חלוקת רכוש בין בני הזוג

בפנינו נידון תביעת האשה לגירושין וכן חלוקת הרכוש. עקרונית שני הצדדים מסכימים לגירושין נקודת המחלוקת היא על חלוקת הדירה.

האשה קבלה בירושה סך של כמיליון ₪, הכסף הופקד בחשבון הבנק הרשום ע"ש שני בני הזוג.

הצדדים רכשו דירה להשקעה בבית שמש בסך של 850,000 ₪ , האשה שילמה מכספי הירושה סך של 500,000 ₪ ויתרת התשלום בסך של 350,000 ₪ שילמו במשכנתא שלקחו מהבנק.

האשה דורשת כי במסגרת חלוקת הרכוש, הדירה תימכר וחלקה בתמורה יהיה לפי יחס ההשקעה שלה בדירה.

כבוד ידידי הדיין שליט"א קיבל טענת האשה כי החלוקה תהיה בהתאם להשקעה של כל אחד מהצדדים.

ומסתמך על שני נימוקים מרכזיים.

רישום הדירה בטאבו אינה קובעת שותפות שוה בנכס, ואינו שטר קנין אלא שטר ראיה כך שהדירה יהא נכסי מלוג של האשה.

דעת המאירי כי אשה מורדת בטענת מאיס עלי המתנות שנתנה לבעלה חוזרות אליה.

ואני לא כן עמדי, ארחיב ואסביר את דברי .

מועיל מדין קנין סיטומתא

הנה בדין של רישום בטאבו כבר דנו בה גדולי הדיינים, ובפד"ר כרך א' עמוד 283 פס"ד של הגאון הגדול הרב יצחק מאיר בן מנחם זצ"ל מתייחס לדין זה וכתב כי העברה בטאבו קונה מדין סיטומתא כפי המבואר בגמ' בב"מ עד האי סיטומתא קניא. וכתב רש"י (ד"ה סיטומתא) וז"ל: סיטומתא- חותם שרושמין החנונים על החביות של יין, שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותו באוצר הבעלים, ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות. ובאתרא כו' למיקני – שרגילין לרשום, על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו – כאלו משך קני.

והשו"ע חו"מ סימן ר"א ס"א כתב אם מנהג המדינה שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו.

ובס"ב וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו כגון ע"י שנותן הפרוטה למוכר או שתוקע לו כפו וכן כל כיוצא בזה.

א"כ במקרה דנן הרי מנהג המדינה כי ההעברה בטאבו הוא קנין גמור ואין האשה יכולה לקחת את חלק הבעל ללא חתימתו א"כ ודאי דהבעל קונה מדין סיטומתא.

ובש"ך שם סק"א כתב דבמקום שנהגו כן בקרקעות גם הב"ח מודה דמועיל קנין סיטומתא בקרקעות.

ובפד"ר יב עמ' רצ"ב בפס"ד של הרה"ג ב. רקובר זצ"ל הביא מדברי הקומץ שיירי מנחה על ספר מנחת חינוך (מצוה קלב) שתמה על שלא הזכירו את דברי הרא"ש בפרק קמא דבבא מציעא סי' לח ששם הזכיר בפירוש שמועיל קנין סיטומתא בקרקע, וז"ל הרא"ש (שם) מכי דייש אמצרי פי' שהלך לראות ולפעמים על ענין השדה שכך נהגו הקונים לקיים המקח לאלתר באחד מן הקניינים ומעכב המעות בידו עד שילך לראות את ענין השדה אם היא באותו ענין שאמר לו המוכר, ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודע ערעורו ויכול הלוקח לחזור בו עד דדייש אמיצרי, והקנין לפי המנהג דאמרינן לקמן בפרק הרבית האי סיטומתא קניא וכו'. עכ"ל.

הרי מפורש בדעת הרא"ש שמועיל קנין סיטומתא בקרקעות.

ולכן העלו למסקנה בפס"ד הנ"ל וז"ל: ועכ"פ כבר התגבשה והוכרעה ההלכה בבתי הדין הרבניים בישראל שקנין סיטומתא קונה גם בקרקעות. עכ"ל.

ומצינו בשו"ת הריב"ש סי' תע"ח כתב וז"ל: ומעתה אף לפי תקנתכם להתנהג ע"פ הרמב"ם טענה זו אינה טענה, וכ"ש אם אחר התקנה ההיא נהגו יחידי הקהל לעשות שטרות ביד הנוטארין, שהרי כיון שנהגו בההם הקיום ביד הנוטארין הרי הוא כקנין מן הדין, דומיא דמאי דאמרינן בפרק איזהו נשך האי סיטומתא קניא ואסיקנא דאפילו למיקני ממש אי רגילי בהכי. וכ"כ הרמב"ם פ"ז מהל' מכירה שאם מנהג המדינה שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח וההיא נמי דכוותא הוא דמאי שנא וכו'. עכ"ל.

בדין הריב"ש היה המעשה שנהגו הקהל לעשות שטרות ביד הנוטארין אשר למעשה הוא מעין טאבו של היום ופסק הרי זה קנין גמור מן הדין . וא"כ דון מינה ואוקי באתרין גם בדין זה של העברה בטאבו שכך נהגו הקהל אינו רק שטר ראיה אלא הרי זה שטר קנין גמור.

מועיל מדין דינא דמלכותא דינא

ועוד נראה דהרישום בטאבו קונה מדין דינא דמלכותא דינא וכתב הרמ"א חו"מ סימן ס"ח ס"א וז"ל: ובכל מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות, כל שטרות העשויין לפניהם כשרים, אפילו שטרי מתנות, מכח דינא דמלכותא דינא. (רא"ש פ"ק דגיטין וטור). וכ"ש במקום שכבר נהגו להכשירם כשרים (ריב"ש סימן תצ"ג ותע"ח ובה"ת וב"י בשם הרשב"א והמגיד פכ"ז מהל' מלוה ולוה).

א"כ כיון שחוק המדינה היום שכל קניה ומכירת דירה צריכה להירשם בטאבו הרי זה מועיל מכח דיני דמלכותא דינא .

ובשו"ע חו"מ סימן שס"ט ס"ח בהג"ה כתב י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלויים בקרקע כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים לא (רא"ש פ"ד דנדרים בשם הר"מ והמרדכי).

ויש חולקים וס"ל דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא (מרדכי בשם התוס' ות"ה), עכ"פ לפי כל השיטות הללו אין מחלוקת כי בקרקעות אמרינן דינא דמלכותא דינא.

ועיין בחת"ס (חחו"מ סי' קמב) מכיון שחוק המדינה לסדר העברה בטאבו אין קרקע נקנית לא בשטר ולא בקנין אחר, אלא נקנה רק ע"י ההעברה בטאבו נגמר הקנין.

וכ"כ בספר ציץ אליעזר (ח"ח סי' מ) שכיון שחוק המדינה שלא יקנו כי אם ע"י ההעברה בטאבו שום קנין לא מהני בזה מלבד הרישום וההעברה בטאבו, וכן הביא מספר שו"ת תועפות ראם חו"מ סי' יג כתב להלכה דכל שלא העביר את הקרקע בטאבו חשיב כמקום שמוכרין קרקע בקנין כסף ובקנין שטר, דבכה"ג לא קני לא בקנין ולא בכסף עד שיסדר את ההעברה כפי החוק, וכן הביא מספר שו"ת דברי אמת (סי' יב). וכן מובא בד"ג כלל לז סי' א כתב דאין הקנין חל בלי רישום.

וכן הוא הכרעתו של הגר"י בלוי בספרו פתחי חושן שכתב למסקנה שהרישום בטאבו יקנה מדין אחר, שקונה מדין דינא דמלכותא דינא, ואע"פ שיש בזה מחלוקת ראשונים האם אפשר לומר דינא דמלכות בין ישראל לישראל, מ"מ כל שהרישום בטאבו הוא לטובת התושבים, אף לסוברים שאין דינא דמלכותא דינא בין ישראל לישראל מ"מ הכא שהוא לטובת התושבים דעת רוב הפוסקים שתקנת הרישום בטאבו דינא הוא.

ועיין שם מה שהביא עוד הרב בן מנחם בפד"ר ח"א (עמוד רפא ואילך) בסיכום מפורט את כל הטעמים שיועיל הרישום בטאבו לשם קנין בפס"ד והכריע בזה שקונה מד' סיבות,

א. כיון דמנהג המדינה שכל ההעברות של המכר ומתנה בקרקעות מועברות רק ע"י טאבו, חשיב כקנין גמור שאין א' מהם יכול לחזור בו, והוי כקנין סיטומתא וכדעת הש"ך (חו"מ ר"א סק"א) שאף בקרקעות מועיל קנין סיטומתא.

ב. עוד כתב שיועיל מדין דינא דמלכותא דינא שכיון שע"י החוק רק ע"י העברה בטאבו הקרקעות עוברים מרשות לרשות, (והביא שם מהרמ"א בהגה"ה (חו"מ סי' ס"ח) שהרישום בטאבו מהני נמי במתנה), ודן שם בזה אף לסוברים שדינא דמלכותא דינא הוא רק במסים ומכסים התלויים בקרקע, מ"מ כיון שההעברה של הקרקע קשורה נמי למסי ההעברה יש להסתפק נמי אם חשיב דינא דמלכותא דינא.

(אלא שהביא בזה מחלוקת ראשונים אם שייך דינא דמלכותא בא"י ועיין בר"ן על נדרים כח שכתב כן וברשב"א בחידושים שם ובנ"י שם, וכן הסכימו רוב המפרשים, אמנם בריטב"א וברמב"ם כתבו דאין הפרש בין מלכות ישראל למלכות הגויים, אמנם עיין לעיל מה שהבאנו בשם הפתחי חושן שסבר שכל שהוא תקנה לטובת התושבים דעת רוב הפוסקים מסכמת שדינא דמלכותא הוי דינא).

ג. עוד כתב שיועיל מדין קנין שטר, שהרי הם חותמים על שטר ההעברה, (וכידוע שקנין שטר א"צ עדים כשרים כמבואר בחו"מ סי' קצ"א).

ד. עוד רצה לומר שיועיל מדין קנין חזקה של נעל גדר פרץ שבודאי עשה מעשה קנין בבית.

העולה מהאמור מכל הפוסקים שכתבנו ,הוא במקרה דנן הואיל והאשה רשמה את הדירה בטאבו מחציתה ע"ש הבעל, הרי זכה הבעל במחציתה מדין קנין סיטומתא ומדין דינא דמלכותא דינא .

החלוקה מתחלקת בשוה

ובענין השאלה האם חלוקת הדירה תהיה בהתאם להשקעה של כל אחד מהצדדים או שוה בשוה. שאלה זו נידונה בהרחבה בפסקי בתי הדין הרבניים הפסיקה המקובלת היא כי החלוקה היא שוה בשוה בין הצדדים.

והנה המקור לדין זה הוא בגמרא ב"ק ק"ב:

#"אמר מר הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא למכור, מכלל דמקנא קניא ליה. לימא פליגא דבני מערבא דאמרי, וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעה"ב, אי משום הא לא קשיא כגון דאודעיה לבעל שדה ואודעינהו לסהדי".@

וכתב רש"י וז"ל: "שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה ונתכוון להטיל אימא שלא יצאו עליה עסיקין, וכתב המוכר שטר המכירה בשם ריש גלותא, אין כופין ריש גלותא לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח, ואם אמר לו לוקח למוכר על מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו לשמי שטר אחר כופין ריש גלותא למכור".

ובחידושי הרשב"א שם כתב:

#"ולענין דינא, בתוס' נראה שסבורים דע"כ ציין שיודיע לעדים, שאל"כ מנין לנו שלא קנה ריש גלותא כיון שנקנה בפירוש לשמו וכו' ואילו בא חבירו ששטר המכר בשמו לומר שהוא שלו, זכה בו ויכול הוא לומר כן וזכה בו כנ"ל".@

משמע, שדעת התוס' והרשב"א שאם בא אדם ששטר המכירה בשמו לומר שזכה בשדה, זכה בו.

כ"כ בתשובות הרא"ש סימן צ"ו ד' כתב וז"ל:

#"יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה והשטרות כתובים גם בשם האשה, שהקרקעות חציים שלה, כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקניה, וזה שכתב שם אשתו נכרים הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה וכו' והוי כאילו נכתב השטר לאיניש דעלמא מה לי אשתו ומה לי איניש דעלמא".@

אולם מצינו ראשונים החולקים. בטור סימן ס' הביא דברי בעל התרומות שער נ"א ס"ט:

#"ראובן הלוה מעותיו ללוי, ובשעת הלוואה אמר ללוי שיחייב עצמו בקנין ובשטר ע"ש שמעון, אן שיתנו העדים השטר ליד ראובן וכו' הדין עם ראובן. הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, הרי גילה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שיהיה של שמעון, ועשה השטר ע"ש שמעון מדרך אמנה ולא זיכה לו כלום וכו'. ואף הרמב"ן נשאל ממנו והשיב שנ"ל שהדין עם ראובן דכל כה"ג לא הוי הודאה אלא לפנוחי בעלמא כתב הכי".@

דעת הרמב"ן וסה"ת דאזלינן בתר נותן המעות ולא בתר מי שהשטר נכתב על שמו. וכ"כ בתשובת הרשב"א ח"א תתקנ"ז:

#"ראובן קנה בתים ועשה בשמו ובשם אשתו ומת ראובן וכו'. תשובה: אלו קנה ראובן מנכסיו אע"פ שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה, וכדאיתא ב"ק ק"ב: וכו', ומשום דמימר אמרינן לפיוסי בעלמא הוא דעבידא כדי להבריח מבע"ח".@

וכ"כ בתשובת הרשב"א ח"ג קצ"ג:

#"טענת הבעל טענה יפה היא, וכן בעלי בתים עשויים לעשות כן או מפני אחריות או מפני חשש ריבית, ואפילו ע"ש אחרים נכרים עושים או משום יקרא כדרך שאמרו בשם ריש גלותא או להצניע עצמן וכו' כדרך שאמור שם לכתוב בשם חבירו".@

מדברי תשובות הרשב"א משמע כדעת בעה"ת והרמב"ן, דאזלינן בתר נותן המעות, והוא סותר עצמו ממש"כ בחידושיו. עיין פד"ר כרך ט"ז עמוד 240 שישב הסתירה בשם חק"ל.

עכ"פ מצינו מחלוקת בפוסקים בנידון דידן.

ולכן, בנדו"ד שהאשה שילמה את כל הכסף, הרי שגם לדעת הרא"ש ותשובת הרשב"א והרמב"ן היא בעלת הדירה, ולא מי שרשום על שמו הדירה .

אולם, נראה מדקדוק דברי בעה"ת והרמב"ן, שכתבו: "או שיתנו שטר ליד ראובן וכו' והואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא לשמעון, גילה דעתו שאינו לשון זכיה ולא לשון הודאה וכו'"

דהטעם שלא זכה מי שרשום על שמו השטר, כיון שהשטר אינו בידו אלא ביד ראובן נותן המעות. הא אילו השטר נמצא אצל מי שרשום על שמו השטר, הרי גם לדברי בעה"ת זכה מי שרשום על שמו, כיוון שגילה בדעתו שנתנו לו לשם מתנה מזה שהשטר בידו.

כן בנדו"ד, שהדירה רשומה ע"ש שני בני הזוג והשטר נמצא בידם, הרי שהם הבעלים על הדירה אעפ"י שלא שילמו עבורה.

ובשו"ע חו"מ סימן ס' ס"ט כתב כדברי בעה"ת וז"ל:

#"ראובן הלוה מנה ללוי ובשעת הלואה אמר ללוי שיכתבו השטר ע"ש שמעון, אך שיתנו השטר ליד ראובן וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טוען לאו בע"ד דידי את הדין עם ראובן".@

ובנתיבות שם ס"ק י"ט הקשה, דהרי בתשובת הרא"ש ובריב"ש ובחידושי הרשב"א פסקו דהדין עם מי שרשום בשטר, ומדוע השו"ע פסק כאן דלא כוותם.

ובתומים תירץ, דיש חילוק בין שטר קנין לשטר ראיה. דבגמ' ב"ק דריש גלותא מדובר בקונה שדה בשם חבירו ומדובר שקנה בשטר קנין, כלומר בלא כסף אלא רק בשטר, ולכן כשמצוה לכתוב את השטר קנין בשם לוי, הרי הוא כמזכה לו בשדה. משא"כ בשטר הלוואה שהוא רק שטר ראיה על החוב ואינו קונה בשטר, בזה פסק השו"ע דלא קנה הרשום בשטר אלא בעל הממון.

ובנתיבות שם ס"ק י"ט הקשה עליו, דאי מיירי בשטר קנין, כלומר, שקונה בשטר עצמו, הרי צריך שיגיע השטר ליד הקונה, וכשאמר תנו לידי לא קנה שום אחד מהם, דלוי הרשום בשטר לא קנה שלא הביא השטר לידו, והמוכר לא אמר לו זכה בשביל לוי, וראובן לא קנה שלא נכתב השטר על שמו, דבשטר קנין בעינן שיהיה נכתב שם הלוקח ושיגיע השטר לידו. ועכצ"ל דמיירי התם בב"ק ק"ב שקנה את השדה בכסף והשטר הוא שטר ראיה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה.

ותירץ הנתיבות:

#"דבלוקח שדה בשם חבירו כיוון דאמר הילך מנה והשדה יהיה קנוי לשמעון, קונה שמעון השדה באותו כסף שנותן ראובן, כמבואר בסימן ק"צ – באומר הילך מנה ויהיה שדה מכור לפלוני דקנה פלוני וכו', וכיון שקנה חבירו השדה בשעת נתינת הכסף, שקונין בו אף שציוה אח"כ ליתן השטר ראיה לידו, אין בכן כלום, שכבר זכה בו. משא"כ בהלוואה, שלא אמר רק הריני מלוה מעותי בשם ראובן שאני נותן לו במתנה, ודאי דלא הוי כזכי, ובמה שאמר כתבו השטר בשם ראובן, ודאי דלא זכה כיון שאמר תנו לידי" עכ"ל.@

והנה, לסברת התומים בנדו"ד, דרישום הדירה הוי שטר ראיה והקנין נעשה בכסף, א"כ אין הרישום מהווה הקנאה למי שרשום על שמו, אלא אזלינן בתר נותן המעות, אא"כ נאמר דהרישום בטאבו הוי קנין סיטומתא ואז הוי שטר קנין. ולסברת הנתיבות זכה מי שרשום על שמו הדירה, דהוי כאומר הילך מנה ויהיה שדה מכור לפלוני דקנה פלוני.

א"כ מצינו הרבה מהפוסקים הסוברים דמי שרשום על שמו הדירה, זכה בה, והם: התוס', חידושי הרשב"א, התומים והנתיבות, ולפי דברינו גם בעה"ת ותשובות הרמב"ן.

ולכן, במקרה דידן, כיון שמי שנרשם על שמו הדירה הוא המוחזק, יכול לומר קים לי כהפוסקים הנ"ל.

ובשו"ת שארית יוסף כתב: "בעל שקנה בית מכספו, וכתב בערכאות ע"ש האשה, שמא עשה כן כדי להבריח מבע"ח ולא גמר ויהיב לה".

ובשו"ת מהרש"ם תמה עליו, כי אין בידינו לבטל מתנה, לומר שעשה כן להבריח מבע"ח, וראיה מכתובות ע"ח בשטר מברחת וכו', דאם הקנתה במקצת נכסיה קנתה שפיר, ולא תלינן בהברחה, וא"כ גבי בעל שנתן לאשתו ולא גילה דעתו כלל, לא תלינן בהברחה.

א"כ, מהרש"ם ושארית יוסף נחלקו במחלוקת הראשונים שהבאנו,

ולכן למסקנה נראה, דמי שרשום על שמו הדירה, כיון שהוא מוחזק יכול לומר 'קים לי' כהפוסקים – דזכה.

ויש לדון עוד מדין הנותן מתנה לבעל, מה דינו.

בשו"ע סימן צ"ט ס"ב כתב וז"ל:

#"הנותן מתנה לאשתו אע"פ שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו אפ"ה מתנתו שלה".@

ובח"מ סק"ו כתב הטעם:

#"דבשלמא בגדים ותכשיטים העשויים להתנאות בה האשה, אין דעתו למתנה גמורה, רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, ואדעתא למשקל ולמיפק לא קני לה. אבל הנותן קרקע או מעות או אפילו שטר מטלטלין, הרי הם שלה, דאטו מאן דיהיב לחבריה מתנה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם".@

ובפ"ת סק"ז כתב בשם חת"ס סימן קמ"א וז"ל:

#"והנה במתנה שנתנה האשה או קרוביה לבעל לא הוזכר בש"ס וגאונים, אבל כתב מהר"א מזרחי, אפילו אם מגרשה לדעתו מ"מ הכל שלו ואינו מחזיר כלום, ומייתי לה מק"ו דהנותן לאשה מסתמא דעתו למיקם קמיה אפ"ה זכתה במתנה. מכ"ש במתנות שנתנום להחתן, דמשום אקרובי דעתיה הוא דודאי הם שלו וכו'. ועוד טעם, דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים, ערבא שקיל שיהיה אוהבו לעולם. וה"נ דכוותיה. ונראה מסברא דבעל אין לחלק בין מתנת קרקע וכסף ובין מלבושים ותכשיטים דבעל לגבי אשה לא שייך לומר שלא ניתנה אלא להתקשט לפניה וכו'".@

וכ"כ בתשובת הר"א מזרחי סימן ט"ז:

#"דמתנות שנתנו לחתן גמר והקנה בלא שום תנאה משום איקרובי דעתא וכו' ואנן לא בקיאינן באומדנא איזה הוי אומדנא דמוכחא או לא, אנחנו לא נוכל להוציא ממון מיד המוחזק בו בלא ראיה ברורה וכו' או באומד שנזכר בתלמוד".@

ולכן, מכל הלין פוסקים נראה, דהמתנות שנתנו קרובי האשה לחתן הרי הם שלו, ואינם חוזרים לאשה.

מסקנת הדברים: מכיון שהדירה רשומה ע"ש שני הצדדים, הרי שעליהם לחלוק שווה בשווה בדירה .

ביאור דברי העזר משפט

ראיתי מה שהביא ידידי מדברי העזר משפט, אך עיינתי בדבריו בכמה מקומות, וראיתי דברים שנראים כסותרים ואביא מקצת דבריו ואבאר דבריו,

הנה בפד"ר כרך א' עמ' 117 בפס"ד של הרבנים הגאונים הגר"א גולדשמידט זצ"ל ש. קרליץ וי. בבליקי מבואר היפך ממש"כ כב' ידידי בדעת הרב גולדשמידט זצ"ל , וכך הם כותבים "פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכוונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה, רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא היתה הכוונה למתנה.

וכן מוכח מתשובות החתם – סופר חו"מ סימן קמ"ב, בנדון בעל בית שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות על שמה, ודן שם החת"ס בנוגע לבית זה בדבר ירושת הבעל אחרי מיתתה, ומשמע שתופס הוא בפשיטות שהבית שייך לה.

וכן כתב המהרש"ם בתשובה ח"ה סימן ל"ח, בענין בית שנכתב על שם הבעל והאשה, ומביא שם את תשו' שארית יוסף הנ"ל, ומכריע המהרש"ם דמכיון דנרשם על שמה הוי שלה.

לפיכך בנדון דידן, אין לנו להכנס לבירורים מי שילם את התמורה כי שילם מי ששילם, הבית מכיון שנרשם על שם שניהם, שייך הוא לשניהם בחלקים שוים, וממילא גם כל הכנסות הבית הן של שניהם בחלקים שוים. עכ"ל.

הרי הדברים פשוטים לדבריהם כי החלוקה היא שוה בשוה בין הצדדים אע"פ שאחד מהם שילם יותר מהשני עבור הבית, שאלה זו בנידונה עוד בהרחבה בכרך ו' בפס"ד של הגאונים הגרי"ש אלישיב זצ"ל הרב עובדיה הדאיה והרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל עמ' 264 ומסקנת דבריהם "אכן יש לומר בדירה קנויה שהבעל שלם מכספו והוא רשם בטאבו ע"ש אשתו זוהי הוכחה שהבעל נתן לה במתנה, שהרישום בטאבו הוא הקובע את הבעלות" משא"כ בחוזה של שכירות. עכ"ל.

ואכן גם בספרו עזר משפט שם עמ' פח כתב וז"ל: כלומר בעל הנותן מתנה לאשתו בשעת הנישואין, אין כל הנחה לומר שנתן את המתנה על דעת נישואין ונתנה רק למשך תקופת הנישואין בלבד, ולא נתן על דעת כך שהיא תתגרש ממנו ותצא עם המתנה יחד, ולכן עליה להחזיר את המתנה עם הגירושין אין הדבר כך כי כלל הוא שמתנה הניתנת מתוך ידידות וחיבה היא ניתנת לצמיתות עקב ידידות של זמן נתינתה, בלי תנאי ובלי כל ערבות וכל ביטחון מראש שהידידות תמשיך לעולם ולכן גם אם בטלה הידידות והפכה לאיבה אין מתנת הידידות חוזרת.

וכך הוא גם במתנת בעל לאישה שניתנה עקב חיבת הנישואין אינה חוזרת גם אם בטלה החיבה ונסתיימו הנישואין. עכ"ל.

ומכאן תשובה למ"ש ידידי כי הגר"א גולדשמידט בעזר משפט כתב כי הרישום אינו מכריע לכאן ולכאן, אך מדבריו כאן נראה דתליא אם ניתנה המתנה כמתנה בעת הנישואין ודאי שנחשב כמתנה גמורה ,

כדי לישב את הסתירה לכאורה בדברי העזר משפט, נראה לענ"ד לבאר מה שהביא לעיל שהרישום אינו מכריע איירי כשהנכסים ניתנו מחמת התחייבות הנדוניא קודם הנישואין, שאז אינה כמתנה גמורה כי אם רק מחמת ההתחייבות הנדוניא ודינה כדין נכסי מלוג שהכניסה האשה לבעל, אבל בכספים שהאשה נתנה מתנה לבעל במהלך הנישואין וכמו במקרה דנן שהאשה רשמה את מחצית הדירה לזכות הבעל הרי ודאי שזכה בו הבעל והרי היא מתנה גמורה .

וכן פסק נמי הגרח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר כרך י"א (עמ' קכז) וז"ל: לענין הרישום- אף שרוב כספי הדירה שולמו ע"י אבי האשה, מכל מקום כיון שמחצית הדירה נרשמה בטאבו על שמו, יש מקום לומר שהרי זו כמתנה שנתנו לו. ואף שיש מחלוקת הראשונים אם אנו רואים את הרישום כמתנה, וכפי שנתבאר בדברי הרב דיכובסקי, מ"מ מספק אין להוציא ממנו. וכן היא מסקנת התומים בסי' ס"ב ס"ק ה', וכאשר העלו בפס"ד מבי"ד הגדול שבכרך ו' עמ' (רס"ד).

חלק ב'

בביאור שיטת המאירי והמפרשים

והנה מ"ש כבוד ידידי דעת המאירי בכתובות ס"ג מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה, וציטט לדברי הרמ"א חו"מ סימן כ"ה שהביא מדברי המהרי"ק (שורש צד) וז"ל: אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו.

אינו שייך לכאן כי המהרי"ק מדבר כאשר האחרונים חולקים בדבר מסוים ונמצא ראשון מפורש בדין זה אמנם כאן על המאירי הנ"ל מצינו ראשונים החולקים עליו.

א"כ ל"ש לומר אילו ראו את המאירי הוי הדרי בהו, שהרי זוהי מחלוקת הראשונים ומאי אולמיה האי מהאי, ואביא דבריהם להלן.

מצינו בחידושי הרשב"א בכתובות סג שכתב וז"ל:

#כלתיה דרב זביד הוה תפיסה חד שיראי, פרש"י ז"ל דאימרדה ואמרה מאיס עלי, וכן משמע ודאי דאלו באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה בהא אפילו תפסה בלאותיה של נכסי צאן ברזל מפקינן מינה דהא לכ"ע פוחת הוא עד כנגד כתובתה ואפילו בלאות של נדוניא הקיימין ואפילו קרקע שהכניסה לו במשמע, דלא חידש ר' יוסי אלא שהוא פוחת אפילו כנגד נכסי מלוג דאלמא לרבנן אפילו קרקע של נכסי צאן ברזל פוחת כנגדו והולך וכמו שכתבתי במשנתנו, ואין לפרשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ובבלאות של נכסי מלוג דהא נמי משמע דלרבנן אפילו לא תפסה מפקינן מיניה ויהבינן לה דהא לא אמרו אלא עד כנגד כתובתה ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה כלל, וכדתנן (פ' ב') מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה דאלמא נכסים הנכנסים והיוצאים עמה שהן נכסי מלוג אין לשון כתובה כולל אותם בכל מקום ולא שנא נכסי מלוג שהיו לה בשעה שהתחילה למרוד ולא שנא שנפלו לה לאחר מכאן לא הפסידה מהם כלום לדעת רבנן.

ור"ח ז"ל שפירש בשתפסה בלאות של נכסי מלוג נראה שסמך על גמרא דבני מערבא שכתבתי במשנתנו, ואינה ראיה דאפשר לפרש פרה פורנין נכסי צאן ברזל שהם שבח כתובתה כמו שכתבתי שם, ועוד ראיה לדברינו מדאמרינן בריש פרקין תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת ואם איתא דהפסידה אפילו בלאותיה הקיימין של נכסי מלוג שהיו לה בשעת מרדה מאי שנא משום תנאי כתובה ככתובה לא יהא אלא נכסים שנתנו לה במתנה או שנתן לה במתנה הוא אחר שכנסה הרי פוחת והולך הוא כנגד כל נכסיה, אלא ודאי משמע דדוקא נכסים שנכנסו בכלל כתובתה פוחת אבל נכסי מלוג אינו פוחת כלל.

ומיהו בתשובות רבינו האי גאון ורבינו אלפסי ז"ל נמצא שדנו דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא וכן דעת ה"ר יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, ולפי דבריהם איכא למימר דהתם קמ"ל דאפילו תוספת מפסדת וכ"ש מתנה שנתן לה הוא דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב לה וכן תירץ לדעתם הרמב"ן נ"ר, ומ"מ אכתי משמע דמתנה שנתנו לה אחרים לא הפסידה כמו שכתבתי ומינה דנכסי מלוג כלל כלל לא מפסדא. עכ"ל.@

ושם הרשב"א בדף סד ע"א בד"ה ולענין דיני המורדת כתב וז"ל: ויש מי שאומר ( ר"ח ) דאפילו בלאות של נכסי מלוג שביד הבעל אין מוציאין מידו וכבר כתבתי שאין הדבר נראה כן. עכ"ל.

והנה מדברי הר"ח לעיל מבואר דאפי' נכסי מלוג של האשה במורדת דמאיס עלי אין מוציאין מיד הבעל היפך מדעת המאירי שכתב שאפילו מתנות שקיבל הבעל, עליו להחזיר לאשה .

ומצינו גם להרא"ה בחידושיו דפליג על המאירי שכתב וז"ל:

#ולענין מתנות שנתן לה הבעל יש מהגאונים שס"ל שלא הפסידה נ"מ הקיימין ואפי' נצ"ב בשתפסה, מתנתה הפסידה ואפי' תפסה, דלא אקני לה אלא אדעתיה למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה.

וליתא, דההוא טעמא לא איתמר אלא בלבושא וכיסויא, דלא אקני לה אלא איידי דמחייב לה ולא מדעתא דנפשיה. וכיון דהשתא מיחייב לה שמין לה דהא לאו למתנה גמורה הוה, אבל במתנה גמורה אדרבה אמרינן אי דעבדא ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב לה מתנה. אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולבתר הכי אינס בהדיה ולא מייתבא דעתיה מיניה, מי איכא למימר דתיהדר מתנתיה דאדעתא דהכי לא אקני ליה, הא ודאי מילתא פשיטא הוא דליתא, וכו'. עכ"ל.@

והנה מבואר מדבריו שבכל נתינת מתנה שאדם נותן בין אם זה מתנה לחבירו או מתנה לאשתו לעולם אינו יכול לחזור בו, שהמתנה כבר נתנה ואינה יכולה לחזור, וכל הסברא שאמרנו שמתנה תחזור הוא רק באופן שמחוייב ליתן מתנה אז אמרינן שנתן אדעתא למיקם קמיה ולא למיפק, אבל כשאינה מחוייבת ונתן מתנה מדעתו בודאי חשיב מתנה גמורה ואינה חוזרת,

ובודאי פליג על דברי המאירי הנ"ל שהרי מתנה לעולם אינה חוזרת ולא שנא אדם שנתן מתנה לחבירו או בעל שנתן מתנה לאשתו או אשה שנתנה מתנה לבעלה.

והנה מצינו גם בב"י סימן ע"ז הביא תשובת הר"ן בסי' י"ג שכתב וז"ל:

#יש בין דברי הרמב"ם ודברי הרשב"א חילוק שהרמב"ם כתב שהאומרת מאיס עלי נוטלת בלאותיה קיימים ולא חילק בין תפסה ללא תפסה והרשב"א כתב וקדמה היא ותפסה אין מוציאין מידה ,משמע הא לא תפסה הפסידה ,ואכתוב לכם על מה נסמך כל אחד מהם ז"ל לפי דעתי. הרמב"ם ז"ל פירש זו שאמרו בפרק אף על פי כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפיסא חד שיראי דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא איתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחין דברי הרמב"ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בחיבורו בדיני מורדת וסבור הרב ז"ל דדוקא [ב]מורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרת מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא שבעה דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיון דקנסוה שתפסיד שבעה בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה ז' בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר דבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתן אבל האומרת מאיס עלי אין עניינה כן שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דהויא ליה כההיא דאמרינן בסוף פרק אלמנה (קא:) אם היא זינתה בלאותיה מי זינו ולפיכך כתב הרמב"ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה אבל הרמב"ן ז"ל הולך בדרך האחרונים שפירשו זו של כלתיה דרב זביד באומרת מאיס עלי ולפיכך יש חילוק בין תפסה ללא תפסה שאילו מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה אפילו תפסה הפסידה ונראין דברי האחרונים ז"ל עיקר. עכ"ל.@

והנה עיין בדברי הר"ן לעיל שלכאורה כתב שהרמב"ם והרשב"א חלוקים והרמב"ם איירי מורדת מאיס עלי בין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל, ומשמע מדבריו דהרשב"א נמי אייירי בין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל, וכתב בדבריו שמה שכתב בדעת הרשב"א שבמורדת מאיס עלי שבנכסי מילוג אם קדמה ותפסה אין מוציאין מידיה ואם לא תפסה ה"ז בחזקת הבעל, ומשמע מדבריו שלמד בדעת הרשב"א שבין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל אם תפסה מוציאין מיד הבעל ואם לא תפסה אין מוציאין מיד הבעל.

ואכן כך פסק הרמ"א בשו"ע אבהע"ז סימן עז ס"ב "האשה שמנעה בעלה מתשמיש וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' אין לה כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימים בין בנכסי וכו' " פירוש בין בנכסי מילוג ובין בנכסי צאן ברזל, וכו', וכתב הרמ"א וי"א דאפי' נכסי מילוג אינה נוטלת אלא מה שתפסה, (ב"י בשם תשובות הר"ן שכ"כ בשם הרשב"א).

הרי מבואר דלדעת הרמ"א שהאשה נוטלת רק מה שתפסה ונכסים שלא תפסה הרי הם בחזקת הבעל וא"כ במקרה דנן שמחצית הדירה רשומה ע"ש הבעל הרי שאין מוציאין ממנו.

אולם בחלקת מחוקק ובב"ש הקשו דלא מצינו דעה זו ברשב"א ובר"ן אדרבה הרשב"א בחידושיו פסק דנכסי מילוג לא הפסידה ונוטלת מה שהוא קיים, וכן הקשה בביאור הגר"א אלא דבתשובת מהר"ל בן חביב (סימן לו) הביא בשם מהר"ש הלוי הביא עוד שיטה דס"ל דבאומרת מאיס עלי מועיל תפיסה בנ"מ.

וכ"כ ר' אליה מזרחי בספרו שו"ת הרא"ם (סי' טז) בשם רב שר שלום גאון שהכל תלוי בסברא שאם לא שייך אדעתא למיפק המתנה היא מתנה גמורה, וז"ל: והכי שדר רב שר שלום ואסכימו עליה מתיבתא והוא הדין נמי גבי מתנות דחתנא ליכא למימר אומדנא דדעתא היא דאדעתא למישקל איהו לנפשיה והיא תתגרש ממנו או אדעתא דלהוו ליורשיו ואיהי תיפוק בלא כלום לא אקני לה, הילכך לא שנא מתה היא לא שנא נתגרשה אין המתנות חוזרות לכלה או ליורשיה.

ודברים קל וחומר ומה אם במתנות הבעל לאשתו דליכא למיתלינהו בשום מלתא לומר דאדעתא דהכי יהבינהו לה, ואדרבא מוכחא מלתא דאדעתא דלמישקל ולמיפק מניה לא אקני לה, אפילו הכי אמרינן דהוו מתנה גמורה, ואם מת או גרשה הרי הן שלה ואינן חוזרות לבעל או ליורשיו, במתנות דחתנא דאיכא למיתלינהו משום איקרובי דעתא אי נמי משום מנהגא דאי אפשר בלא מתנות דודאי אי לא יהיב ליה מידי יתבטל חתונם לגמרי ואנן סהדי דמשום חבת חתון גמר והקנה מבעיא. עכ"ל.

והנה מוכח מדבריו שבאופן שהכלה או החתן נתנו מתנות לשם חיבה הוי קנין גמור ולא מתבטלים המתנות בין אם מתה או נתגרשה.

וכן דייק בדבריו המהר"א ששון בספרו שו"ת תורת אמת (סי' נה) וז"ל: הנה האיר עינינו הרב הגדול זכרונו לברכה בתשובותיו כלם ובפרט בתשובה הזאת. לענין נדון שלנו וכו', שהרי כפי הכתוב בשאלה המנהג הוא שמביאין הבתולות והאלמנות הרבה ואף על פי שאין כותבין להן כל מה שהביאו והכל הוא משום חבת חתון. וזה ביניהם נהוג יותר מהמתנות שנותנין לחתן וכיון שכן פשיטא דלא גרעי מדין המתנות שכתב הרב ז"ל בהם שזכה הבעל.

עוד למדנו מדברי הרב ז"ל אלו דאפילו שלא יכתוב או שלא יפרש החתן מעיקרא בהדיא שמה שמביאין לו יותר ממה שהוא כותב לאשתו שהוא במתנה גמורה לו אפילו הכי הכל הוא שלו וזה מוכרח מתוך דברי הרב ז"ל וכו'.

אם כן מעתה בנדון דידן שכל הנשים מביאות נדוניא הרבה לסיבת אקרובי דעתא וחתון אף על פי שאין כותבין לה הכל אם כן פשיט' שזכינו לדין שהבעל הזה אפילו אם יגרשנה אינו חייב רק בשתי הכתובות שכתב לה וכל השאר הוא במתנה אצלו ואין בין מיתה לגירושין הפרש כלל. עכ"ל.

מדברי המהר"א ששון מוכח ג' יסודות מדברי הרא"ם, א. ברור ופשוט הסברא דכל שנתנה לו מתנה ואפי' שהכניסה לו נדונייתה ולא כתב לה החתן את מה שהוסיפה בכתובה חשיב כמתנה שנתנה לו, ב. מתנה זו אינה חוזרת לעולם, ג. אם היא טוענת שלא נתנה לו לשם מתנה היא צריכה להוכיח בהוכחה ברורה שלא נתנה לו לשם מתנה וכ"ז שלא הוכח שלא נתנה לו לשם מתנה הוי שלו.

מדברי הרא"ם והמהר"א ששון יש חידוש עצום שאפי' מתנות מן האירוסין נחשבים כמתנות שאינם חוזרים וכ"ש מתנות מן הנישואין שנתנו שבודאי אינם חוזרים.

ומ"מ לענייננו מוכח מכל הנ"ל דהחידוש היותר גדול במתנות שנתנו לאשה יותר מהמתנות שנתנו לבעל, שאינם חוזרים.

וכ"כ הרמב"ן (שם) וז"ל:

#ואנן מימר קאמרינן בכולהו מתנות דעלמא אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה וכו', ומצאתי בחיבור א' בתשובות רב האי גאון והרי"ף דאפי' במתנה לחוד בתר נישואין מפסדא.@

והנה הרמב"ן כתב בדעת הר"י מיגאש והרי"ף שכתבו שהמתנות חוזרות לבעל כיון דאדעתא למיקם קמיה אקני אבל אדעתא למיפק לא קניא, וכתב דסברא זו משום שמדינא דגמרא לית לה כלום לפי שמדינא דגמרא מפסדת הכל.

מוכח מדברי הרמב"ן דס"ל נמי כדברי הרא"ה דכל שנתן מתנה גמורה א"י לחזור בו, אלא שהביא מדברי הגאונים שמפסדת שלא מן הדין דכיון שמרדה קונסים אותו וצריכה להחזיר את כל המתנות שקבלה מן הבעל, ומ"מ כיון דגדר קנס הוא שמפסדת ודאי הסברא נותנת לומר שבמקרה הפוך (בשהאשה נתנה מתנה לבעלה) לא מפסיד הבעל.

ואף הרשב"א (בשו"ת הרשב"א חלק ב סימן קיב) כתב וז"ל:

#ובאמת שהמורדת ויוצאת בגט מדעתה בתקנת הגאונים ז"ל, אינה נוטלת כלום משל בעל ואפי' מנה מאתים כדעת הגאונים ז"ל, וכמו שכתב הרב ז"ל [הרי"ף] בהלכות דקנסי' לה בדידה. אבל מ"מ מה שנתן לה במתנה גמורה, מתנה מוחלטת מעכשו שהיא יכולה לתת עכשו לכל מי שתרצה, בזה לא אמרו אלא מוכרת ונותנת וקיים, בין יוצאה לדעתה בין יוצאה שלא לדעתה. וזהו שנראה לי בענין המתנות הללו.@

אמנם הרמב"ם בפי"ד מהל' אישות ה"ח כתב וז"ל:

#האשה שמנעה מבעלה מתשמיש המיטה היא הנקראת מורדת וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' ותצא בלא כתובה כלל וכו', ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.@

וכ"כ הריטב"א בחידושיו על מסכת כתובות (סד) כתב וז"ל:

#והאומרת מאיס עלי שאיני רוצה בו ולא בכתובתו אין לנו לזוז משיטת הגאונים ז"ל שכתבו דקנסינן לה טפי ממורדת גמורה, ואין ממתינין לה ארבע שבתות אלא מתרין בה ואם לא תחזור בה לאלתר הפסידה כל כתובתה ומתנה שנתן לה הבעל סתם.@

היוצא מכל הנ"ל דבמתנה שנתן הבעל לאשה נחלקו הראשונים דדעת רב האי גאון והרי"ף והר"י מיגאש והרמב"ם דהמתנה חוזרת לפי שלא נתן לה ע"מ שתצא, ודעת הרמב"ן והרא"ה (וכן הובא נמי בר"ן כשיטה אחרונה) דאין מתנתו של הבעל חוזרת אליו.

לענין מתנות האשה לבעל הבאנו לעיל מדברי המאירי דס"ל שאף מתנות שהאשה נתנה לבעלה חוזרת אליה שלא נתנה לו ע"מ שתצא, אמנם ראינו לעיל מדברי הרא"ה והרמב"ן דפליגי עליה וכתבו בפירוש שכל מתנה שניתנת אינה חוזרת לעולם.

ומ"מ כיון שראינו שהרא"ה והרמב"ן והרשב"א פליגי על דברי המאירי, ועוד שבפשטות רוב דברי הראשונים (הרמב"ן הרשב"א והריטב"א ועוד) התחבטו והתקשו ליישב דברי הגאונים שמתנת הבעל חוזרת והעמידוהו שזהו קנס לאשה ובודאי לא אמרינן איפכא (לקנוס את הבעל במתנת האשה), וא"כ דיינו במה שהתקשו על הראשונים ולא נוסיף את האחרונים, ובודאי שלא נאמר מסברא על מתנות האשה שיחזרו, וא"כ שיטת המאירי שיטה יחידאה היא נגד רוב פשטות דברי הראשונים, ובפרט שהמאירי בעצמו מציין שפליגי בה הגאונים, ואולי תליא במנהג המקום ואין לנו לחדש בזה לסבור שלא כסברא המסתברת.

והנה כל דין זה , הוא רק אם הוא אנו מגדירים את המתנה שהאשה נתנה לבעל הוא כדין נכסי מלוג אבל לפי דברינו לעיל שהרישום בטאבו הוא קנין גמור ושייך לבעל הרי בודאי שא"צ להחזיר , שהרי דעת רוב הראשונים וכן דעת הרמב"ם והשו"ע פסקו שמורדת מאיס עלי נוטלת נכסיה הקיימים בין בנכסי מלוג ובין בנכסי צאן ברזל, וממילא לפי שיטתם ברור מכיון שהדירה רשומה ע"ש הבעל א"צ הבעל להחזיר, וכך הוא לשון השו"ע באהע"ז סי' ע"ז ס"ב וז"ל: האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מילוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנה, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו .

ולכן פשוט וברור שלדעת הרמב"ם והשו"ע מחצית הדירה שנרשמה ע"ש הבעל כבר יצאה מרשותה ואין זה בגדר נכסיה הקיימים ואינה יכולה להוציא מידו .

והנה בפד"ר כרך י' עמוד 335 פס"ד של הגר"ש ישראלי הביא דעת מקור ברוך הובא בבאר היטב סימן ע"ז סק"י שגם במורדת הטוענת מאיס עלי דין המתנות שנתנה האשה כדין נכסי צאן ברזל שאם לא תפסה אין מוציאין מיד הבעל , וכתב הטעם משום כיון דאנו באים להוציא ממנו ,א"כ קיימת סברא הפוכה שעל דעת שתמרוד ותצא ממנו שלא ברצונו לא התחייב ליתן לה ,וזהו היפך דעת המאירי הנ"ל ,

ולמעשה זהו גם דעת הרא"ם בסימן ט"ז שכתב שאין מתנות האשה חוזרות, והסברא היא כמבואר בדברי הראשונים דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם,

והגר"ש ישראלי זצ"ל כתב לישב דאין סתירה בין דברי הרא"ם למאירי , דהרא"ם איירי במתנות שנותנים לחתן בזמן האירוסין והנישואין שבזה אין המתנות חוזרות כיון שנותנת משום איקרובי דעתא ואם נתבטלו המתנות תתבטל החתונה לגמרי. אבל במתנות שניתנו לאחר מכן במהלך הנישואין חוזרים לאשה דאדעתא למיפק לא יהיב לה.

אכן לענ"ד נראה לומר דברי הרא"ם איירי בכל מצב גם שניתנו לאחר הנישואין שהרי הסברא אטו מאן דנותן מתנה שאוהב את חבירו צריך ערב שיאהב אותו לעולם שייכת לומר נמי הכא ,ובפרט שהמתנה ניתנה במהלך שנות הנישואין מדוע יחזרו המתנות אדרבה הסברא נותנת יותר לכך מאשר בזמן האירוסין שעדיין לא חיו יחד.

ומה שהביא ראיה מפד"ר כרך י"ב (עמוד 185) פס"ד של הגר"ש ישראלי והגר"א גולדשמידט, אינה ראיה דשם איירי בבעל שאין לו גבורת אנשים ובזה פסקו דמה שנתנה האשה לבעל מתנה בזמן הנישואין הוא על דעת חיבת ביאה , ומכיון שלא היתה חיבת ביאה הרי שדין המתנות שנתנה האשה לבעל חוזרות אליה.

וראיה לדבר מדברי החתם סופר בשו"ת אהע"ז סימן קמ"א וז"ל : ומ"מ נראה לי הנושא אשה בחזקת כשרות ונתן לה מתנות ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם הנישואין כגון שזינתה מרצונה ביו ארוסין לנישואין או שניבעלה לפסול כהונה בהיותה פנויה ובעלה כהן ,וכל כיוצא בזה ,נ"ל שכל המתנות חוזרות לבעל ,דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחבירו בחזקת שהוא אוהבו ונימצא באותו שעה לא היה אוהבו , בודאי חוזרת המתנה וכו' והכא הרי אזלינן בתר אומדנא דהרי כל הדין בנוי על אומדנא וכמו שכתב בתשבץ ,ואומדנא הוא שלא נתן לה מתנות אלא משום חיבת ביאה שלה וכיון שנימצא שלא היתה ראויה לביאה שלו ועומדת להתגרש ממנו פשיטא דחוזרים המתנות כולם וכו' .עכ"ל .

וא"כ הוא הדין בבעל דאין לו גבורת אנשים דכל המתנות שהאשה נתנה לו לבעל הוא משום חיבת ביאה וכיון שנימצא שלא ראוי לביאה , הרי המתנות שהאשה נתנה לו חוזרות אליה .ולכן מכח זה פסקו שם בכרך י"ב הגר"ש ישראלי זצ"ל דהמתנה בטלה , אבל בסתמא בודאי שאין המתנות שהאשה נתנה חוזרות .

מסקנת הדברים :

רישום מחצית הדירה לזכות הבעל בטאבו מועיל מדין קנין סיטומתא וכן מדין דינא דמלוכתא דינא .

גם אם תמצא יד הדוחה לחלוק על הנ"ל ( לא מצאתי ) ,הרי מצינו דעת הר"ח והרא"ה והרמ"א בסימן ע"ז סעיף ב' ,וכן דעת ר' אליהו מזרחי בשו"ת הרא"ם, והחת"ס, שאין המתנות חוזרות לאשה .

במקום שיש מחלוקת הפוסקים בדין זה, הואיל והבעל מוחזק במחצית הדירה, אין מוציאין מידו.

בהתאם לכל האמור יש לפסוק כי דירת הצדדים הרשומה ע"ש שני בני הזוג תחולק ביניהם בחלקים שוים.