חיוב הבעל בדמי שימוש מחמת מגורים בדירה המשותפת

חיוב הבעל בדמי שימוש מחמת מגורים בדירה המשותפת

לפנינו תביעת האשה לחייב את בעלה לשעבר בדמי שימוש ראויים על שימושו יחד עם הילדים [האב נקבע כמשמורן על הילדים] בחלקה של האשה בדירה מיום עזיבתה את הבית עד לפירוק השיתוף.

דיון והכרעה

1. חיוב מדין גרימת נזק על ידי מניעת שימוש האשה ואפשרותה להשכיר את הדירה.

הרא"ש במסכת בבא קמא פרק ב סימן ו כתב: "דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזילה וכן המקבל שדה והובירה אין חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט. ואומר בירושלמי זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו פטור". וכ"ה במרדכי.

בטור חו"מ סימן שס"ג כתב: "והרמ"ה הוסיף לומר דאפילו לא היה דר בו כיון שעומד להשכיר וגזלו ממנו חייב וא"א הרא"ש ז"ל כתב על זה דפטור."

בשו"ע (שם) פסק כהרא"ש ודלא כהרמ"ה: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר". וכתב הרמ"א בהג"ה: "ואף על פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו… ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון. הגה: מיהו אם לא היה דר בו, אלא שגזלו ממנו, פטור לשלם השכירות (טור ס"ו בשם הרא"ש ולאפוקי מהרמ"ה)."

אולם בסימן ת"כ סעיף יא כתב השולחן ערוך: "הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו, אינו נותן לו אלא שבת בלבד". מבואר שחייב לתת לו דמי שבתו. ודין זה סותר לכאורה את הדין המבואר בסימן שס"ג הנ"ל.

אך יעוין בב"ח סימן שס"ג שעמד על סתירה זו ותירץ שבסגירת הבית אין ההיזק מתחיל מיד ולכן הוי גרמא שפטור. והקצוה"ח שם חלק עליו וס"ל שעיקר החילוק הוא שאין חיוב דמי שבת על נכסים אלא על אדם עצמו.

אמנם יש דעות שיש לחייב במניעת רווח כשהיא ודאית ומוחלטת. יעוין ברא"ש ב"מ פ"ו סימן ב שכתב: וה"ה נמי אם לא הלכו וכבר שכרו כל בעלי בתים פועלים ואינן מוצאין עוד להשתכר נותן להן שכרן כפועל בטל. דקי"ל כר"מ (ב"ק דף ק א) דדאין דינא דגרמי ועל ידו נתבטלו היום. ובפלפולא חריפתא כתב דשאני דין זה ממבטל כיסו של חבירו "דהכא היה מוצא בודאי מי שישכירו". וכ"כ בשו"ת חוות יאיר (סימן קנ"א), שו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאי ח"ב סימן קמ"ו) ובערוך השולחן (סימן רצב ס"כ), מחנה אפרים (גזילה סימן יא).

אולם דעת רבים מגדולי הפוסקים שאף המונע מחבירו רווח ודאי וברור פטור. יעויין בש"ך (סימן רצב סקט"ו), קצות החושן (סימן שלג סק"ב), בית אפרים (חו"מ סימן כו), נתיבות המשפט (סימן שלג סק"ב), אמרי בינה (חו"מ דיני הלואה סימן לט ד"ה אולם), ובישועות מלכו (חו"מ סימן כב).

העולה מהאמור כי אי אפשר לחייב את הבעל מדין 'מניעת השימוש' וגרימת אי אפשרות האשה להשכיר את הדירה.

2. מדין חיוב נהנה

בשו"ע חו"מ הלכות גזילה סימן שסג סעיף ו: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר. ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון. הגה:…וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם" (מרדכי פרק כיצד הרגל והגהות מיימוני פ"ג דגזילה ועיין בת"ה סימן שי"ז).

לפי זה, בנדון דידן, מכיון שדירת הצדדים קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, לכאורה יש לחייב את הבעל בדמי שכירות על שימושו בחלקה של האשה.

אולם, לאחר העיון, יש להסתפק מאוד בדבר, מאחר שבית המגורים של הצדדים נדון כבית השותפים. נכס של שני שותפים עשוי לשימוש של כל אחד מהם, וכבר נקבעה הלכה בשו"ע חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קעא סעיף ח ברמ"א: "לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש". ומקורו טהור בשו"ת הרשב"א חלק ב סימן קמא: "ואם אירע שישב בו האחד, שתים ושלש שנים. נראין לי דברים ברורים, שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי. וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה. דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. והוא הדין דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו אני לבד כנגדן דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חבירו היה משתמש בו."

המתבאר, כי שנכס של שותפין אין חיוב 'נהנה' גם אם מחסיר את חבירו, מכיון שחיוב 'נהנה' חל רק כשמשתמש בשל חבירו, והכא 'בשלו הוא משתמש'.

אך למרות גודל ההוכחה שא"א לחייב שותף בחיוב 'נהנה' נראה לי כי בנדון יש לחייב את הבעל בדמי השכירות הנ"ל, ומכמה סיבות:

הרשב"א שהוא מקור הדין הוסיף בטעמו דברים נוספים והם: "דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חבירו היה משתמש בו". נראה שכוונתו שהגם שטעמו לפטור את השותף מחיוב 'נהנה' הוא כי 'בשלו הוא משתמש' וכראב"י בפ"ה דנדרים ומשום יש ברירה כלשון הרשב"א. מ"מ זה אינו אלא כשהשימוש אינו מונע מהשותף השני מלהשתמש אף הוא בנכס. אבל אם השימוש מונע את השותף השני מלהשתמש בנכס השותפות, מוגדר שימושו כ"בשל חבירו הוא משתמש". והטעם, מאחר שזכות שני השותפים להשתמש בכל הנכס, מה שאנו דנים שהשתמשות כל אחד בנכס, מוגדר כ'בשלו הוא משתמש' אינו אלא כשאינו מונע את שימוש השני באותו חלק. אבל כששימוש האחד גורם לשותף השני מניעת שימוש, הרי ברור ששימוש כזה נקרא שימוש גם בשל חבירו.

ובעזהשי"ת מצאתי דברים מפורשים בשו"ת בית שלמה חו"מ סימן מח שכתב כדברינו: "הנה מבואר נגלה מסיום דברי השואל ומסיום דברי הרשב"א שהטעם משום דבלא"ה היה הבית פנוי ואלו היה רוצה חבירו היה משתמש בו ולא מיחה בו חבירו אבל בנ"ד דפ"א רצה שמעון ליכנס ולא הניחו ראובן בכה"ג ודאי דצריך ראובן לשלם שכירות לשמעון עבור חלקו וכמבואר מדברי הרשב"א עצמו כנ"ל. וגם דבר זה ברור ופשוט דכיון שראובן לא הניח לשמעון ליכנס בו לאו כל כמיניה להשתמש בחלקו של שמעון בחינם בע"כ". והביאו במנחת פתים על השו"ע שם. גם שו"ת מהרש"ם ח"א סימן ח כתב שלכו"ע צריך לשלם באופן שתבעו לחלוק ולא רצה. כמו"כ בכסף הקדשים על השו"ע צידד שאם היתה סיבה שלא השתמש השני באותו זמן יכול לתבוע שימוש נגדו.

[ובמנחת פתים שם הביא גם דברי תשו' התשב"ץ (ח"ג סימן רח) שחולק על הדין של הרמ"א. ובספר דברי גאונים (כלל ק סימן ה) יישב דברי התשב"ץ שלא יחלקו על הרמ"א. ובשו"ת תשורת ש"י דחה את דברי הדברי גאונים. ועין בשו"ת בית יצחק חו"מ סימן מ"ד].

לפיכך, בנדון דידן שאסור עפ"י ההלכה לאשה לדור בדירה יחד עם גרושה, גם "בשל חבירו משתמש" ויש עליו חיוב 'נהנה'.

למרות כל האמור, נראה שביאור זה אינו מוחלט בדברי הרשב"א, ואפשר שלדעתו הקביעה ההלכתית שכל שותף 'בשלו הוא משתמש' הוא בכל גווני וגם באופן שמונע את השותף השני מלהשתמש. בעיון בדבריו נמצא, שהוספת המילים 'ואלו רצה חבירו היה משתמש בו' לא נאמרו על דבריו הראשונים שכתב שיש לפטרו מתשלום משום 'דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו'. על הפטור מחיוב נהנה, נימק הרשב"א רק במילים 'דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש' בלי ההוספה של 'ואלו רצה חבירו היה משתמש בו', ובזה י"ל שסבירא ליה שבכל גווני אנו דנים את שימוש השותף בנכס השותפות ש'בשלו הוא משתמש'. אפשר, שכל מה שהוסיף הרשב"א 'בשלו הוא משתמש ואלו רצה חבירו היה משתמש בו' נאמר רק על החלק האחר בדבריו כשהוא מסביר מדוע לא נעניק 'שימוש מול שימוש' לשותף השני, שעל מה שכתב "והוא הדין דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו אני לבד כנגדן" כתב "דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חבירו היה משתמש בו". וכוונת דבריו שאין יכול השותף השני לתבוע שימוש נגד שימוש מהשותף הראשון, מאחר שהיתה בידו האפשרות להשתמש באותו הזמן שהשותף השתמש בו, ולא השתמש, לכן איבד זכותו של שימוש מול שימוש.

אך מלבד דברי הפוסקים ובמיוחד הבית שלמה שהבינו בדברי הרשב"א כהבנה הראשונה הנ"ל, גם לפי ההבנה השניה בדבריו, נראה לחייב את הבעל בדמי השכירות על שימושו החלק האשה בדירה. שהרי לפי העולה מדברי הרשב"א, ביד האשה לתבוע שימוש לזמן נגד זמן השימוש של הבעל בדירה, וכנ"ל שבנדון דידן לא מתקיים 'ואלו רצה חבירו היה משתמש בו' כי אינם יכולים להשתמש יחדו בדירה בגלל האיסור ההלכתי הרובץ עליהם. ומאחר שבידה לתבוע שימוש מול שימוש, לכה"פ חל על הבעל חיוב ממוני לדמי שימוש תמורת חיובו לתת שימוש נגד שימוש בדירה.

לפיכך, גם אם נאמר בדברי הרשב"א, שכלפי חיוב 'נהנה' אמרינן ש'בשלו הוא משתמש' גם אם מונע את חבירו מלהשתמש, מ"מ מאחר שחייב בחלוקת שימוש נגד שימוש כדיני שותפות, באופן שע"י שימושו מונע את חבירו מלהשתמש, א"כ אם לא יתן את זכות השימוש חל עליו חיוב ממוני.

טעם עיקרי נוסף לחייב את הבעל בדמי השכירות הוא על פי כללי דיני שותפות.

דירה הנמצאת בבעלות משותפת של שני בני זוג, מוגדרת כנכס של שותפין העשויה לעצמם, כלומר, מטרת השותפות לשימוש ולא להשקעה ולרווח, ולכן אנו דנים אותו האם בשלו או בשל חבירו הוא משתמש. אולם, נראה, שברגע שהזוג מתגרש, האומדנא הברורה היא, שמעתה מוגדר הנכס המשותף כ'עשאן לשכר'. שהרי אינם יכולים לגור יחדו בדירה בגלל האיסור ההלכתי הרובץ עליהם וגם אינם רוצים לגור יחדו. ומשום כך אין השותפות בדירה למגורים משותפים או לשימוש אחר משותף אלא שותפות להשקעה ועשוי לשכר ולהניב תשואה לשני השותפים כדי שיוכלו לשכור דירה לכל אחד ואחד בנפרד.

על פי קביעה זו חוזר להיות הדין ברור כי על השתמשות הבעל בדירה חל חיוב 'נהנה' מדירת חבירו למרות שהם שותפים. כי השותפות אינה על מדור אלא לשכר וכמבואר בפוסקים. ועיין בשו"ע (שם סעיף ח הנ"ל) ויעוין בפתחי תשובה שם (סימן קעא סק"ט) ובשער משפט (סק"ה).

לסיכום: על האב לשלם דמי שימוש ראויים על שימושו בחלקה של האשה בדירה.