שינוי במקורות המים בצפת והשפעתו על אופן כתיבת הגט התוכן: א. נוסח הגט בצפת ב. מקור המנהג לכתיבת הנהר בגיטין ג. המרחק בין צפת לבין הנהר ד. השינוי במקורות המים בצפת וההשלכות על כתיבת הגט ה. מעיינות ובארות הנמצאים מחוץ לתחום ו. מים המוזרמים לעיר בצינורות תת - קרקעיים ממרחק גדול ז. האם יש חשש לעז על גיטין הראשונים בהשמטת הנהר מהגט? א. דברי המהרי"ל על חשש לעז על גיטין הראשונים ב. עדיפות לחשש לעז על גיטין אחרונים, לעומת גיטין הראשונים ג. אין חוששין ללעז על גיטין הראשונים בדבר שאינו פוסל בגט ד. תיקון נוסח הגט לצורך "שופרא דגיטא" ה. שינוי בגיטין אחרונים בגלל שינוי המציאות ו. שינוי בגט בשב ואל תעשה, אין בו חשש לעז ז. מעשה רב של הקדמונים בצפת. ח. האם "דיתבא" מתפרש בלשון עבר או בלשון הווה? א. משמעות "דיתבא" בלשון הווה ועבר ב. ביאור מילה בלשון הווה ועבר - רק בשעת עיגון ג. ציון מקומה הקבוע של העיר הוא בלשון הווה ד. פרשנות "דיתבא" בגט על פי התרגום והראשונים ה. הוכחה מדברי מהרי"ל והפוסקים שהמילה "דיתבא" מתפרשת בלשון הווה ו. "וממימי מעינות מסתפקא" – לשון הווה ט. צפת שבגליל העליון א. נוסח הגט בצפת בכתיבת הגט בצפת נהגו עד כה, לציין את מקום העיר בנוסח דלהלן: "במתא צפת דעל נהר דולבאי יתבא וממימי מעינות מסתפקא". בארץ חיים לרבי חיים סתהון (אהע"ז סי' קכח, סעיף ד) משער, שהשם "דולבאי" ניתן לנחל בגלל אבני הריחיים: "ואפשר שנקרא כן ע"ש גלגלי הריחיים שעל הנהר, שגלגל הוא דולא'ב בלשון ערבי". אך קיים גם נימוק אחר לקריאת הנחל בשם דולבאי, משום שעל שפת הנחל ליד צפת גדלים עצי הדולב הנקראים בערבים דולבאי. עץ הדולב נזכר בכמה מקומות בש"ס בשמו הארמי: במסכת ראש השנה (כג, א) נאמר: "ערמונים - דולבי", וכן במסכת בבא בתרא (פא, א) נקראים הערמונים בלשון רבים - "דולבי". גם בתרגום אונקלוס (בראשית ל, לז) מבאר את המילה - "וערמון" – "דלבן" דהיינו - עץ דולבא. במסכת סוכה (לב, ב) נאמר: #"ענף עץ עבת - שענפיו חופין את עצו. ואי זה הוא - הוי אומר זה הדס." הגמרא הקשתה: "ואימא דולבא!" והשיבה הגמרא: "בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא". רש"י (שם, ד"ה דולבא) ביאר שדולבא היינו ערמון הנקרא "קושיטנייר" דהיינו עץ פרי שעליו גדלים פירות הערמונים. אך רבנו תם (תוספות שם ד"ה דולבא, וכן ב"ב פא, א ד"ה "ערמונים") הוכיח, שדולבא אינו עץ פרי הנקרא - קשטניי"ס. לפי ר"ת קיימים שני סוגי עצי ערמון: האחד נקרא בשם דולבא והוא עץ סרק, והשני - עץ פרי, הקרא קשטניי"ס. עצי הדולב הגדלים ליד הנחל בצפת הם עצי סרק, ועל שמם נקרא הנחל בערבית "דולבאי", הקרוב לשם הארמי - דולבא. חלקו הראשון של הנחל - באזור יציאתו ליד כפר שמאי, היה נקרא עד הקמת המדינה בשם הערבי: בשם ואדי טואחין (או טאחון לפי ארץ החיים אהע"ז, קכז, ג) על שם טחנות הקמח שהוקמו על שפת הנחל. חלקו השני של הנחל - באזור צפת, היה נקרא: ואדי לאמון, או ואדי לימון - על שם עצי הלימון הגדלים על גדותיו. אחרי הקמת המדינה, ועדת השמות הממשלתית במשרד ראש הממשלה שינתה את שם הנחל בצפת לשם אחר: "נחל עמוד". גם במפות הרשמיות של המדינה, היוצאות על ידי המרכז למיפוי ישראל במשרד השיכון, הנחל נקרא בשם: "נחל עמוד", ובעקבות שינוי השם הרשמי גם כל הציבור קורא לנחל - נחל עמוד. בתשובת המבי"ט (ח"א, סי' רטו) בדיון על כתיבת הגט בטבריה, כתב, שיש לציין את האזור בו נמצאת טבריה, כשם בגט בצפת מציינים את האזור של צפת. להלן דבריו: #"הנכון שראוי ליכתב בגט הנכתב בטבריה: מתא טבריה שבעמק, דיתבא על כיף ים גינוסר, כמו שאנו כותבים צפת שבגליל העליון". בתשובת בית יוסף (דיני גיטין וגירושין ס"ס א) פסק לכתוב נוסח אחר בגט בטבריה: #"והנכון בעיני לכתוב: במתא טבריה דעל כיף ימא דטבריה יתבא, וממימי הים הנזכר מסתפקא". אך אע"פ שבית יוסף ומב"ט נחלקו ביחס לנוסח הגט בטבריה, אין מחלוקת ביניהם לגבי נוסח הגט בצפת, שהרי המבי"ט בתשובתו הנ"ל כתב: "כמו שאנו כותבים צפת שבגליל העליון", המבי"ט כתב "כמו שאנו כותבים" בלשון רבים, וכוונתו לביה"ד בצפת. בביה"ד הזה ישב המבי"ט יחד עם רבנו יוסף קארו בביה"ד, ושניהם חתומים יחד על כמה פסקי דין, אם כן גם נוסח זה היה מקובל בביה"ד המשותף לשניהם. המבי"ט ישב בביה"ד בצפת גם עם הרדב"ז (שו"ת המבי"ט, ח"ב, סי קט; אבקת רוכל, סי' קפז) וכן עם מהר"ם אלשיך (שו"ת המבי"ט, ח"ב, סי' ק). אם כן נוסח הגט בביה"ד בצפת, המובא בתשובת המבי"ט, היה נהוג בתקופתם של גדולי ישראל הנ"ל שישבו בהרכבים שונים לחלופין בבית הדין בצפת. צריך גם לציין, שהמבי"ט התמנה לדיין בביה"ד בצפת, על ידי רבו רבי יעקב בי רב שהיה אב"ד צפת, ומן הסתם נוסח זה היה מקובל גם על רבו. אם כן בדורם של רבנו יוסף קארו, המבי"ט, הרדב"ז ומהר"ם אלשיך, נהגו לכתוב בגט "צפת שבגליל העליון". בכתיבת הגט בצפת המשיכו לכתוב בגט "צפת שבגליל העליון", בתקופה שנמשכה לפחות כמאה שנים: בשדי חמד (אסיפת דינים, מערכת גיטין, סי' יט) הביא את דברי מהר"י חאגיז שנפטר בשנת תל"ד, בספרו הלכות קטנות (בקונטרס הגיטין, דף עא, בדפוס וינציה, שנת "קדש הנה") נכתב נוסח הגט בצפת: #"פה העירה צפת שבגליל העליון דעל נהר דולבאי יתבא'". דברי מהר"י חאגיז הנ"ל הובאו גם בארץ חיים (לרבי חיים סיתהון, אהע"ז סי' קכח, ד), ובית אהרון (הרב יו"ט קריספין, מערכת ג, אות ח). גם הרב ר' מיכל ר' יוזפש מקרקא, שנפטר תשעים ואחד שנה אחרי רבנו יוסף קארו - בתאריך י' מרחשון שנת תכ"א, הביא בספרו ברכת המים (בסוף סדר השמות, ליקוטי שמות ועיירות) נוסח דומה של הגט בצפת: #"בגליל העליון מתא דיתבא על נהר זולבאי". בארץ חיים (סי' קכח, ד) כתב, שנפלה ט"ס בדבריו וצריך לכתוב "דולבאי", ולא "זולבאי". לדעת הגר"ע בצרי שליט"א במכתבו אלי, גם ציון הנהר של צפת בגט: "דעל נהר דולבאי יתבא", אף הוא היה קיים בתקופת רבנו יוסף קארו, כי בספר יוסף בחירי (עמוד שלב) הועתק שטר חליצה שבו נכתב: #"שחלצה כלתו של מרן [רבנו יוסף קארו] וניתן בידה השטר בשנת ה' שמ"א [שש שנים אחר פטירת מרן, שנפטר בשנת של"ה] פה העירה צפת תובב"א שבגליל העליון, דעל נהר דולבאי יתבא". מאחר שדקדקו לציין בשטר חליצה את מיקומה של צפת: "שבגליל העליון דעל נהר דולבאי יתבא", מסתבר שכל שכן שבנוסח הגט דקדקו לכתוב בנוסח דומה. בספר יוסף בחירי לא הובא נוסח שטר החליצה המקורי בשלמותו, והושמט ממנו המעיינות שצפת מסתפקת מהם, אך מצאתי שבמבוא לשו"ת מהר"ם אלשיך, (בהוצאת הרב יו"ט פרגוס, בהערה 174 - 173) הובא צילום כת"י של העתק שטר החליצה הנ"ל המקורי בשלמותו כדלהלן: #"פה העירה צפת תובב"א שבגליל העליון, דעל נהר דולבאי יתבא, וממימי מעיינות מסתפקא". הנוסח המלא של הגט נכתב בספרו של מהר"י חגיז ושאר הפוסקים הנ"ל. א"כ עולה שלכל הפחות בתקופת הפוסקים הנ"ל, היה נהוג לציין שלושה סימנים בגט, המעידים על מקומה של צפת: א. "שבגליל העליון". ב. "דעל נהר דולבאי יתבא". ג. "ומימי מעיינות מסתפקא", וסביר מאד להניח שכל שלושת הסימנים הנ"ל, היו נהוגים בגיטין כבר בתקופת רבנו יוסף קארו, מאחר שבשטר חליצה נהגו בדורו לכתוב את שלושת הסימנים הנ"ל. אך כמאה שנים אחרי פטירת מהר"י חגיז, הושמט הנוסח "שבגליל העליון" בגיטין בצפת, כך עולה מספר גט מקושר (סי' לו, כא, התחבר ע"י רבה של ירושלים - מהר"ם בולא, שיצא בקושטנדינא, בשנת תקכ"ז (שנת "ונתן בידה"), שם נכתב: #"וכן ראיתי בגט שבא מצפת, תובב"א, והיה כתוב: "במתא צפת דעל נהר דולבאי יתבא, ומימי מעיינות ובארות מסתפקא". אם כן קיימת הוכחה, שלכל הפחות החל משנת תקכ"ז הפסיקו בצפת לכתוב בגיטין - "צפת שבגליל העליון". גם בספר פאת השולחן (סי' ב, ס"ק כח) שנדפס מאוחר יותר בשנת תקצ"ז, הושמט הנוסח הישן: "שבגליל העליון". דברי הפוסקים הנ"ל הובאו בארץ חיים (אהע"ז, קכח, ג). כך גם בספרו של הגר"ח פאלאג'י (ארצות החיים, שער י, ס"ק ל) שנדפס בשנת תרכב, הושמט הנוסח "שבגליל העליון". גם בספר חיבת ירושלים (גולות עלית, סי' א) שנדפס בשנת תר"ד, הושמט הנוסח "שבגליל העליון", והובאו דבריו גם בספר בית המדרש שם ועבר (הליכות עולם, ערך צפת). עוד עולה מנוסח הגט המובא בספר גט מקושר למהר"ם בולא הנ"ל, שבתקופתו נהגו להוסיף בגט בצפת גם בארות: "ומימי מעיינות ובארות מסתפקא". אך הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (סי' לג) כתב שמנהג זה בוטל מאוחר יותר, מהנימוק הבא: #"בשנת התק"ו עמדו רבני אותו דור, ותקנו שלא לכתוב תיבת בארת, יען שעינהם ראו שבסוף הקיץ נתקלקלו ויסכרו מעיינות תהום, והמים הולכים הלך וחסור, עד כי הבאר ריק אין בו מים". ב. מקור המנהג לכתיבת הנהר בגיטין מעיקר הדין יש חיוב לציין בגט את שם הנהר שעל יד העיר, רק אם הוחזקה עיר נוספת באותו השם, ולכן ציון הנהר בגט, נועד להבדיל בין שני הערים (ראה שו"ת הרא"ש, כלל מה, סימן כא; תוספות ב"מ, יח, ב, ד"ה חיישינן לשני שוירי; שו"ת הר"ן, סי' מב, ראה גם ב"י סי' קכח, ד). אך במקום שלא הוחזקו שני ערים באותו השם, מעיקר הדין אין צורך לציין את הנהר בגט. עם זאת, נהגו לציין את שם הנהר בגט, גם כאשר אין ישוב נוסף הנקרא בשם דומה. מקור המנהג, מבואר בתשובת הר"ן (סי' מב, ראה גם ב"י סי' קכח, ד) : #"אין כתיבת הנהרות מעכבת, ואע"פ שמקצת ראשונים ז"ל הזכירום בטופסי גיטין שלהם, לרווחא דמילתא תקנו כך, מפני קצת מקומות שוין בשמותיהם, והנהרות מבדילים אותם. אבל בשאר מקומות שאין ידועין בכך, אם לא נכתב לא עכב". עולה מדבריו, שאם אין עיר אחרת הנקראת באותו השם, כתיבת שם הנהר בגט, אינה מעכבת מעיקר הדין, אבל לכתחילה הנהיגו לכתוב בגט את שם הנהר בכל הערים, גם אם לא ידוע שיש עיר אחרת הנקראת באותו השם, "מפני קצת מקומות שוין בשמותיהם". גם בהגהות מרדכי (גיטין סי' תנו): #"ושם הנהר אין כותבין מפי התלמוד, רק לסימן התקינו, והנהיגו שלא לטעות בעיר אחרת ששמה כשמה". גם בשו"ת הרא"ש (כלל מה, סימן כא) פסק: #"ועוד שאלת: גט שבא ממקום אחד, ולא היה כתוב בו שם הנהר, אם יש שום חשש בדבר. דע כי אין חשש בכתיבת שם הנהר....דלא חיישינן לשתי עיירות ששמותיהם שוות, כיון שלא הוחזקו". (וראה עוד תוספות ב"מ, יח, ב, ד"ה חיישינן לשני שוירי). לכן נפסק בשו"ע (אהע"ז, קכח, ד): #"א"צ לכתוב שם הנהר, אבל נהגו לכתבו". בבית שמואל (סימן קכח, ס"ק יא) ביאר: #"הטעם שלא יאמרו עיר אחרת היא. לכן כותבים הנהר, שמע מינה אפילו לא הוחזקו עוד עיר אחרת כזו מ"מ חיישינן". כוונת דבריו היא, שמאחר שהמחבר פסק שמעיקר הדין אין צריך לכתוב שם הנהר, אלא רק מכח מנהג, משמע שהמחבר עוסק במקום שלא הוחזקה עיר אחרת באותו השם, כי אם הוחזקה עיר אחרת באותו השם, מעיקר הדין חייבים לציין את שם הנהר, כדי להבדיל ביניהם, כמבואר לעיל. אך במקום שלא הוחזקו שני ערים באותו השם, מעיקר הדין אין צורך לציין את הנהר בגט, אלא שמ"מ נהגו לציין את שם הנהר בגט "לרווחא דמילתא", כדברי הר"ן בתשובתו. המחבר (סי' קכח, ו) פסק: #"אם העיר יושבת על הנהר, אין לכתוב לא בארות ולא מעיינות, כי אם הנהר". אבל הרמ"א פסק: #"ויש חולקים, וס"ל דיש לכתוב כל סיפוקי העיר". בפתחי תשובה (שם סי' קכח, ס"ק לג) הביא את תשובת נודע ביהודה (סי' פו; וראה גם שו"ת רבינו עקיבא איגר סי' קטו) המבאר את נימוקו של הרמ"א: #"שעיקר הטעם שיהי' שני סימנים וא"כ אם יש נהר א' וגם שאר מעינות ג"כ מיחשב ב' סימנים". באשר לצורך לציון הנהר בצפת בגיטין, יש להקדים, ששלוש ערים נקראו בשם צפת: העיר צפת העתיקה ביותר מוזכרת בספר שופטים (פרק א', יז) ונכבשה על ידי יהודה ושמעון: #"וילך יהודה את שמעון אחיו, ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה, ויקרא את שם העיר חרמה". לדעת הרמב"ן על התורה (במדבר, פרק כא, ב) צפת – חרמה נכללת בממלכת ערד, וכל הערים שכבשו ישראל מממלכת ערד, הן בימות משה והן בימי כיבוש הארץ, כולם נקראו בשם חרמה, על שם שהחרימו את שללם לה', כדברי הכתוב (במדבר, פרק כא, ב): "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע יהוה בקול ישראל ויתן את-הכנעני ויחרם אתהם ואת-עריהם ויקרא שם-המקום חרמה". אמנם לדעת אבן עזרא (שם) צפת – חרמה הנזכרת בספר שופטים, אינה קשורה לעיר חרמה המוזכרת בספר במדבר, ואינה נכללת בממלכת ערד! עם זאת יתכן שגם אבן עזרא יפרש, שגם שלל העיר צפת הוקדש לשמים, ולכן שינו את השם צפת לשם חרמה, כדרך שבני ישראל שינו את שם העיר ערד לשם חרמה, בגלל החרמת שלל העיר לשמים. במקרא אחד חרמה נכללה בנחלת יהודה: "ואלתולד וכסיל וחרמה", ואילו במקרא אחר (שם, פרק יט, ד) חרמה נכללה בנחלת שמעון: "ואלתולד ובתול וחרמה". הנימוק לכך הוא, שחלק מהערים חולקו בין שני השבטים. צפת שבנחלת יהודה ושמעון נזכרת גם בדברי הימים (ב', יד, ט) בתקופת אסא מלך יהודה: "ויצא אסא לפניו ויערכו מלחמה בגיא צפתה למרשה." בארץ חיים (או"ח תצו, א) כתב על מקרא זה: #"ובגיא צפת הסמוכה לה, היתה מלחמה הנזכרת באסא מלך יהודה". אמנם שם העיר השתנה לשם חרמה, כמבואר בכל המקראות שהובאו לעיל! אך הגיא נשאר בשם: "גיא צפתה", כי יש לחלק בין שם העיר, לבין שם הגיא: שם העיר השתנה לשם חרמה, בגלל השלל שנמצא בתוך העיר, שהוקדש לשמים, כמבואר ברמב"ן על התורה, שהובאו דבריו לעיל; אך בגיא אין מצוי שלל, ולכן השאירו את שם הגיא כפי שהיה בעבר. העיר צפת השניה היא העיר צפת הנמצאת במרכז הרי הגליל העליון. בפאת השולחן (סי' ב, הערה לד, וראה גם בספר בית המדרש שם ועבר, הליכות עולם, צפת) הוכיח, שצפת היתה קיימת עוד בתקופת ימי הבית השני, וממנה השיאו משואות. הוכחתו היא על פי תלמוד ירושלמי (ראש השנה פ"ב ה"א) שם נידונה השאלה: "דחמיין צפת מהו דיסבון"? כלומר: האם ראוי להמשיך ולהשיא משואות בצפת, וכן במקומות הרואים את צפת, כפי שהיה נהוג עד שקלקלו הכותים? יש להבהיר שהשאלה התעוררה בגלל שבירושלמי שם מבואר שבבית בלתין הנמצאת ליד ים טבריה, המשיכו להדליק משואות, גם אחרי שקלקלו הכותים. לכן נשאלה השאלה: האם יש לדמות את צפת לבית בלתין? בתשובה לשאלה זו נאמר: "רבי ביטל את המשואות, צפת למה מסבה"? – כלומר מאחר שביטלו את הדלקת המשואות בגלל הכותים, אין להדליק בצפת משואות. בפירוש קרבן העדה (ד"ה לא בטלו מים טבריה) ביאר מדוע באזור ים טבריה (דהיינו בבית בלתין הנמצאת ליד ים טבריה) המשיכו להדליק משואות: "שלא היו כותים דרים שם". עולה מתלמוד ירושלמי, שלפני שקלקלו הכותים, דהיינו - בתקופת בית שני, גם בצפת היו משיאין משואות, כי מיקומה של צפת גבוה ונראה למרחקים גדולים, ומצפת גם רואים את המשואות המודלקות בבית בלתין בהר שליד ים טבריה. לדעת כפתור ופרח (פרק יא) נקראת העיר צפת גם בשם צופיה, על פי גרסתו בגמרא (סוטה, מח, ב): #"מאי נופת צופים?... ורבי יהושע בן לוי אמר: זה דבש הבא מצופיה (מאי משמע? כדמתרגם רב ששת [את המקרא בדברים א, מד: כאשר תעשינה הדבורים": כמא דנתזן דבריאתה ושייטן ברומי עלמא ומתיין דובשא מעישבי טורא". כפתור ופרח כתב על דברי הגמרא הנ"ל: #"ויהיה צופיה מגזרת צופה, כי היא בראש הר גבוה, ובהרים מרעה טוב,...והיום שם דבש הרבה". אמנם פאת השולחן (סי' ב, הערה לד) העיר על דברי כפתור ופרח, שבגרסת הגמרא שלפנינו לא נכתב "מצופיה", אלא "מן הציפיא"! אך אין מכאן סתירה לדברי כפתור ופרח: מקור שם העיר קשור למקרא - "נופת צופים" עם תרגומו, כמבואר בגמרא, אלא שהגרסה שלפנינו מציינת את השם צפת, כפי שנקראה בזמנם בלשון ארמית: "ציפיא", ואילו לפי גרסת כפתור ופרח שם העיר בלשון הקדש נקרא "צופיה". על שתי הגרסאות מתאימים דברי כפתור ופרח: "ויהיה צופיה מגזרת צופה, כי היא בראש הר גבוה, ובהרים מרעה טוב,...והיום שם דבש הרבה". בארץ חיים (או"ח, תצו, א) הביא מקור נוסף על אודות העיר צפת בתקופה שאחרי החורבן: #"ואפשר דהיא צפת הנזכרת בקינת הקלירי [רבי אליעזר הקליר]: "איכה ישבה חבצלת השרון". בקינה זו הנאמרת בתשעה באב על ידי עדות אשכנז, נמנית העיר צפת כאחת מערי הכהנים בגליל: "ונהרס ונלפת כהן צפת". בקינה זו נמנו שמות כל הישובים שבהם התגוררו משמרות הכהנים, שעברו אחרי החורבן להתיישב בעיקר בגליל. העיר צפת השלישית היתה קיימת בעבר בשיפולי הגליל התחתון: צפת – עדי. עיר זו מוזכרת בכפתור ופרח (פרק י"א, עמ' רפג בהוצאת לונץ): #"וכן יש בארצה [של צפת] עיר אחרת ושמה גם כן צפת – עדי בשם לווי". גם בארץ החיים (שם) מסתמך על דברי כפתור ופרח. הישוב צפת – עדי היה קיים ליד שפרעם, וקיימת עדות שהערבים עד השנים האחרונות קראו למקום עד השנים האחרונות בשם: "צפתה – עדי". המקום נחרב ונשארה ממנו חורבה שאינה מיושבת, שבה נערכו חפירות ארכיאולוגיות, והממצאים מעידים, שהמקום היה קיים עד לפני כ - 500 - 400 שנה. בקרבת מקום לחורבת צפת עדי, הוקם ישוב יהודי חדש, הנקרא בשם: "עדי" והושמט ממנו השם "צפת". לאור זאת מבאר בארץ חיים (שם), מדוע בדורות באחרונים הפסיקו לכתוב בגט בצפת "שבגליל העליון": #"והגם שבזמן קדום, היו נוהגים פה צפת לכתוב בגט: צפת שבגליל העליון, וכמו שכתבתי לעיל סעיף א, ד"ה ואם שינה, ואם כן לא היה חשש ספק על עיר צפת שביהודה! מכל מקום, כיון דבגליל עצמו, יש עיר אחרת שלישית, ששמה צפת וכנזכר לעיל, הצריכו לכתוב שם הנהר גם כן. ומאחר שכותבין שם הנהר, הוי סימן מובהק. ואפשר דהיינו טעמא של האחרונים ז"ל, שביטלו לכתוב "שבגליל העליון", וכמ"ש בסעיף א שם, משום דסימן דנהר, סגי להבדיל אותה מן שאר שתי העיירות שבגליל ושביהודה." בצפת נוהגים היום לציין בגט שני סימנים המעידים על מיקומה של העיר: הנהר והמעיינות, וכדעת הרמ"א. אמנם בצפת – עירו של רבנו יוסף קארו נוהגים בשאר מנהגי הגט לפי הוראותיו בשולחן ערוך, ולפי פסק המחבר די בסימן אחד המציין את מקומה של העיר! אך בכתיבת סימני מקום העיר נהגו בצפת כדעת הרמ"א, ואפילו הוסיפו סימן שלישי: "שבגליל העליון", ורבנו יוסף קארו לא שינה את מנהג העיר. גם המבי"ט שישב בביה"ד בצפת, יחד עם רבי יוסף קארו, כתב בתשובתו (ח"א, סי' רטו) : "כמו שאנו כותבים צפת שבגליל העליון" משמע מדבריו שהיה קיים מנהג מוסכם לכתוב בצפת לכתוב בגט: "שבגליל העליון" ללא חולק. ג. המרחק בין צפת לבין הנהר בספר ארץ חיים (קכח, ג) דן בשאלה הבאה: העיר צפת מרוחקת יותר מאלפיים אמה מהנהר דולבאי, כיון שכך, יש לברר מדוע נהגו לכתוב בגט בצפת את הנהר? בית יוסף (סי' קכח, ס"ק ד) הביא שלוש שיטות, בדין כתיבת נהר הנמצא מחוץ לתחום: א. כל בו (סימן עו) פסק: #"ואם יש נהר אחד או שנים, או שלשה, הכל צריך לכתוב על נהר פלוני ופלוני, אפילו רחוקין מן העיר יותר מן התחום, כיון שמוליכין שם הסוסים וללבן הבגדים כיון שספוק העיר מהן". ב. רבנו שמשון בר' אברהם פסק, שנהר הנמצא מחוץ לתחום, יש לציין אותו בגט, רק בתנאי שהנהר נראה מהעיר: #"ואפילו חוץ לתחום, אם נראה עמה, לא חשיב שינה כדמשמע בפרק קמא דמגילה (ג, ב) ובדוכתי אחריני". גם תרומת הדשן (ח"ב, סי' קמב) העתיק את הרשב"א, ומכאן הוכיח בית יוסף (סי' קכח, ד) שתה"ד פוסק כרשב"א, וחולק על כל בו. ג. שיטה שלישית בפוסקים הובאה בבית יוסף, ולפי שיטה זו אין לכתוב בגט נהר שמחוץ לתחום, גם אם הוא נראה מהעיר, להלן דברי בית יוסף: #"ובודאי שהראיה שהביא [הרשב"א – רבי שמשון בר' אברהם] לנהר שהוא חוץ לתחום, אלא שהוא נראה עם העיר; ליתא לדעת הרמב"ם (פ"א ממגילה ה"י) והטור (או"ח סי' תרפח) והר"ן (מגילה ב. ד"ה אמר) שהם מפרשים דאינו נחשב עם העיר, אף על פי שנראה עמה אלא אם כן הוא תוך התחום דוקא". כוונתו בית יוסף היא לדברי הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"א, י): #"וכרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו, אם אין ביניהם יתר על אלפים אמה, הרי זה ככרך וקוראין בחמשה עשר". בית יוסף פוסק, שכשם שלענין מגילה, מקום שמחוץ לתחום אינו נידון כדין העיר, אע"פ שהוא נראה עמה, כך גם בדין גיטין, נהר המרוחק מחוץ לתחום, אינו מתייחס לעיר, אף על פי שנראה עמה. הרמ"א (אהע"ז, קכח, ד) פסק: #"וכל נהר שהוא חוץ לתחום העיר, אין לכתבו כלל, אפילו מסתפקים ממנו, ואפילו בדיעבד אם כתבו פוסלין". הרמ"א אינו מחלק בין נהר הנראה מהעיר, לבין נהר שאינו נראה מהעיר, ואם כן מוכח שגם הרמ"א פסק כדעת בית יוסף, שאין לכתוב בגט נהר הנמצא מחוץ לתחום. לאור האמור הקשה בארץ החיים: כיצד נהגו לכתוב בגט בצפת את הנהר, מאחר שהעיר צפת רחוקה יותר מאלפיים אמה מנהר דולבאי, וגם הנהר אינו נראה מהעיר (כי אמנם רואים מצפת את מקום הגיא, אבל לא רואים את המים הזורמים בנחל)! תשובתו היא, שיש להכשיר את הגט בצפת לכתחילה משני נימוקים: הנימוק הראשון: בצפת נהגו לסמוך על שיטת רבנו אליהו אפנדרי בספרו מכתב מאליהו (הלכות גיטין דף לה, א, סי' יג, ג) שסמך על שיטת הכל בו (סי' מח) שהובא בב"י סי' קכח, שכל נהר שהעיר מסתפקת ממנו, צריך לכתבו לכתחילה בגט, גם אם הנהר נמצא מחוץ לתחום, וגם אם הנהר אינו נראה מהעיר. כך גם פסק מהר"י מינץ (סדר הגט, סי' נד). גם נחלת שבעה (סימן מה, טז) פסק כדעת הכלבו ולא הוזכר בדבריו חילוק אם הנהר נראה מהעיר, או לא נראה מהעיר. מכתב מאליהו צירף גם את שיטת הרשב"א המובא בב"י, שהכשיר את הגט בדיעבד. יש להוסיף שגם מהר"י מרגלית (סדר הגט, סי' יט, י, הוצאת מכון ירושלים) פסק, שניתן לציין בגט את הנהר הנמצא מחוץ לתחום: #"ואפילו אם המים רחוק מהעיר יותר מתחום שבת, כיון שמוליכים שם הבגדים לכבס, או לשתות, כותבין שם אותו מים תוך הגט". גם גט פשוט (קכח, מג) הכשיר בדיעבד גט שנכתב בו הנהר הנראה מהעיר, אפילו אם המרחק ביניהם יותר מאלפיים אמה, כדעת הרשב"א המובא בב"י. גם בתורת גיטין (קכח, ח, ביאורים, וראה גם פ"ת שם ס"ק כה) פסק כדעת הרשב"א וכדעת הגט פשוט, שיש להכשיר בדיעבד את הגט, שנכתב בו נהר המרוחק אלפיים אמה מהעיר, אם הנהר נראה מהעיר. הנימוק השני: לדעת ארץ חיים נהר דולבאי נמצא בקו אוירי בתוך תחום העיר צפת, ומאחר שפסול שינוי מקום בגט, הוא מדרבנן, לכן יש להשוות את דין הגט, לדין תחומין דרבנן, שמחשבים את שיעור אלפיים אמה בקו אוירי. לכן סיים: #"יתכן שנתברר לראשונים, כי ע"י קידור ההר, הוי הנהר בתחום העיר". אבל במדידות מדויקות על פי מפת צילומי אויר (טאצה) שנעשו לפי בקשתי ע"י מומחה - מר יצחק אסרף, התברר, שקיים מרחק של 800 מטר בקו אוירי, מגבול העירוב הדרומי הנמצא מול פתח בית הקברות החדש, בקרבת הכביש היוצא מצפת למירון, ועד בריכת שכוי שהיא חלק מנחל עמוד. לכן בזמננו הנחל נמצא בתוך תחום אלפיים אמה, בחישוב אוירי. לעומת זאת בתקופתו של רבי חיים סיתהון, שחיבר את ספרו בשנת תרס"ו, כל השטח שבין העיר העתיקה ועד הכביש היוצא מצפת למירון היה שומם, ובאותה תקופה המרחק האוירי בין העיר העתיקה עד הנחל, היה הרבה יותר מאלפיים אמה! לכן ההסבר לכתיבת נהר דולבאי בגיטין בצפת, היה, משום שדייני העיר הסתמכו על הפוסקים המכשירים לציין בגט את הנהר גם אם הוא מחוץ לתחום. ד. השינוי במקורות המים בצפת וההשלכות על כתיבת הגט במאמר "כתיבת השם הישן של הנהר בצפת" דנתי בשאלה הבאה: נהר דולבאי צפת, נקרא בימינו בפי כל הציבור - נחל עמוד, על שם הסלע הזקוף בצורת עמוד הנמצא בשפך הנחל בקרבת הכנרת. שם זה נקבע על ידי ועדת השמות הממשלתית, והוא השם הרשמי המופיע במפות. לעומת זאת השם הישן - נהר דולבאי אינו ידוע לציבור הרחב, אלא רק הדיינים ועובדי ביה"ד עושים בשם זה שימוש לצורך גיטין בלבד, ומסקנת המאמר שיש להשמיט את השם דולבאי. המאמר נשלח לגדולי הדיינים, ובראשם לראשל"צ - הגר"י יוסף שליט"א (שהיה גם נשיא ביה"ד הגדול באותה שעה), וכן לגר"ע בצרי שליט"א. בעקבות שאלות והערות של כמה מגדולי הדיינים, פניתי למומחה לידיעת הארץ בעל ניסיון רב בחקר אזור הצפון - מר יצחק אסרף, שאיתו התייעצתי בשעת כתיבת המאמר, ובקשתי ממנו שיחקור, האם חלק ממימי הנחל מוזרמים לעיר צפת? מר יצחק אסרף קיבל תשובה מוסמכת, מהמפקח על שמורות נחל עמוד מטעם שמורות הטבע, שאמנם בעבר מי המעיין עין יקים (עין טינה) שהוא אחד ממקורות נחל עמוד, הוזרמו לעיר העתיקה בצפת, אך בשנים האחרונות התמעטו מימי הנחל, וחברת מקורות הפסיקה לשאוב את מימי הנחל לצפת, ומי עין יקים מוזרמים לנחל בלבד, כדי לשמר את הנחל לצורך המטיילים והחיות באזור, וכמו כן בזמננו העיר אינה מסתפקת ממי מעיינות. בנוסף שוחחתי עם מר ניסים שבבו – הממונה מטעם חברת מקורות על מקורות המים בגליל העליון, ולהלן תמצית דבריו: חברת מקורות הפסיקה להזרים מים לצפת ממעין יקים לפני כ- 30 שנה, וצפת בזמננו מקבלת את המים מקידוחים שנעשו במעיינות עינן ובסביבותיהם. מעיינות עינן מרוחקים 23 ק"מ מצפת, ונמצאים ממערב לשמורת החולה (כ - 4 ק"מ דרומית לצומת כח, משמאל לכביש 90 - לנוסעים צפונה). מעיינות עינן מספקים מים בכמות גדולה בקצב של 2000 מ"ק – עד 2500 מ"ק בשעה. בעבר הרחוק מעינות עינן היוו את אחד המקורות של אגם החולה, אך בזמננו מימי המעיינות מוזרמים לצפת ולחלק מהגליל העליון. בעבר עודפי מים שלא נשאבו, יצרו נחל איתן שאורכו כ - 2 קילומטר, ובסופו נקוו במאגר עינן. אך כיום כל המים נשאבים ממעמקי האדמה, מקידוח בעומק של 150 מטר מתחת למעיינות, ויתרת המים שאינם נשאבים אינה מגיעה אל פני האדמה, ורק לעיתים רחוקות המים פורצים החוצה. חברת מקורות מזרימה לצפת מים נוספים, המגיעים מקידוחים אחרים שנעשו באזור, כגון בשדה אליעזר. נמצא שמימי נחל עמוד הסמוך לצפת אינם מוזרמים לעיר, והשימוש שנעשה בהם בזמננו , הוא שימוש שולי בלבד - בעיקר לבני נוער ולמשפחות המטיילות בנחל, המשתמשים במים לשתיה, או לטבילת ידיהם ורגליהם. לשינוי במקורות המים של צפת, יש השלכה לכתיבת הגט בצפת, כי הובאו לעיל דברי בית יוסף (סי' קכח) שאין לציין בגט נהר הנמצא מחוץ לתחום, וכן פסק הרמ"א (סי' קכח, ד): #"ואפילו הוא [הנהר] תוך התחום, חוץ לעיבור העיר, אין כותבין, אלא אם כן כל תשמישי העיר ממנו". בבית שמואל (שם, ס"ק יד) מדייק מדברי הרמ"א: #"משמע תוך העיבור כותבים אפי' אם קצת תשמישו ממנו". יש לשאול: מהו החילוק בין נהר הנמצא בתוך העיבור, שכותבים אותו בגט, אע"פ שאין כל תשמישי העיר ממנו, ואילו נהר שמחוץ לעיבור העיר אין כותבים אותו בגט, אלא אם כן כל תשמישי העיר ממנו? יש לבאר הלכה זו על פי דברי גט פשוט (קכח, ס"ק, מח) שכתב שיש שתי משמעויות למילא "דיתבא": #"דלגבי ים פירוש דיתבא - ר"ל היושבת על חוף הים, ולגבי מעיינות ובארות צ"ל דפירוש יתבא - ר"ל ישובה וסיפוקה". כוונת דבריו היא, שהמילה "דיתבא על ים" משמעותה היא - מקום ישיבת העיר, ואילו המילה "דיתבא על מעיינות ובארות" משמעותה: ישוב העיר, וסיפוק מי העיר, כי המעיינות ובארות המים המספקים מים לעיר, מאפשרים את ישוב העיר, וללא המים יתבטל הישוב. לאור דבריו יש לפרש, שיש שתי משמעויות גם למילים - "דיתבא על נהר": אם הנהר אינו מספק את צורכי העיר, אך נמצא בעיבורה של עיר, הרי הנהר עובר ממש בתוך העיר, ולכן המילה "דיתבא" מתפרשת - מקום ישיבת העיר, כשם שכותבים על עיר היושבת על הים "דיתבא על ים", אע"פ שהים אינו מספק את צורכי העיר. אך כאשר הנהר נמצא מחוץ לעיבור העיר, המילה "דיתבא" מתפרשת – ישוב וקיום העיר על ידי סיפוק המים, כי ע"י המים מתאפשר ישוב וקיום העיר. עם זאת הנהר צריך להיות בתחומה של עיר, כי נהר המרוחק מהעיר, אינו מהווה סימן היכר לעיר זו דווקא, ואינו מבדיל בין עיר זו, לבין עיר אחרת באותו השם. בעל גט פשוט כתב גם בספרו שו"ת מהר"ם חביב (סימן מא) ביאור דומה על משמעות "דיתבא" ביחס למעיינות: #"אשר על כן, לא יכתוב רק "במתא שכם דיתבא על מי מעינות", אי נמי "במתא שכם דממי מעינות מסתפקא", ושני נוסחים הנזכרים כשרים – או שיכתוב "דיתבא על מי מעינות", או שיכתוב "וממי מעינות מסתפקא". דתיבת "דיתבא" פירושה ישובה וסיפוקה. על פי מדידות מדויקות שנעשו לפי בקשתי, התברר, שהמרחק בין גבול העירוב העיר, לבין הנחל הוא - 800 מטר בקו אווירי, ואם כן הנחל נמצא מחוץ לעיבורה של העיר, דהיינו מחוץ לשבעים אמה ושיריים, ולפי דברי הרמ"א שהובאו לעיל נפסק, שאין כותבים בגט את הנהר הנמצא מחוץ לעיבורה של עיר, אלא אם כן כל תשמישי העיר הם ממנו. לאור זאת הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א (ונשיא ביה"ד הגדול לשעבר), הבהיר בתשובה שכתב אלי, שאין לכתוב בגט נהר שאין בני העיר משתמשים בו, אלא רק בשימוש שולי. להלן חלק מדבריו: #"אלא דצ"ב בירור במה שכב' כתב, שהמעיין בדברי הב"ש בשם המהר"ם יראה, שבפשטות הדברים, שבנהר אפילו לא משתמשים בו כלל, כותבים אותו בגט, אבל כ"ז דוקא אך ורק שהנהר בתוך העיבור, אבל אם הוא מחוץ לעיבור אע"פ שהוא בתוך התחום, אם אין משתמשים בו, או אפילו משתמשים בו קצת, לא חשיב שימוש כדי שיהיה חשוב להזכירו, וא"כ בנ"ד שנחל עמוד אע"פ שכב' העלה בשם ארץ חיים סתהון דחשיב בתוך התחום, מדין מקדרין בהרים, אבל מ"מ ודאי דלא חשיב בתוך העיבור, כדי שיהיה חשוב להזכירו בגט". עולה מדבריו, שאין לציין את הנהר בגט, כי רק כאשר הנהר עובר בתוך עיבורה של עיר, יש לציין אותו בגט לדעת מהר"ם אפילו אם לא משתמשים בו כלל (ראה ב"ש, קכח, יד). אבל נהר העובר מחוץ לעיבורה של עיר, דהיינו במרחק יותר משבעים אמה ושיריים, אין לכתוב אותו בגט, אלא אם כן בני העיר "מספקים מהם כל תשמישים", כמבואר בדברי הרמ"א, הנ"ל. גם לפי דעתו של הגר"ע בצרי שליט"א, יש לבטל את כתיבת הנהר בגט בצפת, ובתשובתו אלי צירף גם את חוו"ד בנו – הרה"ג משה בצרי שליט"א, שכתב לעיין בדברי גט פשוט (סי' קכח, ס"ק מג). שם הובאה מחלוקת הפוסקים, על נהר הנמצא מחוץ לעיבורה של עיר, ומשתמשים בו למשרה ולכביסה: לדעת הרד"ך יש לכתוב את הנהר בגט, ואילו לדעת מהר"י איסרלין [תרומת הדשן סי' קמב] אין כותבים את הנהר בגט, אלא אם כן הנהר מספק את כל תשמישי העיר. להלכה פסק גט פשוט: #"אם נראה מתוך העיר, והוא חוץ לעיבור העיר תוך התחום, אע"ג דאין מסתפקין ממנו רק לצורך בית השלחין, כותבין אותו. וכן המנהג פה עיה"ק ת"ו דכותבין דיתבא על מי שלח, והוא חוץ לעיבור העיר תוך התחום, ואין מספקין ממנו רק לבית השלחין של ירקות וכותבין אותו לכתחילה." עולה מדבריו, שאם הנהר נמצא מחוץ לעיבורה של עיר, ואינו משמש לכל הפחות להשקאת בית השלחין של ירקות, אין לכתוב את הנהר בגט. יש לציין שבזמנו של בעל גט פשוט, נחל השילוח היה מחוץ לעיבורה של עיר, אבל בימינו נחל השילוח נמצא בתוך עיבורה של העיר ירושלים, ולכן אע"פ שאין משתמשים בימינו בנחל השילוח לצרכי העיר, יש לכתוב גם בזמננו בגט בירושלים: "דיתבא על מי שלח". לעומת זאת נחל עמוד אמנם נמצא בתוך התחום, עם זאת אינו משמש בימינו לא להשקאת שדות העיר, ולא לשתיית בני העיר צפת, ולא לכביסה, ואין לכתוב אותו בגט, רק אילו היה עובר בעיבורה של עיר. אך מאחר שהנהר נמצא מחוץ לעיבורה של עיר, לכן לכל הדעות יש להשמיט את כתיבת הנחל בגיטין בצפת. כמו כן אין לכתוב בגט "ומימי מעיינות מסתפקא", כיון שבזמננו העיר חדלה להסתפק ממימי מעיינות. ה. מעיינות ובארות הנמצאים מחוץ לתחום עד כה עסקנו בדין נהר הנמצא מחוץ לתחום, ויש לברר מהו דין מעיין או באר הנמצא מחוץ לתחום, כי כאמור לעיל, הבארות באזור מעיינות עינן מרוחקים מדרומה של צפת 23 ק"מ בדרך הכביש. בשו"ת מהרי"ק (סימן קו) נפסק, על מעיין הרחוק מהעיר: #"ועל דבר המעין שהוא רחוק מהעיר יותר משני מילין, ואין קרוב יותר מזה, וכל העיר מליאה בארות בארות, הלא דבר פשוט הוא שאין לכתוב בארות ולא מעיינות, ואם יכתבו בו מעיינות, הוה הגט פסול לדברי פוסקים גדולים, ולא מצאתי יותר". בית יוסף (אהע"ז, סי' קכח, ס"ק ה) הביא את תשובת המהרי"ק : "ונראה לי שמה שכתב שאין לכתוב, טעות סופר הוא, ויש להגיה שיש לכתוב בארות. ומכל מקום בטעם הפיסול סתם דבריו ולא פירש, אם הוא מפני שהמעין רחוק, אבל אם היה קרוב היה מכשיר, או אם הטעם מפני שרוב סיפוק העיר היה מהבארות, ואם כן אפילו היה המעין בתוך העיר היה פוסלו, או אם הטעם מפני שכתב מעינות לשון רבים ואינו אלא מעין". בית יוסף מסתפק מהי כוונת מהרי"ק, מאחר שקיימים שלוש אפשרויות בביאור דבריו: א. הגט פסול בגלל שהמעיין רחוק מן העיר. ב. הגט אינו נפסל, אם כתב בו מעיין הרחוק מהעיר, אבל מאחר שרוב סיפוק העיר הוא מהבארות; יש לכתוב בארות ולא מעיינות. ג. הגט פסול, משום שנכתב בו "מעיינות" - בלשון רבים, בעוד שעל יד העיר יש רק מעיין אחד! יש להקשות על דברי בית יוסף: לעיל (ג) הובאו דבריו בסימן קכח, שפסק שאין לכתוב בגט נהר הנמצא מחוץ לתחום, ואילו בדברי המהרי"ק בית יוסף מסתפק, האם מעיין שהוא מחוץ לתחום יש לכתוב אותו בגט! בפשטות יש לומר, שבית יוסף מסתפק רק בכוונת מהרי"ק; אך להלכה בית יוסף פוסק, שאין לכתוב בגט מעיינות ובארות המרוחקים מהעיר יותר מתחום שבת, כשם שאין לכתוב נהר הנמצא מחוץ לתחום. אך חזו"א (אהע"ז, סי' צ', ס"ק יב) מפרש, שיתכן שבית יוסף הסתפק שמא יש לחלק בין נהר לבין מעיין: #"ואפשר דמעין עדיף, שאינו מסמן שהעיר סמוכה לו, אלא שסיפוק העיר ממי מעין, ואפילו חוץ לתחום נמי, ואפשר שזהו ספקו של הב"י." ספקו הוא, משום שכאשר מציינים נהר בגט, כותבים: "דעל נהר...יתבא" דהיינו מקום ישיבת העיר, וחוץ לחתום אינו מקום מושב העיר. לעומת זאת במעיינות רגילים לכתוב בגט: "ממימי מעינות מסתפקא" – דהיינו סיפוק המים לעיר, ושמא גם אם סיפוקי העיר נמצאים מחוץ לתחום העיר, יש לכתוב אותם בגט. אבל לעיל (ד) הובאו דברי הרמ"א (סי' קכח, ד) שפסק: #"ואפילו הוא [הנהר] תוך התחום, חוץ לעיבור העיר, אין כותבין, אלא אם כן כל תשמישי העיר ממנו". בבית שמואל (שם, ס"ק יד) מדייק מדברי הרמ"א: #"משמע תוך העיבור כותבים אפי' אם קצת תשמישו ממנו". לעיל התבאר החילוק בין נהר שבתוך העיבור, לבין נהר שמחוץ לעיבור, על פי דרכו של גט פשוט (קכח, ס"ק, מח): יש שתי משמעויות למילים - "דיתבא על נהר": אם הנהר אינו מספק את צורכי העיר, אך נמצא בעיבורה של עיר, המילה "דיתבא" מתפרשת - מקום ישיבת העיר. אך אם הנהר אינו בעיבורה של העיר, המילה "דיתבא" מתפרשת – ישוב וקיום העיר על ידי סיפוק המים. כי ע"י המים מתאפשר ישוב וקיום העיר, אך בתנאי שהנהר יהיה בתחומה של עיר. עולה מכאן, שגם בכתיבת נהר הנמצא מחוץ לעיבור העיר, אין משמעות "דיתבא" - מקום ישיבת העיר, אלא - ישוב וקיום העיר על ידי סיפוק המים, ופסקו ב"י ורמ"א שאין לציין בגט את הנהר, אלא רק אם הנהר בתוך התחום, כי אם הנהר מרוחק מהעיר, הוא אינו מהווה סימן המבדיל בין עיר זו, לבין עיר אחרת באותו השם. אם כן גם מעיין הנמצא מחוץ לתחום אין לציין אותו בגט, כי מעיין המרוחק מהעיר אינו מהווה סימן היכר המבדיל בין עיר זו, לבין עיר אחרת באותו השם. גם בסדר הגט של מהר"ם יוזפש (סי' קיג) פסק, שמעיינות ובארות שהם מחוץ לתחום, דינם כדין הנהר שאין כותבים אותם בגט: #"אם יש סמוך לעיר בארות שהם ע"י חפירה והם נובעים, אם הם חוץ לתחום העיר אין כותבים אותם כלל". בביאורו בברכת המים (שם, ס"ק ג) ביאר את יסוד ההלכה: #"ומה שכתבתי אם הם חוץ לתחום וכו', אף על פי שלא מצאתי כן בהדיא, מכל מקום נראה כן בפשיטות דלא עדיפי בזה מנהרות דחשיבי יותר". כוונתו היא, ללמוד בקל וחומר: אם הנהרות שהם חשובים יותר בגלל גודלם, אין כותבים אותם בגט, אם הם חוץ לתחום; קל וחומר שהבארות שהם פחות חשובים, שאין כותבים אותם בגט, אם הם חוץ לחתום. כך גם פסק שם בסי' קיד לגבי מעיינות: #"אם יש סמוך לעיר מעינות הנובעים מעצמם... ונמשך מהם בריכה, של מים, אם הבריכה חוץ לתחום העיר אין כותבים אותה כלל, ואם הוא תוך התחום, אם מסתפקין ממנו כל תשמישים הנזכרים גבי נהרות, כותבים אותם". בסעיף זה, מדובר שאמנם מקור המעיין נמצא מחוץ לתחום, אבל הבריכה נמצאת בתוך התחום, ויש לציין את מי הבריכה בגט, כי מאחר שמי הבריכה, מחוברים למעיין בזרימה קבועה, גם מי הבריכה נקראים בשם "מי מעיינות". גם לדעת שער המפקד (הלכות גיטין, עמ' צ) שיובאו דבריו להלן (ז) אין לכתוב בגט מעיין הנמצא מחוץ לתחום, ולדעתו גם אם הבריכה הנמשכת מהמעיין נמצאת בתוך התחום, אין לכתוב אותה בגט, שלא כדעת מהר"ם יוזפש! אבל גם לפי מהר"ם יוזפוש אם המעיין נמצא מחוץ לתחום, והמים מגיעים לעיר ישירות ללא בריכה בתוך התחום, אין לציין את המעיין בגט. עולה מדבריהם שדין המעיין כדין הנהר הנמצא מחוץ לתחום, שאין כותבים אותו בגט. אמנם לעיל (ג) התבאר, שבצפת נהגו מקדמת דנא לסמוך על דעת כל בו ועוד כמה מגדולי הפוסקים, לכתוב בגט נהר הנמצא מחוץ לתחום, ולכן גם בתקופה שהעיר היתה רחוקה מהנהר יותר מאלפיים אמה, נהגו לכתוב בגט בצפת "דעל נהר דולבאי יתבא"! אך מאחר שבארות המים באזור מעיינות עינן, מרוחקים 23 ק"מ מצפת, אין לכתוב בגט "ומימי בארות מסתפקא", משום שגם לדעת כל בו וסיעתו, המכשירים לכתוב בגט נהר הנמצא מחוץ לתחום; היינו דווקא נהר הנמצא במרחק הליכה סביר מהעיר, מה שאין כן נהר הנמצא במרחק גדול מאד מהעיר, הדורש הליכה מרובה. כי כל בו (סי' ע) נימק את שיטתו, מדוע יש לכתוב בגט נהר הנמצא מחוץ לתחום: "כיון שמוליכין שם הסוסים וללבן הבגדים כיון שספוק העיר מהן". מאחר שכתב: "שמוליכים לשם הסוסים וללבן הבגדים", צריך שהמרחק מהעיר למעיין או לבאר יהיה מרחק סביר, כדי שתושבי העיר יוכלו מידי יום ביומו, להוליך את הסוסים הצמאים למקורות המים, או "ללבן הבגדים". גם מהר"י מרגלית (סדר הגט, סי' יט, י, הוצאת מכון ירושלים) כתב: #"דיתבא על נהר טשעכובקא - להכי כותבין: דיתבא [על נהר טשעכובקא] ולא כותבין: על נהר טשעכובקא, משום דיתבא משמע סמוך אצל הנהר ממש... כלומר סמוך לעיר ומסתפקין ממנו, ואפילו אם המים רחוק מהעיר יותר מתחום שבת, כיון שמוליכים שם הבגדים לכבס, או לשתות, כותבין שם אותו מים תוך הגט". לכאורה הרישא של דבריו סותרת לסיפא: ברישא כתב: "משום דיתבא משמע סמוך אצל הנהר ממש", ואילו בסיפא כתב: "ואפילו אם המים רחוק מהעיר "יותר מתחום שבת"! אך אין סתירה בדבריו: לדעתו יש לכתוב בגט "דיתבא על הנהר", בתנאי שהנהר מספק את הצרכים החיוניים, הנדרשים לתושבי העיר מידי יום ביומו, כמבואר בדבריו: "כיון שמוליכים שם הבגדים לכבס, או לשתות". לכן צריך שהנהר יהיה קרוב לעיר, אפילו מחוץ לתחום, ובלבד שההליכה אליו לא תהיה כרוכה בטירחה מרובה, כגון מרחק של שעת הליכה מהעיר לנהר, או מעט יותר, ובמרחק זה העיר נחשבת: "סמוך אצל הנהר ממש". לעומת זאת נהר מרוחק יותר, שבני העיר מתקשים להגיע אליו מידי יום ביומו, לצורך תשמישים חיוניים ותדירים, אינו מתייחס לעיר, ואין מציינים אותו בגט. כך גם מתבארים דברי מהר"י מרגלית שם, בסעיף יא: #"הא דכתבינן: ועל מי מעינות, ולא כתבינן: ועל מעינות, דמי משמע דמסתפקין ממים שלו כדפרישית לעיל, אפילו המים רחוקים מן העיר, הואיל ומסתפקין מהן, כותבין אותו בגט". מהר"י מרגלית כתב - "כדפרישית לעיל, אפילו המים רחוקים מן העיר". כוונתו היא, שלעיל (שם, סעיף י) כתב, שגם אם הנהר רחוק מחוץ לתחום, אך עם זאת יש צורך שהמרחק לא יהיה גדול, אלא "סמוך אצל הנהר ממש", שניתן להגיע לנהר בזמן קצר לנהר, ולהשתמש בו שימושים תדירים חיוניים בכל יום. מאחר שמקורות המים של צפת, מגיעים מקידוחים בתחתית מעיינות עינן, הנמצאים במרחק של כ- 23 ק"מ בדרך הכביש; הרי שאפילו לדעת כל בו וסיעתו אין לכתוב את מקורות המים המרוחקים במרחק גדול מהעיר. ו. מים המוזרמים לעיר ממרחק גדול בצינורות תת - קרקעיים בנוסף למרחק הגדול שבין צפת לבין מקורות המים שלה; הפוסקים נחלקו בשאלה, האם לכתוב בגט מקורות מים המגיעים לעיר בצינורות: גט פשוט (קכח, נב) הביא את תשובת מהר"ם מינץ שהסתפק כיצד לכתוב בגט נהר שמימיו מוזרמים לעיר בצינורות: #"כתב מהר"ם מינץ בתשובה סימן ס"ח על דבר נהר קיר קבך שחיברו אותו לעיר, ועשו באר עם קנים [צינורות]... כי שמעתי מהגאון מוהרר"ז ז"ל, דלא נשמע מעולם שניתן שום גט בעיר אופנייהם. ואמר הוא ז"ל דטעמא הוי, משום דמסופקים היו הקדמונים איך לכתוב בארות, או מעיינות, מאחר דהבאר בא לעיר ע"י צינורות לא הסכימו איך לכתוב עכ"ל. אך לדעת גט פשוט (שם) יש לכתוב את מקור המים גם הוא מוזרם לעיר בצינורות: #"ולע"ד יראה אם המשיכו מים מן הנהר ע"י צינורות תוך העיר, יכתבו דיתבא על נהר פלוני. ואם המשיכו המים מן מעינות, יכתבו דיתבא על מי מעיינות, דהכל הולך אחר עיקר מוצא המים, אם נהר נהר, אם מעין מעין. וה"ה נמי לעניין בארות ובורות שדולין מהם מים ע"י כלי חרס הרבה שקורין בערבי נעורה ושופכים את המים לתוך שוקת, ומן השוקת יוצאים המים ע"י צנורות תוך העיר, שכותבים עיקר מוצא המים, אם בארות בארות, אם בורות בורות". אם כן לדעת גט פשוט יש לכתוב את מקור המים המגיעים לעיר בצינורות. אך בישועות יעקב (אהע"ז סי' קכח, ח) חלק על גט פשוט ופסק כדעת מהר"ם מינץ, וביאר מהו חסרונם של מים המגיעים בצינורות לעיר: #"וכתב בספר גט פשוט [קכח, נב] דאם המשיכו מן הנהר לעיר ע"י צינורות, כתב בספר מהר"ם מינץ [סי' סח] דאין לכתוב גט בעיר הזאת, דאין ידוע איך להתנהג בעסק כתיבת הנהר. והג"פ הסכים דהעיקר הולך אחר מקום ביאת המים, אם בא מן הנהר, כותבין שם הנהר. ואם בא מן המעיינות כותבים שם מעיינות. #ואני אומר דברי מהר"ם מינץ נכונים מאד בטעמן, דכיון דמשום חשש לעז קאתינן עלה, א"כ הרואה מים הבאים מן הצנורות, מי יודע מאיזה מקום בא, אם מן הנהר, אם מן המעיין. ואף אם נסכים לדעת הג"ה, נלע"ד ברור, דאם הנהר הוא חוץ לתחום ונמשך לעיר ע"י צנורות, בזה ודאי אי אפשר לכתוב שם הנהר". מדברי ישועות יעקב נראה שהחסרון של מי צינורות הוא, משום שהצינורות אינם גלויים לעין, אלא הם תת – קרקעיים, כי "מי יודע מאיזה מקום בא, אם מן הנהר, אם מן המעיין", אפילו אם מקור המים נמצא בתוך התחום. עוד מבואר בדבריו שאם מקורות המים המוזרמים בצינורות נמצאים מחוץ לתחום, הדין פשוט לדעתו שאין לכתוב את מקורות המים בגט. גם לדעת גט פשוט אין לכתוב בגט, את מקורות המים שמחוץ לתחום, כמבואר בדבריו במקום אחר (ס"ק, מ) שיש לפסוק כדעת בית יוסף, שאין לכתוב בגט נהר הנמצא מחוץ לתחום! שער המפקד (הלכות גיטין, עמ' צ) הביא את דברי גט פשוט בסעיף אחר (סי' קכח, ס"ק נג). שם דן על מקורות המים של ירושלים המגיעים ממעין עין עיטם, שיש לו "ברכות גדולות". גט פשוט הקשה: מדוע אין כותבים בירושלים "דיתבא על מי מעיינות"? אחת התשובות היא: "משום דמספקא להו אם יכתבו מעין בלשון יחיד, דשורש המעין הוא אחד [דהיינו בעין עיטם] או יכתבו מעיינות בלשון רבים, כיון דמחלקים המים תוך ירושלים לב' וג' מעיינות". שער המפקד הקשה על דברי גט פשוט: "לא זכיתי להבין ד"ק, שהלא מר ניהו גופיה כתב, שעין עיטם רחוק מירושלים כשלש וארבע שעות, והמים נמשכים מתחת לארץ בצינור וכו', ונמצא שהמעיין הוא רחוק מתחומה ועיבורה של עיר, ובכה"ג הרי כתב הרמ"א בסעיף ד' משם תשובת הרשב"א, והביאה מרן בב"י דיש פוסלים את הגט אפילו בדיעבד, אם כתב נהר כזה שהוא רחוק". לדעת שער המפקד יש לציין בגט רק את המקור הראשי של המעיין, ובתנאי שהמקור הראשי נמצא בתוך התחום. אמנם לעיל הובאו דברי מהר"ם ר' יוזפש (סי' קיד) שבריכה הנמצאת בתוך התחום, הנמשכת מהמעיין שנמצא מחוץ לתחום, יש לכתוב בגט את המעיין, אע"פ שהמקור הראשי שלו נמצא מחוץ לתחום! אך לפי שער המפקד אין לכתוב את הבריכה, מאחר שהמקור הראשי של המעיין נמצא מחוץ לתחום. בהמשך דבריו ביאר שער המפקד, שיש חסרון נוסף בציון המעיינות בירושלים: #"ועוד שהרי אינו נראה כלל, כי הצינור המובא בו המים הוא טמון בקרקע...וכיצד נכתוב בגט מעיינות, ואינן נראים ולא קרובים?". שער המפקד פוסק כדעת ישועות יעקב שהובאו דבריו לעיל, שמים המוזרמים בצינורות תת קרקעיים, אין מציינים אותם בגט, כיון שאינם גלויים. לכן פסק, שאין לכתוב את עין עיטם בגט בירושלים בגלל שיש תרתי לריעותא: א. בגלל המרחק הגדול בין המעיינות לבין ירושלים: "כשלש וארבע שעות", ומכאן גם מקור נוסף המחזק את המסקנה שנכתבה לעיל, שאין לציין בגט מקורות מים המרוחקים מהעיר במרחק בלתי סביר, כגון מהלך של יותר משעה. ב. מקורות המים אינם גלויים, אלא זורמים בצינורות מתחת לאדמה. עם זאת מצינו פוסקים אחרים, שפסקו בשעת הצורך לכתוב בגט את מקור המים, אפילו אם יש לו תרתי לריעותא: א. מקור המים מרוחק חוץ לתחום. ב. המים מוזרמים לעיר בצינורות: בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' צא) הכשיר בשעת הדחק, לכתוב בגט את הנהר שמימיו מוזרמים ממרחקים בצינורות לעיר: #"פה עיר מנשסתר מצאתי נהוג לכתוב בגיטין הנכתבים פה, מנשעסטער וכו' דיתבא על נהר ערוועלל ועל נהר ערק ועל נהר מעדלאק ועל מי סילונות, דרשתי וחקרתי אם יש בכתובים מהרבנים הקודמים איזה בירור על הא דכותבין ועל מי סילונות אשר לא מצינו כעין זה בשאר דוכתי...ואמרתי לברר הדברים מעצמי, הנה ספוקי העיר המה ממי גשמים הנמשכים ע"י סילונות, ומקום אסיפתם היא מחוץ לעיר הרבה... ודומה למש"כ המהר"ם מינץ בתשו' (הובא בג"פ שם אות נ"ב), על דבר נהר קיר בך שחברו לעיר, ועשו באר עם קנים...דלא נשמע מעולם שום גט בעיר אופנהיים....משום דמסופקים היו הקדמונים, איך לכתוב בארות או מעינות, מאחר דהבאר בא לעיר ע"י צנורות...ואף שכתב ע"ז הג"פ [הגט פשוט]...אם המשיכו מים מן הנהר יכתבו דיתבא על נהר פלוני, ואם המשיכו מים מן מעינות, יכתבו דיתבא על מעינות, דהכל הולך אחר עיקר ומוצא המים, אם נהר נהר ואם מעין מעין.... מ"מ נראה דכ"ז [שכתב גט פשוט, שאם הסילונות ממשיכים מים מן המעין כותבים מעיינות] אם מוצא המים המה בתוך תחומי העיר, דאל"כ לא עדיף מנהר שהוא חוץ לתחום העיר, דאין לכותבו כלל אפילו מסתפקים ממנו וכמ"ש הרשב"א, ופסק כן הרמ"א (בסעיף ד') עיין שם". מבואר בדבריו, שגם לדעת גט פשוט המכשיר לכתוב בגט מקור מים המוזרם לעיר בצינורות; היינו דווקא כאשר מקור המים נמצא בתוך תחום העיר, אבל אם מקורות המים נמצאים מחוץ לתחום העיר, אין לכתוב אותם בגט. אך בסיום תשובתו פסק, שבשעת הדחק יש "לכתוב ועל מי סילונות" אע"פ שמי הבארות מרוחקים מחוץ לתחום, ונימוקו הוא: #"ושלא לגרש כלל בעיר גדולה כזו הוי מקום דחק גדול, וע"כ הסכימו לכתוב ועל מי סילונות". נימוקו מבואר בתשובתו, משום שאין בי"ד אחר קרוב לעיר, ואם לא יסדרו גט בעיר זו ויצטרכו לנדוד לעיר אחרת לסדר גט, יצא מכשול ועיגון, ושעת הדחק נחשבת כמצב של דיעבד, כיון שאי אפשר לסדר גט בענין אחר. גם בתשובת משיב דבר (ח"ד, סי' נז) פסק להכשיר לכתוב בגט, מקור מים שמימיו מוזרמים לעיר בצינורות ממרחק גדול: #"וע"ד ששאל בכתיבת גיטין, שהיה מלפנים תשמישי העיר מבארות, והיו כותבין מתא דיתבא על כיף ימא ועל מי בארות; ועתה זה שנים אשר נעשה המשכת מי נהר נעסטער ע"י צינורות, ונסתמו כל הבארות ואף מיעוטי דמיעוטי אין משתמשין ממי בארות....איך לכתוב מכאן ולהבא, שהרי א"א לכתוב דיתבא על נהר נעסטער, שהרי היא הרבה חוץ לתחום". הנצי"ב בתשובתו הביא את הגהת מרדכי גיטין (פ"ו) שכתב בשם ר"י מפריש: "ועיר שאין בה מים כי אם אסיפת מים ולפעמים ייבשו, ואין שותין כי אם מאותם מים שנאספין לפעמים. יכתוב גם העיר הסמוכה לה ומימיה". בהמשך כתב הנצי"ב: #"אמנם לכתחלה יש לכתוב דיתבא על כיף ימא, ועל מים הנמשכין מנהר נעסטער, שהרי מבואר במש"כ הגהת מרדכי הנ"ל, דבעיר שאין בה מים כלל ושותין רק ממי העיר הסמוכה לה דצריך לכתוב הסמוכה לעיר פלונית, דיתבא על נהר פלוני .... וה"נ בנ"ד יש לכתוב: דיתבא על מים הנמשכין מנהר נעסטער". מבואר בדברי הנצי"ב, שיש לכתוב בגט את הנהר של עיר אחרת, אע"פ שיש תרתי לריעותא: מי הנהר רחוקים הרבה יותר מתחום שבת. ב. המים אינם נראים, אלא זורמים בצינורות מתחת לאדמה. יש לבאר את דבריו, שמאחר שלא היה שם בי"ד אחר קרוב לעיר, לכן הסתמך בשעת הדחק על שיטת המכשירים את הגט בדיעבד, כיון שאם לא יסדרו גט בעיר זו ויצטרכו לנדוד לעיר אחרת לסדר גט, יצא מכשול ועיגון, וכדברי מנחת יצחק. אך קשה על דברי משיב דבר ומנחת יצחק: התבאר לעיל (פרק ו) שאפילו לדעת כל בו המכשיר לכתוב בגט נהר שמחוץ לתחום, נימוקו הוא בגלל "שמוליכים לשם הסוסים וללבן הבגדים", ולכן צריך שהמרחק בין העיר לבין המעיין או הבאר, יהיה מרחק סביר, כדי שתושבי העיר יוכלו מידי יום ביומו, להוליך את הסוסים הצמאים למקורות המים, או "ללבן הבגדים". אבל כאשר יש מרחק גדול כל כך שאינו מאפשר להוליך מידי יום ביומו את הסוסים הצמאים מהעיר למקורות המים, או "ללבן הבגדים", אין כותבים את מקור המים בגט. כך גם עולה מדברי מהר"י מרגלית בעל סדר הגט, שהובאו דבריו לעיל (שם). ועוד: מבואר בשער המפקד ובישועות יעקב, שאין לכתוב בגט את מקורות המים שיש להם תרתי לריעותא: א. המים מגיעים ממרחק גדול ב. המים מוזרמים בצינורות. לכן בשאלת כתיבת הגט במרחקים גדולים בין העיר לבין מקורות המים שנידונה במשיב דבר ובמנחת יצחק, הדין נותן שיש להשמיט את שם הנהר מהגט. אמנם בתשובת מנחת יצחק חשש שאם לא יכתבו את מי הבארות בגט, ימנעו מלגרש בעיר הזו, ולכן נחשב ל"מקום דחק גדול, וע"כ הסכימו לכתוב ועל מי סילונות"! אך דבריו צריכים עיון, כי מאחר שבעירו ציינו את מיקום העיר בין שלוש נהרות, א"כ יש בגט שלושה סימנים, ואין צורך בסימן נוסף, ולכן יש להשמיט מהגט את מי הבארות המרוחקים מהעיר! גם תשובת הנצי"ב צריכה עיון: תשובתו עוסקת בעיר שכתבו בה בתחילה שני סימנים בגט: "על כיף ימא", ו"מי בארות", ואח"כ מי הבארות התייבשו ברובם, ומאחר שלא נמצא סימן שני בעיר זו, הוסיפו סימן שני: "ועל מים הנמשכין מנהר נעסטער". אם כן קשה: מדוע כתבו בעירו בגט "נהר נעסטער"? הרי הנהר מרוחק מהעיר, וכאשר אין סימן שני בתוך תחום העיר, די לכתוב סימן אחד ("דעל כיף ימא יתבא") כמבואר בבית שמואל (סימן קכח, ס"ק יח): #"כתב בדרכי משה: נשתרבב המנהג לכתוב בגט ב' נהרות דתו ליכא חשש דמתרמי עוד עיר אחרת עם ב' נהרות נקראים כן. מיהו במקום דליכא ב' נהרות ואיכא למיחש לעיגון או בדיעבד אין לחוש". בבית מאיר (סי' קכח, ס"ק ד) הגדיר מהי שעת הדחק: #"ואני מעיד שראיתי מסדרי גיטין בכל יום בק"ק ליסא ואין שם שום נהר כ"א מי מעינות, ובלי ספק משום דכל שעת הדחק כדיעבד ואם בקהילה תמיד יצטרכו ללכת אל עיר אחרת לסדר גיטין אין לך שעת הדחק גדול מזה וגם לפעמים יתרמי ע"י זה עיגון והוי כדיעבד גמור". גם גט מקושר (ר' אריה ליב צונץ, אות קח, והובאו דבריו גם בפתחי תשובה, סי' קכח, ס"ק לג) הביא את דברי בית מאיר הנ"ל, וכתב שיש להקל לסדר גט בעיר שיש לה סימן אחד בלבד. בסדר הגט למהר"ם יוזפש (ס"ק קיא) פסק שניתן לכתוב גט אפילו ללא ציון הנהר או כל סימן אחר, אם הנהר נמצא מחוץ לתחום: #"אם יש נהר סמוך לעיר חוץ לתחום, אין לכתוב אותו כלל אפילו בני העיר מסתפקין ממנו...ומ"מ כותבין שם גט". ובביאור דבריו כתב בספר ברכת המים (ס"ק ד): #"ומה שכתבתי ומ"מ כותבין שם גט, כן כתבתי לאפוקי ממה דמרגלא בפומי דאינשי, דעיר שאין שם נהר אין כותבים שם גט, כי מסתימת דברי הפוסקים משמע דליכא קפידא בזה. וביותר משמע כן ממה שכתב הגהות מיימוניות פ"ד בשם סמ"ק והביאם הב"י והדרכי משה וכ"כ השו"ע ור' מרדכי יפה (סעיף ד') דעיר שאין בה אלא בורות ואגמים לא יזכירם כלל וכו' משמע דמ"מ כותבים שם גט אעפ"י שאין כותבים בגט נהר או שום סימן". מבואר בדבריו שבעיר שהנהר רחוק מהעיר, יש לכתוב גט בעיר זו ללא ציון הנהר, וכל שכן כאשר הנהר נמצא במרחק רב מן העיר. אמנם הובאה לעיל תשובת מהר"ם מינץ, שבעיר אופנהיים נמנעו לכתוב גט בגלל הספק, שלא כדברי מהר"ם יוזפש! אבל מהר"ם יוזפש מסתמך על הסמ"ק שהובא בהגהות מיימוניות, ועל ההלכה בשולחן ערוך, ועל דרכי משה והלבוש, שהכשירו לכתוב גט ללא ציון הנהר, אם הנהר מחוץ לתחום. ועוד: דברי מהר"ם מינץ נאמרו בעיר אופנהיים שהיא סמוכה לעיר אחרת בתוך התחום, והספק היה רק בגלל שהצינורות אינם גלויים לעין, כמבואר בישועות יעקב. לכן נמנעו בעיר אופנהיים לסדר גיטין, כיון שאפשר ללא טורח גדול לסדר גט מהודר יותר עם כל הדקדוקים בעיר הסמוכה. לכן אין ללמוד מדברי מהר"ם מינץ, שיש להימנע מכתיבת גט, גם על עיר שאין בי"ד אחר סמוך לעיר, ואין בעיר מקור מים בתוך התחום, כי אם בגלל ההידורים ימנעו מלתת גט בעיר זו, יש חשש עיגון, ולכן יש לכתוב שם את הגט, ללא כתיבת הנהר שהוא מחוץ לתחום, כמבואר במהר"ם יוזפש. גם בצפת שמקורות המים שלה מרוחקים, אין צורך להיכנס לפרצה דחוקה מאד, ולכתוב בגט מי בארות המרוחקים מהעיר, שהרי יש לצפת סימן ברור הנזכר במשנה שביעית: "גליל העליון", ולכן יש דרך להכשיר את הגט לכתחילה בצפת, ולכתוב בגט: "צפת שבגליל העליון", כפי שיתבאר עוד להלן (ח). ועוד: המהרי"ק (סי' קו) קבע כלל יסודי בגיטין: #"ופשיטא ופשיטא שטוב לכנוס בספק חיסור, מלכנוס בספק שינוי, שבחסר כשר לכ"ע בדיעבד...ובשינוי יש פוסלין אפילו בדבר שאלו חסרו לא נפסל בכך". דברי המהרי"ק הובאו להלכה בבית יוסף (סי' קכח, ס"ק ז), וכן פסק הרמ"א סי' קכח, סעיף ז: #"וכן תמיד, יותר יש ליכנס לספק חסרון מלספק שנוי". כלל זה קיים גם בכל הספקות המתעוררים בכתיבת שמות בגיטין, שיש להעדיף להשמיט שם מסופק, מאשר לכתוב שם שיש בו ספק, כמבואר בדברי הרבה פוסקים (עה"ש, סי' קכט, ס"ק קטו; ושם ס"ק קיח; שו"ת צמח צדק אהע"ז סי' קפט; מכתם לדוד אהע"ז סי' ט; פעולת צדיק, ח"א, סי' קו; ובשו"ת באר משה סי' יג, שהביא עוד פוסקים שפסקו כנ"ל). לכן אין מקום להסתמך על דעת משיב דבר ומנחת יצחק להכשיר לכתוב לכתחילה מקורות מים המרוחקים מהעיר, אלא יש להשמיט בגט בצפת "וממימי בארות מסתפקא", כי כאמור לעיל עולה מדעת שאר הפוסקים, שאין לכתוב בגט מקורות מים המרוחקים מאד מהעיר, ועדיף "ליכנס לספק חסרון מלספק שנוי", כמבואר בדברי המהרי"ק ופסק הרמ"א. כאמור לעיל, הקידוחים של הבארות באזור מעיינות עינן נמצאים במרחק של 23 ק"מ מצפת, וההליכה עד הבארות ובחזרה מהם נמשכת יום תמים, מרחק זה אינו יכול להיחשב למרחק סביר מהעיר, ולכל הדעות אין לייחס את מקום ישיבת העיר ליד בארות אלו, ואינם יכולים להוות סימן היכר על מקומה של העיר צפת הרחוקה מהם. לכן לכל הדעות אין לכתוב בגט "וממימי בארות מסתפקא". ז. האם יש חשש לעז על גיטין הראשונים בהשמטת הנהר מהגט? א. דברי המהרי"ל על חשש לעז על גיטין הראשונים במאמר שכתבתי על כתיבת הנהר בגט בצפת, הובאו גם דברי המהרי"ל (סימן קד - קה) שפסק: #"עיר שנתוסף בה נהר, וקא חייש ללעז גיטין ראשונים, נראה דאין לחוש. וראיה מדגרסינן בשלהי במה מדליקין (שבת לו, א) ופרק לולב הגזול (סוכה לד, א -ב) בבל - בורסיף, בורסיף - בבל, למאי נפקא מינה? לגיטי נשים. ופירש רש"י בחד דוכתא (שם ד"ה לגיטי נשים) לענין שינה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה, וצריך לכתוב שם של עכשיו, אלמא דליכא לעז." מבואר בדבריו שאם נוצר שינוי עובדתי בנהר, שנוסף נהר חדש לעיר, יש צורך לציין בגט את שם הנהר החדש בגט, ואין לחשוש ללעז על הגיטין הראשונים. המהרי"ל מוכיח את דינו מדינה של בבל, שאחרי שהשתנה השם בבל לבורסיף, יש לשנות ולכתוב בגט את השם החדש של העיר: בורסיף. גם מהר"י מרגליות בסדר גט הקצר (סי' מג, ב, ב, הוצאת מכון ירושלים) פסק הלכה דומה לגבי עיר שנשתקע שמה, שיש לשנות את שם העיר בגט כדוגמת בבל בורסיף. דברי המהרי"ל שפסק שיש לשנות את כתיבת הנהר בגט, בהתאם למצב לשינוי העובדתי בנהר; הובאו להלכה בספרי גדולי הפוסקים דלהלן: בית יוסף (סימן קכח, ד, תשובות ב"י - דיני גיטין וגירושין סי' א); דרכי משה הארוך (סי' קכח, ד"ה "ואם יש בעיר"); גט פשוט (סי' קכח, ס"ק לט; ס"ק כו); מהרי"ט (אהע"ז, יא); לבוש (שם, ד, ה; וסימן קכח, ד, ה); ב"ש (קכח, ס"ק יז, ס"ק כו, ס"ק לט); ביאור הגר"א (סי' קכח, כט, וכן ס"ק לא); חידושי הגרשוני (שם, ז); נחלת שבעה (סי' מה, סעיף יז, ב); ישועות יעקב (אהע"ז, סי' לג); צמח צדק (אהע"ז, סי' רג); אבני נזר (אהע"ז סי' קמח); דברי חיים (ח"ב סי' קס); זכר יצחק (ח"א סי' כב); עזרת כהן (אהע"ז סי' עז); קול אליהו (ח"ב סי' כ); הר צבי (ח"ב סי' קכז, קכח). מדברי המהרי"ל והפוסקים הנ"ל, יש ללמוד, שכשם שאם נוסף מקור מים חדש לעיר, יש לציין את השינוי העובדתי בגט, ואין חוששים ללעז על גיטין הראשונים; כך גם הדין במצב הפוך - כאשר מקור המים של העיר התייבש, או שהפסיקו להזרים את מימיו לעיר; השינוי העובדתי במקור המים מחייב להשמיט את כתיבת הנהר בגט. לכן גם בצפת אחרי שהפסיקו להזרים מים מהנחל לעיר, אין לכתוב בגט "דעל נהר דולבאי יתבא", על פי דברי הרמ"א (סי' קכח, ד) שפסק על נהר הנמצא מחוץ לעיבור העיר, ואין העיר משתמשת בו, שיש להשמיטו מן הגט. ב. עדיפות לחשש לעז על גיטין אחרונים, לעומת גיטין הראשונים יש לברר מדוע אין לחשוש ללעז על גיטין ראשונים, בכתיבת נהר חדש שנוסף לעיר, כפי שהוכיח המהרי"ל מדברי הגמרא בשבת (לו, א, בבל בורסיף, בורסיף בבל)? בחידושי הגרשוני (סי' קכח, על סעיף ז) ביאר את דברי המהרי"ל: #"בנידון של מהר"י סגל [בתשובת המהרי"ל הנ"ל] אם באת לחוש ללעז על גיטין ראשונים, אתה מוציא לעז על גיטין דהאידנא שיאמרו מזויף מתוכו". כוונתו היא, שאם ימשיכו לכתוב בגט את השם הישן של הנהר, ללא ציון החידוש העובדתי של הנהר שנוסף לעיר, "אתה מוציא לעז על גיטין דהאידנא שיאמרו מזויף מתוכו". אמנם כתיבת הנהרות בגט אינה מעכבת, והיא רק מנהג לכתחילה, אבל הרמ"א קכח, ב, הביא שתי דעות על שינוי בגט בדבר שאינו מעכב, ומסקנתו היא שהגט כשר רק בשעת הדחק: #"ודכל דבר שאינו צריך לכתוב, אף אם שינה בו, כשר; ויש פוסלין, במקום הדחק יש להקל". גם בפתחי תשובה (שם, ס"ק, כג) במסקנתו פסק להכשיר גט ששינה בו את שם הנהר, רק בשעת הדחק - כשיש טורח להביא גט חדש מהבעל, אבל לכתחילה אין לגרש, כי יש לחשוש לדעת הפוסלים. נימוקם של הפוסלים מבואר בתה"ד (פסקים סי' קצז): #"דשינה, גרע משאם לא כתב כלל", וכוונתו היא, שכיון שנכתב בגט דבר שקר, דינו כדין "מזויף מתוכו". לכן ביאר חידושי הגרשוני את דברי המהרי"ל, שכתיבת דבר שאינה אמת בגט, גם בדבר שאינו מעכב בגט, הרי הגט נידון כגט "מזויף מתוכו", ולכתחילה יש לחשוש לדעת הפוסלים את הגט, בדבר שאינו מעכב בגט, והחשש ללעז על גיטין אחרונים, גובר על החשש ללעז על הגיטין הראשונים. גם בית יוסף (קכח, ו) כתב בשם מהרי"ק לחשוש לדעת הפוסלים את הגט, כששינה בגט בדבר שאינו מעכב, ואף הוא הגדיר את הגט "כמזויף מתוכו": #"מצאתי כתוב בקונדריסים בשם מהרי"ק וז"ל: הפוסקים האחרונים הסכימו שלא לכתוב כי אם רוב סיפוקי העיר, אם בארות אם מעיינות ...ואם היה כותב על מי בארות או על מי מעיינות, ולפי האמת לא תחשב יושבת על מי בארות או מי מעינות, כאשר אין מסתפקין מהם כי אם מיעוטא דמיעוטא, איכא למיחש לפסול הגט לדעת מקצת פוסקים דנראה כמזויף מתוכו שהרי בסיפוק תליא מילתא כמו שכתב המרדכי אם כן פשיטא שיש למנוע מלהכניס עצמו באותו ספק אלא יכתוב רוב הסיפוק ויניח המיעוט עכ"ל גם בתשובת המבי"ט (סי' רטו) הגדיר גט ששינה בו בדבר שאינו מעכב, כ"כמזויף מתוכו". להלן דבריו: #"והשתא ניתי לנידון דידן דכתב בטבריה שבגליל התחתון, והוא ידוע כי אינו מהגליל התחתון, כי אם מהעמק כמו ששנינו פ"ט בשביעית, ולהכי נראה דהוי כשינוי שם העיר, דכיון שידוע שטבריה הידועה אינו בגליל התחתון, הרי שינה שמה ואין במשמעות טבריה שבגליל התחתון - טבריה הידועה, ואלו היה כאלו לא נכתב שם העיר בגט. הרי בעל העיטור ואחרים שכתבו שאינו מעכב שלא כדעת הרשב"א ז"ל סימן אלף רי"ד וכן מ"מ פ"ג ,אבל מאחר שכתב טבריה שבגליל התחתון הרי שכתב ושינה בה ולכ"ע שינוי פוסל שם וכמזויף מתוכו, שהוא מזכיר שם עיר שאינה בעולם משום שהזכיר טבריה הידועה ואמר עליה שהיא בגליל התחתון ואינו כך". גם בנחלת שבעה (סימן מה, טז) כתב, שאם כתבו בגט נהר הנמצא מחוץ לתחום, הגט פסול, ונימוקו הוא: #"משום דיתבא בסמוך לו משמע, וזה שקר, שהרי היא חוץ לתחום, ויתבא בסמוך לו משמע, והוי כמזויף מתוכו." עולה מדברי הפוסקים הנ"ל שכתיבת דבר שקר בגט, הרי הוא כמזויף מתוכו, ולכן ביאר חידושי הגרשוני את דברי המהרי"ל להוסיף בגט את השינוי בשם הנהר, ולא לחשוש ללעז על הגיטין הראשונים, משום שאם לא יכתבו בגט את השינוי בשם הנהר, הגט יראה כמזויף מתוכו. גם כמה מגדולי הפוסקים פסקו, שיש לחשוש יותר ללעז שיצא על הגיטין שלנו, לעומת הלעז על הגיטין הראשונים: בתה"ד (רלב) כתב: #"שאלה: הא דקאמר תלמודא פ"ק דגיטין [דף ה ע"ב] וכ"ת אעביד לחומרא א"כ אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים. א"כ תקשה היכי נהגו האחרונים כמה חומרות בגיטין שלא נהגו בהן הראשונים?...והיה נראה לחלק, דכל היכא דמילתא דפשיטא הוא להתיר ובא אחד להחמיר ולעשות זהירות יתירתא, כה"ג אמרינן לא תעביד דא"כ אתה מוציא לעז. אבל היכא דאיכא ספיקא וצדדין שמן הדין ראוי להחמיר, מוטב יותר לעשות כדת וכתורה לגמרי, וניחוש לגיטין שלפנינו שלא יהא בהן ספק, משניחוש ללעז גיטין הראשונים. והכי אמרינן פ' המגרש [גיטין דף פה ע"ב] דאתקין רבא בגיטין מן יומא דנן ולעלם ומפרש התם מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ופרש"י התם אף על גב דקי"ל כר' יוסי מ"מ תקן כך כדי שיהא בהיתר גמור ושלא יוציא שום לעז על בת ישראל. הראשונים". הוכחה דומה מדברי רבא הובאה גם בתשובת מהרי"ט (ח"א, סי' פו): #"ויש לעמוד אהא דבפרק המגרש אמרינן אתקין רבא בגיטין מן יומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן ופרש"י אף על גב דקי"ל הלכה כרבי יוסי מ"מ תיקן כך כדי שיהא בהיתר גמור. ומאי שנא מהא דאמרינן נמצא מוציא לעז על גיטין הראשונות? נראה לדחות, דכיון דאיתא מאן דס"ל הכי דיש בדבר פיסול, איכא למיחש שמא איכא בי דינא דס"ל כדרבנן דרבי יוסי ויראו לעגנה, או שמא יבא ב"ד אחר ויסמוך על דברי הפוסל כהא דאמרינן בפ"ק דעדיות ולמה מזכירין דברי היחיד בין במרובין לבטלן שאם יראה הב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו וכו'. הילכך באיסור ערוה יפה לכתוב בהכשר אליבא דכ"ע .אבל היכא דאין חשש פיסול כגון ההיא דצריך לעמוד על כל אותו אות [אות ואות] דליכא מאן דסבר דאם לא עמד פסול, דהא אין לשנות". בסגנון דומה כתב בגט פשוט (קכה, לה): #"דטפי עדיף דניחוש שלא יצא לעז עלינו, ממאי דניחוש, שלא יוציאו לעז על הגיטין הראשונים". גם שו"ת מהר"י בן לב (ח"ג, סי' יד) הסתמך על תשובת תה"ד הנ"ל: בתחילת דבריו הוכיח מתשובת הרא"ש שבשינוי הנעשה בגט, בגלל מחלוקת הפוסקים אין לחוש ללעז על גטין ראשונים: #"יש להוכיח מהרא"ש ז"ל שכתב כלל מ"ג סימן ו' וז"ל: תשובה אף על פי שרבנו משה כתב שאם אמרה מאיס עלי שכופין אותו להוציא; ר"ת ור"י חולקים. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשנו בין הרים גדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין כו'. ועל להבא אני כותב. אבל לשעבר אם סמכו על רבנו משה מה שעשה עשוי ע"כ. הא קמן דאפילו במקום שהיו נוהגים לכוף כדברי הרמב"ם, כתב לבטל המנהג ולא חשש ללעז שיוציאו על הראשונים. וזה המנהג לכוף בטענת מאיס עלי נהגו אותו בד' מאות שנה בישיבות, ואפילו ר"ת נהג בה, וכתב בתשובת שאלה כמה פעמים יצאה מלפנינו הוראה בטעות לכוף בטענת מאיס עלי, ואפילו הכי חזרו בהם ולא חששו ללעז". בהמשך דבריו הביא את דברי תרומת הדשן הנ"ל: #"ויש גם כן להביא ראיה ממה שכתב תרומת הדשן סימן רל"ב ...אלמא אפילו האמוראים החמירו שלא לצורך ולא חשו ללעז הגטין הראשונים. והיינו משום דהוו חוששין ללעז דלהבא פן יוציאו לעז דהלכה כרבנן." גם בתשובת גינת וורדים (אהע"ז כלל א, סי' ג) כתב: #"ואשר טענו בעלי הריב כי הב"ד היפה הנזכר נקראים מוציאי לעז על הראשונים נוחי נפש...והרוצה לעמוד בשרשי הדברים יעמיק עיונו בדברי הריב"ל ח"ג סי' יג ות"ה סי' רלב והרבה פוסקים אחרונים... שלא נקרא מוציא לעז רק כשהאחרון בא להקל נגד הראשונים נ"נ, אבל להחמיר מחמת איזה ספק לית לן בה". חילוק דומה חילקו גם טיב גיטין (ליקוטי שמות, סוף אות ו), שדי חמד (ח, מערכת גט, סי' ל, אות ז), וספר שם חדש (כללי לעז, אות ב). גם הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (סי' לג) כתב: #"בעיה"ק צפת בשנת התק"ו עמדו רבני אותו דור, ותקנו שלא לכתוב תיבת בארות, יען שעינהם ראו שבסוף הקיץ נתקלקלו ויסכרו מעיינות תהום, והמים הולכים הלך וחסור, עד כחי הבאר ריק אין בו מים... ולבסוף עמדו על האמת וביטלו ומנעו תיבת בארת ולא חששו לשום לעז". בהמשך דבריו הביא את דברי מהר"י בן לב (ח"ג, סי' יד) שהסתמך על תה"ד שאין לחוש ללעז על גיטין ראשונים, במקרים שאם לא נשנה את נוסח הגט, יצא לעז על הגיטין שלנו. אם כן יש לנו מעשה רב כאן בעירנו צפת, שהשמיטו בכתיבת הגט בביה"ד את מקורות המים שהיו בעבר ואינם עוד בהווה, ולא חששו ללעז על גיטין ראשונים. לכן גם נהר דולבאי חדל בזמננו לספק מים לעיר, ודינו דומה לדין הבארות שנכתבו בגט בצפת בתחילה, אך אחרי שהתייבש הבאר חדלו לכתוב אותו בגט בצפת, ולא חששו ללעז על גיטין ראשונים, משום שיש לחשוש ללעז על הגיטין שלנו. אין חוששין ללעז על גיטין הראשונים בדבר שאינו פוסל בגט המהרי"ל בתשובתו (סי' קד - קה) בנימוקו השני כתב: #"דאין כל כך נפקותא בענין הנהרות כמו שכתב הרב אביגדור כץ בתשובתו, ואפילו שינה כשר. וכן כתב רבי שמחה בתשובות שבמיימוניות ע"ש. הלכך אם הנהר החדש מסתפקין ממנו יושבי העיר ספוק הווה ותדיר, נכון להזכירו". המהרי"ל בנימוקו זה הוסיף, שאין חשש שיצא לעז לפסול את הגיטין הראשונים, כיון שבדיעבד הגיטין הראשונים כשרים, לדעת הרב אביגדור כץ ורבי שמחה שפסקו ששינוי בשם הנהר אינו פוסל בדיעבד, אלא שלכתחילה צריך לכתוב בגט את תוספת הנהר. אמנם הפוסקים נחלקו על דבר שאינו מעכב בגט, ונכתב בשינוי, האם הוא פוסל את הגט: הרא"ש (גיטין פ"ח, סי' ט, ותוספות, שם, פ, א, ד"ה ושם) פסקו, שאין צורך לכתוב את מקום הלידה בגט, אך בדיעבד אם שינה כשר. לעומתם הבית יוסף (סי' קכח) וכן דרכי משה (שם, א) כתבו, שהראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות, סימן תתקכט) וכן שו"ת הרשב"א (ח"ד סי' קסז) חולקים על הרא"ש והתוספות, ופסקו שאם שינה מקום הלידה, הגט פסול, וכן דעת הרד"ך (בית ד). הרמ"א (קכח, ד) הביא שתי דעות בדין גט ששינו בו פרט שאינו מעכב בגט: #"אם לא כתב שם הנהר כלל, או ששינה בו כשר. וכל נהר שהוא חוץ לתחום העיר, אין לכתבו כלל, אפילו מסתפקים ממנו, ואפילו בדיעבד, אם כתבו, יש פוסלין". אבל בהכרעה למעשה פסק בפתחי תשובה (שם, ס"ק כג) כדלהלן: #"רמ"א ז"ל רמז בכאן ב' הדיעות: דעת המכשירין בשינה, ודעת הפוסלים בכתב נהר דחוץ לתחום וכ"ש בשינה ממש, ולהלכה יש להקל בשעת הדחק". בפתחי תשובה שם היקל רק בשעת הדחק, או בדיעבד, והסתמך על תרומת הדשן (פסקים, קצז) שפסק, שאם שינה בגט את שם הנהר, יש להתיר לגרש בגט זה בדיעבד, וכן פסקו מהר"ם פדואה (סימן ה, וראה שם גם סימן יא) וגט פשוט (קכח, לט). לכן גם בצפת בזמננו יש להשמיטו את כתיבת הנהר מן הגט, לפי פסק הרמ"א (סי' קכח, ד) על נהר הנמצא מחוץ לעיבור העיר, ואין בני העיר משתמשים בו, שיש להשמיטו מן הגט. אין לחשוש ללעז על הגיטין הראשונים אם נשמיט את שם הנהר, כיון שהגיטין הראשונים שנכתבו בהם הנהר כשרים בדיעבד, גם אם נכתבו בתקופה שהפסיקו לשאוב מים מהנחל אל העיר. כי כשם ששינוי שם הנהר אינו פוסל בדיעבד את הגט, כך גם אם כתבו בגט נהר שחדל לספק מים לעיר, הגט כשר בדיעבד. . תיקון נוסח הגט לצורך "שופרא דגיטא" המהרי"ל בנימוקו השלישי ביאר מדוע אין חוששים ללעז על גיטין הראשונים: #"דכל כי האי גוונא דמוסיפין לשופרא דגיטא, לא שייך לעז...וכן עיקר שם הנהר לא תקנו רבנן, אלא שנהגו כן לסימנא". המהרי"ל מוכיח את דבריו מכח המנהג לציין את הנהרות בגט, אפילו אם לא הוחזקה עיר אחרת בשם דומה, והתבאר לעיל שציון הנהרות הוא מנהג לרווחא דמילתא, כמבואר בתשובת הר"ן והרא"ש. מנהג ציון הנהר בגט, התחדש על ידי הראשונים, ואין מנהג זה מוציא לעז על הראשונים, כיון שהתוספת בגט נועדה לדייק יותר בסימון מקום העיר, כיון שיש בתוספת זו דיוק יתר בסימון מקום העיר, הכל יודעים שהתוספת נעשית לצורך כתיבה מדוקדקת בגט, ואין חשש לעז על גיטין הראשונים, אלא תוספת הידור ודקדוק בפרטי הגט – "לשופרא דגיטא". על פי נימוק זה עולה, שאין לחשוש ללעז על הגיטין הראשונים צפת, בהשמטת מקורות המים מהגט: כבר נכתב לעיל (ד) פסק ההלכה ברמ"א, שאם הנהר נמצא מחוץ לעיבורה של עיר, ואינו מספק את צורכי העיר, אין כותבים אותו בגט. דברי הרמ"א התבארו לעיל, על פי דברי גט פשוט (קכח, נב) ובספרו שו"ת מהר"ם חביב (סי' מא) "דתיבת "דיתבא" פירושה - "ישובה וסיפוקה", ולכן לא ניתן לכתוב בצפת "דיתבא על נהר דולבאי", כיון שהעיר אינה מסתפקת ממימי הנהר. נמצא שהשמטת הנהר מהגט בצפת, נעשית לצורך כתיבה מדוקדקת ונכונה מבחינת העובדות, ואין חשש לעז על גיטין הראשונים, כאשר צורך השינוי בכתיבת הגט, נעשה "לשופרא דגיטא". שינוי בגיטין אחרונים בגלל שינוי המציאות מנימוק נוסף יש לשנות את השם שנשתקע בגיטין בצפת: ב"גנזי חיים" לגר"ח פלאג'י (אות א, סעיף לט) פסק: #"היכא שנשתנה לזמן, שאפילו אם היה בזמן של הרבנים הקודמים, היו משנים גם המה, ליכא לעז על הראשונים, כיון דאיכא טעמא רבה למילתא למה שלא היה קודם." מבואר בדבריו, שאם השינוי בכתיבת הגט נעשה בגלל שינוי המציאות, אין בשינוי זה משום הוצאת לעז על גיטין הראשונים, כי גם בתי הדין שבדורות הראשונים היו משנים את נוסח הגט - אם בזמנם היתה מתשנית המציאות. לכן כאשר השתנתה המציאות בדורות האחרונים, בתי הדין נוהגים באותה הדרך שהיו נוהגים בה הדורות הקודמים, ואין יוצא לעז על הגיטין הראשונים. גם בספר אחר של הגר"ח פלאג'י (שו"ת חיים ושלום, ח"ב, סי' נה), פסק, שאם בזמן הראשונים היה הנהר בתוך תחום העיר, ועכשיו נתרחקה העיר מן הנהר, ועל ידי זה נמצא הנהר חוץ לתחום, יש להשמיט את שם הנהר מהגט, והובאו דבריו להלכה גם בארץ החיים (הגר"ח סיתהון, אהע"ז סי' קכח, ס"ג). מדבריו למדנו, שיש לכתוב את הגט לפי השינויים העובדתיים, ואין חוששים ללעז על הגיטין הראשונים, משום שידוע לכל, שהשינוי בכתיבת הגט נעשה בגלל שינוי במציאות. גם בצפת נוצר בשנים האחרונות שינוי עובדתי משמעותי מאד במקורות המים, מאחר שהעיר צפת חדלה להשתמש במימי הנחל הקרוב, ודינו גרוע יותר מדין נהר שהתרחק מחוץ לתחום! כי נהר שהתרחק מחוץ לתחום, הנהר עדיין קיים והעיר משתמשת בו, אך נהר דולבאי בזמננו חדל לספק מים לעיר, והרי הוא כנהר שהתייבש, וכל שכן שיש להשמיט אותו מהגט ואין לחשוש ללעז על גיטין הראשונים! שינוי בגט בשב ואל תעשה, אין בו חשש לעז בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן אלף קצ) פסק, שבשינוי שהוא בשב ואל תעשה, אין חשש לעז על הגיטין הראשונים. להלן דבריו: #שאלת: בארצות הללו נהגו להכשיר חכם סופר ועד כדברי הרב אלפסי ז"ל וכבר פשט איסור בכל הארץ. מה יעשה בהן לאותן שנעשו כבר..... #תשובה: אף על פי שרבינו יצחק הזקן ז"ל אוסר ואנו כך דעתנו נוטה מכל מקום כבר נהגו שם על פי הרב אלפסי ז"ל ומקומו של הרב הוא. וכל מי שנוהג על פיו שם איפשר כי אפילו בבאים שם היה מותר....מכל מקום טוב הוא להזהירם שלא יהו נוהגים כן מכאן ולהבא ... וכל שכן כאן שאינו עושה מעשה, אלא שהוא יושב ואינו מחתים הסופר". לכן אין חשש לעז בגיטין בהשמטת הנהר מהגט, כתוצאה מהעובדה שהעיר הפסיקה להסתפק מהנהר, מאחר שבהשמטה זו לא נעשה מעשה. גם מהר"י בן לב (ח"ג, סי' יד) וכן חיים ושלום (סי' לג) הסתמכו להלכה למעשה על דברי הרשב"א בתשובה הנזכרת. ז. מעשה רב של הקדמונים בצפת יש ללמוד ממעשה רב של הקדמונים בעירנו צפת ת"ו, שיש להשמיט את הנהר והמעיינות מהגט, בגלל השינוי במקורות המים, ואין לחשוש ללעז על גיטין הראשונים: לעיל (א) הובאו דברי גט מקושר למהר"ם בולא (סי' לו, אות כא) על מנהג כתיבת הגט בצפת בתקופתו: #"וכן ראיתי בגט שבא מצפת תובב"א, והיה כתוב בו: במתא צפת דעל נהר דולבאי יתבא ומימי מעיינות ובארות מסתפקא". אבל בשנת התק"ו החליטו רבני הדור, להשמיט את כתיבת הבארות בגט, כמבואר בדברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (סי' לג): #"בעיה"ק צפת בשנת התק"ו עמדו רבני אותו דור, ותקנו שלא לכתוב תיבת בארת, יען שעינהם ראו שבסוף הקיץ נתקלקלו ויסכרו מעיינות תהום, והמים הולכים הלך וחסור, עד כי הבאר ריק אין בו מים... ולבסוף עמדו על האמת וביטלו ומנעו תיבת בארת ולא חששו לשום לעז". בהמשך דבריו שם כתב, שיש לסמוך על תשובות הרשב"א ומהריב"ל, שהובאו לעיל (ו) שבשינוי שהוא בשב ואל תעשה, אין חשש לעז על הגיטין הראשונים: ממעשה רב של רבני צפת הקדמונים, יש ללמוד הלכה למעשה, שגם בדורנו יש להשמיט בצפת את הנהר והמעיינות מהגט, בגלל השינוי במצבם של מקורות המים בצפת, אחרי שחדלו להזרים את מימי הנחל, כשם שהקדמונים השמיטו את הבארות מהגט, אחרי שהבאר יבשו מימיה, ולא חששו ללעז על גיטין ראשונים. כך גם יש ללמוד ממעשה רב נוסף: לעיל (א) נכתב שבתקופת רבנו יוסף קארו והמבי"ט כתבו בגט: "צפת שבגליל העליון", ואחרי מאות שנים רבני צפת הפסיקו לכתוב בגט "שבגליל העליון", כמבואר בארץ חיים לרבי חיים סיתהון (אהע"ז, סי' קכח, ד), ולא חששו ללעז על גיטין ראשונים. נראה מכאן שלא חששו ללעז על גיטין הראשונים, משום שסמכו על תשובות הרשב"א ומהריב"ל, שהובאו לעיל (ו) שבשינוי הנעשה בשב ואל תעשה, אין חשש לעז על הגיטין הראשונים. לכן מלבד כל הנימוקים שנכתבו לעיל, שמכוחם יש להשמיט בגיטין בצפת את הנהר והמעיינות, בגלל השינוי במצבם, ואין חשש לעז על הגיטין הראשונים; יש לצרף גם את נימוקו של הרשב"א, שאין חשש לעז על הגיטין הראשונים; כאשר ההשמטה נעשית בשב ואל תעשה. ז. האם "דיתבא" מתפרש בלשון עבר או בלשון הווה? א. משמעות "דיתבא" בלשון הווה ועבר לכאורה היה מקום לטעון, שאמנם בזמננו יש כמה חסרונות בכתיבת נהר דולבאי והמעיינות, הן משום שהעיר אינה מסתפקת ממימי נהר דולבאי והמעיינות, והן משום ששם הנהר השתקע; אך אין צורך להשמיט בגט בצפת את כתיבת נהר דולבאי והמעיינות, כי יש לפרש את המילה "דיתבא" בלשון עבר, כלומר: העיר צפת, שישבה בתקופת העבר על הנהר, שהיה נקרא באותה תקופה בשם - "נהר דולבאי", וגם הסתפקה בעבר ממימי הנהר וממעיינות העיר. בדרך זו ביאר שו"ת "כוכב מיעקב" (סי' מג) את כתיבת נהר דונייץ שהתייבש בגט: #"בדבר אשר נתעורר לך בסידור הגט בעירך, שכותב דיתבא על נהר דונייץ, וכעת אין זכר כלל לנהר הזה... ולענ"ד כנים דבריך מאוד, ובודאי לכתחילה היה נכון לשנות הסידור, אף שהיה כותבין שם הנהר הזה. אבל כעת אשר נחרב ויבש הנהר הזה, לא היו צריכין להזכירו עוד, וגמרא מפורשת היא בסוכה (לד, א) דבבל בורסיף, בורסיף בבל, למאי נפקא מיניה, לגיטי נשים, ופירש"י בלשון אחרון, לענין שינה שם עירו, וצריך לכתוב שם של עכשיו... אולם לאשר כבר סדרו שם גיטין לאלפים, נלפע"ד שלא לשנות עוד, דאם כן אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים... גלל כן נ"ל, כיון דבדיעבד הוא כשר לדעתי, אף שיבש הנהר, מאחר דמבואר בריב"ש סי' נז, מובא בב"י (סי' קכח) ובבית שמואל (סק"ו) דאם כתב: הדרה בתלמיסין, וכעת אינה דרה שם, הוא כשר, דיש לפרש הלשון, שהיתה כבר עיי"ש, ובזבחים (ק, ג, ב) חרבה שהיתה כבר, ובכתובות (מה, ב) אמר קרא הנערה שהיתה כבר... על כן דעתי, שלא לשנות עוד הסידור, והנח לישראל, אם אינם נביאים וכו'." בתשובת כוכב מיעקב הוכיח את דבריו מתשובת הריב"ש המובאת להלן: #"אבל מה שכתוב בגט, אנת פלונית הדרה במקום תלמסא"ן, והיא לא היתה דרה שם בשעת כתיבת הגט, וגם לא עתה, אם כן הרי שינה שם עירה, שהוא על מקום דירתה...ולזה חזרתי על כל צדדי ההיתר בזה ולא מצאתי, לבד מה שנאמר, שמה שכתוב בגט הדרה בתלמסא"ן, באורו שהיתה דרה מקדם, ומלת הדרה היא מלעיל, כלשון השבה עם נעמי [רות ו] שהוא לשון עבר. שהרי לא כתב הדרה עכשיו, ולא דדיירא שיהא משמעו עכשיו. ומפני שיש זמן רב שנפרד ממנה, וחשש אולי יצאה מתלמסא"ן שהניחה שם, לזה כתב לשון זה, שאפשר לבארו לשעבר. וכן לא רצה לכתוב בביאור דהות דרה, שחשש גם כן, אולי עדיין היא דרה שם. ואם יכתוב כלשון ההוא יהיה משמעות אז ולא עתה. ולזה תפס לשון שיהיה משמעו לשעבר, ונקרא אותו מלעיל, ולא הווה שנקרא אותו מלרע, כלשון והנה רחל בתו באה [בראשית כט, ו] כיון שאי אפשר לו לידע מקום דירתה של עכשיו." ב. ביאור מילה בלשון הווה ועבר - רק בשעת עיגון ההוכחה בתשובת כוכב מיעקב מדברי הריב"ש צריכה עיון: הריב"ש במסקנת דבריו, הכשיר את הגט הנזכר רק במקום עיגון: #"וידעתי כי רובא דעלמא, יבינו לשון הדרה הכתוב בגט, שרצה לומר עכשיו, וזה מפני הרגילות להזכיר מקום דירת האשה, ויחשבו לכאורה שהוא שינה שם עירה, ולזה ראיתי לישא וליתן בזה עם חכמי העיר. ורבי דוראן נוטה להקל, ורבי יצחק בונאשתרוק חוכך להחמיר, מפני ההמון שרובם יבארו לשון מלרע. ומפני החומר שיש בשינה שמו ושמה וכו', תצא מזה וכל הדרכים האלו בה, איני רוצה לסמוך על דעתי. אמנם אם יראה בעיניך עם משכילי עירך, שאפשר לסמוך בזה לחוש לעגון האשה, עשה כטוב בעיניכם, דאנא הא דלאי לך חספא." עולה ממסקנת הריב"ש שיש אמנם מקום לפרש הדרה בלשון עבר - במלעיל, אבל מאחר שרוב ההמון מפרש הדרה לשון הווה - בלשון מלרע; לכן הריב"ש לא הכשיר את הגט, אלא רק במקום עיגון. מדבריו יש ללמוד, שכאשר אין מצב של עיגון אין להכשיר את הגט, כיון שרוב ההמון מפרשים "הדרה" בלשון הווה, כי כך הרגילות בגט להזכיר את המקום הנוכחי שבו האשה נמצאת בשעה זו. לאור זאת יקשה על תשובת כוכב מיעקב שהתיר אפילו לכתחילה להמשיך לכתוב בגיטין "נהר דונייץ", אע"פ שהנהר התייבש, שהרי ריב"ש הכשיר את הגט רק בדיעבד ובמקום עיגון, ולא הכשיר את הגט לכתחילה, ללא חשש עיגון! גם בית שמואל (סי' קכח, ו) הביא את דברי ריב"ש להלכה והכשיר את הגט רק במקום עיגון: #"ואם כתב הדרה במקום פלוני, ועכשיו דירתה במקום אחר; יש להקל במקום עיגון, כי לשון הדרה יש לפרש שהיתה דרה שם ואם בעת הכתיבה דרה שם כשר אפי' לא דרה בעת הנתינה ריב"ש סימן נ"ז: גם בשו"ת נחלת אבות סימן כא הביא את תשובת הריב"ש הנ"ל והכשיר רק במקום עיגון: #"וכתב [הריב"ש] שהרשב"ץ נטה להקל אלא שהוא ז"ל ירא להכשיר מפני חומר תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, ומ"מ במקום עיגון נטה להקל, וכ"כ הב"ש בסי' קכ"ח סק"ו. גם בשו"ת מהרי"א הלוי (חלק א סימן קנב) התיר רק במקום עיגון: #"אמנם אחרי שהדבר חובה עלינו לחוס על בנות ישראל שלא תהיינה עגונות, חפשתי ומצאתי אולי יש מקום להתיר ע"פ דברי הריב"ש בתשו' סי' נ"ז שנשאל על גט שכתוב בו אנת פלונית הדרה בתלמסאן והיא לא היתה דרה בתלמסאן". מבואר בדבריו שהסתמך על תשובת ריב"ש, כדי לחוס על בנות ישראל שלא תהיינה עגונות". גם בשו"ת מהרש"ם חלק ד סימן צה הביא את תשובת ריב"ש והכשיר את הגט רק "בשעת דחק גדול": #"ששאל בדין מי ששם אביו שמעון, והוא לוי וכ' יוסף בן שמעון לוי בלא ה' הידועה, ויש מקום לטעות בשם אביו. והנה לענ"ד הגט כשר דהא מבואר בתשו' ריב"ש סי' נ"ז בדין הגט שהי' כ' בו הדרה בתלמסאן והיא לא דרה שם בשעת הגט וכ' די"ל דהדרה הכונה שהיתה דרה מקודם ואף שע"פ רוב מפרשין דדרה עכשיו מ"מ הוי לשון מסופק ואם אין הבעל מערער כשר. #... וכיון דיש לפרש ג"כ דהוא לוי... עכ"פ ל"ה שינוי גמור, ובפרט דבגוף דין שינה שם אביו כתבתי בכמה תשו' דיש צד להקל בשעת הדחק גדול כדעת העיטור שהביא הג"פ וגם מבואר בתשו' מהרמ"פ בשם מרדכי הארוך להקל בזה והבאתי מכמה מקומות בזה ואכ"מ ועכ"פ בנ"ד דאינו שינוי גמור בודאי יש להקל". מבואר בדבריו שתשובתו עוסקת "בשעת הדחק גדול", ולכן הכשיר את הגט מכמה נימוקים. תשובתו של הריב"ש הובאה בדברי פוסקים נוספים, שדנו להכשיר על פי דבריו גט שנכתב בלשון דו משמעית, אבל הדיון בדבריהם הוא רק בדיעבד, וגם העתיקו את דברי הריב"ש שהתיר רק בשעת הדחק ובמקום עיגון, והשוו את המקרים הנידונים בתשובותיהם לדברי הריב"ש; מכאן עולה, שתשובותיהם עוסקות במקרים הדומים לנידון בתשובת הריב"ש, דהיינו במקום עיגון. לכן גם בצפת אין להכשיר לכתחילה לכתוב בגט נהר דולבאי, שהרי אין לפרש "דיתבא" בלשון עבר, אלא רק בדיעבד ובמקום חשש עיגון! כיון שהרוב מפרשים את לשון הגט - "דיתבא" במלרע - "היושבת עכשיו", ולא במלעיל - שישבה בעבר. ג. ציון מקומה הקבוע של העיר בלשון הווה עוד יקשה על תשובת כוכב מיעקב, שהרי הריב"ש כתב את דבריו רק ביחס לכתיבת מקום מגורי האשה, משום שלפעמים האשה משנה את מקום דירתה, ולכן כאשר עקרה ממקום דירתה בעיר זו לעיר אחרת, יש הכרח לפרש, שהכוונה במילה "הדרה" – היא למקום דירתה שהיה בעבר בעיר זו. אבל בסימון מקומה של העיר, ליד הנהר, או המעיין, או שפת הים; יש לכתוב בגט סימן יציב וקיים בהווה וידוע לכל, ולא סימן משתנה שנשתקע והיה בעבר ואיננו עוד ולא ידוע לכל. משום כך משמעות המילה "דיתבא על נהר" מתפרשת בלשון הווה המציינת סימן קבוע הקיים בהווה על מקומה של העיר, ואין לסמן את מקומה של העיר ע"י ציון נהר שהיה בעבר ואינו קיים עוד, או ששמו נשתקע. ה. פרשנות "דיתבא" בגט על פי התרגום והראשונים עוד יקשה על דברי כוכב מיעקב: התוספות (גיטין פה, ב, ד"ה דתהויין) כתבו: #"ודי תיהויין הם שתי תיבות, ודי במקום אשר, אבל דיתבא על נהר פלוני, הכול תיבה אחת, כלומר: היושבת, ואין לכתוב די יתבא – אשר יושבת". מבואר בדבריהם, שבין שכתוב בגט "דיתבא", ובין שכתוב "די יתבא", המשמעות היא לשון הווה – "היושבת עכשיו"! גם הרא"ש (גיטין, פ"ט, סי' ד) כתב: #"דיתבא חדא תיבה היא, כמו היושבת, דמתרגימנן דיתבא, והוי דל"ת במקום ה"א". הרא"ש מבאר, שהדלית באה במקום ה' הידיעה, ו"דיתבא" היא מילת תואר לעיר - "היושבת על הנהר". הרא"ש מסתמך גם על התרגום, משום שתרגום יונתן תרגם "דיתבא" את המילה "היושבת": ביחזקאל (טז, מו) נאמר: "היושבת על שמאולך.....היושבת על ימינך", ותרגם יונתן: "דיתבא על שמאליך....דיתבא על ימינך". בצפניה (פרק ב, טוֹ֠֞) "זאת העיר העליזה הישבת לבטח" ותרגם יונתן: דיתבא לרוחצן". גם בתשובת הרא"ש (כלל מה, סי' כט) כתב: #"אף על פי שכותבין דיתבא על נהר פלוני ואין כותבין די יתבא, שאני התם שלשון עברי הוא - היושבת על נהר פלוני, והדלית במקום הה'" גם בית יוסף הביא את דברי תוספות והרא"ש, ומאחר שהתרגום והראשונים ובית יוסף ביארו, שמשמעות של המילה "דיתבא" היא בלשון הווה; אין מקום לפרש את נוסח הגט בניגוד לביאור התרגום והראשונים ובית יוסף. אמנם הריב"ש מפרש בדוחק את המילה "הדרה" בלשון עבר, אבל דבריו נאמרו רק על "הדרה", כי אפשר לפרש בדוחק בלשון עבר את המילה "הדרה", המתייחסת למקום האשה, כיון שלא מצינו סתירה לפירוש זה בתרגום ובראשונים. אמנם מצאנו שהמילה "יתבא" במקרים מסוימים מתפרשת גם בלשון עבר, כמו בתרגום על איכה, פ"א, ג: "היא ישבה בגויים" - "יתבא בגו עממי"! מכאן שהפועל "יתבא" מתפרש לפעמים בלשון הווה, ולפעמים בלשון עבר. אבל הפירוש הוא דבר הלמד מעניינו, דהיינו בהקשר של הפועל - "יתבא" עם הנושא בו נכתבה המילה: במגילת איכה התיאור בפסוק כולו הוא בלשון עבר: "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, היא ישבה בגויים, לא מצאה מנוח, כל רודפיה השיגוה בין המצרים", וגם התרגום מתרגם את כל הפסוק בלשון עבר; לכן גם הפועל "יתבא" בפסוק זה, מתפרש בלשון עבר, והרי זה דבר הלמד מעניינו. אבל בכל הנוגע לגיטין, התוספות והרא"ש פירשו שהתיאור דיתבא הוא בלשון הווה, כי כתיבת "דיתבא" בגט, נועדה לברר היכן מקומה של העיר בהווה - במקום הידוע בשעה זו לכל הציבור. לכן אין מקום לפרש שהגט נכתב בלשון עבר, בניגוד לביאור התרגום והראשונים בלשון הגט, כפי שדקדקו התוספות והרא"ש! לפי זה גם בצפת יש להשמיט את הנוסח: "דיתבא על נהר דולבאי וממימי מעיינות מסתפקא", כיון שתיאור העיר היושבת על הנהר, נוגד למציאות בזמננו, כאשר העיר מסתפקת ממימי בארות המרוחקים מאד מהעיר. ה. הוכחה מדברי מהרי"ל והפוסקים שהמילה "דיתבא" מתפרשת בלשון הווה עוד יקשה על תשובת כוכב מיעקב: לעיל (פרק ז, א, וכן במאמר "כתיבת הגט הישן בצפת", פרק ג, א) הובאה תשובת המהרי"ל (סי' קד) שפסק על עיר שנוסף לה נהר חדש, שיש לכתוב בגט את השינוי העובדתי שנעשה בנהר, שנוסף נהר חדש לעיר. המהרי"ל מוכיח את דבריו מדברי ה גמרא שבת לו, ב, שאחרי שהשתנה השם בבל לבורסיף, יש לשנות ולכתוב בגט את השם החדש של העיר - בורסיף. דברי המהרי"ל הובאו להלכה בבית יוסף ובדרכי משה וכן פסקו עוד הרבה פוסקים. מכאן יקשה על תשובת כוכב מיעקב: מדוע המהרי"ל פסק להוסיף בגט את השינוי בנהר? הרי כדי למנוע לעז על גיטין ראשונים, יש לפרש את כוונת הגט בדוחק, שהעיר ישבה בעבר על הנהר הישן, לפני שנוסף לה נהר חדש! אבל מהרי"ל כתב שאין לחשוש ללעז על גיטין ראשונים, כאשר חל שינוי בשם הנהר כשם, שבבל לא חששו ללעז על גיטין ראשונים ושינו לבורסיף, ומכאן הוכחה נוספת, שהביאור "דיתבא" בגט מתייחס למצב הנהר בהווה. לכן כשם שמהרי"ל פסק, שאם נוסף מקור מים חדש לעיר, יש לציין את השינוי העובדתי בהווה בגט, כך גם הדין במצב הפוך - כאשר מקור המים של העיר התייבש, או שהפסיקו להזרים את מימיו לעיר; יש לציין את השינוי העובדתי בהווה בגט, ולשם כך יש צורך להשמיט את כתיבת הנהר בגט. נימוקי מהרי"ל התבררו לעיל (פרק ז, א -ז), שם גם הובאו דברי כמה פוסקים ובתוכם תה"ד (רלב) שכתב: "מוטב יותר לעשות כדת וכתורה לגמרי, וניחוש לגיטין שלפנינו שלא יהא בהן ספק, משניחוש ללעז גיטין הראשונים"; ואם כן אם נמשיך לכתוב בגט "נהר דולבאי", ילעיזו על הגיטין שלנו, הן משום שהיום קוראים למקום נחל עמוד, והן משום שבזמננו העיר אינה מסתפקת ממימי הנחל. לעיל (פרק ז, ז) מובא גם מעשה רב שנעשה כאן בצפת, שמקורו בדברי הגר"ח פלאג'י, שבתקופה מסוימת ציינו בגט בצפת את הבארות, אבל בשנת התק"ו החליטו רבני הדור, להשמיט את כתיבת הבארות בגט, מאחר שהבארות התייבשו. ואם כן כאז כן עתה כאשר העיר צפת פסקה להשתמש במקורות המים שעל יד העיר, מוטל על דייני העיר להשמיט מהגט את כתיבת הנהר והמעיינות שהעיר חדלה להשתמש בהם. אמנם הגר"ע הדאיה זצ"ל (במכתבו לרב חיים חיותה כהן, גרש כרמל שמחת כהן עמ' רנז) ביאר, שמשמעות "דיתבא" הוא בלשון עבר, ובדומה לדברי כוכב מיעקב: #"והרי מעשה רב כאן עיה"ק ירושלים, שכותבין "דיתבא על מי שלח ועל מי בורות". וזה כשלושים שנה נשתנה הדבר, בתקופה שהעיר העתיקה היתה תחת שלטון הירדנים, שהיא מסתפקא בכל מימי מעינות, על ידי צינורות הנמשכות ממעינות ובארות, שבעירות סביב לירושלים. ובפרט עתה, שהעיר העתיקה לא בידינו, ומי השילוח נמצא ביד הערבים, אין אף אחד שמסתפק ממימי השילוח, ובכל זאת לא שינו מהנהוג, ועד היום כותבין בגיטין, דיתבא על מי שלח ומי בורות, גם שאין זכר למו, ועל כרחך משום דחשו ללעז הגיטים הראשונים. ועוד, דמקום יש לפרש, דמה שכותבין, דיתבא על מי שלח ועל מי בורות, שעיקר יסוד ישובה היה על מי שילוח ומי בורות." מדבריו עולים שני נימוקים לכתיבת "מי שלח" בגיטין בירושלים, בתקופה שהעיר העתיקה היתה בימי הירדנים: א. משום חשש לעז על הגיטין הראשונים. ב. משום שיש לפרש "דיתבא" בלשון עבר, דהיינו בתקופה קודמת ירושלים ישבה על מי שלח, אע"פ שבזמן שירושלים העתיקה היתה בידי הירדנים, ירושלים החדשה לא ישבה על מי שלח. על הנימוק הראשון קשה, שהרי הובאה לעיל (פרק ז, א) תשובת המהרי"ל (סי' קד) ושאר גדולי הפוסקים שפסקו כמותו, שיש לכתוב בגט את השם החדש של הנהר שנוסף לעיר, ואין לחשוש ללעז על גיטין ראשונים, ועל נימוקו השני קשה, שהרי הובאו לעיל הוכחות מהתוספות והרא"ש, שמשמעות "דיתבא", היא בלשון הווה! לאור זאת יקשה, מדוע בזמננו כותבים בירושלים "דיתבא...ועל ומי בורות", כיון שבזמננו סתמו את כל הבורות שבירושלים! עם יש ליישב את המנהג שכתבו בירושלים "דיתבא על מי שלח", בתקופה שהשילוח היה בידי השלטון הירדני, כי ירושלים החדשה והעתיקה מוגדרות כעיר אחת. העיר ירושלים נקראה בשם זה, בגלל עיקרה של עיר הקודש ומקום המקדש שהיה בידי הירדנים. אמנם העיר היתה מחולקת באופן מלאכותי בין שתי מדינות, אבל זו עיר אחת עם שם אחד. לכן אפשר היה לכתוב בגט "דיתבא על מי שלח" גם בחלק המערבי של העיר, מאחר שחלקה המזרחי של העיר ישב על מי השילוח, כך גם מצינו שעכו היתה מחולקת בין שני שלטונות כמבואר בתוספות גיטין (ב, א ד"ה ואשקלון) על פי הירושלמי, ושני החלקים נקראו בשם עכו. ו. "וממימי מעינות מסתפקא" – לשון הווה כבר נכתב לעיל, שמלבד הצורך להשמיט בגט בצפת את כתיבת נהר דולבאי, יש צורך להשמיט מהגט גם את כתיבת "וממימי מעיינות מסתפקא", משום שבזמננו צפת אינה מסתפקת ממעיינות קרובים לעיר, אלא ממעיינות רחוקים הנמצאים בעמק החולה. בגט אין כותבים מעיינות מרוחקים מהעיר, כמבואר בסדר הגט של מהר"ם יוזפש (סי' קיג) שאין כותבים מעיינות שהם מחוץ לתחום, והובאו דבריו לעיל (פרק ה). לכן אפילו לפי תשובת כוכב יעקב, אין לפרש שכוונת לשון הגט במעיינות, שצפת היתה מסתפקת בעבר ממימי המעיינות; שהרי שמשמעות "מסתפקא" הוא לשון הווה, ואילו בלשון עבר יש לכתוב "דאיסתפקא"! לכן אפילו לדעת כוכב מיעקב צריך להשמיט מהגט בצפת "וממימי מעיינות מסתפקא", משום שהמשמעות היא לשון הווה! ט. צפת שבגליל העליון לאור הצורך בהשמטת כתיבת הנהר והמעיינות בגט בצפת, הציע הרה"ג חיים בזק שליט"א - אב"ד צפת, לכתוב בגט סימון אחר המעיד על מיקומה של צפת: "צפת שבגליל העליון", כפי שהיה נהוג לכתוב בגט בימי רבנו יוסף קארו והמבי"ט, כמבואר לעיל (פרק א). יש לבסס את הצעתו: כבר הובאה לעיל תשובת הר"ן, המרדכי, תשובת הרא"ש ודברי הב"ש, שנהגו לסמן את מיקומה של העיר בגט, על ידי כתיבת שם הנהר, "לרווחא דמילתא", בגלל "קצת מקומות שוין בשמותיהם". לכן אע"פ שבזמננו אין עיר אחרת בשם צפת, יש לציין את מיקומה של צפת בגט – "צפת שבגליל העליון" - "לרווחא דמילתא", כתחליף לציון מקורות המים בגט, מאחר שבזמננו צפת אינה שוכנת ליד מקורות מים. המקור לציון אזור ההרים שעל יד העיר, הוא בשלטי גבורים (גיטין, דף מה, ב, בדפי הרי"ף, אות ד) שכתב: "וכן כותב המקום לפי מה שהוא, או על שפת הים, או על שפת הנהר, או בין ההרים, לפי מה שדרך בני המקום לכתוב". מבואר בדבריו שניתן לתאר את מיקום העיר בגט, "לפי מה שדרך בני המקום לכתוב". מקומה של צפת בגליל העליון, מוגדר לא רק בלשון "בני המקום", אלא מקורו מהמשנה (שביעית, פ"ט, ב): "שלש ארצות לביעור: יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלש, שלש ארצות לכל אחת ואחת: גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן - כל שאינו מגדל שקמין - גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין - גליל התחתון". המקור לציין מיקומה של העיר בגליל, כדי להבדילה מעיר אחרת, מבואר בברייתא במסכת ערכין (לב, א). שם הובאו שמות ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון: #"תנא: גמלא בגליל, וגדוד בעבר הירדן, וחדיד ואונה וירושלים ביהודה". הגמרא הקשתה על הברייתא: "מאי קאמר?" ומבאר רש"י: #"וכי אין עיר מוקפת חומה בגליל, אלא גמלא, ובעבר הירדן אלא גדוד?!" תירוצו של רבא בסוגיה שם, נוגע גם לענייננו: #"רבא אמר: גמלא - בגליל, לאפוקי גמלא דשאר ארצות, גדוד - בעבר הירדן, לאפוקי גדוד דשאר ארצות, אינך דלא איכא דכותייהו לא איצטריך ליה". רש"י מבאר: #לאפוקי - דאי איכא גמלא בעבר הירדן וביהודה לא הויא מוקפת חומה מימות יהושע וכן גדוד וכן חדיד וירושלים ביהודה לאפוקי עיירות שבגליל ועבר הירדן שנקראו חדיד ואונו וירושלים אינן מוקפות מימות יהושע. #אינך דליכא כותייהו - אינך דקא חשיב במתני' כגון קצרה ויודפת דליכא בדוכתא אחריתי דמסקי כשמתייהו לא איצטריך למיתני ברייתא בהי ארעא קיימי". מבואר בתירוצו של רבא, שאפשר לטעות בזיהוי הערים המנויים בברייתא, כיון שיש ערים נוספות בארץ הנקראים באותו השם. לכן הברייתא מציינת את האזור בו הערים נמצאות, כגון: גליל, עבר הירדן, או יהודה, כדי להבדיל ביניהם, לבין ערים אחרות בשם זהה הנמצאות בארץ אחרת. מתירוצו של רבא יש ללמוד, לציין את העיר לפי האזור, כגון גליל, או יהודה. בסוגיה בערכין הגליל מהווה סימן ברור למיקומה של העיר גמלא שבגליל, להבדיל מהעיר גמלא שבעבר הירדן. בדרך דומה נהגו גם בצפת בתיאור מפורט יותר של האזור: "שבגליל העליון", וזאת, על פי המשנה בשביעית הנ"ל. על פי שלטי גבורים הנ"ל ביסס גט פשוט (קכח, מה) את נוסח הגט בשכם, שם ציינו את ההרים הסמוכים לשכם: "במתא שכם דיתבא בין תרי טורי רמאי הר גריזים והר עיבל". בתשובת חיים שאל (ח"ב סי' מד), כתב שנהגו בשכם לציין בכתובות את מיקום העיר בין הר גריזים להר עיבל, ומהר"י חאגיז הסתפק אם יש לכתוב נוסח זה גם בגיטין: "ואנא חזיתיה להרב הגדול מהר"י חאגי"ז ז"ל בשו"ת הלכות קטנות בקונטריס לגיטין דף נ"ה ע"ג אות כ"ט שכתב וז"ל ראיתי כתובה משכם, וכתוב בה: בעיר שכם דהיא יתבה בין תרין טורין הר גריזים והר עיבל וממימי מעיינות מסתפקא. מיבעיא אם יש לכתוב כן בגט עכ"ל". בתשובת חיים שאל פשט את ספקו של מהר"י חגיז: "ואני בעניי נראה לי פשוט דכיון דכתבי הכי בכתובות ודאי כך כותבין בגטין". מבואר בדברי הפוסקים הנ"ל שאע"פ שלא הוחזקה עיר נוספת בשם שכם, נהגו בשכם לסמן בגט את מיקום העיר, לפי שמות ההרים המפורסמים ליד העיר. גם בשו"ת מבי"ט (ח"א, סי' רטו) דן על גט שנכתב בטבריה, וכתוב בו: "בטבריה שבגליל התחתון", ומבי"ט כתב שהגט פסול שיש לציין בגיטין את מיקומה של טבריה בעמק: #"והשתא ניתי לנידון דידן, דכתב בטבריה שבגליל התחתון, והוא ידוע כי אינו מהגליל התחתון כי אם מהעמק כמו ששנינו פ"ט בשביעית ולהכי נראה דהוי כשינוי שם העיר דכיון שידוע שטבריה הידועה אינו בגליל התחתון הרי שינה שמה...דסדר הנכון שראוי ליכתב בגט הנכתב בטבריה: מתא טבריה שבעמק, דיתבא על כיף ים גינוסר, כמו שאנו כותבים צפת שבגליל העליון, יכתוב טבריה שבעמק". המבי"ט מסתמך על המשנה (שביעית, פ"ט, ב) הנזכרת לעיל, המחלקת את הגליל לשלושה אזורים: גליל העליון, גליל התחתון והעמק [עמק הכנרת]. לכן השווה את דין טבריה לדין צפת, שכשם שמסמנים בגט את מיקומה של צפת בגליל העליון, על פי המשנה בשביעית, כך גם יש לסמן בגט את מיקומה של טבריה בעמק, על פי אותה משנה. להלכה נוהגים בטבריה על פי תשובת בית יוסף (דיני גיטין וגירושין סימן א) שכתב בסוף תשובתו: #"והנכון בעיני לכתוב: במתא טבריה דעל כיף ימא דטבריה יתבא, וממימי הים הנזכר מסתפקא". ולא כדעת המבי"ט שכתב להוסיף בגט: "טבריה שבעמק"! כי הסימן על מקום העיר - "על כיף ימא דטבריה", הוא סימן מובהק, ואין צורך בסימון נוסף. מאחר שבצפת אנו עומדים להשמיט בגיטין את שם הנהר, יש לציין כתחליף את מיקומה בגליל העליון, שהוא נחשב לסימן מובהק להגדרת האזור של צפת, הן לפי המשנה, והן לפי המקובל בימינו, וכדברי שלטי גבורים, שיש לציין את מיקום העיר "בין ההרים - לפי מה שדרך בני המקום לכתוב". בכתיבה זו אנו מחזירים עטרה ליושנה, כפי שכבר נהגו כאן בצפת מקדמת דנא בימי רבנו יוסף קארו והמבי"ט, והדורות שאחריהם, שכתבו בגיטין: "צפת שבגליל העליון". להלן מצורף גם מכתבו של הגר"ע בצרי שליט"א, שהסכים לשינויים הנ"ל בגט בצפת: למעלת כבוד הדיין הרה"ג יועזר אריאל שליט"א - צפת שלום וברכה! קבלתי המאמר שכתבת, ביום י"ט אלול תשע"ח ובהתאם למה שכתבתי לך לפני כן. אני מסכים עם מה שכתבת להשמיט נהר דולבאי ולחזור לכתוב 'צפת שבגליל העליון'. והיום זה סימן מובהק לעיר כידוע, ובכל העולם עם מי שתדבר על צפת יודעים שהכונה לצפת שבגליל העליון. שכן גדולי עולם שהיו בה בזמן מרן הבית יוסף פרסמוה, ומכל העולם באים להשתטח בקברי הצדיקים שם, הרמ"ק, האר"י ועוד גדולי עולם שחיו ונקברו בה. בברכת התורה עזרא בצרי לסיכום: לאור מכתבו של הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א - נשיא ביה"ד הגדול לשעבר (ראה לעיל פרק ה), ומכתבו של הגר"ע בצרי שליט"א, אין לכתוב בגט בצפת, "דעל נהר דולבאי יתבא", כיון שהשימוש בנחל בזמננו הוא שולי, והנחל נמצא מחוץ לעיבורה של העיר. כמו כן אין לכתוב בגט "ומימי מעיינות מסתפקא", או "מימי בארות מסתפקא", מאחר שהמעיין והבארות רחוקים מאד מצפת. לכן יש לכתוב בגט: "צפת שבגליל העליון". כבר התבאר לעיל (א) שנוסח זה היה נהוג בתקופת הבית יוסף והמבי"ט, ונמשך גם כמאה שנה אחרי פטירתם, כמבואר בדברי מהר"ם יוזפש, ומהר"י חגיז. לכן יש להחזיר עטרה ליושנה כימי קדם. לדעה זו נוטים גם חברי ביה"ד בצפת, העומדים להשמיט בקרוב את כתיבת הנהר והמעיינות בגט.