חובת האדם לחזר על הפתחים, לעבוד וליטול הלוואות

כדי לפרוע חובותיו, לזון את אשתו וילדיו, ולקיום מצוות

הקדמה

יש לדון בדבר הנוגע למעשה, האם בכל הדברים המוטלים על האדם לעשותם על ידי הוצאת ממון משלו, הן בחיובים שבינו לבין חבירו כמו פירעון חובות, שחייב לאנשים בגלל שלקח מהם הלואה או שחייב תשלום שכר שכיר או תשלום נזיקין וכד', או במה שמחוייב האדם לזון את אשתו וילדיו ולהשיאן בהגיען לפרקן, וכן בכל שאר חיובי ממון שחייב את עצמו לחבירו מדעתו או שנתחייב בהן מהדין שלא מדעתו, והן בחיובים ובמצוות שבינו למקום כדי לקיים מצוות עשה וכדי שלא לעבור על מצוות לא תעשה, וכן בכל המצוות שנצטוה בהן האדם מדרבנן.

בכל זה יש לדון כשהאדם אנוס ואין בידו עתה ממון כדי שיוכל לקיים בהן חיובו באחד מהדברים האלו, האם מעיקר חיובו וחובתו כדי שיוכל לקיים את המוטל עליו, מחוייב הוא מדינא לייצר ולהשיג ממון חדש כדי שיוכל לקיים חיובו ומצוותו בממון שישיג, או דכל חיוב האדם הוא רק מממון שיש לו כבר שאותו הוא מחוייב להוציא בשביל דברים אלו, אבל כל שאין לו עתה בפועל ממון מדידיה הרי הוא נכלל בגדר "אנוס" דרחמנא פטריה, ו"יצירת" ממון חדש חוץ ממה שיש לו אינו מעיקר חיובו כלל, ויש בזה עוד סברות וצדדים לכאן ולכאן וכמו שיבואר, ולא נתברר הדבר די צרכו בדברי הפוסקים, וגם ממה שכתבו הם מפוזרים ואינם נמצאים במקום אחד.

והדבר יתחלק לשלשה אופנים בהם יש לדון האם מחובתו לייצר ולהשיג על ידם ממון חדש כדי לקיים חיובו ומצוותו:

ענף א. חזרה על הפתחים ואיסוף ממון צדקה.

ענף ב. יציאה לשוק העבודה או הוספות שעות עבודה, הן בהשכרת עצמו למלאכה אצל אחרים כפועל או כקבלן, והן בעבודה עצמאית שתכניס לו ממון.

ענף ג. נטילת הלוואות.

ויש לדון בכל זה גם כלפי "בית הדין", האם באפשרותם לכוף את האדם בכך שילך וייצר ממון באחד משלשת אופנים אלו כדי לקיים חובו, וכמו שכופין אותו להוציא ממון שכבר יש לו בשביל דברים אלו, או שגם אם מחוייב הוא בכך מ"מ הוא חיוב כלפי שמיא ולא נמסר הדבר לבית הדין לכופו על כך.

ויש לנו לברר דבר זה מעיקר הדין ובמה שיש לנהוג בו להלכה למעשה, זאת משום שענין זה נוגע ומצוי למאוד, ובפרט בזמנינו אנו, שבעוונותינו הרבים אין הפרוטה מצויה בכיס, וכן משום דרך ורמת החיים הגבוהה הנהוג בזמנינו רבים נקלעים לבסוף למצב של חדלות פרעון ופשיטת רגל וכד' רח"ל, ומאידך האפשרות לייצר כסף באחד מאופנים הנ"ל קלה היום יותר מבעבר, הן במה שפשתה הנגע במחננו לצאת ולחזר על הפתחים אף לשאר צרכי האדם שאינם הכרחיים וכ"ש לנישואי הילדים ולרבים הדבר נראה אף כדרך לכתחילה בלא שום בושה וחסרון ה"י, וכמו"כ ענין ההלוואות והאשראי בזמנינו נשתנה מבעבר בהבדל עצום כיום ולילה והיא קלה בהרבה מבעבר, הן בהלוואות מהבנקים המלווים ברבית ע"פ היתר עיסקא, והן שמצויים היום ב"ה הרבה גמחי"ם להלוואות לעזור לאדם בעת דחקו, והן לענין שוק העבודה יש היום הרבה יותר אפשרויות להתפרנס מעבודה ובפרט בעבודה כשכיר אצל אחרים מה שלא היה כלל בעבר, והוא מצוי גם לציבור יראי ה'.

ובמאמר שלפנינו ננסה בעז"ה לברר דינים אלו להלכה למעשה, ולפנינו יתבאר דלא הרי פרעון חוב הלוואה כפרעון שכר שכיר, ולא הרי פרעון חוב מזונות אשתו כמזונות בניו ושאר חובות, ולא הרי חובותיו שבינו לחבירו כחובותיו שבינו למקום, ולא הרי מצוות עשה כמצוות לא תעשה, ולא הרי מצוות מדאורייתא כמצוות מדרבנן, ולא הרי השגת ממון בדרך של בזיון להשגת ממון בדרך נקיה וכבוד, ולא הרי חזרה על הפתחים כהלואה מאחרים, ולא הרי הלוואה מאחרים כיציאה לשוק העבודה, ועוד הרבה חילוקים ופרטי דינים בכל זה וכמו שיבואר לפנינו בעז"ה.

ובכן ראשית נבאר האם יש חיוב על האדם לחזור על הפתחים, לאחריו נבאר האם יש חיוב לצאת ולעסוק בעבודה ולהשכיר עצמו למלאכה, ולבסוף נבאר האם יש חיוב לקחת הלוואות מאחרים.

ענף א': חזרה על הפתחים

חזרה על הפתחים לצורך קיום המצוות

א] לענין חזרה על הפתחים בשביל קיום המצוות, מבואר בדברי הירושלמי מסכת פאה (פ"א ה"א) דאינו מחוייב לחזור על הפתחים אף בשביל קיום מ"ע דאורייתא כתפילין שופר ולולב, והובאו דברי הירושלמי בתוס' פ"ק דקידושין (לא, א ד"ה כבד את ה' וכן בדף לב,א ד"ה אורו ליה) ברא"ש שם (פ"א סי' נ') ובשאר הראשונים שם ע"ש, ועפי"ד הירושלמי נקטו כן גדולי הפוסקים הלכה למעשה ה"ה בעל העולת תמיד והאליהו רבה (או"ח ר"ס כ"ה) דאינו מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנות תפילין ולקיים שאר מצוות והוציאוהו מדברי הירושלמי הנ"ל, והובאו דבריהם בבאר היטב (שם סק"א) ובמשנה ברורה (שם סק"ב).

ובספר טל תורה (להגאון ר' מאיר אריק) על הירושלמי שם הביא דכ"מ גם בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תע"ב) שכתב דאין האב מחוייב לחזר על הפתחים כדי למול את בנו.

ואכן כן קי"ל (כתובות נ,א וראה עוד ב"ק ט,ב ובראשונים שם) דהמבזבז במצוות עשה אל יבזבז יתר מחומש, וכן פסק הרמ"א (או"ח שם סי' תרנ"ו ס"א) דמי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רב וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפי' מצוה עוברת. וכן לגבי מצוות עונג שבת קי"ל (מסכת שבת קיח,א ושו"ע או"ח סי' רמ"ב) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.

חזרה על הפתחים במצוות שהם פרסומי ניסא

ב] והנה לענין חיוב ד' כוסות בליל פסח, מפורש להדיא במתני' ר"פ ערבי פסחים (צט, ב) דאפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפי' מן התמחוי, ומבואר בגמ' שם (קיב,א) דהיינו שבשביל זה יפשוט ידו לצדקה ויהיה נצרך לבריות, וכן פי' הרשב"ם במתני' ז"ל ואפי' הוא מתפרנס מתמחוי של צדקה כו', אפ"ה אם לא נתנו לו גבאי צדקה ימכור את מלבושו או ילוה או ישכיר את עצמו בשביל יין לארבע כוסות ע"כ, ועפי"ד פסק כן המחבר (או"ח סי' תע"ב סעיף י"ג) ז"ל אפי' עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות.

וגם לענין נרות חנוכה פסק הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ד הי"ב) דאפי' אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (ריש סי' תרע"א), והרי לכאורה דיש לחזור על הפתחים כדי לקיים את המצוות ואפי' במצוה דרבנן דומיא דד' כוסות ונרות חנוכה.

אמנם מאידך אדרבה כיון שלא מצינו שנכתב דין זה רק לענין ד' כוסות ונרות חנוכה משמע דליכא חיוב זה בשאר מצוות, והתם שאני משום ענין פרסומי ניסא וכמבואר שם בפסחים (קיב,א) דאפי' לר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה ע"ש. ואכן כבר כתב כן המגיד משנה שם על הרמב"ם הנ"ל שחידש דין זה גם לענין נרות חנוכה דלמד זאת מהא דתנן הכי לענין ד' כוסות "והטעם משום פרסומי ניסא" וכ"ש בנר חנוכה דעדיף מקידוש היום, ע"כ. ועיין עוד בזה במאמר מרדכי ובחי' רעק"א שם (ר"ס תרע"א).

חזרה על הפתחים לצורך נר שבת

ג] אלא דגם לעניין נר שבת פסק כן הרמב"ם (רפ"ה מהל' שבת) ופסקו המחבר (בסי' רס"ג סעיף ב') דשואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק הנר שזה בכלל עונג שבת. ובביאור הלכה (סי' תרנ"ו ד"ה אפילו) העיר על הדין הנ"ל שהוציאו מהירושלמי, דאי מחוייב לחזור על הפתחים לד' כוסות ונ"ח דרבנן כ"ש על מצוות דאורייתא, ואי משום דהתם פרסומי ניסא שאני הרי גם לענין נר שבת חוזר על הפתחים ושכן נתקשה במור וקציעה (שם בסי' תרנ"ו), וכן העיר הטל תורה על הירושלמי שם.

אולם באמת יש ליישב קושייתם זו מנר שבת, דגם שם אינו משום שכ"ה הדין לכל המצוות אלא משום שנלמד מד' כוסות, וכ"כ שם בעל האור שמח על הרמב"ם דכיון דכן הוא הדין לענין ד' כוסות ונ"ח, כל שכן הוא לענין נר שבת דקי"ל נר ביתו עדיף מנר חנוכה, דשלום ביתו עדיף מפרסומי ניסא ע"ש, וכ"מ בביאור הגר"א על השו"ע (רס' רסג), וכ"כ בתהלה לדוד (סי' כ"ה אות ב').

מי שבלא"ה ניזון ומתפרנס מן הצדקה

ד] ומכל מקום גם לפי מה שנתבאר דאין חיוב לחזור על הפתחים בשביל קיום מ"ע, כתבו הפוסקים דאינו אלא משום כבוד הבריות, ולכן מי שבלאו הכי הוא ניזון ומתפרנס מן הצדקה על ידי חזרה על הפתחים, חייב הוא לחזר על הפתחים גם לצורך קיום המצוות, ראה באשל אברהם (בוטשאטש, תניינא סי' כ"ה) דמי שמחזר על הפתחים כדי פרנסתו מחוייב לקבץ גם על תפילין דלא גרע משאר צרכיו, וכ"כ האחרונים.

חזרה על הפתחים לצורך קיום מצוות לא תעשה

ה] עד כאן דיברנו לענין חזרה על הפתחים לקיום מצוות עשה, אולם לענין קיום מצוות לא תעשה הנה הלכה פסוקה היא ברמ"א (או"ח שם סי' תרנ"ו וביו"ד סי קנ"ז סעיף א') דחייב ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור על לא תעשה, ועי"ש ביו"ד בחי' הגרעק"א ובפ"ת (סק"ד) דנחלקו האחרונים האם ה"ה בלא תעשה שאין בו מעשה כגון להניח חמץ שלא יבער וכדומה יעוש"ד.

ובספר עזר מקודש להגאון מבוטשאטש (אהע"ז סי' ע') הוכיח ממה שחייב לפזר כל הון ביתו כדי לקיים מצוות לא תעשה, דמזה מוכח דחייב גם לחזור על הפתחים כדי שלא לעבור על ל"ת, ושאני ממצות עשה דא"צ וכמבואר בירושלמי ופסקוהו הפוסקים בסי' כ"ה לגבי קניית תפילין וכד' וכנ"ל, דהא כשמבזבז בשביל ל"ת כל ממונו אף שאינו יכול לפרנס את עצמו ע"י מלאכה פשיטא שהוא רק על סמך שיקבל מהבריות ולפעמים הרי זה ע"י חזרה על הפתחים דוקא, שהרי פקו"נ דוחה כל מצות ל"ת שבתורה, וא"כ ממה שנותן כל הון ביתו בשביל מצות ל"ת כשאינו יכול לפרנס את עצמו מיגיעו מבואר שמוטל עליו לחזור על הפתחים כדי לקיים מצות ל"ת יעוש"ד. וכן נקטו הפוסקים נו"כ השו"ע שם שבמצוות לא תעשה מחוייב האדם לפזר כל ממונו אף שיצטרך עי"ז לחזור על הפתחים וכ"כ המשנה ברורה שם (סי' תרנ"ו סק"י).

חזרה על הפתחים לצורך פריעת חובות

ו] ומעתה נבוא לבאר דין חזרה על הפתחים כדי לפרוע חובותיו וחוב מזונות ונזיקין וכד', ויש לדון בזה בין מצד חובו הממוני האם עצם החוב שיש לחבירו עליו משעבד את גופו לחזור על הפתחים כדי לפרוע חובתו, והן מצד קיום המצוה שנצטווה לפרוע חובתו הממונית האם מוטל עליו גם לחזור על הפתחים כדי לקיים מצוותו, ויש בזה סברות מתחלפות לכאן ולכאן, וגם אינו דומה חוב הלואה לחוב מזונות וכן חילוקים בין שארי חובות ממון, וכמו שיבואר לפנינו.

הנה לענין פריעת חובות לא מצאנו בשו"ע ונו"כ בכל הל' גביית חוב (חו"מ סי' צ"ז והלאה) שום רמז לחיוב חזרה על הפתחים למי שאין לו לפרוע חובו, והפוסקים סתמו ולא הזכירו מזה כלל במקום שדיברו על בע"ח שאין לו לפרוע, ואדרבה כתבו (סי צ"ז סעיף ט"ו) שאין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע חובו (ויבואר להלן).

לא זו בלבד אלא דקי"ל בשו"ע יו"ד הל' צדקה (סי' רנ"ג סעיף י"ב) עפי"ד המרדכי (ב"ב סי' תצ"ז) שהוציא מהתוספתא דפאה (פ"ד הט"ז) שאין פורעין מלוה וחוב ממעות מעשר עני, ולכן מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה אין בעלי חובות יכולים להיפרע ממנו ממה שגבה בצדקה, אם לא שנתנו לו אדעתא שישלם חובו. ומבואר מפשטות הדברים דעכ"פ אין הלוה מחוייב לחזור על הפתחים ולקבל צדקה אדעתא לפרוע חובו, וכן כתבו הגאון רבי מאיר אריק בספרו מנחת פיתים (סי' צ"ז סעיף ט"ו), ובעל האולם המשפט (חו"מ סי' פ"ו על הש"ך סק"ג וכן בסי' צ"ז סט"ו ובספרו חדרי דעה יו"ד סי' רנ"ג סי"ב).

ועל אף דבתשובת המהר"ם שי"ק (או"ח סי' של"א) הוציא מדברי הירושלמי דמצוה שבינו לחבירו שאני ממצוה שבינו למקום, וחייב לחזור על הפתחים כדי לפרוע חובו דבפרעון חובו צריך לחזור על הפתחים ולשלם את החוב המוטל עליו, אולם להלכה נקטינן כדברי שאר הפוסקים וכפשטא דשמעתתא דא"צ לחזור על הפתחים כדי לפרוע חובו.

חזרה על הפתחים לצורך מזונות האשה והילדים

ז] והנה לענין מזונות האשה שהאדם מחוייב לזון את אשתו, נטה הגאון מבוטשאטש בספרו עזר מקודש (סי' ע') לומר דמחוייב האדם לחזור על הפתחים להשיג ממון כדי לזון את אשתו, וזאת לדעת הרמב"ם (אישות פי"ב ה"א) הטור (אהע"ז ריש סי' ס"ט) והרשב"א (כתובות נט ע"ב, ע ע"ב, ובתשובה שבב"י סי' ע"ז) ודעימייהו הסוברים דחיוב מזונות האשה הוא מדאורייתא כדכתיב (שמות כא,י) שארה כסותה ועונתה לא יגרע ושארה היינו מזונות (כתובות מז ע"ב), וא"כ חייב לחזור על הפתחים כדי שלא לעבור על הלאו כמו שמחוייב לחזור על כל לאו כנ"ל [אלא שהוסיף העזר מקודש לדון באופן שגם היא יכולה לחזור על הפתחים דבכה"ג י"ל דגם היא תחזור על הפתחים כוותיה, כי רק כל זמן שהפרנסה בכבוד משלו הדבר מוטל עליו "כי כן הוא גדר העולם שהאיש יעסוק במלאכות ומשא ומתן והאשה תעשה צרכי הבית" אבל בפרנסה שע"י הבריות הרי אדרבה טלטולא דגברא קשה מדאתתא, אבל כשאין נקל לה לטלטל את עצמה, וכן אם לא ידעה מתחילה מזה ואין כן במשפחתה, חייב הוא לחזור על הפתחים כדי לזונה ולפרנסה].

ח] ואולם לענין חיוב מזונות ילדיו אפי' לילדיו הקטנים הפחותים משש שנים, כתבו הפוסקים דאין צריך לחזור על הפתחים כדי לזונם, ונראה דגם העזר מקודש מודה לזה ורק במזונות האשה מחייב את האדם לחזור על הפתחים [והמנח"י כתב להיפך ודבריו צ"ע].

ט] והנה גם בפריעת חובות יש לפעמים מצוות לא תעשה מדאוריתא אם אינו פורע חובו, כמו לאו דעושק, לאו דגזל, לא תלין, ולא תבוא עליו השמש, ומ"מ כבר נתבאר שאינו מחוייב לחזור על הפתחים כדי לפרוע חובותיו ולא מחייבינן אותו להשיג ממון כדי שלא לעבור על לאוין אלו. והוא משום דלענין פריעת חובות כו"ע מודו דליכא כלל איסור לאו ברוצה לפרוע ורק אין לו מהיכן, וא"כ אין מה שיחייבו לחזור על הפתחים אפי' לדעת העזר מקודש.

י] ולמעשה נראה דגם לענין מזונות האשה אף שיש שהביאו דברי העזר מקודש להלכה, מ"מ להלכה למעשה הדבר אינו מוכרח ומוסכם כלל וכלל, כיון דלהרבה פוסקים אין כלל חיוב התורה על הבעל עכ"פ בכה"ג שאינו זנה משום שאין לו וא"כ אינו עובר על לאו שיצטרך בגלל קיומה לחזור על הפתחים, וכן כתב הרדב"ז (ח"ג סי' תקסו) דאינו מחוייב לבזות עצמו כדי לזון את אשתו ושזה דין ברור, וא"כ להלכה אי אפשר לחייב את האיש לחזור על הפתחים לא בשביל מזונות אשתו ולא לפרעון שאר חובות, אם לא למי שבלא"ה חוזר על הפתחים לצרכי עצמו דאז מחוייב לחזור גם לכל הצטרכויותיו הכולל חובותיו וקיום המצוות וכמשנ"ת.

ענף ב': יציאה לשוק העבודה והשכרת עצמו למלאכה

יציאה לעבודה והשכרת עצמו למלאכה לצורך מזונות האשה והילדים

עתה נברר הדין האם מחוייב האדם להשכיר עצמו למלאכה ולצאת לעבוד להשיג ממון כדי לקיים חיוביו ומצוותיו המוטלים עליו בהוצאת ממון, או דכל שאין לו במצב דידיה כמו שהוא אנוס הוא ופטור וכן מעוד טעמים וכמו שיתבאר.

יא] הנה לענין חיוב מזונות שהאדם חייב לזון את אשתו, נחלקו הראשונים בתוס' כתובות (סג,א ד"ה באומר) וברא"ש (שם פ"ה סי' ל"ב) ושא"ר, דלדעת רבינו אליהו חייב להשכיר עצמו ללמד תינוקות או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו והביא ראיה מדכתבינן בכתובה 'ואנא אפלח כו', ולדעת ר"ת פטור והא שכותבים בכתובה 'אפלח' אין הכוונה להשכיר עצמו אלא עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו דהיינו שיחרוש וינכש ויעדור את השדה ויביא מזונות לבית אבל להשכיר עצמו אינו חייב.

ולהלכה הנה הרמ"א בשו"ע (אהע"ז סי' ע' סעיף ג') הביא דעת רבינו אליהו דחייב, וכמובא שם בב"י מתשובת מיימוניות (נשים סי' ל"א) דכן נוהגים רבותינו שבצרפת, ואולם ע"ש בבהגר"א (סק"ט) דדעת רוב הפוסקים כר"ת דפטור, וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקס"ו) דטעמא רבה איתא בדבריו של ר"ת והחולק עליו להביא ראיה דאפי' בנמכר לעבד עברי אין רבו יכול לכופו להשכיר עצמו אצל אחרים ולהביא שכרו לרבו וכ"ש בזה.

יב] והנה גם רבינו אליהו לא דיבר אלא לענין חוב מזונות האשה, אולם לענין חיוב מזונות ילדיו אפי' לילדיו הקטנים הפחותים משש שנים, כתב בעל התוס' יו"ט (כתובות פ"ד מ"ו) דודאי אינו חייב להשכיר עצמו לפועל כדי לפרנסם.

יציאה לעבודה והשכרת עצמו למלאכה לצורך פרעון חובות

יג] כמו כן כתבו הראשונים והפוסקים, דכל דברי רבינו אליהו אינו אלא לענין חיוב מזונות, אולם לענין פרעון שאר חובות מודה רבינו אליהו דאין כופין את הלוה להשכיר עצמו כדי לפרוע חובו, וכמש"כ בחי' הריטב"א (שם במס' כתובות סג,א הובא בשיטמ"ק) על דברי רבינו אליהו שזה ודאי דין חדש מאוד שיכופו על מזונות מה שאין כופין כן לבע"ח.

וכן הביא הטור (חו"מ סי' צ"ט סעיף ט"ו-י"ט) מתשובת הרא"ש (כלל ע"ח סי' ב' וע"ע כלל ס"ח ס"י), שאינו חייב להשכיר עצמו לפרוע חובו, וכדעת ר"ת שחלק על רבינו אליהו, ושאפשר שגם רבינו אליהו מודה בשאר חוב שאין מחייבין אותו להשתעבד לפרוע, אלא דוקא במזונות אשתו דמספר כתובה נלמד דכתיב ביה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס, ולא בשארי חובות ע"ש.

ונפסקו דברי הרא"ש בשו"ע הל' גביית חוב (שם סי' צ"ז סעיף ט"ו) דאין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע, וע"ש בסמ"ע (ס"ק כ"ט) שכתב בטעם הדבר דנראה דהוא מטעם דכתיב כי לי בני ישראל עבדים שטר דהשם יתברך הוא קודם, ודוקא בגנב משל חבירו כתיב ונמכר בגניבתו ולא בהלואתו שלהוצאה ניתנה ע"כ, וכבר כתב השער משפט שם (בסי' צ"ז סק"ג) דלא ראה הסמ"ע את תשובת הרא"ש בפנים רק מה שהעתיק ממנו הטור, אבל בתשובה בפנים כתב הרא"ש להדיא טעם זה שאין כופין אותו להשכיר עצמו שלא יהיה נקרא עבד, דכי היכי דדרשינן ונמכר בגניבתו ולא בזממו ולא בכפילו (קידושין יח,א) ה"נ דרשינן ולא בפירעון חובו [ולר"ת ולא במזונות אשתו], והמשכיר עצמו נקרא מכירה דשכירות ליומיה מכירה ע"ש.

וכבר כתב החזו"א (ב"ק סי' כ"ג אות כ"ח) דמשמע דאפי' לעבוד בקבלנות אינו חייב, ואע"ג דמקרא בגנבתו אי אפשר למילף רק הקנאת גופו כעין עבד עברי מ"מ ילפינן גם קבלנות, דהא קנין עבד עברי אלים טפי מקנין פועל שהקנה גופו וא"כ מנ"ל למעוטי מקרא בגנבתו פועל לימעט עבד עברי ותו לא, אלא על כרחך קים להו דכל דאימעיט ממכירת עבד עברי פטורין גם משאר עבודה .

יד] והנה בשער משפט שם יצא לדון בארוכה, דאף דאין ב"ד כופין את הלוה להשכיר עצמו כדי לפרוע חובו וכנ"ל, מ"מ חיוב מוטל על הלוה מצד עצמו להשכיר עצמו כדי לקיים חיובו ומצוותו לפרוע חובו ורק ב"ד הוא שאין כופין אותו על כך, ע"ש דמסיק דהדבר תליא בפלוגתא דרבוותא, דאף דלשיטת ר"ת אינו חייב כלל להשכיר את עצמו לפרוע חובו כי אז נקרא עבד לעבדים, אמנם לשיטת הגהות מרדכי בשם מוהר"ם שהוא שיטת הרב רמ"א (בסי' של"ג סעיף ג') אף דאין כופין אותו מ"מ חייב בעצמו להשכיר את עצמו [באופן המותר כדי שלא יהיה בכלל עבד לעבדים ע"ש ברמ"א ובנו"כ] בכדי לפרוע את חובו, והובא בפ"ת שם (סק"ה), וגם החפץ חיים בספרו אהבת חסד (סוף דין עניני העבוט) הביאו, ועיין בזה באמרי בינה (גב"ח סי' ב').

טו] הנה באם טעם הדבר שאין כופין אותו להשכיר עצמו הוא משום ד'ונמכר בגניבתו ולא בחובו' וכנ"ל ברא"ש וסמ"ע, לפי"ז יוצא דגנב ממש שנמכר על גניבתו, הרי אף בזמה"ז דליכא דין עבד עברי כיון שאין היובל נוהג, והוא הטעם שאין מוכרים את הגנב ראה בטור (חו"מ סי' שמ"ח) ובסמ"ע (שם ס"ק י"ג), מ"מ נכוף אותו להשכיר עצמו כדי לפרוע ולשלם גניבתו, דדוקא למכרו ממש לע"ע הוא דאין מוכרים בזמה"ז, והוא דין חדש להלכה.

רוצה להפסיק עבודתו ועי"ז לא יוכל לפרוע חובותיו ולזון את אשתו

טז] אם היה רגיל להשכיר עצמו או לעשות מלאכה ועתה כדי שלא יקח בע"ח מה שיעשה אין הלוה רוצה עוד לעשות, כתבו הרבה הפוסקים דכופין אותו לעשות כמו שהיה רגיל. ונראה דכן הדין לענין מזונות כופין אותו לעשות כמו שהיה רגיל, וכ"ש כשהורגל בעבודה כבר בשעת הנישואין. ויש חולקין לענין פרעון חוב וסוברים שאין כופין אותו גם למה שהורגל בה עד היום.

יציאה לעבודה והשכרת עצמו למלאכה לצורך פרעון שכר שכיר

יז] ולענין פרעון שכר שכיר, אף שנכתבו שם הרבה לאוין, נראה פשוט דאין דינו חמור יותר מלפרוע הלוואתו ושאר חובותיו, ואין ב"ד כופין אותו להשכיר עצמו כדי לפרוע שכר הפועל, כיון דהטעם ד'לי בני ישראל עבדים' שייך גם בזה, ואף שיש שם לאוין יתרים עדיין עבדות הוא אם נחייבו להשכיר עצמו, ובפרט דבכה"ג שאין לו הרי נתמעט מהלאוין משום דחסר ב"איתך".

יח] ואדרבה היה אפש"ל לאידך גיסא, דאף אם בכל פירעון חוב מחוייב הוא מצד עצמו להשכיר עצמו כנ"ל מהשער משפט, מ"מ בשכר שכיר פטור הוא מכך דממועט הוא מ"אתך" דהא עתה אין לו. אלא דנראה דגם שכר שכיר חוץ מהלאוין שניתוספו בו הרי יש בו גם כל חיובי פריעת בע"ח כיון דסוכ"ס חייב ממון לחבירו ככל חוב דעלמא, וכן מתבאר מדברי תשובת עבודת הגרשוני (סי' ז') ושו"ת רב פעלים (חו"מ ח"ד סי' ז') ועוד פוסקים דיש בשכר שכיר גם חיוב פריעת בע"ח אף במקום שנתמעט מהלאו הניתוסף בו ע"ש, ולכן גם אם ממועט מלא תלין כשאין לו, מ"מ אם מצד פריעת בע"ח מצוה הוא מחוייב להשכיר מצד עצמו לדעת השער משפט א"כ ה"נ יהיה מחוייב בשכר שכיר וכ"ש הוא דאליו נושא הפועל נפשו.

יט] אלא דמ"מ י"ל, דגם אם מצד פריעת בע"ח הוא מחוייב מעצמו להשכיר עצמו למלאכה כדי לפרוע לפועל שכר פעולתו לדעת השער משפט וכנ"ל, אעפ"כ אם לא יעשה כן לא יעבור על הלאוין, כיון דהלאוין נתמעטו מאיתך כשאין לו, וזאת אם נאמר דגם זה הוא בכלל המיעוט.

ואכן דין זה האם שייך לאו דבל תלין גם באין לו כיון שיכול להשכיר עצמו ויהיה לו, או דממועט הוא מאתך, מבואר בעזר מקודש הנ"ל (סי' ע' בסו"ד) דממועט הוא מאיתך ואין שייך שם הלאו ע"ש. אלא דנראה דאין זה מוסכם לכל, ויש לתלות זאת בדין שיובא להלן האם חייב ללוות כדי לפרוע שכר שכיר, או דממועט הוא מקרא זה, וכמו שיבואר להלן לענין חיוב הלואה שנחלקו בזה הפוסקים, ומ"מ אולי שאני הלואה משכירות ובשכירות לכו"ע ממועט הוא מאיתך ואינו כהלואה, ומאידך י"ל דאף אם אינו ממועט מאתך מ"מ י"ל דפטור להשכיר עצמו כדי לקיים חיובו לפרוע שכר שכיר באם פטור הוא להשכיר עצמו בכל המצוות וכדלהלן, ודוק בכל זה.

דעת המחייבים לצאת לעבודה ולהשכיר עצמו למלאכה לצורך קיום המצוות

כ] ולענין חיוב השכרת עצמו למלאכה כדי שיהיה לו ממון לקיים את המצוות עשה המוטלים עליו כגון לאכול מצה לקנות תפילין ולולב וכד', לכאורה יש בזה סברא לומר דחמור יותר מפירעון חוב שאין כופין אותו להשכיר עצמו אלא לענין קיום המצוות חייב להשכיר עצמו ואף נכופו על כך [ויהיה זה היפך מהחיוב ללוות דלפרע"ח חייב ולקיום מצוות פטור כדלהלן], והוא דאם טעם הפטור להשכיר עצמו כדי לפרוע חובו הוא משום 'לי בני ישראל עבדים' וכנ"ל, הרי לענין קיום מצוות לא שייך טעם זה שיהא משו"ה פטור מלהשכיר עצמו למלאכה, וכמו שנשאר המנ"ח (מצוה מ"ב אות י"ז) בצ"ע אם מותר למכור עצמו לקיים מצוות, ושאני ממכירת עצמו לפירעון חוב דאסור וכמבואר ברמב"ם (רפ"ז מהל' עבדים), דבפירעון חוב לא חייבתו התורה כלל כשאין לו ודלכן פטור להשכיר עצמו, וע"ע בזה בטורי אבן חגיגה (ב, ב ד"ה עוד תירץ ר"י).

וא"כ באם ננקוט לדינא דמותר למכור עצמו כדי לקיים מצוות, והרי דליכא טעמא דפטורא משום לי בנ"י עבדים הנאמר בפירעון חובו, א"כ י"ל דמשום חיובו לקיים מצוות בוראו מחוייב הוא גם להשכיר עצמו למלאכה. ואף אם לענין ללוות נאמר דפטור וכדלהלן, י"ל דשאני השכרת עצמו דיכול להמציא ולהשיג ממון מפעולתו וממעשה ידיו והם עתה בעולם והם שלו, ובכלל נכסיו יקרא, ושאני מהלואה שאף שמותר להוציאה, מ"מ מונח אצלו ממון חבירו, וממוני גבך יאמר לו הלה, ואינו נכסיו וממונו ממש.

כא] ורק אי נימא כדעת הסוברין דאסור למכור עצמו לעבד אף כדי לקיים את המצוות ע"ש במנ"ח, וע"ע באבן האזל (ריש הל' עבדים) שהוכיח כן מהספרי דאסור למכור עצמו כדי לקנות אתרוג וכד', א"כ לכאורה יהא פטור גם מלהשכיר עצמו כמו שפטור בפירעון חוב מה"ט דהוי כמכירת עצמו. ואולם מצאתי בספר מחנה יהודה (חו"מ סי' צ"ט סי"ט) דלמד מהא דמחוייב להשכיר עצמו לד' כוסות וכנ"ל דכ"ש הוא לכל המצוות דאורייתא, ושאני ממצות פריעת חוב, דהשכרת עצמו בכל המצוות הוא עבדות למקום, משא"כ פריעת בע"ח אף שמצוה היא מ"מ עיקר החיוב הוא למלוה שחייב לו לשלם ודרשינן בגניבתו ולא בפירעון חובו עי"ש.

ולפי"ד בעל המחנה יהודה יוצא דאף אם אסור למכור עצמו כדי לקיים מצוות מ"מ חייב להשכיר עצמו, דהא ודאי לכו"ע מותר להשכיר עצמו מרצונו לכל מילי [עכ"פ עד ג' שנים] ואינו כמכירה, ורק הכפיה ע"ז הוא העבדות ע"ש בדבריו, ולצורך מצוה אף הכפיה אינו עבדות. וכן כתב בעל החסד לאברהם (תנינא יו"ד סי' נ"ו) בפשיטות דחייב להשכיר עצמו לכל המצוות, ואף כופין אותו ע"ז, ושאני ממצוות פריעת בע"ח יעוש"ד.

והנה אם אנו למידין מד' כוסות לכל המצוות וכנ"ל הרי דגם במצוות דרבנן כהתם חייב להשכיר עצמו, וע"ע בסמוך מדברי העזר מקודש כן במלאכות שאינם בזיון [ולעיל (סק"י) גם הבאנו מהמהר"י אסאד (ח"א סי' ר"ב) שיצא לחדש אף יותר מזה דמצוה דרבנן עדיפא ממצוה דאורייתא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם]. ואולם להלכה אין הדין מוכרח ואם אין למידין מד' כוסות לכלל בכל מקום י"ל דמצוה דרבנן קייל וא"צ להשכיר עצמו רק במצוות שהם פרסומי ניסא או עדיפא מיניה [וכמו שהבאנו לעיל (סק"י) מדברי בעל המהר"ם שיק (אהע"ז סי' פ"ט) לענין חזרה על הפתחים], ואפי' בנ"ח שהוא פרסומי ניסא יש מיעוט פוסקים דס"ל שאין צריך להשכיר עצמו ראה משנ"ב (סי' תרע"א סק"ג ושער הציון שם סק"ג) בשם עולת תמיד, ואף החולקים שם הוא דוקא משום פרסומי ניסא ומשמע דאל"ה כו"ע מודו דא"צ להשכיר עצמו, אלא דאינו מוכרח די"ל דהוצרכו לזה שם לאפוקי מסברת העולת תמיד דנ"ח שאני משום דסגי בראיית נ"ח, וע"ע להלן (אות נ"ד) לגבי השכרת עצמו כדי שלא לעבור על איסורי דרבנן.

דעת המחלקים בין סוגי העבודות לצורך קיום המצוות

כב] עוד שיטה בענין השכרת עצמו לקיום המצוות מצאנו להגאון מבוטשאש בספרו עזר מקודש הנ"ל (סי' ע'), שם ג"כ כתב כדיעה זו שפשיטא שגם לקיים דקדוק קלוש מדקדוקי סופרים בדברי חז"ל חלילה להתרשל מלעשות בכל אשר תמצא ידו לעשות בכוחו, באומניות ומשא ומתן ומלאכה, ואין בזה פחיתות הכבוד וכו' בסגנון פרנסה שבידו לבחור איזה סגנון שירצה דפשיטא דחייב בדררא של מצוה.

אולם מ"מ נסתפק בעל העזר מקודש ונטה לומר, דלהשכיר עצמו למלאכה בסגנון עבדות שהוא צער וזלזול יותר משארי מלאכות שבעולם בזה פטור בכל המצוות עשה ולא תעשה, ואף דלענין לחזור על הפתחים כדי שלא לעבור על לא תעשה מחוייב הוא לדעתו וכנ"ל, מ"מ למכור ולהשכיר עצמו לעבדות שהוא צער וזלזול גרע יותר מלחזור על הפתחים, יעו"ש שהוכיח כן מהא דלענין מזונות אף לרבינו אליהו אינו מתחייב רק מצד לשון הכתובה ואנא אפלח כו' ולא משום הלאו דשארה לא יגרע יעוש"ד וכן בספרו אשל אברהם (או"ח סי' רמ"ב).

וגם החזו"א שם (בב"ק סי' כ"ג סוף אות כ"ח) כתב כחילוק זה, דנראה דבכל המצוות עשה חייב להשכיר עצמו, ודוקא בפריעת חוב שהוא דבר של ממון הדבר קבוע שאינו משתעבד כל כך, [וצ"ב בסברתו זה האם נתכוין כפשוטו וכחילוק המנ"ח או כהמחנה יהודה], ומיהו אם צריך להשכיר עצמו באופן שבזיון הוא לו יש לדון משום גדול כבוד הבריות בשב ואל תעשה, וציין לדברי העזר מקודש אלו.

חילוקי דינים בין מצוות וחובת האדם לזון את אשתו לבין מצוות וחובות אחרות

כג] וכבר הובא לעיל (אות י' והערה ל') מה שיש לדון בראיית העזר מקודש ממזונות שיש שם לאו דלא יגרע, דלהרבה פוסקים אין כלל חיוב התורה על הבעל עכ"פ בכה"ג שאינו זנה משום שאין לו יעו"ש מצד כמה טעמים, וא"כ אינו עובר על לאו שיצטרך בגלל קיומה להשכיר עצמו, ולכן נצרך רבינו אליהו להביא רק משום שכך התחייב בכתובתו, [ולא זו אלא דמה דפשיטא ליה להעזר מקודש דלמזונות אשתו חייב להשכיר עצמו לדעת רבינו אליהו גם למלאכה בזויה, כבר הובא לעיל (אות י') דלדעת הרדב"ז באמת פטור להשכיר עצמו במזונות אשתו למלאכה בזויה גם לדעת רבינו אליהו אע"פ שכתב בכתובתו אנא אפלח, ועיקר חיליה דהרדב"ז הוא משום גדול כבוד הבריות והוא הוא טעם החזו"א הנ"ל לפטרו מה"ט בשאר מצוות]. וליכא ראיה לפטרו להשכיר עצמו לכל סוג מלאכה עכ"פ באיסור לאו שצריך ליתן כל ממונו ולחזור על הפתחים וכנ"ל וא"כ אולי יצטרך גם להשכיר עצמו.

ובלא"ה לענין השכרת עצמו למלאכה צ"ע בראיית העזר מקודש מחוב מזונות שהוא בין אדם לחבירו לשאר מצוות שהוא בין האדם למקום, למשנ"ת דיש לחלק בין חוב שבינו לחבירו דאיכא ענין עבדים להקב"ה ובגניבתו ולא בחובו וכנ"ל, ומשא"כ שאר מצוות שאין שם מיעוט זה וכנ"ל לדעת האחרונים, וא"כ כיון דלקיום מצוות ל"ת מחוייב אף לחזור על הפתחים, דהא צריך לפזר כל ממונו ויצטרך לחזור על הפתחים, י"ל שיהא מחוייב גם להשכיר עצמו.

כד] לא זו, אלא דאף למשנ"ת לעיל מהשער משפט והפוסקים דבפרעון חוב הלואה מוטל על האדם עצמו להשכיר עצמו כדי לפרוע חובו ורק ב"ד הוא שאין כופין אותו על כך, מ"מ לענין מזונות י"ל דלדעת ר"ת והפוסקים כוותיה אף מצד עצמו אינו מחוייב מעיקר הדין להשכיר עצמו כי אם מצד לפנים משורת הדין, דכלל לא שעבדוהו חז"ל בחובת מזונות לעשות דבר זה כשאין לו, והיינו בנוסף למה שכתב השער משפט בדעת ר"ת עצמו דהוא באמת פוטרו גם בפירעון חוב דאל"ה עדיין נקרא עבד, אלא אפילו אם הוא עצמו מחוייב בפרע"ח להשכיר עצמו כמסקנת השער משפט מ"מ ה"ד בפרע"ח ולא במזונות.

כה] ומאידך במה שנתחייב אף לר"ת במזונות, דהיינו לעבוד עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו כגון לחרוש ולנכש ולעבוד את שדהו כדי להביא מזונות לביתו, וכמו שכתבו תוס' והרא"ש והטור ושא"ר. מ"מ לענין פרע"ח דקי"ל דאין כופין אותו להשכיר עצמו ה"נ לא נחייבו לחרוש ולזרוע וכד' כדי לפרוע חובו, וכן נראה מבואר מדברי השו"ע הנ"ל (בחו"מ סי' צ"ז) דאין כופין אותו להשכיר עצמו "ולא לעשות שום מלאכה" כדי לפרוע, הרי דכולל כל מלאכה שהיא שאין כופין אותו על כך.

כו] וכמו שהבאנו לעיל שכן חילקו הריטב"א והרא"ש לדעת רבי אליהו בין מזונות לפרע"ח דלרבינו אליהו כופין אותו להשכיר עצמו רק למזונות ולא לפרע"ח, וכן מוכח חילוק זה להלכה מדברי הרמ"א, דלענין מזונות הביא להלכה (באהע"ז) דעת רבינו אליהו דחייב להשכיר עצמו, ולענין פריעת בע"ח (בחו"מ שם) הסכים לדברי המחבר שאין כופין אותו להשכיר עצמו, וע"כ דמחלק בין שעבוד אישות דמזונות לשאר שעבוד בע"ח, אי משום דהאשה נישאת לו אדעתא דמזונות ואם אין מזונות אין אישות ונישואין, אי משום דשעבוד אישות שאני דמחוייב בה גופו וכמו דין עונתה כן דין שארה וכסותה, וכ"כ החזו"א (ב"ק סי' כ"ג אות כ"ח) לענין זה ממש דיש חילוק בין לדעת רבינו אליהו ובין לר"ת דשניהם מודו לענין פריעת בע"ח דאין כופין על שום מלאכה גם לחרוש ולזרוע בשדהו, וכל דבריהם אינו אלא לענין מזונות ומשום דשעבוד אישות שאני דמחוייב בה גופו וכמו דין עונתה כן דין שארה וכסותה.

דין אברך כולל במזונות אשתו ושאר חובות

כז] כמו כן אין ברור הדין לענין מזונות ואף לדעת רבינו אליהו, האם גם מי שתורתו אומנותו מחוייב הוא לקום ולצאת לעבוד כדי להחזיר חובות ולפרנס אשתו, וכן יש לדון לענין פריעת חובות דמחוייב מצד עצמו להשכיר עצמו לדעת השער משפט האם גם מי שתורתו אומנותו מחוייב בכך.

כח] אולם להלכה למעשה בזמנינו לענין אברך כולל נראה, דלענין מזונות באם היה בשעת הנישואין בר הכי שנשאו ליבו לחכמה, ונישאו איפוא מסתמא אדעתא שימשיך וילמוד תורה, קשה לחייבו לצאת להתעסק בעבודה, ורק לקבל 'מלגת כולל' בידינו לכופו שעל זה ודאי היתה הכוונה ב'ואנא אפלח כו' גם לר"ת, וכן בהמשך הזמן בזמן המקובל אם יכול למצוא משרה תורנית אפשר לכופו על כך , ולענין פריעת שאר חובות לקבל מלגת כולל ובהמשך הזמן גם משרה תורנית ודאי מחוייב הוא בעצמו כדי לפרוע חובו, והדבר נוטה שאף ליותר מזה מחוייב הוא לעשות כל טצדקי להביא ממון כדי לפרוע חובותיו. ומ"מ לעולם אם אינו יכול להתפרנס רק מסוג עבודה שהוא בזיון לאברך בן תורה אינו מחוייב.

כט] אף במי שכבר עובד כל היום במשרה מליאה, נוטה הדבר שכדי לפרוע חובו מחוייב הוא לדעת השער משפט להשכיר את עצמו או לעסוק באומנות וכד' בעבודות נוספות בערב ובשעות נוספות מעבר לשעות עבודה המקובלות, וכל שאין זה חריג מדרך כל בני איש ואינו בגדר אנוס מחוייב הוא בדבר. אולם לענין מזונות נראה דלכו"ע אינו מחוייב מעבר לשעות עבודה המקובלות ואף לדעת רבינו אליהו, דלא נתחייב ב'ואנא אפלח כו' יותר מהמקובל, וכ"ש אם היה רגיל בעבודתו לפי המקובל אצל בנ"א כבר בשעת הנישואין דאי אפשר לחייבו יותר.

דעת הפוטרים לצאת לעבודה ולהשכיר עצמו למלאכה לצורך קיום המצוות

ל] ונחזור למה שהובא לעיל בענין החיוב להשכיר עצמו כדי שיוכל לקיים את המצוות המוטלות עליו והבאנו דעת האחרונים הסוברים דחייב בכך, הנה מאידך כמה אחרונים נקטו דפטור להשכיר עצמו לכל המצוות, וחילקו מהא דמצאנו שמחוייב להשכיר עצמו במצוות שהם פרסומי ניסא [ודלא כבעל המחנה יהודה הנ"ל שלמד משם לחייב בכל המצוות] דשאני התם שחייבוהו בגלל פרסומי ניסא וכמו שחילקו לעיל (אות ב') לגבי חזרה על הפתחים, ראה בחלקת יואב (שם בסוף ח"א דיני אונס ענף ז') דפטור בכל המצוות להשכיר עצמו ורק במצות פרסומי ניסא כגון נ"ח ומקרא מגילה וד' כוסות בזה חייב להשכיר עצמו דהחמירו בו חכמים יותר ממצוה דאורייתא, ע"ש בכ"ד דלהשכיר עצמו שווה לדין חזרה על הפתחים, וכמו שמזה פטור בכל המצות וכנ"ל ה"נ פטור מלהשכיר עצמו.

וכן הוא דעת האבני נזר וביאר הדבר יותר, דרק כשהמצוה הוא פרסום הנס, דאז עיקר המצוה היא הפרסום, ומה שיש לו במחשבה לא מפרסם הנס לכן חייב להשכיר עצמו, אבל בשאר מצוות דאמרינן חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, סגי במחשבה ואינו מחוייב להשכיר עצמו לקיים המצוה בפועל יעוש"ד.

ענף ג': נטילת הלוואות

לא] מעתה נברר הדין האם מחוייב האדם ללוות ממון כדי לקיים חיוביו ומצוותיו המוטלים עליו בהוצאת ממון, או דכל שאין לו אנוס הוא ופטור. והנה כשאנו דנים האם מחוייב האדם לקחת הלוואות כדי לקיים התחייבויותיו הממוניות לחבירו ואת חוב מצוותיו למקום, יש להקדים דבאופן שברור לו ויודע שלא יהיה לו אפשרות לשלם הלוואתו, פשוט שהוא פטור מללוות, ולא זו אלא שבכה"ג אסור לו ללוות ובכלל לוה רשע ולא ישלם הוא כדברי רבינו יונה על מס' אבות (פ"ב מ"ט), וכל הנידון כאן הוא כשיודע מהיכן יפרעהו, או באופן שעכ"פ סומך עצמו שיהיה לו ודעתו בוודאות לשלם חובו דבכה"ג שהוא צורך גדול מותר לו ללוות כמבואר ברמב"ם (פ"א ממלוה ה"ג) ונפסק בשו"ע (חו"מ סי' צ"ז ס"ד) עפי"ד הסמ"ע (שם סק"ה), ובזה יש להסתפק האם גם חיוב עליו ללוות או לא.

החיוב ללוות לענין ערך עני ועשיר ולענין קרבן עולה ויורד

לב] ובכן, הנה לענין דין "השג יד", מצאנו בזה דברים מפורשים בתוספתא דערכין (פ"ב ה"ז), דמבואר התם לענין עני שהעריך את עצמו, דאין אומרים לו לך לוה לך עשה מלאכה והבא ערך עשיר, אלא מוטב שיביא ערך עני עכשיו, וכן לענין קרבן עולה ויורד אמר שם ר"א, דאין אומרים לו לך לוה לך עשה מלאכה והבא קרבן עשיר, אלא מוטב שיביא קרבן עני עכשיו ואל יביא קרבן עשיר לאחר זמן, ותוספתא זו הוזכרה בתוס' ר"פ השג יד (ערכין יז, ב ד"ה אבל בקרבנות) ע"ש.

ולענין קרבן עולה ויורד כבר דרשו כן בתורת כהנים (ויקרא פרשתא י' דבורא דחובה פי"ח), ואם לא תגיע ידו די שה אין אומרים לו ללוות ולא לעסוק באומנותו, וכ"ה שם בפרשת תזריע (פרשתא א' פ"ד) ואם לא תמצא ידה די שה אין אומרים לה ללוות ולא לעסוק באומנותה.

ובפשטות הכוונה היא כמש"כ שם בעל הקרבן אהרן ושאר המפרשים, דא"צ כלל ללוות או לעסוק באומנות, אף כשמוצא מי שיילונו ומקום להשתכר בו במלאכה, דמ"מ אין זה בכלל הגעת ידו עתה.

ואולם הראב"ד בפ' על התו"כ שם (פר' תזריע) פירש, דודאי אם מוצאת ללוות לווה ומביאה ואם יש לה אומנות והשכר מצוי לה עוסקת באומנותה, אבל כשאין לה אחת מכל אלה שאינה מוצאת ללוות ואין לה אומנות, אז הוא דלא תמתין עד שישתנה הזמן אולי תמצא ללוות או לעסוק באומנותה, אלא מביאה מיד קרבן עני ע"ש.

לג] ונראה לכאורה דאין ללמוד משם לשאר חובות ומצוות לטב ולמוטב, דאף אם פטורים שם מללוות ולעסוק באומנות, עדיין י"ל דבכל המצוות חייבים, דרק התם שיש ערך וקרבן מיוחד לעני, הרי מי שאין לו מדידיה כלום בכלל עני הוא ולא מחוייב כלל בערך וקרבן עשיר, דעני הוא לענין זה וממילא דיני ערך וקרבן עני עליו, ואין מזה ראיה למחוייב באחת מכל המצוות שלא יצטרך ללוות או לעסוק באומנות כדי לקיים חיובו.

מאידך גם להראב"ד ליכא ראיה דמחוייב ללוות ולעסוק באומנות כהתם, דהראב"ד לא קאמר אלא דהמוצא ללוות ולעסוק באומנות בכלל ערך וקרבן עשיר הוא, דלא נכלל בשם עני, וממילא אינו יכול לפטור חיובו בחיובי העני, אבל לענין עצם חובת האדם לחייבו עתה ללכת או לעסוק באומנות, עדיין י"ל דאינו מחוייב ללוות או לעסוק באומנות כדי לקיים חיובו ומצוותו.

החיוב ללוות כדי לפרוע חובות ולזון את אשתו

לד] ובכן לענין פריעת חוב האם צריך ללוות כדי לפרוע חובו, נראה להוכיח מהא דקי"ל (בחו"מ סי' צ"ט ס"א) דלוה הטוען שאין לו במה לפרוע חובו, התקינו הגאונים שמשביעין אותו כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יותר על מה שמסדרין לו, והוסיפו הטור והשלחן ערוך (שם ס"ד) והוא מהרמב"ם (פ"ב ממלוה ה"ד) דמי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם, ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו, והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זו אלא רוצה לצערו בשבועה זו, להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו, או כדי שילך וילוה מהעכו"ם, או שיקח נכסי אשתו ויתן לו, עד שינצל משבועה זו, אסור לדיין להשביעו שבועה זו, ואם השביעו ביטל לא תעשה של תורה לא תהיה לו כנושה, ולא עוד אלא שראוי לדיין לגעור בתובע ולטורדו, ע"כ.

ומדויק מהמחבר דהאיסור הוא דוקא כשמלחיצו כדי שילך וילוה מהעכו"ם ולא כשילוה מישראל, ועל כרחך הכוונה שילוה ברבית שזה אסור מישראל ומותר מעכו"ם, וכן מפורש שם להדיא בטור (אות י"ג) כדי שילוה מגוים "ברבית", וביאר שם הפרישה, דאף דתיבת ברבית ליתא ברמב"ם ובבעה"ת, ס"ל להטור דפירושו כן, דאל"כ לא היה איסור לזה הבע"ח לעשות תחבולה שילוה מגוי וישלם לו ע"ש.

ומבואר לפי"ז דליכא איסור לא תהיה לו כנושה במוצא הלוה מקום ללוות שלא ברבית, וא"כ מוכח איפוא מזה דמחוייב ללוות כדי לפרוע חובו, דאם פטור בה מדינא איך אפשר למלוה לגוש אותו ע"ז, והא אם לא מוטל על הלוה לעשות דבר זה לפירעון חובו, איך נוגשו ומצערו המלוה לעשות דבר שאינו מחוייב, ומיצר לו על ההלואה שהלוהו חינם, כיון דאין שום התרשלות וחיסרון מצד הלוה, ודוק.

לה] והנה התשב"ץ (בח"ד טור השלישי סי' י"ז) כתב, דהנשבע לפרוע לזמן פלוני פטור מללוות כדי לקיים שבועתו, דלא חייב עצמו ע"ז, דבודאי לא סמכה דעתיה, דמי יאמר לו שימצא מי שילוהו, והוא איש עני ואין לו מה למשכן, ובודאי שאין כוונת השבועה אלא שביש לו לא ידחנו יותר אלא יפרענו באותו זמן ע"ש, והובא בדברי גאונים (כלל ק"ג אות מ"ב).

ונראה דאין ראיה מדברי התשב"ץ דליכא חיוב ללוות כדי לפרוע חובו, דהתשב"ץ פטרו רק ממה שרצו שם לנדותו משום שלא קיים שבועתו ולא פרע בזמן, וע"ז קאמר דאנוס הוא מלשלם, ומעולם לא נשבע ללוות כדי לפרוע בזמנו, ולכן א"א לנדותו על ביטול השבועה, אבל ודאי אם מוצא מי שילוונו באופן שנראה לו שיוכל לפרעו, מחוייב הוא בזה ללוות משום עצם חיובו לפרוע חובו, ועכ"פ באופן שלולי ההלוואה לא יפרע כלל חובו ולא רק יאחר הזמן ודאי מחוייב הוא בכך.

וכן מבואר בדברי התשב"ץ עצמו במקום אחר (ח"א סי' ס"ד) במלמד שהתנה עם בעה"ב בשבועה שאם לא יפרעו לו השכירות בזמן יבטל מלימוד עם התלמידים ויתחייבו לשלם לו גם עבור זמן הביטול, וכתב התשב"ץ ששבועתו הייתה כדי לזרז את האבות, וכשעבר הזמן ולא פרעו לו שכרו הם גרמו לביטול המצוה, "שהיה להם למשכן כליהם וללוות מעות לפרעך".

לו] ואולם לענין חיוב מזונות אשתו מבואר במרדכי מס' כתובות (סי' ר"ה) דלדעת ר"ת הנ"ל שאינו מחוייב להתעסק באומנות בשביל מזונות אשתו, שווה לזה גם ללוות דאינו מחוייב, וכן הוא בהגהות מיימוניות (אישות פי"ב אות ח'), ומפורש שם דיליף כן ר"ת מהא דא"צ ללוות ולהתעסק באומנות כדי להביא קרבן עשיר, דכ"ש דגבי הדיוט לא מצרכינן ללוות ולהתעסק באומנותו יעוש"ד. ומבואר מהם שאינו מחוייב ללוות למזונות האשה וילפי לה מקרבן עולה ויורד הנ"ל, והרדב"ז הנ"ל (באות י') הביא דברי המרדכי אלו להלכה ע"ש.

לז] אולם להלכה נראה דלענין פרעון בע"ח אין ללמוד ממזונות האשה, דחוץ ממה שרבינו אליהו חולק על ר"ת לענין השכרת עצמו למזונות האשה, וגם לענין הלוואה הנה בקרבן עולה ויורד גופא דעת הראב"ד הוא דחייב ללוות לקרבן כשיש לו ממי ללוות כמו שנתבאר לעיל וזה נגד כל ראיית ר"ת, הנה בלא"ה לענין פרעון חוב א"א ללמוד מהתם דהרי ר"ת יליף משם גם לענין השכרת עצמו למלאכה ולהתעסק באומנות דפטור, והרי כבר נתבאר לעיל דדעת השער משפט והרבה פוסקים לענין פרעון חוב דלא קי"ל כר"ת בזה, אלא דאף דאין כופין אותו להשכיר עצמו לפרוע חובו מ"מ מחוייב הוא מצד עצמו להשכיר עצמו למלאכה כדי לפרוע חובו ורק דב"ד אין כופין אותו ע"ז משום עבדי הם וכנ"ל, וא"כ גם ללוות כדי לפרוע חובו מחוייב הוא, ובהלואה שאין חסרון של לי בני ישראל עבדים כמו שיש לענין השכרת עצמו א"כ אף נכופו על כך, וכמו שבאמת הוכחנו להלכה מדברי הטושו"ע (סי' צט) וכנ"ל, ובסמוך (אות מ"ו) יתבאר כן גם מדברי גדולי האחרונים [הבית האוצר והשארית חיים] שנקטו בפשיטות דיש חיוב ללוות כדי לפרוע חובו וכמשנ"ת. וכ"ש במה שמצוי שיש ללוה נכסים יותר מכדי סידור, שאז מחוייב הוא מעיקר הדין לתיתם לבע"ח והוא שאינו רוצה בזה ודאי אינו יכול לפטור עצמו גם מללוות ופשוט.

לח] ופשיטא שבזמנינו שבעוה"ר פשתה הנגע ונעשה זה דרך חיים לרבים לגלגל כסף בין הגמחי"ם ללוות מזה ולהחזיר לזה וחוזר חלילה, עד שמראש ידוע הן ללוה והן למלוה שבהרבה פעמים זה יהיה אופן הפרעון, א"כ על דעת זה הלווהו המלוה והאמינהו והוציא ממונו לידו והלוהו, והלוה על דעת זה נתחייב ואם לא יעשה כן גזלן הוא, ופשוט שמחוייב הוא ללוות כדי להחזיר חובו, ועדיף יותר מספר כתובה דאנא אפלח לדעת רבינו אליהו, ואין לו שום טצדקי להיפטר מהדבר.

ומ"מ נראה דמחוייב ללוות רק באופן שיכול לקבל את הלוואה ללא רבית כגון מגמחי"ם ממכריו או ממשפחתו וכד', אבל אם אינו יכול לקבל הלוואה כי אם ברבית ע"י הלואה מבנקים וכיוצ"ב בכה"ג אינו מחוייב ללוות ולהפסיד ממון הרבית שיעלה לו על הלואה זו, וכמבואר בטור ושו"ע הנ"ל (בסי' צ"ט ס"א) דיש איסור לנגוש את הלוה לפרוע חובו ע"י שילוה מגויים ברבית, והרי דפטור מכך.

ונראה דאף ללוות בהיתר עיסקא כמו כל ההלוואות כאן בא"י מהבנקים וכיוצ"ב, נמי אינו מחוייב, ואע"פ שאינו משלם רבית על פלגא המלוה ואדרבה חזינן אותו כיורד להתעסק ולהרויח, ומה שמשלם רבית לנותן הוא מדינא שייך לו כי הוא בעצם רווחים מדמי הפלגא פקדון של הנותן או התפשרות לשבועתו אם לא הרויח [ולכן גם ערבות על הרבית אינו ככל ערב על רבית דקי"ל דלא חל ערבות על הרווחים ללא קנין דאין כאן הוצאת ממון מהמלוה עיין ש"ך (חו"מ סי' קכ"ט ס"ק י"ב וביו"ד סי' ק"ע סק"ה), אלא על רבית דעיסקא חל ערבות דהוה כהוצאת ממון וכמש"כ רוה"פ ה"ה הקצוה"ח (שם בס' קכ"ט סק"ב) ושו"ת עמודי אור (סי' ק"ה) המובא בפ"ת (שם סק"ד) ושואל ומשיב (ח"ב סי' קי"ד) ובית יצחק (יו"ד ח"ב סי' א'), דעל חלק השבח והרווחים של חצי הפקדון שבגללה משולם הריבית בכל היתר עיסקא שם הוה כהוציא מעות על פיו כיון דנהפך למעותיו של הנותן ומוציאם על פי הערב שמשאירם ביד המקבל ומרשהו להשתמש בו ולכן משתעבד ללא קנין כמו על הקרן ע"ש (ודלא כהנתיבות שם)]. וא"כ הרי לכאורה נחשב דבר זה של נטילת הלואה בהיתר עיסקא כענין עיסוק במלאכה ולא כהלואה, ולפי השער משפט לעיל מחוייב האדם להתעסק במלאכה כדי לפרוע חובו [ורק ב"ד אין כופין אותו על כך וכמשנ"ת לעיל]. מ"מ הדבר נוטה דכיון דבפועל יורד בעסק זה כלקיחת ממון לפרעון חובו ולא לשם ירידה לעסק, קשה איפוא לחייבו יותר מכל נטילת הלואה שאינו מחוייב בכך כשמשלם עליה רבית וכנ"ל, וע"ע בדברי הפוסקים המובאים בפתחי תשובה (חו"מ סי' ק"ח ס"ק ד-ה) ודוק, ועדיין צריך הכרע בפרט זה.

לט] מאידך, אף שלענין שאר חובות נתבאר דצריך אף ללוות כדי לפרוע חובותיו, מ"מ לענין מזונות האשה עדיין י"ל דפטור מללוות בשביל מזונותיה עכ"פ לר"ת והסוברים כמותו, דמעיקרא לא הוחל עליו חובת מזונות בכה"ג כדי שיצטרך ללכת לקחת הלוואה, כי יש לחלק בין מה שחייב מצד חוב דידיה לבין מה שהטילו עליו חוב מזונות, וכמו שנתבאר לעיל (אות כ"ד) לחלק כן לענין החיוב שמוטל על עצמו להשכיר עצמו למלאכה ע"ש.

מ] אלא דכאן המקום להעיר דגם במזונות האשה אף אם הבעל פטור מללוות לצורך מזונותיה, מ"מ היא עצמה יכולה ללוות לצורך מזונותיה כדי שהוא ישלם למלוה כשיהיה לו, כי עצם החוב מזונות רובץ עליו עדיין בעיקר חיובו [רק לא לקום ולעשות מעשה ללוות ולהשכיר עצמו כדי לקיים חיובו] ולא פקע לגמרי, ולא אמרינן שבעצם אין עליו כלל שם חייב בדבר.

החיוב ללוות כדי לפרוע שכר שכיר

מא] אף אם בכלל מצוות פריעת בע"ח איכא גם חיוב ללוות כדי לקיימה וכמשנ"ת לעיל, מ"מ לענין איסור בל תלין ומצוות ביומו תתן שכרו בפועל ובכל שכר שכיר, נסתפק הגאון מבוטשאטש בכסף הקדשים (סי של"ט ס"י) וכן נסתפק בעל החפץ חיים בספרו אהבת חסד (דיני תשלומי ש"ש פ"ט בנתיב החסד ס"ק כ"א), האם חייב בה מדינא ללוות כדי לשלם שכר שכיר ואם אינו לוה עובר בלאו, או דאין זה מקרי בכלל יש אתך, דדרשינן בפרק המקבל (ב"מ קיב, א) לא תלין פעולת שכיר אתך דהכוונה דוקא כשיש אתך.

מב] ויעו"ש באהבת חסד דמצד מדת חסידות ודאי צריך להשתדל להכניס את עצמו שיהיה מחוייב בהמצוה אף שפטור עתה, ע"ש שהוכיחה מהא דמנחות (מא, א) דלפעמים עונשין על מי שלא הביא עצמו לידי חיוב מצוה יעו"ש בסוגיא לענין מצות ציצית. ואולם מאידך במק"א נקט הגאון מבוטשאטש (אשל אברהם או"ח סו"ס י"ג נדפס בשו"ע השלם מהדורת מכון ירושלים) שחיוב ההלואה הינה כגדר הבאת עצמו לידי חיוב מצוה כבגמ' מנחות הנ"ל אבל מעיקר הדין פטור, ומאידך כתב שם דרק לענין ציצית נאמרה הגמ' ולא לענין שאר מצוות עשה וכן לענין שכר שכיר שפטור לגמרי מללוות יעוש"ד.

מג] ובשו"ע הרב (דיני שאלה ושכירות סעיף י"ח) הביא משם האריז"ל דרק ממדת חסידות צריך ללוות כדי לפרוע שכר שכיר ולא מדינא ע"ש והובאו דבריו בפתחי תשובה (סי' של"ט סק"ח), וכן מצאתי בשפת אמת על מס' שבת (קכז, ב) שהביא לדברי שו"ע הרב אלו ע"ש, וכ"פ בערוך השולחן (סי' של"ט סי"ד) ובקיצור שו"ע (סי' קפ"ה ס"ד).

מד] וכ"כ הגאון ר"י ענגיל בספרו בית האוצר (מערכת א' סוף כלל כ"ו) דא"צ ללוות לפרעון שכר שכיר משום לאו דבל תלין, ע"ש שרצה לדמותו להא דדרשינן לענין קרבן עולה ויורד מלא תגיע ידו דא"צ ללוות [והוא כפי פי' הקרבן אהרן ורוב המפרשים וכמבואר גם בדברי ר"ת שבמרדכי והג"מ דלא כהראב"ד וכנ"ל], וע"ש דמשמע ממנו דבפריעת בע"ח ודאי חייב ללוות כדי לפרוע חיובו דשם ליכא קרא למעטו, ובפרט אם נימא דבמצוות שבין אדם לחבירו אף שאנוס הוא מ"מ אין לו פטור כמו שיש לו במצוות שבין אדם למקום, דסו"ס הא חייב ממון לחבירו וצריך להשיב אלא שהוא אנוס, וכמו שכתב חילוק זה באתוון דאורייתא (כלל י"ג), עד דליפ"ז יצא לדון דאדם אחר מחוייב להלוות לו כדי שלא יעבור על חיובו יעוש"ד בזה.

מה] מאידך בצוואת החיי אדם (בבית אברהם אות כ"ח), משמע דמחוייב ללוות כדי לא לעבור על בל תלין, ולא רק ממדת חסידות ע"ש.

מו] ועכ"פ אף הפוטרים שם בשכר שכיר מללוות, ה"ד משום דנלמד מקרא דאתך, וכמ"ש החפץ חיים והבית האוצר הנ"ל להדיא, ושאני מפריעת בע"ח. ובאמת אף בשכר שכיר יש מצוות פריעת בע"ח, ורק הנידון הוא לענין האיסור המיוחד שבשכר שכיר, דהיינו איסור בל תלין ומצוות ביומו תתן שכרו אם הוא חיוב אף ללוות, והוא כמשנ"ת לעיל דלגוף חיוב פריעת בע"ח חייב אף ללוות, וכמתבאר גם להדיא מהבית האוצר הנ"ל.

ושו"ר כן גם בספר שארית חיים על הל' רבית (סי' קס"א עמוד יז.) דבכל פרעון חוב צריך ללוות כדי לפרוע חובו, ולענין שכר שכיר לאיסור דבל תלין וביומו תתן שכרו נקט בפשיטות דא"צ ללוות דנתמעט מאתך וכדעת רוב האחרונים הנ"ל.

החיוב ללוות לצורך קיום מצוות עונג שבת ושאר המצוות

מז] ולענין קיום מצוות עשה המוטלים על האדם כגון לקנות שופר לולב מצה וכד', האם מחוייב הוא מדינא גם ללוות כדי להשיג ממון לקיים חובת הגוף שעליו, או דכיון דאין לו מדידיה א"כ בכלל אנוס הוא ורחמנא פטריה, לכאורה יש לפשוט דבר זה מהא דאיתא ברפ"ב דביצה (טו,ב), על הא דאמר ר"א לתלמידיו בשעה שנפטרו מדרשתו שדרש ביו"ט, וקרא עליהם קרא דנחמיה (ח'), לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם, מאי כי חדות ה' היא מעוזכם, אמר ר' יוחנן משום ראבר"ש אמר להם הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע.

ובתוס' שם (ד"ה לוו עלי ואני פורע) כתבו והא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ה"מ כשאין לו "לפרוע", וי"ג בתוס' כשאין לו "ללוות". ולהלכה הוא מחלוקת בין הפוסקים אם כשמוצא ללוות אף שלא יודע במה יפרע אם מותר וחייב ללוות ראה במשנה ברורה (סי' רמ"ב סק"ג ) ובשער הציון (שם סי' רמ"ב ס"ק י"ב) דנחלקו בזה הב"ח עם העטרת זקנים. והנה היה אפש"ל דלוו עלי ואני פורע אינו חיוב מעיקר הדין, אבל הפוסקים נקטו שהוא חיוב מעיקר הדין ללוות עכ"פ ביודע במה יפרע, ומבואר דאסור לעשות שבתו חול אם יכול ללוות [ולפרוע עכ"פ לאחר זמן, ואל"ה תלוי במחלוקת וכנ"ל], והרי שיש עליו חיוב ללוות להוצאת שבת ויו"ט, וכ"ה במשנה ברורה (שם סק"ג ובסי' רצ"א סק"א).

מח] אומנם אף אם מחוייב ללוות להוצאת שבת ויו"ט, הרי כיון שלא נדרש זה אלא לענין שבת ויו"ט, משמע בפשטות דעל שאר מצוות ליכא חיוב ללוות [וע"ש לשון המאירי אבל "קדוש היום" אפי' מי שאין ידו משגת ישתדל כפי יכלתו, אמר הקב"ה בני לוו עלי "בקידוש היום" ואני פורע, וי"ל].

מט] אלא דאינו מוכרח די"ל דהוא יסוד לכל המצוות, ודומיא דסיימו שם בגמ' דכל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאת שבת ויו"ט והוצאת בניו לת"ת, דהביא שם בשיטמ"ק מהריטב"א דה"ה לכל הוצאה של מצוה ונקט הני דרגילי ושכיחי, וע"ש בתוס' (ד"ה כל מזונותיו) דעירבו ב' הדברים הא דאינם קצובין מר"ה והא דלוו עלי ואני פורע יעוש"ד, ובריטב"א הנ"ל שהביאן ודוק.

דעת הפוטרים ללוות לצורך קיום המצוות

נ] כמו כן במה שמצאנו לענין מצוות שהם פרסומי ניסא דחייב אף ללוות בשבילם וכנ"ל, אין ראיה משם לכל המצוות, דדומיא דמה דמחוייב שם לשאול על הפתחים הוא דאינו בכל המצוות, וכמשנ"ת לעיל לענין השכרת עצמו למלאכה דיש לחלק כן מה"ט, ואכן כ"כ החלקת יואב הנ"ל (בסוף ח"א דיני אונס ענף ז'), דלשאול וללוות מאחרים לעולם אינו חייב בכל המצוות, ורק במצות פרסומי ניסא כגון נ"ח ומקרא מגילה וד' כוסות בזה חייב ללוות מאחרים, דהחמירו בו חכמים יותר ממצוה דאורייתא, ע"ש בכ"ד דללוות שווה ללחזור על הפתחים, וכמו שמזה פטור בכל המצות וכנ"ל ה"נ פטור מללוות, ועי"ש בחלקת יואב שמביא דברי הרמב"ם (ריש שקלים) דיש חיוב ללוות ולמכור כסותו לחיוב מחצית השקל שנאמר והדל לא ימעיט, ע"ש דלענין הלואה הוא דנצרך קרא לאפוקי מבשאר מצוות דפטור וכנ"ל.

ועיין גם לעיל (אות מ"ב) דעת הגאון מבוטשאטש (אשל אברהם או"ח סו"ס י"ג נדפס בשו"ע השלם מהדורת מכון ירושלים) דפטור מללוות בשאר מצוות עשה, חוץ ממצוות ציצית ששם יש עכ"פ ענין להכניס עצמו לחיוב כמבואר בגמ' מנחות (מא,א) וזה גם ע"י הלוואה ע"ש.

דעת המחייבים ללוות לצורך קיום המצוות

נא] איברא דנראה להוכיח דמכמה אחרונים מוכח לכאורה דמחוייב האדם ללוות כדי לקיים את המצוות, דהנה הרמב"ם (פ"ב עבדים ה"ז) פסק דעבד עברי שנמכר לעכו"ם יש לו ללוות ולגאול עצמו מיד הגוי, וע"ש בכסף משנה דהוא נגד הש"ס בקידושין (כא,א) דע"ע הנמכר לגוי אין לוה וגואל, וע"ש בפרש"י דכתיב או השיגה ידו ונגאל (ויקרא כה, מט), והאחרונים נו"נ בזה ליישב מקור הרמב"ם לפסוק דלא כסתמא דהש"ס הנ"ל.

ובעל ההפלאה בספרו המקנה שם בקידושין תירץ, דהרמב"ם ס"ל דכיון דכולה קרא דכתיב בע"ע הם לקובעה חובה דאם השיגה ידו כופין אותו לגאול את עצמו מן הנכרי, א"כ י"ל דלא אתי קרא אלא למעט שאינו חוב עליו ללוות מאחרים לגאול את עצמו, אבל רשות בידו ללוות דילפינן בק"ו ממקדיש שדה, אבל בשדה אחוזה דכולה קרא מיירי ברשות שפיר ילפינן מהשיגה ידו דאינו יכול ללוות כו' ע"כ.

ויותר מזה יעויין בתורה תמימה שם (בויקרא) דלמד בדעת הרמב"ם דבאמת חובה עליו ללוות ולגאול עצמו ע"ש, וגם האבן האזל (בהשמטות ומילואים על הרמב"ם הנ"ל) כתב עצם הדבר דאם יש על העבד מצוה לפדות את עצמו יש עליו גם חיוב ללוות לזה (ע"ש בדף צ"א סק"ב ד"ה ומה ובדף צ"ב סק"ו).

והרי לפ"ד האחרונים יוצא דעל מצוות גאולת עצמו יש גם חיוב ללוות, ואף להמקנה צריך קרא מיוחד למעטו, ומבואר דיש חיוב ללוות כדי לקיים מצוות, אם לא שנחלק דמצוה זו שאני כדי שלא יטמע בין העכו"ם כעין מש"כ התוס' ריש קידושין (ב, א) לענין ש"כ ככסף, ולכן אף אם אין בכלל חיוב המצוות חיוב ללוות, מ"מ בזה מחייבים אותו יותר, ואולם קשה לחלק כן מעצמינו, ומ"מ נראה דהיינו דוקא ללוות לקיום מצוות דאורייתא אבל לצורך קיום מצוות מדרבנן לא שמענו ואין לנו ראיה לחייבו ללוות בשבילם, ועיין להלן (אות נ"ד) לענין ללוות כדי שלא לעבור על איסורי דרבנן.

אם באשמתו אין לו תפילין וכד' מחוייב לכו"ע ללוות כדי לקיים מצוותו

נב] ומ"מ נלע"ד, דאף אם אינו מחוייב ללוות כדי לקיים מצות תפילין ולולב וכיוצ"ב וכדעת רוב האחרונים הנ"ל, מ"מ אם באשמתו ובמעשיו הוא, שהלך ומכר או נתן תפילין שלו וכדומה, ועתה אין לו מעות לקנות תפילין, וכיוצ"ב בכל המ"ע שבידיעתו ובמעשיו גרם לעצמו שלא יוכל לקיים עתה המ"ע, בכל כה"ג לא מקרי "אנוס" ורחמנא לא פטריה, ויהיה מחוייב עתה אף ללוות כדי לקיים את המצוה.

והדבר מבואר ברש"י פרק הגוזל קמא (ב"ק קב, ב ד"ה מעלין), בהא דהביאו שם בגמ' מתני' דערכין (כג, ב) דהמקדיש נכסיו הוה תפילין בכלל, ומעלין לו תפילין, ופרש"י מעלין לו תפילין ולוה המעות ויתן בשבילם להקדש. ומפורש ברש"י דיש חיוב ללוות מעות כדי שיוכל לקיים מצות תפילין, דהא רש"י לא בא לתת עצה בעלמא אם ירצה, אלא פי' קמפרש, ולא זו אלא דנראה דרש"י הוציא זאת מהמשנה שכתבה מעלין לו תפילין, דמאי שנא דנקטה תפילין יותר משאר נכסיו וכבר נתקשה בזה הגרי"ז שם בערכין, ולכן ביאר רש"י דבתפילין כדי שיקיים המצוה מחוייב לפדותה אף שאין לו כלום ע"י שילוה דמים ויתנם להקדש בשביל תפיליו, וכוונת המשנה במה דנקטה דוקא תפילין הוא משו"ה, דלגבי התפילין כל לקיחת הקדש את התפילין הוא למטרה זו, אבל שאר נכסים ברצונו ישאירם להקדש ולא יפדם כלל אדרבה הא בא ליתנם ולהקדישם ודוק.

ועכ"פ אם לא נרצה להוכיח מדברי רש"י דיש חיוב ללוות כדי לקיים מ"ע, ע"כ יש לחלק כנ"ל דשאני התם דהקדיש תפיליו שהיו לו לכן הוא דלא נכנס בגדר "אנוס" כדי שיפטר עתה מללוות, כן נראה לכאורה מוכח אף שהוא דין חדש.

ללוות לצורך קיום מצוות לא תעשה

נג] עד עתה ביררנו לענין מצות עשה, ואולם לענין מצוות לא תעשה, הנה להסוברים דחייב ללוות כדי לקיים מצוות עשה כ"ש דמחוייב ללוות כדי שלא יצטרך לעבור על מצוות ל"ת, אלא דאף לדעת החולקים וסוברים דלענין מצוות עשה אנוס הוא ופטור מללוות כדי להשיג ממון לקיים חובת הגוף שעליו דאנוס הוא ורחמנא פטריה, מ"מ נראה דלענין מצוות לא תעשה כו"ע מודו דחייב ללוות כדי לא לעבור מה שאסרתו התורה, כיון שחייב ליתן כל ממונו בשביל שלא לעבור על הלאו וכנפסק ברמ"א (או"ח סי' תרנ"ו וביו"ד סי קנ"ז סעיף א') דחייב ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור על לא תעשה, וכמו שנתבאר לעיל (אות ה') דיש חיוב לחזור על הפתחים כדי שלא לעבור על לאו, כן נמי חייב ללוות כדי שלא לעבור על לאו, ואף שהיה מקום לחלק ביניהם נראה להוכיח כן כדלהלן.

דכן מתבאר משו"ת הרדב"ז המובא בדברי הג' רעק"א ובפ"ת (שם ביו"ד סק"ד), דכתב על מי שהוא בין העובדי כוכבים ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים, אפי' איסור דרבנן ושמנו של גיד וכדומה, דחייב ליתן כל ממונו למצוא דבר היתר לאכול ולא יאכל איסור, ולאחר מכן אנוס הוא מחמת נפשות, ואוכל הקל קל תחילה, ומ"מ אין מחוייב ליקח לו ממון בהמתנה עד שיהיה לו מעות לפרוע, דדלמא לא יהיה לו מעות, והעכו"ם חובשין אותו ומיסרין אותו ויכול לבוא לידי סכנה ע"כ.

הרי להדיא דפטרו מללוות רק משום דדלמא לא יהיה לו מעות והעכו"ם חובשין ומיסרין אותו ויכול לבוא לידי סכנה, הא לא"ה מחוייב הוא ללוות.

ללוות לצורך קיום איסורי דרבנן

נד] ולענין איסורי דרבנן האם דינם כאיסורי תורה לכל מה שנתבאר לעיל, דמדברי הרדב"ז הנ"ל מבואר דדינו כלאו דאורייתא וצריך ללוות בשבילם, הנה כיוצ"ב כבר הובא לעיל (אות כ"ב) גם מדברי הגאון מבוטשאש בספרו עזר מקודש הנ"ל (סי' ע') לענין השכרת עצמו למלאכה בדבר שאינו צער וזלזול, דפשיטא שגם לקיים דקדוק קלוש מדקדוקי סופרים בדברי חז"ל חלילה להתרשל מלעשות בכל אשר תמצא ידו לעשות בכוחו באומניות ומשא ומתן ומלאכה, ואין בזה פחיתות הכבוד כו' בסגנון פרנסה שבידו לבחור איזה סגנון שירצה דפשיטא דחייב בדררא של מצוה ע"ש, ואם על קיום מצוות דרבנן אמר כן [מה שאינו ברור לכל ועיין לעיל (אות כ"א וסק"י) וכן במה שהבאנו שם מהמהר"ם שיק לגבי חזרה על הפתחים] כ"ש כדי שלא לעבור על איסורי דרבנן.

אולם למשנ"ת במאמרינו השיטות והאופנים שמחלקים בין מ"ע למצוות ל"ת, יש לדון האם איסור דרבנן שווה לאיסור לאו דאורייתא בזה או לא, ונראה שזה תלוי גם במה שכבר דנו האחרונים בדין החיוב לפזר כל ממונו כדי שלא יעבור על לאו [שמשם המקור לכמה דינים שנתבארו לעיל], האם זה גם באיסורים דרבנן או רק באיסורי תורה, והסכמת הפוסקים הוא דגם לאיסורי דרבנן צריך ליתן כל ממונו כמו בלאו דאורייתא, וכדברי הרדב"ז הנ"ל ברעק"א ופ"ת, וכן הביא שם הפ"ת (סק"ד) מהחו"י (סי' קפ"ג) וכ"ה בגר"א שם (סק"ד), וכ"כ החפץ חיים (ח"א כלל א' במ"ח סק"י ובהל' רכילות כלל א' במ"ח ס"ק י"ב) בשם הפוסקים וציין לדברי הגר"א ורעק"א, וזה דלא כהפמ"ג (או"ח סי' תרנ"ו א"א סק"ח וע"ע בדבריו בפתיחה כוללת ח"ד אות י') שנסתפק בזה, והשבות יעקב (ח"א סי' צ"ח) דנקיט להיפך דא"צ ליתן כל ממונו בשביל איסורי דרבנן, ומאידך המהר"י אסאד (ח"א סי' ר"ב והובא לעיל סק"י) מחמיר באיסור דרבנן עוד יותר מאיסורי תורה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם, יעוש"ד.

ונמצא דיהיה דין זה האם איסורי דרבנן דינם כאיסורי תורה לענין החיוב ללוות, וכן לענין החיוב לחזור על הפתחים והשכרת עצמו [עכ"פ למי שמכריח חיובם בכל לאו דאורייתא לבלתי יעבור על איסור רק משום החיוב לפזר כל ממונו] תלוי גם בזה.

החיוב להשיג ממון לצורך נישואי הילדים

נה] כמו כן לענין החיוב להשיא את הילדים בהגיען לפרקן, דהאדם מחוייב להשיאן ולהוציא ממון לנישואיהן כדי שיוכלו להינשא במהרה, וכברייתא דפ"ק דקידושין (ל,ב) וגמ' כתובות (נב,ב) כנלמד מהפסוק (ירמיה כט) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, ופסקה הרמב"ם והשו"ע (אהע"ז סי' נ"ח ס"א) ע"ש בשו"ע ונו"כ פרטי הדינים בזה, הנה האם מחוייב בהן האדם אף לחזור על הפתחים כדי להשיאן [את ההכרח לכך ולא מותרות] כמו שרואים אנו בעוה"ר בהרבה בנ"א הנצרכין לכך שעושין כן.

הנה באמת כבר חזינן כן בתשובותיהם של גדולי האחרונים מאורי האומה שכך היו עושין, ראה שו"ת מהר"ם מינץ (סי' מ"ה) דכל אב עושה לעצמו יותר מכדי השגתו וא"צ לכוף אותם לכך ומעשים בכל יום דכמה וכמה עניים מחזרים על פתחי נדיבים כדי להשיא בתם כי נכמרו רחמיהם כרחם אב על בנים, וכן מבואר בשו"ת מהרש"ך (ח"ב סי' קפ"א) דגם עניים מחזרים אחר פתחי נדיבים והולכים מעיר לעיר כדי לאסוף ממון להשיא בתם [וע"ש דמחייב את הקרוב להשיא קרובו כדי להציל את האב מבזיון ומפגם משפחה באם יצטרך לחזור על הפתחים], וכ"כ בעוד פוסקים רבים דנהגו בכל תפוצות ישראל לתת לבן או לבת יותר מכפי יכלתם וראה בהון יוסף (סי' ד' דף ד'), וראה גם בש"ך (יו"ד סי' רנ"ה סק"א) מהסמ"ג והסמ"ק דבכלל מי שצריך ליטול מן הצדקה ואינו נוטל דהוה כשופך דמים נכלל גם מי שיש לו בת ואינו יכול להשיאה ולפרנסה אא"כ יטול צדקה וצריך הוא ליטול צדקה ולא להגיס דעתו, אבל עכ"פ לכוף ע"ז ללכת לחזור על הפתחים לאסוף צדקה ודאי אי אפשר כיון שאינו מן הדין וכמדוייק מדברי המהר"ם מינץ שהוא רק מדין רחמנות [וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (אהע"ז סי' פ"ט)].

ויש לדון האם מחוייב מעיקר הדין להתעסק במלאכה וללוות ממון כדי להשיא ילדיו בשיעור שמחוייב בכך, והוא תלוי גם האם החיוב להשיא ילדיו הוא רק מתק"ח כלשון הרמב"ם והשו"ע או מדאורייתא כלשון הגמ' שם בכתובות (נג,א) ועכ"פ מדברי קבלה ע"ש בריטב"א ובמהרש"א שם בח"א בתירוצו הא' [ובשו"ת מהר"ם שיק הנ"ל השווה בשאלתו דין הלוואה לדין חזרה על הפתחים וע"ש].

ואולם נראה ברור דגם אם אינו מחוייב בכך מעיקר הדין, ודאי לא גרע מחזרה על הפתחים דאף אם אינו מחוייב כך נהגו, ומנהג ישראל תורה ומחוייב לעשות גם יותר מהמחוייב וכמשנ"ת, וכ"ש לאחר שנתחייב האדם לתת לנישואי ילדיו דאינו ככל חוב אלא על דעת לעשות כמנהג העולם ואז י"ל דאף מחוייב הוא בכך מעיקר הדין שע"ד זה נתחייב ודוק.

מצוות מעקה

נו] כמו כן כאן המקום לציין דלענין מצוות מעקה אין הוא שווה לשאר המצוות, וזאת לפ"ד האתוון דאורייתא (כלל י"ג) דבאנוס בזה עדיין חייב במצוה זו, כיון שהדבר בעצמותו עדיין נצרך הוא וצריך להיות, ורק אין יכול לקיים חיובו, ואינו כשאר אונסים במצוות דרחמנא פטריה מחיובו ע"ש, א"כ לכאורה חייב ללוות למצוה זו, כדי לקיים חיובו הרובץ עליו כמו פריעת חוב עכ"פ לדעת הגאון ר"י ענגיל בספרו בית האוצר המובא לעיל.

אלא דבזה בלא"ה איכא גם לאו דלא תשים דמים בביתך, וא"כ משום הלאו חייב ללוות כדלהלן בסמוך, ורק הוא ל"ת שאין בו מעשה ותלוי אם דינו ככל ל"ת כמו שהבאנו שם מרעק"א והפ"ת ע"ש.

וזאת תורת העולה

מסקנות ודינים העולים

חזרה על הפתחים

אין חיוב לחזור על הפתחים כדי לקיים מצוות עשה, כגון לקנות תפילין שופר לולב או למול את בנו וכד', וכ"ש לקיום מצוות מדרבנן [אות א'].

במצוות שהם פרסומי ניסא כגון ד' כוסות בלילי פסחים ונרות חנוכה, צריך לחזור על הפתחים כדי לקיימם, וכן צריך לחזור על הפתחים בשביל נר שבת דשלום בית עדיף [אות ב'-ג'].

מי שבלאו הכי חוזר על הפתחים וניזון ומתפרנס מן הצדקה, חייב גם לחזור על הפתחים לצורך קיום כל המצוות דלא גרע משאר צרכיו [אות ד'].

לצורך קיום מצוות לא תעשה שלא לעבור עליהם, מחוייב אף לחזור על הפתחים, וכן חייב לפזר כל ממונו כדי שלא לעבור על מצוות לא תעשה אף שעי"ז יצטרך לחזור על הפתחים [אות ה'], ובלא תעשה שאין בו מעשה כגון להניח חמץ בביתו ולא לבערו הוא מחלוקת האחרונים [שם], והסכמת הפוסקים דגם כדי שלא לעבור על איסורי דרבנן דינו כלאו דאורייתא [אות נ"ד].

לצורך פרעון חובות, הסכמת הפוסקים הוא דאין חיוב לחזור על הפתחים כדי להשיג ממון לפרוע את החובות, אם לא למי שבלאו הכי חוזר על הפתחים לצרכי עצמו אז חייב הוא גם לחזור ולאסוף ממון לצורך פרעון חובותיו [אות ו' ט' והערה י"ח].

לצורך מזונות האשה, יש נוטים לחייב לחזור על הפתחים, אולם להלכה נראה דאי אפשר לחייבו לחזור על הפתחים אם לא למי שבלאו הכי חוזר לצרכי עצמו [אות ז' י'].

למזונות הילדים אפי' לקטני קטנים בני פחותים משש, אין צריך לחזור על הפתחים, אם לא למי שבלאו הכי חוזר לצרכי עצמו.

יציאה לשוק העבודה והשכרת עצמו למלאכה

לצורך מזונות האשה, נחלקו הראשונים והפוסקים האם מחוייב להשכיר עצמו ולעסוק במלאכה כדי לזונה ולפרנסה, או שפטור מכל עבודה בין ממלאכת אומנות עצמאית ובין מלהשכיר עצמו [אות י"א והערה מ"ח], אולם לעבוד בעבודה שדרך האיש לעבוד בביתו כגון בזמנם לחרוש ולנכש ולעבוד את שדהו כדי להביא טרף לביתו לכו"ע חייב [אות כ"ה], וכן אם היה רגיל בעבודה בשעת הנישואין חייב בכך [הערה ל"ט וע"ע הערה נ"ד], ובמקום שחייב ב"ד אף כופין אותו על כך [הערה מ"ז ומ"ט], ולצורך מזונות הילדים אפי' לקטני קטנים בני פחותים משש, לכו"ע אינו חייב להשכיר עצמו ולעסוק במלאכה כדי לזונם ולפרנסם [אות י"ב].

לצורך פרעון חובות, אין כופין את האדם להשכיר עצמו הן כפועל והן כקבלן ולא לעסוק בשום מלאכת אומנות ועבודה כדי לפרוע חובותיו [אות י"ג], ואף אין כופין אותו לחרוש ולזרוע שדהו וכד' כדי לייצר כסף לפרוע חובו [אות כ"ה], אולם דעת הרבה פוסקים הוא דאף שאין ב"ד כופין אותו על כך, אולם מעצמו קי"ל להלכה דמחוייב הוא להשכיר עצמו ולעסוק במלאכה כדי לפרוע חובותיו, ויש לו להשתדל בכל הכוחות לשלם חובו [אות י"ד והערה נ"ב], ואף מחוייב הוא לעבוד בעבודות ובשעות נוספות מעבר לשעות עבודה המקובלות כל שאינו חריג מדרך כל בני איש ואינו בכלל אונס בדבר [אות כ"ט].

לצורך מזונות האשה גם למחייבים אותו להשכיר עצמו ולעבוד בעבודה אינו חייב לעבוד מעבר לשעות עבודה המקובלות [אות כ"ט], ומחלוקת האחרונים האם חייב לעבוד גם במלאכה בזויה ולהלכה אי אפשר לחייבו בכך מפני כבוד הבריות [אות י' וכ"ג].

לדעת הפוטרים אותו מלהשכיר עצמו לצורך מזונות האשה, אף מעצמו אינו מחוייב הוא בכך מעיקר הדין חיוב גמור, אבל לפנים משורת הדין חוטא הוא לנפשו ולאשתו וב"ד אף כופין אותו לפעמים על קיום חוב זה של לפנים משורת הדין [אות כ"ד].

אברך כולל ומי שתורתו אומנותו, קשה לחייבו לצאת לעבודה כדי לזון את אשתו, אבל מחייבין אותו לקבל מילגת כולל וכן בהמשך בזמן המקובל שיכול למצוא משרה תורנית, ולפרעון שאר חובות מחוייב אף יותר מזה לאחר שאלת חכם, אבל פטור מסוג עבודה שהיא בזיון לאברך בן תורה [אות כ"ח].

אין ללמוד לשום דבר מחוב מזונות האשה לשאר חובות וכן להיפך, כי יש הרבה חילוקים ביניהם [אות כ"ג-כ"ט].

גנב שאין לו לפרוע גניבתו, כופין אותו להשכיר עצמו ולעסוק במלאכה כדי לשלם את הגניבה אשר גנב [אות ט"ו].

אם היה רגיל להשכיר עצמו או לעסוק במלאכה, אינו יכול להפסיק לעבוד ושוב לא יוכל לזון את אשתו וכ"ש כשהורגל בעבודה כבר בשעת נישואיו, וב"ד כופין אותו על כך. ולענין פרעון שאר חובות נחלקו הפוסקים האם יכול להפסיק עבודתו ומלאכתו שהיה רגיל בה ושוב לא יהיה לו מהיכן לפרוע חובו או שב"ד כופין אותו להמשיך בעבודתו אשר היה רגיל בה [אות ט"ז].

לצורך פרעון שכר שכיר, דינו כשאר חובות שאין כופין את האדם להשכיר עצמו ולעסוק במלאכה כדי לפרוע שכר השכיר, ואולם מעצמו מחוייב הוא בכך לדעת הרבה פוסקים ורק ב"ד הוא שאין כופין אותו על כך וכדין שאר חובות וכנ"ל, וכשאינו עושה כן יש לדון האם עובר בלאוין דבל תלין ולא יבוא עליו השמש שנאמרו בכל מי שאינו פורע שכר שכיר בזמנו, ואולי הוא תלוי במחלוקת אחרונים ואין בזה הכרע [אות י"ז-י"ט].

לצורך קיום המצוות, נחלקו האחרונים, יש מחייבים את האדם להשכיר עצמו ולצאת לעבוד ולעסוק במלאכה כדי להשיג ממון שיוכל לקנות תפילין מצה לולב וכד', וב"ד אף כופין אותו בכך, ואפי' לצורך קיום מצוות מדרבנן יש מחייבים אם כי אינו מוסכם ויש מחלקים בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן, ובמצוות שהם פרסומי ניסא לכו"ע חייב להשכיר עצמו ואולם יש הפוטרים אותו בנר חנוכה דסגי בראיה [אות כ'-כ"א], ויש מחלקים בין סתם מלאכה שמחוייב בכך לבין מלאכת עבודה שהיא בסגנון צער וזלזול שפטור בכך [אות כ"ב], ולענין קיום מצוות לא תעשה יש מקום לחייבו לעולם אבל יש לדון בזה משום כבוד הבריות כשהוא בשב ואל תעשה [אות כ"ג], וכן לענין קיום איסורי דרבנן להסכמת הפוסקים דדינו כלאו דאורייתא [אות נ"ד], ויש פוטרים אותו מלהשכיר עצמו לקיום כל המצוות ורק לצורך קיום המצוות שהם פרסומי ניסא מחוייב הוא להשכיר עצמו [אות ל'].

נטילת הלוואות

אם ברור לו ויודע בוודאות שלא יוכל לשלם הלוואתו, אסור לו לקחת הלוואות מאחרים לצורך קיום כל מצוה ופרעון כל חוב שיש לו, ונקרא לוה רשע [אות ל"א].

לענין הבאת ערך עני ועשיר, וכן לענין הבאת קרבן עולה ויורד, נחלקו המפרשים בעני שמוצא ממי ללוות כדי להביא ערך עשיר וקרבן עשיר, האם יכול לפטור עצמו בהבאת ערך עני וקרבן עני כיון שלולי ההלוואה הוא עני, או שכיון שמוצא ממי ללוות בכלל עשיר הוא ואינו יכול לפטור עצמו כי אם בערך עשיר וקרבן עשיר [אות ל"ב].

לצורך פרעון חובות, חייב האדם ללוות מאחרים כדי לפרוע את החובות הרובצים עליו [אות ל"ד-ל"ח ואות מ"ו], והיינו ללוות בלי רבית כגון מגמחי"ם ממכריו ומשפחתו וכד', אבל פטור מללוות מעכו"ם ברבית, ואף ללוות ברבית מישראל ע"פ היתר עיסקא כגון מהבנקים כאן בארץ ישראל וכד' נוטה הדבר לפטרו [אות ל"ח].

לצורך מזונות האשה, נחלקו הראשונים האם מחוייב ללוות כדי לזון את אשתו [אות ל"ו-ל"ז ואות ל"ט], אבל האשה עצמה יכולה ללוות לצורך מזונותיה באופנים מסויימים כדי שהבעל ישלם למלוה כשיהיה לו [אות מ'].

לצורך פרעון שכר שכיר, הנה מצד עצם החוב לפרעו לשכיר דינו כשאר חובות שחייב ללוות מאחרים כדי לפרוע חובו וכנ"ל [אות מ"ו], אולם מצד פרעון שכר שכיר בזמנו האם עובר גם בלאוין דבל תלין ולא יבוא עליו השמש שנאמרו בכל מי שאינו פורע שכר שכיר ומאחר זמנו, נחלקו האחרונים בדבר, יש שנסתפקו בכך האם מחוייב ללוות מדינא עכ"פ כשיכול ללוות בנקל, ואם לא ילוה ויאחר הזמן יעבור על הלאוין [אות מ"א], ויש שחייבו אותו ללוות ולא לאחר זמנו רק ממדת חסידות אבל מעיקר הדין אינו עובר [אות מ"ג-מ"ד ואות מ"ו וע"ע אות מ"ב], ויש מחייבין אותו מעיקר הדין ללוות שלא לאחר הזמן [אות מ"ה].

לצורך קיום המצוות, נחלקו האחרונים, יש הפוטרים את האדם מללוות לצורך קניית תפילין שופר לולב ומצה וכד', חוץ ממצוות מחצית השקל שחייב ללוות בשבילה שנאמר והדל לא ימעיט, וממידת חסידות חייב ללוות ולהכניס עצמו שיוכל לקיים מצוות ציצית ויש מחייבים ממידת חסידות בכל המצוות [אות מ"ב ואות נ'], ולענין מצוות עונג שבת לכו"ע חייב ללוות, ומחלוקת האם מחוייב גם כשאינו יודע במה יפרע [אות מ"ז-מ"ט], וכן מצוות שהם פרסומי ניסא מחוייב ללוות כדי לקיימם [אות נ'], מאידך יש אחרונים המחייבים ללוות לצורך קיום כל המצוות דאורייתא [אות נ"א], ומחלוקת בעבד עברי הנמכר לעכו"ם האם חייב ללוות כדי לפדות את עצמו [שם].

אם באשמתו הוא כגון שהלך ומכר תפיליו וכד', ואין לו עתה מעות לקנות תפילין חדשים, לכו"ע חייב ללוות כדי לקנות תפילין ואינו נקרא אנוס להיפטר מהדבר.

לצורך קיום מצוות לא תעשה שלא לעבור עליהם, לכו"ע חייב אף ללוות כדי שלא לעבור עליהם, אבל ללוות מעכו"ם שיכול לבוא לידי סכנה אם לא יהיה לו מעות לפרוע פטור [אות נ"ג], ובלא תעשה שאין בו מעשה כגון להניח חמץ בביתו ולא לבערו הוא מחלוקת האחרונים [אות ה' ואות נ"ו], ולענין שלא לעבור על איסורי דרבנן הסכמת הפוסקים דדינה כלאו דאורייתא [אות נ"ד], ולענין מצוות מעקה יש עוד סברא לחייבו ללוות אף שאין בו מעשה [שם אות נ"ו].

לצורך נישואי הילדים, לתת להם את ההכרח לצורך הנישואין שיוכלו להינשא, הנה לכוף את האדם שיחזור על הפתחים לכך אי אפשר, אבל האדם עצמו אסור לו להגיס דעתו ולא ליטול צדקה והוא בכלל מי שצריך ליטול מן הצדקה ואינו נוטל דהוה כשופך דמים, וכבר נהגו בכל תפוצות ישראל לתת לבן ולבת יותר מכפי היכולת, וגם עניים מחזרים על הפתחים כדי לאסוף ממון לנישואי הילדים [אות נ"ה].

לצורך נישואי הילדים, להשכיר עצמו למלאכה ולעבוד במלאכת עבודה, וכן לקחת הלוואות מאחרים, יש לדון האם מחוייב הוא בכך מעיקר הדין, אבל גם אם אינו מעיקר הדין ודאי לא גרע מחזרה על הפתחים שנהגו בכך וצריך האדם לעשות גם יותר מהמחוייב, וכ"ש לאחר שנתחייב האדם לתת לנישואי ילדיו דמחוייב הוא בכל מעיקר הדין כמנהג העולם כיון שעל דעת זה נתחייב [שם].

פירות הנושרים

מחלוקת אחרונים, האם באופנים מסויימים צריך ליתן את כל ממונו כדי לקיים מצוות עשה, באופן שישאר לו ממה לחיות ע"י פרנסה קבועה וכד' [הערה ד' וע"ע הערה ט"ו].

מחלוקת אחרונים, במי שאסף מעות צדקה לצרכי עצמו שאין בע"ח גובין ממנו, האם הוא מעצמו מחוייב לשנותם וליתנם לבע"ח ולא לקחתם לצרכי עצמו [הערה ט"ז].

מחלוקת ראשונים, האם מזונות האשה הוא מדאורייתא או מדרבנן [אות ז']. וי"א דגם אם מזונות האשה הוא מדאורייתא אינו אלא כשיש לו ואז תאכל עמו ותהא כגופו ולא כשאין לו, וי"א דמדאורייתא אינו עובר אלא כשמונע ממנה מזונות על צד ההכאבה והצער [סק"ל].

החיוב במזונות האשה הוא מחיובי האישות [אות כ"ו והערה נ'-נ"א], ויש שכתבו שמוטל על קרקפתא דגברי ואינו כלל חוב ממון [הערה נ"א].

מזונות הילדים אפי' קטני קטנים בני פחותים משש, להרבה פוסקים אינו מדאורייתא גם לדעת הסוברים דמזונות אמן – האשה הוא מדאורייתא [הערה כ"ג]. ולהלכה קי"ל דמזונות הילדים אף בחיי אמן אינם מצד מזונות האשה, אע"פ שנגררים אחריה ואי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם [הערה כ"ד ול"ד]. ואין נותנין למזונות וכסות הילדים כפי עשרו כמו במזונות האשה, אלא נותן להם כפי צרכן בלבד [שם].

באי פרעון שכר שכיר עובר על חמשה לאוין ועשה, ובאי פרעון שאר חובות עובר בלאו דלא תעשוק וי"א אף בלאו דלא תגזול [הערה כ"ה].

נחלקו המפרשים האם עובר על לאוין דלא תעשוק ולא תגזול גם בדעתו לפרוע לאחר זמן, ולהלכה נקטו הפוסקים דאינו עובר [הערה כ"ז]. ודנו האחרונים במעכב הממון ודעתו לפרוע לאחר זמן האם דינו כגזלן לכמה עניינים [שם].

יש להחמיר ולהלוות ללוה בעת דחקו גם כשהמלוה חושש שלא יוכל הלוה לשלם בזמן הפירעון מחמת שיהיה אנוס ולא יהיה לו מהיכן לשלם בזמן הפירעון רק אח"כ, ואף שעי"ז יפסיד המלוה מעותיו בגלל שמיטה ללא עשיית פרוזבול [הערה כ"ז].

יש חיוב לפרוע חובו בזמן הפירעון ולא לאחרו, וי"א שהמאחר עובר באיסור, אולם י"א שאינו אלא איסור מדרבנן, ויש מחלוקת האם פריעת בע"ח מצוה גם למ"ד שעבודא דאורייתא [הערה כ"ח].

גם כשמשתכר מעבודה שלא היה משועבד לבע"ח, יכול הבע"ח לגבות מהשכר שקיבל, ואף יש לדון האם אפשר להתנות עם הפועל ששכרו יהיה רק לו ולא יהיה לבע"ח רשות בו [סק"מ], ומ"מ לכו"ע לוה שממשיך לעבוד בעבודתו אצל אחרים בתנאי וע"מ שלא יוכל בע"ח לגבות ממנו אלא לפרנס בהם אותו ואת בניו, אין המלוה יכול לכופו לעבוד אצלו כי מי יפרנס אותם [שם].

מחלוקת, האם מותר לאדם למכור עצמו לעבד עברי כדי שיהיה לו מעות שיוכל לקיים את המצוות [אות כ'-כ"א].

לפנים משורת הדין רשאי בית הדין לקנוס ולכוף את האדם לעבוד ולעשות מלאכה כדי לזון אשתו ולפרוע חובותיו, אף במקום שפטור בכך מעיקר הדין [הערה מ"ה].

חיוב מזונות האשה שמחוייב האדם מדאורייתא או מדרבנן, אף שמתחייב בכך גם בכתובה ע"ד ב"ד הוא מתחייב וכפי חיוב הב"ד כן הוא מתחייב בעצמו [הערה מ"ו].

שאר חובות קודמים לגבות מהלוה לפני חיובו במזונות אשתו, מאידך כשאין לו רק כדי סידור אין מסדרין למזונות האשה כשאר חובות אלא אם יש לו רק כדי מזון יום אחד חייב לזון ממנה גם את אשתו [הערה מ"ו ונ"א], ואם אין לו רק סעודה אחת היא קודמת והוא למזונותיו יחזור על הפתחים [סק"ל], ויש לדון בנתנו לו צדקה לסעודה אחת האם חייב ליתן מזה לאשתו [שם].

אסור לעבור עבור מזונות האשה אפי' נדנוד איסור דרבנן [הערה נ"ג].

יש לדון האם בשביל לימוד התורה מותר שלא לזון את אשתו ואת ילדיו [הערה נ"ג], ולענין כל מצוה שא"א להיעשות ע"י אחרים מפסיק מתלמודו כדי לקיימה, וכן נראה לגבי פרעון חובותיו של האדם שמחוייב האדם להפסיק מתלמודו כדי לפרוע חובותיו, אלא דפשוט דלפני עשיית כל צעד בענין זה יש לשאול שאלת חכם ולהתייעץ עם רבו והוא יורה לו הדרך אשר ילך בה, ובפרט יש לברר מקודם שלא יפול עי"ז מדרגתו בקיום התורה והמצוות כראוי [הערה נ"ה].

בזמנינו אסור לתלמיד חכם לעסוק באומנות מנוולת ויש בזה חילול שם שמים [הערה נ"ו].

הנשבע לפרוע לזמן פלוני, פטור מללוות כדי לקיים שבועתו, דלא חייב עצמו לכך ולא על זה היתה כוונת שבועתו [אות ל"ה], ונחלקו הראשונים האם מסדרין לבע"ח בכה"ג שנשבע לפרוע [הערה ס"ה].

אין איסור לא תהיה לו כנושה כשדוחק את הלוה ללוות שלא ברבית כדי שיפרענו [אות ל"ד והערה ס"ט].

גם כשאין לבעל לשלם מזונות האשה יכולה היא ללוות לצורך מזונותיה והבעל ישלם ללוה כשיהיה לו, ומחלוקת ראשונים האם החיוב הוא על הבעל או החיוב הוא על האשה והמלוה תובע לאשה והאשה לבעלה. וכן מנהג בתי דינין להוציא פסק לחיוב מזונות האשה גם כשאין לבעל מה לשלם, כדי שתפנה למוסד לביטוח לאומי עם הפס"ד והם יתנו לה מזונות ויגבוהו מהבעל כשיהיה לו [סק"ע], ויש לעיין האם חיוב הבעל בכה"ג הוא כגדרי חוב הלואה או כחוב מזונות [שם].

גם מי שאין לו לשלם חובו נקרא לוה רשע, והסכמת רוב הפוסקים דנשאר חייב לכל דבר ואינו בגדר אונס דרחמנא פטריה [הערה ע"א].

כל שכר שכיר חייב גם משום פרעון סתם חוב, ואף במקום שנתמעט מהלאוין שנאמרו בשכר שכיר מ"מ נשאר עליו חיובי כל חוב דעלמא [אות י"ח], ולכן גם אי אפשר ללמוד מכל מקום שאין את הלאוין בשכר שכיר לפטרו בכה"ג גם בכל חוב מעצם החוב [הערה ע"ה].

נחלקו האחרונים האם מחוייב הלוה לפרוע חובו לפני שיתבענו המלוה [הערה ע"ה].

הא דנאמר לגבי מצוות עונג שבת לוו עלי ואני פורע הסכימו הפוסקים שהוא חיוב מעיקר הדין ללוות, דלא כמי שר"ל שהוא רק רשות [אות מ"ז והערה ע"ז].

קי"ל דצריך לפזר את כל הון ביתו וליתן את כל אשר לו כדי שלא לעבור על לא תעשה, ומחלוקת האחרונים האם זה רק כדי שלא לעבור בקום ועשה או גם ביושב ואינו עושה כגון לא לבער חמץ [אות ה'], וגם לענין איסורי דרבנן הסכימו הפוסקים דצריך ליתן כל אשר לו ולא לעבור, אם כי אינו מוסכם ויש שנסתפקו בזה ויש שכתבו להיפך [אות נ"ד].

מצוות מעקה, כיון שהדבר בעצמותו נצרך וצריך להיות, אין דינו ככל המצוות, ולכן לא אמרינן ביה דרחמנא פטריה באונס כמו בכל המצוות, כמו"כ גם לדעת הסוברים דב"ד אין כופין בירידה לנכסים כדי לקיים כל המצוות חוץ ממה שנוגע לממון, במצוות מעקה כן כופין אותו ויורדים לנכסיו לבנות מעקה [אות נ"ו והערה פ"ג].