זכות ממון לנתבע בבי"ד לעבודה לדון בדין תורה

לפנינו תביעה של ה"מועצה הדתית" לחייב את ה.ר. (עובד המועצה בעבר), להעביר את התביעה שהוא תובע ב"בית הדין לעבודה" את המועה"ד, לדיון בפני ביה"ד הרבני בעיר.

בכתב התביעה כותב נציג ה"מועצה הדתית": "הננו פונים לכב' ביה"ד לזמן את ה.ר. לדין תורה ועליו לבטל את תביעתו בבית דין חילוני – כאדם דתי יש לתבוע בבית דין רבני בדין תורה".

הנתבע העלה באמצעות ב"כ כמה טענות יסוד:

א. לא ברור אם ביה"ד לעבודה נחשב כערכאות. כמו"כ הוסיף שרבנים הורו לו שאין איסור בנידון שלו.

ב. ללא הסכמה של היועץ המשפטי או ללא חתימת ראש העיר, אין המועצה הדתית יכולה לחתום על חוזים בכלל ועל שטר בוררות בפרט.

ג. בהעדר תוקף חוקי לשטר בוררות אין ביה"ד יכול לחייב את המועה"ד, ואין ה.ר. חייב לתבוע בפני ביה"ד שאינו יכול לממש את פסק דינו.

נפנה עתה לבירור הטענות:

ביחס לטענה שבסעיף ב-ג, דורשת המועה"ד באמצעות היו"ר שלה וב"כ לקיים דין תורה בלי שטר בוררות, מכח הסמכות התורתית בלבד, גם אם לא יהיה לפסק דין זה תוקף של בוררות לפי חוק הבוררות. הם טוענים שכבר הוכח בנסיון מעשי, שהמועה"ד ממלאת פסקי דין, וא"צ לאכיפה באמצעות חוק הבוררות, ומבטיחים שגם במקרה הנדון הם ימלאו כל פסק דין.

נשארת לפנינו השאלה ההלכתית הכלולה בסעיף א' – איסור ערכאות – והתייחסות לתשובת התובע לטיעון שבסעיפים ב-ג הנ"ל.

נדון תחילה בשאלת איסור ערכאות. הנתבע מצטט פס"ד הנדפס בפד"ר י"א (עמ' 265) שם כותב הרב ש. מירון שבתי הדין לעבודה דנים בהרבה מפסקיהם ע"פ מנהג והסכמה, ולא על פי חוקים, גם השיפוט מורכב משני נציגים בנוסף לשופט, האחד נציג עובדים והשני נציג מעבידים, לכן יש לראותו כבי"ד של בוררות.

כמו"כ נטען שרבנים הורו לו שאין בנידון שאלה של איסור ערכאות.

אני סבור שאנו פטורים מלנקוט עמדה בשאלה זו, שכן שאלת האיסור תהיה רלוונטית אם שני הצדדים ירצו להתדיין בפני ביה"ד לעבודה – וההלכה בשו"ע חו"מ בסימן כ"ו אומרת שגם כששניהם מסכימים לכך יש איסור – או אז תעלה לפנינו הסברא הנ"ל לדיון.

בנידון שלפנינו צד אחד אינו רוצה כלל להתדיין בבית דין לעבודה, אלא רוצה דין תורה בדוקא.

זכות לדין תורה אינה זכות שעל דרך השלילה הנובעת מהמנעות לבוא לכלל איסור ערכאות, אלא היא זכות על דרך החיוב להתדיין לפני בי"ד ששופטיו מוסמכים על פי דין תורה וגם דיניו. זכות לדון דין תורה ובבית דין של תורה אינה זכות של איסורים אלא זכות של ממונות.

בין יתר ההלכות של כשרות "דין תורה", היא שיהיו שלשה דיינים ושאחד מהם יהיה "גמיר" – "יודע סברות בדינים", "ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים" (רמ"א וסמ"ע חו"מ סימן ג' סעיך א'), ברור מעל הכל שכל אחד מדיינים של דין תורה צריך להיות שומר מצוות וברור שכל מי שפסול להעיד לפי הכללים של חו"מ סימן ל"ד פסול לדון, לפיכך גם אם נניח שבי"ד לעבודה אינו בכלל ערכאות, מ"מ ודאי שאינו בי"ד של תורה, וזכותו של כל צד להתדיין בדין תורה הכשר לפי הכללים דלעיל.

זכות זו היא בודאי גם זכות ממונית. עיין בש"ך סימן ג' ס"ק ב', שהביא בשם מהר"י בן לב שיכול המוחזק לומר "קים לי" כרמ"ה שצריך ששלשת הדיינים יהיו "גמירי". כידוע הזכות של "קים לי" קיימת רק בדיני ממונות, ומזה עולה שזכות ההתדיינות בדין תורה היא זכות ממונית משפטית ולא ענין של איסורים המסור להכרעה של רב ללא נוכחות שני הצדדים. גם הש"ך שחולק של מהר"י בן לב, היינו לפי שהוא סבור שבהלכה הנידונה העיקר כהרא"ש שמספיק דיין אחד ד"גמיר", אבל בעיקרון ששייך "קים לי" בשאלה של זכות ההתדיינות לפני דיין שכשר לדון דין תורה הוא מודה למהר"י בן לב.

והאמת שאין צריך הוכחות לזה, כי דבר פשוט הוא שכל הדינים הכלולים בהלכות דיינים על סוג הבי"ד ומקום הדיון, הוא עניני משפט ולא דיני איסורים, ולכן צריכים הם גופם להיות נידונים במעמד שני הצדדים.

לפיכך ברור שגם אם אין לבי"ד לעבודה דין של ערכאות, מ"מ אין זה בי"ד של תורה לא מבחינת השופטים, ולא מבחינת דיניהם, ולתובע שמורה זכות התדיינות בבי"ד המוסמך לדון כדין תורה.

משום כך גם הטענה שנשמעה כי רבנים התירו לנתבע לילך לבי"ד לעבודה, אינה מתקבלת.

כיון שהוברר לעיל שהזכות להתדיין בבי"ד של תורה היא זכות ממונית והפקעתה צריכה להיות נידונית במעמד שני הצדדים, דבר שלא נעשה ע"י הרבנים שהתירו.

על האמור אפשר להקשות ממה שכתב ב"אורים ותומים" בסימן כ"ו ס"ק ז', שם כתב ב"אורים" שהשאלה אם מותר באופן מסויים ללכת לערכאות היא לדעת ה"כנסת הגדולה" שאלה של "ממונות" וצריכה שני עדים, וה"תומים" סובר שהיא שאלה של איסורים ולכן אם יש ספק בדבר פרט מסוים מספיק עד אחד כי עד אחד נאמן באיסורים. לכאורה יש בכך סתירה לדברינו. אם נבדוק את הדברים נראה שהנידון שם הוא ענין שונה.

באו"ת מדובר באדם שהוזמן לדין והמזמין מסר לבית הדין שהנתבע סירב לבוא לדיון. נתעורר הספק אם עדות של עד אחד שאותו פלוני סרבן דיה כדי להתיר לתובע לילך לערכאות, וע"ז אמר שנאמן כי עד אחד נאמן באיסורים. במקרה של האו"ת וכן בכל מקרה של סרבן לדיון, אי אפשר להתיר לילך לערכאות לפי כללי המשפט של דיני ממונות; הגם שהדין נכון כדברינו (שהזכות של הנתבע להתדיין בדיני ישראל היא זכות ממון), אבל כשהנתבע לא מופיע ויש להתיר לילך לערכאות, אי אפשר כלל לדון לפי כללי המשפטים שבחו"מ כי זה מחייב דיון במעמד שני הצדדים. על כרחך לומר שבמקרה של סרבן נעקרה מן הדין או מתקנה, החובה לדונו כדיני ממונות, ולכן דנים שם לפי כללים של איסורים. מה שאין כן בכל המקרים בהם שני הצדדים באים לדין והתובע רוצה ללילך לערכאות, והנתבע עומד על זכותו לדין תורה, בודאי שאז עלינו לדון לפי כל הכללים של הלכות דיינים ועדות שבחו"מ, ואין זה נידון כאיסורים כלל.

עוד יש לומר, שבהיתר לילך לערכאות במקרה של סרבן, יש בעצם לשאול מדוע בכלל צריך בירור על סרבנותו. דהא ממ"נ אם הוא רוצה ומוכן להתדיין בבי"ד כשר ולא סירב מעולם (ומה שהתובע טוען שהנתבע הוזמן הוא שקר), הרי כשיתבענו בערכאות (ע"ס ההיתר) יחזור הנתבע ויתבענו בבי"ד כשר שיתדיין עמו שם ויבטל תביעתו בערכאות, ולא הפסיד כלום. ואם אכן אמת שהוזמן וסירב לבא א"כ בדין הוא שינתן לתובע ההיתר לילך לערכאות. אלא שמ"מ כיון שעצם התביעה בערכאות היא דבר אסור (גם אם זכות המשפט של הנתבע לא תפגע ואם ירצה יעבור הדיון לבי"ד כשר), לכן צריך לכו"ע לפחות עד אחד, כדי לברר שהוא סרבן ויש היתר להליכה לערכאות ולתבוע שם.

כל זה אמור במקרה של ספק סרבן. אבל כשהנתבע עומד לפנינו ורוצה להתדיין בדין תורה, בודאי שזו שאלה של דיני ממונות וצריכה שני עדים בספקותיה, וצריכה שתהיה ג"כ במעמד שני הצדדים. [בדעת הכנה"ג שחולק על הדעה שנחשב כאיסורים, י"ל דס"ל דכיון שע"י ההיתר לילך לערכאות אנו מבאים את הנתבע (הספק סרבן) שיהיה לחוץ ע"י ערכאות לתבוע את העברת דינו לבי"ד של ישראל, ולכן ס"ל שיש לו זכות ממונית-משפטית שלא להכנס ללחץ זה ולכן זו שאלה ממונית].

לסכום יש להוסיף, כי האו"ת עצמו בסוף דבריו כתב שיש לנהוג למעשה כדברי בעל כנסת הגדולה "דמסתברין דבריו", ושלא ליתן רשות ללכת לערכאות כי אם ע"י עדות של שני שלוחי בי"ד (על הסרבנות) וכדיני ממונות. וכן פסק ה"נתיבות" סימן כ"ו בחידושים ס"ק ז'. וכיון שנידון כממונות (להצריך שני עדים) הוא הדין גם כן שכל בירור בספק זה חייב להיות במעמד שני הצדדים. בהיתר שלדברי הנתבע התירו לו רבנים לא התקיים תנאי זה (שכן ניתן בלא נוכחות נציג המועצה), ועל כן אינו בדין שיפסיד ע"י כך את הזכות המשפטית של המועצה.

נותרה בעינה שאלת יכולת הבצוע של פסק הדין. נכון הדבר שאם אין המועצה יכולה לבצע פסק דין שלנו הרי היא שלא ברצונה כמו "אלם דלא ציית דינא", שאז מותר לילך לערכאות (גם מצד דיני הממונות), אלא שבנדון שלנו הדבר הוא רק בגדר חשש. לפי הצהרות ראשי המועצה ונסיון העבר נראה לנו שלא יהיה קושי מיוחד שהמועצה תאמץ את פסק הדין כהחלטה רצונית שלה (או בדרך אחרת), ונראה לנו שהמייצגים את המועצה יעמדו בדברם וידאגו שהמועצה תכיר בהחלטותינו ותבצעם. ההיתר לילך לערכאות ב"אלם דלא ציית דינא" הוא כאשר הדבר ברור ש"אינו ציית" אבל כשיש חשש גרידא וכ"ש חשש רחוק בודאי שאינו דומה ל"אלם דלא ציית דינא" ואין להתיר לילך לערכאות.

ה"נתיבות" בסימן כ"ו בביאורים ס"ק ב' כתב, כי גם במקום שיש מקום לילך לערכאות הרי זה בתנאי שברור לבי"ד שהנתבע חייב בדין דהיינו "שידוע החוב לדייני ישראל, כגון במלוה בשטר וכיוצא, דבמלוה על פה אי אפשר לדייני ישראל ליתן לו רשות להוציא דאימר אינו חייב לו כל כך". עולה מדבריו כי גם אילו היה ברור שהמועצה לא תוכל לבצע הפס"ד והיא בגדר "לא ציית דינא", היה צורך לקיים בירור ודיון בבי"ד בשאלה המהותית ולדון לגופו של ענין, אם יש חיוב ומהו החיוב, ולאחר שיקבע בי"ד שיש חוב ואת שיעור החוב, יוכל להגיש תביעתו שם וליטול מה שפסקו לו בבי"ד דידן. בירור זה הוא בודאי ענין משפטי-ממוני וחייב להתקיים בפני שני הצדדים ככל דיני ממונות.

כל חלק מן המשפט שאפשר לעשותו בבי"ד כשר צריך לעשותו שם, ולכן גם אם את האכיפה לא נוכל לעשות בבי"ד כשר, מ"מ הבירור לקביעת החוב חייב שיעשה בבי"ד כשר.

בנדון שלנו אין אנו נמצאים במצב כזה כיון שנראה לנו, כאמור לעיל, שהמועצה תוכל למלא את פסק הדין ואינה בכלל "מאן דלא ציית דינא". על כן הדיון בפנינו יהיה דיון רגיל ולא כמבוא וכהקדמה לבי"ד לעבודה.

לאור כל האמור וע"ס הצהרת יו"ר ה"מועצה הדתית" וממלא מקומו, שהם יקבלו ויבצעו דין תורה שלנו (גם בלי חתימה על שטר בוררות), אנו מחייבים את הנתבע להגיש תביעתו לפנינו, ולבטל או להקפיא את תביעתו בבי"ד לעבודה.