחילת הנדוניא. דמכיון שכבר הסכים בדעתו לגירושין, אדרבא אמרינן שהיה מתרצה בכל אופן, דמכיון שאינו רוצה לדור עמה הרי צריך לחוש גם לעיגון עצמו, ואמרינן שאפילו שאפשר שלא היה בא לביתו אם לא היו מחלו לו הנדוניא והתביעות שיש לאשתו עליו, מ"מ כיון שכבר בא וטרח כל כי האי אורחא רחיקא, לא היה מונע מלגרש כיון שצריך לחוש גם לעיגון שלו. ועוד דהכא הרי עושה איסור גמור אם אינו מגרש, דמי התיר לו לבגוד באשתו ולעגן אותה, ואפילו בשבת מותר לחבוש למי שרוצה להרחיק נדוד מאשתו ולעגן אותה, כמבואר בשו"ת שבות יעקב ח"א סוף סי' י"ד. וא"כ איך נימא דהוי אומדנא דמוכח שלא היה מגרש בלא מחילת הנדוניא בדבר שהוא מחוייב מן הדין לגרש אם אינו רוצה לדור עמה ... וא"כ בנ"ד אין שום פקפוק בזה הגט ... כיון שביטל כל המודעות בשעת נתינת הגט ובשעת כתיבת הגט, א"כ הוי כמגרש סתם וכשר, ואומדנא דמוכח לא הוי לבטל הגט כמ"ש כיון שאסור לו לעגן אותה ... כיון שגרש אחר כך בביטול כל מודעות וכל התנאים כמו שנהגו כל מסדרי גיטין, פשיטא דהגט כשר, דאפילו אם נימא שהטעוהו בכך מה שמחלו לו הנדוניא, מ"מ כיון שרשאי להטעות אותו בכה"ג והוא נתן אח"כ הגט בביטול כל מודעות אין שום חשש בזה. ובפרט כיון דבעיקר הגט באמת מרוצה דאם לא היה מרוצה לעיקר הגט, לא היה מתרצה אפילו על ידי מחילת הנדוניא, וא"כ אין כאן שום אומדנא דמוכח לבטל הגט". ושם בסי' כה הוסיף לבסס את פסק דינו גם באותו נידון שהגט נמסר לאשה באמצעות שליח, וכתב: #"ואפילו אי נימא דלהתנות עם השליח לא בעינן משפטי התנאים כמ"ש הבאה"ט סימן לח ס"ק ג' באה"ע, מ"מ הרי השליח עשה את שלו ונתקיים הגט, רק שאח"כ הייתה רוח אחרת עמהם והלכו בערכאות לתבוע הנדוניא, אע"פ שלא כדין עשו, מ"מ אין זה ענין לפסול הגט כלל כמ"ש, כיון שהבעל בטל כל הדיבורים שיוכלו להזיק הגט ... ואע"ג שידעינן שרק על דעת זה מסר לו שיפטרו אותו מכל התביעות, הרי השליח עשה את שלו, והכא וודאי לא הוי אומדנא דמוכח שאילו היה יודע שיתבעו אותו עוד לא היה מגרשה כמו שכתבתי מכמה טעמים... ועוד הכא נמי ניחא לדידיה שיפטור מכבלי העיגון כיון שאינו רוצה לדור עמה... וא"כ בנ"ד סיומא דפסקא לענ"ד שמכל מה שכתבתי יצא הדין מפורש שאין שום חשש לפסול זהו הגט כלל וכלל". הרי שבנידון זה, הגם שהרב פרי השדה קבע שהאשה עשתה שלא כדין שחזרה ותבעה את הבעל בערכאות, מ"מ הורה שאין שום חשש ואין לפסול את הגט. וכן בספר בארות אברהם להגאון רבי אברהם צבי קליין זצ"ל תלמיד הכתב סופר ואב"ד סילאש שבהונגריה, מגדולי רבני הונגריה בזמנו, השיב בחלק אה"ע סי' כג בנידון הגט הנזכר, והעלה להכשירו. טעמו מכיוון שבמעמד סידור הגט הבעל לא אמר דבר אודות תנאי בגירושין גופן, ובכך אינו דומה לנידון הסוגיא בגיטין של המוציא את אשתו משום שם רע, שבעת הגירושין אמר שמשום כך מוציאה. לכן הטענה שכוונתו הייתה שהגט עצמו מותנה אינה מתקבלת, ודברים שבלב אינם דברים. ומאחר שלאחר הגירושין האשה מוחזקת כגרושה ופנויה הבעל לשעבר כבר אינו נאמן בטענתו שהגט ניתן על תנאי כשבטענה זו מבקש להוציאה מחזקת פנויה. הרי שכל חמשת הרבנים הגאונים הנזכרים, שהיו מהפוסקים המובהקים באותו זמן, השיבו הלכה למעשה להכשיר את הגט, והדבר ברור שלפי דרכם הוא הדין בנידון דנן. בתשובת הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל בספר נשמת חיים אה"ע סי' קסז השיב בנידון הנ"ל: #"אבל עיקר של דבר לדינא הוא כמש"כ בבינת אדם שם דתלוי בעיקר ענין האומדנא וגילוי דעת בעיקר הגירושין. דאם סיבת האומדנא וגילוי דעת הוא על עיקר הגירושין שם יש לומר דגלוי דעת שבשעת נתינת הגט או מינוי השליחות מילתא היא לבטל הגירושין, הגם שלא הייתה בשעת הגירושין ומינוי השליחות שום תנאי. אבל אם האומדנא וגלוי דעת הוא בדברים שבממון, אנן סהדי שלא יגרש אדם אשתו האהובה לו בעד כל כסף וזהב שבעולם, אלא שבלאו הכי לא מיתדר ליה עמה ורצונו לגרשה מאיזה טעם שיהי', רק כל מה שיוכל להוציא ממון או לעכב ממון שלה, עושה כל התחכמות שיוכל לומר שאינו רוצה לגרש, אבל אנן סהדי שלא בשביל זה הוא מגרשה, ולכן כיון שמגרשה בלא שום תנאי אף אם יש גילוי דעתו ואומדנא שבשביל ממון הוא מגרשה, כיון שמגרשה בלא תנאי ע"כ גומר ומגרש בלא שום פקפוק עכ"ל בינת אדם וכן עיקר. ובחילוק זה יתורצו כמה מקומות ואין להאריך עתה. אמור מעתה במה שלפנינו מה אוכל לדון בזה מרחוק, ומע"כ מקרוב במקום המעשה ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות לדון ולהורות עפ"י שיקול דעתו הרחבה אם הי' נוגע התנאי באמת לעיקר הגירושין, או לא הי' נוגע אלא לדררא דממונא לחוד. ואם גם אצל מע"כ הדבר שקול ואין בידו להכריע בזה בהחלט אזי האריך במשנה למלך בהל' טוען ונטען פ' ט"ו הלכה י"א בשם הרשב"א (ח"ב סי' רכ"ט) מקום שיש ספק אומדנא בלשון התנאי אוקמינן אחזקה. וא"כ בנידון דידן כל שלא נתקיים התנאי הרי קיימא האשה בחזקת אשת איש כן, נראה לפענ"ד. ולא עתי אתי לעיין בספרי האחרונים, ואולי ימצא מע"כ איזה סברא וראי' כנגדי, אנכי כתבתי כפי מה שהורני ה' בחסדו". הרי שעפ"י דרכו של הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל אם קיימת אומדנא דמוכח שהבעל הציב תנאי בגוף הגירושין שלא יחולו אם לא יקוים ההסכם, יש מקום לטענה של גירושין בתנאי. ולמעשה ביחס לאותו נידון לא הכריע הגר"ח ברלין זצ"ל, והותיר את ההכרעה לרב מסדר הגט המכיר את פרטי המקרה לאשורם. אך בנידון דנן הדבר ברור שאין כל אומדנא ביחס לתנאי בתוקף הגירושין, אלא הבעל רק ביקש שלאחר הגירושין לא יתקיימו דיונים בערכאה שיפוטית שאינה דנה שלא לפי דין תורה, ודבר זה היה חשוב לו ביותר, ועל זה בלבד נאבק. וברור שכבר לא עשה כל מאמץ לחזרה לשלום בית, ומעשיו שנטש את הארץ לשלוש שנים מוכיחים כן. על כן אין כל אומדנא שביקש שתחזור להיות אשתו בתנאים אלו או אחרים. בתשובת היכלי שן הנזכרת דן ביחס לתנאי שנאמר לשליח, ואינו נוגע לנידון דנן. גם בתשובת מהרש"ם ח"ט סי' קלא השיב ביחס לכשרות אותו גט, ובהצגת נידון השאלה, כתב: #"על דבר שאלתו במי שבגד באשת נעוריו ולקח כל רכושה, וחותנו תבעו בדיני אומות העולם ונתחייבו אמו ואחיו וגיסו שהיו שותפים עמו בחנות לישע שאין בידם מעות הנדן. והבעל נסע למרחקים זה ג' שנים. ועתה פעל בקישוי גדול שיבוא חזרה ושישליש חותנו טראטין לבטחון כאשר יבוא ויסדרו ג"פ לשלוח, ויחתמו חותנו ואשתו אצל הפריזידענט אשר קבלו בחזרה כל הנדוניא וכל מה שמגיע להם מלבושים וכדומה, אזי יתן השליח הג"פ לאשה, וכן עשו, הבעל נסע למדינת הים. ועתה חזרו חותנו ואשתו לתבוע בדיני אומות העולם המעות הנדוניא כמקדם, וטענתם באמרם שהיו אנוסים לחתום כן שלא תשאר עגונה, ורוצים שישבעו אמו וחותנו וגיסו כפי שנהוג מאז בדיני אומות העולם". הרי שהודגש בהצגת השאלה שטענת האשה ואביה להתנער מהסכמתם הראשונה הייתה שהם היו אנוסים לחתום כדי שהאשה לא תישאר עגונה. מהרש"ם מביא דעת הרב השואל, שנידון זה יחשב כגט מוטעה, ותלוי במחלוקת הפוסקים בגט מווינא. ועל זה השיב לו מהרש"ם: #"הנה לענ"ד לא באנו לידי מידה זו, דהא כל טעם המקילים משום שביטל כל התנאים בשעת סידור הגט. אבל בנ"ד שנמסר הגט ליד השליח והותנה עמו שלא ימסור לה הגט כל זמן שלא יחתום אביו ואשתו בנימוסיהם שקיבלו המגיע להם, והשליח נתן תקיעת כף שיקיים כן ג"כ, הרי קיי"ל דבשליח אין צריך משפטי התנאים כלל כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ל"ח ע"ש הרשב"א ור"ן, וא"כ הרי בעינן שיחתמו באופן המועיל בנימוסיהם כמ"ש בתשובת הרשב"א שבבית יוסף חו"מ סי' רמ"א... והשיב הרשב"א שאם לא קנה בו חייב להחזיר המעות שאומדן דעת שנתן אדעתא שיועיל המחילה עי"ש. וה"נ בזה, כיון שלא הוסכם ליתן גט עד שיחתמו, היינו באופן המועיל החתימה בנימוסיהם, ואם יבורר שבנימוסיהם לא הועילה חתימתם ע"י שהיו אנוסים, נתבטל שליחות השליח, וממילא אין בהגט ממש, ובביטולים הנעשים בסדה"ג אין מועילים לזה כלל, שהרי הותנה עם השליח שלא יתן עד שיחתמו, ולגבי שליח אין צריך משפטי התנאים וכמש"ל. ועל כן גם המקילים בעובדא דגט שכיב מרע שסידר הסמ"ע, מודים הכא, דכיון שיתבטל כח הכתב שחתמו לפני שר המשפט מערכאות למפרע על ידי שיבררו שהיו אנוסים והוי כלא חתמו כלל, וכמ"ש ע"ש הרשב"א". בתשובת מהרש"ם קיים יסוד שהמשיבים האחרים לא הסכימו עמו, והוא שלא די שההסכם בין הזוג תקף עפ"י דין תורה, אלא מאחר שהבעל עמד על כך שההסדר שנקבע יעמוד בתוקף גם בערכאות, ולאחר שהאשה טענה בערכאות שהייתה אנוסה להסכים לאותו הסדר ולחתימתה בפני הפרעזידענט, טענה המתייחסת לנסיבות שהיו כבר בעת הגירושין, ככל שהדבר נוגע לתוקף ההסדר בערכאות, ולאחר שטענתה התקבלה באותן ערכאות, הכול בטל למפרע. וסבר מהרש"ם שלא נכון לקבוע שרק מכאן ולהבא החל הליך חדש בערכאות, אלא התברר למפרע שכבר במעמד סידור הגט היה ביד הבעל הסדר שטעה בו וסבר שיש בו תוקף, ולאחר זמן התברר למפרע שאין בו ממש ככל שהדבר נוגע לערכאות. למרות זאת, קבע מהרש"ם שגם נידון כזה דומה לגט מווינא, ומועיל ביטול התנאים במעמד סידור הגט, ולא קבע שהנידון דומה להשלשת מטבעות מזויפות וכיוצ"ב. באותו נידון החמיר המהרש"ם מאחר שגם לאחר שהבעל ביטל את התנאים, שהוא הליך הנעשה בטרם מינוי הסופר והעדים, הודיע הבעל לשליח במעמד מינוי השליח, לאחר שהשלימו את כתיבת הגט וחתימתו, שלא ייתן את הגט אלא לאחר שיחתמו, ומאחר שלאחר זמן התברר שאין ממש בחתימה בערכאות, ובשליח אין צורך במשפטי התנאים, הגט בטל. העולה מתשובת מהרש"ם, שעל פי דרכו בנידון שהאשה התנערה מההסכם דוגמת הגט ברומניה אך שלא מינה הבעל שליח, אלא נתן את הגט מידו לידה, או מינה שליח אך לא דיבר עמו לאחר ביטול התנאים ביחס לתנאי הגירושין, בכל אלו האמירה שהגט ניתן בלא תנאי, הנאמרת בתחילת הליך סידור הגט, מתייחסת גם לשליחות, וגם אם לאחר פרק זמן התברר למפרע שההסכם חסר ערך בערכאות אפ"ה נידון כזה דומה לנידון הגט מווינא, ומדינא הגט כשר. דהיינו גם מהרש"ם שקבע שעקב הטענה שהיו אנוסים הביטול של ההליך המשפטי בערכאות הוא למפרע יחד עם זאת קבע שבהיבט העקרוני נידון כזה דומה לנידון הגט מווינא, ולא סבירא ליה שנידון זה דומה למי שהשלישו עבורו קודם הגט מטבעות מזוייפים החמור יותר מנידון הגט מווינא. וטעמו מאחר שגם בנידון הגט מרומניה, בעת הגירושין היה ברשותו של הבעל הסכם בר תוקף גם מהבחינה המשפטית, ובכך אינו דומה למטבעות מזוייפים, וההליך לביטולו למפרע התקיים רק לאחר זמן, הרי שההצדקה לביטול הגט יכולה להיות רק מכח אומדנא ברורה שעל דעת כן לא נתן הבעל את הגט, ומאחר שאומדנא זו היא במסגרת של הלכות תנאים, התנאי בטל באמירת הבעל שהגט ללא תנאים. על כן ביחס לנידון דנן, גם אילו נדון את ההליך המשפטי שהתרחש לאחר הגירושין כמי שמבטל הליך קודם למפרע וכמו שסבר מהרש"ם, עדיין אינו דומה להשלשת מטבעות מזויפים אלא לנידון הגט מווינא, שבו הוכרעה ההלכה להכשירו. אמנם כאמור, שאר הגדולי הדור שהשיבו ביחס לאותו נידון לא מצאו לנכון לקבוע את הקביעה שכתב מהרש"ם שהכל בטל מעיקר, וכמפורש בתשובת המנחת פתים, שבתוך הצגת נידון השאלה ציין שטענת האשה בערכאות הייתה שנאנסה להסכים, ובתוך דבריו באר: #"וה"נ הגילוי דעת היה שתתן לו פטורין, והרי נתנו לו, והרי עכ"פ הפטורין הועילו שהיא צריכה לחדש תביעה בערכאות על הפטורין, ותביעה ישנה שהייתה בתקפה, בטלה לה ע"י הפטורין". דהיינו, ההליך שבו החזירו האשה ואביה את הדיון לערכאות הוא הליך שהתחדש מכאן ולהבא, ומאחר שבעת הגירושין, ההסדר שהוסכם היה בר תוקף עפ"י ההלכה, וכן באותה עת לא היה הליך בר תוקף בערכאות והכל מכח הפטורין שהיו בתוקף בעת הגירושין, אין לקבוע שמבחינה משפטית ביטול התוקף החוקי חל למפרע. העולה מדברינו: נידון דנן דומה מאד לנידון הגט ברומניה, ומאחר שחמשת גדולי הדור הנזכרים הכשירו את הגט, ובהם הגאון רבי שמואל סלאנט זצ"ל שפסק שהגט כשר בלא שום פקפוק, והריעותא שחשש לה מהרש"ם עקב דברי הבעל עם השליח לאחר שכבר ביטל את התנאים אינה קיימת בנידון דנן, גם בנידון דנן לא ניתן לפסול את הגט. בנידון דנן, כתב הבעל לשעבר, בסעיף 8 לכתבי טענותיו: #מדאתינן להכי, עולה בידנו כי הדברים מוסכמים אף אליבא דה"מנחת פתים" (אה"ע קמ"ה). רב המרחק בין מי שהתנה שיתנו לו שטר פיטורין מתביעה בערכאות למי שהתנה שהסמכות לדיון תהיה בבית הדין , שכן במקרה שכזה לא ניתן להסתפק בסברא לפיה סמך הבעל על הבקשה לבית המשפט למשפחה ככזו שתועיל להשגת המטרה של מניעת הערכאות. זאת משום שגילוי הדעת של הבעל כלל גם את הקביעה שהסמכות תהיה בבית הדין ורצונו זה מעולם לא התממש. ביתר ביאור, הדיון של ה"מנחת פתים" עובר על ציר לפיו גילוי הדעת של הבעל שיתנו לו פטור מהתביעה בערכאות תפס כשהאשה ואביה נאלצו לתבוע תביעה חדשה בערכאות. במקרה שלנו גם לו היה מדובר רק בגילוי דעת הרי שהוא לא תפס בכלל, הן משום שהמשיבה "החייתה" את תביעתה דמעיקרא והן משום שהקנאת הסמכות לבית הדין לא תפסה אך טעות עובדתית היא ביד הבעל לשעבר. גם כעת בית הדין מוסמך לדון בין הצדדים, הן עפ"י ההלכה וגם עפ"י חוק, אלא שלאחר הגירושין הביאה האשה למצב שבו קיימות שתי ערכאות שיפוטיות המוסמכות, ועתירתה לבג"ץ להורות על פסילת סמכות בית הדין נמחקה, על כן מאחר שעפ"י דין תורה הצדדים מחויבים לעמוד בהסכם, הרי שמקרה זה דומה מאד לנידון הנ"ל, למעט הריעותא שהייתה באותו נידון של הגט מיאסי, ואינה בנידון זה, שגם לאחר ביטול התנאים שנאמרו עפ"י סדר הגט אמר הבעל לשליח דברים שמשמעם תנאי בשליחות. הגט הנידון בתשובות נחלת צבי ואגרות משה יג. בספר נחלת צבי להגאון רבי גדליה פעלדער זצ"ל מטורונטו-קנדה חלק ב' עמ' 460 הביא נידון שהובא לפניו, וז"ל השאלה: #"בעמדי בזה אמרתי לתת כאן מקום להאי שאילתא שבאה לפני באחד שבא לגרש אשתו חדשים אחדים אחרי הנישואין, ואחר טענות ותביעות מב' הצדדים לפני הב"ד התפשרו בד"ת שיסדרו גירושי ערכאות במקסיקו ואח"כ לאשרם ע"י הבתי משפט בניו יארק כנהוג וכן עשו ונתן לה גט פטורין כדת וכדין של תורה. אח"כ הלך הבעל ונשא אשה בא"י כדמו"י וחזר לעירו. הגישה אשתו הראשונה תביעה נגדו לבית המשפט הציוילי שלא התגרש בדיניהם, ומאשימה אותו בזנות עם אשתו, ודורשת גירושין אזרחיים. והוא טוען הלא סדרנו הכל בב"ד וע"מ כן נתן לה הג"פ כדמו"י ודורש להוציא הדבר מבית משפטם והיא אינה מקשיבה לדבריו וממשיכה במשפט, וטענתה בפיה כי היות שהיא ג"כ רוצה לגור בקנדה וע"פ חוק קנדאי היא עוד אשתו, לכן רוצה היא כעת בגט צוילי מהערכאות וזהו הדרך לקבלו, ע"י שתוכיח בבית משפטם שזנה, והיות שע"פ החוק הוא עוד בעלה, הלכה והאשימה אותו בזנות עם אשה אחרת (כלומר האי אשה שהיא אשתו כדמו"י) וטענתה שזה לטובתה כי אחרת צריכה להמתין ג' שנים. וטענתו מדוע לא דרשה האי גט אזרחי אז כשנתן לה הגט פטורין בבי"ד בניו יורק, דאדעתא דהכי נתן לה הגט פטורין אחרי שקבלו כבר הגט ציוילי, וכעת שהוא כבר נשוי עוד גורמת לו צרות. האם יש איזה טענה או חשש על הגט לומר אדעתא דהכי לא נתגרשתי." בתשובתו כתב: #"נכון שנתגרשו כדמו"י ובדעתו הי' להפטר ממנה בהנהו גירושין, וכעת שהיא תובעת ממנו הנהו גירושין ציוילים, יאמר שלא גרשה אדעתא דהכי כי בדעתו היה שהגט ממקסיקו גומר הענין ע"פ חוקי הממשלה. זה לא ניתן להאמר, שהרי ידע וקבל וסמך על הגירושין דמקסיקו, מיהו הכא אינם מתקבלים, ולכן אין להרהר ולהוציא לעז על הנהו גירושין ומגורשת היא ממנו ולא אגידא בי'. והנהו תביעות יש לפשר ביניהם ולסדר הענינים כפי הצורך בב"ד של ישראל ולא בערכאות של נכרים... דבערכאות של גוים יש עוון פלילי של הרמת יד בתורת משה". הגאון ר"ג פעלדער זצ"ל שאל שאלה זו את הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, ותשובתו מצויה בספר אגרות משה חלק אה"ע ח"ג סי' לז, וכתב: #"מתשובת מהר"מ אלשיך שהביא הפתחי תשובה מוכרח דאין זה חשש ממש לדינא, אבל מסתבר שהוא בתביעת הכתובה שהוא כסף שחייב לה, שעל זה ודאי ליכא שום אומדנא שלא היה נותן גט אם תתבע מה שחייב לה, ואף גילוי דעת איתא שם בתשובה שאינו כלום, משום שודאי סתם בנ"א רוצים לשלם מה שחייבין מדינא. אבל כשהיא תובעת דבר שאינו חייב לה מצד שיש לה כח מדיני המדינה, יש לחוש דאולי הוא כאנן סהדי שלא היה נותן גט אדעתא דהכי, ובפרט שהסכימה לפסק ב"ד לקבל הגט בסך שאמרו הב"ד. ואם תובעת אותו גם שיענשוהו על החטא שנשא אשה אחרת, הרי לפי תביעתה לא יועילו לו כלום הגט פטורין, דהרי אף שרוצה ליקח אשה, לא יוכל בשביל שלא יניחוהו מדיני המדינה, שעל דעת זה הוא עוד יותר אומדנא שלא היה נותן גט. אבל מטעם אחר יש לדון שלא יוכל לטעון כן ולבטל את הגט, דהרי דיני המדינה ודאי היו ידועים גם לו, והיה לו לחוש ולהתנות שאם תתבע בדיני המדינה בין טענת ממון בין טענת עונש לא יהיה גט, שאף בלא תנאי כפול היה מועיל מצד שהוא גם אנן סהדי, עיין בתוספות קידושין דף מט. אבל כיון שלא חשש להתנות זה חזינן שהיה לו טעם שלא היה חושש לזה, אולי חשב להשאר בא"י או טעמים אחרים, עכ"פ כיון דודאי ידע מזה ולא חשש להתנות ודאי גמר בדעתו ליתן הגט אף שאיכא חשש זה ואין יכולין לבטל הגט אף שתובעת דבר שאינו חייב ואף שתובעת לענשו. ואם האמת שלא ידע שתוכל לתבעו בדיני המדינה איכא חשש גדול על הגט לענ"ד, אבל מסתמא יש לנו לתלות שידע מדיני המדינה ואין יכול לבטל הגט" העולה מתשובות אלו של הנחלת צבי והאגרות משה, שביחס לנידון זה של התנערות מהסכם הגירושין, המביא לחיוב הבעל בסכומי כסף שאינו חייב, והמכבידה על יכולתו של הבעל להינשא מחדש, לכאורה היה מקום לטעון טענה שאדעתא דהכי לא גירשה. אך אין מקום לטענה זו, אם הבעל ידע שעפ"י חוקי המדינה ניתן להגיש תביעות כאלו. בנידון דנן איננו יכולים לדעת מה ידע הבעל בעצמו בעת מתן הגט, מאחר שלא היה בפנינו אלא שהה מעבר לים. אך מאחר שליוו את הבעל עו"ד וטו"ר ותיק מאד המכירים את דיני המשפחה הנוהגים בארץ והיודעים שקיים סיכון שהאשה תצליח להתנער מההסכם המחייב אותה, ויצוין לסעיף ה' לפרק המסקנות בסיום פסק דין זה, וכן בית הדין בעצמו בהחלטתו הנזכרת מיום כ"ח סיון תשע"ז (22/06/2017) הבהיר שבהיבט החוקי, תיאורטית קיימת אפשרות כזו, על כן בנידון זה גם אליבא דתשובת האגרות משה אין לחוש. הגט שסודר בבית הדין בנתניה בשנת תשנ"ח יד. בספר עיונים במשפט (להגרח"ש שאנן זצ"ל) חלק אה"ע ח"א סי' מט דן בכשרות גט שניתן בבית הדין בנתניה בשנת תשנ"ח, ומיד לאחר סידור הגט התעוררה שאלת גט מוטעה בנסיבות הדומות מאוד לנידון דנן. באותו נידון נערך הסכם גירושין, ומאחר שהבעל עמד על כך שגם לאחר הגירושין ימשיך בית הדין להיות הערכאה המוסמכת לדון במשמורת הבן ומזונותיו, ובלא הסדרה כזו לא הסכים לתת גט, הביעה האשה את הסכמתה, ונערך הסכם בדרך שהניחה את דעת הבעל ודעת בית הדין שהנושא מעוגן כראוי מההיבט המשפטי. אך מיד למחרת אישור ההסכם וסידור הגט התנערה האשה מההסכם ופנתה לבית המשפט, והביאה לכך שבית המשפט קבע את סמכותו החוקית לדון בנושאים הנ"ל הקשורים לקטין. באותו נידון עלתה שאלת כשרות הגט, והגרח"ש שאנן זצ"ל, בהיותו דעת מיעוט, קבע שהגט נפסל בהיותו גט מוטעה, לעומת דעת הרוב שלא הסכימה עמו, והסתמכו על כך שהגט סודר בביטול המודעות ותנאים כמקובל. ולהלן מדעת המיעוט כפי שהובאה בספר עיונים במשפט אה"ע סי' מט. #"יש לציין, שאף שבשעת הגט הבעל מבטל מודעות ומצהיר כי הוא נותן את הגט בלא שום תנאי, הרי ביטול מודעות זה תוקפו יפה לדבר שיכול להיות ספק לצדדים אם הדבר יתקיים אם לאו, אבל לא בדבר שלא היה בו לבעל או לביה"ד כל ספק שאין מתכוננים להערים על בית הדין ועל הבעל, וכפי שכבר ציין בית הדין לפתחי תשובה סימן קל"ד ס"ק א' וספרים רבים נכתבו בנושא זה. ועל פי הגדרת חלקת יואב אבהע"ז סימן כ"ה נראה שיש להגדיר מקרה זה כטעות ולא כאי קיום תנאי גרידא. ועיין במאמרו החשוב של הרה"ג ר"א לביא בשורת הדין כרך ב עמ' קמ"ו ק"צ ושם בעמוד קפ"ב כתב שאף המחמירים וסוברים שהגט בטל במקום שהבעל הוטעה, יש מקום להקל בשני מקרים במקום שהבעל יכול היה לבדוק אם מטעים אותו ולא בדק, או במקום שהיה מגרש בלא זה, ומה שהתנה עשה כדי להרויח כל מה שיוכל להשיג. אבל אילו היה יודע מראש שהאשה לא תסכים לתנאי שיציג ואין לו כל סיכוי לקבל את הדרישה שיגיש, היה מגרש בלאו הכי - שוב אין מקום לטענת ביטול הגט. תנאים אלו מבוססים ע"פ חלקת יואב הנ"ל ועוד. במקרה שלפנינו, לא היה כל ספק לנו עורכי הגט ועורכי ההסכם, כי הבעל לא היה מגרש בלא שהיה בטוח שלא ייתבע יותר לבית משפט, והרי אנו היינו שם, וכותב השורות הוא זה שניהל את המשא ומתן הקשה עם שני הצדדים, הא חדא. גם הקולא השניה שהיה על הבעל לתת דעתו ולבדוק אם אין מטעים אותו, לא תעזור למנוע פיסול הגט, כיון שהבעל במקרה זה לא היה יכול לבדוק אם מרמים אותו, מאחר וכל המומחים אמרו שאין מקום וחשש לשום הטעיה והכל סגור הרמטית, ואכן במקרה זה חרג בית המשפט ופסק בניגוד למקובל עד עתה ויצר תקדים שנקרא על שם הבעל. #מאחר והאשה עדיין לא נישאה ויש מקום לתיקון והמדובר כרגע לכתחילה ברור שיש להחמיר ולאסור על האשה להינשא לעלמא עד שתקבל גט חדש, מרצון הבעל. ועי' באגרות משה אבן העזר ח"ד סי' קטו שכתב בנושא דומה: ובעצם יש גם להסתפק לדינא ממש אולי יתבטל הגט ח"ו משום שאנחנו סהדי שלא נתן הגט אלא מצד הבטחתנו שיוכל עי"ז להשיג גירושין דערכאות משום שאבי האשה לא יעכב אלא אדרבה יסייע בזה, וכיון שמעכב שאם היה יודע שיעכב ברור שלא היה נותן הגט, וממילא לא הועיל כלום מה שאמר שהוא בלא תנאי. ונמצא שיש גם לדינא חשש גדול אם יעכב הגירושין דערכאות שהגט יהיה פסול וחשש ממזרות על הבנים שתלד ח"ו. ולכן בבקשה מכתר"ה שלמעה"ש יסביר לו כל זה ויאמר שבנפשו הוא עושה'. ומי הוא שיכול להקל לכתחילה נגד דברי הגרמ"פ זצ"ל. ועיין בנדון מעשה דומה בבעל שלא רצה ליתן גט מאחר והאשה לקחה כספים ומטלטלין ונתפשר לתת גט לאחר שהאשה אמרה שלא נשאר בידה מהכספים שלקחה אלא סכום מועט והובטח לו כי יוחזרו לו המטלטלין, ושם אמר הרב למגרש שיש בידו בטחון ותהיה מוכרחת לקיים הכל כפי הנעשה בינהם וכשומע המגרש דברי הרב התרצה וגירש את אשתו ונגמר הכתיבה והנתינה בלי שום תנאי ואחר כך לא החזירו לידו את המטלטלין ועמדה האשה ונשאת לאיש אחר ועל מקרה זה השיב בעל נתיבות המשפט הובא בתשובות רבינו יעקב מליסא סי' נג שאף שעשו ביטול מודעות כנהוג והתנה שנותן הגט בלא שום תנאי גט זה אפילו ריח הגט אין בו ופסק שהולד מהשני ממזר עי"ש בהערות וסיים שם בדברים קשים "אך בעה"ר עיני הדור אע"פ שרואין קלקולים הנוגעים בנפש שותקין ומבקשים היתר על איסור מפורש". ואף אם אילו היה אפשר לחלק בין הנדון שם למקרה שלפנינו, מכל מקום המקרה שלפנינו הוא לפני שהאשה נשאת, ובודאי אסורה היא להנשא." בהגיע הנידון לבית הדין הגדול בערעור שהוגש מצד הבעל, גם בבית הדין הגדול נחלקו הדעות בתיק 024651903-53-1. דעת הרוב של הגרי"מ לאו שליט"א והגר"ש דיכובסקי שליט"א, בפסק דין מיום ט"ו כסלו תשס"א (12.12.2000) הייתה לדחות את הערעור, וכתבו: #"לדעת המערער, הגט שנתן, פסול, עקב הפרה יסודית של "הסכם הגירושין" ע"י המשיבה, בפנייתה לביהמ"ש בענין הסדר ביקורי הילד, כאשר לפי ההסכם, היה עליה לפנות לביה"ד. #טענה זו אינה מקובלת עלינו, למרות שנתמכה ע"י דעת המיעוט בביה"ד האזורי. #הסכמי גירושין למיניהם, אינם סוף פסוק בהתדיינויות בין צדדים. לעיתים קרובות, מופר סעיף זה או אחר בהסכם, ומתנהלים על כך דיונים במשך שנים. אוי לנו, אם נחליט שכל הפרה של הסכם הגירושין - אפילו אם מדובר בהפרה יסודית - מעוררת בעיה ביחס לגט. על כן, מבהירים לצדדים בעת סידור הגט, כי הגט הוא דבר נפרד, שאינו מותנה בשום דרך שהיא בהסכם, ולצורך כך יש "ביטול מודעות" וכו'. להפרת הסכם יש תרופות במישור המשפטי, אבל בשום פנים לא במישור כשרות הגט". מאידך גיסא, דעת המיעוט הייתה לקבל את הערעור. להלן דעת המיעוט: "בבית הדין נתניה נחלקו הדעות בקשר לכשרותו של הגט. לדעת הרוב הגט כשר ולדעת המעוט הגט פסול. והנה בבואנו לדון על כשרות הגט, השאלה עומדת לפנינו אם המערער הקפיד על הדברים האמורים, בהסכם, או אם נתן את הגט ללא תנאי לאור העובדא שלפני הגט מבטלין כל תנאי וכל מודעה אם נמסרה. שהרי בשעה שנתן את הגט ואמרה הרי זה גיטך ... ובו תהיי מותרת לכל אדם לא העמיד כל תנאי. לדברי המערער הוא הדגיש לפני הדיינים במעמד סדור הגט שהוא עומד על התנאים, והוסיף שתשובת הדיין הייתה הכל בסדר כפי שסוכם. מן הדברים שהיו לי עם הדיינים שבפניהם נערך ההסכם בין הצדדים, ועל ידם סודר הגט, עולה כי הגט ניתן על דעת כן שההסכם מחייב וענין הילד יתברר רק בפני ביה"ד אשר לו תהיה הסמכות לדון בענין הילד, ולא לבית המשפט האזרחי. המערער עמד על דרישתו זו במשך כל הזמן שהתנהל המשא ומתן ביניהם, ולדבריו רק על דעת זו הסכים ונתן את הגט. בנסיבות אלו נראה לי שאין מקום להכשיר את הגט. המערער נתן את הגט מתוך הנחה ברורה כפי שנאמר לו שהסמכות נמסרה לבית הדין וההסכם מחייב. ענין הילד היה חשוב מאד למערער, ולא הסכים לוותר עליו, ואם הדבר לא יהיה כפי שהוסכם, ענין זה אינני רואה אותו כתנאי שיצטרכו לו כל משפטי התנאים תנאי כפול, הן קודם ללאו וכו', ענין זה נאמד לפי מידת ההקפדה של המערער המגרש ובמקרה זה הייתה הקפדה. וגדולה מזו מצאנו בהלכה. "האומר לשליח תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתתו לה במקום אחר אינו גט ... אל תתנהו לה אלא ביום פלוני ונתנו לה מלפניו או מאחריו אינו גט שהרי הקפיד על עצמו של יום, וכן כל כיוצא בזה - רמב"ם הלכות גרושין פרק ט' הלכה ל"ג. ובהלכה ל"ה: "האומר לשלוחו הולך גט זה לאשתי בין שאמר לו הולך בין שאמר לו את הולך וחלה או נאנס ושלחו ביד אחר ואם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלוני ותן לה גט זה הרי זה לא ישלחו ביד אחר. ואם שלחו ביד אחר ויצאה האשה לקראת השליח ונתנה החפץ בתחלה ואח"כ נתן לה הגט הרי זו מגורשת". והלכה לו: "נתן לה הגט ואחר כך נתנה החפץ אפילו מיד השליח הראשון אינו גט שהרי עבר על דברי הבעל בדבר שסתם בני אדם מקפידין עליו שהרי הבעל אמר לו טול החפץ ותן לה, והוא נתן ואחר כך נטל". מפורש שאם לא נעשתה מסירת הגט כפי שרצה הבעל הגט אינו גט. במקרה שלפנינו הכל ידעו כי המערער מקפיד מאוד על הסעיף שלפיו נמסרה הסמכות לבית הדין, ועל דעת כן נתן הגט, ואנו בתוך עמנו יושבים ויודעים עד כמה הורים נאבקים על ילדיהם, ומבקשים להבטיח עד כמה שניתן שהדבר יעשה כפי שנראה להם, ולכן נערכים הסכמים, ומבטיחים שהדבר יהיה כפי שמדברים ביניהם, ואם צד אחד מפר את ההסכם, בודאי שלא על דעת כן ניתן הגט. גם אם אומרים לבעל המגרש בעת מסירת הגט שהגט ניתן ללא תנאי, אך לא יתכן שזה יכלול בתוכו גם את הענין החשוב שהוא החזקת הילד והכרוך לו, ויבוטל מפני שהגט ניתן ללא תנאי. אמנם ללא תנאי, אבל הגט ניתן על דעת האמור בהסכם ובמקרה שלפנינו ניתן הגט על דעת שהסמכות נמסרה לבית הדין ע"י שני הצדדים, כפי שהודגש בהסכם. נוסף על כל האמור, ביה"ד לא יתן יד למי שמפר הסכם, מוליך שולל את ביה"ד והופך את כל הענין לחוכא ואיטלולא. המשיבה חתמה על ההסכם מרצון, לאחר שהוסבר והבינה את משמעות ההסכם, ובכל זאת למחרת יום הגט ואשור ההסכם פנתה מיד לבית המשפט, לזה צריך עזות מצח ביודעה שהוליכה שולל את בית הדין אשר נתן מזמנו היקר והביא את הצדדים להסכם לגירושין. אינני יודע לשם מה הייתה צריכה המשיבה לפנות לבית המשפט בענין הילד, הכי בית הדין לא דואג לטובת הילד, וכי ביה"ד היה מסדיר בקורים שלא יהיו לטובת הילד, אתמהה? לאור כל האמור, ומאחר ולא הייתה למערער כל כוונה ליתן הגט, אם ענין הילד לא הובטח שיהא בסמכותו של בית הדין, ובמקרה זה אמנם לא הובטח, ועובדא היא כי בית המשפט נטל לעצמו את הסמכות לדון בענין הילד ואלו המשיבה לא הייתה פונה לבית המשפט הייתה הסמכות נתונה לבית הדין, המסקנא היא כי הגט פסול. והואיל וכל עניני הממון שהגיעו אליו הצדדים היה כפוף לסדור הגט, ועובדא היא כי ביום שאושר ההסכם ע"י ביה"ד סודר הגט, באין גט כשר גם עניני הממון אינם תקפים כי כל ההסכם נעשה על דעת שהצדדים יתגרשו בגט פיטורין כדין". דעת המיעוט בבית הדין האזורי ודעת המיעוט בבית הדין הגדול אינן יכולות להתקבל, ולהלן ההערות על דעת המיעוט בבית הדין האזורי: א. כתב: #"שאף שבשעת הגט הבעל מבטל מודעות ומצהיר כי הוא נותן את הגט בלא שום תנאי הרי ביטול מודעות זה תוקפו יפה לדבר שיכול להיות ספק לצדדים אם הדבר יתקיים אם לאו, אבל לא בדבר שלא היה בו לבעל או לביה"ד כל ספק שאין מתכוננים להערים על בית הדין ועל הבעל". דבריו אינם יכולים להתקבל, מאחר שבאותו נידון אם האשה לא הייתה הולכת לתבוע בבית המשפט, לא הייתה מתעוררת כל שאלה על כשרות הגט, ומאחר שהאירוע של הפרת ההסכם התרחש למחרת, הרי שהמקום לפסול את הגט הוא רק אם נדון את ההסכם כתנאי בגירושין. כמו כן יצוין, בכל הפוסקים שהכשירו את הגט מווינא וכן גיטין אחרים כיוצא בהן כמפורט בתשובותיהם הכשירו למרות שבעת הגירושין, על יסוד ההסדרים שנקבעו כבר, לא היה כל חשש אצל הבעל או אצל בית הדין, שקיימת כוונה להערים, ולא כתבו חילוק זה, אלא קבעו שאמירת הבעל שהגט ללא תנאים מסירה את החשש לכשרות הגט. ויצוין לדברי הג"ר שלום גוטמאן זצ"ל, הרב המסדר את הגט מיאסי הנזכר, שבתיאור הנידון כתב (כמפורט בתשובת היכלי שן הנזכרת): #"ואנן הבית דין סהדי וגם הבוררים דאדעתא דהכי נתן הג"פ שימחלו החוב והשבועה ולא עלה על דעת שום בני אדם אשר יוכלו לחזור ולתבוע ולהשביעם והו"ל אונסא דלא שכיח ולא הו"ל להתנות". ואע"פ כן הכשירוהו גדולי דור שנשאלו בדינו של אותו גט. ב. כתב: #"ועל פי הגדרת חלקת יואב אבהע"ז סימן כ"ה נראה שיש להגדיר מקרה זה כטעות ולא כאי קיום תנאי גרידא". דבריו צ"ע שהרי החלקת יואב כתב: #"החילוק בין תנאי לטעות כן הוא, דכל שיש ספק אצלו, ומתנה שבאם יהיה כך יתקיים המעשה, זה תמיד הוי תנאי. ואם ברור אצלו שכך, ומפני כך עושה המעשה, אז אם המעשה שעושה הוא בינו לבין עצמו הוי טעות ובטל. ואם הוא בינו לחבירו, אזי אם גם חבירו יודע שהוא מוטעה ושותק ג"כ טעות מיקרי. אך אם חבירו אינו מטעה אותו אזי תלוי אם היה יכול לחקור ולא חקר לא הוי טעות, אבל במקום שלא היה יכול לחקור שפיר הוי טעות... דטעות לא הוי רק אם לא היה צריך להתחיל המעשה כלל, אבל אם כוונתו לעשות המעשה רק על אופן זה, תנאי מיקרי ולא טעות". בנידון הגט שסודר בבית הדין בנתניה וכן בנידון דנן יכול היה להתעורר אצל הבעל ספק שמא במועד אחר לאחר הגירושין תמצא האשה את הדרך להתנער מההסכם, וכל טענה לתנאי המתנה את הגירושין בקיום ההסכם היא במסגרת דיון בהלכות תנאים. אך בוודאי שבמועד סידור הגט גם מצידו של הבעל היה נכון לתת גט על יסוד ההסכם שנחתם ואושר, שהרי אם הייתה האשה נוהגת ביושר ובהגינות וממלאת אחר הוראות ההסכם לא הייתה מתעוררת כל שאלה של גט מוטעה. מאחר ששני הצדדים מחויבים לקיים את ההסכם כפי המוטל עליהם עפ"י דין תורה לכן מסגרת הדיון נותרה כבירור שאלה ביחס לתנאי ולא כבירור שאלה ביחס לטעות. על כן, מאחר שהדיון והחילוקים בחלקת יואב מתייחסים להטעיה הקיימת כבר בעת הגירושין, כגון בחפצים שהועברו אליו עוד קודם למועד סידור הגט, וכן הנידון בתשובות שהובאו בשורת הדין ח"ב וצוינו בדעת המיעוט, לא היה מקום להביאם ביחס לנידון שם. הגם שביחס למעמדו של ההסכם ויכולתו להגן על הבעל מתביעה בערכאות התברר לאחר זמן שההסכם כבר אינו מגן על הבעל, אך היינו מפני שחל שינוי בהתנהלות האשה, ובנידון דומה כבר הכשירו גדולי דור בזמנו את הגט מיאסי, כמבואר לעיל. יתירה מכך, בנידון של הגט שסודר בנתניה גם בית הדין קבע שביהמ"ש מצא לנכון לקבוע תקדים משפטי, וכמובן שתקדים זה הינו הליך הבא לעולם רק החל מהמועד שניתן, ואינו יכול לברר למפרע שההסכם מעיקרא היה חספא בעלמא מבחינה משפטית, וכן הוא בנידון דנן. עוד יצוין שבחלקת יואב בתשובתו הנזכרת בתחילת דבריו כתב ביחס לטעות המתקיימת כבר בעת הגירושין: #"ואם ברור אצלו שכך ומפני כך עושה המעשה, אז אם המעשה שעושה הוא בינו לבין עצמו הוי טעות ובטל. ואם הוא בינו לחבירו, אזי אם גם חבירו יודע שהוא מוטעה ושותק ג"כ טעות מיקרי, אך אם חבירו אינו מטעה אותו, אזי תלוי אם היה יכול לחקור ולא חקר לא הוי טעות". דהיינו ההטעיה שחברו מטעה אותו משליכה על ביטול המקח, אך היינו דווקא מחשבת חברו המצטרפת למעשה המוטעה, כגון בקידושין שקדשה ביודעו שהיא כהנת ונמצא שאינה כהנת, שאם הטעתו יש בכך יסוד לביטול הקידושין, אך מחשבה גרידא בלבד שאין מאחריה מעשה מוטעה באותו מועד של מעשה המקח אין בה להביא לביטול המקח. על כן בכל המקרים שבעת הגירושין עדיין אין מעשה של טעות שהבעל הוטעה שקיבל דבר אחד וקיבל דבר אחר. אלא קיבל הסכם בר תוקף עפ"י ההלכה ועפ"י החוק. רק לאחר זמן, בעת שהאשה החליטה להפר את ההסכם והצליחה לשנות את עמדת ביהמ"ש, עולה טענה שמא האשה כיוונה כבר במועד הגירושין להתנער מההסכם, אין מחשבה גרידא כזו יכולה להביא לביטול קידושין או גירושין, ולא על כך כתב החלקת יואב את דבריו, ואין כל מקור בש"ס ופוסקים לביטול גירושין בנסיבות אלו, אך כאמור, החלקת יואב במסקנתו כתב שכל הטעיה בהסכם שאינה בגירושין גופן אינה טעות אלא נידונת במסגרת תנאי. ג. האג"מ אה"ע חלק ד' סי' קטז לא פסק לפסול את הגט, אלא כתב ש"יש גם להסתפק לדינא ממש אולי יתבטל הגט", ולכן הורה לאבי האשה לנהוג בהתאם להסכם, אך אין מדבריו הכרח שדעתו לפסול את הגט הלכה למעשה, ובוודאי שכן לאור האמור בפסק הדין הנוכחי. ד. הנידון בתשובות רבינו יעקב מליסא בעל התורת גיטין רחוק מאד מהנידון בבית הדין נתניה. בעל התורת גיטין פסל את אותו הגט מאחר שהבעל חזר על תנאיו לגירושין, ואמר זאת תוך כדי סידור הגט, וכמו שכתב בתשובתו: #"וזאת ידוע כי המסדר והעד המעיד ... כי לא שתק ולא נתרצה, ואדרבה צווח מתחילת הכתיבה עד סופו ובין כתיבה לנתינה יותר משעה ושתים בכמה לשונות, וזאת ידוע להרבה". ועיין בשו"ת ישועות יעקב אה"ע סי' כה שהשיב אודות אותו נידון, ולא מצא מקום להכשיר את הגט רק אם האשה תמלא אחר ההסכם ככתבו וכלשונו, לרבות לאחר שכבר נישאה לאחר. אך המעיין בתשובה הנזכרת, ייווכח שאין להקיש ממנה לנידון דנן ולנידון הגט שסודר בבית הדין בנתניה, מאחר שזהו מקרה שונה במהותו. ובדברינו אלו השגה גם על מש"כ בספר קנה בשם ח"ד אה"ע סי' קי"ט להסתמך על דעת הרב תורת גיטין לנידון שלו, עי"ש. ולהלן הערות על דעת המיעוט בבית הדין הגדול, הנזכרת: א. כתב: #"לדברי המערער הוא הדגיש לפני הדיינים במעמד סדור הגט שהוא עומד על התנאים, והוסיף שתשובת הדיין הייתה הכל בסדר כפי שסוכם". הדברים סתומים, אם הטענה היא שהדברים נאמרו בטרם החל הבעל לומר את הנוסח הקבוע בסדר הגט שהגט ניתן ללא תנאי, הרי בנסיבות אלו דבריו האחרונים של הבעל מבטלים את הראשונים, או הטענה היא שדברי הבעל נאמרו אף לאחר מכן, וזו אכן שאלה קשה יותר והשגה חמורה על בית הדין שסידר את הגט כמבואר בתשובת רבינו יעקב מליסא ובתשובת ישועות יעקב הנזכרת. עכ"פ בתשובה שבספר עיונים במשפט אין כל רמז שהדברים נאמרו גם לאחר ביטול המודעות והתנאים, ואם אכן באותו נידון הדברים נאמרו לאחר שהבעל אמר שהגט ניתן ללא תנאים, אין ללמוד מאותו נידון לנידון דנן. ב. כתב: #"ענין הילד היה חשוב מאד למערער, ולא הסכים לוותר עליו, ואם הדבר לא יהיה כפי שהוסכם, ענין זה אינני רואה אותו כתנאי שיצטרכו לו כל משפטי התנאים תנאי כפול, הן קודם ללאו וכו', ענין זה נאמד לפי מידת ההקפדה של המערער המגרש ובמקרה זה הייתה הקפדה". דבריו אינם מחוורים, בהיותם נוגדים את כל תשובות האחרונים שהכשירו את הגט מווינא ושאר גיטין שהוזכרו לעיל והמתייחסים לנושא שהבעל מאד הקפיד עליו. גם הראיה מדברי הרמב"ם המתייחסים לשליחות למתן הגט אינה יכולה להתקבל בנידון סידור גט המוסדר באמירת "ללא תנאי". בנידון ההלכות ברמב"ם לא אמר הבעל שאין תנאי בשליחות, יתירה מזו, דעת הרבה פוסקים שבדברי הבעל לשלוחו אין צורך במשפטי התנאים, מאחר שהשליח נעשה שליח רק באופן שנתמנה, ובאופן שלא נתמנה אינו שליח, ולכן לא צריך את משפטי התנאים. עיין ב"ש סי' לח סוף סק"ב בשם הרשב"א והר"ן, ובספר אבני מילואים סי' לח סק"ב, וכן בספר גט פשוט סי' קכ ס"ק מג, ובתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ו, דבאמירת הבעל לשליח אין צורך במשפטי התנאים. ובספר שואל ומשיב מהדורה תניינא חלק ד' סי' כא כתב: "כבר נודע דע"י שליח לא צריך משפטי התנאים, דעל דעת כן נעשה שליח". ועפי"ז כתב בספר יד המלך על הרמב"ם הלכות גירושין פרק ט: #"דכיון דתנאי זה לא היה נגד האשה רק נגד השלוחים, לא צריכא כלל משפטי התנאים, דזה אינו רק גילוי דעת דרק אדעת כן עשאם לשלוחים, וכמו שכל המשלח אינו צריך נגד השליח משפטי התנאים, ומ"מ אין ביד השליח לשנות מדעת המשלח". ובהתאם לכך יתפרשו דברי הרמב"ם שהביא בדעת המיעוט שם. למרות האמור, יצוין לתשובת קנה בשם ח"ד אה"ע סי' קיט שהביא מתשובת המנחת יצחק (שלא הודפסה) שהחמיר בנידון שכפי הנראה דומה לנידון דנן ולנידון של ביה"ד נתניה, וז"ל: #"וכן היה באמת גם בעובדא של מרן הגאון בעל מנחת יצחק זצללה"ה שאעפ"י שבתשובתו כתב דאף אם תבטל אח"כ תביעותיה במשפט יש לעיין אם תועיל אז התשובה שלה ולא תצטרך גט חדש, מ"מ ידוע דלמעשה בעובדא זו חזרה בה האשה, והסכים מרן הגאון זצללה"ה להכשיר גם את גט הראשון ולא הצריכה לגט שני, היינו משום דבעובדות אלו היה מעשה גט כהלכה, אלא שלאחר נתינת הגט חזרה בה האשה והתחילה בפעולותיה איך להרוס את ההסכם". ההשגות הנזכרות יפות גם ביחס לפסק דינו של הגרא"צ שיינפלד שליט"א בתיק ביה"ד ת"א 9322/סו שהודפס בקובץ שורת הדין חי"ב עמ' שעו-שפ. בעמ' שע"ט כתב: #"ובשו"ת חלקת יואב (אה"ע סימן כה), כתב גם כן, שאם בשעת סידור הגט כבר היה בדעת האשה שלא לקיים את מה שהבטיחה לו, הרי זה גט מוטעה. כי אם היה יודע הבעל את הדבר במתן הגט לא היה מגרשה: "ואם כן הוא מוטעה בעיקר המעשה, ואין אמירת הבעל שמגרשה בלא תנאי מועיל כלל והגט בטל", חמור הדבר שבעתיים, כשהפרת ההסכם נעשית ימים מספר לאחר הגירושין". הדברים אינם מחוורים, מאחר שמסקנת החלקת יואב שאין יסוד לדון גט כמוטעה עקב הטעיה בנושא שאינו בגוף הגירושין, כגון בקיום ההסכם ביחס להחזרת חפצים, על כן בנידון פסק דינו של הגרא"צ שיינפלד שליט"א שהדיון הוא על גובה המזונות, אין יסוד להחמיר בהסתמך על תשובת החלקת יואב. יתירה מזו, הציטוט מדברי החלקת יואב מתייחס לדבריו בטרם הגיע למסקנתו הנ"ל, אך גם בדבריו אלו, בהו"א של דבריו, אין מקום לייחס לחלקת יואב קביעה שמחשבה גרידא בלב האשה שלא לקיים הבטחתה מבטלת את הגט, והדברים מרפסין איגרא. החלקת יואב מתייחס למציאות עובדתית של טעות בעת סידור הגט, שהאשה מציגה לבעלה השכ"מ מצג שווא עובדתי של אשה האוהבת אותו, ורק מפני כך הבעל נותן את הגט לטובתה, אך האמת היא שזהו מצג שווא שקרי אלא האשה שונאתו, ובזה הוסיף החלקת יואב שמלבד ההטעיה העובדתית גם היה בכוונת האשה להטעותו. גם מש"כ הגרא"צ שיינפלד שליט"א: #"ובספר 'העמק שאלה' (חלק אה"ע סימן קטז), פסק, שאם הבעל יחוייב בממון לאחר הגט (בניגוד להסכם), פשיטא ליה שהוי גט מוטעה". המעיין בתשובת העמק שאלה ייווכח ששם הנידון שונה לחלוטין, שהבעל קיבל מסמך ("מיראוואיע") שהן הבעל והן אחרים סברו שנעשה בדרך שיש בו תוקף משפטי להצילו מתביעה בערכאות, ולאחר מכן התברר שנעשה בדרך חסרת תוקף, ובכך התעוררה שאלה של טעות בהשלשה שהוסדרה בעת סידור הגט. אך אין בתשובת העמק שאלה הוראה לפסילת גט עקב חיוב ממון עתידי בנידון להסכם כפי שהגרא"צ שיינפלד שליט"א מייחס לתשובה זו. גם סיום נימוקיו ההלכתיים של הגרא"צ שיינפלד שליט"א תמוהים, שכתב: #"גם הבית מאיר, אה"ע, סימן קמה סעיף ט, חושש לדעת המהר"ם מלובלין, ומחפש דרך כיצד לסדר הגט באופן שלא יהיה שום חשש לגט מוטעה גם לדעת המהר"ם. וראה גם בספר 'דברי יוסף' לרה"ג יוסף כהן זצ"ל, אה"ע, ח"ב, סימן יח". הבית מאיר לא הורה לפסול את הגט בנידון כמו הגט מווינא, וכפסק דינו של הגרא"צ שיינפלד שליט"א, אלא כתב דברים סתומים "שעדיין דברים בגו" בתשובת מהר"ם לובלין, ועל כן כתב למסדרי הגיטין שטוב לסדר את הגט של השכ"מ בדרך שיהיה כשר לכו"ע וגם אליבא דמהר"ם לובלין. וכן מתשובת הגאון הרב יוסף כהן זצ"ל אין אסמכתא לנידון שלו מאחר ושם הבעל הוטעה בנתונים העובדתיים שהוצגו לו בעת סידור הגט ולכן חשש לגט מוטעה. ותמוה מאד שהגרא"צ שיינפלד שליט"א ציין דווקא לתשובה סי' יח שבספר דברי יוסף ח"ב, כשבתשובה שקדמה לה, בסי' יז, הגאון רבי יוסף כהן זצ"ל מאריך בשאלת כשרות הגט בנידון הדומה לנידון של הגרא"צ שיינפלד שליט"א, ופוסק להכשירו מאחר שרק לאחר הגירושין נעשתה הפרת ההסכם. ט"ו. ידועה שיטת הגאון רי"א מקאוונא זצ"ל בתשובת עין יצחק חלק ב' סי' מ' שנתן לטובות ההנאה שהבעל מקבל בהסכם הגירושין מעמד של תשלום תמורת הגירושין, ובהיעדר קיומו, חסר בתשלום והגירושין בטלים, אא"כ הבעל חויב לתת גט בלא תשלום. וז"ל: #"זה ברור ופשוט לדעתי באם גמרו עם הבעל המגרש ליתן עבורו בהשלשה סך מעות כמה יתנו לו בעד נתינת הגט וישלישו עבורו, ולא קיימו בהשלשה כפי הסך שגמרו עמו, אף דינר א' שנחסר מסך החשבון שגמרו עמו בעד רצוי שלו בגט, ודאי דהגט בטל. ואף דלא היה בדיני תנאי כפול וכה"ג. משום דסך הקציצה דהושוו עמו בעד רצונו בהגט זהו כמו דהי' תנאי כפול. ולא בעינן בזה דיני תנאי כלל כדמוכח בקדושין (דף ח') התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר א"מ והובא באה"ע סי' כ"ט סעיף ז'. ולא אמרינן דהא לא ה"ל תנאי כפול. משום דקציצת המחיר בעד הקדושין בעינן דיהי' כמו שהי' המדובר בפי' כמה יהיה המחיר. וה"ה במקח וממכר היכא דהתנה שישלם לו בעד המקח ולא שילם לו כפי הסך שקצב עמו אף דמשך החפץ. הוי למפרע גזל בידו. כמבואר באה"ע סי' ק"כ בח"מ ס"ק ה'. #ולפ"ז אף האידנא שנהגו לבטל כל תנאים בעת הגט, עכ"ז הא הריצוי שלו על הגט ועל הביטול לתנאים, זהו הכל הסך שנותנים לו בהשלשה, וכיון שנחסר סך מה מהשלשה, א"כ הוי כמו דמוכר חפץ בעד איזה סך ונחסר דבטל המכירה. וה"ה הכא בטל הריצוי שלו על הגט ועל הביטולים לתנאים. והנה בספר בינת אדם שער בית הנשים סי' ל"ב על השאלה שנחסר איזה חפץ או רימוהו רע על היפה ושקיל וטרי שם הרבה. ולפמש"כ יש לפקפק בדבריו". אך כל הפוסקים שדנו בהטעיה בהשלשת חפצים, מהם הקלו שלא לפסול הגט ומהם החמירו ודנו את הגט כ"גט מוטעה", אף אחד מהם לא כתב את הסברא של העין יצחק שהדבר שהבעל אמור לקבל עפ"י ההסכם הוא כמחיר הגירושין. וגם העין יצחק בתשובה אחרת בחלק א' אה"ע סי' יז ס"ק כה לא חש לסברא זו שכתב בתשובה בחלק ב' סי' מ'. וכן בפד"ר כרך ה' עמ' 81 מצאו לנכון להעיר על הגרי"א זצ"ל מאותן תשובות האחרונים שלא פסלו גט למרות הטעיית הבעל בתשלום שהיה אמור לקבל. גם הראיה מ"התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר", אינה ברורה, מאחר ששם סוכם מראש שכל המנה הוא כסף הקידושין, ונמצא חסר, הרי שלא ניתן כסף הקידושין במלואו, ואינו דומה להסכם שמעצם מהותו אינו חלק מכסף הקידושין או מהגט היוצר את הגירושין. ועיין בספר עטרת דבורה ח"ב סי' פו עמ' 599 שהבאנו ראיה דלא כסברת העין יצחק מהסוגיא בב"ב דף מ ע"ב באשה שלא הסכימה להתקדש אלא אם יכתוב לה כל נכסיו, וגם לאחר שהתברר שהתחייבותו בוטלה מבואר בגמ' שהקידושין עומדים בעינם. וכן הבאנו מדברי הקובץ שעורים עמ"ס ב"ב סי' קסח-קע, וכן הבאנו מפסק דין ביה"ד הגדול שבפד"ר כרך ה' עמ' 80. וכעת ראיתי שהחלקת יואב בתשובתו הנזכרת חלק אה"ע סי' כה בסוף התשובה הוכיח כן מהסוגיא בכתובות דף קט ע"א והתוספות ד"ה תשב. מסוגיא זו עולה שלמרות שהאשה פסקה על עצמה לשלם נדוניא, פסיקה שנעשתה קודם לקידושין, אין אנו רואים זאת כקציצת המחיר לקידושין, וגם בהיעדר התשלום המחויב עפ"י דין הקידושין בעינם עומדים, הרי שהיעדר תשלום הנדוניא אינו דומה לאי תשלום מחיר המקח. על כן, הלכה למעשה הדבר ברור שאין חוששים לסברת העין יצחק הנזכרת. המסקנה העולה מארבעת סוגיות הש"ס הדנות בהטעיה או הפרת הסכם, בקידושין וגירושין טז. מצינו ארבע סוגיות הדנות בטענת טעות או הפרת הסכם בגיטין או קידושין, והן: א. סוגית הגמרא בגיטין מה,ב-מו,א "המוציא את אשתו משום שם רע" וכו'. ב. המשנה בקידושין סב,א "המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא [...] הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו". ג. במסכת בבא בתרא דף מ, ב: "ההוא גברא דאזל לקדושי אתתא, אמרה ליה אי כתבת לי כולהו נכסיך הוינא לך, ואי לא, לא הוינא לך, אזל כתביה לה לכולהו נכסי [...] לא מר קנה ולא מר קנה [...] התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה". ד. הסוגיא בכתובות דף קט,א. משתי הסוגיות האחרונות עולה אודות הפרת הסכם ביחס לתשלום האמור להיות משולם לאחר הקידושין, הן תשלום לאשה כגון שלאחר זמן התברר שההתחייבות אינה בתוקף, והן תשלום נדוניא לבעל, כגון לאחר שהתברר שהתחייבות ברת תוקף אינה מקוימת, הפרות אלו אין בהן כדי להביא לביטול הקידושין, אף שברור ואין ספק שההסכמה לעצם הקידושין הושגה רק על יסוד ההסכם. אמנם עיין בפת"ש אה"ע סי' לט סק"ד בשם החוות יאיר בנידון שעוד קודם הקידושין קיבל הבעל חילוף כתב (הצ'ק של ימיהם) בסך 350 זהובים כנדוניא, ואח"כ התברר שהוא מזויף ואין בו ממש, שהדבר יוצר ספק בקידושין, אך אין עליו קושיא מהסוגיא בכתובות בדף קט,ב שבה אין ביטול קידושין. וכבר באר את החילוק בספר חיי אריה חלק אה"ע סי' א' אות ז' דהתם בתשובת החוות יאיר כבר הייתה הרמאות בעת הקידושין, משא"כ בסוגיא בכתובות הייתה האשה חייבת לשלם את הנדוניא לאחר הקידושין, וזוהי הפרה שלאחר מעשה הקידושין. עכ"פ חזינן מסוגיא זו שאין לדון את תשלום הנדוניא כתנאי בקידושין, למרות שרק על יסוד הסכמה זו הסכים הבעל להינשא לאשה, וגם לאחר ההפרה של ההתחייבות אין הקידושין בטלין. שהרי אין "סדר קידושין" שבו נאמר שהקידושין מוסדרים ללא תנאי, ואילו הייתה התחייבות הנדוניא כתנאי היו הקידושין בטלים עקב אי תשלום הנדוניא. וביחס לטעות בגוף הרצון לקדש אשה זו דווקא או לגרש את האשה כתב הר"ן שהובא לעיל: #"מי שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה, הרי הוא כאילו התנה וכפל, והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו, הא הטעתו אינה מקודשת דבגלוי דעתא לא צריך כפילא". דהיינו, הטעיה בטיב המקח, כשאדם מבקש לישא אשה כהנת דווקא, והיא הטעתה אותו, ואח"כ התברר שאינה כהנת, כיון שגילה דעתו שאינו רוצה לישא אשה שאינה כהנת די בכך להיחשב כתנאי בקידושין. וכן לדעת הרמב"ן, התוספות רי"ד, חי' הר"ן ורבינו קרשקש על הסוגיא במסכת גיטין (שם) המגרש אשתו משום שם רע ולאחר מכן התברר שהשם רע אינו נכון, יכול לקלקלה בטענתו שאם היה יודע כן לא היה מגרשה, ולמעשה הגט ניתן בתנאי שהשם רע נכון. ודלא כשיטת התוספות גיטין מו,א (ד"ה אי) וכתובות עד,ב (ד"ה משום) והרשב"א והריטב"א והר"ן בסוגיא בגיטין שהחשש הוא ללעז בלבד, אבל מאחר שלא נתן גט בתנאי הגירושין לא יתבטלו גם לאחר שיתברר שהשם הרע אינו אמת. עכ"פ לשיטת הרמב"ן וסייעתו, כשהוטעה הבעל בגוף ההכרח בגירושין קיים חשש לביטול הגט, אך היינו דווקא בגילוי דעת שנאמר בשעת מתן הגט, וכמפורש בתוס' רי"ד ובפסקי הרי"ד שכתב שם בסוגיא: #"כיון שגילה דעתו שמשום שם רע הוא מוציאה אנן סהדי שאם ימצא שם רע שאינו שם רע אין רצונו שיהא גט, ואף על פי שלא פירש דבר זה בפיו, כך הוא כאילו פירש והתנה בפיו, דבתר מחשבת לבו אזלינן, וכך הוא שוה גילוי דעתו כתנאי גמור ואנו חוששין שמא תינשא האשה בגט זה בעבור שנתנו לה סתם, וימצא הלעז שקר ונמצא הגט בטל... ודוקא כשאמר לה משום שם רע אני מוציאך, אז אנו הולכים בתר מחשבת לבו, מפני שהוא גילה מחשבתו בפירוש. אבל אם לא אמר שום דבר בעת הגירושין, אף על פי שידענו שהייתה קטטה ביניהן בעבור הלעז שיצא עליה, כיון שנתן לה גיטה בסתם ולא אמר לה דבר בודאי דגמר ויהיב בכל לב, ולא חיישינן שמא מחשבתו לא הייתה אלא על דעת שהלעז הוא אמת, שכיון שלא גילה מחשבתו בעת הגירושין לכולי האי לא חיישינן". יתירה מכך, אליבא דשיטת ראשונים זו מבואר בגמרא שלאחר שבמעמד סידור הגט נאמר לבעל שלא יוכל להחזירה לאחר הגירושין אין חשש שהגט יבוטל אם יתברר שהשם הרע שקר, מאחר שכבר אין לבעל אפשרות להחזירה אם הגירושין יבוטלו. הרי שלא עצם הטעות בהכרח בגירושין מביאה לביטול הגירושין, שהרי טעות זו בעינה עומדת גם לאחר שבבית הדין נאמר לבעל שלא יוכל להחזירה, אלא ביטול הגירושין נובע מהתועלת שהבעל יוכל להפיק מכך שהכול יחזור לקדמותו, ואשתו תחזור להיות אשתו, לאחר שיתברר שהשם רע אינו נכון. אבל בהיעדר תועלת כזו אין ביטול לגירושין עקב הטעות בגירושין מצד עצמה. וצ"ע אם אפשר לדון כן בנסיבות שלעולם הגירושין לא יוכלו להתבטל לגמרי שאשתו תחזור להיות נשואה לו, שהרי בעת הזו שמחלוקת הראשונים הנזכרת לא הוכרעה, בהתחשב בדעות התוס' וסייעתו וגדולי הפוסקים הנזכרים שאין ביטול גירושין עקב טעות, יצא שבסופו של דבר לעולם לא יגיע לידי החזרת המצב לקדמותו. העולה מהאמור: אין לנו מקור מפורש בש"ס ובראשונים, שהפרת הסכם הגירושין ואפילו הטעיה בהסכם שאינה הטעיה אודות ההכרח בגירושין עצמן, עלולים להביא לביטול הגירושין גם בלא אמירת הבעל ב"סדר הגט" שהגט ניתן ללא תנאי. רק בהטעיה בגוף ההכרח בגירושין, לדעת חלק מהראשונים, יכולה להביא לביטול הגירושין בכפוף לכך שגילוי הדעת שעקב כך מגרשה נאמר בעת הגירושין עצמן, והבעל יפיק רווח מביטול הגירושין שיוכל לחזור לאשתו. ק"ו לאחר שהונהג בכל תפוצות ישראל סדר הגט שבו הבעל מודיע שהגט הוא בלא תנאי, ואין מאפשרים לו בעת סידור הגט לגלות דעתו שהגט ניתן רק על דעת כך וכך. ביחס לנסיבות אלו אין מקור בש"ס וראשונים לביטול הגט בהטעיה ביחס להסכם. ואמנם לא מצינו דיונים בתשובות ראשונים וראשוני האחרונים, שדנו בשאלות אלו של הפרת הסכם גירושין או הטעיה בהסכם. הנידון הראשון הידוע לנו הוא בתשובת מהר"ם אלשיך סי' עח שהביא הפת"ש בסוף סי' קנ"ד בסדר הגט ס"ק לו (שגם העלה לקולא). וקשה להניח שבמשך מאות שנים בעם ישראל לא התרחשו מקרים כאלו, וכפי הנראה היה פשוט לפוסקים שלא לחוש לכשרות הגט, וזאת על יסוד הסוגיות הנזכרות. אמנם קיימת סוגיא חמישית במסכת יבמות דף קו,א: "חליצה מוטעית כשרה, גט מוטעה פסול". אך כבר פרש רש"י בסוגיא ש"גט מוטעה" היינו גט שנעשה בתנאי, וכשלא התקיים התנאי הגט בטל, לעומת תנאי בחליצה שגם אי קיום התנאי לא יביא לביטול החליצה. וכן לעיל הבאנו מתשובת משאת בנימין סי' עו בתשובתו בנידון הגט מווינא, שכתב: #"אע"ג דאמרינן בפרק מצות חליצה, חליצה מוטעת כשירה גט מוטעה פסול, התם לאו בכה"ג שהטעו אותו בדברים בעלמא, אלא מיירי התם שהחולץ או המגרש התנה בתנאי כפול כגון שאמר על מנת שתתן לי מאתיים זוז אז תהיה החליצה או הגט כשרים ואם לא תתן יהיו הגט או החליצה פסולים. בכה"ג הוא דאמרינן חליצה מוטעית כשירה גט מוטעה פסול, כמו שפרש"י שם וגם הרא"ש. וטעמא דמילתא, דכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן התנאי בטל והמעשה קיים". אבל אם לא התנה בפירוש אינו נקרא גט מוטעה, גם אם הוטעה בדברים בקשורים להסכמתו לתת גט. האם ראוי להחמיר להורות על סידור גט נוסף, על מנת לצאת מכל ספק. יז. בשו"ת הב"ח החדשות סי' צ' בתשובתו אודות הגט מווינא, לאחר שהעלה להכשירו, התייחס לשאלה זו, וכתב: #"אלא שאת אלה ראיתי להוסיף על דברי מר שאם באנו להחמיר בנ"ד להצריך גט אחר א"כ לא נמצא שוב רגלינו וידינו בבית המדרש דבכל גיטין יבואו הקרובים לערער ולהוציא לעז לומר שמסר מודעה בפני עדים קודם כתיבה ונתינת הגט ויעידו עדים על כך או יאמר בפני עדים אני מגרשה ע"ת כך וכך, ויאמרו התלמידים להצריכה גט אחר ויביאו ראיה מנ"ד כשנצריך אותם גט אחר, ואין לדבר סוף שלאחר שיצריכו גט אחר יחזרו ויערערו". וכן בתשובת הסמ"ע בספר הזכרון להגרי"י פרנקל עמ' שס"ב כתב באותו נידון: #"עוד שהרשב"א והתשב"ץ כתבו והביאן הב"י בטור א"ע סוף סי' מ"ב וגם הד"מ הביאן בסי' מ"ו תשובה מהוצאת קול לעז ז"ל: אין ראוי להחמיר בזו במקום שאין צריכין להחמיר שלא יהיו בנות ישראל החשובות מדרך כף רגל לבני פריצי עמינו שיוציאו קול להוציא ממון מידם, לכן כתב הרשב"א לתלמידו וכעס עליו שרצה להחמיר, וז"ל: ומה שכתבת שהמנהג להחמיר הוא מנהג בורות ואם מפני חומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא לענין אם יקדשה אחר או אם יקדש זה אחותה עכ"ל וחומרא דאתי לידי קולא זו שייך ג"כ בנדון דידן, וכ"כ מוהר"ם בתשובה בסוף ספר נשים וכ"כ הגהות מרדכי בקידושין וגם מ"ו מרש"ל כתב כתשובה ריש סי' כה דאין להחמיר בנתינת גט משום חשש כל דהו והביא ראיה לדבריו ע"ש. וגם הרא"ש בפרק מי שאחזו כתב דלא נעשה בדברים כאלו לרווחא דמילתא. ועוד שיש לחשוש שתוקבע הלכה זו לדורות לומר שלכתחילה נחמיר בכזה ליתן גט מחדש, וכמו"כ פעמים דלא יפוייס המגרש ליתן גט מחדש אם לא שיתנו תרקבי דדינרי ופעמים לא יתרצה לתת גט כלל, ויתעגנו ע"י חומרא זו בנות ישראל, כי לאו כולי עלמא דיני גמירי לאמר שלא הזקיקו לגט חדש אלא לכתחילה ובמקום שרוצה המגרש ליתן ברצון, אלא הרואים יסברו שנתינת הגט הוא מכח שורת הדין". ובתשובת הבית אפרים הנזכרת (עמ' רצד), כתב: #"מזה תוכחה מגולה שאין להכניס עצמו בזה להוציא לעז פסול על הגט עד שתהיה מוכרחת לקבל גט אחר, והשתיקה יפה בזה אף לחכמים שהם מיראי הוראה כיוון שהמתירין יש להם עמודים גדולים שראויים לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק". יח. למרות שהעלנו שמצד הדין הגט כשר, ואין צורך בסידור גט נוסף, עלינו לחזור ולהדגיש את שכתבו הפוסקים באותם מקרים שהכשירו את הגט, שאין בהכשר הגט הכשר לממון גזול המצוי ביד האשה, ועליה להשיבו. בסיום תשובת רבי חיים ברלין הנזכרת לעיל אודות הגט מיאסי, כתב: #"וזאת למודעי כי כל דברי שאמרתי בזה לא אמרתי כי אם בנוגע אודות הגט אם נתבטל ע"י תביעת באי כח האשה אותו בערכאותיהם או לאו, אבל בעיקר התביעה פשוט מאד דאין אחר גמר הפסק שפסקו הנבררים ע"י זבל"א כלום ומחילה אין צריך קנין, ואם יוציאו איזה סך מהבעל ע"י תביעתם בערכאותיהם הרי זה גזל גמור, והאמת והשלום אהבו והי' זה שלום על ישראל ועל רבנן". הרי שבנידון כזה האיסור לדון בערכאות שהתבאר בשו"ע חו"מ סי' כו אינה הבעיה היחידה, אלא יתירה מכך, מכיוון שההסכם בר תוקף עפ"י ההלכה ומחייב את שני הצדדים כל סכום כסף שהאשה תגבה מהבעל לשעבר בניגוד להסכם יחשב גזל בידה. דהיינו גם אם היה מקום לטעון שקיים יסוד בהלכה לחייבו במזונות הילדים בסכום שייפסק בבית המשפט, עכ"פ מאחר שההסכם מחייב את הבעל בתשלום שיחויב בבית הדין, ועפ"י ההלכה זהו ההסכם המחייב את שני הצדדים, לרבות את האשה וגם בנסיבות הנוכחיות, כל סכום שייגבו מהבעל לשעבר יותר בניגוד להסכמתו ייחשב כגזל ביד האשה עפ"י אמות המידה של דין תורה. וכמו שכתבו בתשובת שאל האיש סי' ג' הנזכרת ובתשובת הגאון רבי חיים ברלין זצ"ל, תשובות המתייחסות לנידון הדומה לחלוטין לנידון דנן. י"ט. כאמור, הב"ח והסמ"ע כתבו שאין להורות שהאשה צריכה לקבל גט נוסף מהטעמים המפורטים בדבריהם. למרות זאת כתב הבית אפרים בתשובתו הנזכרת, לאחר שהאריך מאד והורה שהגט כשר ושיש עמודים גדולים לסמוך עליהם גם שלא בשעת הדחק ושאין להוציא לעז פסול על הגט: #"אך אם המגרש... יחוש לנפשו ליתן גט אחר, אזי אומר אני כי מהראוי לכבוד הרבנים המתירין לצוות על האשה שתקבל גט אחר. ותנאי היו דברינו בענין שלא יהי' לעז על הגט הכשר שניתן מכבר, דהיינו שהוא יהי' המבקש ומעתיר שתקבל ממנו גט אחר חנם אין כסף, ואם תרצה לוותר לו איזה סך מועט עבור שטוען שלא מילאו לו רשאית היא, רק בענין שבעד נתינת הגט מחדש לא תתן כלום. שידעו הכל שאין צורך לגט זה להאשה, רק איהו לגרמי' הוא דעביד שלא יגרום קללה לעצמו. כי הרבה הקפידו ע"ז רבותינו הגאונים הסמ"ע ומ"ב והב"ח והט"ז ומהרש"א ועוד כמה גאונים והתירו האשה להנשא עם המשודך ולא חשו, שכן יש צד חמור משום חומר חרם ר"ת... שעל האופן שיהי' המגרש מחזר לתת גט שני באפס דמים, נראה שאין בזה קפידא משום לעז, דמימר אמרי עיינו בה רבנן ואשכחו לפני המגרש והמתגרשת לבטל הקול שלא ישאו ויתנו מוזרות בלבנה, ולכך הרשו שיתן גט אחר, ובזאת יכופר עונו ויהפוך ה' לו את הקללה לברכה, כי יושבת עי"ז הקטיגוריא שנפלה בעו"ה בין ת"ח ומכלל הן כו' והלום ראיתי במכתב הדרת כ"ת שבנקל שהבעל יתן גט אחר בלא רצי כסף... ומובטחני בו שאחרי רואו הדברים האלה ישא פניו אליהם וישם להם מקום למען הקים כיום הזה מאמר רז"ל, ת"ח מרבים שלום בעולם, ובזה יגדל תפארתם והודם אם מפני כבוד המקום יקל כבודם, ואם אלו ואלו בנועם מנעימים כבוד ינחלו תמימים". ונראה שהמקום להוראה זו של הבית אפרים יסודו בהררי קודש. רש"י במסכת גיטין דף פה,ב כתב על תקנת רבא לכתוב בכל גט "מן יומא דנן ולעלם": #"מן יומא דנן ולעלם, לאפוקי מדר' יוסי דאמר אין צריך לכתוב מהיום בגט דשכיב מרע דזמנו של שטר מוכיח עליו, ולא הוי כגט לאחר מיתה. לכך תקן רבא בכל הגיטין להיות הסופרים רגילין בו. ואף על גב דקיימא לן כר' יוסי, בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פסול אמשפחות ישראל". דהיינו למרות ההלכה הפסוקה בגמ' בדף עב,א שהלכה כרבי יוסי שזמנו של שטר מוכיח עליו, תיקן רבא לנהוג גם בדעת החולקים על רבי יוסי כדי לצאת מכל מחלוקת וכדי שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פסול על משפחות ישראל. ובמהרשד"ם חלק אבן העזר סי' קצה, כתב: #"ופשיטא שבגט צריך לבקש הדרך היותר צלול יפה ונקי שאפשר, שהרי כתב רש"י ז"ל בפרק המגרש על מאי דאמרינן בגמ' מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופירש רש"י דלרבי יוסי אין צריך לכתוב מהיום בגט דאמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כו' עד ואף על גב דקיימא לן כר"י בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פיסול בישראל ע"כ. הנך רואה דאע"פ דכפי הדין לא מעלה כלל כיון דהלכה כר"י מ"מ צריך להסיר פתחון פה". וכן בספר אהלי שם (מתוך תמת ישרים, למוהר"ר תם בן יחיא מגדולי רבני קושטא, ממגורשי ספרד) סי' קכה, כתב: #"ואנן בעינן בגירושין לאפוקי נפשין מכל צד פלוגתא ושיצא ענין הגירושין בהיתר גמור לכו"ע, ונחוש אפילו לדעת מי שאין הלכה כמותו, כדי שלא להוציא לעז על משפחות ישראל. דאמרינן בפרק המגרש מן יומא דנן ולעלם... ופרש רש"י ... הרי מפורש דאע"ג דלרבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו ובשכיב מרע לא הוי גט לאחר מיתה, אפילו הכי לא מבעי בגט שכיב מרע דכתבינן הכי, אלא אף בכל הגיטין כותבין כן, להיות כל הסופרים זהירין בו מטעם יחס משפחות ישראל". וע"ע בט"ז סי' קמ"ה סק"ה ובערוה"ש סי' קלו ס"ב. ועיין בשו"ת מטה יוסף להרב יוסף הלוי נזיר (חבירו של הרב פר"ח) בח"א סי' א' כתב ששלח גט לקושטא, ורבני קושטא עיכבו את הגט מפני הפקפוק בכתיבת שם האשה, והרב מטה יוסף האריך לבאר שדבריהם תמוהים, למרות זאת כתב: #"סוף דבר כי דברי מעכ"ת שגבו ממנו ולא יכולנו להולמם, ומ"מ לבלתי סור מן המצוה עשינו ככל אשר אמרו והקדמנו עשיה לשמיעה, עשינו ככל אשר אמרו והשתדלנו לקחת גט אחר ונכתב בסגנון זה... כי מן הראוי לאדם לבחור לו הדרך היותר בטוח מסבות מכשול האיסורין, ובפרט באיסור ערוה החמורה ובסגנון זה נצולנו מכל מין ספק מכשול". עוד יצוין להחלטת ביה"ד הגדול מיום כ"ח אלול תשס"ב (5.9.2002) בתיק 0428-21-1 בהרכב הדיינים הגר"ש דיכובסקי שליט"א הגר"ש בן שמעון שליט"א והגר"א שרמן שליט"א (פורסם בנבו) שדחו את פסילת הגט של הגרא"צ שיינפלד שליט"א ובית דינו, הנזכרת לעיל אות יד, בנידון של התנערות האשה מהסכם הגירושין הנעשית לאחר הגירושין. למרות זאת כתבו: "על מנת להסיר לזות שפתיים ועל מנת להסיר סיבוכים הלכתיים בעתיד" מן הראוי שלכתחילה יסודר גט מחדש. על כן גם בנידון זה מדינא הגט כשר, אך בנסיבות המיוחדות של נידון זה, ובהתחשב בדעת בית הדין שסידר את הגט, שבמכתבם לבית הדין כתבו שבנסיבות הידועות לבית דינם: "הרי לפי מה שנראה לעינינו ולפענ"ד האשה מעמידה את כשרות הגט שסודר ע"י בית דיננו בשאלה חמורה אם ממשיכה בדרך זו ללכת חזרה לבית המשפט במקום לדון בבית הדין", וכן בהתחשב בדעת המנחת יצחק הנזכרת לעיל בסוף אות יד, וכן בהתחשב במש"כ בספר וישמע משה בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהובא לעיל אות ו' (ולעיל כבר הערנו על דבריו, אלא נניח שהגאון רי"ש אלישיב זצ"ל חזר בו מדעתו המפורטת והמנומקת שבפד"ר ה' ומהדברים שהודפסו בקובץ תשובות ח"ב סי' קכה, הגם שקשה לומר כך בלא אסמכתא), ומאחר שהאשה טרם נישאה מחדש, מן הראוי שיסודר גט מחדש, וללא כל תשלום מצד האשה תמורת הגט. אך אם הבעל יימנע מכך עד שייווכח שהאשה אינה גוזלת אותו, יהיה קשה לשכנעו שלא לנהוג כך. אמנם אם האשה תחזור בה ותשוב לציית לדין תורה, לדעת המנחת יצחק בתשובתו הנזכרת כבר לא נחוץ לסדר גט שני. הדרך המוציאה אותנו מכל חשש לטענה לביטול הגט לאחר שניתן כ. כאמור, נהוג בכל תפוצות ישראל לסדר את הגט בדרך המפורטת ב"סדר הגט" של מהר"ם שבו הבעל מודיע שהגט ניתן בלא תנאים. אמנם גם בנידון דנן סודר הגט עפ"י הנוסח שב"סדר הגט", אך למרות שבית הדין בהחלטתו הנזכרת מיום כ"ח סיוון תשע"ז הניח כהנחה ברורה שבעת סידור הגט יבהיר בית הדין לבעל באר היטב שאין כל זיקה בין סידור הגט לכל נושא אחר התלוי ועומד בין הצדדים, בפועל הגט סודר בבית דין אחר שנהג לפי "סדר הגט" בלבד. עקב כך התעוררה השאלה דנן האם יש מקום לחוש לכשרות הגט. ההבחנה בין סידור הגט עפ"י "סדר הגט" בלבד ללא כל תוספת לסידור גט שבו קיימת הבהרה ברורה אודות היעדר הזיקה שבין תוקף הגירושין לכל נושא אחר הנידון בין הצדדים והנחיצות לנהוג כך עולה מדברי גדולי הפוסקים שיובאו להלן: בספר טיב גיטין (בדבריו על סדר הגט ס"ק לו) כתב להוסיף בסדר הגט את הדברים שיש לומר לבעל על מנת להוציא מחשש גט בתנאי או מוטעה. וז"ל הטיב גיטין: #"נראה דלרווחא דמילתא יש לנהוג שהרב יאמר לבעל" כו' (במקור הדברים כתב דבריו באידיש, ולהלן תרגום הדברים כפי שהובא בשו"ע מהדורת ראש פינה כרך ה' עמ' רפא) - #"אולי אמרת מקודם שתתן הגט על תנאי, ועכשיו אתה ג"כ בדעתך שתתן הגט על איזה תנאי של ממון או איזה תנאי אחר, תאמר זאת עתה לפנינו. והבעל ישיב על זה, לא אמרתי כלל, ואם אמרתי שאתן הגט על תנאי, או לשון שמשמעותו שאתן הגט על תנאי אזי אני מבטל דיבורים אלו, ואני רוצה ברצוני הטוב בלי שום אונס והכרח ליתן הגט לאשתי פלונית בת פלוני שתתגרש ממני תיכף בלי שום תנאי בעולם הן תנאי של ממון או תנאי של דבר אחר בעולם". ואח"כ כתב הטיב גיטין: #"וכל זה לרווחא דמילתא כי באמת התשובה בקצרה שמשיב על השאלה ששואלין אותו אם נותן בלי שום תנאי ויאמר הן, די בכך ואף אם אמר בתחילה שרוצה ליתן על תנאי, דאל"כ מה הועילו בתקנתם, ועיין בדברי הרא"ש סוף גיטין ובתשובתו כלל מ"ה בנוסח סדר הגט וכן הוא בטור ובכל הנוסחאות, ועיין בתשובת הרא"ש סי' כה ובתשובת אא"ז הגאון בעל שארית יוסף ז"ל ובמהרי"ט חלק אה"ע סי' י"ג. אך לפי שראיתי שלפעמים בהגיע תור הלכה למעשה, כשהבעל בא ומערער ומברר שאמר תחילה שדעתו ליתן על תנאי ומה שאמר אחר כך היה בלא לב ולב והיה סובר שאינו רק דרך פטומי מילי, ולפעמים מוצא עוזרים גואלים וקרובים המחזיקים בערעורו ולא ימצאו אנשי חיל ידיהם לשתקו בנזיפה כי אם אחרי אסיפת המון רועים, ובין כך לעזה המדינה. לכן מהראוי כי החכם המסדר ישים לב לזה כפי הבנתו בענין שלפניו, שאם יש לחוש שאפשר שיבא אחר כך לידי ערעור, יתקן הכל מקודם וירחיב הדיבור בזה כפי הנושא שלפניו, באופן שלא יהא לו שום פתחון פה להטיל עוד איזה ערעור בדבר. וכן לקמן סעיף מ"ב (בסדר הגט) אם ידוע וכו' אך אחר כך תבטיח אותו האשה וכו' החכם עיניו בראשו של דברים, שיהא מפורש כפול ומשולש שאין ענין נתינת הגט והגירושין תלוי כלל בזה, אלא הגירושין הם נגמרים בכל אופן שיהיה ואין לו לסמוך על ענין הגירושין רק על הבטחתה, ומ"מ יהיו הגירושין קיימים בין תעמוד בהבטחתה או לא". וכן הבית מאיר בסי' קמה ס"ט הביא את המחלוקת שנחלקו גדולי הדור בענין הגט מווינא, והוסיף: #"עם כל זה לא מצאתי בדברי החולקים ישוב מספיק על טענות מהר"ם לובלין מה שהכריחו לפירושו, זולת מחמת שהמסדר יפרש לו שנותן הגט בפירוש בלא שום תנאי, ואף בזה עי"ש שעדיין דברים בגו כמבואר במהר"ם לובלין. להכי לע"ד נראה שטוב נמי שהמסדר יפרש לו שאף זה יעלה בדעתו, שאף אם תבגוד האשה ותרצה למעול מעל בהחרם שלא להנשא לו אלא לאחר שתרצה ליתן הקנס, שעם כל זה הוא סבור וקבל ומגרש לחלוטין בלי תנאי, וכבר מצאתי בסדר ר"מ ר' יוזפש אות לח הכי". דברי הבית מאיר הובאו בפת"ש סי' קמה סק"ו וכן בשו"ת בית שלמה אה"ע סי' קלז, וכן כתב בשו"ת אמרי יושר ח"א סי' קד שאם נהגו בדרך זו המבוארת בסדר הגט למהר"ם ר' יוזפש לכו"ע אין לחוש לתנאי. וכן בפד"ר חלק יא עמוד 168, כתב הג"ר שלמה ילוז זצ"ל (מח"ס אשר לשלמה): #"וזאת על בית הדין להודיע לבני הזוג שאין לאחר נתינת הגט כלום והגט גט גם אם אחד מהם הפר תנאי ההסכם, אין לבית הדין להתערב מעכשיו בביצוע תנאי ההסכם שיהיה לאחר הגט, שאין כאן גט על תנאי". העולה מדברינו: מן הראוי ומן ההכרח שבתי הדין ינהגו עפ"י הוראת הטיב גיטין ויסדרו את הגט בדרך המוציאה מכל ספק, ויבהירו לבעל שאין כל זיקה בין חלות הגירושין עצמן לכל נושא אחר, וגם אם לאחר זמן יתברר שהסיבות שהביאו את הבעל לתת גט אינן קיימות כפי שסבר בעת סידור הגט, הגט אינו תלוי בהן או בכל דבר אחר. ובכך לאחר שיסודר הגט, ובכך כשתקבל האשה מעב"ד המתירה להינשא, לא יהיה מקום להעלות לעז וערעור על הגירושין. מסקנות א. התביעה לביטול הגירושין ולפסילת הגט נדחית מאחר שהגט ניתן בדרך המקובלת בבתי הדין עפ"י "סדר הגט", והבעל אמר בפני בית הדין שהגט ניתן ללא תנאי. אמנם, כשהגט ניתן בהתאם ל"סדר הגט" בלבד כמו בנידון זה לאחר הגירושין עלולה לעלות מצד הבעל טענה לביטול הגט, דומיא דנידון דנן. על כן, כדי שיצא דבר מתוקן תחת ידם מוטל על מסדרי הגט לנהוג בהתאם להוראת הטיב גיטין, ולהוסיף ב"סדר הגט" את הנוסח שהציע הטיב גיטין כאמור לעיל. וכך כתב הטיב גיטין (על סדר הגט ס"ק לו): #"לכן מהראוי כי החכם המסדר ישים לב לזה כפי הבנתו בענין שלפניו, שאם יש לחוש שאפשר שיבא אחר כך לידי ערעור, יתקן הכל מקודם וירחיב הדיבור בזה כפי הנושא שלפניו, באופן שלא יהא לו שום פתחון פה להטיל עוד איזה ערעור בדבר. וכן לקמן סעיף מ"ב (בסדר הגט) אם ידוע וכו' אך אחר כך תבטיח אותו האשה וכו' החכם עיניו בראשו של דברים, שיהא מפורש כפול ומשולש שאין ענין נתינת הגט והגירושין תלוי כלל בזה, אלא הגירושין הם נגמרים בכל אופן שיהיה ואין לו לסמוך על ענין הגירושין רק על הבטחתה, ומ"מ יהיו הגירושין קיימים בין תעמוד בהבטחתה או לא". אך זאת להדגיש, כל האמור מתייחס לנסיבות שלאחר שהחל סידור הגט לא אמר הבעל דבר אודות הסדרי הממון או הסדרים אחרים הכרוכים בגירושין, וכמו בנידון דנן. אבל אם הבעל אמר ב"סדר הגט" כמקובל שהגט בלא תנאים, וגם הובהר לו כאמור, אך לאחר מכן ועוד קודם מתן הגט, גילה הבעל דעתו באומרו דברים שמשמעם שהגט מותנה או שהגט ניתן בכפוף לקיומו של הסדר כזה או אחר, הרי שדבריו האחרונים עלולים לבטל את דבריו הראשונים שאמר ב"סדר הגט". וכבר היו דברים מעולם שדיבור כזה עורר שאלה חמורה בכשרות הגט כמבואר לעיל. ב. הגם שברור ללא ספק שהבעל לא היה מגיע למעמד סידור הגט אלא רק לאחר שהובטח הסכם גירושין חתום בר תוקף המקובל עליו, אך לאחר שכבר נתרצה לתת גט הוסדר גט בדרך שאין בו כל תנאי בגירושין עצמן. וזאת מאחר שכך אמר הבעל במעמד סידור הגט, וכן מפני שהבעל אינו קובע את סדרי מתן הגט אלא בית הדין, ומקובל בכל בתי הדין שאין לסדר גט מותנה, ועל דעת בית הדין נתן הבעל את הגט. ג. מאחר שמעולם לא דובר על כך שהגירושין עצמן יהיו מותנים, הן בעת המו"מ על הסכם הגירושין הן בעת חתימתו או לאחר מכן הן במעמד סידור הגט, אלא אדרבה במעמד סידור הגט נאמר בפירוש שהגט בלא תנאי, אין כל מקום לקבוע שקיימת אומדנא דמוכח שהגט ניתן בתנאי. וגם אם לאחר הגירושין הבעל היה אומר שכך הייתה דעתו במעמד סידור הגט, אלו דברים שבלב ואינם דברים, מאחר שאינם בלבו ובלב כל אדם. ולעיל הבאנו מדברי ערוך השולחן שהוסיף ביאור שבקידושין וגירושין שהעדים הם עידי קיום אין די במחשבת הבעל שאינה ידועה לעדים. ד. אין מקום לטענה שהגט היה מוטעה מעיקרו כי התברר שבית המשפט אינו מתחשב בהסכם ופותח מחדש את הדיון בתביעת המזונות. וזאת מאחר שבעת הגירושין ההסכם הינו בר תוקף עפ"י דין תורה וכן עפ"י חוק, וגם כעת ההסכם בר תוקף לפי דין תורה, ובכל התקופה האחרונה תשלומי מזונות מוסדרים עפ"י החלטת בית הדין. החלטת בית המשפט שניתנה לאחר הגירושין אינה קובעת מצב משפטי חדש למפרע, אלא מהמועד שניתנה, ואין בכוחה לבטל את סמכות בית הדין, אלא נטלה לעצמה סמכות מקבילה החל מהמועד שבו ניתנה. בנסיבות אלו, הטענה שעל דעת כן לא ניתן הגט מבקשת לקבוע שהגט ניתן בתנאי, וכאמור כשהגט מסודר עפ"י "סדר הגט" נשללה טענה זו. בנידון הגט שסודר בעיר יאסי שברומניה לפני 125 שנה, שבו התעוררו שאלות דומות מאד לנידון דנן, כתבו גדולי הדור שנשאלו אודות כשרות הגט שהגט כשר, מאחר שעפ"י דין תורה ההסכם בר תוקף ומחייב, וזאת גם לאחר שהאשה ביקשה להתנער ממנו, והגישה תביעה חוזרת בערכאות. וכיוון שכן, ביד הבעל הסכם בר תוקף ומוטל על האשה לקיימו גם במועד שכבר פנתה לערכאות. ואינו דומה לבעל שהוטעה בהשלשת חפצים ולאחר זמן התברר שבעת הגירושין בידו מטבעות מזויפות או חפצים פגומים. על כן, גם ביחס לטענת הבעל שכעת התברר שקיבל הסכם פגום שאינו מגן עליו מתביעה בערכאות, מאחר שעפ"י דין תורה האשה מחויבת להסכם, ההסכם ראוי, ויש להורות לאשה שלא תנהג בחוסר יושר. גם מהרש"ם שקבע שמאחר שטענת האשה בערכאות היא שהייתה אנוסה להסדר שהוסכם עליו בעת הגירושין על כן ההסדר בטל למפרע למרות זאת קבע שנידון כזה דומה לנידון הגט מווינא שהכריעו בו גדולי הפוסקים להכשירו, ולא מצא לנכון לקבוע שדומה להשלשת מטבעות מזוייפות וכיוצ"ב, שהחמירו בו הרבה פוסקים. ה. בפסק דינו של בית הדין הגדול מיום ט"ו כסלו תשס"א (12/12/2000) כבר צוין שהסכמי גירושין למיניהם, אינם סוף פסוק בהתדיינויות בין צדדים. לעיתים קרובות מופר סעיף זה או אחר בהסכם, ומתנהלים על כך דיונים במשך שנים, וכי על כן אפילו אם מדובר בהפרה יסודית אין מקום לעורר ספק בכשרות הגט. וכתבו: "על כן, מבהירים לצדדים בעת סידור הגט, כי הגט הוא דבר נפרד, שאינו מותנה בשום דרך שהיא בהסכם, ולצורך כך יש "ביטול מודעות" וכו'. להפרת הסכם יש תרופות במישור המשפטי, אבל בשום פנים לא במישור כשרות הגט". כמו כן, לאחר אותו פסק דין ניתנו החלטות דומות של בית הדין הגדול, כגון ההחלטה מיום כ"ח אלול תשס"ב (5/9/2002) הנזכרת לעיל סעיף יט, ההחלטה מיום י"ב תשרי תשע"ה (06/10/2014) בתיק ‏841246/4‏ וההחלטה מיום י' אדר תשע"ז (8/3/2017) בתיק 970523/3. כל ההחלטות הללו פורסמו, ומתייחסות למקרים הדומים לנידון דנן. בנוסף, בנידון דנן בהחלטת בית דין זה מיום כ"ח סיון תשע"ז (22/06/2017) שניתנה כחצי שנה קודם מועד סידור הגט, הובהר לבעל דנן שעקרונית ההסכם יכול להיפרץ לאחר אישורו, ושלא תהיה בכך עילה לעורר שאלה על כשרות הגט, מאחר שאין זיקה בין חלות הגירושין לנושאים שהוסדרו בהסכם. יתירה מזו, בדיון מיום כ"ז טבת תשע"ח (14/1/18) הודיע ב"כ הבעל לבית הדין (בשורה 8 לפרוטוקול): "האשה כותבת לבית המשפט שהיא אנוסה, כיון ואנו חושבים שזה ערכאות של גויים". דהיינו בדיון שהתקיים שמונה ימים קודם לסידור הגט, הבהיר הבעל באמצעות בא כוחו שהוא מודע לכך שהאשה כבר העלתה את בפני ביהמ"ש את טענתה שהיא אנוסה להסכים לסמכות בית הדין, ולכן הגם שהבעל ביקש למצוא את הדרך שלא תוכל לטעון כן, אך סביר מאד שמצד הבעל היה צפוי שלאחר הגירושין האשה לא תנהג ביושר, אלא תשוב לטעון טענות אלו. לכן בנסיבות אלו, שידועים ארבעת פסקי הדין מבית הדין הגדול הנזכרים, שהתפרסמו, וכן במקרה הנוכחי שבית הדין הבהיר לבעל כמפורט לעיל, וגם הבעל עצמו עוד קודם הגירושין לא נתן אמון באשה, ולאורך כל ההליכים עד למועד סידור הגט תמיד היה חשש ממשי שהיא תנהג בחוסר יושר ותעלה טענה שהיא אנוסה, אין מקום לטענה שהבעל לא העלה על דעתו ולא לקח בחשבון את האפשרות שהאשה תתנער מההסכם לאחר הגירושין, ואת הדרך המשפטית שבה תוכל ללכת. עכ"פ פשיטא שבאי כוחו המלומדים ידעו אודות אפשרות כזו, כשידוע מהו המסלול המשפטי המאפשר זאת, וכפי שאכן בסופו של דבר אירע, וגם ההליך בבית המשפט לא אילץ את בית המשפט לחדש תקדים משפטי. כידוע, אומן לא מרע אומנותו וחזקה על באי כוחו שעשו מלאכתם נאמנה, והעבירו לבעל את המידע המשפטי הנחוץ אודות האפשרויות התיאורטיות והרלבנטיות העומדות לרשות האשה, ובכך תשובת אגרות משה אה"ע ח"ג סי' לז הנזכרת לעיל אות יג היא יתד חזק לסלק את ערעור הבעל על הגט. ו. התובע טוען שכבר בעת מועד סידור הגט, התכוונה האשה להתנער מההסכם, ואילו האשה הכחישה טענה זו. כמובן שקשה לברר את טענותיהם ולהכריע בשאלה עובדתית מסוג זה אודות מחשבה וכוונה, אך יובהר: סברא זו הנותנת משקל לכוונת האשה האם כיוונה להטעות את הבעל או שנהגה בתום לב ולמרות זאת אירעה הטעייה נאמרה בתשובת החלקת יואב, וחלוקה זו מתייחסת לנסיבות שבהן אנו קובעים שמסגרת הדיון היא בסוגיית "טעות" והתברר שהיו נתונים שכבר בעת הגירושין היו מצג שווא, אך חלוקה זו לא נאמרה בנסיבות שהדיון הוא בסוגיית "תנאי". כאמור, נידון דנן אינו נידון של "טעות" אלא של "תנאי", ומאחר שהגט ניתן ללא תנאים כמבואר שאלת מחשבת האשה באותה שעה אינה קובעת ואינה משליכה על כשרות הגט. ואמנם כל הפוסקים שדנו להכשיר את הגט והסירו חשש של גט מותנה, לא כתב אף אחד מהם את ההסתייגות להכשר, שהכול נותר תלוי בשאלה האם בעת הגירושין היה בדעת האשה לקיים לאחר הגירושין את המוטל עליה, לרבות בנסיבות של תנאי יסודי בהסכם שבלעדיו לא היה הגט מסודר, ואילו היה מקום לטענת התובע כל אותם פוסקים לא היו נמנעים מהוראה המבחינה בין המקרים וזאת מאחר שמחשבה גרידא, גם אליבא דטענת התובע, אינה אלא דברים שבלב. ז. למרות שבית הדין פוסק שהגט כשר, ויבוטל עיכוב הנישואין ביחס לאשה, מן הראוי שיסודר גט בהסכמה ללא כל תשלום בגין ההסכמה לגירושין אלו. ח. כעת עם השלמת ההליך במקרה דנן בכל הקשור לכשרות הגט, יש מקום לביקורת נוקבת ביחס להתנהלותו השערורייתית של הבעל, הן בהסתרת מידע משמעותי מהאשה בטרם נישאו, הן בנטישתו את אשתו וילדיו הקטנים עקב משבר זוגי שייתכן ועוד היה ניתן לפתרו בזמנו בדרך מקובלת של ייעוץ והדרכה, ובחר לעגן את אשתו קרוב לשלוש שנים, ולהתנתק משני ילדיו הקטנים עם כל הנזק שהדבר הסב להם, כשבשלב ראשון אשתו כלל לא ידעה היכן מקום המצאו. גם התביעה שהוגשה על ידה לבית המשפט בניגוד להלכה, כמו הטענה שלא אפשרו לו לראות את ילדיו, אין בהם כדי להצדיק התנהלות זו. כמו כן יש מקום לביקורת נוקבת וקשה ביחס להתנהלותה הבלתי סבירה של האשה שנהגה בחוסר תום לב קיצוני והתנהלות בלתי מקבלת על הדעת מול בית הדין, כשהתנערה מהסכם בר תוקף ופנתה לכל ערכאה אפשרית על מנת לקבל לגיטימציה והכשר להתנהלותה השלילית. אמנם כפי האמור הדבר אינו משליך על כשרות הגט, אך עפ"י דין תורה ההסכם בבית הדין הוא בר תוקף ומחייב את הצדדים, וכל ממון שיילקח בניגוד להסכם זה הינו גזל גמור, עפ"י אמות המידה של דין תורה. לאחר זמן התקבלה חוו"ד של עמיתי להרכב שנותר בדעת מיעוט בפסק הדין. ובהתייחס לדבריו כתבתי: א. הקביעה היסודית של דעת הרוב היא שנידון דנן לחלוטין אינו דומה למקרה שבעת הגירושין כבר הושלשו חפצים מקולקלים. מאחר שאין ספק לכל המצוי בהליך הגירושין שבהן סוכם על השלשת חפצים, ונמצאו מקולקלים, שהטעות קיימת בעולם כבר בעת הגירושין אלא נעלמה מהבעל במעמד סידור הגט, אך לאחרים הייתה ידועה כמציאות מוצקה. משא"כ בנ"ד, כשבועיים לאחר הגירושין האשה מצאה את הדרך לקלקל את אמינותה ולפעול להתנערות מההסכם המחייב אותה, אך בעת הגירושין הכל היה ראוי. גם אם בראשה היו מחשבות כאלו או אחרות כבר בעת הגירושין, דבר שבלתי ניתן לברר, אין בהן ממש להזיק לבעל, מאחר שלולי מעשיה שבאו לעולם רק לאחר הגירושין לא הייתה מתעוררת כל שאלה בגין מחשבות כאלו או אחרות שנותרו דברים שבלב. גם אם אכן ההסכם אינו סגור הרמטי, וכפי שהדבר ידוע לכל בר דעת המצוי בתחום המשפט בענייני משפחה, וכפי שהובהר לבעל עוד קודם לגירושין שמעולם לא ניתן לסגור הסכם כהרמטי, אין בכך בעיה כל עוד המציאות היא שהאשה נוהגת ביושר ובהגינות בעת הגירושין, והריעותא באה לעולם רק החל מהמועד שלאחר הגירושין שבו האשה בחר להפר את אמינותה. בכך נידון זה כבר אינו דומה לחפצים מקולקלים שהושלשו בטרם הגירושין, שם בכל מקרה ברור, שכבר בעת הגירושין הועלמו מהבעל נתוני היסוד מהי המציאות של החפצים בעת בגירושין. לכן בנידון של השלשת חפצים מקולקלים יש בפוסקים דעות הפוסלות את הגט. גם ההנמקה שניתנה להלן בתשובת דעת המיעוט, אינה יכולה לשנות עובדת יסוד, והיא: שבזמן אמת, דהיינו בעת הסדרת הגט, כל מי שהכיר את המציאות לאשורה ועל בוריה לא ראה, וגם לא יכל לראות, "חפצים מקולקלים", כי אכן באותה עת החפצים לא היו מקולקלים, אלא הקלקול החל רק כשבועיים לאחר הגירושין בשעה שהאשה מצאה לנכון להפר את נאמנותה. בנידון דנן החלטתו של ביהמ"ש שניתנה לאחר הגירושין קבעה מציאות חדשה רק החל מהמועד שבו ניתנה ההחלטה, אך אינה יכולה ליצור מציאות בשטח של "חפצים מקולקלים" למפרע, כי "חפצים מקולקלים" היא מציאות הניכרת והידועה למי שבודק את החפצים בזמן אמת, ולא יתכן לקבוע מציאות כזו למפרע, כשהאמת היא שבאותה עת הם לא היו מקולקלים, וגם הבעל וגם באי כוחו הכירו לאשורם את כל הנתונים הרלבנטיים שהיו באותו מועד של סידור הגט, וכך היה המצב שלא היו "חפצים מקולקלים" עד למועד שבו חזרה האשה מנאמנותה. מלבד שהדבר פשוט וברור שכך הוא, גם כך עולה בבירור מדברי הפוסקים הנזכרים בדינו של הגט מיאסי, והחילוק שכתב בדעת המיעוט בין הגט מיאסי לנידון דנן אינו תואם למציאות הידועה בנידון דנן ובגט ביאסי. גם בגט מיאסי הפוסקים הכשירו את הגט בלא לדעת כיצד תנהג האשה בעתיד, וגם כעת אין ידוע מה עלה בסופו של דבר באותו נידון של הגט מיאסי, האם היא חזרה בה. על כן מאחר וחלק גדול מהמקורות שהסתמך עליהם בדעת המיעוט מתייחסים לנידון כעין השלשת חפצים מקולקלים, הרי שאותם מקורות כלל אינן רלבנטיים לנידון דנן. ב. בדעת המיעוט מציין את האמור בהחלטת בית הדין הנזכרת, ובהחלטה זו נכתב בדעת המיעוט: "בוודאי בנידון זה שכבר כעת מובהר לבעל, וגם בעת סידור הגט יובהר לבעל, שהגט אינו מותנה בשום דבר, על כן החשש לגט מוטעה לעולם לא יוכל לעלות על הפרק. הרי ידוע שכל חוו"ד משפטית אינה מדע מדוייק, לרבות חוו"ד שהציג הבעל, וכי יעלה על הדעת שאם יצא לפועל המתווה שנקבע בדעת עמיתי עפ"י דרישת הבעל, וזמן רב לאחר הגירושין יתברר שהוא לא יוכיח את עצמו, ובנסיבות אלו או אחרות האשה תמצא דרך לבטלו, וכי הגט יבוטל לאחר זמן, ולאחר שתינשא מחדש ותלד ילדים, הגט יבוטל למפרע וילדיה ממזרים, אין להעלות על הדעת שינתן גט בדרך כזו, ולא תיעשה כזו בישראל, ועל כן קיימת הלכה המונעת סידור גט בתנאי (אה"ע סי' קמ"ה ס"ט). אלא כפי שבכל תיק המתנהל בבית הדין, גט לחוד וענייני הממון לחוד, ובאחריות בית הדין שלא תוכל להיות כל זיקה ביניהם, לא כעת ולא בעתיד". מכל ההתנהלות של הבעל הידועה לבית הדין בהרכבו בזמנו, פשיטא ללא ספק שהבעל קרא כל החלטה ועיין בכל תג ותג, והגיב לאחר זמן קצר, והבהרה זו בהחלטה הנזכרת, היא מציאות עובדתית שניתנה לבעל במעמד כתיבת החלטה זו, הבהרה שבוודאי לא בוטלה על ידי דעת הרוב, אלא שדייני דעת הרוב בקשו שלא להסתמך על כך. ביחס להבהרה הנזכרת בהחלטה הנ"ל אין רוב ומיעוט, ולא יכול להיות רוב ומיעוט, כי אין זה נושא הלכתי שנחלקו הדעות בו, אלא הבהרה והודעה ברורה לבעל. ובכל מקרה, לא שייך דעת רוב ומיעוט ביחס לשאלה הלכתית עתידית שטרם באה לעולם. הדבר פשוט וברור שדעת רוב ומיעוט אינה שייכת אלא ביחס לפסיקה מעשית הניתנת באותו מועד על יסוד נתונים שכבר התבררו באותו מועד, אך זהו דבר משולל יסוד ומופרך שדעת רוב ומיעוט תתייחס לשאלה היפותטית עתידית, שטרם באה לעולם וטרם ידוע לאף אחד מה יהיו הנתונים עליהם יושתת פסק הדין העתידי. כיצד ניתן כעת לבנות דבר ולהסתמך על דעת הרוב הנזכרת באותה החלטה ביחס לדיון ופסיקה הניתנת לאחר זמן על יסוד נתונים שהתבררו רק אח"כ. בנוסף, תמוה שדעת המיעוט נאחזת באמור באותה החלטה: "וגם בעת סידור הגט יובהר לבעל שהגט אינו מותנה בשום דבר", כאילו לא נכתב ברישא שגם כעת, עוד קודם למועד סידור הגט מובהר לבעל שהגט אינו מותנה בשום דבר. וכי לא די שבאותה עת כבר הובהר לבעל כיצד יסודר הגט, דהיינו ללא תנאי, בגט הנעשה מטעם בית דין זה ובפיקוחו, גם אם בית הדין שסידר את הגט לא אמר זאת להדיא, די בהבהרה הנזכרת, בצירוף ההבהרה שלעולם הסכם אינו יכול להיות הרמטי. על כן די בהבהרות אלו להסיר מסדר היום את הדיון בנושא של גט מוטעה ואין נ"מ בבירור האם נידון דנן דומה להשלשת "חפצים מקולקלים" מאחר שלאחר ההבהרות הנ"ל גם ביחס להשלשת חפצים מקולקלים כבר אין לחוש לכשרות הגט כמבואר בטיב גיטין ובבית מאיר שהובאו בדעת הרוב בפסק הדין הנזכר. ק"ו בנידון דנן שאינו דומה ל"חפצים מקולקלים" כמבואר, וק"ו בהצטרף ובהתחשב בדברי הט"ז סי' קמה סק"ו הקובע דבר מאד עקרוני, שגם כשהגט סודר בדרך שהבעל לא אמר שנותן הגט ללא תנאי, אלא מלכתחילה הובהר לבעל שאין נוהגים לסדר גט על תנאי, שהבעל אינו קובע דבר לעצמו (כביכול אינו יכול לעשות שבת לעצמו), אלא הוא מסדר את הגט על דעת הרב המסדר את הגט, לכן גם אם דעתו האישית שהגירושין מותנים, דעתו היא חסרת משמעות, אלא הבעל כפוף בדעתו לדעת הרב המסדר את הגט, וכידוע הרב אינו מוכן לסדר גט בתנאים, ולא עלה על דעת הבעל שום דבר אחר, וגם בנידון דנן לאחר ההבהרות הנ"ל שלא בוטלו, פשיטא שבזמן אמת בעת מתן הגט הבעל נתן את הגט ללא כל תנאי ושלא על דעת כך ולא על דעה אחרת, אלא הגט חל בעת נתינתו לשליח לקבלה ללא זיקה לשום דבר וללא תנאים, וכל הטענות התעוררו רק לאחר הגירושין כשנוכח שהאשה עושה לו עוול. זוהי המציאות הפשוטה והברורה, וכל פלפול אחר אינו יכול לשנות מציאות ידועה וברורה, וכמו כן כל מחשבה שאולי עברה בראשו של הבעל, נותרה בגדר דברים שבלב, ופשיטא שלאחר ההבהרות הנ"ל שניתנו על ידי בית הדין, מחשבות אלו אינם בליבו ובלב כל אדם. הט"ז הורה כאמור אף כשהבעל לא אמר שהגט ניתן ללא תנאים, לכן גם אם תעלה טענה שדברי הבעל שהגט ללא תנאים נאמרו מתוך טעות, עכ"פ הורה הט"ז שגם בלאו הכי הגט ניתן על דעת הרב המסדר את הגט שאינו מסכים לכל תנאי בגירושין, ובוודאי שכן בעקבות הספקות שיש בגט שנאמרו לפני התורף שאין מסדר גט בעולם שיסכים להעלות על דעתו שהגט מסודר על ידו בכפוף למציאות כזו או אחרת, כמבואר בדברי הט"ז שם. הטענה שגם הרב המסדר את הגט עשה מעשיו מתוך טעות ראוי שלא הייתה עולה לאחר שכל המצוי בסידור גט יודע שבכל מקרה, הרב האמון על ההלכה הפסוקה שאין להציג תנאי קודם לתורף, אינו מסדר גט בתנאי או בכפוף לקביעה כזו או אחרת או לקיום הסכם וכיוצ"ב. מלבד זאת מבירור שנעשה עם אחד מהדיינים שהשתתף בסידור הגט וביקר בבית הדין בירושלים הלה הבהיר שחברי בית הדין באותו מעמד כלל לא נכנסו בדברים עם הבעל ביחס להסדרים שהוסכמו, אלא עסקו רק בהסדרת הגט בלבד, ויש לכך משמעות רבה שלא היה כל גילוי דעת "בשעת הגט", עיין בספר עטרת דבורה חלק ב' סי' פו עמ' 582. ובנוסף, לא שייך לייחס טעות לדיינים, שכלל לא נכנסו להסדרים בין בני הזוג ולא ראו שזה מעניינם. כמו כן אין כל זיקה בין נידון דנן לתשובת העונג יו"ט סי' קסח בבעל שהוטעה שהוא חייב בגט, מאחר ובנידון זה בכל התקופה שקדמה לסידור הגט לא היה פסק דין לחיובו בגירושין, אז הכיצד יוכל להיות מוטעה? ולהחמיר עפ"י תשובת העונג יו"ט. ג. ביחס לתביעת הנזיקין שהאשה מנהלת כנגד בעלה לשעבר בערכאות, אין ספק שגם אם עפ"י כללי המשפט האזרחי יש לכך מקום למרות שבית הדין הוא בעל הסמכות הייחודית בענייני גירושין, עדיין עפ"י ההלכה כל סכום שתגבה כפיצויי נזיקין, הינו סכום המשולם בניגוד גמור לדין תורה, ועפ"י ההלכה אינו אלא גזל גמור. מאחר ובהלכה אין כל יסוד לחיוב תשלום זה ומסורת הפסיקה בעם ישראל במשך מאות רבות של שנים שבהם תמיד היו סרבני גט, רשעים שעיגנו את נשותיהם, מוכיחה כן, שמעולם בתי הדין, גם כשהיו מוסמכים לדיני ממונות, לא מצאו דרך לחייבם לאחר הגירושין בפיצויי נזיקין, למרות שכפו אותם בנסיבות המתאימות ע"י ההלכה בכל דרכי הכפייה כדי שיינתן גט, וכל הוראת היתר שהאשה מורה לעצמה בתביעת הנזיקין אין בה ממש עפ"י ההלכה. אך ככל שהדבר נוגע לכשרות הגט, אין ספק שהתביעה באה לעולם לאחר הגירושין, ובעת הגירושין לא היה ברשות הבעל כל מסמך בר תוקף שיש בו להביא למנוע חוקית מהאשה הגשת תביעה כזו. הבעל ובאי כוחו ידעו היטב מהו המצב העובדתי ששרר במועד סידור הגט, ידעו על האיומים שעלו במשך תקופה ארוכה מצד האשה או מי מבאי כוחה או מי מבני משפחתה שתוגש תביעת נזיקין כנגדו, ומייצגי הבעל ידעו היטב מה בידם ומה אין בידם בעת הגירושין, לכן אין יסוד לטענה של הטעיה. יצוין לדברי הסמ"ע חו"מ סי' רלב סק"י בשם המגיד משנה בדין מקח טעות שאם המוכר מכר בסתם והלוקח יכול היה להבחין בטעות שבמקח באמצעות שינסה את המקח או יטעם אותו, אך לא הקפיד לעשות כן, אין המקח חוזר, ועי"ש בפת"ש סק"א, עכ"פ בנידון זה שבאי כוחו של הבעל לא היו צריכים לנסות אלא ידעו היטב בעת הגירושין מה נמצא בידם ומה טיבו וערכו של ההסכם, והבעל סמך עליהם, וקיבל מהם עדכונים שוטפים בסמוך למועד סידור, עדיף טפי מדינו של המ"מ שהביא הסמ"ע, מאחר שהבעל שאינו איש משפט סמך על באי כוחו שהם מומחים בתחום המשפט, ונוכח שכבר נעשה מה שהיה ניתן להיעשות בנסיבות המיוחדות של המקרה, ודי בכך גם ללא האמור לעיל סעיף ג'. דברי נתיבות המשפט סי' ר"ה מתייחסים לצורך בגילוי מפורש של רצונו של הבעל בגירושין באמירת רוצה אני, ולהיעדר האפשרות לכפייה, אך לא יתכן להרחיבם ללא כל מקור לנסיבות אחרות מסברא בעלמא ועל יסוד זה לבנות הלכות ללא מקור, מה עוד שבפוסקים רבים אין מספר למדו הלכות אלו מדיני מקח וממכר, כדוגמא עיין עטרת דבורה ח"ב סי' פו עמ' 580 588. ד. בדעת המיעוט הביא מדברי החלקת יואב, ובנידון דנן עפ"י מסקנת החלקת יואב שלא זכתה להתייחסות בדעת המיעוט, אין מקום לפסול את הגט, בנידון דנן בסופו של דבר לאחר שלוש שנות פירוד הבעל כבר רצה להתגרש, לאחר שנוכח שלא יוכל לחזור לאשתו הנחרצת בעמדתה להתגרש לאחר שהתברר לה שהוא הערים עליה קודם לנישואין, רק ביקש הסכם הוגן עבורו. בכה"ג הבעל מעוניין בגירושין עצמם וכלל אינו דומה לשכ"מ שכלל אינו רוצה להתגרש ורוצה לשוב לאשתו אם יחזור לאיתנו, ובנידון זה כתב החלקת יואב במסקנת דבריו שמאחר שעם הגירושין קיימת התרצות של הבעל לעצם הגירושין, הרי שכל דבר אחר שעלה אינו אלא תנאי, והתנאי בטל כשאמר שהגט ניתן ללא תנאים, ודי בנוסח הרגיל שבסדר הגט. ובזה לא חש לכך שמא מחשבת האשה בעת הגירושין הייתה להטעות. סברא שנאמרה רק בשכיב מרע שבעצם רוצה שלום בית ואינו רוצה גירושין. ה. ביחס לחוות דעת בית הדין שסידר את הגט, הדבר פשוט וברור שבית הדין זה קיבל על עצמו את הסדרת הגט בלבד, ולא כל דבר אחר, ולכן מלכתחילה גם לא ניתן בבית דין שם פסק דין או מעב"ד להיתר האשה, אלא הותירו הכל לבית הדין בירושלים, וגם ביחס לתסבוכת שהאשה יצרה כשהתנהלה בחוסר יושר מובהק, כתבו שהדברים מעוררים שאלה חמורה בכשרות הגט, ובזה הם ודאי צודקים, אך לא יכלו לפסוק דבר ביחס לשאלה זו בלא לקיים דיון במעמד הצדדים לשמוע את פרטי הטענות כמתחייב בטרם יגיעו לפסיקה, ואמנם ברור שהם כלל לא הכירו וגם כעת אינם מכירים את פרטי המקרה לאשורו, כפי המפורט בפסק הדין הנוכחי, וגם את בירור זה של כשרות הגט הותירו לבית דין שלנו. לכן אין בדבריהם כל הוראה הלכתית לבטל את תוקף הגט, שהרי הם מנועים מהוראה כזו בלא דיון שבו מתקיים "שמוע בין אחיכם" כמתחייב עפ"י ההלכה. לכן אין כל יסוד להחיל בנידון זה את ההלכה של בית דין בתר בית דין לא דייקא, וגם ההלכה של הנשאל לחכם שאסר אין חבירו יכול להתיר, אינה במקרה זה שהאשה עמדה לדיון כאן ולא שאלה אותם בדרך שדעתם תחייב אותה. ו. הטעם של לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי שעלתה בדעת המיעוט כלל אינה רלבנטית בנידון זה שהגט נמסר לשליח קבלה. וגם ביחס לשליח הולכה, בנידון כזה ממש של הגט מיאסי, מלבד מהרש"ם, שאר הגדולים שהשיבו ולא הסכימו עם הוראת מהרש"ם, וקבעו שאמירת הבעל שהגט ללא תנאי מתייחסת גם לשליח, ולא עלתה על דעתם הטענה שהעלה כעת עמיתי, "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". בהתאם לכל האמור נימוקי דעת הרוב והמסקנה הלכה למעשה עומדים בעינם ללא שינוי. סוף דבר, לאחר פרק זמן ממועד פסק הדין המכשיר את הגט ברוב דעות, הצדדים הגיעו להסכמה, אושר הסכם גירושין חדש עם ערבויות מתאימות, וסודר ג"פ נוסף על מנת להסיר כל ספק וחשש. אך הדברים הנכתבים לעיל נועדו לזרז את בתי הדין המסדרים גיטין, ללכת בדרכו של טיב גיטין, שהוא מעמודי ההוראה בהלכות גיטין, שכאמור לעיל, הורה להוסיף על הנוסח הקבוע בסדר הגט, ולמצוא את הדרך לסדר את הגט בדרך שיובהר לבעל שהגט לחוד וכל שאר הדברים לחוד, וכי אין ולא תוכל להיות כל זיקה בין חלות הגירושין ובין כל נושא אחר התלוי ועומד כעת או בעתיד.