אדמו"ר מסאווראן נשיא אוצר הפוסקים
חלוקת חובות משותפים של בני זוג
העובדות
לפנינו נדון רכוש הצדדים לאחר שהצדדים קיבלו על עצמם וביקשו מבית הדין לפסוק על פי חוק יחסי ממון. האיש טוען כי יש חובות משותפים שיש להטילם על האישה, ואילו האישה ביקשה להתנער מהם ולהטילם על הבעל בלבד.
טענות הצדדים
טענות הבעל:
אחיו הלוו לו סך 500,000 אלף ₪ לפרעון חובות, והוא תובע את מחציתם מהאשה. טענה זו נתמכת בעדות האח.
פרוטוקול הדיון מיום כ' במרחשון תש"פ (שורה 28):
העד הנ"ל מוזהר ואומר: נתתי לבני הזוג 500,000 ₪ היו לבני הזוג בעיות לקחנו הלוואה זה לא היה מתנה לקחנו הלוואה על מנת לחלץ את בני הזוג מהבעיות, את ההלוואה לקחתי מבנק דיסקונט ונתתי את הכסף להם, הם היו חייבים לבנק דיסקונט 380,000 ₪ וכן היה להם חוב למשכנתא ועל כן אני והאחים שלי ר. ש. ומ. לקחנו את ההלוואה הנ"ל והפקדנו את ה-500,000 ₪ בחשבון המשותף של בני הזוג. ...חד וחלק זו היתה הלוואה ולא מענק. הם לא יכלו לקחת הלוואות ולקחנו הלוואה ע"מ להלוות להם. הם לקחו את כל ה-500,000 ₪. 380,000 ₪ הופקדו לבנק דיסקונט, והשאר עבר לטפחות לכיסוי המשכנתא.
טענות האשה:
ידוע לה רק על 335,000 ₪ שהאחים הפקידו לבנק דיסקונט. מעולם לא נאמר לה שהסכום הנ"ל ניתן כהלוואה. לפי הבנתה הסכום הנ"ל ניתן כמתנה, כי חששו שהמצב בבית יתערער ויביא לגרושין.
פרוטוקול (שורות 48-51):
בית הדין לאשה: ה-500,000 ₪ נכנס לחשבון שלכם? תשובת האשה: אני ידעתי שיש בעיה. ביקשתי מהאחים שלו שלא יעזרו לנו. אמרתי שיש לנו דירה ונסדר את הענין הכלכלי. הם עשו מה שעשו על דעת עצמם. אני בעצמי לא יודעת על הסכום הנ"ל ולא יודעת אם הופקד כסף בחשבון. לא ביקשתי אי פעם הלוואה מהאח של הבעל.
(שורות 74-78)
האשה: אני יודעת שהם נתנו 335,000. לא יודעת על היתר. פניתי אל ר. שיגיש לי רשימה של החובות. ברשימה היה כתוב בסך הכל על חובות לאחים שלו 335,000. הם לא הלוו. אחרי עשר שנים הם באין וטוענים שזה הלוואה ...בכל זאת הם לקחו את ההלוואה לתת לאח שלהם כי חששו שהמצב בבית יתערער ויביא לגירושין.
לסיכום, הויכוח בין האשה לבעל ואחיו הוא בתרתי;
א. גובה הסכום שהועבר מחשבונם של האחים לחשבונם של בני הזוג; לטענת הבעל ואחיו הסכום היה 500,000 ₪ ולטענת האשה ידוע לה רק על 335,000 ₪ ועל השאר איננה יודעת.
ב. האם הסכום שהועבר מחשבון האחים לחשבונם המשותף ניתן כהלוואה או כמתנה; לטענת הבעל ואחיו הסכום הנ"ל ניתן כהלוואה, ולטענת האשה מעולם לא דובר עימה על הלוואה לא ע"י הבעל ולא ע"י האחים.
משכך, עומדות בפנינו שתי שאלות. שאלה ראשונה: האם לחייב את האשה במחצית הסכום עליו היא מודה שאכן הועבר לחשבונם רק שלדבריה ניתן במתנה ולא כהלוואה. שאלה שניה: במידה שנחייב אותה במחצית הסכום בו הודתה, תעלה השאלה מה דין החובות הנוספים הכלולים בתביעת הבעל, שביחס אליהם היא טוענת שאינה יודעת עליהם.
דיון והכרעה בענין הסכום שהיא מודה בו, האם נדון אותו כהלוואה או כמתנה
לפי טענת האשה שמעולם לא דובר עמה על הלוואה, יש לפוטרה משתי סיבות:
א. העובדה שלא דובר עמה על הלוואה, מהווה ראיה שהכסף ניתן כמתנה ולא כהלוואה.
ב. גם אם יוכח שעם הבעל אכן דובר שהכסף ניתן כהלוואה, כיון שעם האשה מעולם לא דובר על כך, יש לראות רק את הבעל כלווה ולא את האישה.
אולם מאחר ובני הזוג קיבלו עליהם וביקשו לחלוק לפי הסכם יחסי ממון, הרי שאם יוכח שהכסף ניתן כהלוואה, גם אם נאמר שרק הבעל נחשב כלווה ולא האשה, יש להטיל את פריעת מחצית החוב על האשה כפי המתחייב מחוק יחסי ממון.
לפיכך נותר לנו לברר רק את השאלה הראשונה האם הכסף שהועבר לחשבונם של בני הזוג ניתן כהלוואה או כמתנה?
והנה זה פשוט שלמרות שטענת הבעל היא שהכסף ניתן לו כהלוואה, ודברים אלו מחייבים אותו כלפי אחיו, מכיון שהוא נאמן על דבריו מדין הודאת בע"ד, מכל מקום הודאתו זו אינה מחייבת את האשה, וככל דין הודאת בע"ד שאינו נאמן לחוב לאחרים. דין זה אמור גם כאשר חיובם של האחרים הוא תוצאה מחיובו הוא.
אולם יש לדון האם מה שלא דובר עם האשה שהכסף ניתן כהלוואה, מהווה ראיה שהכסף ניתן כמתנה.
לבירור הלכה זו, עלינו תחילה לדון בכל כסף הניתן מאדם לחבירו, כשהנותן והמקבל שתיהם מודים שהנתינה היתה בסתמא, האם דינו כמתנה או כהלוואה, כלומר, האם מה שלא נאמר במפורש בזמן הנתינה שהכסף ניתן כהלוואה, מהווה ראיה שכוונת הנותן היתה ליתנו במתנה או לא.
המשנה במסכת כתובות ק"ז ע"ב:
מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אומר, איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. אמר רבי דוסא בן הרכינס, כדבריהם. א"ר יוחנן בן זכאי, יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי.
ובחידושי הרשב"א נדרים לג ע"ב כתב:
עמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי. מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוא אינו חייב לשלם כיון דלא אמר לו שיפרע לה בשבילו והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה אלא בתורת פרעון חוב, אבל כשפרנס סתם, חוזר הוא וגובה שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה.
והראיה מיתומים שסמכו אצל בעל הבית (גיטין נ"ב א') דיתומים קטנים אינן יכולין להתנות. ועוד מן היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שחייב בעל השדה לשלם ולא אמרי' שכיון שירד לתוכו סתם לא נתכוון זה אלא למתנה. ועוד דגרסינן בירושלמי במסכת מציעא גבי המלוה את חברו לא ידור בחצרו חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינרי אתא עובדא קומי ר' בא בר זבינא ומריקו ליה מאי דהוה חזי למשרייה, והכא ודאי בשהשרה אותו בגו ביתיה סתם קא מיירי ולא במעמידו מפורש בשכר דאי לא לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי, ואשריתיה נמי לא באגר משמע, וכן נמי לא משום רבית קאמר דא"כ לא הוה אמר ליה אלא הב לי אגר ביתי, אלמא כל שמשרה את חברו בתוך ביתו סתם לא לתורת מתנה ולהעמידו בחנם מתכוון אלא בשכר, וכיון שכן המפרנס אשת חברו סתם לא בתורת מתנה מפרנס ולא בתורת פרעון חיוב מזונות הבעל אלא בתורת מלוה והיא או בעלה חייבין לשלם...
והר"ן בנדרים שם לאחר שהביא את דברי חידושי הרשב"א הנ"ל, כתב:
ואינם מחוורים לדעתי, דנהי דהני מוכחי דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוון, אפילו הכי המפרנס את אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי משום דנהי דלאו בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא זו אדעתא דבעל נחית ולאו אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהן אלא מבעלה ולא מסיק אדעתיה לומר שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית ומש"ה נהי דלאו בתורת מתנה קעביד כדמוכחי הנך ראיות דאייתי הרשב"א ז"ל אפילו הכי לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי דמסתמא אדעתא דבעל קעביד.
וכ"כ הר"ן בפרק שני דייני גזירות על המשנה בכתובות ק"ז.
לפנינו דעת הרשב"א שמה שנאמר במשנה מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו, מיירי דווקא במפרש שנותן מזונות מחמת שחייב לה בעלה משום דהוי כפורע חובו של חבירו אבל מפרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה. והביא ראיה מיורד לשדה חבירו שלא ברשות דנוטל יציאות ולא אמרינן דאדעתא דמתנה נחת, וגם הר"ן שם שחולק על דברי הרשב"א במפרנס אשת חבירו דגם בסתם איבד מעותיו משום דסתמא אדעתא דבעל נתן, מודה לרשב"א במפרנס חבירו בסתם, דהוי בתורת הלואה ולא בתורת מתנה. ודברי הרשב"א הובאו גם במגיד משנה פי"ב מהל' אישות הי"ט ועיי"ש שהסכים ג"כ לדעת הרשב"א במפרנס חבירו דסתמא הוי הלואה אף שלא פי' להדיא. והרשב"א הוכיח כאמור דין זה מכמה מקומות.
וא"כ לפי שיטת הרשב"א במקרה שלפנינו גם אם נאמין לטענת האשה שמעולם לא דובר עמה על הלוואה, מה בכך הרי סתם נתינה ג"כ מתפרשת כהלוואה ואין אומרים שהיה להנותן לפרש שנותנו לשם הלוואה.
אולם בחידושי הריטב"א כתובות שם חלק על הרשב"א שכתב:
מתני' ועמד אחד ופרנס את אשתו. פירוש שלא בהלואה דאלו לותה ואכלה דכולי עלמא חייב כדאמרינן לעיל גבי ממאנת וכדפירש רש"י ז"ל, ובמסכת נדרים כתבתי מחלוקת רבותי בזה, כי מורי הרשב"א נ"ר סובר דכל מאי שפרנסה סתם בתורת הלואה הוא עד שיאמר בפירוש שעל בעלה הוא סומך, ודעת מורי ה"ר הלוי זלה"ה דפרנס סתם הוא שלא בתורת הלואה, ושם כתבתי טעם שניהם.
והנימוקי יוסף ר"פ אין המודר הביא את מחלוקת הרשב"א והריטב"א בטעמם וזה לשונו:
ופרנס את אשתו. כל המפרשים הראשונים ורוב האחרונים סברי במפרנס סתם שעמד מאליו לפרנסה ובכה"ג פטור, דנימא מתנה הוא דיהיב ליה או כפורע חובו של חבירו, אבל לותה בפירוש ואכלה חייב לשלם כלומר שבעל חוב גובה ממנה והיא גובה מבעלה כדפרש"י ז"ל פרק שני דייני גזירות [דף קז ב] אבל הרשב"א ז"ל כתב דכל מפרנס סתם היינו הלואה, והא דפטר חנן מיירי שאמר בפירוש שהוא מפרנסה במקום בעלה דומיא דפורע חובו של חברו דאמרינן הכא דודאי צריך לומר דבשביל חברו עושה כדי שלא יחשוב זה כי הוא נותן לו מתנה ויתבע חובו מחברו אבל כל הנותן מזונות וכיוצא בו לחברו סתם ע"מ להשתלם הוא ומביא ראיה לדבריו מיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות [ב"מ דף קא ב] דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו לומר במתנה נתת לי וכן מיתומים שסמכו אצל בעל הבית והוציא עליהם סתם שגובה מהם כשיגדילו וכן מדגרסינן בירוש' בפ' איזהו נשך [הל"א] חד בר נש אושאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה א"ל הב לי דינראי א"ל הב לי אגר ביתי אתא עובדא קמי רבא בר ביזנא ומריקו ליה מאי דהוה חמי למשרייה והכא ודאי כשהעמידו סתם בתוך ביתו מיירי ולא כשהעמידו בפי' בשכר דא"כ לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי דהא פרע ליה שכירותו כמו שהתנה עמו וכן נמי ליכא למימר דמשום רבית קאמר דא"כ הוה ליה למימר נכה לי אגר ביתי אלמא המשרה חברו בתוך ביתו סתם לאו למתנה איכוין אלא לשכירות וכיון שכן המפרנס אשת חברו סתם חוזר וגובה ממנו אלו דבריו ז"ל.
ופליגי בהו הריטב"א והרנב"ר ז"ל. הריטב"א ז"ל אמר דשאני יורד לתוך שדה חברו שלא התנה משום דמימר אמר כי מתרצה במאי דעבידנא אתבע ליה טרחאי אבל זן ומפרנס אם איתא דעל דעת פרעון עבד הוה ליה לאתנויי וההיא דיתומים תקנתא הוא דעבוד רבנן ליתומים לפי שאין לו עם מי להתנות ולב ב"ד מתנה בשבילם וההיא דירושלמי שניא היא שהוא חייב לו הלכך ודאי ע"מ להשתלם הוה שאין אדם מניח לפרוע חובו לתת לו מתנה ואפילו במקום היתרא וכ"ש במקום שהוא קרוב לאבק רבית. והרנב"ר ז"ל אמר דאפילו כך דראיות הללו מוכחי דמהנה את חברו סתם לאו לשם מתנה איכוין אפ"ה המפרנס אשת חברו סתם לחנן מעותיו על קרן הצבי משום דנהי דלאו בתורת מתנה קא עביד מיהו סתמא אדעתא דבעל נחית ולאו אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהן אלא מבעלה ולא מסיק אדעתיה נמי לומר שתתחייב היא בהם כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבות דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית:
הנה כי כן ביאר הנימוק"י בטעם הריטב"א דכל מפרנס חבירו סתמא הוי מתנה דאם איתא דעל דעת פרעון עבד הוה ליה לאתנויי ושאני יורד לתוך לתוך שדה חבירו דמה שלא התנה משום דמימר אמר כי מתרצה במאי דעבידנא אתבע ליה טרחאי.
וא"כ לשיטת הריטב"א והנמוקי יוסף אם נאמין לטענת האשה שמעולם לא דובר עמה על הלוואה יש בכך ראיה שהכסף ניתן לה כמתנה שהרי אם ניתן לה כהלוואה היה להם לאחי הבעל להתנות גם עם האשה, לטענתם שגם האשה נחשבת ללווה.
הכרעת הפוסקים במחלוקת הרשב"א והריטב"א
והנה לדינא מצאנו מחלוקת בפוסקים אי קיי"ל כדעת הרשב"א.
הרמ"א בחו"מ סימן רסד סעיף ד כתב:
וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פ' שני דייני גזירות).
והיינו כדעת הרשב"א הנ"ל.
ושנה הרמ"א דין זה בסי' רמ"ו סעיף י"ז: האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ומקורו מהת"ה סי' שי"ז בשם מהרי"ח. [והש"ך שם ברמ"ו בס"ק ט' הקשה דהרמ"א סותר למה שפסק בסימן שס"ג סעיף י' דהאומר לחבירו דור עימי אינו חייב לשלם [מקור דין זה מהתשב"ץ]. ועיין ש"ך יור"ד סי' קס"ו ס"ק ג' שכתב ליישב דהרמ"א בשס"ג בחצר דלא קיימא לאגרא וכן כתב הבית מאיר שם.] וכן הכריע הט"ז בסימן רמ"ו.
וכ"כ הב"ש באה"ע סימן ע' ס"ק כ"ח על דינא דהת"ה סימן שי"ז שנפסק שם ברמ"א סעיף ח' ש"אם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו, אפ"ה א"צ לשלם לו רק מזונות שלו, ולא של בתו", וזה לשונו:
והא דצריך לשלם בעד מזונות שלו אף על גב דזן אותה בסתם ולא אמר לו דישלם לו מדמה בת"ה דין זה לאומר לחבירו אכול עמי דחייב לשלם לו ה"ה כשנתן לו מזונות בסתם חייב לשלם ודומה לאומר שבור את כדי דצריך לשלם לו ועיין בחושן המשפט ס"ס שס"ג שם פסק האומר דור עמי פטור לשלם. ונ' לפ"ז ה"ה האומר אכול עמי גם כן פטור לשלם לו. ובס"ס רמ"ו פסק האומר אכול עמי חייב לשלם לו סותר לדין מ"ש ס"ס שס"ג דפטור לשלם אם אמר דור עמי וכ"כ ב"ח שם דהוי ספיקא דדינא ואין מוציאים מיד המוחזק אם כן בדין דכאן גם כן אין מוציאים מיד חתנו, ודוחק לחלק בין אם אומר אכול עמי לזן בשתיקה.
מיהו נראה עיקר דצריך לשלם לו דהא כתבו הרשב"א והר"ן והמגיד פי"ב הזן או המהנה לחבירו סתם חוזר ומשתלם ממנו ולא אמרינן במתנה יהיב ליה וכ"פ הרב רמ"א בי"ד סי' רנ"ג ובח"ה סי' רס"ד וכן הוא בב"י סי' קס"ו וכ"פ בט"ז שם וכן כאן בדין זה מוציאים ממנו.
אולם הש"ך בסימן שמ"ג ס"ק י"ג הביא את דעת הב"ח הנ"ל דהתשב"ץ חולק על הרשב"א [דלא כדברי הש"ך ביו"ד] והוי ספיקא דדינא ואין להוציא ממוחזק. וכיו"ב כתב הנודע ביהודה (תנינא חו"מ סי' ל"ד הובא בפ"ת סי' רמ"ו סק"ג ) דדין זה הוא מהלכות עמומות והדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות ולכן אין מוציאין מיד המוחזק וכן הוא בשו"ת חת"ס חו"מ סי' קי"ט הובא בפ"ת סי' שס"ג סק"ז.
וא"כ לדינא אין להוציא מהמוחזק בספק מתנה או הלואה.
בנדון דידן י"ל שבוודאי ניתן כהלוואה ולא דמי לכל נותן לחבירו בסתמא
אמנם נראה דבמקרה שלפנינו גם התשב"ץ יודה שנתינה בסתם מתפרשת כהלוואה דהנה הרמ"א בסי' רפ"ו ס"ג פסק מי שפדאו אביו מן התפיסה מנכין לו אח"כ מחלק ירושתו ולא אמרינן שאביו נתן לו מתנה אא"כ יש אומדן דעת שהאב נתן לו במתנה.
מקור דין זה הוא בתשובות מהרי"ו סי' ק"י, והתם מיירי באופן שהאב לא גילה דעתו בפירוש כוונתו אם נתן בתורת הלואה או מתנה וגם היורשים לא טענו שידוע להם כוונת אביהם שנתן בתורת הלואה.
ובתשובות שארית יוסף סימן נ"ה (הובא בשער המשפט סימן ע"ט ס"ק ב') הקשה ממש"כ הטור חו"מ סי' רפו "ואם נישאו בחיי אביהם ואמרו הקטנים הרי אנו נושאים כדרך שנושאים אתם אין שומעין להם עכ"ל ומבואר דמה שאב נותן לבן בסתם נידון כמתנה ולכן אין נותנין לבן השני מה שהוציא על הבן הראשון. וכתב השארית יוסף ליישב בזה"ל:
י"ל דהתם האב עשה מרצונו דלא היה מוכרח ליתן לבניו ולכן אנו אומרים דהוה מתנה אבל בנדון דידן שהיה האב מוכרח להלוות לו לפי שהיה הבן בבית האסורים והיה מוכרח לפדות כדין הבן שהוא תפוס בבית האסורין שאביו חייב לפדותו לא אמרינן שמחל לו כי סברה נותנת מי שעושה ברצונו בודאי מחל דאם לא כן למה עשה אבל בבן שנתפס אף כשהאב אין דעתו לעשות מוכרח לפדות אם כן במה אנו מוכרחים לומר שמחל וק"ל.
ולסברא זו הסכים הפנים מאירות ח"ב סימן קל"ד הו"ד בפתחי תשובה שם, וכן הנחלת שבעה סימן ח' אות ה', ועיין רעק"א בגליון השו"ע שציין לסברת השארית יוסף.
מבואר, דנתינה של אב לבנו דלכו"ע מתפרשת כמתנה היינו רק אם עושה כן מרצונו אבל אם עושה כן בגלל הכרח כמו בפדייה מבית האסורים שעושה כן מחמת שמחוייב לפדות את בנו, אינה מתפרשת כמתנה אלא כהלוואה, וכמו"כ נראה דגם להב"ח שנקט דהתשב"ץ שפסק באומר דור עמי בחצירי דכוונתו למתנה חולק על הרשב"א וסובר דנתינה סתם מתפרשת כמתנה היינו רק בנתינה מרצון אבל נתינה בגלל הכרח גם התשב"ץ יודה דאינה מתפרשת כמתנה.
ולפי האמור, את המקרה שלפנינו שגם לדברי האשה מה שהביא את האחים להעביר לאחיהם סכום כסף כה גדול הוא רק החשש שהחובות יגרמו לכך שהבית יתערער עד כדי גירושין, יש לדמות לנתינה מחמת הכרח שכו"ע מודו שאיננה מתפרשת כמתנה אלא כהלוואה. ועל כן אין מקום לטענת האשה שמה שלא דובר עמה בפירוש על הלוואה מהווה ראיה שהכסף ניתן כמתנה.
אכן בדברי השארית יוסף היה אפשר לחלק ולומר שכל מה שהוא דן את הנתינה כהלואה אינו אלא באופן שהוא מחויב מדינא לתת את הנתינה הזו כגון לפדות את בנו. אבל אם נתן למטרה שאין מחויב בה מדינא, אעפ"י שהיא חשובה מאוד כגון בנדון דידן שנתנו לאחיהם כדי להצילו מגירושין, מ"מ כיון שלא היו מחויבים לתת, הרי נתינה כזו חשיבא מתנה.
אולם כד נעיין בהגהות חתם סופר שם ביורה דעה סימן רפ"ו על דין השו"ע הנ"ל נמצא שאין לחלק בכך. זה לשונו שם: "לפענ"ד זה מיירי דוקא כשהיה הבן עשיר אז אבל כשהיה עני אז אין צריך לשלם דהאב חייב לפדות את בנו העני כמבואר בשו"ע יו"ד סימן רנ"ב". מבואר מדבריו דדין הרמ"א שנתינת כסף לפדיון בנו מתפרשת כהלוואה לא מיירי בבנו עני דמחוייב לפדותו מדינא אלא בבנו עשיר שאין מחוייב לפדותו מדינא, ועל אופן זה כתב השארית יוסף דמיקרי נתינה מחמת הכרח עד כדי שמשום כך מתפרשת הנתינה כהלוואה ולא כמתנה, וא"כ סברת השארית יוסף נאמרה בכל נתינה הבאה מחמת תחושת מחוייבות למטרה מסויימת ולא רק כשהוא מחוייב לכך מדינא.
וכשנקדים לבאר את שורש טעמו של השארית יוסף בהא דנתינה מחמת הכרח אין לפרשה כמתנה אלא כהלוואה, נמצא שאין לחלק בין נותן מחמת חיוב מדינא לבין נותן מחמת הכרח סתם. דהנה נראה שעיקר טעמו של השארית יוסף הוא משום שלהשגת אותה מטרה הגורמת לו לחיוב לתת, די לו בכך שיתן הלואה כי בהלואה גרידא יפתור את החסרון של חבירו וכגון בנותן לו לפדות את בנו אין כל סיבה שיתן לו את הממון במתנה שהרי גם אם ילווה לו יוכל לפדות את בנו, ולכן דנים נתינה זו כהלוואה. ואם אכן סברא זו היא העומדת בבסיס דינו של השארית יוסף א"כ אין מקום לחלק בין נותן מחמת חיוב מדינא או נותן מחמת הכרח אחר, שבכל מקרה שמצד ההכרח סגי בהלואה אין לדון ניתנה זו כמתנה. ורק בנותן לו סתם שלא מחמת דחקו י"ל שנתכוון ליתנו לו במתנה שאל"כ מדוע נתן לו כלל.
יש לדון מה הדין כשהבעל אומר ברי שלקח המעות כהלוואה והיא טוענת שמא לא נלקחו המעות אלא כמתנה
אלא דאכתי יש מקום לדון דאפילו אם עובדה זו שלא דובר עמה בפירוש על הלוואה אינה מהווה ראיה שהכסף ניתן כמתנה, אכתי יש לדון בזה, שהרי אם היא היתה טוענת בברי שידוע לה שבפירוש נאמר לבעל ע"י האח שהכסף ניתן כמתנה, היתה נאמנת, [כדאיתא בשו"ע סימן ע"ט סעיף ד' ועיין ש"ך סימן ע"ה ס"ק כ"א דנראה מדבריו דנאמן לטעון קיבלתי במתנה רק במיגו דפרעתי, ולדבריו ליתא לקושיין ויבואר להלן], א"כ גם עכשיו שאינה יודעת מה נאמר לבעל בזמן העברת הכסף, לכה"פ יש לדון אותה כמו שהיא באה בטענת 'שֶׁמָא', דהיינו, שמא נֶאֶמַר לבעל בפירוש שהכסף ניתן כמתנה, ואף דהאח טוען בברי שבזמן העברת הכספים פירשו לו האחים שהכסף ניתן כהלוואה, קיי"ל דברי ושמא לאו ברי עדיף בא"י אם נתחייבתי.
אולם עיין בשער המשפט סימן ע"ה ס"ק ו' שנסתפק במודה שקיבל מעות אלא שאינו זכור אם קבלם בתורת מתנה או בתורת הלוואה והנותן טוען בברי שנתן המעות בהלוואה אי חייב המקבל וכתב דלא מבעיא לדעת הש"ך בסימן ע"ה ס"ק כ"א דאינו נאמן לומר במתנה ניתן לי רק במיגו דפרעתי א"כ פשיטא דהיינו רק אם טוען כן בברי, אלא גם לפי החולקים על הש"ך דגם בלא מיגו נאמן לטעון נתתיו במתנה כיון שודאי קיבל המעות מיד חבירו ואינו יודע באיזה אופן בא לידו חייב לשלם דכהאי גוונא ברי עדיף. ובפרט דמתנה לא שכיחא ועיי"ש דהביא מהבעל התרומות שער מ"ז מ"ד דדיינן ליה כאיני יודע אם פרעתיך, ולפי"ז מה שמסופק לאשה שמא בזמן העברת הכסף נאמר לבעל שהכסף ניתן כמתנה, הוי כאיני יודע אם פרעתיך וחייבת לשלם.
ועדיין צ"ע דיעויין שם בשער המשפט שהביא דעת הכנה"ג בסימן ע"ט בהגהות הטור אות י"ז שכתב עמש"כ הטור אבל אם טען מתחילה אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היה או בפרעון חובי נאמן, דלאו דוקא טענת ברי אלא הוא הדין בטענת שמא והביא כן מהמהרשד"ם סי' ס'. ולפי"ז יש לפוטרה בטענת שמא נאמר בפירוש לבעל שהכסף ניתן כמתנה.
וא"כ לכאורה מצינו מחלוקת ספר התרומות והכנה"ג בשם המהרשד"ם, האם יש לדון בנדון דידן כא"י אם נתחייבתי או כא"י אם פרעתיך.
אכן המעיין היטב בדברי השער המשפט יראה שיש בדבריו שתי סברות להצריך טענת ברי כדי להפטר בטענת מתנה. א. כיון שודאי קיבל המעות, דומה לודאי חיוב וספק אם נפרע. ב. דמתנה לא שכיחא דמה"ט נתינה בסתם מתפרשת כהלוואה.
ונראה דאף דמדכתב הכנה"ג דלא בעינן טענת ברי מוכח דספק ניתן במתנה לא הוי כמו ודאי חיוב וספק נפרע ודינו כא"י אם נתחייבתי, מ"מ י"ל דבנתינה שאילו היתה בסתמא, היתה מתפרשת כהלוואה, מודה גם הכנה"ג דבלא טענת ברי אין אנו מסתפקים דילמא ניתן בפירוש לשם מתנה וכמו שיבואר להלן:
דהנה המ"מ פ"ג מאישות ה"ח הביא מהרשב"א דאם נתן לאשה מעות ולא אמר לה כלום אף שחזר ואמר הרי את מקודשת לי ונתרצתה מ"מ צריך ליטול ממנה המעות ולחזור וליתן לה לשם קידושין, והובא דין זה ברמ"א אבע"ז סי' כ"ז ס"ג עי"ש.
ועיין משנה למלך שם שהביא מהמהרי"ט שכתב לפרש דברי הרשב"א דנתינה בסתמא הוי בתורת מתנה והרי הממון שלה ואם לא יחזור ויטול ממנה הרי הוא מקדשה בממון שלה. והמהרי"ט הביא ראיה לדבריו דנתינה בסתמא הוי בתורת מתנה מהגמ' שבועות לד ע"ב דמנה מניתיך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ דאם לא הוחזק כפרן נאמן המקבל לטעון קיבלתיו במתנה וזהו המקור לדין הטור בסימן ע"ט סעיף ד' שעליו נסובו דברי הכנה"ג. והקשה המשנה למלך בפ"ג מהלכות אישות מה ראיה היא זו הרי בשבועות איירי שהמקבל טוען שניתן בפירוש לשם מתנה ומהיכן הוציא המהרי"ט דגם בסתמא ניתן לשם מתנה.
ובאמת שכדברי המהרי"ט מפורש בר"ן בקידושין דף ז' ע''א וז"ל:
דאי מעיקרא יהיב לה סתמא ומדינא הרי הן שלה במתנה כדמוכח בפ' שבעות העדות דאמרינן התם אי דאמר אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואין אותו מבחוץ מאי הוי.
מבואר בדבריו כהמהרי"ט דמסוגית הגמ' בשבועות מוכח דנתינה בסתם הוי בתורת מתנה. אכן מלבד קושית המשל"מ מה ראיה משבועות דאיירי במפרש לנותן בסתם קשה דדברי הר"ן סותרים למה שהסכים עם הרשב"א בנדרים ובכתובות דמפרנס חבירו סתם הוי בתורת הלוואה. וכבר עמד ע"ז הקצוה"ח בסימן שס"ג ס"ק ט'.
ובשו"ת חת"ס אבע"ז סי' פ"ב ד"ה והנה בנותן סתם, ובתשו' רעק"א תניינא סי' מ"ה ד"ה ובנ"ד, כתבו ליישב, דמש"כ הר"ן בכתובות ובנדרים דנתינה סתם מתפרשת כהלוואה היינו רק דומיא דמפרנס חבירו דהמקבל צריך למזונות וכיו"ב בדור בחצירי ובאכול עמי דכל אחד צריך למזונות ולדירה, דכיון דהנתינה היא לצורך מסויים אמדינן דכוונת הנותן לספק את אותו צורך בלבד, כמו בשדה עשויה ליטע דאמדינן דעת הנוטע להעמיד צרכי השדה ולא ליתן מתנות, אבל בנותן לחבירו מעות סתם לא לאיזה צורך מסויים אמרינן בסתמא דנותן לשם מתנה.
ולפי"ד החת"ס ורעק"א יש לפרש דמש"כ הר"ן להוכיח משבועות דנתינה סתם שלא לאיזה תכלית מתפרשת כמתנה ולא כהלוואה, היינו משום דאי נימא דנתינה במהותה אפי' שלא לאיזה תכלית, בסתמא הוי בתורת הלוואה, ע"כ טעמא משום דמתנה הוי מילתא דלא שכיחא, וא"כ מהאי טעמא לא יהיה נאמן לטעון גם שניתן לו בפירוש בתורת מתנה. ומהא דנאמן לטעון שניתן לו בפירוש בתורת מתנה הוכיחו הר"ן דמתנה הוי מילתא דשכיחא וע"כ נתינה בסתמא שלא לאיזה צורך הוי בתורת מתנה.
ומעתה נראה דמש"כ הכנה"ג דה"ה בטוען 'שמא ניתן בפירוש כמתנה' אין מוציאין מידו, היינו רק באופן של השו"ע שמקורו בסוגיא דשבועות במונה מעות שלא לאיזה צורך מסויים, דככה"ג כיון דבסתמא נמי אמרינן שניתן לשם מתנה, לכן גם בטוען 'שמא ניתן בפירוש לשם מתנה' נגד טענת ברי של התובע, אין מוציאין מידו. אבל בנותן מעות לאיזה צורך, אף אי נימא דאם טוען ברי שניתן בפירוש לשם מתנה נאמן, כיון דאם ניתן בסתמא, היינו מפרשינן לה שלשם הלוואה ניתנה, על כן אם הנתבע אינו טוען ברי אלא 'שמא', גם לדברי הכנה"ג אין לחוש לדבריו, ובמקרה שלפנינו שהכסף ניתן לצורך ברור של פרעון חובות, גם הכנה"ג יודה דאם אינה טוענת ברי שניתן בפירוש לבעלה לשם מתנה, אין לחוש לדבריה.
מדוע לא טענינן לאשה שמא בתורת מתנה ניתנו ובגדר חלוקת חובות לאחר קבלת קנין לדון לפי חוק יחסי ממון
והנה בקבלת הקנין לדון לפי חוק יחסי ממון צ"ב דבשלמא לגבי דו"ד שבינה לבין בעלה ע"י הקנין מקנים זל"ז מחצית בכל הנכסים גם מה שע"פ ד"ת שייך לאחד מהם, אבל לגבי חובות לאחרים אם לפי ד"ת החוב מוטל רק על הבעל יש לדון איך מועיל הקנין להטיל על האשה מחצית מהחובות, וצ"ל דבקבלת קנין נכלל התחייבות לשלם מחצית מהחובות של כ"א מהם ומועיל כעין קנין ליעשות ערב.
והנה בערב על מלוה ע"פ כשהלווה מודה שלא פרע דגובה מן הערב כמבואר בשו"ע סימן קכ"ט סעיף י"ב הקשה הקצוה"ח בסימן ל"ט ס"ק ה' איך נאמן הלוה לחוב לערב ומ"ט לא ניחוש לקנוניא, ותירץ זה לשונו:
ונראה דהא דגובה מן הערב בהודאת הלוה ולא חיישינן שמא פרע ולקנוניא, משום דהוי ערב כמו איני יודע אם פרעתיך כיון דודאי נתחייב, ואפילו לא הוה ליה למידע נמי חייב וכמו שכתבתי בסימן ע"ה סקט"ז ע"ש, וממשעבדי דאינו גובה היינו משום דטענינן ללוקח וכמו דאמרינן גבי יורש שטען איני יודע שמא פרע אבינו כמבואר בסימן ע"ה סעיף ט"ז. והא דחלקנו בין ערב ללוקח דללוקח טענינן ולערב לא טענינן היינו משום דאיני יודע אם פרעתיך חייב אפילו לא הוה ליה למידע ואם כן הערב שנתחייב הוא עצמו ומסופק בפרעון חייב, אבל הלוקח והיורש שלא נתחייב מחמת עצמו כלל אלא נכסים הוא דאשתעבדו ולוקח ויורש נכנסו בשעבודו ומשום הכי טענינן ליורש וללוקח שמא פרע.
מבואר בדברי הקצוה"ח דהחילוק בין לוקח דטענינן ליה פרוע, לערב דלא טענינן ליה פרוע, הוא דלוקח לא נתחייב הלוקח לפרוע חובות של המוכר ורק הנכסים שלקח מהמוכר משועבדים משא"כ ערב שהוא עצמו מחוייב לפרוע חוב הלווה לא טענינן ליה ולדבריו במקרה שלפנינו אף שנתבאר שבקבלת קנין ע"י האשה לדון לפי חוק יחסי ממון מונח התחייבות של האשה לפרוע מחצית מחובות הבעל לא נטען לה בברי [מדין טענינן] שהבעל קיבל אותם המעות במתנה, שהרי היא עצמה מחוייבת לפרוע חובות הבעל ודמיא לערב דלא טענינן ליה.
אולם הנתיה"מ שם בס"ק י' כתב טעם אחר להא דלא טענינן לערב במלווה ע"פ פרוע וז"ל:
נראה דלא דמי כלל לערב דבשלמא בערב כיון שנתערב בעד מלוה על פה ודאי על דעת כך נתערב דכשיתחייב הלוה בב"ד באיזה אופן שיתחייב ולא יהיה ללוה לשלם אזי יתחייב הערב מצד ערבות דאם לא היתה כונתו להיות ערב רק שיהיה ערב באם שהלוה הוא חייב על פי האמת ואם הלוה יהיה יכול לפטור עצמו מן הדין רק שיתחייב על פי דיבורו לא יהיה עליו דין ערב א"כ לעולם לא יתחייב הערב לשלם כיון דמלוה על פה הוא ולעולם יכול הוא לטעון פרעתי.
וא"כ לדברי הנתיה"מ דטעמא דלא טענינן לערב פרוע הוא משום דהערב התחייב לשלם כל מה שהלווה יתחייב בבית דין, דאל"כ לעולם לא יתחייב ערב לשלם כי נטען לו פרוע, א"כ בנדון דידן שהאשה קבלה קנין לשלם מחצית מהחובות בוודאי אין כוונתה אלא לחובות קיימים לפי האמת ולא לכל דיניו של בעל וכיון דלפי הנתיה"מ טענינן גם למי שבעצמו מחוייב לפרוע חוב של חבירו נטעון לאשה דהכסף שניתן לבעלה ע"י אחיו ניתן בפירוש בתורת מתנה. ומש"כ דבטענת שמא לא סגי, מ"מ הרי דין 'טענינן' חשיב כטענת ברי דהא טענינן ליתמי פרוע ולא אמרינן דהוי כאיני יודע אם פרעתיך.
אכן לפי מה שהוכחנו לעיל דנתינת כסף לאיזה צורך דבסתמא ניתן בתורת הלוואה, גם אם נאמן לטעון בברי שלא ניתן בתורת הלוואה מ"מ היא טענה גרועה מה"ט נמי ליכא טענינן על טענה מעין זו, כמו דלא טענינן ליתמי מחולין הם.
מסקנת הדברים ביחס לסכום שהאשה הודתה בו
טענת האשה שבוודאי הכסף ניתן כמתנה כשהיא מוכיחה זאת מכך שלטענתה מעולם לא דובר עמה על הלוואה נדחית, כי גם אם צדקו דבריה אין בכך ראיה שהכסף ניתן כמתנה ולא כהלוואה, וע"כ אין טענתה אלא טענת 'שמא', ובטענת 'שמא ניתן כמתנה' אין לפוטרה, משני טעמים א. דהוי כאיני יודעת אם פרעתיך ב. כל נתינה שאילו היתה בסתמא היתה מתפרשת על פי הדין כהלואה, אם היא באה לטעון שנתינה זו ניתנה כמתנה, כדי להאמינה בטענה זו, בעינן שתטען כן בברי. לפיכך, יש לקבוע שהסכום של 335,000 ₪ שהאשה מודה בו שהועברו לחשבונם דינו כהלוואה ועל האשה מוטל לשלם מחצית מסכום זה.
בענין יתרת הסכום של הלוואת האחים, בסך 165,000 ₪ - בדין מודה במקצת ומחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם
ביחס ליתרת הסכום בסך 165,000 ₪ שהאח העיד שגם הם ניתנו כהלוואה והאשה טוענת שלא ידוע לה על כך, יש שרצו לחייבה גם בסכום זה לפרוע את מחציתו, וטעמם ונימוקם עמם משום שיש לראות את מה שהודתה על ה- 335,000 ₪ כמודה במקצת, ולחייב אותה שבועת מודה במקצת על ה-165,000 ₪ וכיון שאינה יודעת בברי האם הועבר הסכום הנ"ל ואומרת רק שלא ידוע לה על סכום מעבר לאותם 335000 ₪ א"כ אינה יכולה לישבע, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם.
אולם אין הדין כן משני טעמים. א. דלא הוי מודה במקצת כשבהודאתה היא מתכוונת לפטור את עצמה כמו הכא שאמרה שקיבלו סכום של 335,000 ₪ אבל במתנה. ב. דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כשלא הוי ליה למידע לנתבע את הדבר שעליו הוא אומר איני יודע. וכדלהלן:
טעם ראשון לפוטרה משבועה משום דהרי מודה במקצת כשטענתה היא טענת פטור
שו"ע חו"מ סימן פז סעיף ה:
אין שבועה למודה מקצת בכופר בכל ומחוייב מתוך טענתו, כגון שתבעו מנה והוא אומר לא לויתי וחזר ואמר לויתי חמשים ופרעתיך, שהוחזק כפרן לאותו ממון. וכן אין המתחייב במקצת מתוך טענת הכפירה מחוייב שבועת התורה (וע"ל סימן ע"ה סעיף ה').
ובסמ"ע סימן פז ס"ק טז:
מתוך טענת הכפירה. כגון שטען איני חייב לך כלום כי זה היה כך וזה כך, וטעה וסבר שבהיותו כך הוא פטור, והב"ד אינם מאמינים לו שהיה כך וחייבוהו במקצת, וכמפורש בסימן ע"ה סעיף ה' בהג"ה. או כעין שכתב בתשובת רשב"א [ח"ג סי' ע"ה] שהביא ב"י מחודש סעיף א' ובהגהות ד"מ ריש סימן זה לענין אם טוען נתתי עבורך ריבית ע"ש. ושם [סימן ע"ה] בסעיף ב' כתב בד"מ בשם בעל התרומות [שער ז' ח"ג ס"ב] וכתבו המחבר בסימן ע"ה סעיף ה' דדוקא בכה"ג הוא דפטור, הא אם טוען איני חייב לך כי היום פרעתיך כך וכך ואתמול כך וכך ומתוך דבריו נראה שנשאר חייב לו, זה מיקרי מודה מקצת וחייב, ע"ש.
והש"ך שם ס"ק יג הביא דוגמא לדין הסמ"ע:
מתוך טענת הכפירה. לשון הסמ"ע, כגון שטען איני חייב לך כלום כי זה היה כך וזה כך, וטעה וסבר שבהיותו כך הוא פטור, והב"ד אינם מאמינים לו שהיה כך וחייבוהו במקצת... והיינו כגון שאמר לו על חמישים אל תפרעני אלא בעדים ותובעו מנה ואומר פרעתיך, וכן כל כיוצא בזה.
כלומר, אם אחד תובע את חבירו ואומר לו מנה לי בידך והנתבע אומר היה לך בידי חמישים ופרעתי דאף אם אין מאמינים למה שאומר פרעתי כגון שאמר לו בשעת הלוואה אל תפרעני אלא בעדים, כיון שהיה סבור שנאמין לו ולא נחייבנו, אין הודאתו 'היה לך בידי חמישים' הודאה לחייבו שבועת מודה במקצת, כי בהודאתו התכוון לפטור את עצמו ולא לחייב את עצמו.
ולפי"ז במקרה שלפנינו אף שהודתה האשה על 335,000 ₪ שהועברו לחשבונה, הרי לא הודתה שסכום זה ניתן לה כהלוואה אלא כמתנה, ולכן הודאתה אינה הודאה שמחייבת אותה בשבועה. אמנם היא לא טענה שנאמר לה במפורש שהסכום האמור ניתן לה כמתנה, אך טענתה היתה שמכך שמעולם לא דובר עמה על הלוואה היא הבינה שהוא ניתן כמתנה, ולדעתה, עובדה זו שלא דובר בפירוש על הלואה מהווה ראיה שהכסף ניתן להם כמתנה ולא כהלוואה. אמנם נכון הוא שאין בטענתה ממש והיא חייבת לשלם חוב זה וכמו שהובהר באריכות. אך מכל מקום לענין חיוב שבועת מודה במקצת אנו אומרים כאמור, שכאשר הודאתה נאמרה כשהיא סבורה שהיא פוטרת את עצמה בהודאתה זו, אין בהודאה זו כדי לחייבה שבועה של מודה במקצת.
אולם נראה שיש לחלק בין האופן שעליו נסובו דברי הסמ"ע למקרה שלפנינו, דבאופן שעליו נסובו דברי הסמ"ע, אם היינו מקבלים את דברי הנתבע במלואם שלווה ופרע היה באמת פטור, אם כן בפועל נמצא שדברי הנתבע הם דברי פטור, והסיבה שבכל זאת אנו מחייבים אותו, הוא אך ורק בגלל שאין מאמינים למקצת דבריו שאומר שפרע, ונתחדש בדברי הרשב"א בתשובה זו דלדין מודה במקצת לא סגי בכך אלא בעינן שדברי הנתבע יהיו דברי חיוב, ולא סגי בדברי פטור שתוצאתם בפועל הוא חיוב. משא"כ במקרה שלפנינו גם אם נכונים דבריה שמעולם לא דובר עמה על הלוואה מ"מ היא חייבת, וא"כ הודאתה היא הודאה של חיוב שהרי לא טענה שנאמר לה בפירוש שהסכום ניתן כמתנה. ומה שהיא חשבה בטעות שהיא פוטרת את עצמה בהודאתה הכוללת את הטענה שהסכום ניתן כנראה כמתנה, טעות זו אינה גורמת שהודאתה היא הודאה הפוטרת. וא"כ זה דומה יותר לטועה בחשבון וכגון שהנתבע טוען איני חייב לך כי היום פרעתיך כך וכך ואתמול כך וכך וסבר שע"י הפרעונות שפירט נפרע כל החוב וטעה בחשבון ונשאר עדיין חוב דכתב הסמ"ע דחייב מדין מודה מקצת וכמפורש בסימן ע"ה סעיף ה'. ומה לי טעות בחשבון, מ"ל טעות בפירוש המציאות.
אך מהאופן הב' שמביא הסמ"ע יש להוכיח דגם באופן שדברי הנתבע במלואם מורים על חיוב אלא שטעה בדין וסבר להיות פטור לא חשיב מודה במקצת לשיטת הסמ"ע. שכתב בהמשך דבריו הנ"ל בזה"ל: "או כעין שכתב בתשו' הרשב"א הביאו ב"י מחס"ב וד"מ ר"ס". וכוונתו לתשובת הרשב"א ח"ג סימן ע"ה ששם נשאל בראובן שתובע את שמעון מנה ושמעון משיבו מקצת פרעתי לך ומקצת פרעתי עבורך חוב של ריבית שהיית חייב לאחר;
תשובה. שמעון כופר בכל ואין עליו אלא שבועת היסת זולתי על הרבית שאמר שהוצרך ללוות ברבית ולפרוע לבעל חוב שנכנס לו ערב בשביל ראובן שבזה אני רואה לחייב את שמעון שאפילו נתן לו ראובן רשות בפירוש ללוות עליו ברבית ולפרוע החוב אין לו לשמעון לעשות כן ורבית קצוצה היא ששמעון לוה מעכו"ם ומלוה לראובן.
ומכל מקום אף על פי שיתחייב שמעון באותו סך הרבית אין חיוב זה עושהו כמודה מקצת להתחייב שבועת התורה על מה שכפר שאין המתחייב במקצת מתוך טענות הכפירה כמודה מקצת מפורש בפיו דאשר יאמר כי הוא זה כתיב וזה נראה לי באמת.
הרי מבואר דגם באופן שדברי הנתבע מורים על חיוב, שהרי אומר שפרע מקצת עבור חוב של ריבית, וזהו פרעון שאינו מועיל לפוטרו מחיובו, מ"מ כיון שטעה בדין וסבר שפרעון של ריבית חשיב פרעון ומהני לפוטרו, לא חשיב מודה במקצת.
אלא דבאמת לפי"ז אכן צריך ביאור מה בין טוען איני חייב כלום כי פרעתי עבורך ריבית שטעה בדין, לטוען איני חייב לך כי היום פרעתיך כך וכך וטעה בחשבון ונשאר עדיין חוב. אי אזלינן בתר דבריו שמורים חיוב, נחייב שבועה בתרוייהו ואי אזלינן בתר כוונתו לפי טעותו לפטור את עצמו, נפטרנו משבועה בתרוייהו.
ובנתיה"מ סימן ע"ה ס"ק ד' (בהשגתו על הקצוה"ח) רמז לקושי זה וז"ל:
דהכא בשעת הכפירה ידוע לבית דין תיכף הודאתו וטענתו, דמה לי אם טועה בחשבונו או טועה בדין, דהוי כאומר נתתי לך מטבעות האלו שהם שוים כפי תביעתך והבית דין רואים שאינם שוים כל כך, והכא נמי הבית דין רואים שנתינה זו לא הוי נתינה.
ומקושיית הנתיבות שכתב ביחס לטועה בחשבון "בשעת הכפירה ידוע לבית דין תיכף" מובנת כוונתו שככל שבבית דין מתבררת האמת שהוא חייב על פי הודאתו, ובירור זה מתברר מיד עם ההודאה, עד כדי שאין הם צריכים לשום בירור נוסף, לא בירור עובדתי ולא בירור הלכתי, בזה אמרינן שהודאתו נקראת הודאה של חיוב, וזאת אף שכוונתו לפטור את עצמו. כן הוא בטעות בחשבון וכן הוא בטעות בדין כמו בטענת נתתי עבורך ריבית שהיא הלכה פשוטה שאין בה ספק כלל.
והנה בנדון דידן אין החיוב מתברר "תיכף לבית דין" אלא לאחר בירור הלכתי האם נתינה זו דינה כמתנה או כהלוואה והלכה זו אינה לכו"ע. וכן צריכים בי"ד נמי בירור עובדתי שהרי אפשר שתביא עדים או ראיה על כך שאין זו הלואה אלא מתנה. וא"כ נדון דידן גרע טפי והוי טענת פטור עוד יותר מטעות בדין של "נתתי עבורך ריבית". ואיך שיהיה, הרי להלכה הרי פסקו הפוסקים שגם ב"נתתי עבורך ריבית" מיקרי טענת פטור ויש למצוא ביאור לחלק בין טעות בדין לטעות בחשבון.
ובאמת המעיין בספר התרומות שער ז' חלק ג אות ב' במקור הדין (דסי' ע"ה ס"ה) דנתברר לבי"ד מתוך דבריו שטעה בחשבונו ונשאר חייב חלק מהחוב חייב שבועה, יראה, דאין חיובו מדין מודה במקצת אלא מדין העדאת עדים, דזה לשונו שם:
ומסתברא שאם תבע ראובן לשמעון בפני בית דין ואמר לו יש לי בידך מהלואה פלונית כך וכך ומהלואה אחרת שהלויתיך אחר כך כך וכך והנתבע משיבו אין לך בידי כלום לפי שמהלוואה פלונית פרעתיך כך וכך ומן ההלוואה השנית פרעתיך כך וכך ומתוך טענת הנתבע הכירו הבית דין שעדיין חייב לו מאותן שתי הלוואות עשרים דינרין דהוה ליה כעדים מעידין אותו שיש בידו חמשים שהרי הב"ד עדים במה שהודה שנשאר עליו ועל השאר שכפר ישבע דקיימא לן כר' חייא וכדלעיל.
ומהא דהוצרך לדין העדאת עדים מבואר דמדין מודה במקצת באמת אין לחייבו כיון דכוונתו לפי טעותו לפטור את עצמו.
אכן אף אם מטעם העדאת עדים אתינן עלה, יקשה, דגם בטוען נתתי עבורך ריבית יתחייב שבועה מדין העדאת עדים, ובאמת שמטעם זה דחה הש"ך בסימן ע"ה ס"ק ט' את דברי הסמ"ע מההלכה ומחייב שבועה גם בטוען נתתי עבורך ריבית מדין העדאת עדים, ומש"כ הרשב"א בתשובה דבטוען פרעתי עבורך ריבית אינו חייב שבועה כתב הש"ך דמיירי שיש רק ע"א על ההלוואה וגם על הנ' שטוען פרעתי בתורת ריבית חייב לשלם רק מחמת מתוך שאינו יכול לישבע משלם. עיי"ש.
אולם בדברי הסמ"ע בסימן פ"ז ס"ק ט"ז מפורש דטועה בחשבונו חיובו מדין מודה במקצת ולא מדין העדאת העדים ומחלק בין טעה בחשבונו לטעה לחשוב שנפטר מהתובע ע"י פרעון ריבית, וכך הבין הש"ך בסימן ע"ה ס"ק י"ט בדברי הסמ"ע.
[והא דלשיטת הסמ"ע אין מחייבים אותו שבועה מדין העדאת עדים האריך הקצוה"ח בסימן ע"ה ס"ק ב' ותו"ד דהיכי דהודה והודאתו לא חייבתו שבועה שוב אין לחייבו שבועה מדין העדאת עדים שכבר יצאה הודאה בפטור. ומש"כ הבעל התרומות לדמות את דינו להעדאת עדים צ"ע].
וכן מפורש בדרכי משה הארוך בסימן ע"ה ס"ק י"ד שאחר שהעתיק את דברי הרשב"א בתשובה דלא מקרי מודה במקצת אלא במודה ממש ולא במתחייב מתוך טענתו כתב בזה"ל: ודוקא בדרך זה דלא מהימן במה שאומר אבל אם מודה בהדיא לפי טענתו מקרי מודה במקצת כמו שנתבאר להדיא בראש הסימן. ושם בראש הסימן סעיף ב' העתיק את דברי בעה"ת במי שטעה בחשבונו ומפורש בדבריו דטעמו של בעה"ת הוא משום דמודה בהדיא לפי טענתו מקרי במקצת ולא משום העדאת עדים.
ומעתה הדרא קושיין לדוכתא מה חילוק יש בין טעה בחשבון לטעה בדין לחשוב שפרעון דריבית שמיה פרעון. אי אזלינן בתר דבריו, בתרוייהו דבריו הם דברי חיוב, ואי אזלינן בתר כוונתו, בתרוייהו איכא כוונה לפטור.
ונראה לבאר בזה דטעות בחשבון הוי כדיבור ממשי של חיוב ואמירה של הודאת חיוב גמורה וברורה, ובדיבור מפורש לא איכפת לן כלל בכוונת ליבו שהיתה לפטור את עצמו ובפרט שכוונתו בטעות יסודה, ועל כוונה זו בוודאי אמרינן בוודאי דברים שבלב אינם דברים. אבל כשטעה בדין, גם באופן שהיא טעות גמורה מ"מ חסרה ההודאה המפורשת בדיבור בפה ובאמירה של חיוב. וצריך להוסיף שיסוד זה בנוי על כך שהסיבה לכך שלדין מודה במקצת צריך להודאה מפורשת בפיו, דין זה אינו מצד הסברא דמעיז וכדומה אלא מצד מה שמפורש בכתוב: "אשר יאמר כי הוא זה" דהיינו שצריך אמירת חיוב ברורה בפה. וכמש"כ הראשונים והאחרונים.
ונראה שבדברי הקצוה"ח במשובב נתיבות סימן ע"ה מצינו ביאור חד וברור יותר בדומה לדברינו, שכתב, זה לשונו: "משא"כ בטועה בחשבונו שאינו ע"י בית דין ודאי חשוב הודאת פיו ממש וכמ"ש בסמ"ע". כלומר, בטועה בחשבון יש בדבריו הודאה הנשמעת לכל אוזן גם למי שאינו יודע כלל הלכה כלשהי, וא"כ ההודאה יוצאת מפיו עצמו ללא בית דין וכדומה. משא"כ בטועה בדין, ללא בית דין או שמיעת דבריו על ידי אדם הבקי בהלכות התורה, בזה יש חסרון בהגדרת דבריו כהודאת פיו בלבד. ובהמשך דבריו הוסיף שם הקצוה"ח וכתב "ואין זה דומה לטועה בחשבונו דחשיב שפיר אשר יאמר כי הוא זה", ולגבי דין אמירה יש לחלק בין טעות במציאות לטעות בדין. וכדברינו לעיל שדין מודה במקצת אינו מצד הסברא אלא מצד הכתוב בתורה "אשר יאמר כי הוא זה".
ובספר אולם המשפט הביא את דברי הרמב"ן שהובאו ברא"ש שבועות פ"ג סי"ד. זה לשון הרא"ש:
אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. שנאמר לבטא בשפתים דאינה שבועה עד שיוציא מחשבתו בשפתיו וה"ה לנדר. ואם גמר בלבו להוציא פת חיטים והוציא פת שעורין אינו אסור לא בחיטין ולא בשעורין. אין אסור בחיטין שהרי לא הוציא בשפתיו. ולא בשעורין שהרי לא נתכוון לומר שעורין. דבעינן שיהא פיו ולבו שוין. אבל גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אסור בפת חיטין דפת חיטין פת שמיה והרי פיו ולבו שוין. דתניא בשפתים ולא בלב. גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם...
ותירץ הרמב"ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו לעולם אלא שמחשב בלבו היום הילכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים אבל הכא דהוצאת פיו הוא טעות דבלבו היה לומר פת חיטין הלכך הוצאת פיו אינה כלום. דמן הדין גם מחשבתו תבטל כיון שלא הוציא מחשבתו בשפתיו אלא דרבינן מקרא דאזלינן בתר מחשבתו לפי שפיו אינו מכחיש את מחשבתו דפת חיטין נמי פת שמיה.
ועל פי דבריו כתב האולם המשפט ליישב בזה"ל:
ונראה לענ"ד פנים לדברי הסמ"ע עפ"י דברי הרמב"ן שהביא הרא"ש פ"ג דשבועות סי"ד דאע"ג דקיי"ל דברים שבלב אינם דברים אפ"ה שאיני לזה ואמר לזה אינו כלום. דדוקא היכי שאמר בפיו מה שכיון לומר אלא דבליבו היה לדבר אחר כיון שאמר מה שכיון לומר אזלינן בתר דיבורו אבל היכי שטעה בדיבורו ואמר מה שלא רצה לומר כלל בזה חשיב דיבורו כמאן דליתא כלל, ע"ש. וה"נ בטעה בחשבון בוודאי אנן סהדי דר"ל החשבון כמו שהוא וחשיב כאילו לא אמר כלום ומתחילה הוה כמוב"מ. אבל טעה בדין הרי זה בליבו אמר כמו בפיו וכיון דלא הוה הודאה בתחילה לא הוה מודה במקצת כמו מה שהנחת אתה נוטל.
ביאור דבריו, טעה בחשבון חשבינן כמאן דליתא וכאיתקיל מילוליה וכבדות פה בלבד דבוודאי אין אדם רוצה להוציא מפיו דיבורים של טעות מוכחת ופשוטה ואין ספק שבליבו לומר דברי אמת ועל כן אין דברים בטלים אלו אין בכוחם לבטל דברים שבלב שלו ובכגון דא אמרינן דברים שבלב לומר האמת הוויין דברים, ועוד דיינינן לדבריו כאילו לא סייים דבריו וכוונתו באמת להיות מודה במקצת. אבל טעות בדין אעפ"י שזה טעות מכל מקום אינו בגדר 'איתקיל מילוליה' כפשוטו, ועוד, דיבוריו מתאימים למחשבתו וכוונתו, ולכן גם אם טעותו מוכחת מבחינת הדין וההלכה, מ"מ אי"ז מודה במקצת, וגם אם נאמר שאינו רוצה לטעות, אין זה אלא דברים שבלב העומדים נגד הדיבור במפורש בפה ובזה דינם שאינם דברים.
ויתכן להוסיף עוד טעם לדבריו, דלדין הודאת בע"ד בעינן שהודאתו תבטא לכה"פ רצון לשלם את מה שהוא באמת חייב על פי דבריו, וכשאומר שנפטר רק משום שפרע כך וכך לפלוני, וכך וכך לפלוני, הרי יש בדבריו רצון לשלם את מה שלא נפרע, והתוספת שבדבריו שהכל נפרע שיסודה בטעות בחשבון, הוי כמו אתקיל מלוליה וחשיב כאילו לא נאמרה כלל, משא"כ בטעה בדין כל מה שהודה משום דסבר דהודאה זו לא תחייבנו בדין ואין בהודאתו שמץ של רצון לשלם את מה שהוא חייב.
והנה המקרה שלפנינו דומה לטועה בדין ולא לטועה בחשבון, ובפרט למש"כ שטועה בדין ואומרת שנתינה סתם הינה מתנה ולא הלואה, היא אמירת פטור יותר מאמירת נתתי עבורך ריבית, מכיון שדין פרעון ריבית היא הלכה פשוטה ללא עוררין משא"כ דין נתינה בסתמא האם נדונית כהלוואה או כמתנה אינה הלכה ברורה וכמו שביארנו באריכות. ולתוספת הטעם הנ"ל יש תוספת סברא גם בנדוננו שבוודאי אין בהודאתה שמץ של ביטוי לרצון לשלם את החוב, כי חשבה שהודאתה על הסכום שידוע לה שהועבר לחשבונה לא תביאנה לידי חיוב, וזאת בגלל טענתה שמה שמעולם לא דובר עמה על הלוואה מהווה ראיה שהכסף ניתן כמתנה. וע"כ לשיטת הסמ"ע אין הודאתה הודאה לחייב מדין מודה במקצת.
אכן הנה כל המבואר עד כה הוא בשיטת הסמ"ע אבל הש"ך בסימן ע"ה ס"ק ט' חולק וסובר דגם היכי שהודה שפרע עבורו חוב של ריבית אף שאין לחייבו מדין מודה במקצת יש לחייבו מדין העדאת עדים. אולם הקצוה"ח בסימן ע"ה ס"ק ב' בסוף דבריו כתב שנראה כדברי הסמ"ע ובסו"ד כתב שדברי הסמ"ע יותר מדוקדקים.
ועיין נודע ביהודה מהדו"ת סימן ל"ח (הובא בפתחי תשובה בקיצור בסימן ע"ה ס"ק ט' ובאריכות בסימן קע"ו ס"ק ח') שכתב על מחלוקת זו של הסמ"ע והש"ך שיכול לומר קים לי כהסמ"ע, ואף שצירף שם טעם נוסף, לפנינו יבואר שגם במקרה שלפנינו קיים אותו טעם נוסף.
ואפי' נאמר שבמקרה שלפנינו ליתא לאותו טעם נוסף, כבר כתב הפתחי תשובה בסימן ע"ה ס"ק ט' על דברי הנודע ביהודה דמה שהצריך טעם נוסף הוא לרווחא דמילתא, וגם אילו לא היה את אותו טעם היה יכול לומר לי קים לי כהסמ"ע.
וז"ל הפתחי תשובה שם:
הגם דבנודע ביהודה שם כתב כן בענין לסמוך על הש"ך בשני ענינים האחד שזה מקרי מודה במקצת והשני דגם במה דלא הוי לי למידע אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וע"ז כתב דאין לגבב כל כל החומרות לחייב הנתבע שיכול לומר קים לי ע"ש י"ל לפי דהמעשה שם היה כך כתב כן לרווחא דמילתא אבל איה"נ אם היה בענין דהוה ליה למידע היה אומר כמו כן.
אמנם נראה דבמקרה שלפנינו יתכן שגם הש"ך מודה דלא חשיב מודה במקצת, דהנה הרמב"ם בפ"ד מגזילה ואבידה הט"ו-ט"ז כתב:
חטף ממנו זהובים בעד אחד והוא אומר שלי חטפתי ועשרים היו אע"פ שאין העד יודע כמה חטף הרי זה משלם העשרים שהרי ידע בודאי שזהובים חטף ואילו היו שנים היה חייב לשלם ונמצא בעד אחד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כמו שביארנו. אמר החוטף עשרים חטפתי ושלי הן והנגזל אומר מאה חטף הואיל ואין העד יודע מניינן הרי משלם העשרים שהודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת. ודעתי נוטה בזה שישבע היסת שהרי לא הודה כלום אלא אמר שלי חטפתי
מבואר ברמב"ם דאפי' שמשלם עשרים מדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם דעתו נוטה שאין לחייבו שבועת מודה במקצת על השאר.
וכן פסק השו"ע הלכות גזילה סימן שס"ד סעיפים ה' ו':
חטף ממנו זהובים בפני עד אחד, והוא אומר שלי חטפתי ועשרים היו, אף על פי שאין העד יודע כמה חטף, הרי זה משלם העשרים, שהרי ידע בודאי שזהובים חטף, ונמצא שהוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, ומשלם. אמר החוטף עשרים חטפתי ושלי הם, והנגזל אומר מאה חטף, משלם העשרים שהודה בהם, ועל השאר נשבע היסת.
והש"ך בסימן ע"ה ס"ק י"ט הקשה מדין זה על שיטתו דגם במקום שאין לחייבו מצד ההודאה מ"מ אם לפי פסק בי"ד חייב אותו מקצת מחייבים אותו שבועה על השאר מדין העדאת עדים, דה"נ כיון שפסקו בי"ד שעליו לחייב השאר מדין מתוך שאינו יכול לישבע יתחייב שבועה על השאר.
וכתב הש"ך ליישב בזה"ל:
ואע"ג דמודינא דהיכי דלא נתחייב אלא מתוך שאינו נאמן לא מיקרי מודה מקצת, כגון בהך דסוף פ"ד מהלכות גזילה שכתב הרמב"ם, וכן אם טענו מנה ואמר לו על חמשים אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך, וכן אם טענו מנה ואמר לו חמשים להד"ם וחמשים איני יודע אם הלויתני ויש לו עד אחד שהלוה לו חמשים, וכן בטען על כל המנה להד"ם והביא עד אחד שלוה חמשים ואמר לויתי ופרעתי דחייב חמישים מכח מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואינו חייב שבועה דאורייתא על השאר מטעם שכתב הרמב"ם, וכן כל כהאי גוונא וכמ"ש לקמן סימן פ"ז שם ליכא לאקשויי דהא אנן סהדי וכדפריך בפ"ק דמציעא, היינו משום דכיון שאין הב"ד יודעים בבירור שחייב לו רק שאנו פוסקים כן מכח מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואינו נאמן, לא שייך לומר אנן סהדי, דהא מכל מקום יכול להיות שאומר אמת, ובפ"ק דמציעא כיון דהאי תפיס ביה, הוה כאילו אנו יודעים בבירור שהוא שלו. אבל אי תימא דאפילו הב"ד יודעים בבירור גמור שחייב לו חמשים כגון שטעה הלוה בדין, אינו חייב שבועת התורה, א"כ היאך מדמה בש"ס אנן סהדי דב"ד להעדאת עדים. אלא ודאי כדאמרן. והלכך אם ראובן תובע לשמעון, וזה אומר חמשים פרעתיך, וחמשים נתתי עבורך ריבית, והב"ד מכירים שהחמשים ריבית אסור לשמעון ליקח מפני שהוא ריבית קצוצה, ונמצא שנתחייב שמעון לשלם חמשים על פי מה שהכירו הב"ד מתוך הודאתו שהודה שהלוה לו מנה ולא פרעו עדיין רק חמשים לפי דבריו, חייב שבועת התורה, שהרי הב"ד עדים במה שהודה שנשאר עליו...
תמצית דבריו דכדי לחייב על פסק בי"ד מדין העדאת עדים לא סגי בפסק מכח דין כמו מדין מתוך, אלא בעינן שפסק ביה"ד יבוא מידיעה שיש לבי"ד בבירור שחייב לו, ובפ"ד מגזילה פסק ביה"ד הוא רק מדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ועל כן אין לחייבו שבועת מודה במקצת על השאר.
והקשה הקצוה"ח בסימן ע"ה ס"ק ב' דהש"ך כאן סותר לדבריו בסימן פ"ז ס"ק י"ג דיעוי"ש שהביא להלכה את דברי הר"ן בפ' שבועת הדיינים במנה לי בידך וטעין הלה חמישים לויתי ואיני יודע אם פרעתי, וחמישים לא לויתי או פרעתי דעל החמישים שאומר לויתי ואיני יודע אם פרעתיך חייב לשלם וחייב לישבע על השאר. ודברי הר"ן אינם עולים בקנה אחד עם מש"כ הש"ך בסימן ע"ה בדעת הרמב"ם והשו"ע בסימן שס"ד שרק היכי דיש ידיעה ברורה לבי"ד שחייב לו ניתן לחייבו שבועה על השאר מדין העדאת עדים.
ובספר אבן האזל בהשמטות לפ"ד מהלכות טוען ונטען כתב דעיקר מה דנקט הקצוה"ח בדברי הר"ן בפרק שבועת הדיינים דחיוב שבועה באומר על מקצת איני יודע אם פרעתיך הוא מדין העדאת עדים, בדברי הר"ן בשם הרמב"ן שם מפורש לא כן דז"ל: ומ"מ כתב דחמשין לית לך וחמשין לויתי ואיני יודע אם פרעתיך מודה במקצת הוא שאע"פ שלא הודה כלום בבירור מתוך תשובתו נתחייב הוא במקצת. הרי מפורש דמדין מודה במקצת ומדין הודאה שאינה בבירור אתינן עלה.
וכתב בביאור הדברים דנתחדש בדברי הר"ן דלמודה במקצת לא בעינן שיודה שהוא יודע בבירור שהוא חייב המקצת אלא כל שבתשובתו אינו שולל מכל וכל את טענת התובע ואומר שיתכן שבמקצת צודקת תביעתו, ותשובה זו גורמת לחייבו אותו מקצת, חשיב מודה במקצת. ועל כן כשאומר שאולי לא פרע ויש ממש בתביעת התובע ומחייבים אותו מחמת כן חשיב מודה במקצת והשתא דברי הש"ך אינם סותרים זא"ז כלל דבאמת לדין העדאת עדים בעינן ידיעה ברורה ולא סגי בחיוב מחמת ספק, ומה שהביא להלכה מהר"ן דבאומר על חמשים איני יודע אם פרעתיך חייב שבועה על השאר לא אתי עלה מדין העדאת עדים אלא מדין מודה במקצת.
[בנודע ביהודה מהדו"ת סימן ל"ח שהובא לעיל מבואר דתלי לחיוב שבועה באומר על מקצת א"י אם פרעתיך במחלוקת הש"ך והסמ"ע מבואר דחיובו מדין העדאת עדים כהבנת הקצוה"ח ושלא כדברי האבן האזל].
ולפי"ז במקרה שלפנינו שבהודאתה חשבה להפטר לגמרי מטענת התובע ומדין מודה במקצת אין לחייבה, [ולהמבואר הש"ך שגם טעה בחשבון לא חשיב מודה במקצת וחיובו רק מדין העדאת עדים אין צריך לאריכות דברינו בשיטת הסמ"ע, אלא כל שבשעת הודאה טעה הנתבע שלא יחייבוהו מטעם כל שהוא, לא חשיב מודה במקצת], ומדין העדאת עדים נמי אין לחייבה דאף שפסק ביה"ד הוא שהכסף ניתן כהלוואה מ"מ לא חשיב שיש לבי"ד ידיעה ברורה שהכסף ניתן כהלוואה לחייבה מדין העדאת עדים, לא מבעיא לטעם השער המשפט דספק מתנה הוי כאיני יודע אם פרעתיך דרק מספק מחייבינן לה, אלא אפי' לאידך טעמא דנתינה שאילו היתה בסתמא היינו דנים אותה כהלוואה לא חיישינן שניתנה בפירוש בתורת מתנה אלא א"כ נטען כן בברי, נראה דנקיטת בי"ד בסתמא לא חשיב ידיעה בבירור.
וסייעתא לדברינו מדברי הש"ך שם בס"ק י' שאחר שכתב דבעינן ידיעה ברורה לבי"ד באמיתת החיוב הוקשה לו מההיא דשנים אוחזים בטלית דס"ד דהאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי החשיב העדאת עדים על מחצה, אף שאין כאן ידיעה בבירור, ומיישב זאת בזה"ל:
ובפרק קמא דמציעא כיון דהאי תפיס ביה הוה כאילו אנו יודעים בבירור שהוא שלו. ויסוד דבריו מתוס' ב"מ דף ב' ד"ה ויחלוקו שכתבו בתירוצם דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בודאי החצי ובבבא בתרא דף ל"ד ע"ב האריכו התוס' להוכיח דחשיב ידיעה וז"ל שם דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהן חלק בה שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו כדאמרי' גבי נסכא דר' אבא דאע"ג דאמר דידי חטפי חשבינן ליה גזלן וחייב לשלם כאילו הוא ברור שהיתא הנסכא של אותו שהיה מוחזק בה.
מפורש בדבריו דמה דנקטינן בסתמא שמחצית החפץ שלו לא חשיב ידיעה בבירור לדין העדאת עדים, ובעינן לחידוש מיוחד של התוס' באוחזין דחשיב כאילו אנו יודעים שהיא שלו.
אולם באמת אין צריך לכל זה דאפילו נאמר כמו שנקט הקצוה"ח דלדעת הש"ך גם פסק בית דין של איני יודע אם פרעתיך חשיב העדאת עדים וכ"ש במקרה שלפנינו, מ"מ מחמת חיוב שבועה זה אין לחייבה בתשלומין כשאינה יכולה לישבע, דיעויין רעק"א בגליון השו"ע סימן ע"ה ס"ה שהביא מהבשמים ראש דבהעדאת עדים ליתא לדינא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם, כיון דילפינן לה בב"מ מגלגול שבועה דעד אחד ובגלגול שבועה לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואף שבבית אפרים חו"מ סי' ט' פקפק על תשובה זו דבשמים ראש דלאו מר בריה דרבינא חתים עלה והוכיח שם שהרא"ש עצמו ס"ל דלמסקנא יליף להעדאת עדים מע"א עצמו ולא מגלגול דע"א, מ"מ מרעק"א שהעתיקו להלכה בגליון השו"ע נראה שנקט כן להלכה ובוודאי צדקו דבריו לאותם הראשונים הסוברים דלמסקנה ילפינן מגלגול שבועה דע"א.
טעם שני לפוטרה משבועה ומתשלומין משום דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם בלא הוו"ל למידע
התוס' בב"ק דף מ"ו ע"א ד"ה דאפילו כתבו וז"ל:
ועוד אומר ר"י דלא דמי כלל, דהא טעמא דמחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם מפרש בפרק כל הנשבעין משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים, ומפרש התם כגון שאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשים ידענא וחמשים לא ידענא, דבאבוה כה"ג מיחייב, ועל כרחך צריך ליתן טעם למה באב חייב וביורשים פטור, דבלא טעמא אין לומר כדאמר התם אי דאמר ליה נ' אית ליה ונ' לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה. אלא היינו טעמא דבאב חייב (באומר) לא ידענא, דהיה לו לידע אם חייב לו מנה אם לאו, אבל יורשיו לא היה להם לידע במילי דאבוהון, ומהאי טעמא אית ליה נמי למיפטר בשמעתין, שאין לו לידע דבר זה אם משנגחה ילדה או קודם.
מבואר מדברי התוס' דמהפסוק "שבועת ה' תהיה בין שניהם" ולא בין היורשים, נלמד, דבכל מקום שלא היה לנתבע לדעת אם חייב או לא, ליתא לדינא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. ועוד מבואר בתוס' דיש טעם לדבר וזה הביאם לפרש הכי מיעוטא דיורשים. ומעתה עלינו לפרש ולבאר את תורף הטעם שנתנו רבותינו בעלי התוספות.
הבעל המאור בב"ב דף ע' ע"א הביא מר"א אב"ד, זה לשונו:
דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בענין שהיו שניהם חשודים דאיכא גביה לוה רעותא דחשדא אי נמי גבי חמישים ידענא וחמישין לא ידענא דריעא נמי טענתי' מ"ש דידע בהני ולא ידע בהני.
והקצוה"ח סי' ס"ט סק"ז לאחר שהביא את דברי בעל המאור, כתב דכן משמע ברא"ש ב"ק פ"ו סי' ט"ז וז"ל:
דדוקא היכא דנראה טענה שלו ברמאות הא דטעין לא ידענא לפי שהי' לו לידע אם הוא חייב אם לאו.
וכיו"ב כתב הראב"ד בפ"ה משאלה ה"ו וז"ל:
לפי שאי"ז דומה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם הוה ליה למידע ואיערומי קא מערים ותובע נמי קא טעין עלי' ואמר מידע ידעת...
ולפי פירושם החילוק בין הוה ליה למידע ללא הוה ליה למידע אינו בדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר החיוב שבועה של פוטר עצמו בטענת איני יודע, דרק כשהיא טענה גרועה חייב שבועה, אבל אם היא טענה טובה יש להאמינו בלא שבועה ומשאירים הממון בידו מספק. [וצ"ב למ"ד ברי ושמא ברי עדיף].
וכן נראה מלשון הרב המגיד בפ"ה משאלה ה"ו שכ' בדעת הראב"ד וז"ל: שורש דבריו ז"ל שאין קרוי מחוייב שבועה כל שלא היה לו לידע.
אולם ברשב"א ועוד ראשונים מבואר דמה דבלא הוי למידע לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלםאין הטעם משום דיש להאמין למה שאומר איני יודע בלא שבועה, אלא משום דאי ידיעה שאיננה באשמתו איננה מחייבת תשלום.
דהנה הרשב"א בב"ק דף ס"ב ע"א הביא ירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חברי' חד שק צרור אירעו אונס הדין הוה אמר סיגין הוה מלא והדין הוה אמר מטקסין הוה מלא אתא עובדא קמי רב ואמר הרי זה נשבע ונוטל ע"כ. והקשה ע"ז:
ואיכא למידק אם טענו שק ומטקסין והלה מודה לו בשק מלא סיגין וכופר במטקסין ובברי, למה ישבע ויטול אדרבה הנפקד נותן שק וסיגין ונשבע על השאר דהוה ליה כטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן דהוה ליה מודה במקצת ונשבע ונפטר, ............ואם זה טוענו על השק ועל המטקסין והלה משיבו על המטקסין איני יודע, יטול המפקיד בלא שבועה דהא מודה על השק ועל המטקסין טוען איני יודע והוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר חמשים ידענא וחמשים לא ידענא דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם בלא שבועה דאידך.
ותירץ הרשב"א;
ויש לומר דבכה"ג ודאי מיירי, ומיהו אינו מחויב שבועה דלא אמרו אלא במנה לי בידך וכיוצא בו שטוענו במה שהי' לו לדעת הלכך כשהוא משיבו על המקצת איני יודע ריע טענתי' שהי' לו לדעת שמא מערים הוא לומר איני יודע, וא"נ אמת קאמר איהו אפסיד אנפשי' כשאינו זוכר, אבל כל היכא דתובע תובעו מה שלא הי' לו לדעת כזה שהפקיד אצלו שק צרור שאין לו לדעת מה בתוכו אין זה מחוייב שבועה, והיינו נמי דאמרינן בשלהי פרק כל הנשבעים שבועת ה' תהי' בין שניהם בין שניהם ולא בין היורשים ואוקימנא כגון דאמר להו מנה אית לי ביד אבוכון והלה אמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, וטעמא דמלתא כדאמרן דלא פשעו כי לא ידעו דלא הוה להו למידע, וה"נ דכותה היא.
מבואר ברשב"א דאפי' אם נאמין לטענתו שאינו יודע יש לחייבו תשלום כיון שפשע במה שאינו יודע, ולכן יורשים שאי ידיעתם אינה בפשיעתם אינם חייבים לשלם.
וכיו"ב כתב הרשב"א בב"מ דף ל"ז ע"א וז"ל:
אלא מסתברא דעיקר טעמא הכא משום דהוה ליה כמו שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק כדאיתא בגמ', דמחויב שבועה שאינו יכול לישבע דמשלם היינו טעמא משום דכיון דעליה דידיה רמי למידע ולא ידע חשבינן ליה פושע דכל לא ידענא פשיעותא היא ומשלם אבל הכא אומר להם מה שהנחתם טלו, דכיון דלא הוה ליה למידק ואפי' לדברי שניהם, לאו פשיעה היא ופטור.
אכן המדקדק היטב בלשון הרשב"א ימצא הבדל מהותי בין דבריו בב"ק לדבריו בב"מ, דבב"מ כתב הרשב"א דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דמשלם ה"ט.... חשבינן ליה פושע. ולשון זה מורה דלעיקר החיוב שבועה אין צורך בפשיעה, ורק לחייבו בתשלום מחמת שאינו יכול לישבע בעינן שאי היכולת לישבע תהא בפשיעתו. אולם לשונו בב"ק אבל כל היכא דתובע תובעו מה שלא היה לו לדעת.....אי"ז מחוייב שבועה מורה דלעיקר החיוב שבועה בעינן פשיעה ואם הנתבע לא פשע במה שאינו יודע אין להטיל עליו שבועה. אכן הא מילתא טעמא בעי דאפי' אם נבין דכדי לחייבו בתשלום בעינן פשיעה משום דאם נאנס במה שלא ידע אין להטיל עליו תשלום, מה טעם יש במה שלא פשע לפטורו מעיקר החיוב שבועה.
והרמב"ן הובא בספר התרומות שער ל"ט ח"ב אות ב' תמה על עיקר מה שהצריכו המחברים בדין מתוך שאי הידיעה תהיה בפשיעת הנתבע שהרי מה שמשלם כשאינו יכול לישבע אי"ז מחמת קנס וז"ל:
ואל תטעה במה שאומרים קצת המחברים דלא איתמר הכי אלא במנה לי בידך דהוה ליה למידע דהא טעותא היא דטעמא משום ברי ושמא ברי עדיף הוא ולא משום פשיעותא וקנסא וכו' ושייך ביה נמי מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם.
אמנם כדברי הרשב"א מבואר בספר התרומות שער ל"ח חלק ג' אות ל' בטעם דלא אמרינן מתשאינו יכול לישבע משלם ביורש וז"ל דאע"ג דאמרי' כשטוענו טענת עצמו שמשלם כשטוען איני יודע משום דאיבעי ליה למידק כשנתעסק עמו וכיון שלא דקדק משלם וכו'. עכ"ל.
ונראה בביאור שיטתם ע"פ דברי התוס' רי"ד בקידושין דף סה ע"ב אהא דאיתא אמר אביי עד אחד אומר נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן הוקשה להרי"ד מאי קמ"ל הא זהו עיקר דינא דע"א נאמן באיסורים ותירץ וז"ל:
אף ע"ג דקיימא לן בכל התורה דעד א' נאמן באיסורין איצטריך ליה לאביי למימר בהני נאמן דהוה אמינא היכי מהימן הני מילי בדידיה כגון על פירותיו לומר מתוקנים הן או טבלים וכן האשה לבעלה לומר טהורה אני או טמאה אני וכן הטבח לומר זו נבלה וזו שחוטה אבל להעיד על חברו לומר לו אכלת חלב או נטמאו טהרותיך או שורך נרבע הוה אמינא דלא ליתהמין כי היכי דלא מהימן גבי ממונות קמ"ל דמהימן.
ושוב הקשה הרי"ד:
ואי קשיא והא גבי ממון נמי אשכחן דע"א נאמן כגון ראובן שאמר לשמעון הלויתיך מנה והלה אומר איני יודע ועד אחד מעידו שהלוהו דהוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמרי' בפ' השואל דף צ"ח ע"א] מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומה לי כשנתחייב שבועה בהודאתו במקצת מה לי אם נתחייב ע"פ עד א' דין אחד להם דמחוייב שבועה ואין יכול לישבע הויא ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. הנה מצאנו מפני ששותק ואינו מכחישו, העד נאמן.
ותירץ הרי"ד:
תשובה: התם משום דהוה ליה למידע אם הלוהו אם לאו והילכך כיון שנתחייב שבועה לישבע ואינו יכול משלם. אבל אם העידו על דבר שלא היה יכול משלם. אבל אם העידו על דבר שלא היה יכול לידע כגון שאמר לו שורך היזק וזה לא היה שם ואינו יודע אם הזיק ואם לאו כן אם היה עד א' מעידו בין אם היה מודה במקצת כגון שאמר לו שני שווריך הזיקוני והלה אומר הא' ראיתי שהזיקוך והאחד איני יודע מפני שלא ראיתי אם היזיקוך ואם לאו פטור ולא מיקרי זה מחויב שבועה כיון שלא היה יכול לדעת כדפרישית בקונטרסי התם אליבא דמאן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דמודה באומר שורך היזיק והלכה אומר איני ידוע דפטור משום דהתם הוה ליה למידע והכא לא הוה ליה למידע ולגבי שואל את הפרה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום וכ' דאמרינן התם דבאינו ידוע מיחייב כשיש עסק שבועה ביניהן ולמר אפילו בלא עסק שבועה משום דכיון דלקח הפרות מחברו בין בשאלה בין בשכירות נתחייב לדעת אנסיהן באיזה ענין יהיה שיפטר ובאיזה ענין יתחייב הלכך חייב אבל גבי שורך היזיק דלא הוה למידע פטור הוא. וכל הני דאמרינן הכא אכלת חלב ונטמאו טהרותיך ושורך נרבע לא הוה ליה למידע הילכך מן דינא הוה דלא יהא נאמן. אלא משום דעד אחד נאמן באיסורין נאמן.
ודברי הרי"ד בקושייתו צ"ב, דנראית כוונתו דקס"ד דלהעיד שנטמאו טהרותיך בגלל שגורם להיזק ממון נחשב עדות ממון ולכן הקשה מדוע לא בעינן שנים. ודבריו אלו תמוהים דאם כן, אין כל ראיה ממה שעד אחד גורם לתשלום ממון ע"י דין מתוך, דשאני התם דגלי קרא דע"א קם הוא לשבועה ודינא הוא דאם אין יכול לישבע משלם.
אלא צ"ל בכוונת הרי"ד דקס"ד דגם בדבר שהתורה האמינה בו ע"א כגון באיסורים אין כח בעדות ע"א לגרום הפסד ממון לחבירו, ועל כן אם כשנאמין לעדותו יגרם הפסד למאן דהו ס"ד דלא יהיה נאמן וקמ"ל אביי דנאמן, וע"ז הקשה הרי"ד דממה שע"א מביא לתשלום ממון ע"י דין 'מתוך', שמעינן דבדבר שהתורה האמינה ע"א כמו בחיוב שבועה מאמינים אותו גם אם נגרם הפסד ממון לחבירו.
ומעתה צ"ב א"כ מה הועיל במה שתירץ דדין מתוך הוא רק אם הוי ליה למידע, אכתי שמעינן דבדבר שהתורה האמינה ע"א מקבלים עדותו גם אם נגרם מכך הפסד לחבירו.
וצ"ל דכוונתו דממה שמקבלים ע"א לחיוב שבועה גם אם נגרם מכך הפסד למאן דהו אין ראיה דבכ"מ שהתורה האמינה ע"א נאמן גם אם יגרם הפסד לחבירו, דשאני דין מתוך שהביא ההפסד על עצמו במה שלא דק במקום דהוה ליה למידע. ולכן מה שע"י האמנת העד לחיוב שבועה יגרם לנתבע הפסד ממון לא מהווה מניעה להאמין לעד, ולפי"ז מה דבלא הוה ליה למידע לא אמרינן מתוך היינו משום שאף שהתורה האמינה ע"א לחיוב שבועה אין להאמינו אם יגרם בכך הפסד לנתבע במקום שהנתבע לא הביא ההפסד על עצמו. אכן דהאי טעמא שייך בשבועת ע"א וברי"ד מבואר דמהאי טעמא בעינן הוי לי למידע גם במודה במקצת.
אכן פשוט וברור דאף שהתוס' רי"ד כתב דמה דלדין מתוך, בעינן פשיעה הוא משום דגם במקום שהתורה האמינה לע"א לא נאמין אם יגרם בכך הפסד למאן דהו שלא בפשיעתו, זהו רק לולא דברי אביי אבל אחר שחידש אביי דבאיסורים מאמינים לע"א גם אם נגרם בכך הפסד לחבירו, ע"כ לאו משום גריעותא דע"א אתינן עלה אלא דין הוא בכל דררא המחייבת שבועה דאם כשנחייבנו שבועה מחמת הדררא יגרם בכך הפסד ממון לנתבע שלא בפשיעתו, אין הדררא מחייבתו שבועה.
והשתא מדוקדק היטב לשון הרשב"א בב"ק שכתב אבל כל היכא דתובע תובעו מה שלא היה לו לדעת כזה שהפקיד אצלו שק צרור שאין לו לדעת מה בתוכו אין זה מחוייב שבועה דזהו דין בעיקר חיוב שבועה דבמקום שאם יתחייב שבועה יגרם הפסד ממון לנתבע שלא בפשיעתו אין הדררא [של מוב"מ או של ע"א] מחייבתו שבועה.
היוצא מדברינו
ישנם ב' טעמים בדברי הראשונים להא דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם היכי דלא הוי למידע. א. דבמקום דלא ריע טענתיה ואין נראה כמשקר במה שאומר איני יודע נאמן בטענתו בלא שבועה וכן נראה מדברי הבעל המאור בשם ר"א אב"ד וכן נקט הקצוה"ח. ב. דבמקום שהנתבע לא הביא ההפסד על עצמו באי ידיעתו לא חייבתו התורה שבועה, כן נראה מדברי הרשב"א והבע"ת והתורי"ד.
ונפק"מ טובא איכא בין ב' הטעמים היכי דעכשיו אין לנתבע יכולת לדעת אם יש אמת בטענת התובע, אבל הוא הביא את המצב הגורם לאי יכולת הידיעה על עצמו בפשיעתו, דאם הטעם דבמקום שאין נראה כמשקר במה שאומר איני יודע מאמינים אותו בלא שבועה כיון שבמציאות העכשוית אין לנתבע יכולת לדעת אם אמת כטענת התובע ואין חשש שמשקר במה שאומר שאינו יודע אין לחייבו שבועה. אבל אם הטעם לפוטרו משום דבמקום שהנתבע לא הביא ההפסד על עצמו במה שאינו יודע לא חייבתו התורה שבועה יתכן שאם המצב הגורם לאי ידיעתו נגרם בפשיעת הנתבע נחשב שהנתבע הביא את ההפסד על עצמו ויש לחייבו שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם.
והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה הלכה ה' כתב:
המפקיד פירות אצל חבירו ה"ז לא יערבם עם פירותיו עבר ועירב יחשוב כמה היה הפקדון ויראה כמה חסר הכל ויחשוב חסרון הפקדון ויתן לו אחר שישבע...
ובהלכה ו' כתב:
הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין ועירבן עם פירותיו ולא מדדן ה"ז פושע בעל הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא חייב שבועה שאינו יכול להשבע וכזה הורו רבותי הרב ר' יוסף הלוי ורבו ז"ל.
והשיג עליו הראב"ד:
א"א ורבותי אין מורין כן לפי שאינו דומה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם הוה ליה למידע ואערומי הוא דמערים ותובע נמי טוען עליה ואמר מידע ידעת ודבר שבמניין קא טעין ליה ודבר שבמניין קא כפר ליה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם אבל הני לאו הכי הוא והיינו טעמא דשק צרור דאמרינן עלה ישבע זה ויטול ולא אמרו יטול בלא שבועה.
וכתב המגיד משנה:
שורש דבריו ז"ל שאין קרוי מחוייב שבועה כל שלא היה לו לידע ואם מחמת זו הטענה ודאי בהפקיד אצלו פירות מדודין ועירבן עם פירותיו ודאי היה לו לידע כשעבר ועירבן שהיה לו למודדן אלא שהר"א ז"ל נשען על הטענה האחרת שאין זה טוענו בבירור אתה יודע שכך היו ואינו כופר לו בדבר שבמניין וכבר דחה הרמב"ן ז"ל טענה זו בטעם נכון בחידושיו שם בשבועות.
מבואר במגיד משנה דמשום שהיה לו למודדן בשעה שעירבן חשיב הוה ליה למידע. כלומר אף שברור לן שלא מדדן ולא חשדינן ליה למשקר במה שאומר כמה היו מ"מ כיון שהיה מוטל עליו למודדן ומשום שלא עשה המוטל עליו אינו יודע כמה היו, חשיב הוה ליה למידע, והיינו כהצד הב' שהבאנו לעיל מהרשב"א והתורי"ד [דאם כוונתו דמשום שהיה לו למודדן תלינן שמדד ומשקר במה שאומר שאינו יודע כמה היו היה לו לכתוב כן בפירוש] ולפי"ד המ"מ אין ראיה מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה דגם בלא הוה ליה למידע חייב שבועה.
אולם מהרמב"ם בפי"ג ממלווה הי"ד מוכח שסובר דגם בלא הוי למידע אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלםדבמשכון שהיה ביד המלווה ואבד והלווה טען שהיה שוה הרבה יותר מחובו כתב הרמב"ם:
אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יתר על החוב אבל איני יודע כמה ה"ז משלם כל מה שטען הלוה בלא שבועה כמי שאמר חמשים יש לך בידי וחמשים איני יודע שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע כמו שיתבאר.
מבואר ברמב"ם דאף שלא היה להמלווה לידע כמה היה שוה אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וכן נקט הש"ך סימן ע"ב ס"ק נ"א בשיטת הרמב"ם.
אולם הרדב"ז בתשו' ח"א סי' רכ"ח כתב וז"ל:
ואם הלוה טוען כך היה שוה והמלוה אומר איני יודע כמה אבל יודע אני שהיה שוה יותר מן ההלואה שווה פרוטה הא הכא איכא שבועה על המלוה ואינו יכול לישבע משלם מה שיאמר הלוה ששוה. וכן היא סברת הרא"ה. וכן נראה מלשון רבינו שכתב בפ"ה מה' שאלה ופקדון, המפקיד פירות אצל חברו שאינן מדודין כו'. ואע"ג דאיכא לדחויי דהתם פשע שערבן עם פירותיו בלא מדידה אבל הכא ליכא פשיעה דהא נגנבו או נאבדו י"ל דה"נ איכא כעין פשיעה דכיון שיודע שאם יאבד חייב לישבע הוה ליה למידע כמה שוה וכיון שא"י לישבע משלם עכ"ל.
ולפי"ד הרדב"ז גם הרמב"ם סובר דבעינן לכה"פ שיפשע במה שאינו יודע.
ונראה דהש"ך שנקט בשיטת הרמב"ם דגם בלא הוה ליה למידע אמרינן מתוך, אזיל לשיטתו בכ"מ שנקט בטעם הפוטרים מתשלומים מי שלא היה לו לדעת משום דלא חשדינן ליה בשקר דז"ל בסימן ע"ב ס"ק נ"א:
אבל הראב"ד השיג שם עליו בכל המקומות ההם וס"ל דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא כמו גבי נ' ידענא ונ' לא ידענא דנראה טענתו דנ' לא ידענא ברמאות, דה"ל למידע, אבל בפקדון לא ה"ל למידע, והלכך הכא נמי במשכון יכול להיות שהמלוה אינו יודע ואין טענתו רמאות דלא ה"ל לידע, אבל אם אומר כך כלומר שהלוה אומר אתה יודע שהוא שוה שתים הדין כדברי הרמב"ם דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כך הם הצעת דברי הראב"ד וכן היא דעת בעל העיטור בדיני מ"ז ע"ד.
ועל כן לדידיה מה שהנתבע פשע בהגיעו למצב של אי ידיעה לא מעלה ולא מוריד, דמכל מקום לא חשדינן ליה בשקר, ואם כשהשומר עירב פירותיו פסק הרמב"ם דחייב שבועה סובר הש"ך דגם אי ליכא פשיעה כלל חייב הנתבע שבועה.
ועיין רמ"א סי' שפ"ח ס"א גבי מזיק תיבתו של חבירו וזרקו לים או לאש ויודע שהי' שם זהב אלא שאינו יודע כמה, דאין בו דין משאינו יכול לישבע משלם. וכתב הש"ך שם בטעם הפוטרים משבועת מודה במקצת משום דלא הוה ליה למידע. והיינו כמבואר בדברינו בדעת הש"ך דאם לא הוי לי למידע, אף שהביא את עצמו למצב זה של אי ידיעה בידיים, ליתא לדינא דמתוך שאינו יכול לישבע משלםלאותם הסוברים דבלא הוה ליה למידע לא אמרינן מתוך.
אולם כאמור, הרדב"ז נקט בטעם הפוטרים בתשלומים במי שלא הוי ליה למידע כמו שמשמע מהרשב"א ומבואר בתורי"ד דבמקום שהנתבע לא הביא את ההפסד הנגרם מאי היכולת לדעת ולישבע על עצמו לא חייבה תורה שבועה כדי שלא להפסידו, ולכן סובר בשיטת הרמב"ם דרק משום שפשע באי ידיעת שויו של משכון חייבו הרמב"ם שבועה אבל במקום שהנתבע לא פשע ולא הביא על עצמו את המצב של אי ידיעה גם הרמב"ם מודה דליתא לדין דמתוך שאינו יכול לישבע משלם.
ומעתה עלינו לברר האם בנד"ד היה על האשה לדעת מהו גובה הסכום שהועבר לחשבון ע"י אחי הבעל.
לפי העולה מהדו"ד בין הבעל והאחים לאשה לא נטען כלל שסוכם בפירוש עם האשה על כסף שיועבר לחשבונם כהלוואה, ועל כן גם אם האמת כטענת האח שאכן בוצעה הלוואה לחשבונם המשותף, הדיבורים והסיכומים על כך היו עם הבעל ולא עם האשה, ואף שלפי המתחייב מחוק יחסי ממון על האשה לשאת בנטל של מחצית החוב גם בהלוואה שבוצעה בפועל רק ע"י הבעל, מ"מ ההלוואה שבפועל לא נלקחה על ידה לא מוטל עליה לדעת את גובה הסכום. ואם יטען מאן דהו שאין דרך בני אדם לא לדעת מה בדיוק הסכום שהועבר לחשבון המשותף. הנה לפי מה שהעלנו מהרשב"א והתורי"ד שהצורך בהוי ליה למידע הוא משום דלדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם נדרש שאי היכולת לישבע תהא בגלל פשיעת הנתבע, פשוט שגם אם דרכם של אנשים לדעת גובה הסכום שמועבר לחשבונם, אם האשה בחרה שלא לדעת, אין בכך פשיעה לגבי המלווה. אולם לפי הבנת הש"ך והקצוה"ח שהפטור בלא הוי לי למידע משום דלא חיישינן שמשקר במה שאומר שאינו יודע, תצדק טענת הטוען שכיון שרגילות אדם לדעת גובה הסכום שהועבר לחשבון שהוא שותף בו, כשאומרת שאיננה יודעת יש לחשדה כמשקרת.
אך האמת היא שכשהבעל דומיננטי ופעיל בעניני הכספים בדרך כלל אין האשה מעורבת בנעשה בממון, ובפרט בנדון דידן שנראה בעליל שהאיש פעל ללא התייעצות עם האשה ברוב המקרים. זאת במיוחד כשנתבונן בטענות הצדדים ובמטרה שלשמה נלקחה אותה הלוואה לטענת האח המלווה, ברור שאין באי הידיעה על גובה הסכום שהועבר לחשבונה ריעותא כלל. זאת משום שהיתרה המדוברת שולמה לכיסוי חוב המשכנתא בבנק טפחות. ומהדיונים התברר שלאשה לא היה לה מעורבות בסילוק חוב המשכנתא לכל הפחות עד לאותה תקופה, ומלבד זאת, טענתה שאיננה יודעת כיצד סולק נתמכת בטענת הבעל עצמו.
בפרוטוקול מיום כ"ט טבת תשע"ט שורה 35-36
הבעל: עד לפני שנה אני שילמתי את המשכנתא לבדי, היא לא מכירה בזה שהחובות שלקחתי לצורך המשכנתא שייכים גם לה, ועל כן הפסקתי לשלם את המשכנתא.
כלומר, לפי טענת הבעל עול תשלום המשכנתא היה מוטל עליו בלבד עד לשנה האחרונה, על כן ישנה סבירות גבוהה שלא היתה שותפה פעילה בסילוק אותו חוב שנצבר בגין אי תשלום מתמשך של המשכנתא.
יש להוסיף לכך את הודאת הבעל באותו דיון שורה 11-12: "החובות נוצרו מהפיצריה שפתחתי במבשרת". כלומר, הגורם לאותו פיגור מתמשך באי תשלום המשכנתא הינו הקמת עסק פרטי של הבעל. סביר להניח שלא כל עול כספי שהבעל נטל על עצמו בשל הקמת אותו עסק היתה האשה שותפה לו.
מעתה כל סכום שהועבר לכיסוי חובות הבעל, מעבר לאותם 335000 ₪ שרבץ על חשבונם המשותף בבנק דיסקונט, שהבעל נצרך לחתימתה על הסדר חוב, לא היה לאשה בו שום ענין, ואין ריעותא כלל במה שאינה יודעת אם הועבר סכום נוסף מעבר לאותם 335000 ₪ .
היאך קיי"ל בדין לא הוי לי למידע
והנה הש"ך בסימן ע"ב ס"ק נ"א הכריע כשיטת הרמב"ם דגם בלא הוי ליה למידע אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אולם הרמ"א בסי' שפ"ח סעיף א' הביא דעת החולקים דבלא הוי ליה למידע לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם והסמ"ע בסי' רח"ץ כתב דהעיקר כהחולקין והתומים סי צ' באורים ס"ק כ"ז כתב דהרמ"א בסי' שפ"ח ס"ל כהחולקין משמע דהכריע דלא כהש"ך.
אולם גם לדעת השו"ע שהכריע כהרמב"ם דגם בלא הוי למידע אמרינן מתוך, זהו רק לפי"מ שנקט הש"ך בדעת הרמב"ם אבל לפי"מ שנקט הרדב"ז בשיטת דאם לא פשע בהגיעו למצב של אי ידיעה גם הרמב"ם מודה דלא אמרינן מתוך שאינו יכול משלם במקרה שלפנינו שכאמור אין שמץ של פשיעה באי ידיעת גובה הסכום גם לפי הרמב"ם לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם.
ונראה עוד דבמקרה שלפנינו גם לפי"ד הש"ך בשיטת הרמב"ם לא אמרינן מתוך שאי"ל משלם, דהנה הש"ך שם כתב לדחות את ראיית התוס' והרא"ש מיורשים דנמתעטו מקרא דלא אמרינן בהו מתוך שאי"ל משלם וע"כ טעמא משום דלא הוי להו למידע, בזה"ל:
ולפעד"נ דלעולם בדידיה אין חילוק, והא דיורשים פטורים היינו משום דלאו בעל דברים דידהו הוא אלא דאבוהון, ודילמא אי הוי אבוהון קיים הוה טעין חמשין אית לך וחמשין ידענא בבירור דלית לך גבי, והוה משתבע ומיפטר ולא היה מחויב לשלם. ואדרבה כי דייקינן שפיר בש"ס כל הנשבעין משמע כהרמב"ם וסיעתו, דהכי איתא התם, אמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא, דתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים, היכי דמי אי דאמר ליה נ' אית ליה ונ' לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה, אלא לאו דא"ל נ' ידענא ונ' לא ידענא, אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב איצטריך קרא למיפטריה גבי יורשים, אלא אי אמרת אביו כי האי גוונא נמי פטור, קרא גבי יורשים למה לי כו'. ואי אמרת דבאבוהון היכא דלא ה"ל לידע נמי פטור, הדרא קשיא לדוכתא, קרא גבי יורשים למה לי. ולדעת התוס' צ"ל דקרא גלי ביורשים ודכוותייהו דלאו אורחיה למידע, ופשטא דש"ס לא משמע הכי. ועוד, דלדעת התוס' וסיעתם א"כ פעמים הוי משואיל"מ ופעמים לא, ונצטרך לחקור אימתי הוה ליה לידע ואימתי לא ה"ל לידע, וזה דוחק, דכי נתנה התורה דבריה לשיעורין, וגם לא מצינו בש"ס בשום מקום לחלק בכך, אלא נראה כהרמב"ם וסיעתו.
ועיין קצוה"ח סימן ל"ט ס"ק ה' ובאב"מ סימן צ"ו ס"ק ז' שנקט בדברי הש"ך דכוונתו לדין טענינן, דכמו דטענינן ליתמי מזוייף ופרוע ה"נ טענינן להו דילמא אי הוי אבוהון כאן היה נשבע וכן נראה שהבין הגרעק"א בתשובה ח"ג סי' ל"א. ולפי דבריהם קרא דשבועת ה' תהיה ביניהם ולא בין היורשים הוא מקור לדין טענינן.
אולם מדקדוק לשון הש"ך "דלאו בעל דברים דידהו אלא דאבוהון ודילמא אי הוי אבוהון קיים הוה טעין חמשין אית לך וחמשין דידענא בבירור דלית לך גבי והוה משתבע ומיפטר ולא היה מחויב לשלם" נראה דאין כוונתו לדין טענינן אלא כוונתו דבקרא דשבועת ה' תהיה ביניהם ולא בין היורשים נתחדש דבדין ודברים שבין תובע לנתבע מה שדין הנתבע להפסיד אם הוא מנוע מלישבע היינו רק נתבע שהוא בעל דבר של התובע דכיון שהוא בעל דבר דידיה מה דאינו נשבע פסידא דידיה הוא, אבל יתומים שאינם בעלי דברים של התובע אינם צריכים להפסיד מחמת אי יכולתם לישבע, ולפי"ז כל דין ודברים שאין הנתבע עצמו הבעל דבר נתחדש בקרא דלא אמרינן מתוך ובמקרה שלפנינו הבעל דברים של התובע הוא רק הבעל שהוא הלווה והאשה רק התחייבה לשלם מחצית מהחוב שיוכח שאכן הבעל חייב, וכיון דאינה הבעל דברים אין עליה להפסיד בגלל אי יכולתה לישבע.
מסקנת הדברים:
ביחס לסכום של 335,000 ₪ שהאשה הודתה שהועבר לחשבונם המשותף, ונתמך גם במסמכים על הסדר החוב בבנק דיסקונט יש להטיל מחצית על האשה ואין לקבל את טענתה שהכסף ניתן כמתנה.
אולם על שאר הסכום שלא נתמך באף מסמך והאשה עצמה אומרת שאיננה יודעת, אין לחייבה לא שבועה ולא ממון, מהטעמים דלהלן.
בהודאה מתוך כפירה נחלקו הש"ך והסמ"ע אם יש חיוב שבועת מודה במקצת. וכתב הנודע ביהודה שיכולה לומר קים לי כהסמ"ע. ובמקרה שלפנינו יתכן שגם הש"ך מודה שאין חיוב שבועה כמו שביארנו באריכות. בנוסף, לשיטת הש"ך שיש חיוב שבועה הוא מדין העדאת עדים דוקא והגרעק"א הביא מהבשמים ראש דבהעדאת עדים לא אמרינן מתוך שאינו יכול משלם.
באומרת איני יודעת כשלא הוי לה למידע, הכריעו הפוסקים דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. גם לדעת השו"ע שהכריע כהרמב"ם, סובר הרדב"ז שגם הוא יודה שבמקום שליכא פשיעה כלל במה שאינה יודעת לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם.
משכך, בהצטרפות כל הטעמים הנ"ל, נראה לפטור את האשה מאותם 165,000ש"ח נוספים.
