אדמו"ר מסאווראן נשיא אוצר הפוסקים פטור הבעל ממזונות האשה במקום שקבעו חיוב גט פטור הבעל ממזונות האשה במקום שקבעו חיוב גט הבעל תבע גירושין. האשה ביקשה שלום בית. בפסק הדין שניתן ביום ט' חשון תש"פ, פסק בית הדין לחייב את האשה בגירושין מהנימוקים המפורטים בפסק הדין ובקצרה כדלהלן: א. כועסת ומכה. ב. מקללת. ג. מצערת הרבה (תשב"ץ). ד. מאיסה עלי באמתלא מבוררת. ה. משיאתו שם רע בשכניו. ו. אין תקוה לשלום (מהר"ח פאלאג'י). האשה מסרבת לקבל את הגט. בשל כך, פנה הבעל בתביעה לפטור עצמו מחיוב המזונות. דיון והכרעה דעת הסוברים דבמקום שקבעו חיוב גט אינו חייב במזונותיה בשו"ע (אבהע"ז סי' קיז סעי' יא) כתב: "מי שנודע לו שאשתו נכפית, ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה, כופין אותה לקבל גט (ואין בזה משום תקנת ר"ג), ויתן הנמצא בידו לכתובתה, והמותר כשתשיג ידו, ואם תמאן לקבל גט ימנע ממנה שאר כסות ועונה". מקור דבריו בשו"ת הרא"ש (כלל מב סי' א), לענין ראובן שנשא אשה ונתברר שהיא נכפית, והוציא מביתו זה שנתיים והיא תובעת אותו בשאר כסות ועונה, ולאחר שביאר שנכפה הוא מום גדול, כתב: "עתה, בימי חכמי הגמרא אם אירע מום זה באשה בעלה היה מגרשה ומתחייב לה כתובה ויפרע מה שנמצא בידו, והשאר באשר תשיג ידו. ועתה שתיקן הגאון רבינו גרשום שאין לגרשה בעל כרחה, איך יתכן שיתחייב לה שאר כסות ועונה, אם כן יפה כח האשה הרבה מכח האיש, דאלו נולד מום זה באיש אין אנו אומרין יכפוה להיות אצלה, אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה, ואם נולד באשה יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה... אלא ודאי יגרשנה ויתן לה כתובתה, כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כח האשה מכח האיש, אך כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט ותקן להשוות כח האשה לכח האיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה. אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בעל כרחה. ואף אם תמצא לומר שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בעל כרחה, מכל מקום במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט. ואם תמאן לקבל, ימנע ממנה שאר כסות ועונה. ואינה יכולה לומר אין רצוני לקבל גט עד שיתן לי כתובתי, דזו אינה טענה, כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט כאשר הוכחתי, נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחוייב לה, והנמצא אתו יתן והמותר כאשר תשיג ידו". פשטות דברי השו"ע בדעת הרא"ש, היא שהבעל אינו פטור מחובת המזונות אלא באופן שבית דין קבעו על האשה דין כפיית גט ממש, והפקיעו ממנה תקנת רבינו גרשום לגמרי. וכן נראה מדברי הרמ"א שם שהוסיף: "ודוקא במום גדול כזה שאילו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד, ולא תיקן רבינו גרשום שתהא האשה עדיפא מאיש, אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת לה כתובתה", וציין למקור הדברים בשו"ת מהרי"ק (סי' קז). משמעות הדברים לכאורה, שלא פטרוהו מחובת המזונות אלא במקום שבית דין פסקו כפיית גט ממש, וביטלו תקנת רבינו גרשום בענינה, אבל במום קטן שאין בו כדי לקבוע כפיית גט, אף שאינו חייב בעונתה מחמת מאיסותה בעיניו, עדיין הוא חייב במזונותיה. אכן מדברי רבים מן הפוסקים נתבאר שאף באופן שבית הדין קבע חיוב גט בעלמא, די בכך כדי להפקיע מן האשה את זכותה למזונות ושאר דיני האישות, ונבאר הדברים אחת לאחת. שיטת הבית שמואל (שם ס"ק כב) בענין זה צ"ע לכאורה, כפי שכבר העירו האחרונים. שכן בריש דבריו כתב בביאור שיטת הרא"ש כפשטות דברי הרמ"א: "יכול לכופה אפילו אחר תקנת רבינו גרשום, גם נשמע דיכול לכופה אפילו בשוטים וכו'". הרי שטעם ההיתר למנוע מאשה זו את מזונותיה הוא משום שקבעו לה כפיית גט, ומניעת המזונות היא אחת מדרכי הכפייה. אולם מהמשך דבריו נראה שמניעת המזונות אינה נחשבת כפייה גמורה, ומותרת בכל אופן בו חייבוה לקבל ממנו גט, אף שלא קבעו ליתן לה גט בכפייה. דלאחר שכתב שנכפית הוא מום גדול ודי בו בשביל כפיית גט, סיים: "נשמע, אם היא בעלת נכפה הוי מום וכופין אותה, דהיא לא עדיפא מיניה, גם בכפיות איש איכא חשש דאורייתא ובכפיות דידה אין חשש איסור אלא תקנות ר"ג, וכפיה זו למנוע שאר וכסות ועונה לכו"ע אין קפידא, דהא כשהוא בעל נכפה לכו"ע יכולה לפרוש ממנו, ממילא לא תעשה לו הדברים אשר היא חייבת לעשות לו, א"כ הוא פטור לעשות חיוב שלו". ולמעשה עיקולי ופשורי זו מצינו כבר בלשונו של הרא"ש וכדלעיל, והדברים טעונים ביאור. בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' א) עמד על הערה זו, ופירש, דלעולם מיירי באופן שקבעו בית דין דין כפייה ממש, ומה שכתב הרא"ש דאם תמאן ימנע ממנה שאר כסות ועונה, דמשמע שאין לה כפייה אלא זו: "לא כתב כן אלא משום דהשאלה שנשאלה לפניו היתה שהבעל הוציאה מביתו והיא היתה תובעת ממנו שאר כסות ועונה, והבעל מנע ממנה כדי להכריחה שתקבל הגט, לכן השיב בלשון זו" [אכן במסקנתו שם שוב נתחבט בדבר וצידד דאפשר דלדעת הרא"ש מיירי באופן שאין לה כפייה אלא זו]. אמנם החלקת מחוקק שם (ס"ק כ) כתב ביאור שיטת הרא"ש: בגוף התשובה של הרא"ש כלל מ"ב שפסק וכתב שכשם שבאיש כופין כך באשה כופין לקבל גט, "ואת"ל שרבינו גרשון השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש אשה בע"כ אפי' נכפית, מ"מ אם תמאן לקבל גט ברצון ימנע ממנה שאר כסות ועונה, משמע דלא ברירא ליה להרא"ש שיגרש אותה בע"כ ושתהיה מותרת לשוק בגט זה, דהא כתב דרך את"ל שר"ג השוה מדותיו וכו'. ועוד, דאין זה פשוט שנכפה הוי מום באיש לכופו לגרש... ולקמן ס' קנ"ד יתבאר עוד דכפיה דאיש במאי הוי, אי בשוטים או בשאר דברים ולמי כופין ולמי אין כופין". כלומר, לדעת החלקת מחוקק, אף דלא ברירא ליה להרא"ש בכהאי גוונא שהיא נכפית דמהני גט על ידי כפייה, מכל מקום התיר לבעל למנוע מהאשה שאר כסות ועונה כדי להכריחה שתקבל ממנו גט, ואין בכך פסול. ונראה שכך הם רהיטת דברי הבית שמואל ג"כ, שאף שלדינא נקט בריש דבריו בדעת הרא"ש שאף כפייה ממש שרי באשה נכפית, מכל מקום סיים וללמד מדבריו שאף להצד שלא ניתן לכופה בשוטים לקבל ממנו גט, מכל מקום הוא רשאי למנוע ממנה את מזונותיה. ועיין בפסד"ר מבית הדין האיזורי בת"א (ח"ח עמ' 73, מהרבנים רש"ב ורנר, ר"ע אזולאי, רח"ג צימבליסט) שהביאו את דברי הבית שמואל, וכתבו: "עיקר הנחה זו דמניעת שאר כסות ועונה הוא רק מדין כפייה לקבל גט, נראה דהבית שמואל לא ס"ל הכי". כלומר, עיקר שיטתו של הבית שמואל היא כפי שנתבאר בסו"ד, שהואיל והאשה פורשת מן הבעל מחמת אותו מום שיש בו, ממילא היא אינה מקיימת לגביו את חיובי האישות שנתחייבה לו, ואף הוא כנגדה פטור משארה כסותה ועונתה המוטלים עליו כלפיה. וסיימו: "סובר הבית שמואל דה"ה שכל ההתחייבויות שביניהם מתבטלות עוד לפי הגט... וסבר הבית שמואל דה"ה בספק אם חייב או חייבת גט, כבר נפסקים החיובים ביניהם, דמספק יאמר כל אחד קים לי". ולהלן שם (עמ' 75) הובאה שם חוות דעת בית הדין הגדול (הרבנים ר"י ניסים, רי"ש אלישיב, ר"ב ז'ולטי) שדנו בערעור על פסק הדין הנ"ל, ואישרוהו וכתבו: "צדק בית הדין האזורי בפוטרו את המשיב מחיוב המזונות". הרי שאף לפי חוות בית הדין הרבני הגדול הנ"ל כך היא מסקנת דברי הבית שמואל. אמנם, בפתחי תשובה (שם ס"ק ה) הביא את דברי הב"ש והח"מ שדנו בביאור דברי הרא"ש בדין כפייה באשה נכפית, וכתב: "עיין בתשו' נודע ביהודה (מהדו"ת סי' קד) שם שכ' דהח"מ והב"ש וגם בתשו' מהר"ם לובלין סי' א' במח"כ שגו בפירוש דברי הרא"ש, ולכן שגו ג"כ בדין היוצא מדבריו ולא כיוונו ההלכה. והיינו, לפי שהוקשה להם בדברי הרא"ש, דמתחלה פלפל שרבינו גרשום לא תיקן במקום שכופין האיש להוציא שלא יגרשנה בע"כ, וע"ז כתב ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ. א"כ משמע שגם בזו היתה תקנת ר"ג, ומשמע דגם בזו לא יגרש בע"כ, אף שבאיש כופין להוציא, וא"כ איך שוב כתב במקום שהאיש כופין אף האשה כופין אותה לקבל גט, ודבריו סותרים זה את זה. ולכן פירשו הח"מ והב"ש כל א' לפי דרכו. אך באמת אין כאן סתירה, דהנה ענין בעל כרחה של האשה נכלל בו ב' ענינים, הא' כמו על כרחו של האיש במקום שכופין אותו, דהוא עד שיאמר רוצה אני. והב' על כרחה ממש בלי רצונה כלל, כמו שהיה בזמן התלמוד. ופלפל הרא"ש מתחילה דבכה"ג לא תיקן ר"ג כלום, וממילא נשאר בה דין הש"ס, וזורק לה גט בעל כרחה ממש בלי רצונה כלל. ואח"כ אמר, ואף את"ל שהשוה מדותיו, ששום אדם לא יגרש בע"כ, דהיינו בע"כ לגמרי, אבל עכ"פ במקום שכופין אותו להוציא כופין אותה לקבל גט, דהיינו שכופין אותה שתאמר רוצה אני לקבל הגט. ולפי שיש הפרש בין הגירושין בעל כרחה ובין הכפי' לקבל הגט, שלגרש בעל כרחה לא משכחת צד מונע, שהרי יכול לזרוק וכיוצא בזה ולא שייך בזה אם תמאן, אבל בצד השני שכ' הרא"ש, שאת"ל שהגאון השוה מדותיו ואף שכופין אותה אם במילי ואם בשוטין מ"מ משכחת לפעמים באשה סרבנית ועקשנית ותסבול כל הכפיות ולא תאמר רוצה אני, ומשכחת בזה שתמאן, ועל זה סיים הרא"ש ואם תמאן לקבל שלא יועיל כל הכפיות ימנע ממנה שאר כסות ועונה". על פי זה דחה הנודע ביהודה שם את דברי הבית שמואל שנקט שיוכל אף לזרוק לה גט בחצרה, ולאידך גיסא גם דחה דברי הח"מ שנקט שלדעת הרא"ש למעשה אפשר שכלל אין יכול לכופה לקבל גט, ולדעתו המדובר הוא באופן שכופין אותה עד שתאמר רוצה אני, דעל זה אמרו שאם לא רצתה אינו רשאי לגרשה, אבל רשאי הוא למנוע ממנה מזונותיה. וכ"כ בשו"ת רעק"א (מהדו"ת סי' עד) ובהפלאה (סי' עז ס"ק ג, סי' קיז ס"ק יז) [ולפלא מש"כ שם בהפלאה שכ"כ החלקת מחוקק, דזה אינו וכמש"נ]. לפ"ד הנודע ביהודה רעק"א וההפלאה אלו, אין מקור לכאורה מדברי הרא"ש לכך שבסתם חיוב גט שלא נקבעה בו כפייה גם כן יוכל הבעל למנוע ממנה מזונות, שהרי דברי הרא"ש אמורים כרהיטת דברי השו"ע והרמ"א באופן שקבעו לה כפייה, וקמ"ל שגם אם לאחר הכפייה עדיין היא מסרבת לקבל גט מיד הבעל, ניתן למנוע ממנה את מזונותיה. אמנם כאמור, מדברי החלקת מחוקק והבית שמואל מבואר דדי בכך שקבעו לה חיוב גט כדי למנוע ממנה מזונות, וגם מהר"ם לובלין במסקנתו מצדד שכך הוא לדינא על פי דברי הרא"ש הנ"ל. ובאמת נראה שאף לדברי ההפלאה הנ"ל הדין הוא כך, הגם שנקט בביאור דברי הרא"ש כאחרונים הנ"ל שהמדובר הוא באופן שקבעו לה כפייה ממש, שכ"כ שם וז"ל: "והרא"ש שכתב דיכול למנוע, היינו דהוא בכלל הכפיה עד שתאמר רוצה אני, אע"ג דלא מצינו כפיה בממון, מ"מ כיון שהיא מחויבת לומר רוצה אני ועיכוב הגירושין ממנה, כבר כתבתי בריש סי' ע"ז דמוכח מריש כתובות דכשהעיכוב ממנה פטור ממזונות". הרי שעיקר טעמו לפטור המזונות הוא משום שעיכוב הגירושין הוא מצד האשה, ושלא כדין היא עושה, ולענין סברא זו אין טעם לחלק בין אם קבעו לה דין כפיה ממש או רק חיוב גט, ואף לדבריו בנ"ד יש לפטור את הבעל מחיוב המזונות. בפסד"ר (ח"ב עמ' 141) הובא מפסק בה"ד הרבני הגדול (מהרבנים רי"א הרצוג, ר"ע הדאיה, רי"מ בן מנחם) שלאחר שהביאו מדברי רעק"א והנודע ביהודה הנ"ל דס"ל דדברי הרא"ש אמורים רק באופן שפסקו בית דין כפיית גט ממש, הביאו את דברי מהר"ם לובלין בסו"ד שמפקפק בזה ומפרש דאין לקבוע כפיית גט מחמת מום של נכפית, אלא רק מניעת מזונות בלבד [וכשיטת החלקת מחוקק], וסיכמו: "ונראה דהפירוש האחרון על ואם תמאן של מהר"ם מלובלין, דמראה על דרך חדשה לדברי הרא"ש בדין כפיה לאשה הוא מחוור מאד, והיינו שבא לבאר מהות הכפיה, שאין לאשה כפיה אחרת אלא זו. הרי הראב"ד אף במורדת ממלאכה חולק על דברי הרמב"ם בפרק כ"א מהל' אישות ה"ו דכופין אותה ועושה אפילו בשוטים, והוא משיג: מעולם לא שמעתי יסור בשוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתכנע. ומדברי הראב"ד מעולם לא שמעתי כו' נראה שבכל דיני כפיה לנשים כן הוא, ומובן שבמקום שהכפיה היא לגט, דרך הכפיה היא לפוטרו לגמרי משאר כסות ועונה. ואם במורדת ממלאכה נראה מדברי הרא"ש בפסקיו לכתובות פ"ה סי' ל"א דס"ל גם הוא דכופין אף בשוטים עד שתעשה מלאכה, יש לחלק בין מורדת להיכא דהבעל תובע שתקבל גט מחמת מחלתה, שאף במקום דזכאי לכך וכופין אותה ע"ז, אין כופין אותה אלא בדרך כפיה שפוטרין אותו משאר כסות ועונה, ואפשר שגם הרמב"ם מודה בכך" ועיי"ש שצידדו לדייק מלשון רעק"א הנ"ל שאף הוא מודה בזה לדינא, ומסקנתם שם על פי הנ"ל לפטור את הבעל מחוב המזונות, אף שלא פסקו לו כפייה ממש אלא חיוב גט בלבד." הרי מסקנתם: א. עיקר כוונת דברי הרא"ש שבכל אופן בו האשה מחוייבת על פי דין לקבל גט מיד הבעל די בכך כדי לפוטרו ממזונותיה, גם בלא דין כפייה ממש. ב. אופי הכפייה באופן זה, ע"י מניעת מזונות, מיוסדת על הכרעת הרמב"ם והראב"ד לענין כפייה מלאכה. ומכל מקום, אף שכאמור דעת החלקת מחוקק ברורה בדעת הרא"ש, שאף באופן שלא קבעו בית דין כפיית גט ממש אלא רק חיוב גט בעלמא, רשאי הבעל למנוע ממנה את מזונותיה, ואף בדעת הב"ש וההפלאה צידדנו בזה לכאן ולכאן, ומהר"ם לובלין בסו"ד מצדד כדעה זו, וכפי שהובא להלכה בפסד"ר הנ"ל, קשה הדבר להכריע כן להלכה, נגד דעתם הברורה של הגרעק"א והנודע ביהודה, והלכה כבתראי, מכל מקום בוודאי יהיה זה צירוף לקולא יחד עם המתבאר בהמשך דברינו. שיטת הרא"ם שכאשר הוא מנוע מלגרשה מחמת החרם פטור ממזונותיה גם באופן שלא נקבע על האשה חיוב גט, יש מן הפוסקים שסברו שכאשר הבעל מבקש לגרש את אשתו והוא מנוע מכך מחמת חדר"ג, אין לחייבו במזונותיה, ואף שמנהג בתי הדין שלא לפסוק כשיטה זו, יש לצרף שיטתם בנ"ד שנקבע לה חיוב גט, ונסדר השיטות בזה. בשו"ת הרא"ם (סי' ל) כתב: "אם הוא רוצה לגרש בטענת מאיס עלי או שאר טענות שאינו נאמן בהן, והיא אינה רוצה להתגרש, ואינו יכול לגרשה מתקנת הקהלות, מה דינה במזונות, חייב לזונה או לא. התשובה מוכחת, שמאחר שהוא רוצה לגרשה ויש בידו לפי הדין לגרשה ברצונה ושלא ברצונה, אף על פי שמצד התקנה אינו יכול לגרשה בעל כרחה, מכל מקום לא יהיה חייב במזונותיה, מאחר שהעכוב הוא מצדה ולא מצדו, שהרי הוא רוצה לגרשה". מקור דברי הרא"ם, מסוגית הגמרא בכתובות (ב ע"א) לענין חיוב מזונות בארוסה: "הגיע זמן ולא נישאו - אוכלת משלו וכו', היכי דמי, אי דמעכבן אינהו אמאי אוכלות משלו". ומבואר, שכאשר האשה היא זו שגורמת לכך שלא יתקיימו הנישואין בזמנן, אינה אוכלת משלו. וסבר הרא"ם, שכך הוא הדין גם באשה נשואה, שכאשר הבעל חפץ לגרשה והיא מעכבת ומסרבת לקבל ממנו גט - אינו חייב במזונותיה. וכן הובא להלכה בב"ח (סי' עז אות ב). הבית שמואל (סי' עז ס"ק ו) דן אף הוא בדברי הרא"ם, ויעוי"ש שהביא מתשובת מהר"א ששון (סי' נה), כי אף שיש מן הראשונים שחלקו ע"ד הרא"ם, יכול הבעל לפטור עצמו מחיוב המזונות בטענת "קים לי", וכן פסק בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קמ), וראה שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' שנג), שלאחר שהוכיח מדברי האור זרוע (סי' תשלט) כדברי הרא"ם, נקט אף הוא דהבעל יכול לטעון קים לי כדבריו, וכן צידד לדינא בשו"ת פרח מטה אהרן (פרחיה, ח"א סי' כד). וע"ע אבני האפוד (ח"א סי' ע אות א-ה) שקיבץ מדברי רבים מהפוסקים דס"ל שניתן לומר קים לי כשיטת הרא"ם [אמנם ראה להלן אות ד' שנדון בהרחבה אם יש לחלק בזה בין קהילות בני אשכנז לספרד]. הרי לן מכמה מגדולי האחרונים שנקטו שניתן לסמוך על דברי הרא"ם אף באופן שאין טענה כלפי האשה ולא נקבע לה חיוב גט כלל. אמנם בחלקת מחוקק (סי' עז ס"ק ג) דחה את דברי הרא"ם משני טעמים: האחד, אין לדמות מזונות דארוסה למזונות דנשואה. ארוסה אוכלת רק מקנס חכמים על שהוא מתעכב מלשאתה במועד, משום כך אמרו, שכאשר מזלה הוא שגרם שלא יינשאו במועד הנקוב [וכגון שחלתה], אינו חייב במזונותיה. אולם, לאחר הנישואין חייב הבעל במזונות אשתו מעיקר דין האישות ומדאורייתא, ולא בתורת קנס בעלמא, ולכך גם אם היא גורמת לכך הרי הוא חייב במזונותיה. והשני, שהרי בגמ' כתובות שם נתבאר, שאם האשה חלתה ומחמת כן התעכבו מלהנשא, פטור הבעל ממזונותיה, והרי פשיטא שאם חלתה לאחר הנישואין ומחמת כן היא אינה יכולה לקבל גיטה, אין בכך כדי לפטור את הבעל ממזונותיה [ואף הרא"ם לא מסיק אדעתיה לפטור את הבעל מתשלום המזונות אלא באופן שהיא ראויה לקבל גט אלא שהיא מסרבת], הרי שאין לדמות את חיוב המזונות בזמן האירוסין לנישואין. בהמשך דבריו שם הביא הח"מ את תשובת הרא"ש הנ"ל הנזכרת בשו"ע סי' קי"ז, וכתב: "משמע להדיא, במקום שאין כופין באיש אין כופין באשה, וצריך לקיים לה שאר כסות ועונה... וכן משמע מתשו' מהרי"ק סי' ק"ז [הנ"ל], שכל עצמו לא כתב שם אלא מאחר שיש לה מום אף שמחל פעם אחת אין בידינו לכופו ולהיות עמה ולהוליד ממנה בני שנואה, מאחר דאפשר לומ' דבכה"ג לא תיקן הגאון עליה שלא לגרשה בע"כ... אבל בשאר נשים שבודאי תיקן הגאון עליה, נראה שם שיש לכופו משום ביטול פריה ורביה, וגם באשה שיש לה מום נראה שם שצריך ליתן לה שאר כסות דמאחר שמחל לה פ"א ונתחייב לה בכתובה למה לא יתחייב לה בתנאי כתובה, ורק בעונה שהוא צער דגופה אפשר לומר דלא מחיל אינש לעולם אף שמחל פעם אחד. ע"כ נראה למעשה שאין לסמוך על הרב ב"ח... וכל שאין לו טענה מבוררת למה מאוסה בעיניו, דין מורד יש לו, ומוסיפין לה על כתובתה, ומחויב ליתן לה שאר וכסות מה שבידו לקיים". רבים מן הפוסקים דחו אף הם את שיטת הרא"ם, ראה שו"ת הרשב"ש (סי' תיא) שנקט דאף שמצד עצם החרם יש מקום לדברי הרא"ם, אחר שנהגו שלא לגרש שלא ברצון שניהם, נחשב הדבר כעין תנאי בנישואין ואינו רשאי לגרשה, בני אהובה (הל' אישות פי"ד הל' טו), שו"ת תומת ישרים (סי' קלט), שו"ת מהר"ם פאדווה (סי' יד), ושו"ת מהרש"ך (ח"ב סי' לו). וראה כנסת הגדולה (סי' ע הגה' הטור ס"ק ה) שציין לדבריהם, וכ"כ בהגה' רעק"א לשו"ע (סי' עז) בשם שו"ת בשמים ראש (סי' קסח). בגט מקושר להרא"ל צינץ (סדר גט ראשון אות רח) הביא את דברי החלקת מחוקק הנ"ל, וכתב: "פשיטא שאין דבריו של הרא"ם עומדים במקום תשובת הרא"ש ומהרי"ק והגה' מימוניות בשם הגדולים שהזכיר, ואי שמיע להרא"ם בודאי היה מבטל דעתו נגד דעתם, והעיקר כדברי החלקת מחוקק בזה". ובמשכנות יעקב (אבהע"ז סי' טז), אחר שהביא את דברי הח"מ והב"ש הנ"ל, כתב: "פשיטא דאין לעשות מעשה כדעת הרא"ם נגד כל האחרונים אשר כל הוראותינו על פיהן המה". מדברי הר"ן בתשובותיו (סי' לח) נראה שאף הוא לא סבר בזה כהרמ"א והרא"ם. שדן, לעניין אדם שנשבע לעלות לארץ ישראל ואשתו מסרבת לעלות עמו, ואף אינה מתרצית לקבל ממנו גט קודם יציאתו, האם חייב במזונותיה. ומסקנתו, שהואיל והבעל מנוע מלגרשה מחמת חרם דרבינו גרשום, יש לחייבו בשארה כסותה ועונתה כדת ישראל. וכדבריו נקטו רבים מן הפוסקים, עי' שו"ת חקרי לב (אבהע"ז סי' לד), שו"ת מים עמוקים (ח"ב סי' מד), ופני משה (ח"א סי' ה). [ועי' שו"ת אור גדול (סי' מד) שהקשה היאך נעלמו מעיני הרמ"א דברי הר"ן, וראה להלן בישוב הדברים]. אמנם בשו"ת מהרשד"ם (אבהע"ז סי' קנה בסוה"ד) נראה שחלק על דברי הר"ן בזה, עיי"ש. וראה בבני אהובה שם, שהראשונים מיאנו בשיטת הרא"ם, משום דס"ל דאי נימא שבאופן שהבעל חפץ לגרשה והיא מסרבת אינו חייב במזונותיה, נמצאת תקנת רבינו גרשום בטלה מאליה, דמה תעשה עלובה זו שאין לה מי שיפרנסנה ומוכרחה היא להתגרש כדי שתוכל להינשא לאחר. טענה זו מכרחת, שבכלל תקנת רבינו גרשום נקבע, שכאשר האשה מסרבת לקבל גט חייב הבעל לדאוג לכל צרכיה. בשו"ת בית אפרים (מהדו"ת ח"א סי' כ) כתב, שלאחר שנתקבלה תקנת רבינו גרשום בכל ארצותינו, כל המקדש אשה נעשה הדבר עליו כתנאי בעצם הנישואין שלא יגרשנה בעל כרחה. וכיון שכך, אין לומר דמעיקר הדין היה יכול לפוטרה בעל כרחה ואנוס הוא בכך רק מחמת התקנה, שהרי מחמת תקנה זו מתחייב הוא לה בכך מדעתו ורצונו, ומעתה נעשה הדבר כתנאי בנישואין, וממילא גם אין לפוטרו ממזונותיה. הבית מאיר (סי' עז שם) הביא מש"כ הב"ש בשם מהר"א ששון דהבעל יוכל לומר קים לי כדעת הרא"ם, ודחה, דמהר"א ששון ציין כחולק על דברי הרא"ם רק את שיטת הרא"ש, אולם לאחר שמצינו שאף המהרי"ק (שורש קז) סבר כדעת הרא"ש, נמצא שהרא"ם יחיד בשיטתו, ואין הבעל רשאי לסמוך על דבריו ולפטור עצמו מחיוב המזונות בטענה זו. אכן, בשו"ת בעי חיי לבעל כנסת הגדולה (חו"מ סי' נז) נקט, דבכל אופן שיש שני פוסקים המסכימים לדעה אחת, ניתן לסמוך על דבריהם בטענת "קים לי" אף שרוב מנין ובנין מן הפוסקים לא ס"ל הכי, והואיל ויש מן הפוסקים שהסכימו בזה לסברת הרא"ם, וכמבואר לעיל, מן הדין לכאורה שרשאי הבעל לסמוך על דבריו, וצ"ע. כאמור, מנהג בתי הדין לחייב את הבעל במזונות באופן זה, ושלא לחשוש לדברי הרא"ם, ראה שו"ת שואל ונשאל (ח"ה סי' כו), קובץ תשובות (הגרי"ש אלישיב, ח"ב סי' פט), ובפסקי דין רבניים (ח"ג עמ' 185, ח"ה עמ' 297). אמנם, באופן שלפנינו שבית הדין קבעו חיוב גט, שלכמה פוסקים די בכך לבד כדי לפטור את הבעל מחיוב המזונות וכאמור לעיל, ודאי יש לצרף לזה את שיטת הרא"ם וכל אותם פוסקים שצידדו עמו, כדי שלא לחייב את הבעל בחיוב המזונות. בתשובת הגרי"ש אלישיב שם הובאו כמה ראיות שאין הלכה כהרא"ם, ראה שם שכתב, שמכך שהרא"ש והשו"ע הנ"ל נקטו דין זה שהבעל יכול למנוע מהאשה את מזונותיה דוקא באופן שהיא נכפית, מוכח שבלא סיבה מבוררת היטב אינו רשאי למונעם ממנה אף אם היא מסרת לקבל ממנו גט. וע"ע שהביא מדברי הבית מאיר והישועות יעקב (ריש סי' עז) דאי נימא כהרא"ם בטלה תקנת רבינו גרשום לגמרי, שאם כן יוכל הבעל תמיד לכופה לקבל ממנו גט על ידי שימנע ממנה את מזונותיה ותהיה מושלכת ברעב בראש כל חוצות, וכן הביא מדברי המשכנות יעקב (סי' סז) ועוד אחרונים. הנה כי כן הראנו לדעת שהלכה למעשה נהגו פוסקי זמננו שלא לומר קים לי כדעת הרא"ם, ומכל מקום יש בזה גם כן צירוף גדול נוסף, עם דברי החלקת מחוקק וסיעתו הנ"ל אות א', לקיים מה שיתבאר להלן בסמוך על פי דברי הישועות יעקב ועוד. הסוברים שכאשר יש לבעל טענה מבוררת יש לסמוך על פסק הרא"ם יש מן האחרונים שכתבו, שאף שאין הלכה כשיטת הרא"ם הנ"ל, מכל מקום באופן שהבעל בא בטענה מבוררת מפני מה כה מאוסה האשה בעיניו, וטענתו מתקבלת בבית דין, ואעפ"כ האשה מסרבת לקבל ממנו גט, אין לחייבו במזונותיה. בישועות יעקב (סי' עז פי' הקצר סוס"ק ב) כתב: "אבותינו סיפרו לנו, שזקני הגאון חכם צבי פעם אחת אירע בימיו שמורה הורה כדעת הרא"ם, והגאון הנ"ל חלק עליו וסתר דינו אחר מעשה, וכפה את הבעל שיתן לאשתו מזונותיה בשלמות. אמנם אם טען מאוסה היא עליי ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה בעל כרחה על ידי זה, מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט. ומעשה היה באחד שטען על אשתו שעברה על דת, ולא היתה לו עדות ברורה בדבר, אלא שהיו לו רגלים לדבר קצת, וכתבתי דהבעל יכול למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל גט פיטורין, ובזה יש לסמוך על הרא"ם ומהר"א ששון" [וע"ע שו"ת הרי בשמים (תליתאה סו"ס קי), שכאשר נראו באשה מעשי כיעור ומצוה לגרשה, והיא מסרבת לקבל גט, גם החולקים על הרא"ם וס"ל דאין הבעל יכול לפטור עצמו בטענת קים לי כשיטה זו, מודו בכהאי גוונא שאינו חייב במזונותיה]. אלא שבפי' הארוך שם (סוף ס"ק א) הוסיף: "אף ברוצה לגרשה והיא אינה רוצה, והבעל משליש כתובתה ורוצה למנוע ממנה שארה כסותה, אני מסתפק מאוד אם יוכל לעשות כן, כי הוא בכלל תקנת רבינו גרשום. ואמנם בלי פרעון כתובתה או עכ"פ להשליש הכתובה, אין ספק אצלי שכופין את הבעל לזונה. ואמנם אי נחשב מורד להוסיף על כתובתה אם אין בידו לסלק הכתובה, כבר מילתא אמורה, דכיון דהבית דין כופין אותו לזונה, אינו בכלל מורד אם רוצה לגרשה ואין בידו לסלק לו הכתובה". כלומר, גם להצד ובאופן שהבעל רשאי למנוע ממנה את מזונותיה, הדבר מותנה בכך שישליש לה כתובתה ביד בית דין. על פי זה כתבו בפסק בית דין הרבני הגדול (ח"א עמ' 199) ולאחר שהביאו את דברי הישועות יעקב אלו: "בנוגע לאופן השלשת הכתובה, הנה לפי רהיטת לישנא המובא בפוסקים, אם רוצה לגרש וליתן לה כתובה, לכאורה נראה דסגי דמשליש את הכתובה גם באופן שהאשה לא תקבל את הכתובה אלא בצירוף הגט. אולם לפי מה שכתב בנחל יצחק בטעמו של דבר שנפקע חיובי הבעל על ידי השלשת הכתובה מפני שהוא כפורע חובו שמועיל גם בעל כרחו של מלוה, ועי"ז פקע ממנו גם תנאי הכתובה, א"כ זה דוקא אם הבעל השליש את הכתובה לטובתה שתהיה בידה הזכות לקבל את הכתובה תיכף ומיד גם בלא הגט, אז הוי פרעון המועיל גם בעל כרחה, אבל אם משליש באופן שהאשה לא תקבל את כתובתה כל זמן שלא תקבל יחד עם זה גם את גיטה, ודאי אין זה בכלל פרעון בעל כרחו, שהרי אין בידו להכריח אותה לקבל גט, ואם אינו מרשה לה לקבל את כתובתה אא"כ תסכים לקבל את הגט, אין כאן פרעון כלל, והוא נשאר חייב בכל החיובים". מסקנתם שם על פי הנ"ל: "על הבעל לשלם מזונותיה... הזכות ביד הבעל להשליש בבית כתובת אשתו לטובת האשה עם גט פיטורין, ואז יהיה פטור ממזונותיה". ממילא כך הוא גם בנדון דידן. הנה נתבאר בדברי הישועות יעקב, שאף כשלא קבעו בית דין חיוב גט ממש על האשה, די בעצם טענתו המבוררת של הבעל כדי לאפשר לו למנוע ממנה את מזונותיה, ונראה שכל שכן כאן, שכבר נקבע לה חיוב גט, ובזה ודאי מצטרפים דברי החלקת מחוקק הנ"ל אות א'. בני זוג ספרדים שלא נהגו בתקנת רבינו גרשום - אם יכולים לומר קים לי כהרא"ם וביותר יש לנו לומר כן לכאורה, כאשר המדובר הוא בבני זוג ספרדים, מקהילות שכלל לא קיבלו עליהם את תקנת רבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה. שכן, כאמור לעיל נחלקו אחרונים האם ניתן לומר קים לי כדעת הרא"ם, לפטור את הבעל מחוב המזונות, כאשר הוא חפץ לגרש את אשתו והיא מסרבת לקבל ממנו גט. ויש לדון ולומר, שגם דעת המחמירים בזה שלא לסמוך על דברי הב"ש ומהר"א ששון הנ"ל, אינה אלא למנהג בני אשכנז שקיבלו עליהם תקנת רבינו גרשום בחרם שדינו חמור וי"א שיש לו תוקף מן התורה [ראה שו"ת בעי חיי לבעל כנה"ג (סי' א) שהאריך להוכיח מכמה פוסקים שאיסור חדר"ג יש לו תוקף מן התורה, וראה עוד מש"כ בזה בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' נג), שו"ת מהר"א ששון (סי' קטו) שו"ת חת"ס (אבהע"ז ח"א סי' ב), שו"ת ברכת רצ"ה (סי' צה)], אבל לבני קהילות הספרדים שלא נהגו בכך אלא בתורת מנהג בעלמא, אפשר שיוכל הבעל יותר בנקל לטעון קים לי לפטור עצמו מחובת המזונות על פי שיטת הרא"ם הנ"ל. ואכן מצינו לרבים מגדולי חכמי ספרד שנקטו בפשיטות מטעם זה שניתן לומר קים לי כשיטת הרא"ם, ראה ס' אבני האפוד (ח"א סי' ע אות א-ה) שקיבץ מדבריהם, וא"כ לכאורה היה מקום להקל בזה לבני זוג ספרדים אף באופן שלא קבעו להם חיוב גט. אמנם, באופן שנשבע הבעל תחת החופה שלא יגרשנה, הביא שם שנחלקו הדעות אם יוכל לומר קים לי כדעת הרא"ם, או שמא באופן זה אף הרא"ם מודה שאינו יכול למנוע ממנה מזונותיה אחר שאינו רשאי לגרשה. מדברי היד אהרן (שם ס"ק ג) ציין שם דשבועה חמירא לענין זה מחדר"ג ואינו רשאי למנוע ממנה מזונותיה, אולם מדברי הכנה"ג שם הביא שלא חילק בזה, וכן הביא שם לקולא מס' פאת נגב, אם הדרך, ידיו של משה ועוד מחכמי ספרד. מתשובת פני יצחק (ח"ב דף סג) הביא האבני האפוד שם דס"ל דבאופן שנשבע הבעל תחת החופה לא יוכל לומר קים לי כהרא"ם, משום דספק ספקא יש בדבר, שמא הלכה כדעת הסוברים שכלל לא ניתן לומר קים לי כדעת הרא"ם, ואף למקילים, שמא הלכה כדעת הסוברים שאם נשבע תחת החופה גם הרא"ם מודה דאינו יכול למנוע ממנה את מזונותיה. אלא שדחה דבריו, וכתב, דלענין דין קים לי שלא להוציא ממון מיד המוחזק, אין נפק"מ כמה ספקות יש בדבר. עוד יש לצרף בענין זה לקולא, ובקוצר מילין מחמת שאין זה הנושא שלפנינו, שהרי עצם תקפותה של שבועה זו הנהוגה לעשות תחת החופה, יש לפקפק בה טובא, ויש בזה צירוף רב להקל ולומר קים לי גם באופן שנשבע הבעל תחת החופה שלא יגרשנה. ראשית שבועה זו נעשית בתקיעת כף בעלמא בלא נוסח של שבועה, ונחלקו ראשונים אם יש לכך תוקף של שבועה [ראה שו"ת הרשב"א (ח"ה סי' סז) כתב, שתקיעת כף אינה נחשבת שבועה, אלא היא כעין הבטחה מעליא, המחייבת את התוקע כפו לחברו מדין "שארית ישראל לא יעשו עוולה". וכ"כ בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קמא) שאין זכר בתלמוד לשבועה הנעשית בתקיעת כף, וכל המורה בזה להקל שומעין לו. אולם בשם רבינו תם כתב התשב"ץ שם שתקיעת כף נחשבת שבועה לכל דבר, וכן פסק הבית יוסף (יו"ד סי' רלט)], וראה שו"ת מכתם לדוד (פארדו, יו"ד סי' כט), שבצירוף עוד טעמים אחרים יש לסמוך על דעת הסוברים שתקיעת כף אינה נחשבת כשבועה, וכן צירף להקל בנדונו בשו"ת עדות ביהוסף (ח"ב סי' י). כמו כן החתן כלל אינו אומר נוסח של שבועה, אלא הדבר נכתב בשטר הכתובה, והרב מקריא זאת והחתן מסכים בשתיקה, ויש בזה כמה עיקולי ופשורי, ראשית, השבועה אינה נאמרת על ידי המתחייב, שנית נוסח השבועה הוא בלשון עבר "ונשבע החתן" והוא הרי עדיין לא נשבע [ראה שו"ת נודע ביהודה מהדו"ק סי' סו ששבועה בלשון עבר אינה כלום], ואף התקיעת כף הנעשית אינה בין החתן לכלה כדרך הנשבעים אלא בין החתן לרב מסדר הקידושין. ויש להאריך בכל אחד מפרטי דינים אלו. ונראה שיש לצרף כל הנ"ל לסמוך על דעת כל אותם אחרונים שלא חילוק לעניין זה בין אם נשבע החתן תחת החופה או לאו. כמו כן, ברוב הקהילות לא נזכר בשטר הכתובה שלא יגרשנה בעל כרחה, אלא שלא יישא אחרת על פניה. ולמנהג זה שהוא הנפוץ ביותר בזמנינו בשטרי כתובות הספרדים, אין כל משמעות לדברי המחמירים הנ"ל. על כן ודאי נראה שהמיקל לטעון קים לי כדברי הרא"ם כשבני הזוג ספרדים יש לו על מה לסמוך. אמנם לסברת הרשב"ש (סי' תיא) הנ"ל, שסבר שאחר שנקבע הדבר במנהג שלא יגרש אדם אשתו בעל כורחה נחשב הדבר כעין תנאי בנישואין, ואף באופן זה שהיא מסרבת לקבל גיטה חייב הוא במזונותיה, וסבר שדין זה עדיף מחרד"ג, ודאי נוהג דין זה לדעתו גם בקרב עדת הספרדים. ומכל מקום נראה פשוט, שאף לדבריו, באופן זה שנקבע על פי בית דין חיוב גט, שלדעת הרבה פוסקים די בזה לבד כדי למנוע ממנה את מזונותיה, ודאי יש לסמוך לצרף דברים אלו להקל בזה. מסקנת הדברים לאחר שבית הדין פסק שהאשה חייבת לקבל את הגט מיד הבעל והיא מסרבת, רשאי הבעל להמנע מלספק לה את מזונותיה, וכל תנאי וחיובי האישות בטלים לגביה לגמרי. זאת על פי דברי הישועות יעקב הנ"ל, שכאשר הבעל בא בטענה מבוררת מפני מה הוא מואס באשתו, רשאי הוא על ידי טענתו זו למנוע ממנה את מזונותיה, וכל שכן בחיוב גט, ובצירוף דברי החלקת מחוקק וסיעתו בדעת הרא"ש שכך הוא בכל אופן בו נקבע על האשה חיוב גט מחמת מום וכדומה, ובצירוף שיטת הרא"ם שיש סוברים שניתן לומר קים לי כדבריו, ובפרט כאשר מדובר בבני זוג ספרדים שלא קיבלו עליהם חרם רבינו גרשום וכאמור.