שלום וברכה

כיון שבזריקה בדרך כלל יוצא דם, יש להשתדל למצוא אדם אחר, בעיקר בני ספרד הקפידו בזה מאוד, כפי שיבואר במקורות. אם אין אדם אחר, כמובן אין ברירה וצריך לעשות זאת.

מקורות:

מקור הדין בסנהדרין (פד ב): "איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו. רב מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך, רב דימי בר חיננא אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור. רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא (קוץ). מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא (כויה להוציא ליחה ממנה) דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור. אי הכי אחֵר נמי (גם לא יוציא קוץ לחברו שמא יחבול בו ויעבור על איסור "לא יוסיף")? אחֵר שגגת לאו, בנו שגגת חנק.

נמצא שלגבי השאלה אם מותר לבן להקיז דם לאביו לצרכי רפואה, נאמרו בגמרא שתי דעות המתירות: דעת רב מתנא שהדבר מותר משום "ואהבת לרעך כמוך" שכיון שהאב רוצה בדבר אין בזה איסור ומותר דכל שאוהבים ורוצים בכך לא נכלל כלל בשם "מכה". ורב דימי התיר משום שכל החיוב בעושה חבורה נלמד ממכה נפש בהמה, וכשם שהחובל בבהמה לרפואה לא חשיב מכה כלל, כך גם החובל באביו לצרכי רפואה לא חשיב מכה. (עיין בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ע"ז אות ג' שכתב כן בביאור הגמרא).

כנגד זה הביאה הגמרא את דעת רב (ולגרסה אחרת: רב פפא) שלא התיר לבנו להוציא לו את הקוץ. ומר בריה דרבינא לא התיר לבנו לפתוח לו כויה להוציא ממנה ליחה, שמא יצא דם ונמצא חובל באביו ויבא לידי שגגת חנק.

ולהלכה נחלקו ראשונים אם רב מר בריה דרבינא חלקו על רב מתנא ורב דימי ואסרו גם הקזת דם, או שבהקזת דם יודו להתיר, ואציין רק את מסקנתם:

א.      לשיטת הרי"ף (ריש פ' אלו הן הנחנקין, לפי הבנת הרא"ש סנהדרין פ"י סי' א) אסור לבן להקיז דם לאביו או להוציא לו את הקוץ, אף אם אין אדם אחר שיכול לעשות זאת.

ב.      לשיטת הרמב"ן (תורת האדם ענין הסכנה בריש דבריו), אם יש אפשרות לעשות זאת על ידי אחר, יש לחלק בין הקזת דם שמותרת לבין הוצאת קוץ ופתיחת כויה שאסורה [ומשום שבהקזת הדם יש צורך לאב בעצם הוצאת הדם, אבל בהוצאת קוץ יציאת הדם היא תוצאה של הטיפול ובעצם היא חבלה], ואם אין אדם אחר הכל מותר.

ג.       לשיטת הרי"ף (להבנת הרמב"ן שם) אין חילוק בין הקזה להוצאת קוץ, ובשני האופנים אם יש אפשרות לעשות זאת על ידי אחר לא יעשה זאת הבן בעצמו, ואם אין אפשרות כזו – מותר. וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים ה"ז): "המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר פטור, אע"פ שהוא פטור לכתחילה לא יעשה או להוציא סילון (קוץ) מבשר אביו או אמו לא יוציא שמא יעשה חבורה. במה דברים אמורים כשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא והרי הן מצטערין, הרי זה מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות" עכ"ל.

 להלכה, פסק השו"ע (יו"ד סי' רמא סעיף ג) כהבנת הרא"ש בשיטת הרי"ף שאסור לבן לטפל באביו אם יש חשש שיצא דם בכל אופן, אפילו אין שם אדם אחר, ז"ל: "היה קוץ תחוב לאביו לא יוציאנו שמא יבוא לעשות בו חבורה, וכן אם הוא מקיז דם או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אף על פי שמכוון לרפואה".

אולם הרמ"א פסק כהבנת הרמב"ן ברי"ף, וכשיטת הרמב"ם שיש לחלק בין אם מזומן לפניהם אחר שיעשה זאת שאסור לבן לטפל באביו, לבין אם אין אדם אחר שמותר, וז"ל: "במה דברים אמורים בשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשהו לעשות".

ממילא, לבני ספרד מן הדין להחמיר בזה יותר, כמובן כשאין חשש פיקוח נפש אלא צער בלבד, אמנם הבן איש חי (שופטים סעיף כד) פסק בדין זה כרמ"א, והביא שם בשם מהר"י קאשטרו בהגהותיו לסי' רמא (סק"ג) שכתב: "דעת כל הפוסקים שוה שאם אין אחר לעשות והאב מצטער, הרי זה מקיז וחותך כפי מה שהרשהו". ומשמע שנקט שאף דעת הרי"ף כן.