המנעות מלדון בתביעת ממון של בעל סרבן גט זכות אדם שלא ציית דינא לתבוע דיון בבית הדין הבעל חויב בגירושין אך לא מילא אחר הוראת בית הדין המחייבת את הגירושין, והוחלט לנקוט ביחס אליו הרחקות דרבינו תם, וזאת עפ"י ההלכה הפסוקה ברמ"א סי' קנד סעיף כא. בד בבד בפני בית הדין בקשת הבעל למינוי אקטואר כבר כעת, וזאת על מנת לקדם את ההליך לאיזון המשאבים. מאידך קיימת התנגדות מצד האשה, הטוענת שלא נכון לדון בתביעתו זו כל עוד הוא עומד בסירובו לתת גט. יובהר: עקרונית, קיימת הצדקה להשלמת ההליך לבירור התביעה לחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים, כמקובל. אך מוטל על בית הדין לקבוע בהחלטה מקדמית, האם להקפיא הליכים אלו כל עוד הבעל אינו מציית לפסק הדין לגירושין, ונמנע ממתן הגט ללא הצדקה. למעשה, עומדת בפנינו שאלה הלכתית עקרונית: אין ספק שזכותו של הבעל, כמו כל בעל דין הבא בשערי בית הדין, שיתקיים דיון בתביעתו לחלוקת הרכוש המשותף. אך יש לדון האם בנסיבות הנוכחיות שננקטו כנגד הבעל צווי הגבלה, במסגרת זו עלינו לקבוע שאנו מתרחקים מהבעל ואיננו נזקקין לבקשתו לקיים דיון, וזאת כל עוד הבעל אינו מציית להוראת בית הדין לתת גט. יש לברר שאלה זו משני פנים – ראשית, כשמוגשת תביעת ממון או אחרת לבית הדין, זכותו של התובע היא שבית הדין ידון בתביעה, ויקיים את המוטל על בית הדין – "בצדק תשפוט עמיתך", האם במקרה דנן נשללה זכותו של הבעל שידונו דינו כל עוד הוא אינו מבצע את החובה שהוטלה עליו בבית הדין. שנית, האם יתכן שצעד זה שאנו נמנעים מלדון בתביעתו הרכושית, יש בו כפייה שלא כדין על הגט. אך זאת יש לקבוע, שאין יסוד לבטל את חיוב הגט, גם אם הבעל יטען שלאחר הפסיקה בנושאי הרכוש יתן גט. ראשית, כבר ביררנו בפסק דין אחר, שהתפרסם בספר עטרת דבורה ח"ב סי' צא, שרבו החולקים על שיטת מהרשד"ם חלק אה"ע סי' מא, ומלבד זאת גם מהרשד"ם אינו מתייחס לתנאי שקשה לאשה לקיימו, וכמובן עיכוב הגט למשך חודשים ארוכים הוא תנאי שקשה לה לקיימו. אין לך בדברי מהרשד"ם אלא חידושו, ודבריו לא נאמרו כשהבעל מבקש עיכוב ממושך בגירושין שחויב בהן. ביחס לזכותו של בעל דין שידונו בתביעתו כשהוא עצמו אינו מציית לדין, מצאנו התייחסות לשאלה זו בדברי הר"ן על מסכת שבועות. ביחס למלווה המחזיק במשכון של לווה, ואינו מחזירו למרות דרישת הלווה המבקש החזר המשכון ולאחר מכן פירעון החוב במלואו, ובנסיבות שהמשכון נמוך מערך החוב. כתב הר"ן במסכת שבועות פרק ששי (דף כד, ב בדפי הרי"ף) על חובת הלווה להשיב למלווה את ההפרש בנסיבות אלו, וז"ל: #"לפיכך אני אומר, דבמשכון דלא שוה אפילו ידעינן בודאי דאיכא בידו [דמלוה], אעפ"כ חייב לוה לפרוע העודף. שאע"פ שהמלוה עובר בלא תחמוד, אפ"ה ממונא אית ליה גביה דלוה, [דהיינו] אותו עודף. ואף על פי שאפשר שאין ב"ד נזקקין לכוף את הלוה כל זמן שהמלוה עובר בלא תחמוד, היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו, כשם שהיו מכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה, אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף." הרי שבדברי הר"ן, מבוארת הלכה בהלכות סדרי בית הדין, והיא: אפשר שבית הדין אינו נזקק לאכוף על הלוה לפרוע את חובו, כל עוד המלווה מחזיק בידו את המשכון של הלווה שלא כדין, ועובר על לא תחמוד. וכאמצעי כפיה על המלווה, שלא יעבור על לא תחמוד. גם אם סדרים אלו של בית הדין אין בהם כדי לפטור את הלווה מתשלום העודף למלווה המחזיק במשכון שלא כדין. הטעם בהלכה זו הוא: אין נזקקים לגבות את יתרת החוב, וזאת במסגרת הפעלת אמצעי הכפייה על המלווה להשבת המשכון. וכן מצאנו באחד מהאחרונים שפסק שאין לבית הדין להיזקק לתובע שאינו ציית דינא בדין אחר שבו חויב. בשאלה זו דן בספר חושן האפוד (לרבי דוד אברהם פיפאנו) חחו"מ סי' יח. החושן האפוד השיב אודות ראובן שחויב בדין תורה לחברו שמעון, ולא ציית לבית הדין ולא ביצע את המוטל עליו, ולאחר מכן, אותו ראובן, מחמת אירוע אחר, נעשה תובע ביחס לאדם אחר – לוי. ולוי טען שאין להיזקק לתביעה זו של ראובן קודם שיציית לדין הראשון. לדעת חושן האפוד, נחלקו הרמב"ם והרמ"ה האם מותר לעוות את הדין מפני רשעותו של אדם. הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ הלכה ה פסק להלכה כמכילתא דרבי ישמעאל משפטים (פרשה כ'): #"לא תטה משפט אביונך בריבו... רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא, אטה עליו את הדין, לכך נאמר לא תטה משפט אביונך בריבו, אביון הוא במצות." ואילו הרמ"ה עמ"ס ב"ב (דף קנו), ב בסוגיא דבני רוכל תקברם אמם, כתב (בסי' קנט): #"שמעינן מדרבי אליעזר דמאן דמקיים כלאים בכרם, שרי למלטייה ולמקנסיה אפילו בדינא אחרינא. דהא רבי אליעזר קא לייט להו לבני רוכל, וקסבר דהאי דקיימו דברי אמן קנסא הוא דקנסינהו, והפקר בית דין הפקר." חושן האפוד סבור שמדברי הרמ"ה למדים, שמסוגיא זו עולה שלא כדעת המכילתא, אלא שבכל מקרה ניתן לקונסו לרשע, לרבות בדין אחר, וזאת עקב רשעותו. אמנם יש להעיר על חושן האפוד כי מלשון הרמ"ה היה מקום להבין שדבריו נאמרו רק ביחס לעובר על כלאיים בכרם, וזהו כקנס ייחודי למקיים כלאיים בכרם, ואין הכרח להרחיב דברי הרמ"ה ולקבוע שהרמ"ה דחה את המכילתא מהלכה. אך בעל חושן האפוד לא ראה מקום לביאור זה בדברי הרמ"ה. במסקנת דבריו פסק חושן האפוד: #"לנידון דידן נראה ברור דאינם יכולים בית הדין לכוף את לוי לבוא לדון עם ראובן. לא מיבעיא לסברת הרמ"ה ודעימיה. אלא אפילו לסברת הרמב"ם ודעימיה, היינו דאינם יכולים להפך את הדין ולחייבו. אבל שלא לראות את דינו עד אשר יתקן את אשר עיוות, פשיטא דכו"ע יודו בזה, ולא נעביד הפוסקים הנזכרים חלוקים מן הקצה עד הקצה." הרי בפנינו מסקנת חושן האפוד, שגם לפי המכילתא והרמב"ם, הסוברים שאין מקום לעוות את הדין ביחס לבעל דין שאינו מציית לדין, עדיין יש מקום להימנע מלהיזקק לדינו עד שימלא אחר הוראות בית הדין. יצוין כי חושן האפוד מתייחס לראובן התובע את לוי כשאינו מציית לדין שנפסק עליו ביחס לשמעון. וזהו חידוש מרחיק לכת להרחיב את היריעה, אחרי שגם ההימנעות מלדון דינו של אדם הוא מצד עצמו עוול, וכתוכחת ישעיהו (פרק א): "ריב יתום ואלמנה לא יבוא אליהם". אך ודאי שניתן לקבל את מסקנת חושן האפוד שלא לדון דינו של תובע כשאינו מציית לדין שנפסק עליו באותו דין ודברים שיש לתובע זה ביחס לאותו נתבע, וכפי המפורש בדברי הר"ן הנזכרים לעיל. וע"ע בקובץ "שורת הדין" כרך יב (עמ' שפז–שפט). יש מהאחרונים שהסכימו למסקנה זו, שאין לבית הדין להיזקק למי שאינו ציית דינא, אך מטעם אחר, והוא מאחר שאינו מציית לדין, אין לדון בתביעתו, מפני שייתכן וגם בדין זה לא יציית לדין. הרב החיד"א בספרו שו"ת יוסף אומץ (סי' מז אות ד) כתב: #"ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה. אף על פי כן אם יודע הדיין שאין דבריו נשמעים מותר לו להסתלק עצמו מלדונם, כן יש ללמוד מעובדא דמר עוקבא ריש דף כ"ט בסנהדרין פסילנא לכו לדינא משום דלא צייתיתו דינא, וכן מצאתיה בהגהות אשרי שם עכ"ל הרב מהר"ר אליהו ישראל ז"ל בנימוקיו כ"י. ומלשון מר עוקבא דאמר פסילנא לכו לדינא עד שמזה דנו שפסול משום קורבה והדר פירש להו דלא צייתי. מוכח דלא לבד שמותר לו לסלק עצמו כמ"ש הרב הנזכר. אלא דחובה עליו להסתלק. הן אמת דגם לשון אור זרוע שהביא הגהות אשרי הוא במקום שאדם יודע שאינן נשמעין לו פטור מלומר הדין וכו' ע"ש ועיין בריש סימן י"ב." וכן בשו"ת תשורת ש"י סי' תרלז כתב: #"ואם אחד לבד גברא דלא ציית דינא, אזי הרשות ביד הדיין שלא לדונם בממה נפשך. אם יחוייב זה דלא ציית דינא, הרי מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ואם יזכה בדין, הרי כתב הרמב"ם בפרק כד מהלכות סנהדרין הלכה ו' וז"ל וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים, ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק, או לקנוס אלם". וכ"ש זה דלא מזדקק לו בשב ואל תעשה." אמנם נראה שדברי הרב החיד"א והתשורת שי מתייחסים לבית דין חסר סמכות שיפוט, ובנסיבות בהן בעל דין שאינו ציית דינא יכול להתחמק מביצוע פסק הדין, משא"כ בנידון דנן, שבית הדין הדן בין הצדדים, מוסמך לאכוף ביצוע פסק הדין בכל האמצעים החוקיים הקיימים. מכל הנ"ל עולה: בית הדין אינו נזקק לדינו של בעל דין שאינו מציית לבית הדין. מפני ההיבט העקרוני, שלא להיזקק לתובע שאינו מציית לדין שבו חויב קודם לכן ביחס לצד השני, בעת שהתובע הנוכחי היה נתבע. כשבית הדין נעדר סמכויות אכיפה אין להיזקק לתביעתו של מי שהוכיח שאינו ממלא אחר הוראת בית הדין, מחשש שגם בדיון הנוסף, המבוקש על ידו, הלה ימצא את הדרך להתחמק מהוראות בית הדין ביחס לאותן חובות שיוטלו עליו. ההמנעות מלדונו כחלק מהרחקות דר"ת במקרה שבפנינו קיים טעם נוסף, מאחר שנפסק ביחס לבעל שיש לנקוט בהרחקות דר"ת, הרי שבמסגרת הרחקות אלו ניתן לקבוע שאנו מתרחקים ממנו ואין פותחים בפניו את בית הדין לדיון בטענותיו. יתרה מזו מצינו גם ביחס לבעל שלא חויב בגט ולא הוגדר "לא ציית דינא", אלא לאחר שאשתו מרדה בו, בית הדין נמנע מדיון בטענותיו כנגד אשתו, שלא יחשב כגט מעושה, גם אילו חסימת דרכו לבית הדין נחשבת "שלא כדין". בשו"ת בית אפרים (חלק אה"ע מהדורה תניינא, הוצאת מוסד הרב קוק) סי' עד (עמ' שיח) השיב אודות אשה הטוענת "מאיס עלי", והביא מתשובת תומת ישרים סי' קכה שמניעת הטוב לא יחשב גט מעושה, גם אם נמנעים מדבר שמחויבים לו. וכתב על זה הבית אפרים: #"עכ"פ קם דינא ואתברר דינא, אף אם היו באים לבית הדין והאשה היתה טוענת לפניהם טענות אילו שתופסת למזונות וכה"ג, ואין הבי"ד רוצים להיזקק לו, ומתרצה בגירושין ואומר בפירוש שבשביל שמרדה שלא כדין ותפיסתה ממנו ואין הבי"ד נזקקין לו, הוא מוכרח לגרש, אין בזה משום אונס. שאף שהוא שלא כדין, מ"מ אין זה רק מניעת הטוב." בנסיבות הקיימות בנידון דנן, אם יסודר הגט כעת, ולאחר מכן בסיום ההליך המשפטי בפסק הדין בנושא הרכוש תתקבל תביעתו של הבעל, ויתברר למפרע שהאשה החזיקה ממון שלא כדין, לכאורה יעלה למפרע החשש שהבעל נאנס לגרשה עקב תפיסת רכושו שלא כדין. אך אין מקום לחשש זה, מאחר ותפיסת הרכוש אינה נעשית במגמה ללחוץ על הבעל לתת גט, ואכן הגירושין מצד עצמן אינן גורמים להעברת רכוש כזה או אחר לבעל, אלא נושא זה של בירור התביעה לחלוקת הרכוש יידון בנפרד לגופה של תביעה, ללא זיקה לגירושין, ויוסדר בפסק דין שיינתן לאחר דיון נוסף שיתקיים לאחר הגירושין. אך בכל מקרה מתן הגט לכשעצמו לא יסייע לבעל לקבל רכוש שלא היה מקבלו בלא הגירושין. על כן אין יסוד לטענת אונס ממון המביאה את הבעל לתת גט. בנוסף נציין לדברי ספר תורת גיטין סי' קלד ס"ד שכתב "מיירי שהאשה גזלה ממנו ואינה רוצה להחזיר, ואינה מזכירה כלל מהגירושין ... וכן מעשים בכל יום שאשה לפעמים מצירה לבעל בגזילת ממון ובשאר דברים, ומחמת זה מגרש, ואין מי שחש לגט מעושה". נאמרו כמה ביאורים בדברי התורת גיטין. בספר דברי חיים (חלק א אבן העזר סי' פג) כתב בביאור הנוהג הנזכר בתורת גיטין: #"גם באמת זה דבר פשוט מנהג בכל תפוצות ישראל כמה פעמים שאשה תופסת חפצים ומעות כדי שיתרצה הבעל לגרשה ואין פוצה פה ח"ו דזה הוי גט מעושה. וטעם הדבר כיון שלא נודע בירור הדבר אם הדין עם האשה, לא הוי זה כאונס ואין זה אונס ידוע, דכמה פעמים בא הדבר לידי פשר ולקרב, ואם ביטל המודעות או שלא מסר מודעא לא מקרי אונס כלל. דוודאי מרצונו מגרש ואפילו אם היה לנו גילוי דעת קיימא לן [גיטין ל"ד ע"ב] גילוי דעת לא מהני." ובספר שו"ת משנה הלכות (חלק יז סי' פא) כתב: #דברי התו"ג מתפרשין כפשוטן, דאשה שגזלה ממון מיד בעלה ולא הזכירה שרוצה להתגרש, הנה יש לומר שבאמת אין רצונה להתגרש מבעלה כלל, ומה שגזלה מממונו זהו מפני שהיא אשה רעה בדעותיה והולכת אחר תאות לבה לאכול ולשתות וללבוש מה שלא מגיע לה מיד בעלה, או אולי מפני שרוצה להצניע כסף לעצמה שמא ימות בעלה ותמות ברעב או שנותנת הכסף למאן דהו, ועכ"פ אין בדעתה להתגרש ממנו, ולכן לא הזכירה לו גירושין לאחר שגזלה, וגם הבעל מה שהוא מגרשה אינו בשביל הממון שגזלה אלא שאינו רוצה באשה גזלנית ... וכה"ג ודאי מקרי מגרש ברצונו שאין כאן אונס כלל, אלא שנמאסת עליו אחרי שנתברר אצלו שהיא גזלנית, וכמו כל דבר מאוס שימצא בה כמה"כ והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות, אבל היכא שגזלה מכספו והזכירה גירושין אזל לה הטענה שאשה זו גזלנית היא, ועל כן מגרשה. דאדרבה הוא מרוצה ממנה אלא שהיא רוצה לצאת ממנו על כן גזלה ממנו כדי להכריחו שישחררה בגט, ובלי זה לא היה הבעל מגרשה, וע"כ אם יגרשנה עכשיו בשביל הגזל שגזלה הו"ל אונס, וזה לפענ"ד פשוט בכוונת התו"ג מה שמחלק בין הזכירה גירושין או לא הזכירה .... והכי מוכח ממה שדייק וכן מעשים בכל יום שאשה לפעמים מצירה לבעל בגזילת ממון ובשאר דברים ומחמת זה מגרש, כלומר שמגרש מחמת שמצערת ליה הן בגזילה והן בשאר דברים ולכן בעל כרחו מגרש והו"ל כעין אונס מחמת הצער, וקמ"ל דאעפ"כ לא הוי גט מעושה כיון שלא דברה כלום מגירושין, ומרצונו הוא שגירשה. וע"ע בחזו"א (אה"ע סי' צט סוף סק"ו) שבאר את דברי התורת גיטין, כשמגרשה מחמת שהתיאש מלדור עמה בשלום, עקב הקטטות שהיא גורמת, ועקב כך השלים עם הגירושין. ואילו התשב"ץ שהחמיר מתייחס לנסיבות "שתפסה ממונו ומחזרת לו אחר הגירושין, ואם הגט בטל, כבר הציל ממונו ... או דאיירי בידעינן דחפץ לעגנה, והלכך חפץ בביטול הגט". ועי"ש בחזו"א סק"ב במש"כ: "אם נתחדש אצלו רצון גמור אחר הכפיה שלא מחמת הכפיה, אז הדין נותן דאפילו אם כפוהו שלא כדין כשר", ועל יסוד סברא זו כתב את ביאורו הנזכר בתורת גיטין. אך עיין מש"כ על דברי חזו"א אלו בתשובת מנחת יצחק (חלק ח' סי' קלו). ביחס לדברי התורת גיטין, ע"ע בפת"ש אה"ע (סי' קלד ס"ק יא), בספר עונג יו"ט (סי' קסח) בספר חלקת יואב (דיני אונס ענף ה) ובספר אגרות משה (אה"ע ח"א סי' קלז). עכ"פ בנסיבות שטרם התקיים הדיון בתביעה הרכושית ולא ניתן לקבוע שהרכוש שאצל האשה שייך לבעל ונמצא ברשותה שלא כדין (כפי המבואר בדברי חיים), ובנוסף אין זיקה בין החזר ממון הבעל לרשותו לגירושין (כפי המבואר בתורת גיטין), אין לחוש שהקפאת המצב לפרק זמן נוסף ללא דיון בתביעה לחלוקת הרכוש, יביא לחשש גט מעושה. העולה מדברינו: מאחר שעל פי הדין מותר לבית הדין, ואף מוטל על בית הדין, שלא להיזקק לדינו של הבעל המסרב לתת גט, הרי שהוראה זו שלא לדונו היא על פי הדין, ואין לחוש שעקב כך יחשב כגט מעושה שלא כדין. ובוודאי שהדין כן לאחר שנפסק ביחס לבעל שיש להתרחק ממנו בהרחקות דרבינו תם.