תביעת האשה להסדיר את עניני הממון קודם חיוב גט לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי בירושלים מיום כז סיון התש"ע [9/6/2010], שעל הצדדים להתגרש ועל האשה לקבל את גיטה. האשה מסכימה לגירושין באופן עקרוני, אך דורשת שתחילה יגיעו להסכם בכל תנאי הגירושין, ובכללם זכותה במחצית מהפנסיה של הבעל. כמו כן מבקשת האשה להורות על ביטול הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים בשנת 2001, הואיל ושני הצדדים חזרו להתגורר יחד לאחר חתימת הסכם זה. החלטה: א. ביה"ד מקבל את טענת האשה, ומבטל את החלטת ביה"ד קמא המחייב את האשה להסכים לקבל את גיטה, וקובע שזכותה של האשה לדרוש שתחילה יגיעו הצדדים להסכמה על תנאי הגירושין, או לחילופין במידה ולא יוכלו להגיע לידי הסכמה, שהדברים יתבררו בפני ביה"ד, אשר יתן החלטה סופית בכל הנושאים הרכושיים הכרוכים בגירושין, ולאחר מכן יסדרו גט בין הצדדים. יש לציין שנראה לבית הדין כי המצוה על האישה להסכים לגירושין בהקדם האפשרי. ב. בנוגע לשאר טענות הבעל והאשה, מאחר שאין לפנינו שום החלטה מטעם ביה"ד קמא בנוגע לחלוקת הרכוש בין הצדדים, אין מקום להגשת ערעור בענינים אלו. דיון: בהחלטות ביה"ד קמא מתאריך כ"ו תמוז התש"ע, שניתנה לאחר ההחלטה הנ"ל, נקבע שיש לקיים דיון לשמיעת הוכחותיו של הבעל לחיוב האשה בגט. והואיל ודיון כזה לא התקיים בסופו של דבר, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, על כן יש להתייחס למקרה שלפנינו כאל מקרה של בעל שעזב את אשתו לטובת אשה אחרת בלא סיבה הנראית לעין. ועלינו לדון האם לאור זאת שהאשה אף היא מעונינת בגט באופן עקרוני, זכותו של הבעל לחייבה לקבל את גיטה מיד, או שזכותה של האשה לדרוש שהגט ינתן רק לאחר סיום הדיון בכל הנושאים הממוניים הכרוכים בגירושין. א. חיוב לגרש: תחילה יש לדון בעיקר הדין העולה מפסק הדין של ביה"ד קמא, שיש מקום לחייב את האשה להסכים לגירושין, ולא התברר מה מקור החיוב לענין זה לדעתם [ואכן לא ניתנה החלטה סופית שיש חיוב גמור להסכים לגירושין, אולם נאמר בהחלטה שעליה להסכים לגירושין]. יתכן שהדברים מבוססים על דברי ר' ירוחם המפורסמים במישרים נכ"ג ח"ח: #"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".@ אם מצאנו באופן כזה שעברו שנים עשר חודש ונראה ששוב לא יחזרו בהם, כופים את הבעל לגרש, כ"ש שיש ללמוד מכך שניתן לחייב בגט, וכמובן שהאשה אינה עדיפה מהאיש לענין זה. אמנם לכאורה יש לפקפק במקור זה. שכן יש להסתפק בדברי ר' ירוחם, האם דבריו אמורים דווקא במורדת בטענת "מאיס עלי", והם כעין הכרעה במחלוקת הראשונים שהביא לפני כן במורדת כזו אם ניתן לכופו לגרש, ובזה מכריע ר' ירוחם שבאופן שגם הבעל אינו מעונין בהמשך הנישואין ניתן לכפותו לגרש. או שכוונתו לדין חדש לגמרי, שבמקום ששני הצדדים אינם מעונינים בקיום חיי הנישואין, ניתן לכפות על הגט גם בלא שום טענה מצד הדורש כפיה זו. מלשונו של ר' ירוחם משמע קצת שאין הדברים אמורים אלא כאשר יש לאשה דין מורדת בטענת מאיס עלי. אם אכן כך הוא הרי נראה שבנדון שלפנינו שנראה שהבעל לא מאס באשתו, אלא נתן עיניו בנשים אחרות, ומתוך כך אינו מעונין בה, שאין לדונו כטוען מאיסה עלי, אלא כמורד סתם שלא מצאנו בו שום חיוב לגרש. דברים אלו מצאנו בפירוש הן בראשונים והן באחרונים שעסקו בסוגיא זו לגבי טענת מאיס עלי של האשה, ויש ללמוד מדבריהם גם לטענת מאיס עלי של הבעל. כך כתב המאירי כתובות סג ב: #"ואף לשיטת גדולי המחברים פירשו רבותי בדבריהם דוקא בשטוענת כך מן הדין ר"ל שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במדות אם בשאר דברים מכוערים והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר אין שומעין לה".@ כן כתב הרמ"א (סימן עז ס"א) גם לגבי עיקר טענת מאיס עלי של האשה: #"ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה".@ מבואר מדבריו דעכ"פ במקום שיש ריעותא מזה שדורשת כתובתה, שאולי עיניה נתנה באחר, אין לה דין מורדת בטענת מאיס עלי, אלא דינה כדין מורדת של "בעינא ליה ומצערנא ליה". מקור הדברים הם מתשובת הר"ן סי' י"ג: #"ודע עוד שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה ע"פ המשפטים האלה, דוקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו אבל באומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובתי חוששין שמא עיני' נתנה באחר וחזר דינה לדין המורדת וכן פירש"י שם כו' ואם רוצה להתגרש וליטול כתובה תנו לה דין מורדת".@ בחזון איש (סי' ס"ט ס"ק ד) כתב: #"ואף לדעת הרמב"ם נראה דכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה, אף אם תובעת כתובתה לא הפסידה דין מאיס עלי. אלא בסתמא סמכינן אהא דמותרת על כתובתה וחזינן דקשה לה להיות תחתיו, ואינו מחמת כעס לזמן, ולא תלינן בנתנה עיניה באחר, דהיה הדבר ידוע בין השכנים. אבל באינה מותרת על כתובתה מספקינן שאין הדבר קשה עליה אלא בסיבות קלות בחרה להתגרש ממנו, ומקוה לאחר שחושבת שיהיה לה טוב מהיות תחת בעלה הראשון. ולפ"ז נראה דדוקא באמרה שמוחלת כתובתה או ששיילינן לה ואמרה דלא בעיא כתובתה, אבל בסתמא מספקינן, ודלא כמ"ש בח"מ ס"ק ד. ואינו דומה... אבל הכא בסברא תליא מילתא. ועי' לשון הטור סי' קנ"ד שכתב אם תובעת כתובתה שיש לחוש וכו', הנה מסר הדבר כפי ראות עיני הדיין וכו'". עכ"ד.@ כעין האמור לעיל כתב גם בשו"ת עזרת כהן סי' נו [שהוא המקור הגדול למה שנהגו היום בבתי הדין לחייב גט בטענת מאיס עלי]: #ולפי דברינו יש לנו שלש מדות בטוענת מאיס עלי. הא', כשאומרת מאיס עלי בלא שום טענה ואמתלא, שהיא קרובה למורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. הב' היא האומרת מאיס עלי בטענה ואמתלא, שנותנת מקום להאמין לה, אבל עדיין אין הדבר מוכרח, שהוא ראוי שיהיה מאיס עליה בשביל כך. הג' היא כשאומרת מאיס עלי ומראה הוכחות כאלה, שלפי ראות עיני הב"ד היא אנוסה ומוכרחת בזה, שיהי' מאיס עליה".@ ביאור הדברים נראה, שעיקר דין מאיס עלי אינו אלא שהאשה טוענת שהיא אינה מסוגלת לחיות עם בעלה, ומטעם זה אינה רוצה לקיים את חובותיה כלפיו, ולכן אם אכן כנים דבריה אין לה דין מורדת, שאינו בדין שתבעל לשנאוי לה מפני שאינה כשבוית חרב. וכן מבואר להדיא מדברי הראשונים. וז"ל הרמב"ם (פי"ד מאישות ה"ח): אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה. כן כתב בתוס' רי"ד (כתובות ס"ד) : #"דכיון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו... וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו".@ מבואר מדבריהם שעיקר טענת מאיס עלי מועילה לומר שהאשה נחשבת אנוסה בדבר, ולפיכך אין היא חייבת למלא את חובותיה כלפי בעלה ואין לה דין מורדת. ולכן אין זה אלא במקום שאכן יש ראיה לדבריה, או שעכ"פ אין בהם שום ריעותא, אבל אם אין ראיה לדבריה מה"ת שנאמין לה שהיא באמת אנוסה. וכל שכן שבאופן שנראה לעיני הדיין שהאשה נתנה עיניה באחר, שאין שום מקום לכפות או לחייב את הבעל מצד דברי הרמב"ם. ויתר על כן מבואר מדבריהם שכל עוד האשה אינה נחשבת אנוסה הרי היא כמורדת הטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה. כן הורה בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' מ"ו) לגבי דברי הרמב"ם שכופים לגרש באומרת מאיס עלי: #"ונראה לי להעיר בכאן, דניתן לומר דאפילו לדעת הרמב"ם בפי"ד מה' אישות ה"ח שפוסק דאם אמרה מאסתיהו כופין אותו לגרשה. אין זה כי אם דוקא היכא שטענת המאיס שלה הוא, בדרך של אנוסה היא לכך, מבחינה אינסטיקטיבי (לא מלאכותי). וכפי שמצינו בתוספת רי"ד בכתובות ד' ס"ד שמסביר בטו"ט ענין המורדת וכותב דכיון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו,,, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו,,, ושמא גם היא עציבה בדבר שבעלה מאיס בעיניה יעו"ש. ולמורדת מסוג כזה הוא שנתכוון גם הרמב"ם בפסקו לכוף אותו לגרשה. והוא המכוון במה שמדגיש הרמב"ם בדבריו להסביר את פסקו וכותב לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, והיינו כנז' בתוס' רי"ד, בהיות כי גם היא אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, וזוהי היא טענתה שמדגיש הרמב"ם לפני כן לכתוב: ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, ור"ל, שזה אצלה בגדר של כמו שאין אדם יכול לאכול מאכל השנאוי לו, ומה תעשה איפוא, וגם היא עציבה בדבר שבעלה מאוס בעיניה, כנז'. אבל באשה שמביאה על עצמה ברצון, או מסיבה צדדית מלאכותית למאוס בבעלה ולבוא בטענת מאיס עלי, וברצון טוב יכולה להסיר ממנה מאיסותה ולחזור ולרצות בו ולקבל פיוסיו ולעבור על מדותיה, על כגון סוג מורדת כזאת מסתבר שגם הרמב"ם יודה שאין כופין אותו לגרשה, ובנידוננו, לדעתי, סוג המאיס עלי שטוענת האשה הוא מסוג אחרון זה, וגם הרמב"ם יודה שאין כופין אותו לגרשה עבור כן".@ כל הדברים הללו שייכים גם במקרה ההפוך, שהרי מאחר שהמקור לחייב או לכפות את האשה להסכים לגירושין נלמד מחיובו של הבעל, א"כ יש לומר שאין לחייבה בכך אלא במקום שמצאנו חיוב אצל הבעל, אבל במקרה שנראה שהבעל נתן עיניו בנשים אחרות ולכן הוא מואס באשתו אין לחייבה להסכים לגירושין. כן הורה גם הגר"ש ישראלי כעין זה בפד"ר ח"ח עמ' 107 בענין מניעת מזונות בבעל הטוען שאשתו מאוסה עליו: #"אולם אם הילפותא, שבעל רשאי למנוע ממנה שאר כסות בטענת מאיס עלי, הוא ממה מצינו אצל האשה כשהיא באה בטענה כעין זו שאין לה דין מורדת, הרי עלינו לומר דון מינה ומינה, וכשם שאצלה אם קיים חשש של עיניה נתנה באחר דינה כמורדת ואין לה דינא דמתיבתא, הוא הדין כשקיים חשש אצלו שהוא נתן עיניו באחרת, ובנ"ד המערערת טוענת כל הזמן שיש לו פילגש שבגללה עזב אותה ומורד בה... עכ"פ כל עוד ולא התבררה בביה"ד נקודה זו אין להפסידה את מזונותיה..".@ מבואר מדברי כולם שכל עוד הבעל או האשה שדורשים את החיוב או הכפיה לגירושין אינם נחשבים אנוסים בדבר, ברור שגם הרמב"ם יודה שאין בזה דין כפיה, וממילא אין לנו מקור לחיוב לגרש. [במאמר המוסגר יש לציין שאם יביא הבעל ראיות לדבריו שכעת האשה מאוסה עליו, יש מקום לדון שאף על פי שהוא זה שגרם למאיסות זו, מכל מקום מאחר שסוף סוף כעת אינו יכול לחיות איתה, יש מקום לחייב בגט. ונחלקו בשאלה זו הגר"ש ישראלי ובעל הציץ אליעזר. הגר"ש ישראלי כתב (בפד"ר שם עמוד 112): #"ומעתה נראה שאין מקום גם לראות הוצאת ש"ר במקרה דנן ואמתלא לטענת מאיס עלי, כיון שהצד השני גרם לכך. הא למה זה דומה? למי שאסר על אשתו להתקשט ולהתרחץ, ואח"כ יבא עליה בטענה שמאוסה היא עליו בגלל לכלולכה וכיעורה. וע"כ גם אילו יתברר לבי"ד שאין כיום הזה חשד שעיניו נתן באחרת, אין להפסידה מזונותיה, כי טענתו שמאוסה עליו אין בה ממש, מאחר שהוא היה הגורם".@ אולם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן נח) כתב: #"הרי יוצא לנו בבהירות מדברי הגאון בעל אור שמח ז"ל שהיה הדבר פשוט בעיניו שאפילו רוצח אם הוא יורשו של הנרצח מדין תורה הוא יורש אותו, והדין לא משתנה בגלל זה שהוא זה שגרם למותו והרג אותו במזיד, [וא"א להורגו בגלל חוסר התראה וכדומה]... וא"כ נלמד מזה גם לנידוננו, וניתן לפשוט חקירתו של הגאון הגרשז"א שליט"א ולפסוק שאעפ"י שהמרשעת הזאת היא זאת שהביאה את בעלה למצב זה של סימוי שתי עיניו או קטיעת ב' ידיו או רגליו, בכל זאת אם באה לאחר מיכן וטוענת מאיס עלי ורצונה בג"פ, והבעל אין רצונו בכך ומוכן למחול לה ולהמשיך לחיות אתה יחד, שומעין לה וכופין אותו לגרשה להי"א שברמ"א הנ"ל, והיא תשלם עין תחת עין יד תחת יד רגל תחת רגל ככתוב בתורה ושנו בגמ' ונפסק ברמב"ם בפ"א מחובל ומזיק ובחו"מ סימן ת"כ יעו"ש. וכמו"כ תצא בלא כתובה".@ אף על פי שאפשר לדחות את ראייתו מרוצח, שהרי ברוצח מדובר על יורש מעיקר הדין, ומה"ת שנפקיע את ירושתו כשהוא גרם למותו של המוריש. אבל בנד"ד שהבעל או האשה באים בטענת אונס, יש לומר שאם האונס נגרם בגלל פשיעתו אין בכך כדי לפוטרו מחיוביו בגלל שגרם אונס לעצמו. אמנם מסברא בעלמא יש מקום לצדד כדבריו. וצ"ע בזה.] על כל פנים במקרה שלפנינו שעדיין לא הוכח על ידי הבעל שום טענה מבוררת לטענת מאיסות, יש לדונו כמורד שטוען בעינא לה ומצערנא לה, ואין לחייב את האשה להסכים לקבלת הגט. אלא שכאמור דברים אלו נאמרו לענין חיוב או כפיה על מי שאינו מעונין כלל בגירושין, משא"כ בנדון של ר' ירוחם ששני הצדדים רוצים להתגרש, יש מקום לומר שמכיון שכך אין להיכנס לשאלה ממה נובע הרצון של התובע, ויש לכפות או לכל הפחות לחייב להסכים לגט בכל אופן. יש להוסיף לזה שכאמור עיקר דברי הרמב"ם לכפות על גט בטענת מאיס עלי, מבוססים על כך שטוענת מאוס עלי נחשבת אנוסה, ומשום כך א"א לכפות עליה להמשיך לחיות עם בעלה. ומבואר שבאופן שאי אפשר לכפות את האשה לחיות עם בעלה, ניתן לכפות את הבעל לגרשה, ואע"פ שהבעל אף הוא אינו אשם במציאות שנוצרה, מ"מ מאחר שבטלה סיבת הנישואין אין שום טעם לעגן את האשה, ודבר זה מהוה סיבה מספקת לכפיה על גט. וממילא יש לומר שכמו כן במקום ששני הצדדים אינם מעונינים בהמשך החיים המשותפים ניתן לכפות לגרש וכ"ש לחייב להסכים לקבלת הגט. אמנם מאידך עדיין יש לומר שבאופן שהבעל גרם לפירוד על ידי מעשיו הרעים קיימת הטענה שלא יהיה חוטא נשכר, וממילא אין לחייב גם במקרה שאין שום טעם להמשך הנישואין של שני הצדדים. מקור אפשרי נוסף לחיוב להסכים לקבלת גט במקרה שלפנינו, הם דברי ר' חיים פאלאג'י בספר חיים ושלום ח"ב סי' קי ב: #"אלא דבדרך כלל אני אומר כל שנראה לבי"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה. אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה. וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט כענין זה, כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות, כאשר יהיה האופן פעמים שהאיש שירצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידים ליתן את הדין. ולדעת מרן חביב בי"ד מנדין אותו, וכמו כן להפך כשהאשה רוצה לגרש והאיש אינו רוצה, וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה', ויש עונש מן השמים כי על הענינים האלו וכיוצא באלו אמר קרא עפ"י התורה אשר יורוך, ודי בזה והותר לחכם ירא וסר מרע. והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה. דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור, ותמצא מ"ש בזה בספר החסידים".@ אמנם למעשה דבריו שנויים במחלוקת בין פוסקי זמנינו, אם כוונתו להורות הלכה למעשה, או שאינו אלא כעין עצה טובה לדיינים כיצד לנהוג, וגם אם הלכה כדבריו, שלכאורה מנוגדים לכל דברי הפוסקים. וגם לדעתו לא ברור לגמרי שכוונתו בכל מקרה שבו שני הצדדים רוצים להיפרד, ויתכן שכשם שלדעתו השיקול שבאים לידי עבירה מחמת העיכוב בגט, גורם לחיוב לגרש, כמו כן השיקול שלא יהיה חוטא נשכר עשוי לגרום לביטול חיוב זה. לסיכום: יש להסתפק בדברי ר' ירוחם, האם דבריו נאמרו בכל אופן שבו שני הצדדים מסכימים לגירושין, ואפילו במקרה שהצד התובע את הגירושין הינו בגדר של "חוטא נשכר", שמאחר שאין טעם להמשך חיי הנישואין אין צורך לדין טענת מאיס עלי, ובכל מקרה ניתן לכפות לגרש, או לכל הפחות לחייב להסכים לגירושין. או שמא אין הדברים אמורים אלא כשתביעת הגירושין נסמכת על טענת מאיס עלי, וכמו שמשמע קצת מלשונו, וא"כ במקום שאחד הצדדים נתן עיניו באחר או באחרת, אין לצד זה זכות לכפות על גירושין גם כאשר הצד השני אינו תובע להמשיך את חיי הנישואין. גם דברי ר' חיים פאלאג'י בענין זה אינם ברורים לגמרי, ובפרט שיש מקום להסתפק אם ניתן לסמוך על דבריו להלכה ולמעשה. ב. תנאי בחיוב לגירושין כל האמור אינו אלא אילו היתה האשה מסרבת לחלוטין להסכים לקבלת הגט, אולם במקרה שלפנינו האשה אינה מסרבת לקבל גט, אלא טוענת שברצונה לסיים לפני הגט את כל חלוקת הרכוש ושאר ההליכים הממוניים הנוגעים לגירושין. גם באופן שניתן לכפות על גט, אם הצד שיש עליו חיוב כפיה מתנה את הסכמתו לגרושין בתנאי ממוני כל שהוא, נחלקו הפוסקים אם ניתן לכפותו לגרש בלא לקיים את תנאו [באופן שבידו של הצד השני לקיים את התנאי]. דעת המהרשד"ם היא שבעל שניתן לכפותו לגרש יכול להטיל תנאי בהסכמתו לגירושין, ואם האשה אינה מקיימת את התנאי אין לכפותו, כך כתב המהרשד"ם אבהע"ז סי' מא: #"ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפי' שאותם שאמרו חכמים במשנה בפ' המדיר וחלו שכופין מוכה שחין כו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה. אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות, ובחפשי בדין התנאי מצאתי בב"י א"ה סי' קמ"ג לשון א' נר' לי להעתיקו הנה כי נראה לע"ד מסכים לדברי, ולא לבד אני אומר שמה שאמרתי הוא על צד היותר טוב אלא שהוא דין או קרוב לדין כמו שאבאר בס"ד. וז"ל מצאתי בס"ה דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה, אעפ"י שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה, כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה, שאי איפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע. אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו, וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ"ל. ראיתי וישמח לבי, שהרי כל מעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כונתו, שהנה כתב שני פעמים מלת זה, והיה ראוי שיאמר רק בתנאי ותו לא, אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים, לדידן דקי"ל דאין כופין אפי' במאיס עלי, וה"ה והוא הטעם לדידן דקי"ל דאין כופין לחלוץ, דלא כפינן ליה אם יר' לחלוץ כאשר יהיה בטוח שלא תנשא יבמתו זאת לאותו פלוני. וא"כ הנראה לע"ד שאין ראוי לכופו אפי' להתרחק ממנו כנז"ל אם ירצה לחלוץ ע"ד הנזכר. בוחן לבות וכליות יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני אין בהם נפתל ועקש כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה".@ אבל מדברי הרשב"ש (סי' שפג) מבואר שלא כמהרשד"ם בדין זה, ולדעתו אין לבעל זכות להוסיף תנאים במקום שכופים אותו לגרש: #"והפנים שברצונה דוקא הוא מתנה, אבל שלא ברצונה אינו מתנה, הוא כגון אותן שכופין להוציא מחמת טענת אשה, משום שהדין נותן לגרש, כגון אותם המוזכרים בפרק המדיר וזולתן שהדין נותן לגרש, למה יתנה עליה יקוב הדין את ההר, ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי רישיה להוי".@ אמנם גם לדעתו יתכן שאין הדברים אמורים אלא באופן שהבעל מתנה בדברים שאינו זכאי להם מעיקר הדין, אבל אם הבעל דורש שהאשה לא תמנע ממנו דברים המגיעים לו מעיקר הדין, יתכן שאין לכפותו לגרש לכו"ע. כן מבואר בשו"ת שיבת ציון סי' צו לענין כפיית היבם לחלוץ: #"ולא עוד אלא אפי' מן הדין אינו חייב לחלוץ, ואף שנתן שטר חליצה ואין לו זכות מצד תקנות הקהלות, עיין סימן קס"ה סעיף ד' בהג"ה ובב"ש שם ס"ק י"א, מ"מ כיון שהיבם צועק ככרוכיא ורוצה לציית ד"ת ולקבל על עצמו כ"מ שיושת עליו ע"פ פסק דייני ישראל, והיא מסרבת לציית ד"ת, איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחוייב לחלוץ כ"ז שהיבמה מסרבת לציית ד"ת עמו".@ כעין זה בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ס: #"ואמנם לדעתי אף דכופין אותו היינו אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל בנ"ד שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו, והדין עמו בזה, בודאי אין בידינו לכופו. רק דמ"מ בנ"ד שלא רצה האב לקבל החפצים בשום אופן, א"כ אין בידה לקיים התנאי, א"כ שוב צדקו דברי כת"ר דבידינו לכופו".@ למדנו מדבריהם שבכל אופן שבו יש לבעל טענה נכונה שרוצה לדון עם האשה בדין תורה, אין לכפותו לגרש, ואפילו אם לא ברור שטענתו צודקת אלא שיש מקום לדבריו, הדין כך. באופן הזה לא מצאנו בדברי הרשב"ש הנ"ל ראיה כנגדם. במקרה שלפנינו אם כי אין בידינו לקבוע בבירור עם מי הצדק בטענות הרכושיות, מ"מ נראה שטענות האשה יש להן על מה להתבסס, וכגון טענת הבעל לקיום הסכם גירושין כאשר ברור שחזרו לחיות לאחר מכן ביחד [וכפי שעולה מהודאות הבעל הן בפני בית המשפט והן בפני ביה"ד קמא], אינן מקובלות בדרך כלל, וברור שחתימת הסכם מעין זה אינה מחייבת אלא כאשר בני הזוג מתגרשים בסמוך לחתימת ההסכם. וכן טענת הבעל לזכותו שלא לחלוק עם האשה את זכויות הפנסיה שצבר לאחר שנת 2001, לא ברור שיש לה על מה לסמוך, לאחר שהדבר הוכרע כבר בבית המשפט שהתקופה לעריכת איזון המשאבים בין הצדדים מסתיימת בתאריך 25/9/2007 [ועל החלטה זו אין אפשרות לערער בפני ביה"ד דנן], ברור אם כן שגם זכויות הפנסיה נכללות בהחלטה זו, וכמבואר בסעיף 5/ ג לחוק יחסי ממון: בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות. ואמנם אין לסגור את הדלת לחלוטין בפני תביעות אלו ואחרות של הבעל מבלי לשמוע את טענותיו בצורה מסודרת, אולם מ"מ צד גדול שטענות האשה הן טענות צודקות בודאי שיש כאן. לסיכום: נראה שגם אילו היינו מחליטים שהאשה חייבת להסכים לקבלת הגט, מ"מ יש צד גדול לקבל את טענתה שיש לעשות זאת רק לאחר הסכמה או החלטה מטעם ביה"ד בשאר הנושאים העומדים על הפרק, לאור דברי המהרשד"ם שיש ביד המחוייב בגירושין להתנות את קיום חובתו בכל מה שיחפוץ, וכאמור באופן שתובע את מה שמגיע לו על פי הדין יתכן שכולם מודים לדבריו, ובנדון שלפנינו מסתבר שאינו גרוע מהסכמה לגירושין בתנאי שתקבל את המגיע לה על פי דין. ג. הקדמת הגט או סיכום הענינים הרכושיים לכל האמור יש להוסיף שהאשה במקרה שלפנינו אינה דורשת דבר מהבעל, אלא לסיים את ההליכים הממוניים לפני הגירושין, ובמקרה כזה יש צד גדול המסייע לדרישתה מצד דברי הרמ"א בסדר הגט ספ"א: #"וישאל הרב אחר הכתובה, ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו, כדי שלא יבאו אח"כ לידי קטטה מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה.@ הרי שאדרבה צריך לסיים תחילה את עניני הרכוש שבין הצדדים ורק אחר כך לסדר את הגט. אמנם כבר תמה בשו"ת בנין ציון סי' קמד על דברי הרמ"א הללו, שלכאורה בלא שהתנה מראש באופן המועיל אין הבעל יכול לבטל את הגירושין בטענה כזו, ובסוף דבריו מסיים: #"וצ"ל דהר"י מינץ סובר כיון דלאו כ"ע דינא גמירא לעולם יהי' לעז אם הבעל צוח גרשתי בטעות ושהגט בטל ובני' ממזרים אף שהאמת אינו כן כיון שלא גרש על תנאי זה בתנאי כפול מכ"מ כיון שלפי מחשבתו הוא כן יוציא לעז זה כמש"כ הרשב"א בדבור הנ"ל. סוף דבר אני אומר אף שהראתי פנים להקל בדין זה עכ"ז לא מלאני לבי לחלוק על דין פשוט של סדר הגט המוסכם להלכה מכל ישראל. גם לא ראיתי שום חילוק בין נדון השאלה לנדון של סדר הגט. אמנם מכ"מ מי שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט ורוצה לסמוך על דעתו להקל לענ"ד ימצא סמיכה קצת בהערות הנ"ל.@ כעין זה כתב גם בשו"ת אגרות משה אבה"ע ח"ג סי' לז שדברים אלו אינם אלא חומרא בעלמא, ואינם מעכבים מעיקר הדין: #"והנה הרמ"א בסדר הגט סעיף פ"א כתב וישאל הרב אחר הכתובה ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יאמר הבעל ע"מ כן לא גירשה. ואף שפשוט מכל הש"ס דהיו נותנין הגט ואחר זמן היתה תובעת הכתובה ולא היו חוששין לזה ופשוט שהוא אף כשהיא היתה רוצה שיגרשנה. נראה דבשביל זה כתב הרמ"א כדי שלא יבואו אח"כ לידי קטטה מחמת הכתובה, כוונתו שתהיה איזו הכחשה שהיא תתבע יותר ממה שהוא חושב שחייב לה שהוא חשש רחוק שלכן לא חששו לזה בזמן הגמרא שכל בנ"א היו צייתי דינא ובזמננו שאיכא דלא צייתי דינא יעצו לנו לחשוש גם לחשש רחוק. אבל מסתבר שהוא רק לחומרא בעלמא שמא יוציא לעז לומר כן ויטעו בנ"א שיש בזה חשש ולא שהוא לחשש ממש. וגם מתשובת מהר"מ אלשיך שהביא הפ"ת מוכרח דאין זה חשש ממש לדינא. אבל מסתבר שהוא בתביעת הכתובה שהוא כסף שחייב לה שע"ז ודאי ליכא שום אומדנא שלא היה נותן גט אם תתבע מה שחייב לה ואף גילוי דעת איתא שם בתשובה שאינו כלום משום שודאי סתם בנ"א רוצים לשלם מה שחייבין מדינא. אבל כשהיא תובעת דבר שאינו חייב לה מצד שיש לה כח מדיני המדינה יש לחוש דאולי הוא כאנן סהדי שלא היה נותן גט אדעתא דהכי ובפרט שהסכימה לפסק ב"ד לקבל הגט בסך שאמרו הב"ד. אבל מטעם אחר יש לדון שלא יוכל לטעון כן ולבטל את הגט, דהרי דיני המדינה ודאי היה ידוע גם לו והיה לו לחוש ולהתנות שאם תתבע בדיני המדינה בין טענת ממון בין טענת עונש לא יהיה גט שאף בלא תנאי כפול היה מועיל מצד שהוא גם אנן סהדי, עיין בתוספות קידושין דף מ"ט. אבל כיון שלא חשש להתנות זה חזינן שהיה לו טעם שלא היה חושש לזה אולי שחשב להשאר בא"י או טעמים אחרים. עכ"פ כיון שודאי ידע מזה ולא חשש להתנות ודאי גמר בדעתו ליתן הגט אף שאיכא חשש זה ואין יכולין לבטל הגט אף שתובעת דבר שאינו חייב, ואף שתובעת לענשו. ואם האמת שלא ידע שתוכל לתבעו בדיני המדינה איכא חשש גדול על הגט לע"ד, אבל מסתמא יש לנו לתלות שידע מדיני המדינה ואין יכול לבטל הגט".@ כנראה שעל זה סומכים בתי הדין בימינו, שבמקרה של הסכמה בין הצדדים מסדרים את הגט לפני סיום הענינים הרכושיים, שהרי כל אדם יודע שיש לאשה כח לתבוע על פי דיני המדינה, ואם כן שוב אין לבעל אפשרות באמת לבטל את הגט. ובפרט שהמנהג הוא להודיע לבעל בפירוש שנותן את הגט בלא שום תנאי, וכשרות הגט איננה תלויה כלל בענינים הממוניים שביניהם. אולם בודאי שאין לכפות על האשה או לחייבה להסכים לגט לפני סיום הדיון בענינים הרכושיים שבין הצדדים. אציין עוד, שבמקרים בהם מתרשם בית הדין שטענות הרכוש אינן אלא מסך עשן, והן מהוות תירוץ לסירוב, בודאי שאין הצדקה לעכב את סידור הגט, מעבר לכך שניסיון בית הדין מלמד שבמקרים סכסוך קשים מתן הגט טרם סיכום ענייני הממון מאפשר לסכם את עניינים הרכושיים ללא אמוציות מיותרות, ומקל על ההחלטות. לסיכום: אין אפשרות לחייב את האשה להסכים לקבלת גט מיד, ואם רצונה בכך זכותה לעכב את הסכמתה לקבלת הגט עד לסכום כל הענינים הרכושיים, בין בהסכמה בין הצדדים, ובין על ידי החלטה של ביה"ד לאחר קביעת דיון על ידי הבעל החפץ בגירושין. אולם לא נכון הדבר לעכב את הגט, והנכון יהיה לסדרו בהקדם. נציין עוד כי בתיק שבפנינו כבר כתב ביה"ד הגדול בפס"ד מיום כ"א בשבט תשע"א 26.1.11, שמצאו פס"ד חתום בג' דיינים שההסכם שחתמו ב – 2001 בטל. אמנם ביה"ד הגדול ביקש הבהרה ולא נתן החלטה סופית, אולם לאחר העיון אנו קובעים שההסכם הנ"ל לא תקף, וזאת לאור החזרות הממושכות שהיו שבני הזוג לאחר הפירוד. בביה"ד הגדול בתאריך הנ"ל נכתב, "לאור האמור ביה"ד מחזיר את התיק לביה"ד הגדול לענין פסיקת החיוב בגט ולעיין בכל האמור". מן התאריך הנ"ל מסתובב התיק בהרכבים שונים ולא היתה החלטה סופית ברכוש ובענין החיוב בגט, אע"פ שהאשה אמרה בפנינו שהיא מוכנה להתגרש לאחר סיום ענין הרכוש. על כן קובע ביה"ד: א. הסכם הגירושין משנת 2001 בטל. ב. ביה"ד מחזיר את התיק לביה"ד קמא להרכב בראשות של הרה"ג א. לביא שליט"א שמתבקש לפסוק בחלוקת הרכוש תוך 3 חודשים, ולאחר מכן יסודר הגט בין הצדדים. במידה ולא תסכים האשה להתגרש לאחר החלטת ביה"ד בענין הרכוש, יכריע ביה"ד קמא בענין החיוב והכפיה של האשה בגט. עם כל זאת, בית דיננו מציע אפשרות נוספת. היות שבתאריך 4.1.15 הוצאה החלטה באזורי שהבעל ימציא לאשה 50,000 ₪ לכתובתה ביום הגט, ושאר נושאי הרכוש ימשיכו להישמע בערעור, ובהסכמת הבעל ששאר הערעורים ימשכו לאחר הגט. במידה והצדדים יודיעו לבית הדין על הסכמתם לאפשרות זו, מזכירות בית הדין תזמין את הצדדים לסידור גט בהקדם.