הארכת חיים של חולה סופני

שאלה

שלום לכבוד הרב. אני ב"ה כבר עברתי את גיל הגבורות. לאחרונה יוצא לי לחשוב רבות על עת הפרידה מן העולם ואני מתכונן לכך הן במובן הכספי (עריכת צוואה מסודרת) והן במובנים נוספים.

כעת טורדת את מנוחתי המחשבה, מה יהיה אם מצב בריאותי ילך וידרדר, וכבר לא אהיה כשיר לתקשר עם סובביי ועם רופאיי, ולא אוכל להורות להם מהי הדרך אשר ינהגו בי בצורת הטיפול הרפואי.

קרוב משפחה הציע לי לחתום על אוגדן מסמכים שכותרתו 'חוק החולה הנוטה למות'.

על ידי חתימה על מסמכים אלו אוכל כעת בעוד שאני בריא וצלול לקבוע את האופן שבו אני יטופל אם וכאשר אהיה במצב של חולה נוטה למות שאינו מסוגל להביע את רצונו, וזאת באמצעות הוראות רפואיות מקדימות, ובהנחיות מקדימות מפורטות באמצעות טופס מיוחד.

עלעלתי במסמכים אלו ויש שם רשימה מפורטת של הליכים רפואיים וליד כל אחד מהם אני צריך לסמן האם 'להימנע' או 'לא להימנע', ואכתוב כמה פרטים מהרשימה הנ"ל: ביצוע החייאה בכל דרך אפשרית, ביצוע החייאה בדרך של עיסוי לב חיצוני, ביצוע החייאה בדרך של הנשמה על ידי הכנסת צינור לקנה הנשימה, חיבור לדיאליזה, הקרנות במחלה ממארת, ועוד, ר"ל מכל אלו ויזכנו בבריאות איתנה ולשיבה טובה.

טפסים אלו הובילו אותי למחשבות מהי עמדת ההלכה בכל זה, האם צריכים אנו להתעקש על כל שנייה של חיים, או שפעמים צריכים אנו לוותר ולהימנע מלהאריך את החיים כאשר אין שום סיכוי לרפא את המחלה?

האם מצוות 'הצלת נפשות' שייכת רק בחיי עולם, או גם בחיי שעה?

על פי עמדת ההלכה בשאלות אלו אדע איך למלא את הטפסים הנ"ל, ובכלל אני שואל האם לפי ההלכה ראוי לחתום על מסכמים כגון אלו? האם לא לחתום בכלל? ואם לחתום – מה לחתום?

יורנו הרב את הדרך אשר נלך בה, ובעז"ה נזכה לבריאות איתנה עד ביאת משיח צדקנו ולא אזדקק לזה הלכה למעשה.

שאלה נוספת באותו עניין: תינוקת כבת שנתיים אשר כבר כשנה שהמחלה הנוראה מקוננת בגופה, והרופאים כבר התייאשו והרימו ידיים מלעסוק בריפויה, ואכן מצבה הדרדר עד אשר איבדה את הכרתה, ושוכבת במצב זה כבר כמה שבועות, ובאחד הלילות פסקה נשימתה ואביה שיחי' עשה לה החייאה וחזרה נשימתה, וכעת שואלים אם יקרה שוב כן כדבר הזה, אם מחויבים אנו על פי ההלכה לנסות שוב להחזיר את נשימתה על ידי החייאה, או שמאחר וגם אם ההחייאה תצליח אין הדבר יועיל לרפואתה, אלא רק להאריך את חייה בכמה שעות או ימים – רשאים אנו לשבת 'בשב ואל תעשה' ולקבל שכר על הפרישה.

למותר לציין שזו התמודדות קשה מאוד עבור הורי התינוקת.

תשובה

בבואנו לענות על שאלות קשות אלו, נקודת המוצא אשר ממנה צריך להתחיל את הדיון היא חיזוק ההבנה וההכרה בחשיבות החיים, ולדעת כי חייו של יהודי בעולם הזה, זהו דבר עצום שלא ניתן לתאר, וכל יום נוסף בעולם הזה הוא רווח מופלא, וכמאמר התנא 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא'[1].

דבר נפלא ראיתי[2] בשם המשגיח הגאון הרב יהודה ליב חסמן זצ"ל שכאשר הבינו יושבי הספינה כי בגלל יונה הנביא בא עליהם הסער הגדול הזה, אמר להם יונה הנביא 'שאוני והטילני אל הים[3]' ולכאורה היה לו לומר רק 'הטילוני אל הים' ומדוע הוסיף גם את המילה 'שאוני'? אלא שיונה הנביא רצה שלא יטילו אותו אל הים באופן הרגיל, אלא יזרקו אותו כלפי מעלה ואחר כך ייפול, והטעם כדי שיוכל להישאר עוד רגע אחד בחיים, ורגע זה אין לו שיעור וערך[4].

והגאון הרב שמואל אליעזר שטרן שליט"א בדברו אודות עניין זה רגיל לספר אודות יהודי שהיה מאושפז בבית החולים בחיפה למשך תקופה של חודשיים, וכשלושה חודשים לאחר שחרורו חזר לבית החולים לצורך ביקורת, וראה את אחד מאנשי הצוות שהכירוהו מתקופת האשפוז (שלא היה שומר תורה ומצוות) שהחל לגדל זקן ולשים כיפה על הראש, ושאל אותו לפשר הדבר, וענה לו שהיה כאן חולה סופני שהיה מחובר למכונת הנשמה ומתוך רצון לשים קץ לייסוריו ניתקתי אותו ממכונת ההנשמה ולאחר יומיים הוא בא אליי בחלום בטענות שהיו חסרות לו כמה שעות של סבל לזכות לעולם הבא והוא מנע זאת ממנו[5], ובעקבות כך החל הרופא להאמין שיש עולם הבא ויש בורא ומנהיג לבירה.

ואכן מצאנו בביאור הלכה[6] שגם עבור חיי שעה של גוסס ושל מרוצץ (מי שנפלה עליו מפולת ונתמעך מוחו) יכולים אנו לחלל השבת בפיקוח הגל שנפל עליו או בהכנת סמי מרפא אם הרופא אומר שיכולים הם להועיל להאריך את רגעי חייו, וכתב הביאור הלכה שאפילו באופן שיודעים אנו בוודאות שפעולות ההצלה לא יועילו להציל את חייו של הגוסס מכל מקום אם נוכל על ידי פעולות אלו להאריך את רגעי חייו אפילו במעט – ניתן לחלל עליו את השבת[7].

ואין צריך לומר שמי שעושה פעולות בקום ועשה כדי לקצר את חייו של הגוסס – הרי הוא שופך דמים, וכמבואר בשולחן ערוך[8] שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, והסוגר את עיניו עם יציאת הנפש הרי הוא שופך דמים.

אך כאמור, לא זאת בלבד שאל לנו לעשות פעולות כדי לקצר את חייו של הגוסס, אלא אדרבה מחויבים אנו להשתדל בהצלתו גם במחיר של חילול שבת, ואף לחיי שעה מועטים[9].

והטעם שגם עבור חיי שעה מצווים אנו להתעסק בהצלת החולה ואף לחלל את השבת, הוא על פי הנאמר לעיל שכל רגע של נשמה יהודית בעולם הזה, זה עולם ומלואו, ויכול הגוסס ברגעים אלו לתקן הרבה ולהרהר בתשובה על מעשיו[10], ופעמים רבות רגעים אלו מוכשרים אלו לעשיית תשובה אחר שהחולה רואה שמטה ידו ועולמו חשך בעדו ונושא עיניו למרומים ושב בתשובה[11] וכבר אמרו חז"ל 'יש קונה עולמו בשעת אחת',  אמנם גם אם מצבו לא מאפשר לו זאת והוא מחוסר הכרה, מכל מקום לכל נשמה יש זמן קצוב בעולם הזה וצריכה היא להשלים את שנותיה ואת ימיה, ואם תיפרד מן העולם קודם זמנה תצטרך להתגלגל שוב בעולם הזה וצער גדול הוא לנשמה[12], ובר מן דין, הקב"ה לבדו הוא החותך חיים לכל חי, ואנו מצווים לעשות את ההשתדלות שלנו והוא יעשה חשבונות שמיים.

סתירה מדברי הרמ"א ביורה דעה

אולם העומד לנגד עינינו הם דברי הרמ"א בשולחן ערוך יורה דעה[13] הכותב שאם יש דברים המעכבים את יציאת נשמתו של הגוסס מותר לנו להסיר דברים אלו ובתנאי שאין הפעולה נחשבת כפעולה חיובית אלא רק כ'הסרת מונע'[14], והמעיין במקור דברי רמ"א אלו[15] ימצא מבואר שלא רק שמותר לנו להסיר דברים אלו המעכבים את הנפש, אלא אף אסור לנו להביא דברים אלו כדי לעכב את יציאת הנשמה, ומעתה עולה התמיהה היאך ייתכן שמחד אנו מצווים על הצלת נפשות גם עבור חיי שעה של גוסס, ואף מחללים על כך את השבת, ומאידך רשאים אנו לעשות פעולות מסוימות כדי לזרז את יציאת נשמתו של הגוסס?

וניתן לציין לשני מקורות נוספים מדברי חז"ל בהם אנו רואים עיקרון זה שפעמים אנו רשאים להניח למאמצים להשאיר את החולה בחיים, ולקבל שכר על הפרישה:

א. הגמרא במסכת כתובות[16] מספרת שקודם פטירתו של רבי, חכמים ביקשו עליו רחמים והתפללו עליו שימשיך לחיות, אבל כאשר שפחתו של רבי ראתה כמה הוא מצטער, זרקה כד קטן ממקום גבוה למקום נמוך כדי לגרום לכך שחכמים יפסיקו את תפילתם, ואכן כך היה, ובאותה שעה יצאה נשמתו של רבי, ואם כן יש לנו ללמוד משפחתו של רבי שפעמים רשאים אנו לקבל שכר על הפרישה[17].

ב. הגמרא במסכת עבודה זרה[18] מספרת על רבי חנינא בן תרדיון שבשעה שהוצא להורג על ידי גדולי רומי במיתת שריפה, אמר לקלצטונירי (הגוי הממונה עליו להרגו) שהוא מבטיח לו עולם הבא אם יסיר מעל לבו את הספוגים של צמר שהיו שרויים במים, הרי שאף שספוגי צמר אלו עיכבו את יציאת נשימתו, מכל מקום מותר מלהימנע מלהאריך את החיים[19].

ואם כן שומה עלינו לברר וליישב את דברי חז"ל והפוסקים כדי שלא יסתרו זה לזה[20].

ואכן מצינו בדברי רבותינו הפוסקים כמה דרכים ליישוב קושיא זו:

יישוב על פי דבריו של האגרות משה – לחלק בין מקרה שהחולה הסופני סובל מייסורים קשים למקרה שאינו סובל

מדברי האגרות משה בכמה מתשובותיו[21] ניתן ללמוד יישוב לסתירה זו והוא שאכן אנו מצווים להציל נפשות גם אם מדובר על 'חיי שעה' ומותר וצריך ומצווה אף לחלל את השבת על כך, אולם כאשר מדובר שהחולה הנוטה למות סובל הוא מייסורים קשים, ואין אנו יכולים להקל מסבלו, רשאים אנו להימנע מלהאריך את חייו ואף לנקוט בפעולות שהן בגדר 'הסרת המונע' וזאת כדי למנוע מהחולה את הסבל ואת הייסורים הקשים. ועיין בהערה טעם הדבר והסברו[22].

ולכן צריך לומר שכל דברי הרמ"א הנ"ל הם רק היכא שהחולה הנוטה למות סובל מייסורים, אבל אילולי זאת, יש להשתדל ולעשות את הפעולות הנצרכות כדי להאריך את חייו.

יישוב של הגרש"א שטרן שליט"א – לחלק בין 'גוסס' ל'חולה סופני'

יש לחלק בין חולה הנוטה למות המוגדר כבר כ'גוסס', לבין חולה סופני שלדרגת גוסס עדיין לא הגיע[23], וסברת החילוק היא שהגוסס הוא כבר נמסר בידיו של הקב"ה ומשום כך אל לנו להתערב בהליך הטבעי של גסיסת הנשמה, לא למהר את יציאתה (בפעולות של קום ועשה) ולא לעכב את יציאתה, שבשלב הזה כבר מסור הוא בידיו של הקב"ה, אולם חולה הנוטה למות שעדיין לא הגיע לשלב הזה, צריכים אנו להתעקש על כל שעה ועל כל דקה, ומצווים אנו על מצוות 'השבת גופו' גם אם זה לזמן קצר.

ועוד יש לחלק בגוסס גופא, בין תהליך גסיסה טבעי מחמת חולי או זקנה, לבין גסיסה הנובעת מחמת מאורע פתאומי הבא לו לאדם, כגון תאונת דרכים, מפולת, דום לב, וכדומה.

כאשר מדובר על מאורע פתאומי חיוב ההצלה עומד בעינו וחייבים אנו להציל את חייו של הגוסס אף אם הוא לזמן מועט ורק כאשר מדובר על תהליך גסיסה טבעי או אז אנו אומרים שהוא כבר נמצא בידיו של הקב"ה ואל לנו להתערב לכאן ולכאן[24].

על פי חילוקים אלו ניתן ליישב את המקורות דלעיל שלא יסתרו זה לזה והבן. ועיין עוד בהערה[25].

יישובו של הגר"א וייס שליט"א –     לחלק בין פעולות רפואיות מקובלות ומוכרות לפעולות סגוליות שאין לו הבנה בהם

יש לחלק בין פעולות הצלה מובהקות המוכרות לנו ומבינים אנו את פשרם ואת יעילותם, לבין פעולות סגוליות שאין לנו עסק בהן.

דברי הרמ"א המתיר לעשות פעולות של הסרת מונע כדי שלא למנוע את יציאת הנשמה אמורים לגבי פעולות מסוימות כגון הסרת קול חוטב עצים, הסרת מלח מעל לשונו, ועוד פעולות המוזכרות שם בדברי הרמ"א שהמכנה המשותף לכל פעולות אלו שאין אלו פעולות רפואיות מוסמכות ואין זה אלא עניינים סגוליים שאין לנו עסק בהבנתם, ובהן אכן ניתן לעשות פעולות אלו כל זמן שהן מוגדרות 'כהסרת מונע', אבל פעולות רפואיות מוסמכות ומקובלות, כגון פיקוח הגל, בישול סממנים וכדומה, יש לנו לעשות גם עבור חיי שעה[26].

אולם יש להדגיש שלעניין מעשה גם הגרש"א שטרן שליט"א וגם הגר"א וייס שליט"א מסכימים שיש מקום בהלכה לדין העולה מדברי האגרות משה, שבמקרה והעומד לפנינו הוא חולה סופני הנוטה למות וסובל הוא ייסורים קשים, ואין הרפואה יכולה לרפואת את מחלתו או להסיר מעליו את הייסורים, פעמים שרשאים אנו להימנע מלעשות פעולות היכולות להאריך את חייו[27] – חיי שעה, וזאת כדי למנוע ממנו את סבל הייסורים[28] (ויש להיות מתון מאוד בדבר זה).

אך מלבד היתר זה, נקודת המוצא היא שחייבים אנו לעשות כל מה שאפשר כדי להאריך את החיים גם אם מדובר על חיי שעה, ועל אף שלפי דברי הגרש"א שטרן שליט"א כאשר מדובר בגוסס (בהליך טבעי) – אל לנו להתערב, מכל מקום קשה כיום לעמוד על הדבר ולהגדיר נכונה באיזה שלב עבר החולה מהגדרת 'חולה הנוטה למות' וכבר הגיע להגדרת 'גוסס'[29], ולכן הלכה למעשה יש להשתדל להציל כל חולה[30].

ובר מן דין, כבר היה לעולמים, שחולים אשר היו במצב סופני, התרפאו מחוליים כנגד כל התחזיות, והמשיכו לחיות שנים ארוכות, ולכן אין לנו להתייאש במהרה, אלא לעשות כל מה שאפשר, והקב"ה הוא לבדו החותך חיים לכל חי.

אמנם חובה לציין שכל הנ"ל נאמר באופן כללי, לקבוע מעט יסודות בהלכות חמורות הללו, אבל לעניין מעשה – כל מקרה לגופו, וראוי להתייעץ עם פוסקי הלכה מובהקים אשר לאחר שקלול כל הנתונים הנכונים לאותו מקרה – ינחו את בני המשפחה מהי הדרך הנכונה אשר ילך בה האדם בשעות קשות אלו.

חוק 'חולה הנוטה למות'

ומעתה כתשובה לשאלה הראשונה (חתימה על מסמכי 'חוק חולה הנוטה למות'[31]) נראה שמאחר וקשה מאוד לחזות את הנולד, וכפי שהתבאר כל מקרה לגופו, ולא ראי מקרה זה כראי מקרה זה,  ויש לקחת בחשבון שיקולים רבים, נראה שאם הנך סומך על בני משפחתך שיפעלו לפי רצונך, הרי שאין לך צורך לחתום על מסמכים אלו אלא תביע בפניהם את רצונך העז להיאחז בחיים כמה שאפשר, ואם וכאשר תגיע למצב כזה שבני המשפחה יהיו נתונים בדילמה היאך לנהוג, תנחה אותם להתייעץ עם רבנים פוסקי הלכה מובהקים ויפעלו לפי תשובתם.

אולם אם אין אתה סומך על בני משפחתך, או כאשר אין בני משפחה בנמצא, הרי שמכיוון שקשה לחזות את הנולד וכאמור כל מקרה לגופו, מציע אני להשתמש באפשרות של חוק זה למנות 'מיופה כח' אשר כוח ההחלטה יהיה בידיו, ומיופה כוח זה יהיה יהודי ירא שמיים אשר אתה סומך עליו שיפעל ויקבל החלטות על פי התייעצות עם גדולי הפוסקים בשאלות חמורות אלו.

החייאה לחולה סופני

ובאשר לשאלה השנייה אודות התינוקת בת השנתיים אשר חולה במחלה הקשה רח"ל, נראה שלאור האמור לעיל אם סובלת היא מייסורים קשים, יש מקום להקל ולהימנע מהחייאה נוספת (לאחר התייעצות עם פוסקי הלכה מובהקים) כאשר לפי הערכת כל הרופאים אין בכוחה של החייאה זו אלא רק להאריך את המצב הנוכחי לעוד מספר שעות / ימים[32], אך אם היא אינה סובלת מייסורים (וכפי שמצוי בהרבה מקרים במחלות כגון אלו שבשלבים אלו החולה כבר מחוסר הכרה ואינו מרגיש [לכאורה] בקורה עמו) יש להתעקש ולנסות לאחוז בכל רגע של חיים בעולם הזה, אף כאשר מדובר בתינוקת קטנה שלא טעמה טעם חטא[33].

וכאמור לעיל – כל מקרה לגופו ויש להיות מתון מאוד בשאלות מעין אלו[34].

ויה"ר שהקב"ה יאמר לצרותינו די, ונזכה כולנו לאריכות ימים מתוך בריות גופא ונהורא מעליא עד ביאת ינון במהרה בימינו אמן.

 

 

 

 

[1] מסכת אבות פרק ד' משנה י"ז.

[2] כן ראיתי מובא בשו"ת תשובות והנהגות כרך א' סימן תתס"א.

[3] יונה פרק א' פסוק י"ב.

[4] וע"ע בשיחות הגר"ח שמואלביץ זצ"ל מאמר ג' בשנת תשל"א  – 'אושר החיים', מאמר א' בשנת תשל"ב – 'בינונים תלויים ועומדים'.

[5] ועיין סוטה דף כ"ב ע"א שמוכח שגם המשכת חיים של חלאים כבדים מוגדר כזכות, מאשר מוות מיידי.

[6] סימן שכ"ט סעיף ד' ד"ה 'אלא לפי שעה'.

[7] ועיין שם שכתב שמהתוס' בנידה דף מ"ו ריש עמוד ב', מבואר שהטעם שמחללים שבת עבור גוסס הוא משום שאע"פ שרוב גוססים למיתה מ"מ מיעוט גוססים לחיים ואין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, והביאור הלכה תמה על זה שאפילו בוודאי ימות מ"מ מחללין שבת עבור חיי שעה, ועיין שם איך שיישב את דברי התוס' הללו.

[8] יו"ד סימן של"ט סעיף א'.

[9] הנה האור החיים הקדוש בספר שמות פרק ל"א פסוק ט"זכותב לפרש את הפסוק 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם' וז"ל: 'אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת, דווקא לעשות, פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות, אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו, הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחללו עליו שבת', ולפי דבריו יוצא שעל חיי שעה פחותים משבוע לא יחללו שבת, אולם כבר נלאו כל חכמי לב לפרש דבריו התמוהים ודרכים רבות נאמרו באחרונים ביישוב דבריו – עיין בספר מנחת אשר לספר שמות סימן ס' אות ב', ובפסקי תשובות סימן שכ"ט הערה 32.

[10] עיין במאירי למסכת יומא דף פ"ה עמוד א' שכתב ביחס לחובה לפקח את הגל גם על מי שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת שהטעם הוא משום 'שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה'.

[11] לשון הגר"י זילברשטיין שליט"א בשיעורי תורה לרופאים ג' סימן ר"ב.

[12] על פי שו"ת הלכות קטנות חלק ב' סימן ל"ח – מובא בפסקי תשובות שם הערה 33.

[13] סימן של"ט  סעיף א'.

[14] ועיין בש"ך שם ס"ק ז' ובט"ז ס"ק ב' ובנקודות הכסף שם חילוקים בין המקרים השונים, ועיין בזה בהרחבה בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ג סימן פ"ט שהאריך בבירור הגדרים בעניינים אלו.

 

[15] בדרכי משה שם, ובשלטי גבורים (הגהות אלפסי) על דפי הרי"ף למסכת מועד קטן דף ט"ז עמוד ב'.

[16] דף ק"ד עמוד א'.

[17] כן הוא בשו"ת אגרות משה חלק ב' חושן משפט סימן ע"ג וסימן ע"ד, ואל יתמה בעיניך שלמדים אנו הלכה משפחתו של רבי שהרי הר"ן בנדרים דף מ' ריש עמוד א' למד ממעשה זה הלכה שפעמים מותר להתפלל על החולה שימות כגון שמצטער החלה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה. אמנם בשו"ת מנחת שלמה חלק א' סימן צ"א כתב שתפילה לחוד ורפואה לחוד, שגם בזמן שמותר להתפלל על החולה שימות, חובה להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים, ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק ה' רמת רחל פרק ה' שכתב שדברי הר"ן הללו לא הובאו להלכה לא בטור ונו"כ, ולא בשו"ע ונו"כ, וכפי הנראה דחואו מההלכה והוא פירוש מחודש, ואדרבה יש לנו ללמוד את ההלכה מחכמים שהמשיכו להתפלל על רבי, ולא משפחתו של רבי, וע"ע בדבריו בתשובה נוספת בעניין זה בחלק ט' סימן מ"ז, וע"ע בדברי האג"מ שם אות ד', וע"ע בשו"ת חקקי לב חלק א' יו"ד סימן נ'.

[18] דף י"ח עמוד א'.

[19] עיין שו"ת אגרות משה שם.

[20] והנה היה מקום ליישב קושיא זו שאין בהכרח סתירה בין הדברים, ואע"פ שאין מצוות הצלה בכה"ג, מ"מ מותר לחלל עליו את השבת וראיה לכך מתוס' בנדה דף מ"ד ריש עמוד ב' ד"ה שאף שאין חיוב הצלה בעובר מ"מ מחללים עליו את השבת (ובעיקר דברי תוס' אלו עיין שו"ת אג"מ חלק ב' חו"מ סימן ס"ט ושו"ת ציץ אליעזר חלק י"ד סימן ק') אך עיין בספר 'הצלת נפשות' שיובא לקמן שכתב דריהטת הסוגיא ביומא דף פ"ה עמוד א' משמע שאין ההצלה בגדר רשות אלא בגדר חיוב ומצווה ככל הצלה דעלמא עיי"ש וע"ע בשו"ת מנחת אשר חלק א' סימן קי"ז, אך עיין בשו"ת שבט הלוי חלק ו' סימן קע"ט, וחלק ח' סימן פ"ו ושם סימן רפ"ז אות ג' שכן נוטה לומר שאע"פ שאין חיוב הצלה מ"מ יש היתר לחלל שבת עיי"ש בדבריו.

[21] עיין בתשובות הנ"ל.

[22] יש לעיין מהו יסוד ההיתר בכה"ג להימנע ממצוות הצלת חיים, ומדוע יש בכוחם של הייסורים להתיר זאת, ובספר 'הצלת נפשות' לגרש"א שטרן שליט"א סימן י"ג כתב לבאר זאת שהנה מצינו שאין אדם מחויב להכניס עצמו לסכנה או לספק סכנה כדי להציל את חברו (עיין שו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תרכ"ז, וחלק ה' סימן רי"ח, סמ"ע לחו"מ סימן תכ"ו ס"ק ב', ערוך השולחן שם סעיף ד', משנה ברורה לסימן שכ"ט ס"ק י"ט) וא"כ מסתבר דגם אינו מחויב להביא על עצמו ייסורים קשים בכדי להציל אחרים (עיין שו"ת רדב"ז חלק ג' שם) וכיוון שכן מצינן למימר דהוא הדין שהחולה עצמו גם אינו מחויב לסבול את הייסורים הקשים כדי להציל את חייו, וכשם שהוא עצמו אינו חייב להציל את עצמו באופן כזה, הוא הדין שאנו גם לא מחויבים להציל את חייו בכה"ג עכת"ד, אולם לענ"ד יש להעיר שלפי הסבר זה יוצא שגם באופן שע"י ההצלה יש סיכוים רבים לא רק להאריך את חייו אלא גם לרפא את המחלה ולהשיבו לקו הבריאות (חיי עולם) גם יהיה מותר להימנע מלעשות פעולות מצילות חיים, שהרי אין אדם מחויב להכניס את עצמו לספק סכנה גם כאשר יציל את חברו בוודאות מן הסכנה, ולהדיא מבואר בספר 'מור וקציעה' שבמקרה כזה כופין את החולה לסבול את הייסורים וזה לשונו:

 

'רק בחולי ומכה שבגלוי שיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה בהם, ועוסק בתרופה בדוקה וגמורה, ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה, בכל ענין ואופן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאותו, כגון לחתוך בשר חי שבמכה ולהרחיב פיה, ולהפיס מורסא, ולחבוש שבר, אפילו בנטילת אבר (כדי להצילו ממות) ולתקן לו אספלנית ורטיה, ולגהות ממנו מזור לחבורה ומכה טריה, ולהשקותו משקין מזיעים ולהאכילו דברים מבריאים ומסעדים או ממרקים ומנקים בדוקים ובחונים שמועילים ובלתי מזיקים, כל כה"ג ודאי עושין לו ומעשין אותו בעל כרחו, משום הצלת נפש. ואין משגיחין בו, אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות, שלא יהא שדי תכלא בכוליה, ועושין כל הצריך לפקוח נפש נגד רצונו של חולה. וכל אדם מוזהר על כך משום ולא תעמוד על דם רעך, ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו' עכ"ל.

 

ולפי ההסבר הנ"ל בטעם היתר זה יוצא שגם בכה"ג רשאים אנו להימנע מלהציל את חייו? ואולי צריך לומר שבאופן שהחולה מחוסר הכרה ואינו יכול לפרש את רצונו, אנו מחוייבים בכה"ג לנסות להצילו כל שיש סיכוי להביאו לחיי עולם, שאנו אומדים דעתו שאם הוא היה במצב שיכול היה להביע את רצונו בוודאי היה מעדיף לסבול ייסורים בשביל סיכויי הרפואה וחיי עולם, וא"כ מאחר שהוא עצמו היה מעדיף כך, א"כ גם אנו מחויבים להצילו, ואף אם הוא ערני ומביע בפנינו את דעתו שאינו רוצה בכך, מכל מקום אנו כופין אותו לקבל את הרפואה, בבחינת 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני' שבוודאי בתוככי תוככו מעדיף חיי עולם גם על חשבון ייסורים, והייסורים מונעים ממנו מלחשוב בהיגיון, אולם היכא שסיכויי ההצלה אינם מרובים כ"כ בכה"ג ייתכן שיש להתחשב בדעתו של החולה (וגם המור וקציעה איירי במקרה שיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה ועוסק בתרופה בדוקה וגמורה) והדברים עדינים, עיין בזה בשו"ת מנחת אשר חלק א' סימן קט"ז.

[23] עיין לקמן הערה כ"ט בהגדרת 'גוסס'.

[24] ספר 'הצלת נפשות' לגרש"א שטרן שליט"א סימן י"ג, ועיין שם שלפי האמור יצא לומר שיש מקום לדון דבאופן שאירע לגוסס סכנה שאינה נובעת כלל כתוצאה מן הגסיסה, וכגון אם אירע לו התקפת לב או דום לב יש לומר שחייבים לעשות לו מכת חשמל או החייאה וכדומה (כמובן אותם טיפולים שאינם מסכנים את חייו התלויים על בלימה) שעלינו מוטל להצילו מן הסכנה שבאה עליו שלא מחמת הגסיסה.

[25] בשו"ת בית יעקב סימן נ"ט כתב שאין לחלל שבת עבור הצלת חייו של גוסס, וצריך לומר לשיטתו שמרוצץ הוא לא בגדר גוסס שהרי סוגיא ערוכה היא ביומא פ"ה עמוד ב' שמחללים שבת על המרוצץ (וזה דלא כבה"ל שם שכתב שמרוצץ גרע מגוסס) וצריך לומר בשיטתו שהטעם לחלק בין גוסס למרוצץ שגוסס כבר אתחלא לה ענין המיתה גבי דידיה, אבל כל חולה אחר הנוטה למות כל זמן שעדיין לא בא לכלל גסיסה פשיטא שהרי הוא כשאר כל אדם לכל דבר, ובשו"ת שבות יעקב ח"א סימן י"ג חלק על הבית יעקב וכתב שבוודאי מחללים שבת להצלת גוסס, ולשיטתו צריך לומר שמה שמותר להסיר דברים המעכבים את יציאת הנשמה של גוסס הוא או משום הייסורים או משום שאין חובה למנוע את תהליך הגסיסה שנמשך והולך מאליו, אבל לעניין חובת הצלה מסכנות שאירעו ומאיימות על חייו הקצרים שפיר יש חובה גמורה להתעסק בהצלתו, אם אין הפעולה יכולה להיות לו לרועץ – מתוך המאמר של הגרש"א שטרן שליט"א בספר הצלת נפשות שם.

[26] לא ראיתי יישוב זה בכתביו של הגר"א וייס שליט"א ולא שמעתי זאת בעל פה, אך ראיתי מובא כך בשמו במאמר העוסק בסוגיא זו באתר 'דין'.

[27] ופשוט הוא שאין בזה היתר כלל לעשות שום פעולה חיובית לקיצור חייו אף אם מצטער הרבה בגסיסתו והעושה כן נחשב לרוצח ועובר על איסור 'לא תרצח' ומתחייב בנפשו.

[28] וכעין זה גם בשו"ת מנחת שלמה חלק א' סימן צ"א.

 

והנה אני נבוך בשיטת הציץ אליעזר בסוגיא זו, דמחד יש תשובה בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ג סימן פ"ט שדן אודות אדם שמגיע לבית החולים לאחר תאונת דרכים ואין לו שום נשימה עצמונית ומחברים אותו למכונת הנשמה מלאכותית, האם מותר לנתקו ממכונת ההנשמה, והציץ אליעזר דן רבות בגדרי 'הסרת מונע' המוזכר בדברי הרמ"א יו"ד סימן של"ט ומגיע למסקנה שמותר אף לנתקו ממכונת ההנשמה! והצעת הרופאים לחברו מלכתחילה למכונת הנשמה שיש לה קוצב זמן ולאחר סיום הזמן יוכלו להחליט מחדש אם לחדש את ההנשמה – קורא לזה הציץ אליעזר – קילוס, והצעה למהדרין, ומאידך בכמה תשובות נוספות ברחבי השו"ת הציץ אליעזר מבואר מדבריו שאין שום היתר כלל להימנע מלהציל כל חולה אפילו גוסס ומרוצץ ויש לעשות הכול כדי להצילו גם כאשר זה כרוך בייסורים גדולים (עיין בחלק ה' רמת רחל סימן כ"ח, ובחלק ט' סימן מ"ז, וחלק י"ח סימן ס"ב) והן אמת שבחלק י"ד סימן פ' מתייחס הציץ אליעזר למה שנראה כסתירה בדבריו ומיישב שדבריו האמורים בתשובה המקלה (חלק י"ג סימן פ"ט) אינם אמורים אלא בחולה שאין לו כבר חיות עצמית לא מהמוח ולא מהלב, וברור שמכשיר הנשימה גם לא יביא לו חיות עצמית ורק במצב זה כתב להתיר הסרת מכשיר הנשימה, אבל אין ללמוד מזה כלל לסתם גוסס שמיעוט החיים שיש בו הוא חיות עצמית ובכה"ג אין שום היתר, אולם עדיין אין הדברים מובנים אצלי, שהרי בתשובה האמורה הציץ אליעזר בנה ולמד את היתרו מדברי הרמ"א בסימן של"ט המדבר על גוסס, ולא מדבר על מי שאין לו חיות עצמית כלל, וא"כ מדוע שהיתר זה לא יהיה תקף גם לגבי גוסס? ואף אם תמצי לומר שניתוק חולה שיש לו חיות עצמית ממכונת ההנשמה הרי הוא מעשה בידיים של רציחה משא"כ כאשר אין לו חיות עצמית, אך מ"מ עדיין יש לנו ללמוד מדברי הרמ"א שמותר לנו להימנע מלהצילו, ובתשובות האחרות של הציץ אליעזר אינו נותן שום פתח של היתר, וכותב שלא להימנע משום פעולה, ובכלל איך יתרץ הציץ אליעזר את הסתירה הנ"ל בין הרמ"א ביו"ד סימן של"ט למה שמבואר באו"ח סימן שכ"ט? וצ"ע לי בשיטתו של הציץ אליעזר שהיה אחד מהמומחים שבדורנו בענייני הלכה בכלל, ובענייני הלכה ורפואה בפרט (שוב ראיתי בחלק י"ד סימן פ"א שהציץ אליעזר עומד על שאלות אלו, אך מה שמיישב שם שדברי הרמ"א ביו"ד סימן של"ט אמורים על גוסס שאין לו חיות עצמית, אינו מתיישב על דעתי הענייה ועדיין הדברים צריכים בירור [עכ"פ בדברי הציץ אליעזר הללו מצאנו דרך נוספת ליישב את הסתירה המובאת לעיל ובצירוף דברי השבט הלוי המובאים לעיל בהערה כ', ובצירוף דברי שו"ת בית יעקב לעיל הערה כ"ה לחלק בין גוסס למרוצץ, יוצא בסיכומו של דבר ו' דרכים שנאמרו ע"י רבותינו האחרונים ליישב דברי הפוסקים אהדדי]) ויש לציין שהגר"י זילברשטיין שליט"א בשיעורי תורה לרופאים חלק ג' סימן ר"ב נראה שהולך בשיטתו של הציץ אליעזר שאין כל היתר בדבר.

 

[29] על פי ההלכה חולה שכבר הגיע למצב גסיסה אינו יכול לשרוד יותר מג' ימים, כמבואר בשו"ע יו"ד סימן של"ט סעיף ב' שמי שאמרו לו ראינו את קרובך גוסס לפני ג' ימים צריך להתאבל עליו, וע"ע בבית שמואל אבן העזר סימן י"ז ס"ק י"ח וס"ק צ"ד (ועיין בהגהות דגול מרבבה שם) וסימן הגסיסה מבואר ברמ"א פעמיים הן בחושן משפט סימן רי"א סעיף ב' והן באבן העזר סימן קכ"א סעיף ז' שמעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה (קצף לבן מהפה) וכיום פעמים רבות שקשה להגדיר מתי החולה הגיע לכלל גוסס, ופעמים רבות שכבר אמרו הרופאים שזה עניין של שעות מעטות עד שנשמתו תצא, ובסוף לא היה הדבר כן, ולא נפרדה הנשמה מן הגוף אלא לאחר ימים מספר.

[30] ואף שבגוסס אסור לגעת, והנגיעה עצמה יכולה לקרב את מיתתו כמבואר בגמ' במסכת שבת דף קנ"א עמוד ב' שהגוסס דומה לנר שהולך ודועך ואם ניגע בו מיד יכבה, כך גם נשמתו של הגוסס, וכן נפסק להלכה בשו"ע יו"ד סימן של"ט סעיף א', ואם כן היאך אנו יכולים לעשות פעולות לרפואתו הכרוכות בנגיעה ובהזזת הגוסס? כבר כתבו הפוסקים שנגיעה שהיא לצורך הצלת הנפש אפילו לשעה קלה – לית לן בה – עיין פס"ת סימן שכ"ט הערה 29.

[31] הנה החוק מגדיר חולה הנוטה למות, חולה כזה אשר הרופא האחראי קבע לגביו שהוא סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו – אף אם יינתן לו טיפול רפואי – אינה עולה על ששה חודשים, ועיין בשו"ת מנחת אשר חלק א' סימן קט"ו אות ב' (החוק מבדיל בין 'חולה הנוטה למות' ל'חולה סופני' שהוא חולה אשר כבר כשלו כמה ממערכות גופו החיוניות ותוחלת חיים – גם אם יינתן לו טיפול רפואי – אינה עולה על שבועיים).

[32] אך מכל מקום גם באופן כזה מוטל עלינו ליתן לחולה מזון וחמצן הדרוש להמשך קיומו הבסיסי – שו"ת מנחת שלמה חלק א' סימן צ"א, וספר הצלת נפשות שם אות י"ב והוסיף וכתב 'ואין נכלל בזה הנשמה או החייאה באופן מלאכותי זה נידון כפעולת הצלה מחודשת, אלא"כ יש אפשרות שע"י פעולות אלו יתאושש הגוסס ויחזור לעצמו דבכה"ג בודאי דרמי חיובא למיעבד הכי'.

[33] כמבואר לעיל שלכל נשמה יש זמן קצוב בעולם הזה וצריכה היא להשלים את ימיה ואת שנותיה.

[34] ועיין שו"ת שבות יעקב חלק ג' סימן ע"ה שכתב וז"ל: 'הואיל שדין זה הוא דיני נפשות ממש וצריך להיות מתון מאוד בשאלה כזו מש"ס ופוסקים בשבע חקירות ובדיקות כי כל המאבד נפש אחת מישראל וכו' וכן להיפך המקיים נפש אחת כאלו קיים עולם מלא וכו' עכ"ל. ובשו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב' סימן ע"ד כתב וז"ל: 'אבל עצם הנידון הוא הוא דבר גדול מאד בין מעצם הכרעת הדין שהוא דבר גדול ובאחריות הרבה בכל ענין שצריך עיון גדול מאד, ובין מצד שהנידון הא הוא בעניני פקוח נפש וחיי האדם ממש, וצריך לקבץ כל ת"ח שאפשר ובצרוף רופאים מומחים ששייך שיהיו שם שאז יש לקוות שהשי"ת יתן דעה להורות בענין חמור כזה' עכ"ל.