אב"ד ירושלים טענת היזק ראייה והפחתת אור ואויר בתוספת בנייה הצדדים הינם דיירים בבית משותף ברחוב א' בירושלים. ארבע התובעים גרים בקומות העליונות של הבית והנתבע בקומת קרקע. התובעים ייפו את כחו של התובע להופיע בשמם בביה"ד. והצדדים חתמו לפנינו על שטר בוררין, וכן קבלו בקנין חכמי ספרד כל פסק שביה"ד יוציא בנידון והתחייבו בתשלום 40,000 דולר באם ביה"ד יחליט על פסק מסוים שעל הצד המסרב לקיימו לשלם. התובעים מבקשים להרחיב דירותיהם באשר המקום צר להם. ובפרט לאלו מהם שהם משפחות מרובות ילדים ותנאי המגורים שלהם קשים מנשוא כי דירתם קטנה והצפיפות והמצוקה גדולה. וע"י הרחבת הדירות יוטבו תנאי מגוריהם. וכמו"כ מבקשים להוציא מרפסות לסוכות. התובעים הגישו בקשה לעיריה למתן רשיון בנייה, עפ"י תוכנית תב"ע (תכנית בניית ערים) אשר אושרה ע"י העיריה, ולצורך מתן הרשיון דורשת העיריה חתימת כל דיירי הבנין על הבקשה. וכל הדיירים מבקשים לבנות פרט לדייר אחד שהוא הנתבע לפנינו בביה"ד. והם מבקשים שביה"ד יורה לנתבע אשר מתנגד לבנייה להסיר התנגדותו ושגם הוא יחתום על בקשת הבנייה לטובת כל הדיירים ועי"ז יתאפשר להם לבצע את הבנייה המבוקשת. הנתבע אינו מעונין להרחיב דירתו, באשר המקום סיפק לו ולאשתו ובנו אשר גר אתם, ואף מתנגד שדיירי הבנין ירחיבו דירותיהם מהנימוקים דלהלן: 1) בהיותו גר בקומת קרקע, כל תוספת של בנייה בקומות העליונות תפגע בדירתו עי"ז שיאפיל את האור בדירתו וימעיט כניסת אויר לדירה, ולטענתו הדבר יפגע בבריאותו ובריאות אשתו. 2) תוספת הבנייה המבוקשת היא בסמוך למרפסת אשר בנה לפני כ- 25 שנים, והפרטיות שלו במרפסת תיפגע בהיזק ראיה מהחלונות והמרפסות שייפתחו שיסתכלו לתוך חצרו. כמו"כ טען כי הבנייה המבוקשת היא בחלקה על אויר המרפסת שלו המשמשת גם לסוכתו, ועי"ז תצטמצם סוכתו. ולדבריו הקבלן שבנה את הבנין בנה לו את המרפסת, ובלי זה לא הי' קונה את דירתו. כן טען הנתבע כי מאחר שהעיריה מתנה נתינת רשיון בנייה בחתימת כל הדיירים, זכותו היא שלא לחתום על הבקשה לבנייה. לעומת הנתבע טען התובע כי אפי' אם ייתכן שע"י הבנייה המבוקשת ייגרם מיעוט אור ואויר לנתבע בחדר אחד תהא זו רק הפרעה מינימלית ביותר, ובפרט שמדובר בחדר שינה שעיקר השימוש בו הוא בשעות הלילה, ולא ייתכן שבגלל הפרעה מועטת יעכב לחמשת התובעים - אשר מהם גרים בדוחק רב - לאפשר להם לצאת למרחב. ובנידון טענת הנתבע שע"י הבנייה המבוקשת ייפגע שימושו במרפסת דירתו ע"י היזק ראייה, וכתוצאה מכך אף יקטן שטח סוכתו, השיבו התובעים כי השטח שהנתבע גדר ובנה מרפסת לדירתו שייך לכל דיירי הבית, והיא רשומה בטאבו כרכוש משותף, והנתבע גדר ובנה המרפסת ללא רשות דיירי הבנין, ובזמנו אף הביעו כמה דיירים התנגדותם לכך. ולא ייתכן שבגין מרפסת זו שבנה ללא רשות יעכב להם הבנייה. ומה שטען הנתבע כי הקבלן של הבית מכר לו הדירה ע"מ שיבנה שם מרפסת אין לו כל הוכחה, ואף אם אכן כדבריו, הרי לא היה בסמכות הקבלן להפקיע שטח זה מכל הדיירים, שע"מ כן הם רכשו דירותיהם ששטח זה משותף לכולם. התובע הוסיף שאם הנתבע יתן הסכמתו להרחבת דירות התובעים לפי תוכנית תב"ע הם ישקלו לוותר לו על הבנייה מעל סוכתו אך אם הוא מתנגד לתוספת הבנייה אין כל הצדקה שהוא יקבל שטח לסוכה מהרכוש המשותף יותר מאשר לכל הדיירים ויש לחלק את המקום שגדר לעצמו לכולם לבניית סוכות. לצורך בירור הענין ביקר ביה"ד באתר המבוקש לבנייה בליווי אדריכל נייטרלי שהוזמן ע"י ביה"ד למתן ייעוץ מקצועי, ובדק היטב את תוכניות הבנייה, ולאחר ליבון הדבר עלה כי כתוצאה מהבנייה המבוקשת תיווצר הפחתה קטנה של קרני השמש והאור לחדר השינה של הנתבע בשעות אחדות במשך היום ואילו מבחינת כניסת אויר הרי לאור הטופוגרפיה באיזור לא תהא כל הפחתה. והנה בנידון הטענה שע"י הבנייה המבוקשת יימעט כניסת אור ואויר לדירת הנתבע, במס' ב"ב דף כ"ב. שנינו: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות, ועוד שנינו בברייתא שם ע"ב שאם בא לבנות כותל כנגד חלון חבירו צריך להרחיק ארבע אמות כנגדו כדי שלא יאפיל. והנה זה פשוט שגם אם מרחיק ד' אמות עדיין הכותל שיבנה מול החלון ימעט את האור, ובפרט אם מגביה כותלו הרבה על חלון ממולו, אלא שחכמים שיערו שבהרחקה פחותה מד' אמות יאפילו באופן שימנע השתמשות בחדר ואינו ממלא ייעודו ואילו להמעטה מועטה לא חששו חכמים. ויעוי' בתוס' שם דף ז' בד"ה א"ל שכתבו "והא דקאמר ומכנגדן ד' אמות שלא יאפיל היינו שלא יאפיל לגמרי עד שלא יהא ראוי להשתמש בו יפה". וכן מבואר בשו"ע חו"מ סי' קנ"ד סעיף כ"א: וז"ל: מי שהיתה לו חלון בכותלו ... אם בא חבירו לבנות כותלו כנגד החלון ... צריך להרחיק את כותלו מכנגד החלון ד' אמות כדי שלא יאפיל עליו, וכיון שהרחיק ארבע אמות אע"פ שמאפיל אינו צריך להרחיק יותר". ובדין הרחקת בניה מעל החלון בטענה שמאפיל לא מצינו בגמרא. והאחרונים דנו בזה (עי' בשו"ת שמש צדקה חו"מ סי' י"ג-ל"ב שהאריך בנידון) והנה לו יהא אפי' שגם מעל החלון יש להרחיק בטענת האפלה, מ"מ אינו חמור מהאפלה כנגד החלון, ומסתבר שהדבר נתון בידי ביה"ד לשער, אם כתוצאה מהבנייה יאפיל עליו או לא ואינו צריך להרחיק רק באופן שהשימוש בדירה שבו החלון יהא בלתי שימושי ותהי' האפלה גמורה, וחדר בלי אור לא נקרא חדר משא"כ בהאפלה קטנה שעדיין אפשר להשתמש בחדר ובנידון דידן כתוצאה מהבנייה תהא האפלה מינימלית ולפי התרשמותנו וחוו"ד מקצועית שבידינו לא יפריע כלל לשימוש תקין בחדר של הנתבע. ויש להוסיף כי תוכנית תב"ע אשר מאשרת את הבנייה מוכיחה גם היא שלא תהא בזה האפלה רצינית, שהרי בזמננו מחמירים הרשויות למתן רשיון בנייה מול בנין מגורים בהרחקה של 4 מטרים מקו הגבול ואין מסתפקים בהרחקה של ד' אמות. וטענת הנתבע שהבנייה תמעט כניסת אויר לחדרו, הנה בר מן דין שלפי חוו"ד מקצועית לא תהא הפחתת אויר כאמור לעיל, - כבר כתב הרמב"ן במס' ב"ב דף נ"ט ויד רמ"ה שם אות רע"א שלא נזכר בגמ' דין הרחקה משום אויר אלא משום אור והאפלה, וביאר הרמ"ה משום דלאו כולי בתי לכוי דבי זיקא כלומר שאין בית זקוק כ"כ לאויר להבדיל מאוצר יין שזקוק לאויר. ונראה להוסיף שאף אם קרני השמש לא יגיעו למקום במשך זמן מסוים ביום מ"מ האור לא יפחת אלא בצורה מינימלית כאמור לעיל, והרי הדבר ברור שאם מרחיק כותל גבוה ד' אמות מחלון יעכב קרני השמש לחדור לחלון ואעפ"כ לא חששו חכמים לזה. ולא מצינו הרחקה משום מיעוט קרני השמש. בענין טענת הנתבע שכתוצאה מהבניה תיפגע שימושו במרפסת שבנה ושהקבלן של הבנין נתן לו את הזכות לגדרה לעצמו, הנה לפי חוק מקרקעין תשכ"ט פרק ו' בתים משותפים, כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, מיועדים לשמוש כל דיירי הבית ולכולם יש זכות במגרש שמסביב לבנין, והוא חצר השותפין ואין אחד יכול להוציא מרפסת בלי הסכמת שאר הדיירים, ואין כח לקבלן להקנות לדייר אחד זכות ששייך לכולם ואין שום תוקף לנתינת הרשות של הקבלן לנתבע לבנות את המרפסת. ומה שטוען הנתבע כי דיירי הבנין לא מיחו בו כאשר גדר ובנה את המרפסת בחצרו, וע"כ זכה במרפסת שלו הרי זו חזקה שאין עמה טענה, שאינה חזקה, וז"ל ס' "זכור לאברהם" חו"מ ח"ב ערך נזקי שכנים בשם הרב ר"ד סי' צ"ב: בשותפים בחצר שאין בו דין חלוקה והוסיף אחד קצת על הבנין שלו באופן שתפס קצת משטח החצר תחת רשותו ולא מיחה בו השני ולימים בא השני ורוצה ג"כ להוסיף על הבנין שלו משטח החצר והראשון מוחה בו וטוען שבשלמא הוא הוסיף כי השני שתק ומחל לו אבל הוא כן מוחה בו, והשני טוען א"כ יסתור הראשון מה שבנה, ופוסק שם שהשני שתק אדעתא דהם שכמו שהוא נותן לו רשות להוסיף כך יהי' לו רשות לבנות. ואף אם נאמר שהשתיקה הועילה על זכותו במרפסת, אבל ודאי שלא ויתרו על זכותם בהרחבת דירתם בגין מרפסת זו שבנה. ויש להוסיף שבני"ד טוען התובע שבזמנו מיחו הדיירים בנתבע כאשר בנה את המרפסת של דירתו. ולהאמור אין בטענת הנתבע שע"י הבני' ייפגע שימושו במרפסת, למנוע מהדיירים הרחבת דירותיהם כי יסבול מהיזק הראיה. וכן דאין מקום לטענתם שכתוצאה מכך יצטמצם שטח סוכתו, ולא עולה על הדעת שלדייר אחד יהיה סוכה גדולה בשטח המשותף והאחרים יצטרכו להצטמצם. ביה"ד העלה כמה הצעות לפשר בין הצדדים, ולרצות את הנתבע שיסכים לתוספת הבנייה, והתובע הביע הסכמתו לבנות את יסודות השלד להרחבת הדירות על חשבונו גם עבור הנתבע, - אם כי ברור שכשהנתבע ישפץ את דירתו וישתמש בשלד שייבנה ע"י התובע, יהיה עליו לשלם לתובע חלק יחסי בתוספת השלד - וממילא לא קיימת טענתו שהבנייה תאפיל על חלון ביתו, שהרי יוכל להשתמש באותו חדר שיתוסף לדירתו אלא שהתנה שתירשם בטאבו הערה שכאשר הנתבע יבקש להעביר דירתו לאחר, או תעבור ליורשיו לאחר איו"ש ומחיר הדירה יעלה כתוצאה מהרחבה זו, כי אז יצטרך הנתבע או הבא מכחו להשיב את ההוצאה שהשקיע עבור תוספת הבנייה לנתבע. לאור כל האמור נראה שרשאים התובעים לבצע את תוספת הבנייה המבוקשת להרחבת הדירות. והנתבע יהא חייב לחתום על הבקשה לא רק שכופין על מדת סדום משום זה נהנה וזה לא חסר אלא שבני"ד זה נהנה וזה נהנה, ולא נראית סבה הגיונית להתנגדות לבנייה. ויש לדון שאף אם התובעים זכאים לבצע הרחבת דירותיהם ואין לנתבע זכות להתנגד, מ"מ בני"ד שהנתבע מתבקש לחתום על הסכמתו, אפשר שיוכל לומר שאין לחייבו לחתום על הסכמה. אכן נראה שכיון שקיימת תכנית בנין ערים להרחבת הדירות בבנין המשותף, וע"מ כן רכשו דירותיהם שימצו כל זכויות קנינם, הרי כשם שיש לחייב כל דייר בדבר שהוא לטובת כל הדיירים כמו"כ יש לחייבו במתן הסכמתו על בנייה זו, ולמשל אם הי' צורך בהסכמת כל הדיירים לבצע תקון יסודי בבנין לא יוכל אחד מהם לטעון שאינו מוכן לחתום על הבקשה בטענה שהוא אינו זקוק לזה, ובפרט שעצם ההרחבה תטיב גם עם דירת הנתבע, גם אם אינו זקוק לכך כעת, מכיון שמשפחתו לא גדולה כיום. ועוד נראה, שכיון שזכות התובעים להרחיב דירותיהם ואין לנתבע זכות להתנגד הרי מדין השבת אבידה חייב לחתום על בקשת הבנייה. ויש להביא דמיון לזה מענין ירושה שעפ"י חוקי הממשלה מגיע לבת חלק בירושת האב, וכדי שהבן יממש זכותו עפ"י ד"ת הוא זקוק לחתימתה על הסכמה מהבת שיירש. ודעת רוב הפוסקים שהבת חייבת לחתום, אלא שיכולה לדרוש פיצוי כל שהוא עבור חתימתה, ובני"ד שהתובע מסכים לבצע את בניית השלד ויסודות הבנין על חשבונו גם עבור התובע הגר מתחתיו - על אף שהנו משאיר לעצמו זכות בתוספת זו וכנ"ל - בודאי שפיצוי זה הוא סביר מאד עבור חתימת הנתבע. לסיכום הדברים אנו פוסקים: א) התובעים רשאים לבצע את תוספת הבנייה המבוקשת להרחבת הדירות ועל הנתבע לחתום על הבקשה להרחבת הדירות. התובעים יבנו את החלונות בגובה הקיר, שבתוספת הבניה, הפונה למרפסת של הנתבע, בחלקו העליון, באופן שלא תהיה אפשרות להסתכל לתוך המרפסת של הנתבע ולא ייגרם לו היזק ראיה. ב) בתקופת הבניה - באם לא מתאפשרים לנתבע מגורים תקינים בדירה בגין רעש וליכלוך במדה לא סבירה - רשאי הנתבע לשכור לעצמו על חשבון התובעים, דירת מגורים מתאימה למשפחתו, דומה לדירתו הוא, בירושלים או בצפת - כפי ההצעה שעלתה בביה"ד - . ג) בביצוע האמור, יבנו התובעים השלד שישמש גם לדירת הנתבע וכן ישלימו תוספת הבניה של הנתבע בגימור מינימאלי ביותר - כגון טיוח ללא סיד ורצפת בטון או ריצוף כלשהו, נקודת חשמל - שיאפשר שימוש הנתבע במקום, וזאת בתור הלואה לכ'שירחיב', לפנים משורת הדין, וכאשר הנתבע יבקש להעביר דירתו לאחר, או תעבור ליורשיו לאחר איו"ש, יהא חייב הנתבע או הבא מכחו לשלם לתובע הנ"ל את ההוצאה שהשקיע עבור תוספת הבנייה לדירת הנתבע בערך צמוד לדולר ארה"ב, בשעת הבנייה, ויש לרשום בטאבו הערת אזהרה בהתאם לאמור. בכל דין ודברים או ויכוח שיתעורר בין הצדדים בנוגע לאחד מהסעיפים דלעיל, כולל הבהרת והגדרת 'גימור מינימאלי' כנז', יכריע בכך ביה"ד שלו סמכות נמשכת בנדון עד לסיום הבניה והבעיות הנלוות. ה) לאור כל האמור, על הנתבע לחתום על כל מסמך הנדרש לביצוע בניית התוספת ללא דיחוי ומהיות טוב אל תקרי וכו' וימלא אחר החלטת ביה"ד שניתנה לאחר עיון ושקול דעת רב.