גביית תוספת כתובה במבקשת להתגרש, ובמורדים זה בזה דין תשלום כתובה, תוספת כתובה ומתנות באישה המבקשת להתגרש בלא טענה לפשיעת הבעל, והבעל מתרצה לגרשה: מצאנו בבתי הדין מי שרצה לומר, שבכהאי גוונא שהגירושין הם לבקשת ותביעת האישה הפסידה האישה את תוספת כתובתה, שאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה. אולם, סברא זו עומדת בניגוד לדברי הראשונים והפוסקים במקומות אין ספור כפי שנבאר. ראשית יש להקדים, שסברת אדעתא ולמשקל לא כיהיב נאמרה בגמרא (כתובות נ"ד ע"א) רק בנוגע למלבושים ששמים לאלמנה, שכל כוונת הבעל היתה לתת מתנה משיורת על מנת שתתקשט כל זמן שהיא יושבת תחתיו, כאשר מתנות שאינן מלבושים אין בהם שיור כלל. ופירש רש"י "דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו ואדעתא דהכי מקני לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו" בשונה מתוספת כתובה שנגבית דווקא לאחר כלות הנישואין ע"י גירושין או מיתה ואין לה שייכות לפני פקיעת הנישואין כלל. והגאונים הם אלו שחידשו שמורדת מפסידה מתנות מכח אומדנא שאדעתא למשקל ולמיפק לא נתן לה. מאידך, הטור באה"ע סי' ס"ו כתב שלא אומרים בתוספת שהוסיף בשעת קידושין אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה וגובה גם אם מגרשה ובב"ח שם הוסיף שכ"ש בתוספת שהוסיף אגב הנישואין שהתחייב בחיבת ביאה. התוספות במסכת יבמות (ס"ה ע"ה ד"ה כי) בשם רבנו חננאל והרי"ף שם (יבמות ס"פ הבא על יבמתו ס"ה ע"ב) כתבו שבמקום שהאישה כופה את בעלה להוציא מחמתה, כגון בבאה מחמת טענה, מפסידה האישה גם את התוספת שאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה, כאשר רבנו תם חולק על ר"ח ולדעתו גם בכהאי גוונא יש לה תוספת. הרי"ף הכריע כדברי רבנו חננאל מספק, אולם מדברי הרמב"ם (הל' אישות פרק טו הלכה י) משמע שפסק כדברי הר"ח בתורת וודאי. יש להדגיש, שסברת "אדעתא דלמשקל ולמיפק לא כתב לה", הובאה בראשונים תמיד בהקשר של הפסד מתנות שנתן הבעל, ולא תמצא שסברא זו תאמר בנוגע לתוספת זולת במקום שיש כפיה או במקום שיש הפסד כתובה מחמת פשיעת האישה שהפסידה עיקר כתובה, שלא נאמר שהתחייב יותר מאשר דיני עיקר הכתובה בתורת מתנה בדומה לממאנת וחברותיה, וזאת מאחר שהפסד התוספת באה יחד עם הפסד העיקר שתנאי כתובה ככתובה למורדת ולעוברת על דת, ואין צורך בסברא חיצונית להפסיד תוספת, מלבד מה שהתוספת עדיפה על העיקר שיש עליה גם תורת מתנה ואפשר שרצה ליזוק את נכסיו. לעומת זאת, בדין הפסד מתנות שאינן מלבושים יש חידוש, והדין אינו מוסכם שיש שחלקו על הגאונים, ולכן היו צריכים להביא את דברי הגאונים ביחס למתנות. אלו הדברים המפורשים בדברי הראשונים. אלא שמרן דודי הגאון הרי"ש אלישיב זצ"ל הוסיף בפסק דין (הובא בפסקי דין רבניים חלק ח עמוד 323) שבמקום שהאישה רוצה להתגרש ושני הצדדים מורדים זה בזה מפסידה האישה תוספת כתובה לאלתר על אף שאין לה דין מורדת להפסיד עיקר כתובה. וביסס את דבריו על ביאור הנתיבות משפט לגר"ח אלגאזי בדברי רבנו ירוחם. והדברים קשים בסברא וסותרים את דברי הראשונים והפוסקים בהרבה מקומות וגם את דברי הגר"ח אלגאזי עצמו כפי שאבאר. וכבר אמר רבא (בבא בתרא דף קל ע"ב), #כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי; לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא.@ וז"ל רבנו ירוחם (מישרים נתיב כ"ג חלק ח') #... וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.@ אם כן, מבואר שבמורדים זה בזה והאישה מבקשת להתגרש כופין את הבעל לגרש והאישה מפסידה תוספת כתובה בלבד, ולא שאר הדינים הממוניים של מורדת, ואפשר שחייב גם במוזנותיה, אלא שהגריש"א התקשה בדבריו ושאל: #ולפי האמור, לכאורה הדברים תמוהים, כשאשה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד ולא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה, אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא? @ תחילה ביאר הגריש"א את סיבת הפסד התוספת מכח הכפייה בדומה לבאה מחמת טענה לשיטת רבנו חננאל, ועל פי דברי הר"ן בפרק אע"פ שאין סברא של אדעתא למיפק ולמישקל בנוגע לתוספת במורדת אלא רק בנוגע למתנות, מלבד מקום שהאישה כופה את הבעל להוציא שמפסידה תוספת כתובה בדומה לבאה מחמת טענה. יש להעיר, שבקושייתו הבין שהאישה מפסידה את התוספת לאלתר, דבר שאין לו זכר בדברי רבנו ירוחם, מלבד ממה שהוסמך הפסד התוספת להפסד המתנות שלשיטת הרשב"א (ח"א סי' אלף רל"ה) מפסידה לאלתר (לעומת דעת הרשב"א במיוחסות סי' קלח ועוד שמפסידה רק בתום ימי ההכרזה וכ"כ בח"ד סי' נ"ב, וכן דעת הרמ"ה בבבא בתרא נ"א ע"ב, ועי' תש' הרשב"א ח"ב סי' קי"ב, ויעוין בדברי החזו"א אה"ע ס"ט ס"ק יח שגם לשיטת הרמב"ן מפסידה מתנות רק לאחר כלות ימי ההכרזה וע"ע אבני מילואים סי' ע"ז ס"ק יא, ב"ש סי' ע"ז ס"ק י"ח, ובית יעקב סי' ע"ז סע' ב). אולם, כל דברי רבנו ירוחם נסובים על דין האישה לאחר י"ב חודש כאשר הבעל מסרב לגרש ולאחר י"ב חודש כופין אותו לגרש. כאשר גם לעיל מיניה בדיני מורדת רגילה כלל רבנו ירוחם את הפסד המתנות עם הפסד הכתובה אם לא חזרה בה עד לאחר כלות ימי ההכרזה, ולכאורה משמע שלפני כלות ההכרזה לא מפסידה מתנות ע"ש. אלא שלאחר מכן הביא את דברי הנתיבות משפט וכתב בפירוש דבריו, #וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה. בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה. @ ראשית, חידש הגריש"א שאישה שאינה רוצה בבעלה אין לה תוספת, ורק כאשר הבעל רוצה לכופה לשלו"ב לא מפסידה תוספת כתובה. כלומר יש כאן שאלה עקרונית בנוגע לתוספת האם יש קם דינא להפסיד תוספת ובמורדת קונסים את הבעל שאינו יכול לומר אי איפשי בתקנת חכמים לאחר שתבע שלו"ב או שיש חיוב של תוספת ובמורדת קונסים את האישה בהפסד כתובה ותוספת כתובה כפי הדין המבואר במשנה או בגמרא, והגריש"א פירש כמו הצד הראשון. החידוש הנ"ל לכאורה תמוה ביותר גם מסברא שהרי לדבריו במקום שהבעל מנסה להחזיר את אשתו לשלו"ב בהכרזות כדברי רבותינו או בפחיתת כתובה לפי דין המשנה, אז קונסים את הבעל ועליו להמתין ארבע שבתות וי"ב חודש ולדינא דמתניתין באישה שכתובתה מרובה יצטרך להמתין חמש ושש שנים עד לפחיתת התוספת כעונש וקנס על כך שביקש להכריח את אשתו לשוב לשלו"ב עד שלבסוף התייאש אחרי שראה שאין תוחלת בהמתנה ובהכרזות. אבל מי שמתחילה רוצה לגרש את אשתו המורדת נשכר ואשתו מפסידה תוספת כתובה לאלתר, וכלפי לייא? שנמצא צדיק מפסיד. מלבד הקושי בסברא, הדברים סותרים את דברי ספר העיטור (אות מ – מרד) שכתב במופרש שלא כדבריו וז"ל, #והמורדת על בעלה נמי שאין הבעל רוצה לגרשה שמא תתפייס אלא שאומר אם רצונה להתגרש תצא שלא בכתובה והאשה אינה רוצה שיגרשנ' אלא שיצטער עד שיוציאנה ויתן לה כתובה דאמרי היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כלומר עד שיגרשנה ויתן כתובתה וכיון שלא יצאה מעיקר אישות פוחתין מכתובתה בכל שבת ושבת שמא תמלך ותתפייס, ואין הבעל יכול לומר אתן לה גט מעכשיו ואפסיד לה כתובתה.@ כלומר הפסד כתובה והתוספת במורדת של בעינא ליה ומצערנא הוא רק לאחר עשיית הסדר האמור במשנה או בגמרא, אבל לא במקום שהבעל רוצה לגרשה לאלתר, כך כתב גם החזון איש באה"ע סי' ס"ט ס"ק י"ח (דבריו יובאו לקמן). כאשר בעל העיטור (אות מ – מרד שער רביעי) לגבי הפסד תוספת בלא הפסד עיקר, הביא את דברי הרי"ף ביבמות בבאה מחמת טענה, והוסיף וכתב, #ובכולהו הנך דמנינן לא אשכחן דאית לה כתובה ולא תוספת אלא האי לחודה.@ ולדברי הגריש"א היה צריך להביא את דינו של רבנו ירוחם שמפסידה לאלתר ללא כפיה במורדים זה בזה או במקום שהגירושין יוצאים ממנה שהם מעשים בכל יום. וכך מוכח גם בדברי המרדכי סוף פרק הבא על יבמתו, שהקשה בשם ר"י על רבנו חננאל שבבאה מחמת טענה מפסידה תוספת ולא עיקר וז"ל: #...וקשה לר"י על פי' ר"ח דאמרי' התם נ"מ למורדת פירוש דמורדת על בעלה אינה מפסדת תוס' הכתובה אלא כמו שמפסדת הכתובה עצמה שפוחתין לה ד' טרפעקין בשבת ואף על גב דאדעתא דהכי לא הוסיף לה שתמרוד בו ור"ת אומר דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמו כו':@ קושיית ר"י היא גם לפירוש רבנו חננאל שאין תנאי כתובה ככתובה רק לדברים המוזכרים בגמרא. ואם הפירוש כדברי הגריש"א אזי אין תקומה לקושיית ר"י שהרי במורדת יש דין מיוחד המעכב את הפסד הכתובה שלא שייך בבאה מחמת טענה שכופין להוציא לאלתר, ודוק. גם התוספת רי"ד (כתובות קא ע"א) כתב שבמורדת קנסוה רבנן להפסיד גם התוספת. ביאור דברי הנתיבות משפט גם ביאורו בדברי נתיבות המשפט אינם עולם יפה, וזה לשון הנתיבות משפט בשלמותם (חלק ב דף ריח ע"ב), #ומ"ש רבינו בשם רבו ז"ל, דעתו דאף על פי שהיא מורדת כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידין אותה כתובתה אלא לאחר השנה כופין אותו לגרש ונותן לה נכסי צאן ברזל שלה, אבל לא תוספת. וכן נראה, שהוא דעת הרשב"א בתשובה הביאה הרב הב"י בדף נ"ט וז"ל: על האומרת מאיס עלי או בעינא ליה מה הן גובות, אם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם נכסי צאן ברזל אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלום כיון שהן תובעות להתגרש עכ"ד, וכן כתב ג"כ בסימן אלף ורל"ה, הרי שדעתו שאף על פי שהן מורדות מכל מקום כיון שהוציא מרצונו דגם הוא אינו רוצה אותה נותן להם נצ"ב, ומסתברא דכל נכסי צאן ברזל שלה חייב לשלם ואף מה שנגנבו או נאבדו שהרי לא פטרו את הבעל אלא מלשלם תוספת משמע דנצ"ב צריך לשלם.@ הגר"ח אלגאזי לא בא לבאר את הפסד התוספת אלא לבאר שהיא גובה גם נכסי צאן ברזל ואפילו נצ"ב שאינן בעין, וזאת מאחר שאין עליה שם מורדת. ולזה מצא סיוע בדברי הרשב"א (ח"א אלף רל"ה) שכתב שעל מנת להשית על האישה דין מורדת צריך הבעל לתבוע את זכותו לאישות מהאישה, וכל זמן שהבעל אינו תובעה אין לה דין מורדת וזאת מאחר שאינה משועבדת אלא במקום שהוא תובעה ולכן חייב בתשלום נכסי צאן ברזל שאין עליה שם מורדת, ורק מה שנתן משלו מפסידה, אבל הרשב"א לא הזכיר הפסד תוספת כלל וז"ל הרשב"א שם, #ומה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל בכתובתן ומתנתן. כבר אמרנו שאין הבעל מוציא אלא מרצונו ואם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם כתובתן כלומר נכסי צאן ברזל. אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלל כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב.@ הרי שהרשב"א לא התייחס לעיקר כתובה ותופסת כלל אלא למתנות (בהמשך יתבאר מה כלול ב"מה שנתן לה משלו" ושאין הכוונה לתוספת), ואם כן, אין כאן ראיה כלל לדברי הגריש"א. ומה עוד שבתחילת דבריו כתב הנתיבות משפט, #...כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידים אותה כתובתה אלא לאחר השנה כופין אותו לגרש ונותן לה נכסי צאן ברזל אבל לא תוספת.@ הרי שהפסד התוספת היא בהדי הדדי עם הכפיה ולא לפני כן, ויש לתמוה על השמטת מילים משמעותיות מתוך דברי הנתיבות משפט בפסק דין הנ"ל. יש להדגיש, שדין י"ב חודש בדינו של רבנו ירוחם לא נובע מדיני מורדת, אלא מדיני שלו"ב שבתקופה זו לא ראוי לגרש שמא יחזרו זה לזה. ועוד שמדברי הנתיבות משפט במקום אחר [דף רטו ע"ב] מוכח להדיא שלא כדינו של הגרי"ש אלישיב, שדעת רבנו ירוחם בדעת הרשב"א (שהוא רבו של רבי אברהם בן אשמעאל) שבטוענת מאיס עלי ולא מזכירה כתובה אם מגרשה תוך י"ב חודש משלם את כל כתובתה עיקר ותוספת ורק אם מוחלת על כתובתה בפירוש אז לדעת הרשב"א אין לה כתובה ותוספת אם עבר וגירש בתוך י"ב ז"ל רבנו ירוחם, #... והרשב"א כתב שהפסידה אפילו תוך השנה ואף על פי שעשה שלא כהוגן שגרשה תוך השנה שלא ברצון חכמים וזה כשאומרת לא הוא ולא כתובתו אבל אמרה מאיס עלי לבד ואינה אומרת שאינה רוצה כתובתה משהינן לה שנה ולא כייפין לה תוך השנה לא לפחות ולא להכריז עליה בבית דין ואם רוצה לחזו' לא הפסיד' כלום עמדה במרדה כל השנה הפסידה עיקר ותוספת ומה שתפס' לא מפקינן מינה מנדונייתה ומה דלא תפסה לא יהבינן לה כמו שכתבתי למעלה ע"כ...@ וביאר בנתיבות משפט [דף רט"ז ע"א] שבכך יישב רבנו ירוחם את הסתירה שבתשובות הרשב"א (ח"א רל"ה ובחידושים לעומת דעתו במיוחסות קל"ח), שבמקום אחד כתב שאם עבר וגירש תוך י"ב חודש במאיס עלי יש לה כתובה, ובמקום אחר כתב שהפסידה כתובה, וזאת תוך התייחסות לתשובה בסי' אלף רל"ה שהפסידה תוך י"ב, כאשר בדברי רבנו ירוחם מפורש שלא הפסידה תוספת. א"כ לדעתו דין י"ב חודש לא מחיל שום דין בנוגע לכתובה או לתוספת אלא שאין בי"ד נזקקים לו ומתרים בו שלא יגרש, וכל חיוב או הפסד הכתובה תלוי במחילת האישה, ולדברי הגריש"א היתה צריכה בכה"ג להפסיד תוספת בכל עניין מכח תנאי הבעל שאדעתא למשקל ולמיפק לא הוסיף לה ואפילו תוך י"ב חודש. וא"כ ממה שמפורש שגובה תוספת בתוך הי"ב חודש מוכח שלא כדבריו, ורק לאחר י"ב חודש נקבע המרד והמאיסות ללא מזור ומפסידה עיקר ותוספת בהדי הדדי. עוד היה אפשר לפרש, שהגר"ח אלגאזי מצא בדברי הרשב"א מקור לכפיה, שמתוך שאין על האישה שם מורדת בלא תביעה שאינה משועבדת לו, יש מקום לכוף להוציא שכל רצונו הוא לעגנה בחינם. שאילו היה עליה שם מורדת גם בלא תביעה לא היה מקום לכפות את הבעל להוציא מאחר שרצון חז"ל היה לקונסה עד שתפסיד את כל כתובתה, אלא שכאמור לא נחית להכי כלל ועיקר. המשך תשובת הרשב"א (שו"ת אלף קל"ה בגירסא שונה ובתוספת דברים) שציין אליה בנתיבות משפט כמקור לדברי רבנו ירוחם הובאו להלכה ברמ"א בשו"ע אה"ע סי' ע"ז סע' ב' בנוגע למה שביאר שם בהמשך התשובה בנוגע לדין מורדת בתוך י"ב חודש וז"ל: ואם רוצה לגרשה תוך י"ב חדש נותן לה צ"ב שלה, וכתובתה וכל מה שכתב לה. במהדורות שנת ש"מ ושנת ושע"ו וכפי שהיה לפני הב"ש – ולא מה שכתב לה. וכתב החזון איש (אה"ע סי' סט אות יח ) וז"ל, #...אמנם נראה דאין דברי הרשב"א אלא במתנות דיהיב לה בשעת נישואין או לאחר נישואין, אבל תוספת שכתב לה בכתובתה ודאי דינו ככתובה ולתנא דמתיניתין פוחתין מתוספת ז' דינרים לשבת ולרבותינו מפסידתו אחר ארבע שבועות, וכדאמר בהדיא בגמ' [כתובות] נ"ד ב' תנאי כתובה ככתובה לענין מורדת...ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאינה מפסידת במרדה את התוס[פת]' עד אחר ארבע שבועות דלא מקר מוציאה את עצמה מיד בעלה עד שנקבע המרד כפי שיעור חכמים דכעס לשעה שכיח ולא הנחת בת לאברהם אבינו אי מפסדת תיכף...@ דברי החזון איש ברור מללו שלא כדברי הגריש"א, ולדעתו אין מקום להפסיד תוספת במקום מרד אלא לאחר שנקבע המרד מה שאין כן מתנות שמפסידה לאלתר לדעת הרשב"א. יש לשאול על החזון איש במה נקבע שיעור קביעת המרד לדין המשנה וצ"ל שלדין המשנה באמת לא נקבע המרד עד שמפסידה את כל כתובתה וממשיכה במרדה. ואם הדברים נכונים לאחר שהתחילה למרוד על אחת כמה וכמה לפני שנקבע לה שם מורדת. ואפשר שהסברא שעומדת בבסיס חידושי של הגרשי"א הוא שהתוספת נכתבה על מנת שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה ואם היא מבקשת להתגרש היה מקום לומר שאדעתא למשקל ולמיפק לא כיהיב. הרש"ך דחה סברא זו (ח"א סי' מ"ה [א]) וז"ל, #...גם מה שרצה לצדד, דאפשר לומר שאפילו אם תמצי לומר שחייב לתת לה כתובה (ברואה מחמת תשמיש), אם דוקא אותה כתובה היא לבד מה שהכניסה לו בנדוניא, ופטור מעיקר כתובה ותוספת, או חייב בעיקר כתובה ופטור מתוספת, לפי שכפי הנראה הדין נוטה שיהא חייב בעיקר הכתובה, שהוא המנה מאתים דחזו לה מדאורייתא, ולא התוספת, לפי שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה שלא מרצונה, ועכשיו שהתורה אסורה לו להשהותה עמו, מה יוסיף ומה יתן וכו'. לא ידעתי מאין ראה אלו הדברים, שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה, שא"כ לא יתחייב בתוספת אחר מותו, ולפי סברתו א"כ אפילו מנה מאתים לא יהיו לה, לפי(') שתקנת מנה מאתים הוא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, א"כ מה יעשה זה שהוא מוכרח להוציא, שלא לעבור על ד"ת:@ והדבר ברור, שהטעם שחכמים תיקנו עיקר כתובה הוא על מנת שהאישה לא תשהה ללא כתובה ותהיה קלה בעיניו לגרשה עד שאמרו שבעילתו בעילת זנות שאין האישה סומכת דעתה. אולם, סברא זו נאמרה רק על העדר כתובה, אבל במקום שהבעל מוסיף עליה אזי התוספת היא לדרישת האישה דלית כתובה דלית בה תיגרא, שהאישה לא מתרצה להינשא עד שיובטח מעמדה הכלכלי לאחר גירושין ואלמנות, והוא מה חז"ל כינו "חינא", והוא מצדו מתרצה מטעם חיבת ביאה, ועי' היטב בלשון הרמב"ם הלכות אישות פרק כד הל' ג'. וכך גם מפורש גם בירושלמי בריש פרק אע"פ, שהביא כמה טעמים לשעבוד הבעל בתוספת: או כדין שכירות בתמורה להנאת תשמיש וא"כ אין בידו להתנות שהיא אין דעתה להתנות, או בתמורה לקידושין שיקרא חתנו של פלוני, ואפילו לאחר הנישואין יכול להשתעבד בתמורה לכך שהאישה לא תעיק לו עד שיגרשנה, וודאי שכל הטעמים הללו נאמרו במקום שהאישה דורשת שישתעבד בתוספת כתנאי להתרצותה לנישואין, וא"כ היא ודאי לא מטילה תנאים לטובת הבעל אלא מתכוונת לשם מוהר חלוט שיקרא בשם כתובה, והמורדת מפסידה כל מה ששמו כתובה מכוח קנס ולא מכח אומדנא. וזה החילוק שבין מתנה לכתובה, שהכתובה היא תמורה להתרצות האישה לנישואין לעומת המתנה הניתנת על ידי האיש בלבד שלא מחמת הנישואין ואינה תלויה אלא ברצון הנותן ותנאיו. וכן כתב בתשובת הרא"ש בכלל נ' סי' י' באישה שבקשה מבעלה להתגרש שלא תיפול ליבום ותבעה להתגרש שלא אומרים אדעתא למשקל ולמיפק לא כיהיב אלא גובה מהיורשים את כתובתה וז"ל, #אין בדברי היורשים כלום; דכיון שנתן לה גט, מאיזה טעם שיהיה, מכל מקום הרי היא מגורשת וזכתה בכתובתה. כי לא הטיל תנאי בגט, על מנת שלא תגבה כתובתה, ואין כאן אומדנא שיהא לרעתה או לטובתה גם לענין הממון; שהרי כשתבעה ממנו גט, אמר לה: למה את צריכה גט, הרי כבר כתבתי לך כל נכסי ולא יחלקו עמך! הרי מוכיח מתוך לשונו שהחזיק אותה בכל הנכסים, והגט נתן לה כדי שלא תזקק ליבום.@ ואין לחלק בין בחייו לסמוך למיתתו שהרי כל הסברא של אדעתא למשקל ולמיפק לא כיהיב נאמרה בבגדי אלמנה לאחר מיתה ובהתגרשה נוטלתן, ואם יש הפסד תוספת כתובה במקום שמגרשה מרצונה היו צריכים להשביע את האישה בטענת שמא כמו בכל גביה מן היורשים. במהרלב"ח סי' פ' האריך ג"כ בנידון דומה וכתב וזה לשונו, #...ומבואר אמרו בגמרא ההיא איתתא דאתית לקמיה דרב נחמן וכו' אם כן כיון שבסבתן כופין בית דין לבעל לגרש כמו בחלוקה השנית שכתבתי או כופין לתת כתובה ומבקשין על הגט כמו בחלוקה הראשונה אדעתא למשקל ומיפק לא כתב לה והפסידה התוספ' אבל בנושא שלפנינו שלא הוליכה אסתר הנזכר לבעלה לפני בית דין לכוף אותו שיגרשנה כי לא היה לה טענה כנגדו בזה. ואם הלך הבית דין אליו הלך לדבר לו בלשון תחנה ובקשה אם כן פשיטא ופשיטא שלא הפסידה דבר מכתובתה לא עיקר ולא תוס'. ומבואר הוא זה בתוס' בסוף פ' הבא על יבמתו וז"ל כי הא ודאי כפינן פר"ח דכל הנך כופין דמחמתה דוקא מנה מאתים יש לה אבל תוספת אין לה דאדעתא למיפק וכו'. הא קמן מבורר דדוקא אין לה תוספת באותן דכופין להן בית דין לגרש מחמת האשה כגון באלו הנז' אבל באותן שכופין להן ולא מחמת נשיהן כגון מי ששהה י' שנים עם אשתו ולא ילדה ועדין לא קיים פריה ורביה שהדין בזה שכופין לגרש כמוזכר בפרק הבא על יבמתו יש לה כתובה ותוספת משלם. וכן באותם שלא כפו להם בית דין כלל אלא שהם מתפתין לדברי נשיהן ומגרשין אותן לאיזה סבה שתהיה לא הפסידו כלל.@ יעוין שם שהאריך לדחות את סברת הטוען שבמקום שהאישה מבקשת להתגרש מפסידה תוספת עד שכתב על בעל סברא זו בנדון דידיה וז"ל שם, #...וא"כ כל שכן אסתר זאת שתגבה כל מה שכתב לה בעלה כיון שאיפשר לומר שהיא אלמנה וגרושה והאומר שבשביל שקרוביה חלו פני בעלה בעוד בחיי' חייתו שיגרשנ' בגט על תנאי כדי שלא תשאר זקוקה ונתרצה להם שבשביל זה תקרא מורדת ואבדה התוס' אין לו מוח בקדקו' והיה ראוי לגזור עליו שלא ילמוד עוד כל ימי עולם בלי מלמד בשום ספר מספרי תלמוד או פוסקי' אלא בספרי מקרא לבד. וזה כי לו הונח שהאשה בעצמה היתה המדברת לבעלה ומתחננת לפניו שיגרשנה כדי שלא תשאר זקוקה אין עליה אשם כלל כיון שלא היה בדרך מרד בבעל כי אדרב' הגט היה על תנאי גם לא יקרא מרד ביבם כיון שעדיין לא היתה ראויה ליבם כי היה בחיי הבעל כ"ש כי המרד אינו בדבור לבד כי אם במעשה מרד מתשמיש ואם כן אפי' היתה היא המדברת לבעלה אין עליה אשם כלל.@ ודברי המהרלב"ח הם הם דברי החזון איש, שאין שם מורדת אלא במורדת במעשה מרידה מתשמיש, וגם במקום שהאישה מֵחלה את פני בעלה שיגרשנה שאינה רוצה בו, וזאת למרות שלא שייכת סברא שתהיה קלה בעיניו להוציאה. ואם כן, גם במורדים זה על זה שאין על האישה שם מורדת בהעדר תביעה מצד הבעל כמו שכתב הרשב"א, אין מקום להפסד כתובתה זולתי לאחר י"ב חודש, שלדעת ה"ר אברהם בן אשמעאל כופין את הבעל להוציא. וכן כתב, הרמ"ה בבבא בתרא (נ"א ע"ב) שמתנות שנתן הבעל לאישה לא גרועים מתוספת כתובה שגובה כל זמן שלא מורדת בו וז"ל, #ואם נתאלמנה או נתגרשה שקלה לה להדיא לארעא לבר מכתובתה...מידי דהוה אתוספת ושאר מתנות דמיכתבין גו כתובה דלא הוה מיחייב בהו בתנאי בית דין, דכל היכא דלא מרדה ביה מחיים אף על גב דגביא כתובתה לאחר מיתה שקלה לה לבד מכתובתה, וכל שכן מתנתה דאפילו בחיי בעל נמי ברשותה קיימא למיכל פירי.@ הרי שכתב בפירוש, שאין הפסד תוספת כתובה בגירושין אלא במקום מרד, אבל במגרשה מדעתו ללא מרד אינה מפסידה תוספת כתובה וכמו שכתב שם לגבי מתנות שאינה מפסידה רק לאחר כתיבת אגרת מרד כמו שהביא הטור בשמו באה"ע סי' פ"ה, ויעויין לקמן מה שדקדק המהר"א ששון בנוגע למתנות בדעת הרמ"ה והטור. דין בעינא ליה מצערנא ליה בריש פרק אע"פ מבואר שתנאי כתובה ככתובה למורדת – שפוחתים את כתובתה בכל שבוע גם כנגד התוספת, וכתב בשטמ"ק וז"ל, #למורדת. פירוש דתנן בפרקין המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו' עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו פוחתין אבל אינו משהה לפסוק אף על התוספת ולהפסידה ממנה דמתנה יהיב לה ע"מ לכונסה והרי כנסה וה"נ אמרי' גבי אילונית דמתנה בעלמא יהיב לה מחמת חיבת ביאה ראשונה וכמו שכתבו התוס' בסמוך וכן פרש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא וז"ל למורדת דתנן במתני' המורדת על בעלה פוחתין לה כתובתה שבעה דינרין בשבת ואם פחתה מאתים פוחתין לה נמי תוספ' ע"כ. וקשה במתני' דלקמן פליגי תנאי דר' יוסי סבר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה ממנה. והלכך לדידיה אפילו לא הוי תנאי כתובה ככתובה פוחת לה ויש לפרש דה"ק למורדת לא תימא כנגד מנה מאתים הוא דפוחת והולך בכל שבוע ז' דינרין אבל התוספ' אינו פוחת והולך אלא בשבוע הראשונה תפסיד כל התוספ' דאדעתא למשקל ולממרד לא יהיב לה והשתא ניחא דאפילו לרבי יוסי איצטריך ויש לדייק כן מפירושו של רש"י ז"ל במהדורא בתרא שכתב ז"ל בסוף לשונו אלא אף התוספ' פוחתין והולכין. ומיהו התוס' לא כ"כ כנ"ל:@ אם כן, מפורש שפוחתים במורדת כנגד התוספת ואינה מפסידה לאלתר שלא נאמר בתוספת אדעתא דלמשקל ולמיפק לא כיהיב, ודברי המשנה והגמרא הם בסתמא אפילו ברוצה לגרשה לאלתר, וכך מבואר גם במרדכי בפרק הבא על יבמתו שהובא לעיל. בפירוש בעינא ליה ומצערנא ליה פירש ר"ת (תוספות ד"ה אבל בדף ס"ד ע"א), ונראה לרבנו תם דהכי פירושו בעינא ליה ואינה רוצה להתגרש בלא כתובה ומצערנא ליה עד שיגרשנה ויתן לה כתובה... וכך פירשו ג"כ ספר העיטור, הריטב"א, והרא"ש, אם כן, כל מורדת אין לך מבקשת להתגרש גדולה ממנה שהרי כל הגירושין יוצאים ממנה ומרצונה שהיא מצערת אותו על מנת שיגרשנה ויתן לה כתובה, ואף על פי כן, לא מצאנו שתפסיד תוספת כתובה ללא הכרזות או בהמתנה לדינא דמתניתין, ולא ניתן שיור או חילוק בשום מקום בין מבקש לגרשה לאלתר ואינו חפץ בה לבין מבקש להמתין. ראיה זו מצאתי ג"כ בתשובת המהרלב"ח שהבאתי לעיל, והביאה ג"כ המהר"א ששון (תורת אמת סי' נ"ה). ובדברי הר"ן (דף כ"ז בדפי הרי"ף) מפורש שלתוספת כתובה יש דין עיקר כתובה ולא נאמרה בה אומדנא של אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב. על אף שהדברים ברורים בלשונו אבאר מאחר שיש מי שטעה בהבנתם, ואהיה כמורה באצבע. הר"י מיגאש הביא בשם הגאונים שבכל מורדת מפסידה מתנות שנתן לה, והקשה הרמב"ן על דבריהם, שאם יש אומדנא שאדעתא למשקל לא אקני לה א"כ היתה צריכה להפסיד גם את התוספת מכח אותה האומדנא, על כן מוכח שליכא אומדנא כלל וגם מתנות לא מפסידה. וכתב הר"ן על דברי הרמב"ן, #ולענין מתנה שנתן לה הבעל יש מן הגאונים שאמרו כי אפילו דלא מפסדת נכסי מלוג מאי דיהיב לה בעל מיהת מפסדת דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה והקשה הרמב"ן ז"ל אי הכי היכי אמרינן בריש פרקין [דף נד ב] דתנאי כתובה ככתובה דמי למורדת ובמאי דמי לכתובה הא אפילו במתנה דלבתר נשואין אמרינן דמפסדה. ולדידי לא קשיא דאי הוי תוספת כמתנה כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר משום דלא אקנו לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה אבל השתא דאמרינן דככתובה הוי לא מפסדה מיניה לתנא דמתני' אלא בפחיתת שבעה שבעה מכתובתה או בד' שבתות כרבותינו:@ פירוש תירוצו: שאילו היה דין התוספת כדין מתנות שנתן משלו "דלא אקנו לה" חז"ל רק על מנת שתעמוד לפניו היה מקום להקשות מהגמרא, אבל עכשיו שאומרים שדין התוספת כדין עיקר כתובה לא מפסידה אך ורק בתקנת חז"ל על פי דין המשנה או בדין הגמרא, ומאחר שהתוספת והעיקר שווים שאין בהם סברא של אדעתא דלמשקל ולמיפק לא כתב לה אלא הם תקנה אחת. וא"כ לדינא ולמסקנא אין סברא של אדעתא למיפק לא כתב לה בכתובה או בתוספת במורדת ורק במתנות. גם הרמב"ן שהקשה על הגאונים שמפסידה מתנות ממה שתנאי כתובה ככתובה במורדת הרי שהבין שפוחתים גם את התוספת, ובסוף דבריו כתב, #...ומצאתי בחבור אחד שבתשובות רבי' האי גאון ורבי' אלפסי הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נישואין מפסדה, ואיכא לדחוקי דקמ"ל התם תוספת וכ"ש מתנה דאומדן דעתא הוא דמפסדא.@ ופירושו כדברי הר"ן, שהתוספת מפסידה בכל שבוע מאחר שאין בה אומדן דעת של אדעתא דלמשקל ולמיפק לא אקני, וכ"ש שמפסידה מתנות מאחר שיש בהן אומדן דעת ותנאי של אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה שמפסידן כאחת, וכך ביאר גם באבני מילואים סי' ע"ז ס"ק י"א את דברי הרמב"ן והרשב"א ע"ש. וכך דייק המהר"א ששון מרש"י כתובות נ"ד ע"ב ד"ה רצה לכתוב (דבריו יובאו לקמן). החזו"א אה"ע סי' ס"ט ס"ק יח נדחק בביאור הרבותא שמפסידה תוספת, ונלענ"ד הדברים ברורים שהרבותא שתוספת מפסידה מכח קנס על אף שאין בהם אומדנא, והמתנות מפסידה כאחת מכח אומדנא. ואם כן, מפורש ברמב"ן ובר"ן שהעיקר והתוספת במורדת הוו תרי ריעין דלא מתפרדין. ואין מקום לומר, שבמקום שאין תועלת בהכרזות ובהתראות תפסיד מיד, כמו שכתב הרמ"ע מפאנו (סי' נה) וז"ל, #...והנה ראיתי מגדולי הדור מי שחשב להפריז את המדה על העלובה הזאת ואמר כי לאשה שמרדה על בעלה בשב ואל תעשה בלבד אולי יש תקוה שע"י התראה והכרזה תשוב ותתפייס, אבל כיון שהתריסה כולי האי ודאי לא תשמע לקול מוריה ואטרוחי בי דינא בכדי להכריז ולהתרות לא מטרחינן - ולנו בפשיטות תשובתו בצדו שזה כלל גדול בתורה אין עונשין אא"כ מתרין, ועוד דבריו אלה הנה הנם חדוש הלכה אחר סוף הוראה כי אין להם עיקר בגמרא ולא בתקנות הגאונים ולא בהסכמות הקהלות ולא בשום מנהג ואין גם אחד מן הפוסקים שזכר מכל זה כלום, ואם באנו להפסידה כתובתה באומדנא בעלמא ואנן הדיוטות אנן האם עדיפנן אפילו מנשיא שבא"י שאין כחו יפה אלא בקנסות המפורש בתורה ובגמרא לא תהא כזאת בישראל...@ שיטת ר"ת בטוענת מאיס עלי גם הטוענת מאיס עלי אין לך מבקשת להתגרש גדולה ממנה, ואף על פי כן פירש ר"ת (שם) וכן הביא הרא"ש וז"ל, #...אבל אמרה מאיס עלי ולא בעינא ליה לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה שתחזור בה ע"י שנאמר שלא תועיל מחילה משום דהוי מחילה בטעות דאגב צערה קא אמרה הכי ומתוך כך לא יגרשנה בעלה שאינו רוצה ליתן כתובה אלא מחילה גמורה היא ומתוך כך יעלה בדעתו לגרשה מר זוטרא אמר כייפינן לה דהויא כמחילה בטעות והיינו כפיה דעל ידי כך תשאר תחת בעלה שלא ברצונה כי בעלה לא יגרשנה כיון שחייב ליתן כתובתה..@ מפורש בדברי רבנו תם, שבלא מחילה נוטלת כתובה ולא אומרים שאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה, זאת על אף שהגירושין יצאו ממנה. אמנם, לדעת רבנו תם אין מקום לחלק בין עיקר ותוספת שהרי לדעתו דינם שווה לכל הדברים כמו שכתבו תוספות בשמו ביבמות ס"ד ע"ב. אבל הרא"ש העתיק את דברי ר"ת בסתמא על אף שביבמות פסק כרבנו חננאל והרי"ף שתוספת דינה כעיקר רק בנוגע לדינים שהוזכרו בגמרא אלא שקנסו שלא להחשיב את המחילתה כמחילה וללא מחילתה לא הייתה מפסידה כתובה ותוספת כתובה כלל, ואם כדברי הגריש"א היה צריך גם לקנוס את הבעל ולבטל את התנאי שלו בתוספת על מנת שלא תפסיד מכח אומדנא. וכך מפורש גם בדברי רבנו ירוחם בשם הרשב"א שהובאו לעיל לעניין גירושין תוך י"ב חודש שבלא מחלה בפירוש נוטלת גם עיקר וגם תוספת אלא שלדעתו אין תקנה להחשיב את המחילה כמחילה בטעות. וע"ע בתשובת הרדב"ז ח"א סי' שס"ד שלדעתו גם בטוענת מאיס עלי צריך מחילה מפורשת ובספק מחילה לא מפסידה כתובה ע"ש, ואילו היה דעתו לחלק בין עיקר לתוספת היה צריך לפרש וא"כ מוכח שאינה מפסידה מכח תנאי הבעל. גם מדברי הראשונים שהצריכו התראה לטוענת מאיס עלי, לכאורה מוכח שללא קנס לא מפסידה כתובה אלא שאפשר שההתראה נועדה לבחון את קביעות המרידה. אמת, שיש שיטות בראשונים שבמאיס עלי מפסידה עיקר ותוספת גם ללא מחילה, ובכללם בעל העיטור, אבל הדבר נובע ממה שלא כופין את האישה לשוב לבעלה כאשר באה בטענת מאיס עלי. ועל כן, יש עקירת האישות ללא תרופה, וכהאי גוונא מפסידה עיקר ותוספת בדומה לעוברת על דת ומזנה, וכמו שכתב הרשב"א (כתובות ע"ג ע"א) בנוגע לנודרת שלא תשאל ולא תשאיל כברה ונפה שתצא בלא בתובה "שאני הכא דכיון שנדרה ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה" ובדומה לאישה שבעלה כופה ללכת אחריו והיא מסרבת, אבל לא מאומדנא של אדעתא דלמשקל ולמיפק לא כתב לה. אולם כל דבריהם נאמרו רק במאיס עלי ולא במורדת של בעינא ליה ומצערנא ליה "שלא יצאה מעיקר האישות" כמו שכתב בעל העיטור, וכלשונו של המאירי "ומאחר שאין זה אלא מתוך הכעס אף התוחלת מצוי בתקונה וכמו שאמרו אין קיצפא אית סיברא", לעומת מאיס עלי ש"אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא", ולכן יצאה מעיקר האישות ומפסידה גם עיקר וגם תוספת. ולדעת ר"ת והרא"ש כיון שיכול לשדלה במשך י"ב חודש נחשב הדבר כיש תרופה למרדה ואין להפסידה כתובה ותוספת ללא מחילה לפני כלות הי"ב חודש שאילו לא היתה תרופה לא היו מתקנים המתנת י"ב חודש, וגם לפני תקנת המתנת י"ב חודש היה אפשר להמתין שתחזור בה. ולא באתי אלא להוכח מדברי ר"ת והרא"ש שאין אומדנא מיוחדת בתוספת כתובה. [יש מי שרצה לבאר על פי שיטת הראשונים שלא צריך מחילה במאיס עלי את דברי הגרשי"א, שמאחר שהגירושין יוצאים ממנה לאחר כלות הי"ב חודש ואין כל תקנה ולכן מפסידה תוספת כתובה. וזה דבר בטל מעצמו, ראשית, שאם הוסר עיכוב תקנת מורדת הייתה צריכה להפסיד גם עיקר וגם תוספת. כמו כן, לדברי הגריש"א מפסידה תוספת לאלתר גם תוך י"ב חודש, וע"כ שכל דבריו נובעים מהאומדנא ולא מדיני מורדת, שהרי כל היסוד של רבנו ירוחם שאין עליה דין מורדת. ועוד שאם שניהם רוצים למרוד זה בזה ולהתרחק זה מזה כמטחוי קשת מרצונם, מה לחז"ל ולהם שנדון בעניינם, ישבו בדד עד שילבינו שערות ראשם, ורק מכח תקנת עיגון ניזקק ונכוף על הגט אם היא מבקשת להתגרש]. אלא ברור שסברת רבנו חננאל וסיעתו היא דווקא במקום שכופים את הבעל להוציא מחמת רצון האישה בניגוד לרצון הבעל. אבל במקום שיש בידו לעגנה עד שתתרצה אזי הוא המוציא והיא לא יוצאת מרצונה וכך מדויק מלשון הרמב"ם בפרק טו מהלכות אישות הלכה י: #האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה, אף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה, וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול.@ הרמב"ם דקדק לכתוב שהאומדנא שמפסידה תוספת קיים רק במקום שהיא יוצאת לרצונה, כלומר שהיא כופה את הבעל. אבל במקום שהוא יכול לכופה ע"י פחיתת כתובה והשהייתה או שהוא מוציאה מרצונו אינה מפסידה תוספת כתובה שהרי סוף סוף בדידיה תליה מילתא. ואדרבא ממה שהרמב"ם סתם בפרק ט"ז הל' ג כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה, ודין התוספת כדין העיקר... ולא מצאנו עוד מקום שדעת רמב"ם שיש לה עיקר ואין לה תוספת מלבד בבאה מחמת טענה שאומרת שאינו יורה כחץ, והוא אינו יודע או שמכחישה שכופין אותו להוציא בעל כרחו והוא אינו יודע אם בצדק אם לאו. הרי שמוכח שסובר שבשאר מקומות אם לא כופים בעל כרחו מחמתה ומדעתה אינה מפסידה תוספת כתובה, וכמו שכתב בבעל העיטור לעיל, ועיין לקמן בשיטת הר"ן בס"פ אלמנה ניזונת. וכדברי הרמב"ם נקט גם המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת הרשב"א סי' תת"ס) ברואה מחמת תשמיש וז"ל ...אבל תוספת לא דאדעתא דתפוק מיניה בעל כורחו לא אוסיף לה.... הרי שליכא אומדנא כלל במקום שהיא לא יוצאת בעל כרחו. וכך נוטים גם בדברי רש"י בגיטין מ"ט ע"א, וז"ל הגמרא שם, #... דבר אחר אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו מאי דבר אחר וכ"ת כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה ת"ש אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגיטא @ ופירש רש"י שם #אפשר דמשהי לה - ולא יהיב לה גיטא וכיון דלא אשהי מדעתיה גירשה.@ הא קמן, שכאשר בידו להשהותה נחשב הדבר כמוציאה מדעתו הגם שהיא מבקשת לצאת, ורק כאשר היא כופה אותו מחמתה לאו מדעתיה גירשה. ובזה מיושבת קושיית הר"י במרדכי על רבנו חננאל, שרבנו חננאל דיבר רק במקום שיצאה מכלל אישות שהיא כופה את הבעל להוציא מחמתה מה שאין כן במורדת. וזו כוונת רבנו ירוחם שלאחר י"ב חודש שכופין אותו להוציא מפסידה תוספת כתובה אבל בתוך י"ב חודש שבידו לכופה ע"י המתנה ולא כופין אותו להוציא אינה מפסידה כתובה שאין זכר בדברי רבנו ירוחם שמפסידה תוספת כתובה לאלתר, וכך משמע ג"כ בדברי הר"ח אלגאזי שרק בתום י"ב חודש מפסידה את עיקר הכתובה. מורדת ממלאכה ועוד, שאנן קיימא לן, שמורדת ממלאכה אינה מורדת, ולדברי רבנו תם, הכוונה גם כאן שאומרת שאינה עושה מלאכה עד שיגרשנה וייתן לה כתובתה אלא שאינה מורדת מתשמיש, ועל אף שרצונה להתגרש והיא מצערת אותו עד שמגרשה לא הפסידה עיקר ותוספת ולא ניתקן סדר פחיתת כתובתה כלל, ולא אומרים שאדעתא דלמשקל ולמיפק לא כיהיב ובידו לכופה למלאכה או לשכור עליה פועל במכירת כתובתה בטובת הנאה ולא נאמר שהפסידה כיון שסרחה עליו והגירושין יצאו ממנה. אולם, לדברי הרי"ף שבמלאכה אין צער אין ראיה, אלא שהראב"ד והרשב"א דחו את פירוש הרי"ף. ראיה ממאנת שיש לה תוספת כתובה איתא במשנה במסכת כתובות (ק ע"ב) הממאנת השניה והאיילונית אין להן כתובה, ובגמרא שם (ק"א ע"ב) מבואר שדווקא מנה מאתיים אין להן אבל תוספת יש להן, ופירש רש"י דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה. ואם כן, על אף שהממאנת יוצאת ברצונה לא אומרים שאדעתא דלמשקל ומיפק לא כיהיב על אף שהיה בידו להתנות על התוספת. מהאי דינה הקשה הרי"ף ביבמות על דינו של רבנו חננאל שבבאה מחמת טענה מפסידה תוספת כתובה ותירץ – #ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים [כתובות ק"א ע"א] ויש להן תוספת התם בהדיא קתני לה מכדי ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון זו והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה דמכללא לא מפקינן ממונא.@ כלומר, אם הבעל יודע בעת ההתחייבות על הכתובה שביד האישה להפקיע את עצמה אז לא אמרינן אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה. ולדעת הרי"ף הוא הדין באיילונית אף על פי שלא הכיר בה וחייבי לאוין שאף על פי שיוצאת יש לה תוספת כתובה אלא שרצה לזלזל בנכסיו. וכתב הרמב"ם בפרק כד הל' ג' #ולמה אין להן (חייבי לאוין שלא הכיר בהן) עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם.@ הרמב"ם הוסיף שחייבי לאוין ואיילונית שלא הכיר בהן מאחר שהיא עומדת בתנאי שלה "כל זמן שתרצה ותעמוד בפניו", משמע שבמקום שהאישה רוצה לצאת ובי"ד כופין אותו להוציא אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני לה - וכן פירש הכסף משנה שם. לעומת זאת, בחייבי לאוין ואיילונית שהכיר בהן כתב הרמב"ם (שם הל' ד) שיש להן כתובה, כלומר, גם עיקר וגם תוספת שרצה להזיק את נכסיו. הרי שדווקא במקום שלא הכיר בהן שהיא באה בטענה שהיא הקנית לו הנאתה והרי היא עומדת בתנאה וכדברי הר"ן והרמב"ן בסוף פרק אלמנה ניזונת שסברה שיתרצה על אף שיש איסור בדבר. ואם כן, אם היא מבקשת לצאת וכופין אותו להוציא אזי מפסידה תוספת. אבל במקום שהוא יודע שהיא אסורה עליו ואעפ"כ הוא מתרצה חייב בתוספת מטעם שרצה ליזוק נכסיו ואין תנאי מיוחד שתרצה לעמוד לפניו ולפי זה מדוקדקים דברי הרמב"ם גם בהלכה ה' שהממאנת אין לה עיקר ויש לה תוספת שכאן הרי יודע שכוחה למאן וממילא רצה ליזוק את נכסיו וכ"כ המעשה רוקח (שם) ז"ל, #הממאנת וכו' אבל תוספת יש לה. אף על גב שאין כאן הטעם דהרי היא עומדת בתנאה וכו' שכתב בדין ג' דאדרבה היא היוצאת מ"מ שאני הכא דסבר וקביל שהרי היה יודע שהיא קטנה ואפשר שתמאן והתוספת אינו אלא על סיבת ביאה ראשונה ודו"ק:@ והוא הדין והוא הטעם בחייבי לאוין שהכיר בהן שאין כאן תנאי מיוחד אלא הוא יודע שבידה לרצות לצאת בכל עת ואעפ"כ נתן לה, וכדברי הרי"ף שהשווה הממאנת לחברותיה שרצה להזיק נכסיו בשונה מהטעם שנקט הרמב"ם בחייבי לאוין שלא הכיר בהן. שכאן מאחר שהוא יודע שבידה לכופו בכל עת סבר וקיבל, ואם לא היה עליו להתנות, וע"ע בחכם צבי סי' מ"א. וא"כ הוא הדין בתוספת למורדת ומבקשת להתגרש שהוא יודע שבידה למרוד או לבקש להתגרש ואעפ"כ הוסיף, שסמך על מה שבידו שלא לגרשה ולשהותה עד שתתפייס. וכמו שמצאנו בירושלמי (כתובות פרק ה הל' ח) אמר רבי יוסה אילין דכתבין אין שנא אין שנאת תניי ממון ותניין קיים, כלומר בעת הנישואין היו מזכירים את המרידה. ובתוספות רי"ד (כתובות ק"א ע"א) כתב וז"ל, #ומורדת גם התוספת הפסידה כדאמרן בר"פ אע"פ התם משום שהיא בת דעת קנסוה רבנן להפסיד הכל, אבל יתומה קטנה שאינה בת דעת לא קנסוה רבנן.@ הרי שלדעתו החיוב בממאנת הוא חיוב גמור והוא הדין במורדת מעיקר הדין אלא שבמורדת קנסוה רבנן להפסיד את התוספת. אולם, בחלקת מחוקק סי' קט"ז ס"ק י' כתב שסתם קטנה תמאן, וא"כ לדבריו אין ראיה ממאנת למורדת ומבקשת להתגרש הגם שיודע שבידה למרוד אבל אין דרכה של אישה למרוד. אולם, אין הכרח לדבריו בלשון הרי"ף והרמב"ם, וגם בריטב"א לא מוזכר היותה קטנה אלא שיודע שיכולה למאן בלבד. וגם בפרק טו הל' י' באומרת שאינו יורה כחץ שכתב שאין לה תוספת "שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול" זה דווקא בטוענת שאינו יורה כחץ שהוא אינו בקי ואינו יודע שהאמת כדבריה ולכן נקט הרמב"ם לשון "והיא אומרת " ולכן אינו דומה לממאנת וחייבי לאוין שהכיר בהן שרצה ליזוק בנכסיו. דברי הר"ן בסוף פרק אלמנה ניזונת נאמרו כאמור רק מקום שכופים אותו להוציא, ובחייבי לאוין שלא הכיר בהן שעליהן דיבר בסמוך, אבל לא בממאנת או במי שאינה יוצאת לרצונה שלא כופין אותו להוציא. מאחר שלממאנת וחברותיה אין עיקר כתובה וא"כ גם אין להן תוספת בתורת כתובה אלא שהוסיף לה בתורת מתנה ורצה ליזוק את נכסיו, ואם כן, היה מקום לדון שבמקום שמפסידה תוספת מחמת מעשיה הרעים לא תפסיד את התוספת מכח דין המתנה שבה, לכן כתב הר"ן בפרק שני דייני גזרות (כתובות ס"ה ב בדפי הרי"ף) באישה שלא הולכת אחרי בעלה שמפסידה עיקר כתובה, #ובכל מקום שהוא יכול להוציאה אם אינה רוצה לצאת תצא שלא בכתובה ומשמע דאפי' תוספת אין לה דלא כתב לה אלא אדעתא למיקם קמיה בכל מקום שהדין נותן שתלך אחריו:@ גם התשב"ץ ח"ג סי' פ"ו לאחר שהאריך להוכיח שהיא מפסידה גם עיקר וגם תוספת הוסיף ולמד מק"ו ממי שיש לה עיקר כתובה והפסידה תוספת מאחר שחייב להוציא בע"כ וכ"ש מי שאין לה עיקר שהפסידה תוספת. ואין כוונת הדברים שבמקום שיש לה עיקר כתובה ולא כופין להוציא שמחייב את עצמו בתוספת אדעתא למיקם קמיה, וזה פשוט. דין רואה מחמת תשמיש בשו"ע אה"ע סי' קי"ז סע' א כתב על פי לשון הרמב"ם וז"ל: #אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה שדהו לפיכך אם בעל פעם אחת ולא מצא דם ואח"כ חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית.@ משמע שבכל עניין יש לה תוספת כתובה, אמנם, בתשובת מהר"ם (שבשו"ת הרשב"א)כתב שאין לה תוספת (ויש להעיר שהמהר"ם הביא את לשון הרמב"ם שנותן לה כתובה כולה). החלקת מחוקק יישב שהמהר"ם איירי במקום שהבעל רוצה לשהות בעדים על מנת לראות אם תתרפא והאישה באה מחמת טענה להתגרש לאלתר שאז האישה יוצאת בעל כרחו של הבעל, אבל במקום שהבעל רוצה להוציא לאלתר אז חייב בתוספת כתובה. הב"ש הביא את דברי החלקת מחוקק, וציין לדברי הר"ן בסוף פרק אלמנה ניזונת שבמקום שהאישה רוצה לצאת גם אם כופין את הבעל כדין אז אין לה תוספת. ומשמע מדברי הבית שמואל שהר"ן חלוק על תירוצו של החלקת מחוקק, ולדעת הר"ן, די בכך שהאישה רוצה לצאת והבעל מוציא בעל כרחו ושלא מדעתו על מנת שתפסיד כתובה גם אם מצד הדין אסור לו לשהות עמה. מדברי החלקת מחוקק מדויק שבמקום שהוא מתרצה להוציאה לאלתר והיא לא באה מחמת טענה שלא כופין להתגרש אז גובה תוספת גם אם היא מבקשת להתגרש. וכך מדוקדקים גם דברי החלקת מחוקק בסי' צ"ט ס"ק ז' שכתב שהפסד מתנות הוא רק במורדת או במקום שכופין להוציא ומפסידה תוספת, ולא הביא דין הפסד מתנות ותוספת במקום שאינה מורדת או שלא כופין להוציא. כאמור דברי הר"ן שבמקום שהאישה חפצה לצאת אין לה תוספת זה דווקא במקום שכופין להוציא כגון בחייבי לאוין ואיילונית או שהתה עשר שנים והיא מבקשת לצאת ושיכפוהו שעליהם דיבר הר"ן שם. אבל במקום שהיא עצמה מבקשת לצאת ואין בידה לכוף את הבעל להוציא כגון במורדת לא מפסידה תוספת כמו שכתב הר"ן בפרק אע"פ שחז"ל אמרו שדין התוספת ככתובה ולא כמתנה. שיטת הבית שמואל בטענת גבורת אנשים כתב בשלחן ערוך אה"ע סי' קנד סע' ז, #אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת ( ואפי' לא שהתה י' שנים) (טור), וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה.@ מקור הדברים מתשובת הרא"ש כלל מ"ב סי' י"ב, ודברי הרא"ש שהאישה מפסידה כתובה לכאורה סותרים את דעת הרא"ש עצמו (בכלל מב סי' ד') וגם את פסק השו"ע בסעיף ו' שבבאה מחמת טענה מפסידה תוספת ולא עיקר כתובה. ועל כן, פירש הב"ש שם ס"ק כ וז"ל: #יתן לה כתובה- ולענין ת"כ משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא"צ ליתן ת"כ דאדעתי' למשקל ולמיפק לא אוסיף לה כמ"ש בכלל מ"ג סימן ג' ד'.@ אם כן, מפורש שרק במקום שבי"ד כופין אותו לגרש מפסידה תוספת, אבל במקום שאין כפיה יש לה תוספת. אולם, יש לתמוה וכי אינו יודע שסופו לבוא לכפיה אם יסרב, וצריך לומר, שכאשר מגרשה מעצמו בלא כפייה הרבה טעמים לגירושין ואינו מוכח שהוא מגרשה מחמת הכפיה ותולים שאינו חפץ בה וגם בלא טענתה היה מגרשה, ושטר הכתובה עומד לגביה או אפשר לבאר שיש בכך הודאה שלא היה לו כח לבעול ואיהו אפסיד אנפשיה. בכל עניין מדברי הבית שמואל עולה שבמבקשת להתגרש ולא כופין את הבעל אינה מפסידה תוספת כתובה. אולם, בגוף דברי הרא"ש נראה לבאר באופן שונה מהב"ש וכל דבריו נוגעים רק לעיקר כתובה. ותשובה זו חולקת על התשובות האחרות של הרא"ש, כפי שמבואר בתשובה עצמה, שמאחר שהבעל צווח ומכחיש את האישה גם במקום שהאישה נאמנת להינשא מדרב המנונא שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, אבל להוציא ממון כנגד טענת ברי אינה נאמנת. ורק במי שמת בעלה דורשים לשון כתובה שאין טענת ברי כנגד דבריה שהרי בעלה מת וז"ל, #...ואם תבעה גט ולא כתובה, יגרשנה ולא יתן לה כתובה. כההיא דרב המנונא: האשה שאמרה: גרשתני, דנהי דמהימנא לגבי נפשה, להפקיע ממנה איסור א"א שעליה, מטעם: חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, מ"מ אין לבית דין כח להוציא ממנו ממון, כיון שעומד וצווח שלא גרשה. ולא דמי לאשה שאמרה מת בעלה, שגובה כתובתה על פיה; דהתם אין אדם מכחישה, ומספר כתובה נלמוד: לכשתנשאי לאחר, תטלי מה שכתוב ליכי. ומה שכתבתי שיגרשנה ולא יתן לה כתובה, היינו אם הדין כך, שכופין אותו להוציא, אז כופין אותו להוציא על פי דבריה, דמהימנא, כההיא דרב המנונא. אבל לענין ממון, כיון שעומד וצווח ואומר שגבורת אנשים יש לו, ובא עליה כדרך כל הארץ, ושלא כדין הוא מגרשה, וחפץ להיות אצלה, אין כח לבית דין להוציא ממנו ממון. אבל אם בלא כפייה נאות לגרשה, יתן כתובה, כיון שמדעתו מגרשה.@ אם כן, ודאי שדבריו קאי על עיקר כתובה ולא על תוספת שמדרש כתובה נאמר רק על עיקר כתובה ולא על תוספת כמבואר לעיל בשו"ע אה"ע סי י"ז סע' מ"ג ובב"ש שם ס"ק קכ"ט. ויסוד דברי הרא"ש הם שלא כדבריו בשאר התשובות. וכך משמע גם מביאור הגר"א עה"מ וז"ל, #ולא יתן כו' ואם מגרשה כו'. טור וכ"כ הרא"ש בכלל מ"ב סי"ב וכ' דהא דר"ה דנאמנת דוקא לגבי נפשה להפקיע איסור א"א אבל לגבי כתובה להפקיע ממון לא מהימנא וא"א כה"ג מספר כתובה כו' והוא כס' האחרונה בסי' י"ז ס"ב וי"א דאינה נאמנת לענין כו' אבל כל הפוסקים חולקין בזה כמש"ש וכ"כ הרשב"א והריב"ש סימן קכ"ז בהדיא כאן:@ ודברי המחבר בסע' ו' הם דווקא בבאה מחמת טענה שהוא אינו יודע בברי שלא מחמתו לא זכתה להיבנות ממנו. וכך מצאתי במהרלב"ח סי' ל"ג שהעמיד את תשובת הרא"ש בעיקר ושתשובה זו חולקת על שאר התשובות ע"ש. אבל בכל עניין מוכח מדברי הבית שמואל שגובה תוספת גם אם היא מבקשת להתגרש והוא נאות לגרשה בלא כפיה. שיטת הריב"ש סימן קז וכך מפורש גם בריב"ש סוסי' ק"ז הובא בב"י באה"ע סי' קי"ח, #...וכן תקנו לתועלת היתומים, שהתוספת הנהוג לכתוב לבתולות, שלא יגבו ממנו כלום, זולתי אם תתגרש שלא ברצונה אבל במיתת הבעל לא תגבה מן התוספת כלום, ודי לה שתגבה עקר כתובה והנדוניא שהכניס' בבגדי' יותר משווים, והיא עצמה בלתה אותם. וגם המעות הנשארים מן הנדוניא, הוציא קצתם בצרכי הנשואין, ועתה תגבה הכל האלמנה במעות משלם, אין ראוי שתגבה התוספת מן היתומים. ועוד תקנו אז תקנות אחרות. וכל הנושא מן אז והנה, על דעת התקנות ההם הוא נושא. וכן כותבין בכתובה: כהוגן וכתקון חכמים, על פי התקנות שתקנו קהל אל גז"איר יצ"ו.@ הרי שתקנו תקנות מיוחדות שלא לגבות את התוספת במבקשת להתגרש או שהיה מנהג להוסיף תוספת לבתולה ע"מ שלא לגבותה אלא אם גירשה שלא מרצונה אבל בלא מנהג או תקנה גובה תוספת בכל עניין, ועי' מה שנכתוב לקמן בדברי הטור בסי' קי"ח. דעת הרמב"ם בהפסד מתנות ותוספת במורדת ונראה לדקדק בדברי הרמב"ם דין חדש שלא מצאתי שעמדו עליו המפרשים. כאמור דעת הראשונים בדברי הגאונים שמורדת מפסידה כתובה בין באומרת מאיס עלי ובין באומרת בעינה ליה ומצערנא ליה, כאשר לדעת הרשב"א היא מפסידה את המתנות לאלתר אפילו גירש בתוך הזמן מרצונו כל שהאישה היא מורדת מתחילה והבעל מגרשה מחמת מרדה. אולם הרמב"ם בפרק י"ד מהל' אישות חילק בין אומרת מאיס עלי שכופין להוציא שלא מדעתו שאז מפסידה מתנות וז"ל בהלכה ח, #...אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל ... ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.@ לעומת זאת במורדת בעינא ליה מצערנא ליה לא הזכיר בה כלל הפסד מתנות אלא רק נכסי צאן ברזל וז"ל שם בהלכה יג: #המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל, אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימים אם תפשה אין מוציאים מידה ואם תפשן הבעל אין מוציאין מידו, וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום. זה הוא דין התלמוד במורדת. @ הרי שהדגיש שרק דבר שהוא של הבעל מפסידה אבל המתנות שהזכיר בהלכה ח' השמיט בדין מורדת של בעינא ליה ומצערנא ליה. והחילוק ברור, שדעת הרמב"ם שאישה מפסידה מתנות אך ורק במקום שהאישה כופה את הבעל ויוצאה שלא לדעתו, מה שאין כן במורדת של בעינה ליה ומצערנא ליה. ואם אינה מפסידה מתנות בלא כפיה כ"ש שלא תפסיד תוספת, וזה סיוע לדקדוק שדקדקנו לעיל בדעת הרמב"ם בדעת הר"ח והרי"ף שמפסידה תוספת רק בבאה מחמת טענה שכופין להוציא ולא במקום שאין כפיה. ונראה שהרמב"ם לשיטתו שתקנות הגאונים לא נוהגות מאחר ולא פשטו בשאר הארצות, ולכן על מנת להפסיד מתנות צריך אומדנא מדאורייתא בדומה לתוספת כתובה ולא די בתקנה בדיני מורדת. ונראה שעל פי דברי הרמב"ם מיושבת קושית הרמב"ן (כתובות ס"ג ע"ב) על הגאונים מדברי הגמרא שתנאי כתובה ככתובה למורדת. שדעת הגאונים שבכל אומרת לא בעינא ליה כופין להוציא מתקנת מר רב רבה בר מר הונאי (עי' היטב בתשובת רב שרירא גאון, וכך מוכח גם מדברי הרי"ף שכתב שבמבקשת להתגרש להפקיע ירושה דאורייתא לא כופין להוציא, הא בשאר טענות כופין) וא"כ ודאי שלא כתב לה אדעתא למיפק ולמשקל ומפסידה גם תוספת וגם מתנות כמו בבאה מחמת טענה לדברי רבנו חננאל. ולכן אין מקום כלל להקשות מדברי הגמרא שתנאי כתובה ככתובה למורדת שמדין הגמרא לא כופין לשיטת הגאונים וכל דבריהם נאמרו רק לאחר תקנת מר בר רב הונא גאון. אבל לדעת הרמב"ם שחולק על הגאונים ולדעתו רק במאיס עלי כופין ומדינא דגמרא, ולכן רק במאיס עלי מפסידה מתנות. ושרש מחלוקתם שלדעת הרמב"ן תקנת הגאונים היתה רק בטענת מאיס עלי כמו שכתב במלחמות ה' (כ"ז ע"א בדפי הרי"ף) אבל דעת הרמב"ם שתקנת הגאונים הייתה גם במורדת וגם במאיס עלי כמו שכתב בנתיבות משפט (דף רט"ז ע"ב ד"ה כתב הרי"ף), ע"ש שכתב שכך גם דעת הר"ן והב"י בדעת הרמב"ם, ועל כן, לדעת הרמב"ן הפסד המתנות היא גם בלא כפיית הבעל ודוק. ואם כן, לדעת הרמב"ם כיום שלא כופין להוציא אפילו במאיס עלי לא מפסידה מתנות כיון שסוף סוף לא יוצאה לרצונה שבידו להשהותה וכל שכן שלא מפסידה תוספת, והוא הדין במורדים זה על זה אם מגרש תוך י"ב חודש בלא כפיה. אמנם שאר הראשונים שלדעתם דין הפסד מתנות לא קשור לתקנת הגאונים לגבי כפיה גם במורדת של בעינא ליה ומצערנא ליה מפסידה מתנות שנתן לה. וכך משמע גם מדברי הרב המגיד בפרק ט"ז מהלכות אישות הל' ד' שכתב שלדעת הרמב"ם שמין בגדי גרושה שעליה דווקא אם לא הוציא לרצונו וכפו אותו להוציא, דלא כבעל העיטור שדי יגרשנה לאחר שסרחה עליו, וא"כ כ"ש שלדעת הרמב"ם לא תפסיד בשאר מתנות אלא במקום שכופין להוציא. ומוציא הוצאות על נכסי אשתו שדי שתמרוד כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ג מהל' אישות הל' י' אע"פ שלא כופין רק במאיס עלי. צריך לומר, שהוצאות נכסי מלוג גרועים מבגדים שקנה לה. שבהוצאות נכסי מלוג דעתו ליהנות מהשבח עם הפירות וכל ההנאה שלו יחד עם אכילת הפירות, מה שאין כן בגדים שנעשו גם להנאתה וקרובים יותר למתנה גמורה, ולכן במורדת דינו ככל יורד לשדה חברו שנוטל הוצאה שיעור שבח. ועוד ,שאין כאן מתנה מפורשת אלא ויתור מכח אומדנא בלבד. וכל שכן, אם דין מוציא הוצאות על נכסי מלוג היא תקנה בלבד כמו שדקדקו מלשון המאירי לא תיקנו במורדת. וכן, אם דעת הרמב"ם כדעת הרא"ש שבמורדת אין לבעל פירות הרי שהבעל מפסיד פירות בעל כרחו גם בלא גט, וכלפי ההוצאות נחשב הדבר כאילו כפוהו להוציא. דין תוספת כתובה במגרש בתוך י"ב חודש ראשית, יש להבהיר שהנידון שפנינו נוגע להפסד תוספת כתובה לפני שהושם על האישה שם מורדת או טוענת מאיס עלי, לעומת דין גבית תוספת כתובה בתוך י"ב חודש שהוא לאחר שמורדת מכח דין רבותינו או בטענת מאיס עלי שהיתה אמורה להפסידה כתובה וחל עליה שם מורדת. ובזה היה מקום לומר שתקנת אמוראים אחרונים בשהיית י"ב חודש הייתה רק על עיקר הכתובה שלא רצו לחייב מחדש בתוספת שחייב את עצמו בשעת הנישואין מחדש, שהרי מעיקר הדין היא כבר מורדת ואדעתא דלמשקל לא כתב לה לחייב את עצמו מחדש. ואם כן, אין מקום להביא ראיה ממי שסובר שבכהאי גוונא אין לה תוספת למקום שעדיין לא הושם על האישה דין מורדת. כבר הבאנו את דברי החזון איש שבתוך י"ב חודש לא הפסידה לדעת הרשב"א תוספת אלא רק מתנות וכך מבואר גם בשאר הראשונים כדלקמן. יש להביא את דברי הרשב"א המפורשים בתשובה חתומה ע"י גדולי פרובינציה (הובאה בתשובות חכמי פרובנציה סי' ע"ד) #זה פסק דין הרב ר' שלמה ב"ר אברהם בן אדרת עם יתר חכמי ברצ"לונא מזה הענין. האשה האומרת מאיס עלי חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ועלה מצאה וטוענת כן כדי להתגרש, עד שתביא ראיה לדבריה, כיצד שתאמר מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו, וכמו שפרש"י ז"ל, וכל שאומרת כן אינה מפסדת כלום עד י"ב חדש, ולאחר י"ב חדש אם עדין עומדת במרדה הפסידה כתובתה, ואם רצה הבעל לגרש מגרש, ואם גרש תוך י"ב חדש לא הפסידה כלום תוך זמן זה, ואין כופין אותה כלל ואין מכריזין עליה שאין כופין אותה ליבעל לשנוא לה, וזו כאנוסה היא, ואין חוששין שמא עיניה נתנה באחר, אחר שרוצה לצאת בלא כלום, וכן כתב ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן וליטול נכסיה אין שומעין לו, וכשיוצאה הפסידה נדוניא וע[י]קר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל משלו, שלא נתן לה ולא כתב לה אדעתא למשקל ולמפק אלא אדעתא למיקם קמיה.... @ הרי שדעת הרשב"א וחכמי ספרד וכך הביאו שם בשם רבנו חננאל שבתוך י"ב חודש לא מפסידה כלום, ואין לשון "כלום" סובל הפסד תוספת כתובה, וזה שלא כדבריו בשו"ת הרשב"א סי' אלף רל"ה שהפסידה גם עיקר וגם תוספת במאיס עלי בתוך י"ב חודש. רבנו ירוחם חילק בדעת הרשב"א בין מקום שהאישה מחלה על כתובתה למקום שלא מחלה ותשובה זו לכאורה עומדת כנגדו ועיין עוד מה שהקשה עליו בנתיבות משפט ונשאר בצ"ע. ועי' בחידושי הגהות ב"י שכתב שיש טעות סופר בתשובת הרשב"א סי' אלף רל"ה ולהלכה אינה כל כתובתה בתוך י"ב חודש. הבית יוסף הביא תשובת הרשב"א שכתב וז"ל, #...ותוך י"ב חדש לא איבדה מכתובתה ואם גירש הבעל מרצונו תוך י"ב חדש גובה כל כתובתה ואם המתין י"ב חדש ולא חזרה בה הפסידה כתובה ותוספת ונכסי צאן ברזל בית ובתשובות רבינו האיי והרי"ף שאפילו מה שכתב לה הבעל מתנה לאחר נישואי' מפסדת וכן כתב ן' מיגאש וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד ה"ח) ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה דאדעתא דלמישקל ומיפק לא יהיב לה...@ הלשון מורה בהדיה שבתוך י"ב חודש גובה "כל כתובתה" ו"לא איבדה מכתובתה" והפסד התוספת היא רק לאחר י"ב חודש על זה כתב בדרכי משה (הארוך) וז"ל, #...וכתב ב"י בשם תשובת הרשב"א דאם מגרשה תוך י"ב חודש צריך ליתן לה כתובה ונכסי צ"ב שלה אבל לא מה שכתב לה מאחר שהיא תובעת ממנו גט:@ מקור דברי הדרכי משה הם הם דברי הרשב"א שבב"י שחייב להדיא בתשלום תוספת בגירש תוך י"ב חודש, רק הוסיף את הדין של "מה שכתב לה" מהמשך דברי הרשב"א בשם רב האי והרי"ף שכתבו ש"אפילו מה שכתב לה מתנה לאחר הנישואין מפסדת", ובזה חידש הד"מ שסברא זו קיימת גם תוך י"ב חודש כמו שנלמד מתחילת התשובה בנוגע למגרש מרצונו (עי' תשובת הרשב"א ח"ד סי' נ"ב שחולק וסובר שבמאיס עלי בתוך י"ב חודש אסור לכוף לחזור לשלו"ב והפסד מתנות נחשב ככפיה ע"ש). ואם כן, גם דברי הרמ"א בהגהת השו"ע שכתב "ואם רוצה לגרשה התוך י"ב חודש נותן לה צ"ב שלה וכתובה אבל לא מה שכתב לה" (כגירסת מהודרת ש"מ ושע"ו) הם כדברי החזו"א. גם הבית שמואל (שם ס"ק יח) שהיה לפניו הנוסח המקורי הבין ג"כ ש"מה שכתב לה" היינו מתנות ולכן הקשה מדברי הטור באבן העזר סי' פ"ה שהביא בשם הרמ"ה שמפסידה מתנות רק במקום שמפסידה כתובה היינו עם כתיבת אגרת מרד, ובמהדורא קמא ציין לנוסח שבפנינו הרי שפירש להדיא שיש לה תוספת בתוך י"ב חודש ודברי הרמ"א נסובים על מתנות שכתב לה בלבד. וכך עולה גם מדברי הדגול מרבבה שכתב שצריך לגרוס ברמ"א כדברי הב"י "אבל לא מה שנתן לה" היינו מתנות, שאם הייתה הכוונה גם לתוספת לא ניתן לסתום ולכתוב לשון של "מה שנתן לה" ולהתכוון ל"מה שהוסיף לה" ובלשון "כתובתה" להתכוון לעיקר כתובה ולא לתוספת, וזה פשוט וברור. ויש לציין שלא היה לפני האחרונים היותר מאוחרים רק את הד"מ הקצר ממהודרת ברלין והרמ"א ממהודרות מאוחרות ולכן נדחקו . דברי ספר בת נעות המרדות בשם מהר"א ששון בספר בת נעות המרדות (נדפס בשנת תרע"ז) של הרב רפאל אהרון בן שמעון כתב בפרק ג' (עמ' כג) בשם מהר"א ששון (תורת אמת סי' קפו) שאם מגרש תוך י"ב חודש לאחר שהתברר שהיא מורדת וטוענת מאיס הפסידה תוספת. הנה המעיין בדברי המהר"א ששון יראה שאין בהם אפילו זכר לדבר, מלבד מה שהמהר"א ששון דיבר בשיטת הרשב"א וכבר הוכחנו לעיל שלדעתו גובה תוספת, גם המהר"א ששון עצמו לא דיבר על התוספת אלא על המתנות כדלהלן: המהר"א ששון ביאר דין מורדת תוך ד' שבועות של הכרזה, והביא בשם הרב המגיד שלא הפסידה כלום, והוסיף וכתב "וכפי מה שהבנתי מדברי הר"ן וזה לשונו בהלכות, מה שנתן לה מתנה הבעל הפסידה, דלא קא יהיב לה אדעתא למישקל ולמיפק כיון שמגרשה מתוך מרדה" – הרי שעוסק רק בדין מתנות שהרי ברור ופשוט שבתוך ארבע שבועות של הכרזה לא מפסידה תוספת כמו שמפורש בר"ן ועל זה הוסיף והביא את דברי הב"י בשם תשובת הרשב"א וז"ל: #וגדולה מזאת כתב הרשב"א בתשובה הביאה הרב מוהרר"י קארו ז"ל וז"ל על האומרת מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה מה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל אם מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להן נכסי צאן ברזל אבל מה שנתן לה משלו אינן נוטלות כלום כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב אבל אם לא רצה להוציא מדעתו אלא מחמת מירדה בזה יש הפרש וכו'. הרי שאף על פי שהוציאה מרצונו אין להן כלום במה שנתן לה.@ הרי שדיבר רק על "מה שנתן לה" ולא על התוספת, ומהר"א ששון מצא רבותא בדברי הרשב"א על דברי הר"ן שמפסידה מתנות למרות שמוציאה מרצונו וללא הכרזות כלל. על כן אין לקבל את דבריו, ועי' מה שכתב בשו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סימן י"ג, ועתה בא לידי חלק י"א מספר יביע אומר ויעוין שם בחלק אה"ע סי' ק"א שאר השגותיו על הספר הנ"ל. דעת הרא"ש והטור בהפסד כתובה בתוך י"ב חודש בלשון הרא"ש מדוקדק שהפסד התוספת היא רק לאחר י"ב חודש, וכן משמע מלשון הטור ויותר מפורש בסי' פ"ה שכתב שמפסידה מתנות יחד עם הפסד הכתובה בזמן כתיבת אגרת המרד. אולם, בתשובת מקור ברוך (סי' י"ז) כתב מסברא דיליה שבתוך י"ב חודש אין לה תוספת שאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב, ונדחק בלשון הטור מכח סברתו ע"ש, וכבר הבאנו שהרשב"א כתב להדיא שלא מפסידה כלום שלא כסברתו, ומה עוד שבקיצור פסקי הרא"ש כתב הטור לשון כתובה שהיא אפילו מאה מנה במגרש תוך ימי הכרזה ואח"כ הזכיר רק לשון כתובה בין בתשלום בתוך י"ב חודש ובין בהפסד הכתובה ככלות הי"ב חודש ולא הזכיר לשון עיקר ותוספת בשום מקום, וא"כ לשון הטור בספרו מדוקדק. רק הלבוש סתם וכתב שבתוך י"ב חודש שהפסידה תוספת ולא עיקר שאדעתא דלמשקל ולמיפק לא כתב לה, כאמור הדברים סותרים תשובות מפורשות של הרשב"א ואת דברי הטור. אולם, גם אם נקבל את דבריו הדברים נאמרו רק לאחר הפסד כתובה ותוספת מכח ההכרזות ותקנת האמוראים בשהייה חייבה רק עיקר ולא תוספת מאחר שהבעל לא הוסיף לה על מנת שיחדשו לו חיוב חדש לאחר שכבר הפסידה בתקנת המשנה או האמוראים הראשונים. והדברים ודאי נכונים לשיטת הט"ז והבית מאיר בשיטת הטור שתקנת י"ב חודש ביטלה לדעת הטור את דין הכרזת ד' שבתות שלא כדעת הב"י. ואם כן דין י"ב חודש שווה לדין ימי ההכרזה, ואם כן, כשם שיש לה תוספת עד לסוף השבוע הרביעי והתראה אחרונה כך הדין גם בתקנה החדשה שביטלה את הקודמת ובאה במקומה בתוך י"ב חודש ע"ש. דין הפסד מתנות ותוספת במבקשת להתגרש דיני מתנות שנתן הבעל לאשתו התבארו באבן העזר סי' פ"ה וכתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל, #...ואם נתאלמנה או נתגרשה שקלה להאי ארעא לבד מכתובתה ודוקא שנתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין אבל מן האירוסין לית לה שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין דוקא שלא מתוך מרדה אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה הפסידה כל מה שנתן לה.@ וכתב מהר"א ששון (תורת אמת סי' נ"ה) וז"ל, #...בתר דדייקינן דברי הטור ז"ל שתלה הדבר במרדה ושכתבו עליה אגרת מרד כו' דמשמע דוקא בכל הנך תנאי הוא דאמרינן דהפסידה מתנתה הא אם הגירושין היו בשום אופן אחר שלא מחמת מרד כגון שהיו אפי' מחמת קטטו' ומריבות רבות ומחמת כן נתגרשה הבעל שלא כרצונו אפילו הכי מתנתה מתנה.@ ולעיל הובאו דברי הרמ"ה שם שתוספת כתובה שווה למתנות שמפסידה רק במגרש מחמת מרד. וכן כתב הטור בסי' צ"ט בנוגע למתנות שאינן מלבושים וז"ל, #וכתב בעל העיטור דוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה רק שמוצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה ע"כ ואפילו לדבריו נראה שאין לחלק בין סרחה עליו למוציאה מדעתו אלא בגדיה שקנה לה אבל מתנה שכתב לה גובה לעולם וכן כתבו הגאונים.@ דברי בעל העיטור הובאו בריב"ש בסי' ש"א (הנוסח שבפנינו משובש) וז"ל, #דשדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה. דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם, וה"נ דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא הדרא מתנה, הא לאו טעמא הוא, ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו'.@ הרי שאפילו מתנות שניתנו בשעת הנשואין ואפילו נכתבו בכתובה בתורת מתנה אינו מפסיד וכתב המהר"א ששון (שם), #אם איתא דמאי דכתב כאן [בא"ה] בסימן פ"ה בשם הרמ"ה דאם מרדה הפסידה כל כתובתה לאו דוקא משום דמרדה כדכתיבנא אלא ה"ה סרחה עליו אם כן תיקשי דידיה אדידיה דבסימן פ"ה כתב וסתם דאם סרחה הפסידה כל מה שנתן לה כדעת הרמ"ה ובסימן צ"ט כתב וסתם כדעת הגאוני' דאפילו סרחה גובה מתנתה לעולם אלא ודאי דההיא דסימן פ"ה דכתב מרדה כו' הוא דוקא במרדה ולעולם דאפי' סרחה גובה מתנתה ושאני התם דמרדה כדכתיבנא.@ וכתב הלבוש בסי' צ"ט, #וכל זה דוקא במלבושים וכיוצא בהן, אבל מתנה שנתן לה אף על פי שהוא מגרשה מחמת ערות דבר מתנתה שלה שכבר זכתה בה.@ כלומר, כשמוציאה מחמת ערוות דבר לא מפסידה מתנות שנתן לה אע"פ שהפסידה עיקר ותוספת לאחר התראה אבל מתנות לא מפסידה כל זמן שלא מגרשה מחמת המרד. וכך מפורש גם ברש"י (כתובות נ"ד ע"ב), #עוברת על דת בפרק המדיר שאמרו עליה תצא שלא בכתובה לא תימא כתובת מנה מאתים אבל תוספת מתנה בעלמא הוא לא הפסידה.@ וכתב המהר"א ששון (שם) שדין תוספת כתובה עדיפה ממתנות שתנאי כתובה ככתובה וכאשר הבעל כולל את התוספת עם הכתובה דעתו שתהיה לתוספת דין כתובה ולא דין מתנה והביא ראיה מלשון רש"י בריש פרק אע"פ שכתב, # "איתני לכתוב לא הוה שמעינן מינה שיהיה התוספת קרוי כתובה אלא כמתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנן להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתיקנו חכמים ושם כתובה עליו". @ כלומר, המתנות חלוקות מהתוספת, שבתוספת דעת הבעל שתזכה בתוספת כל זמן שיש לה עיקר כתובה, והם והם דברי הר"ן בתירוצו על קושיית הרמב"ן שהביאנו לעיל, וא"כ אין על התוספת דין מתנה הן למעליותא והן לגריעותא. וגם אם היה מקום לומר שיש הפסד מתנות מכח אומדנא אינה מפסידה תוספת כתובה כמו שכתב הר"ן, וכל שכן במקום שאין הפסד מתנות, אלא אם כן, הפסידה עיקר כתובה בפשיעתה כמו עוברת על דת או מזנה או שכופין אותו להוציא כמו שכתב ר"ח. וכך מפורש גם בב"ח באה"ע סי' סו, בהמהרש"ל ובהדרישה. ונקדים שלדברי מפרשי הטור בסי' ס"ו יש שני מיני תוספת כתובה, תוספת שמוסיף בשעת הקידושין ותוספת שמוסיף בשעת הנישואין, כאשר התוספת שמוסיף בשעת הקידושין דינה כמתנה ואף על פי כן כתב הטור בשם בעל העיטור שלא אומרים בה אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה וגובה אם גירשה וז"ל הב"ח (ד"ה וכתב בעל העיטור): #נראה דהכי פירושו דכתב לה התוספת בשעת קידושין ומגרש לה לאחר נישואין גביא התוספת שכתב לה בשעת קידושין ולא אמרינן כיון דלא כתב לה בשעת נישואין אלא מקמי נישואין אדעתא דלמישקל ומיפק לא אקני, אבל בהתנה וכתב בשעת נישואין פשיטא דאגב חיבת חופה הראוייה לביאה גמר ומקני לה לגמרי אף למישקל ומיפק ולא איצטריך לבעל העיטור לאשמועינן...@ הרי שהב"ח ביאר, שבנוגע לתוספת כתובה הנכתבת בשעת נישואין כותב לה אף למשקל ולמיפק משום חיבת ביאה. מה שאין כן, תוספת כתובה הנכתבת בשעת הקידושין שדינה כמתנה. ובהמשך דבריו דן בדין מתנות שנכתבו בכתובה בשעת נישואין וז"ל: #...ולפי זה אפשר דבגרושה נמי דכתב בעל העיטור הכא דגביא האי תוספת (שנכתבה בשעת קידושין ולא בשעת נישואין) היינו דוקא כשמוציאה בלא טענה אלא שמוצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה כדכתב רבינו לקמן (סי' צט) ע"ש בעל העיטור גופיה ואפשר נמי דהתם דוקא לגבי בגדיה הוי דינא הכי אבל מתנה ס"ל לבעל העיטור דאין חילוק אלא אפילו סרחה גביא מתנה דיהיב לה ואם כן ה"נ האי תוספת דכתב לה בשעת קידושין קניא להך מתנה וגביא לה לעולם כשמגרשה בתר נישואין אפילו סרחה עליו וצ"ע:@ וכן כתב גם המהרש"ל בהגהת הטור הובאה בדרישה וז"ל בתוספת דברי הכתונת פסים: #וכתב בעל העיטור וכו'. ודומה לזה שלאלמנה שמין בגדי' בכתובתה ולגרושה אין שמין לקמן בסימן צ"ט וא"כ מה שחילק העיטור לקמן שם בין מצאה נאה לסרחה עליו וכו' יש לחלק נמי כאן אכן מאחר שכתב הוא דוקא לענין בגדיה דינא הכי אבל במתנה גביא לעולם ה"נ גביא לעולם ואפילו מ"ש או פסק לה בשעת נישואין (כלומר ליתן לה בשעת נישואין אבל פוסק כן בשעת אירוסין. כתונת פסים) עכ"ל מורי ורבי (מהרש"ל) בהגהותיו...@ הרי שדעת המהרש"ל והדרישה שאפילו בסרחה עליו גובה מתנות, וברור לכו"ע שתוספת כתובה בשעת נישואין ניגבת כל שלא מרדה עליו שהוסיף לה בחיבת ביאה. וכך כתב גם בתשובת הריב"ש סי' ש"א הובאה בבית יוסף אה"ע סי' צ"ט לאחר שהביא את דברי העיטור בבגדי גרושה ודברי הגאונים בשאר מתנות כתב וז"ל, #...אבל אין דבריהם (הגאונים שהובאו בעיטור שבמתנה לא שמין לאלמנה) אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן לא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן ואינן בכלל מה שעליה, כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נשואין וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין כל שאינה מורדת בו, דלא גרע מתוספת שהוסיף לה בכתובתה, כל שלא נהגו שלא לגבותה (המתנה שנהגו לכתוב), כדרך שנוהגין בברצלונה שאין מגבין אותה.@ הרי שדעת הריב"ש שהפסד מתנות ותוספת היא רק במורדת ואפילו נכתבו המתנות בכתובה בשעת הנישואין כדברי המהרש"ל והב"ח, אמנם ציין למנהג ברצלונה שלא גובים מתנות כתובה מנהג שהובא גם בתשובת הרשב"א ח"ב סי' קי"ב. ולכן פסק גם בשו"ע אה"ע סי' פ"ה סע' ח בדין גבית מתנות וז"ל, #בד"א שאינו אוכל פירות המתנה, כשנתן לה אחר שנשאת. אבל אם נתן לה בעודה ארוסה, כיון שנשאה, זכה במתנה זו כשאר נכסי מלוג, ואוכל פירותיה. ואם מן הנשואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה, נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה.@ המחבר לא הזכיר אפשרות להפסד מתנה מלבד גירושין מחמת מרד. אמנם, שינה מלשון הטור והרמ"ה שכתבו לשון של "מתוך מרדה" ו"לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה הפסידה כל מה שנתן לה". והדברים מדוקדקים על פי תשובת הרשב"א שהביא בסי' ע"ז שהפסד המתנות הוא אפילו במגרש לאלתר מרצונו מחמת המרד. ואפשר שלכן הקשה הב"ש בסי' ע"ז ס"ק יח דווקא מדברי הטור בסימן פ"ה ולא מדברי המחבר, ועי' בית שמואל מהדורא קמא סי' ע"ז שציין לסתירה שבין הרמ"א בסי' ע"ז והביא את הגירסא שבפנינו. שיטת הרא"ש והטור בהפסד מתנות במורדת בפסקי הרא"ש פרק אע"פ סי' ל"ד כתב, #...והשתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה. בלאותיה היינו נכסי צאן ברזל שהכניסה לו מטלטלין אבל קרקע שהכניסה לו בחזקתה קאי לעולם וכן נכסי מלוג ברשותה קיימי אבל מנה ומאתים תוספת אין לה ואפילו בגדים שקנה לה יפשיט מעליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל...@ הרא"ש דקדק לכתוב שמפסידה אפילו בגדים שקנה לה שאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה שהוא הדין המוזכר בגמרא בבגדי אלמנה ולא הזכיר שאר מתנות. ומאחר שדקדק לומר ש"אפילו" בגדים שקנה לה מפסידה הרי ששאר מתנות לא מפסידה בדומה לאלמנה שלא שמין לה שאר מתנות שלא נעשו על מנת להתקשט לפניו כמו שהתבאר באה"ע סי' צ"ט. הרי שהרא"ש השמיט במכוון את דברי הרי"ף ורב האי גאון שהובאו בחידושי הרמב"ן שמורדת מפסידה שאר מתנות, ונראה שלדעתו אין הפסד מתנות מעיקר הדין מדינא דגמרא מכח הקושיות ששאלו עליהם הרמב"ן והרשב"א, ולכן נקט רק בגדים שקנה לה והטור העתיק את לשון הרא"ש. בסי' ל"ה הביא את דינא דמתיבתא ושם כתב, # ...וחזינן לגאון דאמר דיהיב לה עיקר כתובה מנה או מאתים לחוד כי היכי דלא להויין בנות ישראל הפקר אבל מאי דכתב לה מדיליה בין תוספת בין מתנה לא יהבינן לה מידי...@ הרי שלדעתו הפסד מתנות הוא רק מכח דינא דמתיבתא ולא מעיקר הדין, שהאומדנא שייכת רק בבגדים שהם להתקשט ומחויב לקנות לה כמו שהקשו הראשונים על הגאונים. ועי' בית יעקב סי' ע"ז סי' ב' שהביא את תשובת הרשב"א ח"ב סי' קי"ב. אלא שבפרק האישה שנפלו בנוגע להוצאות שהוציא על נכסי אשתו ומרדה כתב וז"ל, #...אבל במורדת ותובעת גט ומקנטת אותו עד שהוא צריך לגרשה בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. דלא יהא אלא מתנה דיהיב לה הא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. אדעתא למישקל וליפוק לא אקני לה. הלכך בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. והוא שהיתה הוצאה כנגד השבח. אבל אם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה כשיעור שבח. ובשבועה שלא הוציא פחות משיעור שבח כדרבא:@ ומקור הדברי הרא"ש ברי"ף, ולכאורה דבריו סותרים את מה שדקדקנו לעיל, שהרי כתב שאם מורדת ותובעת גט ומקנטת אותו עד שהוא צריך לגרשה יש להוצאות שהוציא על נכסי מלוג דין מתנה דיהיב לה שמפסידה מאומדנא, והרי לדבריו אין אומדנא רק בבגדים שקנה לה. ולכאורה צריך לומר, שהוצאות על נכסי מלוג דומים לבגדים שדעתו שישמשו אותו יחד עם נכסיה וזה יסוד האומדנא במוציא הוצאות על נכסי אשתו שנותן לה מתנה על מנת להשתמש בשבח אלא שאם כן גם באלמנה או בגירשה לאחר שסרחה עליו תפסיד וצריך לדחוק שהכוונה במתנה דיהיב לה דווקא בגדים. ויותר נראה שכוונתו שיסוד תקנת הגאונים בהפסד מתנות היא סברא של אדעתא דלמשקל לא כיהיב אבל לא אומדנא גמורה בדיני ממונות וכוונתו לתקנת הגאונים להלכה ולמעשה. בכל עניין, מבואר שעל מנת להפסיד מתנות לדעת הרא"ש צריך שתמרוד בו, תתבע גט ותקניט אותו עד שיגרש אבל תובעת גירושין בלבד לא מפסידה מתנות על אף שהגירושין יצאו ממנה, כאשר יש לציין שתנאים אלו הוסיף הרא"ש על דברי הרי"ף שכתב רק לשון שלמורדת. והרי"ף לשיטתו שכופין בתובעת להתגרש כדבריו בפרק אע"פ ובפרק שני דייני גזירות, ואם כן ודאי הפסידה כמו שכתב הריא"ז הובא בהגהת שלטי גיבורים בפרק האשה שנפלו ע"ש. אבל הרא"ש שהוסיף שצריכה למרוד ולהקניט עד שיגרש הוא לשיטתו שלא כופין לגרש ומשמע מדבריו שהפסד המתנות הוא דווקא עם הגירושין כדברי הטור בסי' פ"ה. דין תוספות נכסי צאן ברזל יש מי שרצה להביא ראיה לדברי הגריש"א מדברי הטור בשם תשובת הרא"ש באה"ע סי' קי"ח (תשובת הרא"ש לא נמצאת בפנינו זולתי בדברי הטור). בטרם נבהיר את דברי הטור, יש להקדים שבכתובות בימי הראשונים היו ארבעה חלקים בהם מתחייב הבעל. הראשון - עיקר כתובה מאתיים לבתולה ומנה לאלמנה או גרושה, השני - תוספת כתובה, השלישי-נכסי צאן ברזל שהאישה הכניסה והבעל קיבל עליהם אחריות בשומה ובתוספת שליש או כפי המנהג, והרביעי - מתנות שהבעל מתחייב לתת לאשתו. ונצטט את נוסח הכתובה דאירכסא מתוך לשון הטור באה"ע סימן סו שבו מתבארים ההתחייבויות הנ"ל, #... ויהבינא לה מוהר בתולתא כסף זוזי מאתן דחזו לה וקבלתי על עצמי מזונהא וכסותהא וסיפוקהא ומיעל עלה כאורח כל ארעא ואוסיפת לה מדילי עכשיו תוספת על עיקר הכתובה ראשונה דאירכסא סכום כך וכך ועוד רציתי ונתתי לה במתנה סכום כך וכך ועוד קבלתי על עצמי נדוניתה שהכניסה לי מבית אביה כך וכך אגב ד' אמות קרקע וכען הוו לי סהדין בהדין מאתן זוזי ובתוספת האלף ובאותן האלף שנתתי לה במתנה ובאלף שהכניסה לי בנדוניא כשנשאתיה כחומר כל תנאי כתובה דנהיגי בישראל....@ דברי הטור באה"ע סי' קי"ח נסובים סביב מה שהבעל נותן לה משלו שלא בתורת תוספת כתובה, אלא בתורת נידוניא כנכסי צאן ברזל שלא כנגד נכסים שהאישה הכניסה בפועל. ולדברי הרא"ש, דינם אף פחות ממתנה בעלמא, על אף שהוזכרו בשם נכסים שהכניסה וקיבל על עצמו, ולכאורה היו צריכים לקבל דין נכסי צאן ברזל. ונפקא מינה לענין תקנת טוליטולה שמאחר וסכום זה נכתב לכבוד בלבד אין יורשי האישה נוטלים בתקנה זו מאחר שלא הכניסה נכסים בפועל, וכמו כן, במקום שהגירושין יצאו מהאישה אינה נוטלת אותה תוספת צאן ברזל אלא אם כן מגרשה מרצונו וז"ל, #מי שהיא תובע'[ת] לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבו'[ת] זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובו'[ת] נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קיבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה ויחזור אז בזה להשביע'[ה] שבועה חמורה בענין זה על סכום מה שהכניס'[ה] לו בודאי ושלא נתנה רשות למכור ממנו שום דבר ולא אבד עינו במה שנלבש או נתקרע אז יפרע וכל מה שאבד עינו בלובשה ובהשתמש בו אין על הבעל אחריותו כשתתבע היא הגירושין ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא והנמצא בכתובה זהב מטבע והיא תובעת הגירושין תגבהו בשבועתה שהוא אמת ולא נכתב דרך כבוד.@ לאחר הקדמה זו, ברור שאין בין דברי הרא"ש לבין דין תוספת כתובה ולא כלום, שהרא"ש לא דיבר אלא על מתנת כתובתה בהתחייבות הבאה בכלל נכסי הצאן ברזל, ולא על תוספת כתובה ונכסי צאן ברזל שהיא הכניסה בפועל. והסברא שהתחייבות זו פחותה ממתנה מאחר שהתחייב בתורת אחריות נכסי צאן ברזל שהמנהג להוסיף על שומתם משום כבוד הכלה. וסיים, שתכלית ההתחייבות וזמן גבייתה הוא בזמן הגירושין, שאז גובה את כל הכתובה ככתבה וכלשונה, וגם מה שנכתב בדרך כבוד לא נכתב בחינם אלא נגבים בעת הגירושין כאשר מגרש מרצון, מלבד תוספת שליש על מעות שהכניסה על פי המנהג, לדעת דרישה [סי' קי"ח ס"ק כ"ב] ולדעת הבית שמואל בסי' קט"ו ס"ק כ"א גובה את התוספת שליש. ויעוין עוד בתשובת הריצב"א שבתשובות מיימוניות (הלכות אישות סי' ו'), שכתב שמה שמוסיפים על נכסי צאן ברזל נכתב לכבוד הכלה ואם נכנסה לחופה ולא נבעלה אינו גובה אותה שהיא כעין תוספת ונכתבה לכבוד הכלה, אבל אם נבעלה נגבית בדומה לדברי הרמ"ה (ב"ב נ"א ע"ב) במתנות שלפני נישואין ע"ש, ועי' בנחלת שבעה סי' י"ב אות א' שהביא את דברי ריצב"א, וכתב שאותה התוספת היא לכבוד בעלמא ואין מוציאין אותה כלל, ודבריו צריכים עיון, שהריצב"א כתב להדיא שנגבית אגב חיבת ביאה, וצריך לדחוק שזו גם כוונת הנחלת שבעה, ונפקא מינה לכתיבת ו"נדוניא דין", אם לא נבעלה, וכך מוכח ג"כ בתש' מהר"ם מינץ סי' ק"ט שבמכניסה נדוניא מועטת גובה הכל אם לא כתבה לו שובר ע"ש. סוף דבר, מלבד תוספת כתובה יש שלש תוספות של נדוניא – תוספת שמוספים על פי המנהג בשומת מה שמכניסה לו - שלא נגבית בין נתגרשה ובין נתאלמנה, ותוספת שליש שמוסיפים על מעות בעין שהאישה מכניסה לבעל לסחורה כמו שמפורש בפרק מציאת האשה ובאה"ע סי' ס"ו ששמים את הרווח מהמעות, ובזה נחלקו הב"ש והדרישה. ותוספת שהבעל מתחייב באחריות נכסי צאן ברזל מעבר לשומתם ומעבר למנהג ובזה כתב הרא"ש שאם הגירושין יוצאין ממנה אינה גובה. ועי' בשו"ת פני יצחק עמ' נ' – באישה שהכניסה שלוש מאות גרוש ובכתובה התחייב הבעל לתת לה חמש מאות גרוש בנדוניא מלבד תכשיטים ובלאותיה, ועל זה היה הנידון בתשובה זו, ולכן דימה את הדין לתשובת הרא"ש אבל לא תבעה עיקר ותוספת כתובה ועי' ב"י סי' ס"ו בשם אורחות חיים. בספר פרי האדמה ח"ג עמ' ל"ו הביא מכתב יד רבו שציטט מתוך תשובת הרא"ש אלא שלא פירט מה גובה כאשר תובעת להתגרש אלא כתב לעיין בדברי הרא"ש ע"ש, ואח"כ הביא את מנהג ירושלים לנכות חמישית מכתובת גרושה אלא אם כתב מעצמו בלא אונס או פירשו אחרת, ולכאורה הוא מעשה לסתור. ונראה שהוא פירש שתשובת הרא"ש היא מנהג טוליטולא בדומה למנהג ברצלונה שהביאו הרשב"א וריב"ש שלא גובים מתנות שכתב לה ביוצאה לרצונה. ולכן הביאו הטור בסימן קי"ח שעניינה תקנת טוליטולה כמו שכתב בתחילת הסימן וז"ל: תקנות הנישואין של קהל טוליטולה ותשובות שהשיב עליה אבי אדוני הרי שתשובה זו מתייחסת רק לתקנת טוליטולה ולנוהגים כמותה (ועי' בכנה"ג היכן נוהגים במנהג זה), ולכן הביא שבירושלים נהגו לנכות חומש מהכתובה בשונה ממה שכתב הרא"ש. אמנם מהב"ש בסי' קט"ו נראה שתשובת הרא"ש נוהגת בכל מקום אבל בכל עניין. וכך מפורש גם בספר חק ומשפט לרבי חיים טולידנו סי' קפ"ה שמי שנשא אישה על אשתו מחמת אונס והתחייב בכתובה לפרוע כתובה באם ישא אשה על אשתו, ואם הוצרך לגרש אינו פורע תוספת שליש אע"פ שהתחייב לפרוע כתובתה, אבל שאר הכתובה פורע משלם. ומביא ראיה לעניין תוספת שליש ותוספת שתות מתשובת הרא"ש, אבל לא עלה על דעתו לפטור מתוספת כתובה. ומשמע מדבריו שדברי הרא"ש הם חלק מתקנת טוליטולה ע"ש, יש להעיר שלא הביא את מחלוקת הדרישה והב"ש בנוגע לתוספת שליש. ואם כן, לא ניתן ללמוד מתשובת הרא"ש לא להפסד מתנות שנכתבו בכתובה כמו שמפורש בגאונים ובשאר הפוסקים, וכ"ש להפסד תוספת כתובה כמו שכתב המהר"א ששון ורק בנוגע להפסד תוספת נדוניא יש מקום ללמוד מדברי הרא"ש וגם בזה אפשר שהדבר תלוי במנהג. סוף דבר, לא מצאנו בדברי הראשונים והפוסקים שאשה תפסיד תוספת כתובה מכח הסברא של אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה אלא במקום שכופין להוציא, אבל במקום שיש לה עיקר כתובה ואין כפיה והאישה תלויה ברצון בעלה וברצותו מגרש וברצותו מקיים לא אתמר האי סברא כלל וכלל. ואילו היה הדין שהפסידה תוספת כתובה בתובעת להתגרש, שהם מעשים בכל יום, לא היו שותקים הש"ס, הפוסקים, מסכמי ההלכות והשו"ע מלחדש חידוש מבהיל שכזה, מלבד מה שמפורש בדבריהם להיפך. על כן להלכה, ראשית, יש להחיל על האישה דין מורדת של בעינא ליה ומצערנא ליה או מאיס עלי על פי משפטיהם וגדריהם, ובהתאם לכך לדון על הפסד כתובה ותוספת כאחד. ובמורדים זה בזה לאחר י"ב חודש אם חויב הבעל להוציא שלא מדעתו תפסיד האישה תוספת ומתנות, אבל לא עיקר. ואם גירש מעצמו בתוך י"ב חודש לא הפסידה תוספת. וכמו כן, לדינא הפסד מתנות במקום שאין מנהג הוא רק במגרש מחמת מרד.