כתובה שנקוב בה סכום גבוה מאוד לעיתים עולה לדיון תביעת האשה לתשלום הכתובה, לאחר שנקבעה זכאותה לכתובה ותוספת הכתובה, ומתעוררת השאלה האם כשבשטר הכתובה נקוב סך חצי מיליון או מיליון שקל, שאלו סכומי כסף גבוהים מאוד, האם לחייב את הבעל בתשלום כתובה בסכום כה גבוה. הכתובה מחייבת ככל שטר, אף שנקוב בה סכום גבוה ולבעל אין יכולת כלכלית נקדים ונקבע כי מבחינה עקרונית, שטר הכתובה הוא מסמך בר תוקף ומחייב, גם אם הסכום הנקוב שווה ערך לכל רכושו של הבעל, עיין במשנה במסכת נדרים דף סה ע"א: ״מעשה באחד ... והיתה כתובתה ארבע מאות דינרים, ובא לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה כתובתה. אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא, נטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות, לא דיה שתיטול היא מאתים ואני מאתים? אמר לו רבי עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך, אתה נותן לה כתובתה.״ הרי שאותו בעל חויב בתשלום מלוא סכום הכתובה, למרות שזהו כל רכושו, ולא עלה על דעת רבי עקיבא לקבוע אומדנא שעל דעת כן לא התחייב, שיאלץ להעביר את כל רכושו, או אף את שער ראשו, כתשלום עבור הכתובה. וכן נציין למשנה בתחילת פרק אף על פי (כתובות נד ע"ב): "אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף." ושם בגמ' על משנה זו שואלת הגמרא: "פשיטא", הרי שחיוב זה של מאה מנה הרשומים בשטר הכתובה הוא מחייב והדבר פשוט לגמרא, ולא עלה על דעת הגמ' או הראשונים לבאר שיש לדבר קצבה, וכי אם בשטר הכתובה נקוב סכום הגבוה מאותה קצבה, אינו חייב מפני ריעותא של אסמכתא או ריעותא אחרת. ומצאתי שכך מפורש בתשובת מהרי"ק שרש פא, שכתב וז"ל: "דההיא תוספת הנזכרת בתלמוד ובפוסקים, היינו שמוסיף לה לפי דעתו וחיבתו עמה ואין לדבר קצב אלא כל איש אשר ידבנו לבו, והיא התוספת הנזכרת בכל מקום בתלמוד כההיא דריש פרק אעפ"י (דף נו) דאם רוצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף". ובפירוש מלאכת שלמה על המשניות במסכת כתובות ריש פרק אע"פ, הביא את דברי מהרי"ק. כידוע "מאה מנה" שווה ערך למאתיים זוז כפול חמישים. וכתב הר"ש (פאה פרק ח משנה ח): "מאתים זוז – שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה." וכן בפירוש הרא"ש (פאה שם): "מאתים זוז – שיערו חכמים שזהו הוצאת אדם לשנה למזון ולפרנסה." וכן בפירוש רבי עובדיה מברטנורה (שם): "מאתים זוז – קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות." ובפירוש תפארת ישראל (שם) כתב: "בזמן הש"ס הוה סגי בהכי לפרנס את עצמו בהן ובכך סגי ליה לשנה לכסות ומזונות, ומצאתי כתוב דלהכי תקנו מאתיים זוז לבתולה, שלא תצטרך לצדקה שנה תמימה." וכן בשו"ת הרשב"ש (סימן שסא) כתב: "ופרשו המפרשים דמאתיים זוז ששנינו שערום חכמים כדי מזונות ומלבושין לשנה." לפי זה, בזמן חז"ל, כשהחתן התחייב לכלה מאה מנה, זו היתה התחייבות של פרנסת אדם למשך חמישים שנה, ואף על פי כן שנינו במשנה שזו התחייבות ברת תוקף, ולא פקפק בכך אדם מעולם לטעון שההתחייבות של מאה מנה אינה מחייבת בהיותה מופרזת, מאחר שנעשתה לכבוד בלבד, או שהיא בגדר "אסמכתא" וכיוצא בזה, טענות שעלו כעת לדיון על כמה דיינים. והנה הרמב"ם בהלכות אישות פרק י' הלכה ז' הביא את דין המשנה, ובמקום "מאה מנה" כתב "ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב, מוסיף". והנה משקל ככר זהב המוזכר בתורה הוא 42.5 ק"ג וכן עולה מדברי רבי אברהם בין הרמב"ם על שמות פרק לח פסוק כו שהככר הוא משקל 3000 סלעים שכל אחד משקלו חמשה דרהם, והדרהם של הרמב"ם משקלו 83.2 גרם, הרי שמשקל הככר עומד על 42.5 ק"ג. ועיין בספר מדות ושיעורי תורה עמ' תמד שככר של חול הוא בין 21 ק"ג ל25 ק"ג. ובמחיר הזהב כיום ערכה של ככר זהב של 25 ק"ג עומד על סך 4 מיליון שקל בקירוב. וגם ביחס לככר המצרי הנזכר בפירוש ר"א בן הרמב"ם, שיתכן שאליו כיוון הרמב"ם, הרי שביחס אליו כתב הר"א בן הרמב"ם שם: "שהככר המצרי מאה רטל מצריי והרטל מאה וארבעים וארבעה דרהם ובכן יתרון הככר של התורה על הככר המצרי ארבעה רטלים ושתי אונקיות של מצרים". לפי החשבון עולה שהככר המצרי הוא 11.952 ק"ג זהב, שגם הוא עומד כיום על כשני מיליון שקל, ופשיטא שגם בזמן הרמב"ם היה סכום עצום ביותר, והמתחייב בו בכתובה, חייב ללא בחינת מעמדו הכלכלי, בחינה שאינה מוזכרת במשנה ובגמ' ובכל הפוסקים. אלא אדרבה, בתוספות (כתובות נד ע"ב ד"ה אף על פי) כתבו: "תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מכל מקום אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (בבא בתרא קנז ע"א ושם), אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן, כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם. ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צד ע"א) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אף על פי שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה." וכן כתב בספר שיטה מקובצת (על המשנה שם): "ומיהו נהגו שכותב החתן לכלה מאה ליטרין אף על גב שאין לו שוה פרוטה וכו', עיין בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל." ובמסקנתו זו דחה השטמ"ק את ההו"א שהעלה קודם לכן במה שכתב: "מכל מקום יש לדחוק לישנא דמתני' ולמימר דלא איירי מתני' אלא דוקא ביש לו והא דקתני אפילו מאה מנה לאשמועינן אף על גב דאיכא כיסופא טובא דזה כתובתו מרובה וזה מועטת". וכידוע מעשים שבכל יום שאין נוהגים לחייב בכתובה רק את הסכום שכבר היה לחתן בעת עומדו תחת החופה, אלא כמסקנת השיטה מקובצת עפ"י התוס' והרא"ש. העולה מהאמור: אותו חתן המוזכר בדברי התוספות היה גברא ערטילאי, שאפילו שווה פרוטה אין לו, ואף על פי כן: אם יכתוב לכלה סך מאה ליטרין, שהוא ודאי סכום מאד מופרז עבור חתן חסר-כל, הכתובה בתוקף, ולא עלה על דעת אדם מעולם לבטל כתובה כזו בטענה שעבור חתן זה הכתובה היא מופרזת, וכי הסכום נכתב לכבוד בעלמא או שזו אסמכתא. ועיין בשיטה מקובצת (שם) שדברי התוספות עולים מלשון המשנה, בה נכתב שאפילו "מאה מנה" יכול להתחייב בכתובה, ומשמע שהחיוב בתוקף גם אם אין לו סכום כזה והוא עבורו גבוה מאד, ולא מצינו שהראשונים התנו את תוקף החיוב בכפוף למנהג שנהגו להתחייב בכך. אילו סברו הראשונים והפוסקים שיש לבטל תוקף כתובה מופרזת לא היו סותמים הדברים, והיו מגלים אוזנינו שעל כל פנים צריך לעיין בכל מקרה לגופו, אם זהו סכום מופרז. מסתימת דבריהם מוכח ללא ספק שאין גבול לגובה סכום הכתובה. והדין כן מאחר שלא מצינו אף פסיקה אחת בפסקי הראשונים והשולחן ערוך ונושאי כליהם לביטול התחייבות עקב הפרזה. כן נציין את מאמרו של הגאון הרב דוד לבנון שליט״א אב"ד בית הדין באשקלון (שורת הדין ח עמודים ער–רצג) שהאריך בנושא זה, והעלה שיש תוקף לכתובה שבה נקוב סכום מופרז, וכן פסקו בבית דינו לאחר התייעצות עם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ״ל. טענת אסמכתא אינה רלבנטית בכתובה שנקוב בה סכום גבוה ההתחייבות לתוספת כתובה בתוקף גם אם התחייב בסכום גבוה מאוד, והלכה זו אינה דומה לסוגיית "אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי" (בבא מציעא קד). אין ללמוד מהא ד"אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי", מפני שבאותו נידון ייחשב אסמכתא, וקיימא לן "כל דאי הוי אסמכתא". אבל בכתובה, ההתחייבות אינה התחייבות של "דאי" – דהיינו התחייבות שתבוא לעולם רק אם ולאחר שיארע מאורע כזה או אחר – אלא זו התחייבות מוחלטת להשתעבד ולהתחייב כבר במעמד הנישואין, כנגד התמורה המתקבלת בעת הנישואין. להלן נבסס קביעה זו. חיוב הכתובה חל מעת הנישואין הרמב"ם (פרק טז מאישות הלכה ג) כתב: "כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאישה ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה." וכן היא לשון שולחן ערוך (אבן העזר סימן צג סעיף א) – "הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן" וכן משמעות מהלשון בגמרא (כתובות דף פא ע"א) – "לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים", ומשמע שרק הגבייה לא ניתנה להיגבות מחיים, אבל החיוב עצמו הוא מחיים, והדין נותן כך שהרי בכל שטר כתובה הנוסח הוא "ויהיבנא ליכי" וכו' וכן שאר הנוסח מוכיח שכעת ומעכשיו החתן נותן, ולכן הדברים מנוסחים בלשון הוה ולא בלשון עתיד. ועל פי זה מתבארים דברי הבית שמואל (סימן קטו ס"ק ח) שבספק אם אירע אירוע שיש בו לשלול את זכותה לכתובה, דינו של הבעל כטוען "איני יודע אם פרעתיך", מפני שהחוב וודאי והפירעון ספק. וכן עולה מדברי הרי"ד שהביא השיטה מקובצת במסכת כתובות דף עב ע"א, בסוגיית עוברת על דת, שכתב וז"ל: "קשיא לי בעל נמי אם נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה שקובר את בניו. ועוד שקובר את אשתו דכתיב אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ונראה לי דכ"ש הוא האשה שהיא מפסדת דינה ומה שראוי להנתן לה המשועבד לה בעת שנשאה, קנסינן לה שתצא בלא כתובה, כ"ש בעל דלא מפסיד מידי, אלא מה שנשתעבד לה דיוציא ויתן כתובה". הרי שהיה פשוט להרי"ד שחיוב כתובה לאשה מעת הנישואין הוא כבר משועבד לה וזהו הפסד ממשי של דבר השייך לה, כשמפסידה אותו בהיותה עוברת על דת, לעומת בעל עובד על דת המחויב בכתובה, אינו "מפסיד מידי" בעת קביעת חיובו, כי הסכום הנקוב בשטר הכתובה כבר משועבד לאשה. וכן הוא בדבריו בתוספות רי"ד (בסוגיא שם). וכן בספר פני יהושע (כתובות פא ע"א) קבע שמועד חיובו של הבעל הוא מועד כתיבת שטר הכתובה בעת הנישואין, וזו לשונו: "על כרחך דאפילו למאן דדריש מדרש כתובה, לאו משום דאין החיוב חל אלא בסוף. דודאי עיקר החיוב חל מעיקרא משכנסה, אלא שקבעו זמן הפרעון לכשתתאלמן או תתגרש. ואם כן, הוא הדין לבית הלל נהי דלאו כגבוי דמי, אפילו הכי מודה בהאי סברא דהחיוב חל מעיקרא." וכן בחידושי מהרי"ט (כתובות דף ט ע"ב) קבע שהחיוב והשעבוד הם בעת האירוסין או הנישואין, וזו לשונו: "כל שכן שכבר נתחייב בשעת אירוסין ובא עכשיו להיפטר בטענה שלא מצאה בתולה, לא כל הימנו להפקיע חיובו דהך, כי היכי דלא מצי למטען טענת פירעון או מחילה." וכן בספר הפלאה (כתובות פא ע"א) כתב: "לכאורה היה נראה דכיון דדרשינן מדרש כתובה דאין החיוב אלא לכשתנשאי, ואם כן בחיי הבעל אין התחלת החיוב [...], מיהו אינו נראה לפרש כן, דודאי משמע בדוכתא טובא דחיוב הכתובה מתחיל משעת נישואין, היא כמו שאר חובות, אלא דלא הגיע זמנה לפרוע, ובאינו יודע אם פרעתי חייב." ובהפלאה בריש פרק אף על פי (כתובות נד ע"ב) כתב: "באמת השעבוד מיד הוא, דגובה משעת הנישואין כדאיתא לעיל דף מ"ד ובכמה דוכתי, ומה נפקא מינה שהתשלומין אינו אלא לכשתתאלמן או תתגרש." ובספר בית מאיר (אבן העזר סימן קעח סעיף טו) כתב: "לגבי הבעל עצמו, מה בכך שהיה קינוי וסתירה והיא אינה בת שתייה, אכתי היא טוענת ברי ואיהו שמא, דהוי נתחייבתי ואיני יודע אם פרעתי דלכולי עלמא חייב." וכן בבית יעקב (כתובות ט ע"ב על תוספות ד"ה אי למיתב). וכן בספר בני יעקב (להג"ר יעקב ששון ז"ל, דף צג ע"א) כתב ביחס לטיבה של ההתחייבות בשטר הכתובה: "מעכשיו הוא מחויב, אלא דאין זמן הפירעון עד שתתאלמן או תתגרש. ואם מתה בחייו יורשה, שהרי ברשותה היא, שהרי הוא חייב לה, אלא שאם תמות בחייו נפטר מן החיוב. ואם כן מוכרת דבר שהוא שלה היא. דאטו מי שהלוה לחבירו מנה על מנת שאם ימות הלווה בחיי מלוה [נראה שצ"ל: המלווה בחיי הלווה] יפטר מן החיוב, מי נימא דאין יכול מוכרו לאחר את שטר החוב, הא ודאי ליתא, אלא דאם ימות מלוה בחיי לוה שוב אין עליו חיוב לפרוע, והכי נמי דכוותה, שהרי מחוייב הוא מעכשיו כמבואר, והכריח כן בראיות הרב מהר"י קולון ז"ל שורש פ"ט, אלא דזמן הפירעון אינו אלא לאחר שיגרשנה או ימות." ובספר ברכת אליהו (להג"ר ברוך רקובר ז"ל, חושן משפט סימן קלא הערה 8) כתב לבסס קביעה זו וכדלהלן: "ויש להביא ראיה ... מהא דאיתא בבבא קמא (פט ע"א) ועוד מקומות שהאישה יכולה למכור כתובתה, ואם נאמר שחיוב הכתובה נוצר רק לאחר מיתת הבעל או לאחר גירושין, אם כן הוי דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומוכח שהחיוב הוא מיד. וכן יש להוכיח מהדין שמועילה מחילת הכתובה בחיי הבעל, ואם נאמר שחיוב הכתובה לא חל מחיים, אם כן הוי דבר שלא בא לעולם וכנ"ל, והרי פסק הרמ"א (בסימן רמ סעיף ד) "וכשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם", ואם כן איך מועיל מחילת הכתובה בחיי הבעל. ומוכח שחיוב הכתובה הוא גם בחיי הכעל, ורק זמן הגבייה הוא אחרי שמת או אחרי שגירש את אשתו וכנ"ל. וזה דומה לחוב שלא הגיע זמן פרעונו ואפילו הכי יכול למחול, ולא נקרא דבר שלא בא לעולם. וגם התוספות בגיטין (לד ע"ב ד"ה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה) ובבבא בתרא (ה ע"ב ד"ה ואפילו מיתמי) כתבו שבחיי הבעל הכתובה נקראת "תוך זמנו". אחר כך ראיתי מעין דברינו הנ"ל איתא במהרי"ק (שורש פט) ששם כתב לענין הלואה וזו לשונו: 'דפשיטא דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו לגבות בדבר שלא בא לעולם שלא תועיל בו המחילה בתוך זמנו, אלא פשיטא דחשיב דבר שבא לעולם מאחר שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה ושיעבד נכסיו משעת עשיית השטר וכו'' והביא ראיה לדבריו מכתובה וזו לשונו: 'שהרי בכמה מקומות בתלמוד מוכח שהאישה יכולה למכור כתובתה בחיי בעלה וכו' ואף על גב דלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים אלא על ידי מיתה או על ידי גירושין, אלמא דאף על גב דעדיין לא ניתנה לגבות אפילו הכי יכולה למכור וכל שכן למחול, והכא נמי לא שנא.'" וכן העלה בספר מנחת שלמה (תניינא סימן קלז). ובחזון איש (אבן העזר סימן נו ס"ק טז) כתב: "יש לעיין אי חיוב כתובה הוא מחיים, והאם שאם מתה בחייו אינה נוטלת כתובה, הוא משום שבתנאי זה הפקיעו חכמים עכשיו כתובתה, או דלמא שאין חיוב כתובה כלל מחייב אם מתה בחייו ועל מנת זה לא נתחייב [...] ומהא דכתובות (נו ע"א) דמהני התקבלתי ופירשו הראשונים ז"ל דהתקבלתי חשיב מחילה ולא תנאי, משמע דכבר נתחייב מהשתא. ומהא דאמר בבא קמא (פט ע"א) דגובין מכתובתה דמילי דמזדבני בדינרי נינהו, משמע קצת דהוא חיוב מוחלט עכשיו, אלא שאם תמות בחייו נפקעת כתובתה, דאי לא נתחייב כלל, נמצאת שלא מכרה ללוקח כלום אלא שנתן לה מתנה, וצריך עיון." אמנם החזון איש סיים ב"צריך עיון" אך כאמור, הפוסקים בספריהם – מהרי"ט, פני יהושע, בני יעקב, הפלאה, בית מאיר, בית יעקב, ומנחת שלמה – כתבו בפשיטות שההתחייבות והשעבוד הם כבר בעת הנישואין. ועיין בדברי הרא"ש במסכת כתובות (בתחילת פרק אף על פי) במה שכתב "אין משעבד עצמו לחוב זה שיתחייב מיד אלא לכשתתאלמן או תתגרש", ולכאורה משמע שחולק על כל האמור לעיל. אך נראה שיש מקום להידחק ולפרש בדברי הרא"ש שאינו מתחייב מיד, היינו בתשלום, אך לא ביחס לגוף השעבוד וההתחייבות, דאם לא כן הרא"ש חולק על הרמב"ם, וגם קשה מאד שהטור באבן העזר (ריש סימן צג) סתם דבריו כהרמב"ם ולא הזכיר שאביו חולק, ובהכרח שהיה פשוט להטור שאין כאן כל מחלוקת. כמו כן ניתן לפרש בדברי הרא"ש על פי מה שכתב הגאון רבי חיים סולובייצ'יק (בחידושי הגר"ח סטנסיל סימן קכו) שכתב כדלהלן: "האחרונים מקשים דיש סתירות בחיובי כתובה, דמכמה דוכתי מוכח דלא ניתנה כתובה להיגבות מחייו, היינו רק דלא ניתנה לגבות אבל החיוב חל מיד עם הנישואין, ומכמה דוכתי מוכח דגם החיוב אינו חל אלא אחרי הגירושין או מיתה ולא מחיים. ואמר הגר"ח זצ"ל דחיוב כתובה הוא בגדר חוב של חוב, דבאמת נתחייב מיד עם הנישואין, אבל אינו חיוב ממון אלא חיוב של חוב, והחיוב ממון ממש אינו מחיים, ודו"ק." מסקנת הדברים היא, הלכה למעשה נקטינן כמבואר ברמב"ם בטור ובשולחן ערוך, שחיוב הכתובה הוא חיוב שהחתן מתחייב בעת הנישואין והשעבוד חל כבר מאותה עת. ביאור הלכה זו הוא – הבעל משתעבד בעת הנישואין כנגד תמורה המתקבלת אצלו כבר באותה עת. והנה בירושלמי (כתובות בתחילת פרק ה) דנו בשאלה מה היא התמורה המתקבלת. ביחס לחיוב תוספת כתובה המבואר במשנה (ריש פרק אף על פי) שאלו בירושלמי: "במה הוא מתחייב לה, לא כן רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב אינו חייב ליתן לו." דהיינו שהשואל הניח שההתחייבות לשלם תוספת כתובה היא כמתנה הניתנת ללא תמורה, ועל כן שאלו ביחס לתוקף השטר. והשיב הירושלמי: "רוצה הוא ליתן כמה, וליקרות חתנו של פלוני. עד כדון בשפסק מן האירוסין, פסק מן הנשואין. רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב. עד כדון כשבעל, לא בעל, רוצה הוא ליתן כמה על קניינו שהוסיף. פסק מן האירוסין, פסק מן הנישואין, ולקרות חתנו של פלוני כבר הוא, בראוי תשמיש אין בו קניין לא הוסיף מיכן, רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה. ויכולה היא, לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו, אמר רבי אבין מעיקא היא ליה הוא משבק לה." הרי מבואר בירושלמי שהחיוב של תוספת הכתובה הוא כנגד תמורה המתקבלת כבר בעת החתימה על שטר הכתובה – שיקרא חתנו של פלוני או משום חיבת ביאה או כדי להבטיח שהאישה תישאר עמו ולא תכביד עליו כדי שיסכים לתת גט. עוד ראוי להוסיף, מספר כתובה נלמד, מנוסח שטר הכתובה מבטא שכעת החתן מקנה לכלה את כתובה ותוספת הכתובה, ולכן אינו מנוסח בלשון עתיד כמו: "אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי", אלא כגון הנוסח שהביא הרמב"ם (הלכות יבום וחליצה פרק ד) ומקובל עד היום: "ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן... ורצה והוסיף לה תוספת על עיקר כתובתה עד משלם כך וכך", הרי שהכל בלשון הוה ולא בלשון עתיד, כי כעת החתן נותן לכלה את שעבוד הכתובה ותוספת הכתובה. וכן מנוסח שטר הכתובה אנו למדים ששעבוד הכתובה היא שעבוד נכסים כעת הניתן כנגד הסכמת האשה לנישואין - "ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא עשרין וחמשה דחזו ליכי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל עליכי כאורח כל ארעא, וצביאת פלונית דא והות ליה לאנתו לפלוני דנא, ורצה והוסיף לה תוספת על עיקר כתובתה עד משלם כך וכך". דהיינו רצונה של האשה להינשא משולב בנוסח בעקבות שעבוד עיקר הכתובה, ומיד לאחר שהסכימה להינשא כנגד זה הוא משתעבד כבר כעת בתוספת הכתובה. על כן אינו עניין לסוגיית "אם אוביר ולא אעביד אשלם" וכו', שם כעת קיימת רק התחייבות מעכשיו, אבל לא שעבוד נכסיו כעת, כמו בהתחייבות בכתובה שנכסיו משועבדים לכתובה כנגד תמורה, שכבר כעת קיבל את התמורה המבוארת בירושלמי, והם כבר כעת עומדים לגביית חוב הכתובה, בכפוף למיתת הבעל או גירושין, כמו שעבוד נכסי לווה למלוה כנגד ההלוואה שקיבל. ואינו דומה לאם אוביר שקיימת התחייבות מעכשיו, התחייבות שאינה כנגד דבר שהתקבל כעת, אלא תחל לבוא לעולם רק במועד עתידי עם התקיימות התנאי, כשיתברר שגרם נזק לנכסי בעל השדה. עוד יצוין לתשובת הרמב"ם (מהדורת בלאו) סימן שסה שדחה טענה לשלול כתובה עקב סירוב האשה לעלות לארץ ישראל כשהבעל מבקש לעלות לארץ ישראל אך בדרך עלילה להיפטר מכתובה, וז"ל: "כי כל מי שמבקש עלילות להפטר מחיובו אשר נתחייב בו כמו כובש שכר שכיר והוא העושק כמו הגזלן. ואין הבדל אצלי בין מי שמשתעבד בשכיר לאחרית היום ואח"כ יבקש עליו עלילות דברים להפסידו שכירותו ובין מי שעושה עם אשתו ככה לשתניח לו המאוחר שלה. ולכן מה שלמדתנו התורה בענין יהודה עם הקדשה באומרו הנה שלחתי הגדי הזה וגו' וזה המעשה היה מותר אצלם קודם נתינת התורה כי שכר הקדשה באותו זמן היה אצלם כדין המאוחר של האשה בזמננו זה. ואמנם הוקל על רוב בני אדם לצער נשותיהם לפוטרם מכתובתם, וראוי להשמר מזה העון ולמנוע הפועלים אותו שבור זרוע רשע ורע והצילו עשוק מיד עושקו". הרי שהיה פשוט לרמב"ם שהכתובה היא בתמורה להנאה שהבעל מקבל, וחיובו הוא כשכר שכיר המשולם בגין עבודת השכיר. ופשיטא שהרמב"ם לא היה כותב זאת ביחס להתחייבות לתשלום קנס עתידי שהבעל קונס עצמו בתשלום שיחויב אם ימות או יגרשה. לכן אין יסוד לטענת "אסמכתא", מאחר שההתחייבות בשטר הכתובה היא התחייבות כנגד תמורה המתקבלת לאלתר, ואינה התחייבות בתנאי שיארע כך וכך. לא מצינו שיש מקום לריעותא של אסמכתא לשלול תוקף מקח ששולם עבורו סכום גבוה ביותר, אלא במקח כזה דנים ביחס לאונאה בלבד (נידון שאינו רלוונטי כאן), על כן אין יסוד לבטל כתובה שנקוב בה סכום מופרז בטענה של אסמכתא. אמנם בספר בית מאיר (אבן העזר סימן נ סעיף ו) כתב שאם בשטר התנאים נקבע ביחס לצד המבטל את השידוך קנס גבוה הרבה יותר מדמי בושת, ייחשב אסמכתא כמו "אם אוביר אשלם אלפא זוזי". אך היינו דווקא בשטר תנאים שבהם אכן כל עניינה של ההתחייבות לתשלום הקנס היא התחייבות מותנית שנועדה לחול רק במועד עתידי של הפרת ההסכם, וכך אמנם מפורש בשטר התנאים. מה שאין כן בשטר הכתובה, אין זו התחייבות מותנית אלא מפורש בשטר הכתובה שהשעבוד הוא בקניין מעכשיו, וכמבואר לעיל שזהו שעבוד כעת כנגד התמורה המתקבלת כבר בעת הנישואין, ואין בשטר כל רמז לתנאי. ועיין בהגהות מרדכי (בבא מציעא פרק א דף טז ע"א, סימן תכג) שכתב: "ותימא מאי שנא מטובת הנאה דכתובה שיכולה אישה למכור שאם תתגרש [...] וי"ל [...] אבל התם גבי כתובה לאו אסמכתא היא, דמיד היא שלה הכתובה, אלא שהוא יורש ממנה." הרי להדיא שהגהות מרדכי כתב בפשיטות שבכתובה אין לדון דיני אסמכתא, מכיוון שהשעבוד חל מיד ואינו שעבוד מותנה. אמנם דברי הגהות מרדכי מצד עצמם טעונים ביאור, ולהלן מה שכתב על דבריו בספר פרי האדמה (הלכות מכירה פרק כב הלכה ה): "תמיהה לי בדברי המרדכי במה שתירץ דבמה שאירש וכו' היינו מטעם אסמכתא דשמא לא יירש, אבל בכתובה מיד הוא שלה הכתובה והוא יורש ממנה. שהרי תינח כשהיא עצמה מוכרת, כיון דמשעבדא לה, מיד הוא שלה. אבל כשהבן מוכר מכח ירושת אמו, הלא שייך נמי לומר התם שלא יירש, שתמכרנו אמו או תתננו או תמות בחיי בעלה, נמצא דהוי אסמכתא יותר מהא דמה שאירש מאבא." על כל פנים גם הפרי האדמה הסכים עם הגהות מרדכי ביחס לאישה עצמה: "כשהיא עצמה מוכרת, כיון דמשעבדא לה, מיד הוא שלה." ואינו בגדרי אסמכתא. וכן עולה להדיא מתשובת הרב לחם משנה בתשובת לחם רב סי' נח שדן בשאלה כדלהלן: "לאה אלמנה נשאת לשמעון, ובכלל תנאי הכתובה נתחייב שמעון שלא יוכל לגרשה בגט כריתות, ואם יגרשנה בגט שיחוייב לתת ולפרוע לה נוסף על סכי כתובתה שלשת אלפים לבנים ללאה הנזכרת, ושלשת אלפים לבנים ליתומיה". ולאחר שהעלה להלכה למעשה שהאשה זכאית לכתובה ותוספת, כתב ביחס להתחייבות בשלושת אלפים לבנים לה וכן לבניה אם יגרשה: "אבל מצד אחר יש לזכותו, דתנאי זה הוי אסמכתא, ואם אין שם כלל התנאים המסלקים האסמכתא לדעת כל הפוסקים, וכמו שנתבאר באורך בדברי הרב ב"י [חו"מ] סי' ר"ז, יכול שמעון לפטור עצמו מטעם זה, ומפני שלא הוזכר בשאלה טעם זה איני נושא ונותן בו, ועוד כי הדברים ברורים מפי סופרים ומפי ספרים, ובסימן הנזכר נתבארו כל הדברים בפרטות יע"ש. ואין לומר דמשום דהוי בשעת כניסה לחופה אין כאן אסמכתא, ודמי למאי דכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' מכירה [הט"ז] דאע"ג דאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, מ"מ פוסק עם אשתו לזון את בתה מפני שפסק בשעת נשואין, והדבר דומה להדברים הנקנים באמירה, וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ואינו נראה בעיני. וכן ראיתי להרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפסקיו סי' כ"ז גבי ראובן שקדש את בת שמעון ובשעת הקדושין עשו תנאים ביניהם, וכתב שם דיש שם אסמכתא אם לא קנו בב"ד חשוב ומעכשו יע"ש. לכן אני אומר דאם אין שם תנאים מסלקים האסמכתא מדין אסמכתא זכה שמעון, אבל מהטעם הנז' בשאלה לא זכה כלל". הרי שביחס לתוספת הכתובה לית דין ולית דיין שחייב, ואינו כאסמכתא, ורק ביחס להתחייבות הנוספת שאינה חלק משעבוד הכתובה, ותגיע לידי מימוש עם הגירושין, העלה שהיא אסמכתא בהיותה התחייבות המותנית בגירושין. והחילוק ביניהם מבואר בדברינו. שלילת הטענה להיעדר תוקף בהתחייבות מופרזת ושההתחייבות לכבוד בעלמא מלבד זאת, ביחס לשאלה מהו "סכום מופרז" בנסיבות אלו, ידועים דברי הריב"ש (סימן קכז) שכתב: "אבל לכוף האיש לגרש אשתו בקבלת מעות, לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש, ואפילו בכל ממון שבעולם, דאין דמים לאישה." לפי זה בכל ממון שבעולם שהבעל יתחייב כדי שאשתו תישאר עמו, אין זה סכום מופרז יחסית לתמורה המתקבלת. ו"אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ח ז). ובשו"ת רבי בצלאל אשכנזי סימן טו הביא מדברי הריב"ש וכתב: "והיא סברא נכונה". ובשו"ת תורת חיים למהרח"ש חלק ב', בקונטרס מודעא ואונס, הוסיף: "דהא אין דמים לאשה ולא נתן לה כל שיוויה". ובשו"ת אגודת אזוב חלק אבן העזר סי' יט, הוסיף: "טעמו של הריב"ש בזה דלא מהני קבלת מעות בגט משום דגם בתלוה וזבין נמי בעינן שיקבל מעות כל דמי שיווי השדה וא"כ באשה לא יועיל כל ממון שבעולם דאין דמים לאשה דמי יודע עד כמה היא שוה בעיניו, וכיון שאין כאן דמי שיווי לא גמר ומגרש". ביטוי זה ש"אין דמים לאשה", מצוי גם במאירי בבא בתרא דף קמה ע"א. עוד יצוין להנחיית הרבנות הראשית לרבנים שניתנה למסדרי קידושין שלא יכתבו בכתובה יותר ממיליון שקל, הרי שגם הרבנות הראשית לישראל לא סברה שסכום זה בטל בהיותו גוזמא בעלמא, וזהו מהטעם הנזכר בריב"ש. ביחס לטענה שסכום זה נכתב לכבוד בעלמא – אין מקום לטענה זו. ראשית, עלינו לשמוע את הבעל שיטען כך להדיא, אך גם אם יטען כן, אלו דברים שבלב שאינם דברים. ופשיטא שאין אלו דברים שבלבו ובלב כל אדם, ושאין מקום לקבוע שאין ספק כלל באומדנא זו. ועיין קצות החושן (סימן רנ ס"ק ה) שכתב שאם קיים ספק באומדנא, הרי שאין בה ממש: "ובאשר"י הטעם משום דלא אמרינן אומדנא לבטל המתנה אלא אומדנא הברור, אבל בספיקא לא אמרינן אומדנא. ומהאי טעמא בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר דשמא יש לו נכסים במדינה אחרת (בבא בתרא קמח ע"ב), והוא הדין הכא בהנך בעיות דהקדש וחילק לעניים כיון דשכיב מרע שחוזר אינו אלא משום אומדנא ובהנך דלא ברירי אומדנא אינו חוזר ע"ש. ונראה ביאור דברים משום דקיימא לן (נדרים כח ע"א) דברים שבלב אינן דברים, והא דמהני אומדן דעתיה שהיה לזה התנאי אף על גב דלא פירש, היינו משום דכיון דאומדנא כך הוה ליה דברים שבלב כל אדם דמהני, וכמו שכתב במרדכי (כתובות סימן רנד) גבי נדרי אונסין באומר בלבו היום, ועיין ממה שכתבתי בסימן י"ב סק"א ע"ש, ואם כן היינו דוקא אומדנא דברירי הוה ליה דברים שבלב כל אדם, אבל באומדנא דמספקא, אף על גב דהנותן מחשבתו היה לתנאי, הוה ליה דברים שבלב, כיון דאינו בלב כל אדם." וכן יצוין לתשובת מהרשד"ם חלק חושן משפט סי' רצט שכתב: "נראה ודאי שלא כל האומדנות שוות אלא דוקא אומדנא גדולה כההיא דש"מ מספיק לבטל המתנה, אבל מתנת בריא אעפ"י שהיה נראה שהיה נותן מפני חוביו כו' ואח"כ עשה פשרה, עכ"ז לא נתבטלה המתנה אלא אם נתברר בפי' שלא נתן אלא מטעם זה. אך אם יש בו ספק ואפשר לתלות שהמתנה לא היה בסיבה זו מתנתו קיימת". ופשיטא שגם בנידון דנן קיימת אפשרות שכוונתו להתחייב, בכך אין זו אומדנא כלל. וכן בשו"ת הרי בשמים מהדורא רביעאה סי' קמ, הסכים עם דברי קצות החשן וכתב: "אמנם אנכי אינני רואה שיהי' זה שבנ"ד אומדנא דמוכח והוא מוטל בספק האיך הי' דעתו ובענין מסופק הא לא אמרי' אומדנא כלל כמ"ש הרא"ש הובא בח"מ סי' ר"נ ס"ג ובקצה"ח שם סק"ה הסביר הדבר משום דאנן קיי"ל דברים שבלב ל"ה דברים ורק באומדנא ברורה הו"ל דברים שבלב כל אדם דמהני להכי בעינן דוקא אומדנא גלוי' וברורה, אבל אומדנא דמספק אף על גב דהנותן מחשבתו הי' לתנאי, הו"ל דברים שבלב כיון דאינו בלב כל אדם ע"ש". וכן בספר באר יצחק (להגאון רי"א מקאוונא זצ"ל) חלק אה"ע סי' י' ענפים ד'-ו' העלה שבספק במציאות כו"ע מודו דהוי דברים שבלב. והוא הדין בנידון דנן: אין בפנינו אומדנא ודאית שאין בה ספק כלל שכוונתו הייתה לכבוד בלבד. שהרי ייתכן מאד שבאמת כוונתו להתחייב לכבוד, דהיינו לכבד את אשתו בהתחייבות בסכום גבוה ומופרז, אך ברת תוקף, וזאת כדי להראות לה את חיבתו, אלא שהיה בטוח בלבו שלא יגיע לידי גבייה. ובשל כך: לידי דברים שבלבו ובלב כל אדם – שמלכתחילה לא הייתה כוונת התחייבות – לא הגענו. ועוד שהרי אם תבוטל הכתובה מכל וכל, בכך התברר שנשא את אשתו ללא כל תוספת כתובה, ושכל מעמד קריאת הכתובה היה אחיזת עיניים בעלמא, ובאלו הנוהגים להשביע את החתן תחת חופתו ביחס לכתובה, הרי שהיתה זו שבועת שקר, ומנלן שזה היה רצונו לבטל מעיקרא כל ההתחייבות ולהיהפך למֵאחז עיני קרוביו ואוהביו בשעת חתונתו ושמחת לבו, ולהשאירה בביזיון ללא כל תוספת כתובה. גם זו סברה המערערת את הטענה שזו אומדנא מוחלטת שאין בה ספק. על כן בהעדר אומדנא דמוכח ושאין בה ספק, אין אלו דברים שבלבו ובלב כל אדם ואין לבטל את ההתחייבות בשטר וקניין. בנוסף, מאחר ומבואר בירושלמי הנזכר לעיל שהתחייבות הבעל אינו מתנה חד צדדית, אלא ניתנת כנגד תמורה המתקבלת מהאישה, בנסיבות אלו לא ניתן לטעון לבטל חיוב זה על יסוד טענת אומדנא בעלמא. שהרי מבואר בתוספות (כתובות דף מז ע"ב ד"ה שלא) שבמקח שבו קיימות התחייבויות הדדיות והתחייבותו של צד אחד נובעת מהתחייבות נגדית של הצד השני, אין דנים אומדנא, עיין במשנה למלך (פרק ו מהלכות זכייה הלכה א) שהאריך בזה, וזאת מפני שאומדן דעת של צד אחד אינו בהכרח האומדן דעת של השני שגם הוא חלק מהעסקה, ואינו דומה למתנה, שבה רק צד אחד מבצע את ההקנאה. אמנם במשנה למלך הביא משו"ת פני משה שגם בדבר התלוי בדעת שניהם, אם האומדנא היא "גדולה עד מאוד" אזלינן בתר אומדנא של צד אחד. ועיין עוד בנודע ביהודה (קמא חלק יורה דעה סימן סט ד"ה נמצא) שכתב כסברה זו, ובשו"ת דברי חיים (חלק א אבן העזר סימן ג) כתב בלשון זו: "רבים ושלמים סבירא להו דבאומדנא גדולה אפילו בדבר התלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא", וכן הסכים בשו"ת ברית אברהם (חלק חושן משפט סימן כט ס"ק י). אך בנידון שבפנינו, כפי המבואר לעיל, אין אומדנא "גדולה עד מאוד", מאחר שיתכן מאד שהחתן רצה להיות מחויב בסכום גבוה מאד, ותלה תקוותו שלא ייאלץ לממש התחייבות זו. עוד יצוין כי בנסיבות של כתובה שבה נקוב סכום מופרז, עולה לעתים הטענה שהחתן התחייב בסכום זה עקב אילוץ כזה או אחר, כגון המנהג שנהגו לכתוב כתובה מופרזת, אך ללא כוונה רצינית להתחייבות זו. אך עיין בגמרא מסכת בבא קמא (דף קד ע"ב) "מקום שנהגו [...] לכפול – גובה מחצה" וברש"י: "מקום שנהגו לכפול – לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד". הרי דווקא כשזהו מנהג ברור וידוע שבעת השמאות של הנדוניא כופלים הסכום שמכניסה לו מפני הכבוד. אבל בלא שיש מנהג ידוע ביחס לתוספת הכתובה, אין יסוד להעלות טענה שהדברים נכתבו מפני הכבוד. סביר יותר לקבוע שהחתן משעבד עצמו להתחייבות שבשטר הכתובה, ומתכבד בהתחייבות זו השרירה וקיימת, ולא שבלבו ובלב כל אדם שזו התחייבות חלולה ריקה מתוכן, שאם כן איזה כבוד יש שבמעמד כה חשוב ומכובד החתן מהתל בכלתו ובנוכחים ומתחייב בסכום גבוה שאין בו ממש, וכי דבר כזה מוסיף כבוד לחתן ולכלה או למי מהנוכחים. וביחס לטענה שקיים מנהג כזה שקביעת הסכום הגבוה בכתובה חסר תוקף וכי הכל נעשה לכבוד בעלמא, אמנם זו היתה דעתו של הרה"ג הרב יקותיאל כהן שליט"א, בדעת מיעוט, כשדן בבית הדין הגדול בתיק 842107/1 בערעור אישה על שפסק לה בית הדין האזורי 120,000 ש"ח כדמי כתובתה, בעוד שהיה כתוב בה סך 1,000,000 ₪, וכתב בפסק דין מיום כ"ד סיון תשע"א (26/06/2011): "כיום נפוץ וידוע לרבים המנהג שבו רגילים רבים לכתוב ב"תוספת הכתובה" סכומים מופרזים, אשר מסכומם הגבוה ברור לכולם שאין החתנים מתכוונים בהם אלא לכבוד וליקר בלבד" . אך באותו פסק דין נותרה דעתו כדעת מיעוט, ואת דעת הרוב כתב הרה"ג הרב ח.ש. שאנן זצ"ל שניסח את דעת הרוב שלו ושל הרה"ג הרב ציון בוארון שליט"א שקיבלה את ערעור האישה וחייבה את בעלה לשלם את כל דמי כתובתה בסך מיליון שקל, ובדבריו תוקף בחריפות את דעת המיעוט, וזה לשונו: "עברתי על דברי חברי, הרה"ג ר' יקותיאל כהן שליט"א, והם עוררו בי התנגדות חריפה. חידוש המנהג שהומצא [ההדגשה במקור] בפסק הדין הארוך אין לו כל מקום ויסוד בפסיקה – בחז"ל, בראשונים, באחרונים ואף לא בפוסקי זמננו. וכל בתי הדין מתייחסים לתוספת כתובה כהתחייבות של ממש, לבד אם הצדדים התפשרו, בגלל מכלול שיקולים רחב של הצדדים, וזה מה שקורה בדרך כלל. המצאת מנהגים חדשים היא דבר חמור העלולה לקעקע את יסוד ההלכה הכתובה והמסורה והנוהגת". ואציין לדברי הרמב"ם הלכות אישות פרק כג הי"ב: "הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה, וכן היא שפסקה להכניס נותנת כמנהג המדינה וכשתבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה, ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה". מהרשד"ם חלק אבן העזר סימן קלא הביא מדברי הרמב"ם, וכתב שדבריו מוסכמים, וז"ל: "וכמ"ש הרמב"ם הלכות אישות פרק כ"ג וז"ל הנושא סתם כותב ונוהג כמנהג המדינה כו' עד ובכל הדברים כיוצא בהם מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה עכ"ל ומוסכם זה מכל הפוסקים". והכסף משנה הלכות אישות פרק כב הלכה לה כתב: "וכבר כתב הוא ז"ל בפרק שאחר זה שיש מנהגות רבות בנדוניא חלוקים זה מזה וכל הכונס סתם כונס כמנהג המדינה וכו' עד והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה, הרי ביאר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה, אין הולכים אחריו כנגד דין הגמ'". וכן בריב"ש סי' כא. ביחס לדעתו הנזכרת של הרה"ג יקותיאל כהן שליט"א, יש לציין למהרשד"ם חלק אבן העזר סי' קלד, שכתב: "אמנם כבר סיים בלשונו והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה, ביאר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה, אין הולכים אחריו אלא יקוב הדין את ההר. ולא מפני שיאמר חכם אחד או שנים כך נהגתי אני, יתן או יוסיף". על כן אין כל ערך לכך, שדיין מעיד על עצמו שכך נהג, אין זה הופך למנהג פשוט בכל המדינה. וכיוון שכן, אין זה מנהג היכול להפקיע תוקף שטר חתום וקניין בעדים, וכן את השבועה בקהילות שנהגו להשביע על ההתחייבויות שבשטר הכתובה. העולה מדברינו: שטר הכתובה שנקוב בו מיליון שקל שריר וקיים.