אשת איש שזינתה תחת בעלה ונתגרשו ובאים להנשא שנית אתו קמן בני זוג שהתגרשו כדת ונפשם לשאו'ל הגיעה להתירם לחזור ולהינשא זה לזה, למרות שהאשה סרכה דרכיה בעודה נשואה. תיאור העובדות: הצדדים נישאו כדת משה וישראל ביום כ"ד אייר תשס"ח (29.5.2008) והתגרשו אזרחית בצרפת. ביום ל' ניסן תשע"א (4.5.2011) הוגשה בקשה לסדור גט בבית הדין ואכן הגט נמסר כדת ביום כ' בסיון תשע"א (22.6.2011) בבית הדין באשדוד. והנה עוד בטרם ימלאו ימי ההבחנה, בקשו הצדדים בתאריך י"ט באלול תשע"א (18.9.2011 תיק מספר ) כי בית הדין יתיר להם לחזור ולהינשא. לדבריהם כבר לאחר הגרושין המשיכו לחיות יחד. מברור שערך בית הדין עולה כי המבקש אינו כהן, אך האשה זינתה תחת בעלה במהלך הנישואין. רבם של הצדדים הרב א. ב. התלווה אליהם לבית הדין ושמש גם כמתורגמן. הרב סיפר לבית הדין כי האשה זנתה תחת בעלה בתקופת הנישואין, בעלה האמין לה שזנתה אך סלח לה על כך. הצדדים המשיכו בחיים המשותפים עוד כמה שנים לאחר מכן, ובסופו של דבר התגרשו מסיבות אחרות. כאמור אחר הגירושין בקשו הצדדים לחזור ולהינשא זה לזה למרות אותו מעשה שהיה, אך אדהכי והכי זנחו הצדדים את תביעתם, ואף הודיעו כי נפרדה דרכם, ומשכך התיק נסגר כבקשתם. עם זאת, בשעת מעשה אמרתי אשנה פרק זה אם ניתן למצוא פתח להתירם להינשא או שמא נסתם הגולל ואין כל מקום להתירם ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה, ואציגה נא בזה מה שכתבתי בס"ד לעשות בהם משפט כתו'ב. דיון והכרעה: נאמנות האשה שזינתה בזמן הזה. שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. חזרת הבעל מנאמנות שהאמין לאשה. המוציא את אשתו משום שם רע. א. נאמנות האשה ובעלה בזמן הזה מבואר בשנה בנדרים (צ:) דאף שבראשונה היו אומרים שהאומרת טמאה אני לך תצא שלא בכתובה, חזרו לומר שאינה נאמנת בלי ראיה לדבריה דשמא עיניה נתנה באחר ע"ש. וכן פסק בשולחן ערוך (סימן קטו סעיף ו) זה לשונו: אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר .... ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, הרי זה חייב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה. וכיוצא בזה מבואר בשולחן ערוך (סימן קעח סעיף ט) שפסק: לא קינא לה ובא עד אחד ואמר לו זינתה והיא שותקת, אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו. הגה והוא הדין אם היא עצמה אומרת לו שזנתה כמו שנתבאר לעיל (סימן קטו סעיף ו). והוסיף הרמ"א יש אומרים כי בזמן הזה שיש חרם דרבנו גרשון שלא לגרש אשה בעל כורחה יש לחוש שאומר שמאמינה כדי שיוכל לגרשה ולהפטר מחרם דרבנו גרשון ואומר שמאמינה אף על פי שאינו מאמין וחיישינן שמא נתן עיניו באחרת. והביא שם שלוש מחלוקות בדבר. יש אומרים דכיון שאינו נאמן שמאמינה דשמא עיניו נתן באחרת, מנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם רבנו גרשון. והוא הדין בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה. ויש אומרים דכופין אותו ומשמש עמה אף על פי שמאמין לדברי העד או לדברי האשה אם חזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים. ויש חולקים וסבירא להו דבכל ענין ואף בזמן הזה נאמן הבעל לומר שמאמינה. ולכאורה, מאחר ומרן השולחן ערוך סתם ולא חילק כלל בדבר, יש ללמוד מסתימת דבריו שאף בזמן הזה נאמן הבעל לומר שמאמינה. ונראה פשוט דמרן השולחן ערוך אזיל לטעמיה שכתב (סימן א סעיף י) כי רבנו גרשון לא החרים אלא עד סוף האלף החמישי, ונמצא שהאידנא אין חרם דרבנו גרשון ולכך אין לחוש שהבעל מאמינה כדי להיפטר מחרם דרבנו גרשון, שהרי בלאו הכי אין עליו חרם זה. ומעתה נאמן הבעל לומר שמאמין לדברי אשתו בכל ענין ולכן מרן בשולחן ערוך לא חילק כלל בדבר. אמנם זה אינו, וכמבואר בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 77) דאף כשהזוג מבני עדות המזרח שלא קיבלו על עצמם חרם דרבנו גרשון, מכל מקום גם בזה אין הבעל נאמן לומר שמאמין לאשתו. ושתי תשובות בדבר, חדא שהרי כבר נשבע בתקיעת כף שלא יגרשנה על כרחה, ושבועה זו דמי לחרם דרבנו גרשון ושמא טוען הבעל שמאמין לאשתו כדי להיפטר משבועה זו. וגדולה מזו כתב רבינו יונה נבון בספרו נחפה בכסף (חלק ב אבן העזר סימן יב) דאף שנחלקו הפוסקים אם הבעל נאמן לומר שמאמין לאשתו במקום חרם דרבנו גרשון, אך לכולי עלמא אין הבעל נאמן שמאמין לאשתו במקום שיש שבועה, שספק שבועה להחמיר. וכיוצא בזה כתב המהרשד"ם דבפלוגתא דרבוותא כשיש שבועה אזלינן לחומרא, וכן מבואר בתשובת הראנ"ח שבספר מים עמוקים (סימן כא) וכן דעת הגאון דבר משה (חלק ג אבן העזר סימן י) וע"ש שציינו לפוסקים נוספים שכתבו כן. וכן יש ללמוד מדברי מרן החיד"א בתשובת חיים שאל (חלק ב סימן מה) גבי הנושא אנוסת עצמו ואחר כך טוען שזינתה, דאינו נאמן לשוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא, כיון דאיסור לא יוכל לשלחה קאי עליו ושמא אומר שמאמינה כדי להיפטר מהאיסור דלא יוכל לשלחה ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין, דאף הנשבע שלא לגרש אשתו אינו נאמן לומר שמאמין לאשתו שזינתה במקום איסורא דאורייתא. זאת ועוד, דאף לולא חרם דרבנו גרשון ואף לולא השבועה שלא יגרשה בעל כרחה, אכתי יש לומר שאין אדם נאמן כשטוען שמאמין לאשתו שזינתה, משום דהאידנא אין אדם רשאי לשאת שתי נשים ויש לחוש דאף שאינו מאמינה מכל מקום בשנותו את טעמו ואומר שמאמינה כדי שיוכל לגרשה ולהפטר ממגבלות החוק, ולפיכך גם לדעת מרן יש לומר שאינו נאמן לומר שמאמינה ע"ש. וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף רלז) שכתב: ראובן נשא אשה ... ויצא קול שנתן עיניו באחרת ... ומפני שיש חוק מצד המלכות להיות כל מגרש בלתי רצון האשה ואביה אחת דתו להמית לבד מאשר יעקרו נשואיו מצד דתו בטענת איסור ... וכשראה שכל זה לא עלה בידו אמר שהוא עצמו ראה שזנתה. תשובה אין לבית דין לאוסרה עליו בטענותיו ... דמשום דאינו ראוי לגרש כי אם מדעת בית דין שקורי משקר בכל מה שיאמר ... דכיון שאינו יכול לגרש אלא מדעתה וכל דאגיד בה לא יהבו ליה אחריתי לפיכך חוששין כמו שחששו באומרת טמאה אני לך. וכל שכן בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזר לגרש את זו. עיין שם. ולפי דרכנו למדנו שאף לדעת מרן שהאידנא אין חרם דרבנו גרושין אכתי יש לומר שאין אדם נאמן לומר שמאמין לאשתו שזינתה מאחד משני טעמים או משום שנשבע שלא ישא אחרת עליה או משום שאינו יכול לגרשה בעל כרחה ולפיכך מסתתר הוא מאחורי טענה שזינתה על מנת לגרשה שלא כדין ולכך אינו נאמן. איברא, דהכא שהאמינה וכבר נעשה מעשה שגרשה מגרעות נתן, וכמבואר כגון זה ברמ"א שכתב (סימן קטו סעיף ו) : אשה שאמרה לבעלה שזנתה אף על פי שאינה נאמנת, אם עמד וגירשה אסור להחזירה ואפילו אם החזירה יש לחוש. ולפי זה יש לומר דבנדון דידן שכבר עמד וגירשה לא יוכל עוד לשוב לקחתה. והנה מקור דברי הרמ"א מתשובת מהר"ם פדואה (סימן לד) שכתב: אם עמדה בהודאתה ... אין דעתי מסכמת להתירה לו כלל, כי זיל בתר טעמא של משנה אחרונה דשמא עיניה נתנה באחר, וזו טרם שחזר לקחתה אם היא עדיין בהודאתה בטל טעם זה כי אם עיניה נתנה באחר או שמאוס עליה מטעמים הנזכרים, מי הכריחה עתה לשוב להיות לו לאשה, הלא היתה ברשותה אז ועם כל זה היא קיימת בדבורה הראשון שזנתה תחתיו, ותהיה נאמנת כמשנה ראשונה לדעתי. את כל אלה אמרתי בחפזי. ולפי דרכנו למדנו, שאם אחר שהתגרשה מבעלה עדיין עומדת בדיבורה שנאסרה עליו נאמנת היא בזה, וכפי שבאר המהר"ם פדואה דבזה לא חיישינן שאמרה כן משום שעיניה נתנה באחר, שהרי אחר הגרושין בלאו הכי מותרת היא לאחר ומי הכריחה לעמוד בדעתה שזינתה, אלא ודאי קושטא קאמרה. ומזה דקדק בחלקת מחוקק (סקכ"ח) שדווקא בעומדת בדבריה כלומר שאף אחר שגירשה טוענת ומודה שזינתה, בזה כתב הרמ"א דאחר שגירשה אסור להחזירה וכמבואר, אבל אם אחר שגירשה חזרה מדבריה הראשונים ואומרת טהורה הייתי ונותנת אמתלא לדבריה הראשונים שאמרה טמאה אני אז מותר להחזירה. וכן הסכים הבית שמואל (סקל"א). ולפיכך אילו היתה האשה לפנינו מצהירה כי מעולם לא נטמאה, והיתה נותנת אמתלא ברורה לדבריה מדוע אמרה תחילה שנטמאה היה מקום להתיר למבקש לשוב לקחתה לו לאשה. הן אמת, דהרב פתחי תשובה (סקל"ו) הביא תשובת הנודע ביהודה (סימן יא) שפקפק בזה ולדבריו אף אם תתן אמתלא לא יוכל בעלה לשוב לקחתה, לפי שהבעל האמינה ומתוך זה עשה מעשה וגרשה, ואין אמתלא מועילה במקום שנעשה מעשה כמבואר ביורה דעה (סימן קפה) ושוב צידד דאפשר דלא חשיב זה מעשה לפי שאין הגירושין עצמם מורים שזינתה וע"ש. אמנם מדברי החלקת מחוקק והבית שמואל הנזכרים מוכח דמהני אמתלא בכל ענין וכן הסכמת החתם סופר (אבן העזר סימן עו) והכתב סופר (סימן י), וכן מבואר בדברי חיים (חלק ב סימנים ב – ג) ובשו"ת בית אפרים (אבן העזר סימן א), וכן עשו מעשה בפסקי דין רבנים (כרך יא עמוד 315) ע"ש. זאת ועוד, כבר כתב בשו"ת שמע שלמה (חלק א סימן י), דבכגון זה גם לדברי הנודע ביהודה יש לומר דמהני האמתלא, ומצי להחזירה. דעד כאן לא קאמר הנודע ביהודה שאחר שעשה מעשה לא מהני אמתלא להחזירה, אלא דווקא כאשר עמד וגרשה מחמת שהאמין לדבריה, וכן מדוקדק בדברי הרמ"א האשה שאמרה לבעלה שזנתה – אם עמד וגרשה כלומר מחמת סיבה זו, נמצא שחיזק את דבריה וגלי אדעתיה שהאמינה ולכך אסור להחזירה, אבל כאשר התגרשו אחר זמן רב, מחמת סיבות שהזמן גרמן ולא מחמת שנאסרה, יש לומר דגם לדברי הנודע ביהודה נאמנת באמתלא. ודקדק כן מדברי השיבת ציון (סימן עד) ע"ש. וע"ע בדברי הרב אמירה נעימה (אות א מאמר ג) ע"ש. איברא דצריך ביאור טובא, אמאי כתב הרמ"א דאחר שגרשה אם החזירה יש לחוש, והרי על כרחך מיירי שהחזירה ללא שנתנה אמתלא לדבריה, דהרי אם נתנה אמתלא לדבריה מותר לכתחילה להחזירה, ומדכתב הרמ"א 'אם החזירה יש לחוש' מוכח שהחזירה ללא שנתנה אמתלא, ואם כך אמאי כתב רק 'יש לחוש' ולא כתב לאסור. ומהר"א ששון בתורת אמת (שם) כתב שבדבר זה שגרש אשתו בטענה שזינתה והחזירה ללא אמתלא נחלקו התוספות והר"ן בנדרים (צ:) ואכן לדעת התוספות גם אם אחר שגרשה עומדת בדבריה שנטמאה, אפילו הכי מותר להחזירה. דתנן במשנה (שם) בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך ... חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. והקשה הר"ן (שם) דמאחר ומדינא נאמנת אשה לומר שנטמאה ואסורה לבעלה, האיך התירו אותה חכמים משום חשש שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, וכי איסור שבה להיכן הלך? וכתב ליישב זה לשונו: יש מי שתירץ דאף על גב דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום עשה, דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה. והרשות בידם לעשות כן. ונמצא שאכן האשה נאמנת לומר שנטמאה אך חכמים עקרו את דבריה כדי שלא תתן עיניה באחר. וכן כתבו גם הריטב"א והרשב"א (שם) וכיוצא בזה כתבו התוספות (שם) 'דכיון שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר, יש כח ביד חכמים לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת'. אמנם הר"ן שם פקפק בטעם זה וכתב לבאר דבריהם וזה לשונו: ולדידי לא קשיא לי, דכי היכי דאמרינן בכמה דוכתי (גיטין לג.) דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, הכא נמי הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומשום הכי שריא לבעלה .... ואחרים תרצו ... דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו, אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמוה אדינא עיין שם. ולפי דרכנו למדנו, שנחלקו בדבר זה רבותינו הראשונים אמאי האשה שאמרה נטמאתי מותרת לבעלה, ולדעת התוספות מהתורה האשה אכן נאמנת שנטמאה ואסורה לבעלה, אלא דמדרבנן אינה נאמנת ומותרת או משום דעקרו רבנן את דבריה או משום דאפקעינהו רבנו לקידושין, ונמצא דאף אם נאמין לדבריה שנטמאה, באותה שעה פנויה היתה. ובלכתך בדרך הזו יש לומר שאף אם גרשה בעלה ועדיין עומדת בדבריה שנטמאה, מצי בעלה לשוב לקחתה דהרי אפקעינהו רבנן לקידושין ונמצא שמעולם לא נאסרה על בעלה לפי שבאותה שעה פנויה היתה. אמנם, לדעת הר"ן בשם אחרים, מהתורה אין האשה נאמנת שנטמאה ומותרת לבעלה, משום דאינה יכולה להפקיע עצמה משעבוד בעלה, רק רבנן במשנה ראשונה תקנו לאסרה כיון דמזלזלא בנפשה ודאי שכך היה, אך אחר שראו דיש לחשוש שעיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא שאינה נאמנת כלל לפי שמשועבדת לבעלה. ולפי תרוץ זה, אם אחר שגרשה עדיין עומדת בדבריה שנטמאה, נאמנת ואסורה לבעלה. שדווקא בעודה נשואה אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה אבל אחר שגרשה כבר אינה משועבדת לו כלל, ולא חשיב כמפקעת עצמה מבעלה ולכך נאמנת. ומעתה אתי שפיר דברי הרמ"א שכתב 'אם עבר והחזירה יש לחוש' ולא החליט הדבר לאיסור, שהרי כאמור תליא מילתא בתרי טעמי, שלדעת התוספות גם כשעומדת בדבריה מותר לבעלה להחזירה דאפקעינהו רבנן לדבריה או לקידושין ונמצא שפנויה היתה כשנטמאה. אכן לדעת הר"ן אם עומדת בדבריה נאמנת שנטמאה לפי שכבר אינה משועבדת לבעלה ואסורה לבעלה. והרמ"א לא הכריע בדבר ולכך דקדק וכתב 'אם החזירה יש לחוש' כלומר דאף שלדברי התוספות אין לחוש בדבר, אך לדינא יש לחוש לתרוץ הר"ן וכמבואר. גם בתשובת שיבת ציון (סימן עד) העיר כן על הרמ"א דמאחר שעמד וגירשה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואמאי סיים הרמ"א 'אם החזירה יש לחוש' דמשמע מדבריו שהוא רק חששא והלכה רופפת אם מותר לקיימה או לא, אדרבה היה לו לפסוק שאף אם החזירה אסורה עליו וחייב לגרשה שנית. וכתב שם לבאר על פי דברי התוספות (שם) שכתבו לחדש: ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שויא לנפשיה חתיכה דאסורא ואפי' תחזור בה האשה ותאמר באונס היה ומבואר בדבריהם, שאם אמרה האשה שנטמאה והבעל האמין לה שוב לא יוכל להחזירה אף אם תתן אמתלא דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. אמנם הרב שיבת ציון (שם) כתב שכל זה דווקא לדעת התוספות, אכן לדעת הר"ן יש לומר דאף שהאמין לה תחילה אם נתנה אמתלא לדבריה יוכל לחזור בו וכמו שביאר שם זה לשונו: ונראה לי דהתוספות לשיטתייהו ... דלתירוץ התוספות שהאשה נאמנת מן התורה לאסור עצמה על בעלה באומרת טמאה אני לך, רק החכמים במשנה אחרונה עקרו לדין תורה שלא תהיה אשה נותנת עיניה באחר ומפקעת עצמה מבעלה ואמרו שאינה נאמנת ועקרו לקידושין מתחלה מיניה. ולפי זה התוספות לשיטתייהו שפיר כתבו דאם הבעל אמר שמאמין לדבריה שוייה לנפשה חתיכה דאיסורא ואסורה עליו. דכיון שמדין תורה האשה נאמנת לומר טמאה אני לך רק שחכמים במשנה אחרונה עשו תקנה לטובת הבעל שלא תהיה ביד האשה להפקיע עצמה מבעלה עקרו הקידושין למפרע שתהיה פנויה מעיקרה שלא נאסרה על ידי זנות, וכל זה אם הבעל שותק ורוצה בתקנת חכמים שהיא לטובתו אבל אם הבעל אמר שמאמין לדברי האשה ואינו רוצה בתקנת חכמים של משנה אחרונה בזה לא עקרו רבנן הקידושין מיניה ונשאר הדין תורה שתהיה נאמנת לאסור עצמה עליו והיא אסורה עליו מדין תורה כיון שהבעל אומר אי אפשי בתקנת חכמים ושפיר כתבו תוספות שהיא אסורה עליו ואפילו תחזור האשה ותאמר שבאונס היה שוב לא מהני אמתלא לבעל כיון שכבר נאסרה עליו מדין תורה .... דאמתלא מהני לברר שלא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל בזה שהבעל האמין לה מתחלה ... והיה כוונתו שתהיה אסורה עליו אין כח ביד האמתלא לעקור מה ששוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. אכן לפי תירוץ הר"ן דמדין תורה אין האשה נאמנת לאסור עצמה על בעלה אם כך אין במה שהאמין הבעל לדברי האשה נאמנות מדין תורה רק מכח חשש שמא קושטא קאמרה שזינתה, בזה שייך לומר דאין זו שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא הואיל והוא רק מספק שמא זינתה, ומדין תורה אין נאמנות לאשה בזה, ודוק היטב בסברא זאת. אמור מעתה, שהאומרת שנטמאה ובעלה האמינה וחפץ אחר זמן להחזירה תליא מילתא בתרוצי התוספות והר"ן. שלדעת התוספות מהתורה האשה נאמנת ואסורה לבעלה אלא שרבנן אפקעינהו לקידושין כדי להתירה לבעלה, וממילא כשאומר שמאמין לה שנטמאה הוה כאומר אי אפשי בתקנת חכמים לעקור הקידושין, ואכן בזה לא עקרו רבנן את הקידושין וקיימא אדין תורה שהאשה נאמנת לאסור עצמה לבעלה. אכן לדעת הר"ן דמהתורה אין אשה נאמנת לומר שנטמאה להפקיע עצמה מבעלה, לפיכך גם אם הבעל יאמין לדבריה לא חשיב שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא והאשה עדיין מותרת לבעלה, כיון שרבנן אסרוה רק מספק דשמא זינתה אך מהתורה אין לה נאמנות כלל. וכתב שם דכיון שאין לנו הכרעה בין שני התירוצים שפיר עולים דברי הרמ"א כהוגן ואין בהם נפתל ועיקש, ומשום הכי כתב הרמ"א בעבר והחזירה יש לחוש ולא החליט הדבר לאיסור, משום דמיירי שהבעל האמין לה שנטמאה ולכך עמד וגרשה ואחר זמן חפץ להחזירה, ובזה כתב הרמ"א 'אם החזירה יש לחוש' כלומר דאף שלדברי הר"ן אין לחוש בדבר ואין בזה שוויה אנפשיה לאיסורא, אך לדינא יש לחוש לדברי התוספות דאם האמין לדבריה חשיב דשוויה אנפשיה לאיסורא ואסורה לבעלה, וכמבואר. נמצא שבכל אחד משני התרוצים איכא קולא וחומרא, שלדעת התוספות שמהתורה האשה נאמנת שנטמאה ורק מדרבנן אינה נאמנת דאפקעינהו רבנן לקדושין, לכך גם אם אחר הגירושין עומדת היא בדבריה שנטמאה, מותרת היא לבעלה שהרי פנויה היתה באותה שעה. אמנם מאידך כאשר הבעל מאמין לה שנטמאה יש לאוסרה עליו דשוויה אנפשיה לאיסורא. ולתרוץ הר"ן הוה איפכא, שהרי מהתורה אין האשה נאמנת לומר שנטמאה משום דמשועבדת לבעלה, ורק רבנן חשו לאוסרה ולבסוף אוקמוה אדינא שאינה נאמנת משום חשש דעיניה נתנה באחר. ומעתה, אם אחר הגירושין עומדת היא בדבריה שנטמאה יש לאוסרה על בעלה שהרי כבר אינה משועבדת לו, ומאידך אף כשהבעל מאמין לה לא חשיב דשוויה אנפשיה לאיסורא שהרי מהתורה מותרת היא וכמבואר. ומהכלל אל הפרט. בנדון דידן, אילו האשה היתה עומדת בדבריה שנטמאה והבעל לא היה מאמינה היה מקום להתירה על פי תרוץ התוספות דאפקעינהו רבנן לקידושין ונמצא שגם לדבריה שנטמאה פנויה היתה ומותרת לבעלה. אך מאחר והבעל מאמין לדבריה יש לאוסרה לבעלה על פי תרוץ התוספות גופיה, דבזה שוויה אנפשיה לאיסורא. וכן יש לומר איפכא, אילו האשה לא היתה עומדת בדבריה אף שהבעל היה מאמין לדבריה הראשונים היה אפשר להתירה לבעלה על פי תרוץ הר"ן דאף שהבעל מאמינה לא חשיב דשוויה אנפשיה לאיסורא לפי שמהתורה היא מותרת לבעלה, אך מאחר והאשה עומדת בדבריה יש לאוסרה לבעלה על פי תרוץ הר"ן גופיה שהרי כבר אינה משועבדת לבעלה. נמצא שממה נפשך בנדון זה יש לאסור את האשה לבעלה מאחר וגם האשה עומדת בדבריה וגם הבעל מאמין לדבריה שזינתה. ב. שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא דאכתי יש לדון ולהתיר את האשה לבעלה על פי דברי רבנו החתם סופר בתשובת אבן העזר (חלק א סימן עח והובא בפתחי תשובה סימן קטו סקכ"ה) דאף כאשר הבעל מאמין לדברי אשתו אין אשתו נאסרת עליו אלא אם כן יודע הוא שבזה שמאמין לדבריה תיאסר אשתו עליו, אבל אם האמין לה אך לא ידע שבזה תיאסר אשתו עליו, ועכשיו שאומרים לו כן טוען אילו ידעתי שכך הדין נותן, לא הייתי מאמין לה, בזה שפיר מצי לחזור בו ממה שהאמין לה. וביאר שם בתשובה טעמא דמילתא וזה לשונו: הנה האי גברא שאלו אותו אם מאמין לאשתו, ואלו היו אומרים לו דע שאתה כהן ותיאסר אשתך עליך האתה מאמין שאינה נותנת עיניה באחר, והיה אומר אני מאמין הרי שוויה נפשיה חתיכה דאיסורא, אך הם שאלו אותו סתם האתה מאמין ויש לומר ב' דברים או מכח בלבול דעתו וצרתו כמבואר בשאלה לא נתן על לבו שהוא כהן ושתיאסר אשתו עליו ... אך עתה כשנודע לו שתיאסר עליו ואיכא למיחשדה שנתנה עיניה בגירושין שוב באמת איננו מאמין לה. או נימא שגרם לו בלבול דעתו וידע והבין שאלת בית דין, ואמר שמאמין שלא שיש לחשוד כשרה בנשים שתתן עיניה באחר, אך כששמע שחז"ל חשו לזה שוב גם הוא אינו מאמין לה, נמצא מעולם לא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא להאמין לה נגד חשש חז"ל ... כי מובן הדבר שאם יודע לו שתיאסר עליו שוב לא יאמין לה ... ע"ש. ולפי דרכנו למדנו שרק כאשר הבעל מאמין לאשתו למרות שיודע הוא דבזה שמאמין לדבריה תיאסר עליו, רק בזה שייך שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, אבל כשלא ידע את ההשלכות הנובעות מדבריו שמאמין לה, מצי לחזור בו ולומר ששוב אינה נאמנת עליו שנאסרה לו. ואף שאין ראיה לדבר, מכל מקום זכר לדבר מדברי השולחן ערוך (סימן פ סעיף א) שפסק, מי שטוען בבית דין טענה אחת ונתחייב בה, אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה. וביאר הכנסת הגדולה (שם הגב"י אות ה) דהיינו דווקא כשהטוען עצמו יודע שנתחייב בטענה זו ולכך לא מצי לחזור בו, אבל כשטוען טענה שהוא סובר שפוטר את עצמו בה, אף על פי שהדין לחיוב יכול לחזור ולטעון ע"ש. והכא נמי יש לומר כן, דמאחר שכשאמר שמאמין לדברי אשתו לא ידע שבזה תיאסר עליו, וכשנודע לו הדבר טוען ששוב אינו מאמין לה דטענתו טענה, לפי שבטענה ראשונה לא ידע שתיאסר עליו בזה ומצי לחזור ולטעון, וכדברי רבנו החתם סופר, מילתא בטעמא. וכיוצא בזה כתב בקצות החושן (סימן פ סק"ב) בשם תשובת שב יעקב (אבן העזר סימן ב אות ג) דלא שייך לומר שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, אם לא ידע דהוא איסור ע"ש. ואף שהקצות שם פקפק בדבר זה, היינו משום דאזיל לטעמיה דשוויה אנפשיה הוא משום נאמנות האדם על עצמו, וכמו שהאריך בזה (סימן לד סק"ד), וכיון שדבריו כמאה עדים אין לחלק אם ידע שבדבריו יחול איסור או לא. אבל החתם סופר שכתב (סימן עח), דלא שייך שוויה אנפשיה לאיסורא בכהאי גוונא, אזיל לטעמיה בתשובה (סימן קא) דביאר שם דשוויה אנפשיה היינו כנדר דכשאדם מחזיק זה לאיסור, אז קיבל על עצמו שיהיה אסור לו, ובכלל שבועות הר סיני הוא, וענין קבלה הוא נדר דאורייתא כמו קבלת תענית ... ע"ש. ומעתה יש לומר דכל שלא ידע שהוא אסור הרי אין כאן קבלת איסור ולכך הכריע החתם סופר בתשובה (סימן עח) דהטוען שלא ידע שתיאסר אשתו עליו אם יאמין לדבריה, מצי כעת לומר שאינו מאמין לדבריה, דהוי כקבלת נדר בטעות. וכיוצא בזה נפסק בבית הדין בנתניה (תיק מספר 053972436-64-1 ואחר זמן נדפס פסק הדין בשו"ת בדבר משפט סימן כה), כאשר הבעל טען בשעת הגרושין כי אשתו זנתה עם פלוני והאשה שתקה, ואחר זמן חפצה להינשא לאותו פלוני בטענה ששתיקתה אינה כהודאה, ובית הדין שם התירה להינשא לפלוני דאפילו אי נימא ששתיקתה כהודאה, היינו דווקא אילו ידעה את תוצאות שתיקתה שתיאסר על פלוני, מה שאין כן כשלא ידעה את ההשלכות הנובעות משתיקתה אין זה כהודאה. ועיין שם שפלפלו בדבר (וראה מה שהאריך בזה בדבר משפט שם). ולפי האמור, יש ללמוד כן גם מדברי רבנו החתם סופר כמבואר. והלום מצאתי בס"ד בפסקי דין רבניים (חלק ב עמוד 142 והלאה) שסמכו למעשה על דברי השב יעקב הנזכר, שכאשר הבעל לא ידע שהאשה תיאסר עליו אם יאמין לדבריה אין האשה נאסרת עליו בזה, ולא שייך בזה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. והאריכו שם הרבה בדין שוויה אנפשיה אי הוה משום נאמנות או משום נדר, וכתבו דאפשר שהשב יעקב סבירא ליה דשוויה אנפשיה הוא משום נדר, וכדברי החתם סופר (תשובה קא) ולכך כשהבעל לא ידע שתאסר אין כאן נדר ולא שוויה אנפשיה לאיסורא ע"ש. והנה בפסק הדין שם לא הזכירו שם את תשובת החתם סופר (חלק א סימן עח) דסבירא ליה להדיה כדעת השב יעקב, ואדרבה יותר היה להם להוכיח מדברי החתם סופר גופיה דאזיל לטעמיה שכתב (סימן קא) דשויה אנפשיה הוא משום נדר ולכך כתב (סימן עח) שכשלא ידע שאשתו תיאסר עליו אין כאן נדר והוה כנדר טעות שאין האשה אסורה עליו, וכמבואר. אמור מעתה ה'ן שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, שכאשר לא ידע שאם יאמין לאשתו תיאסר עליו אינה נאסרת לו, ועליהם ודאי יש לסמוך וכן עשו מעשה בפסקי הדין הנזכרים, והרי זה כמבואר. ג. אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות זאת ועוד אחרת, בנדון דידן הצדדים חזרו לחיות יחד אחר הגרושין, ואם ירצו כעת להיפרד יצטרכו גט פיטורין כמבואר בשולחן ערוך (סימן קמט סעיף ה) דהמחזיר גרושתו אינו עושה בעילתו בעילת זנות. נמצא דהוה כמי שכבר החזירה ובכהאי גוונא אמרינן אם כנס לא יוציא כמבואר ביבמות (כה:) והוה כקידש, ולכך ניתן גם להתירם להינשא. וכן מבואר בשו"ת תעלומות לב (חלק ד סימן כה, הובא באוצר הפוסקים סקח"י) דכאשר מתיחדים לילה ויום אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, ובפרט כאשר מחזר אחריה לנושאה ודאי לשם קידושין בעל והיא מקודשת גמורה. והוה כמי שכבר החזירה, ובכהאי גוונא אמרינן אם כנס לא יוציא כמבואר ביבמות (כה:). ואף שיש חילוקי נוסחאות ואף הריב"ש היקל רק אחרי שכבר קידש, מכל מקום מאחר וצריכה גט להתירה לעלמא הוה כקידש, ואף בזה אם כנס לא יוציא עיין שם. ובמשי'ם חפשי מצאתי בשו"ת שמע שלמה (חלק א סימן י) שסמך על דברי התעלומות לב למעשה בנדון דידיה, והעלה שבני הזוג מותרים לחזור ולהינשא כדת משה וישראל בלא פקפוק ע"ש. ושוב ראיתי שגם הרב מקווה המים (חלק אבן העזר סימן מד) סמך על דברי התעלומות לב, והאריך שם לדחות דברי מי שפקפק בזה ע"ש. וכיוצא בזה כתב בציץ אליעזר (חלק טז סימן מב) ע"ש. ועיין עוד בשו"ת תבואות שמש (אבן העזר קכט – קלא) וי"ל. הן אמת, שמבואר ברדב"ז (ח"א סימן שנא והובא בפתחי תשובה סימן קמט סק"ב) שכשפרסה האשה נידה לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דממה נפשך אם נזהר הוא מאיסור נידה ממילא לא בעל, ואם אינו זהיר בנידה כיון שלא חש לאיסור כרת ודאי לא חש לבעילת זנות ע"ש. ולדברי הרדב"ז הכא נמי יש לומר הכא דאם הבעל חשש לדברי רבותינו בסוטה (כח.) דילפי מונטמאה שאסורה לבעל ולבועל, ממילא ודאי לא בעל, ואי לא חש לאיסור זה ודאי גם בעל לשם זנות ולא לשם קדושין, וממה נפשך לא חשיב ככנסה ולא יוכל להחזירה. אמנם זה אינו, שכבר הוכיח האבני מילואים (סימן לג סק"א) מתשובת הרשב"א (החדשות סימן קסב) דלא סבירא ליה כרדב"ז שהרי כתב הרשב"א דאף במקום שאסורה לבעל ולבועל אפילו הכי כיון שקידושין תופסים בה מהתורה, אם עבר ובא עליה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ע"ש. ולמד מדבריו האבני מילואים שאף כאשר האשה נידה כיון שקידושין תופסים בה אמרינן דגמר ובעל לשם קידושין ולא לשם זנות, ולא כרדב"ז ע"ש. ומעתה יש לומר, דאפילו אי נימא דאיכא איסורא שאסורה לבעלה ובועלה, מכל מקום כל היכא שהקידושין תופסים בה גמר ובעל לשם קידושין ולא לשם זנות, ושפיר הוה כעבר והחזירה שלא יוציא, וכמבואר. והרב אור שמח (הלכות גירושין פרק י הלכה יט) ביאר דעת הרמב"ם שרק במחזיר גרושתו אמרינן חזקה זו, לפי שלא מחמת חומר האיסור דבעילת זנות אמרינן חזקה זו שבעל לשם קידושין, אלא רק משום שבאשתו יש לתלות שאם חזר ובא עליה מתחרט הוא על הגט שנתן, וביאתו הינה לשם קידושין, ואין זה מחמת חומר האיסור. ולדבריו ברור שאף כאשר היתה האשה נדה אמרינן שבעל לשם קדושין, שהרי לא מחמת חומר האיסור אמרינן הכי אלא משום שיש לתלות שרצונו לחזור ולהתקשר עמה שתהיה אשתו, וחוזר בו מהגט, וכיון דבנידה תופסין הקדושין, ודאי בעל לשם קידושין. וכן מפורש באור שמח שם שדברי הרדב"ז המחלק אם היתה נדה באותה שעה או לא, אינם אלא לדברי הגאונים שאפילו בפנויה דעלמא אמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וטעמייהו משום חומר איסור דפנויה, ובזה יש מקום לחלק דהיכא שעבר על איסור חמור דנידה החמור תו לא איכפת ליה באיסורא דזנות ולא כוון לשם קדושין. אבל לשיטת הרמב"ם שרק במחזיר גרושתו אמרינן אין אדם עושה בעיתו בעילת זנות, שוב אין כאן מקום לסברא זו ולעולם חזר ובעל לשם קדושין מאחר ומתחרט הוא על הגט שנתן. אלא דאכתי יש לפקפק בזה מדברי השלטי גבורים שכתב (פרק מי שאחזו), נראה בעיני דגרושה מהנישואין שנישאת לאחר ונתארמלה, ואחר כך נתייחדה עם בעלה הראשון אינה צריכה ממנו גט, שאף אם בא עליה באותו יחוד אין בעילתו לשם אישות אלא לשם זנות, שאם יבעל לשם אישות הרי הוא לוקה שנאמר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ע"ש. ומבואר בדבריו, דמאחר וקיימא לן (קידושין עח.) המחזיר גרושתו קידש ובעל לוקה, בעל ולא קידש אינו לוקה, לכך ודאי אמרינן שאף אם בעל ודאי לא כוון לשם קידושין אלא לשם זנות, שהרי אילו היה מכוון לקידושין היה לוקה, ולכך בכהאי גוונא אמרינן אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ומעתה מקום יש בראש לומר דהכא נמי נימא גבי אסורה לבעל ולבועל, שמאחר ואילו יקדשנה ילקה על כרחך שאף אם בעל לא כוון לשם קדושין, וממילא יהיה אסור לכנסה דאין זה כעבר וכנס. אולם זה אינו, שדוקא במחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר, דאמרינן קידש לוקה בעל אינו לוקה, בזה יש מקום לומר שאכן לא כוון לקידושין כדי שלא ילקה. אבל גבי איסורא דאסורה לבעל ולבועל שפיר יש לומר שכוון לקדשה שהרי אפילו אם יקדשנה אין הבעל לוקה כלל וכמבואר ברמב"ם (פרק א מהלכות איסורי ביאה הלכה כב) שכתב המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אחר כך הרי זה לוקה עליה משום זונה. וביאר שם הרב המגיד וזה לשונו: דווקא כאשר בעלה כהן לוקה משום זונה, אבל אין ישראל שזינתה אשתו תחתיו לוקה על לאו זה, מפני שעיקר הלאו הוא למחזיר גרושתו אחר שהתארסה או שנשאת לאחר .... ואף על פי שחכמים דרשו בו שני דברים, מניעת חזרת הגרושה ומניעת לבא על האשה אחרי אשר הוטמאה דהיינו זינתה .... הוי ליה לאו שבכללות פירוש שהוא כולל שני דברים ואין לוקין עליו .... ופשוטו של מקרא המחזיר גרושתו לוקה אבל הבא על אשתו שזינתה אינו לוקה מחמת לאו זה ע"ש. ולמדנו מדבריו שבאיסור סוטה גם אם יתכוון הבעל לשם קידושין גמורין אין הבעל לוקה, ומעתה אין מניעה לומר שאכן כך היתה כוונתו וגמר ובעל לשם קידושין גמורין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שהרי אפילו אם יכוון לקידושין לא ילקה. ואין זה ענין למחזיר גרושתו שביאר השלטי הגברים דודאי אין כוונתו לקידושין, דשאני התם שאם יתכוון לקידושין יהיה חייב מלקות, ובזה אמרינן התם אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ומעתה הדבר ברור, שבנדון דידן שפיר אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שהרי אינו לוקה על זה, וודאי גמר ובעל לשם קידושין וחשיב כאילו עבר וכנס ולכך יש להתירם להינשא והרי זה בכלל המבואר בשולחן ערוך (סימן י סעיף ה) וברמב"ם (פרק י מגרושין הלכה יב-יג) כל אלו שאמרו לא יחזיר אם עבר והחזיר קודם שהתקדשה לאחר לא יוציא. ומקור הדין מבואר ביבמות (כה.) דאם כנס לא יוציא. הן אמת שהרב המגיד כתב לדון אי כניסה הוה דווקא בנישואין או אפילו קידושין לחוד הוה ככנס, וכן בבית שמואל (סימן י סק"ט) כתב שבירושלמי יש נוסחא מוחלפת בקידש ולא כנס אם מותר לכנוס, אך במסקנא כתב שכבר הכריע הריב"ש להיתר, שגם בקידש ולא כנס לא יוציא. אמור מעתה, בנדון דידן שגם אם יתכוון הבעל לשם קידושין גמורין אינו לוקה, יש לומר שכוון לקידושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והוה כעבר וכנס שלא יוציא ולכך יש להתירם להינשא וכמבואר. חזרת הבעל מנאמנות שהאמין לאשה וכל זה אמינא אף כאשר האשה והבעל עדיין מחזיקים בדבריהם שנטמאה והבעל מאמין לדבריה, דיש לומר שכיון שעבר וכנס לא יוציא. וכל שכן במקום שהבעל טוען שאינו מאמין עוד לדבריה דשפיר מצי לטעון אף על גב שהאמנתי לה בתחילה חזרתי בי מכך, כמבואר בט"ז (אות יא) מאחר שזהו דבר המסור ללב ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו ... ע"ש. וכן מבואר באבני נזר (סימן לב אות א) ולמד כן מדברי הט"ז דמאחר שאין כופין להוציא רק הוא עצמו מחוייב לצאת ידי שמים ... ואפילו אם האמין תחילה ועכשיו חזר ואינו מאמין .... והאריכות בדברים פשוטים כאלה אך למותר עכת"ד. וכן כתב הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (חלק ב סימן עה), שהבעל נאמן לחזור בו אף ללא אמתלא ואין אשתו אסורה עליו. וכן מבואר בפני אריה (סימן לו) אלא שצריך הדיין לומר לו הקולר תלוי בצווארך אם חזרת מן האמת ע"ש. והניף ידו שנית גם בספרו גנזי חיים (מערכת ש סימן לד) וציין שם לעוד פוסקים שהסכימו לדבר ע"ש. וכיוצא בזה מבואר באגרות משה (אבן העזר חלק ג סימן ל) שכתב : ודאי אין אומדנא של אדם גדולה כל כך שמוכרח להחזיק שאומדנא שלו הוא אמת ושכן יהיה כל הימים. ובוודאי יכול וגם רשאי לחזור בו מאומדנא שלו ולהסתפק אף כשאין לו טעם ... ע"ש. ובשו"ת שמע שלמה (אבן העזר סימן י) כתב כן בשם שו"ת ליצחק ריח (חלק אבן העזר מערכת א אות ה) שכשהבעל אומר שמאמין לדבריה יכול לחזור בו, ולמד כן מתשובת הרשב"א (חלק א סימן אלף קפז) שנשאל אודות מי שהאמין שאשתו זנתה עם גוי ושוב חזר בו אי מצי להחזירה וכתב שם וזה לשונו: לענין דינא ממש אם לא רצה להוציאה הוא מדעתו אין בית דין מוציאין אותה לפי שאין האשה אסורה על בעלה אלא בקנוי וסתירה אבל בעלמא בלא קנוי ובלא סתירה אין מוציאין אותה מן הבעל ואפילו איכא עד אחד דטומאה .... וכן דעת רבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות .... ע"ש. ולפי דרכנו למדנו, דאף שהבעל האמין תחילה שאשתו נטמאה אין כופין אותו להוציאה כל שחוזר בו ואינו מאמין לדבריה. ודון מינה ואוקי באתרין, דאף אם בעבר הבעל האמין כי אשתו נאסרה שפיר מצי לחזור בו ואף ללא אמתלא, מאחר והדבר מסור ללבו בלבד וכעת אינו מאמין שזינתה, וכמבואר. מוציא את אשתו משום שם רע אלא שלכאורה אכתי יש לדון בדבר, דהשתא שכבר התגרשו שוב אינו יכול עוד להחזירה, שהרי פסק בשולחן ערוך (הלכות אישות סימן י סעיף ג) המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה ... לא יחזיר. ומבואר שם בשולחן ערוך כי שלוש מחלוקות בדבר, יש אומרים דווקא כשאמר וכפל מפני כך אני מוציאך ואלמלא כך לא הייתי מוציאך רק בזה לא מצי להחזירה. ויש אומרים שאף כשלא כפל דבריו אינו יכול להחזירה. ויש מי שאומר שאפילו בלא אמר כלום לא מצי להחזירה. ומעתה היה מקום לומר, שמאחר וגרשה אחר שיצא עליה שם רע אינו יכול עוד להחזירה. אולם זה אינו, שהרי כתב הישועות יעקב בשם תשובת מהרמ"ב (סימן לד) שרוב הפוסקים הסכימו דהמגרש סתם ולא פירש מפני מה גירש, מותר להחזירה. והובא בפתחי תשובה (סק"ד). ודון מינה לנדון דידן שהתגרשו אחר זמן בסתמא, ולא פורש למה גרשה שפיר מצי להחזירה. זאת ועוד, שאף לדעות המחמירים שגם בגרש סתם אינו יכול להחזירה, היינו דווקא כאשר גרשה מפני שם רע אלא שלא פירש כן בשעת הגרושין וכן נראה מדברי הבאר היטב (סק"ד) בשם מהר"ם אלשיך (סימן עח) ושכן מבואר בכנסת הגדולה. וע"ע באוצר הפוסקים (אות טז). ודון מינה לנדון דידן שלאחר השם רע הצדדים המשיכו בחייהם המשותפים במשך כמה שנים, ובסופו של דבר התגרשו מסיבות אחרות, דודאי לא חשיב כלל כמוציא את אשתו משום שם רע, וכמבואר. סיכומם של דברים, אף שהאשה זינתה בעבר אם חזרה מדבריה באמתלא ברורה שפיר רשאים הם להינשא זה לזה וכפי הסכמת החלקת מחוקק והבית שמואל וכמבואר. ואף אם האשה לא חזרה בה מטענתה אלא בעלה מפקפק בדבריה איכא כמה טעמי תריצי להתירם להינשא זה לזה, הן מחמת שאין בזה שוויה אנפשיה כל שלא ידע בעבר שתיאסר האשה עליו כדברי החתם סופר והשב יעקב הנזכרים. והן מחמת דאחר שחזרו לחיות יחד הוה כעבר ונשא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכדברי התעלומות לב דבכנס לא יוציא וכן הסכימו האחרונים. והן מחמת שהבעל כלפי עצמו יכול לחזור בו מנאמנות שהאמין לאשה, והוה בכלל דברים המסורים ללבו של אדם כנזכר באחרונים, ורק הלב יודע עם לעקל או לעקלקלות (סנהדרין כו.). ומאחר והצדדים התגרשו בסתמא ולא מחמת שהאשה זינתה אין זה בכלל מוציא את אשתו משום שם רע שלא יחזיר וכמבואר בזה עליונים למעלה. עם זאת במידה והאשה נטמאה ואף לבעלה ברור הדבר, אלא שכעת מצדדים צדדים ועושים סנגורין לדבריהם על מנת שבית הדין יתירם להינשא, וודאי שאף אם בית הדין יתיר על פי טענתם אין הדבר מתיר את האסור, והם יחושו לעצמם ויפרשו מאיסורא, שהרי לא שייך כלל לקדשם 'כדת משה וישראל' כאשר התורה ומשה וישראל אינם מסכימים לקידושין אלו, ויקבלו שכר על הפריש'ה.