חילול שבת להצלת אדם שנכנס למקום סכנה בפשיעה

יש לדון, כאשר אדם הבריא בגופו ובנפשו נכנס בפשיעה בערב שבת למקום המועד לפורענות ולדאבוננו פגעו בו בני עוולה, האם מותר לחלל שבת לצורך הצלתו. שאלה זו מסתעפת לכל אדם השולח יד בנפשו בשבת, ונראים בו סימני חיים, האם מותר לחלל שבת להצלת אדם זה שמאבד עצמו לדעת. אף שאלה זו רק באופן שאותו אדם בריא בנפשו ועשה כן במזיד גמור.

תשובה:

דעת הסוברים שאין מחללים שבת להצלתו

שאלה זו נסתפק בה הגאון רבי שלמה קלוגר בהגהות חכמת שלמה (או"ח סי' שכט סעי' א), ז"ל: "יש להסתפק, בדין פקוח נפש שדוחה שבת או ספק פקוח נפש שדוחה שבת, אם על ידי פשיעתו הביא עצמו לידי סכנה זו, אם דוחה אחר כך שבת או לא. אם נאמר כמו דקיימא לן עשה דוחה לא תעשה, ומכל מקום עשה הבא על ידי פשיעה אינו דוחה [תוספות עירובין ק, א ד"ה מתן], הכי נמי בפקוח נפש הוי כן, ניהו דפקוח נפש דוחה שבת, מכל מקום אם בא לו הסכנה על ידי פשיעה אינו דוחה. או לא, רק נימא דפקוח נפש חמור, ובכל ענין חייב להצילו ולדחות השבת".

ולדינא הכריע הגרש"ק שם שאין לחלל שבת להצלת אדם זה שהכניס עצמו לסכנה בפשיעתו, וראייתו מסוגית הגמרא בשבת (מה א) שדנה, בזמן שגזרו נכרים שלא להדליק נר חנוכה והיו עונשים על כך בכל חומר הדין והיא שעת הסכנה, האם מותר בשבת לטלטל את נר החנוכה מפתח החצר לאחר שכבה כדי שלא יראו שהודלק שם, או שמא יש לאסור משום שהנר הוא מוקצה. ואמרו בגמרא דכדאי הוא רבי שמעון דלית ליה מוקצה לסמוך עליו בשעת הדחק, ולהתיר את טלטול הנר. ולכאורה צ"ע, כיון שפיקוח נפש יש בדבר, מדוע הוצרכו בזה לסמוך על שיטת רבי שמעון דלית ליה מוקצה, תיפוק ליה דפיקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה וכ"ש איסור קל זה של מוקצה שאינו אלא דרבנן. ובהכרח צ"ל, דכיון שהיה פטור מהדלקת נר חנוכה בכהאי גוונא והיה לו להדליקו על שולחנו ודיו, אין היתר לחלל את השבת כדי להמנע מסכנה זו שבאה לו בפשיעתו.

אמנם בהמשך דבריו שם הביא מדברי התוספת שבת (סי' רעט) שנתן ליבו להערה זו, וכתב דבהכרח לא היתה זו שעת הסכנה ממש אלא רק קרוב לסכנה, ולכן לא היה שייך שם ההיתר של פקו"נ והוזקקו לטעם דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. מיהו לדינא בחכמת שלמה שם דחה דבריו והוכיח שאכן היתה זו סכנה ממשית, והסיבה שלא התירו משום דהוי פקו"נ היא שהכניס עצמו למצב זה בפשיעתו.

כדברי הגרש"ק מבואר בעיון יעקב (לבעל השבות יעקב, יומא לה ב, יד א מדפי העין יעקב) בדבריו לענין המעשה בהלל הזקן שעלה על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה דרך הארובה, ואותו היום ליל שבת היה ובתקופת טבת וירד שלג וכיסהו, וכשגילוהו "פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו, ראוי זה לחלל עליו את השבת". והקשה בעיון יעקב שם, מדוע הוצרכו לומר "ראוי זה לחלל עליו את השבת", הלא פקו"נ הוא ומן הדין הוא שידחה שבת לכל איש ישראל. ופירש, דכיון שהיה מעשה זה שעשה כרוך בסכנה גדולה, דוקא הלל הזקן מחמת מעלתו שבטח בכל ליבו דשומר מצוה לא ידע דבר רע, ראוי היה שיחללו את השבת להצלתו, אבל אדם אחר שהיה נוהג באופן זה היה נחשב לפושע שאין מחללים את השבת להצלתו.

וכעין זה כתב העיון יעקב בעירובין (ט א מדפי העין יעקב) על מה שאמרו שם בגמרא "לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו, ומעשה ברבי חנינא בן דוסא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו וחלה ונטה למות ובקשו עליו חבריו רחמים וחיה מפני שהשעה צריכה לו". ואף בזה יש להקשות, מדוע הוצרכו לטעם דהשעה צריכה לו, וכי אינו מן הדין להתפלל על כל אדם המצוי בסכנת חיים. ובהכרח הטעם משום שהביא הסכנה על עצמו, אלא שמשום שהשעה צריכה לו התפללו עליו. וראה בדרך זו בריטב"א (שם כט ב), שביקשו עליו חבריו רחמים אף שכדאי היה לחוב בעצמו שעבר על דברי חכמים [אמנםפ במהרש"א שם ביאר דברי הגמרא באופן אחר, עיי"ש].

יתר על כן כתב במנחת חינוך (מצוה רלז, קומץ מנחה), דאף בימי החול, הרואה אדם מאבד עצמו לדעת אינו חייב לטרוח להצילו, ואינו מוזהר בזה על הלאו של "לא תעמוד על דם רעך". וראייתו ממה שאמרו בסנהדרין (עג א): "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך. והא מהכא נפקא, מהתם נפקא, אבדת גופו מנין, ת"ל והשבותו לו. אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא, קמ"ל". ואי נימא שהמאבד עצמו לדעת מצוה להצילו, היה לגמרא לומר שלכך נצרך הלאו דלא תעמוד על דם רעך, ומכך שהגמרא לא תירצה באופן זה, מוכח שגם הלאו של לא תעמוד וכו' לא נאמר על אדם שמאבד עצמו לדעת.

ובאחרונים כתבו, שהמנחת חינוך בזה לשיטתו דסבר שכל אדם בעלים על גופו, שעל כן נקט (מצוה לד אות ח) שהמאבד עצמו לדעת אינו עובר ב"לא תרצח", אלא רק בקרא "אך את דמכם לנפשותיכם". וכן כתב (מצוה מח אות ג, מצוה מט אות ו), שאם היו אביו או חברו מבקשים שיכה אותם אינו עובר בזה בלאו דלא יוסיף או במכה אביו, ואינו חייב מלקות ומיתה, כיון שנעשה הדבר על פי בקשתם ורצונם.

אמנם, בשו"ת הריב"ש (סי' תפד) מבואר שגם אם אמר לו אדם "הכני ופצעני", עובר עליו בלאו של "לא יוסיף". ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג, סי' לט) כתב במי שהיה טובע בנהר וצווח "אל תצילני", חובה להצילו. וכן כתב בשו"ע הרב (חו"מ נזקי הגוף סי' ד) שאין אדם בעלים על גופו, ואף אם חברו מבקש ממנו "חבול בי", אסור לעשות כן. ובבית מאיר (יו"ד סי' רטו ס"ה) כתב שהממית את עצמו עובר ב"לא תרצח". ובאמת דכן הוא בפסיקתא רבתי (פכ"ד) שם דרשו: "לא תרצח – לא תתרצח". וכן כתב ברדב"ז (סנהדרין פי"ח ה"ו) "שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה, שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל יח)" ועפ"ז מבאר את דינו של הרמב"ם שם שאין בית דין ממיתין או מלקין אדם על פי הודאת עצמו, שאין הודאת אדם מועילה בדבר שאינו שלו.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קעד ענף ג') דחה אף הוא את חידושו של המנחת חינוך, וכתב שרשות ביד כל אדם לאבד ממונו, אבל לא את נפשו, ומצוה להצילו [ולדבריו שם חובה אף לחלל שבת להצלתו]. ומכל מקום נמצא מדברי כל הנהו אחרונים, דביום חול ודאי מצוה להצילו אף ששלח יד בנפשו בזדון ובדעה צלולה.

דעות המחייבים לחלל שבת להצלתו

בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' ה אות לד) כתב, דהמאבד עצמו לדעת, מצוה להצילו אפילו בשבת. וכתב, דאין לדמותו למה שאמרו בגמרא (סנהדרין עב ב) לגבי הבא במחתרת דאם נפל עליו גל בשבת אין מחללין שבת להצלתו, דאין הטעם שם משום שפשע והפקיר נפשו למיתה, אלא משום שקודם נפילת הגל היה דינו למיתה מדין רודף, והרי הוא גברא קטילא.

ובביאור מחלוקת אחרונים זו, ראה ס' משנת פקוח נפש (מכתבים ותשובות עמוד רסד) שהביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שלדעת העיון יעקב הצלת הגוף היא מדין השבת אבידה, וכיון שהלכה פסוקה היא שאבידה מדעת א"צ להשיבה לבעליה (רמב"ם פי"א מהל' אבידה הי"א) כך אין חיוב של השבת גופו, וממילא גם אין לחלל שבת להצלתו. ואילו לדעת המהרי"ל דיסקין אין אדם בעלים על גופו, וממילא לא חשיב אבידה מדעת, ומצוה בעלמא היא של לא תעמוד על דם רעך. ונמצא לפי דבריו שדעת העיון יעקב שווה בזה לדברי המנחת חינוך שאף בחול אין מצוה להצילו. וצ"ע וע"ע שם מה שהביא בזה.

אלא שהגרי"ש אלישיב שם הקשה, דאף אם מדין "והשבותו לו" אין חיוב להצילו, מכל מקום כשם שהוא עצמו ודאי מותר לחלל את השבת להצלתו, מדין "וחי בהם", כך גם אחרים מצוויים ומותרים בכך מטעם זה גופא, וראה עוד להלן בענין זה.

הברכי יוסף (או"ח סי' שא אות ו) נקט אף הוא, שמותר להציל בשבת אדם ששתה במזיד סם המוות,  וכן נקט בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קכז, יו"ד ח"ג סי' צ בסופו) שחובה לחלל שבת להצלת אדם שהביא הסכנה על עצמו בפשיעה, וראה עוד לעיל מה שהובא בזה מדבריו כנגד סברת המנחת חינוך, והביא כמה ראיות לדבר:

א. הבעל המאור (שבת יט א, הובאו דבריו בב"י סי' רמח) כתב, שהטעם שאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת, הוא משום שהים נחשב מקום סכנה ונמצא שגורם לעצמו שיזדקק לחלל את השבת להצלתו, ונראה כמתנה לדחות את השבת לצורך פיקו"נ. ואי נימא דבאופן זה שהכניס עצמו לסכנה במזיד אין מחללין עליו את השבת, היה לבעל המאור לומר באופן אחר, שהמפליג תוך ג' ימים והגיעה שבת אין דוחין את השבת להצלתו.

ב. עוד אמרו בגמרא (נדה לח א) שחסידים הראשונים לא היו משמשין מיטותיהן אלא ביום רביעי, שלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת (שאם תלד בשבת יזדקקו לחלל עליה את השבת, רש"י). ואי נימא דהמכניס עצמו לסכנה אין מחללין עליו את השבת, א"כ היה לגמרא לקבוע דין זה כהלכה לכל, שלא לשמש באופן זה הגורם לחילול שבת, שאל"כ יאסר לדחות את השבת להצלתה. ועוד, דמהו לשון הגמרא "שלא יבואו לידי חילול שבת", הלא בלאו הכי יש לאסור לחלל את השבת להצלתה. ובהכרל גם כאשר בפשיעתו בא לו הדבר, מחללין שבת להצלתו. וע"ע שם מש"כ בזה בביאור דבר המגן אברהם (סי' רמח ס"ק יד).

וראה בקובץ תשובות (ח"א סי' מא) שע"פ דברי האגרות משה אלו, פסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל להתיר לחלל שבת להצלת אשה שבאה לכלל פיקוח נפש מחמת הפלה אסורה שעשתה בעצמה, אף שהיא פשיעה רבתא. 

בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ז) נקט אף הוא כדברי האגרות משה בביאור דברי המגן אברהם שם, ואף איהו כתב לחלק לענין זה בין הבא במחתרת לנדון דידן באופן הנ"ל, ופשיטא ליה שיש לחלל את השבת לצורך אדם זה שהביא הסכנה על עצמו בפשיעתו.

האם ההיתר לחלל שבת להצלתו כרוך בגדרי החיוב להצילו בימי החול

ובאמת יש לדון, להצד שאין חיוב להצילו, ואפילו בימי החול, האם מוכרח מכך שגם אין היתר לחלל עליו את השבת, או שמא שבת הותרה במקום פיקוח נפש, אף כאין חובה לטרוח בהצלת אותו חולה וכפי שנבאר, ונראה דהיא פלוגא בין האחרונים.

בס' אור גדול (סי' א, דף ג ע"ב ד"ה ועתה) נקט בפשיטות, דדין זה של "וחי בהם ולא שימות בהם" [יומא פה ע"ב], אינו מקור החיוב להציל נפש מישראל, אלא דין היתר בעלמא לענין שבת, והיינו, דנתחדש בפסוק זה שכל משפטי התורה ומצוותיה אינם עומדים בפני פיקוח נפש, ואין אדם חייב למסור נפשו אלא על ג' עבירות בלבד. אבל חיובו של אדם להציל עצמו ממיתה, נלמד מהכתוב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", וכן חיובו של אדם להציל את חברו מן המיתה, נלמד מן הכתוב (ויקרא יט טז) "לא תעמוד על דם רעך", ולא מ"וחי בהם".

ונפקא מינה, דאף שגילתה התורה בקרא ד"וחי בהם" שכל צד ספק הצלת נפשות דוחה כל התורה, ואפילו הוא ספק רחוק, ואין הולכים בזה אחר הרוב, מ"מ אין בכך כדי להכריח שיהיה אדם חייב להציל את נפשו או את נפש חברו כאשר הרוב מורה בזה לקולא שאין בזה חשש פיקוח נפש. דדין זה של "וחי בהם" אמור רק לענין ההיתר לחלל את השבת להצלתו, אבל לענין החיוב לעסוק בהצלה זו הרי הוא כשאר דיני התורה, שאדם רשאי להכריע בהם על פי הרוב. ונפק"מ לכאורה לענין אסופי במקום שהרוב נכרים, שאף לדעת הסוברים שהצלתו דוחה שבת, מכל מקום אין חיוב לעסוק בהצלתו אפילו בימי החול.

יסוד זה מבואר לכאורה על פי דברי הרמב"ן הידועים (ויקרא כו יא), שלאחר שהאריך במהות ענין הבטחון והנהגת ה' בטבע, כתב: "מה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'". והיינו, שאף שניתנה רשות לרופא לרפאות, ההנהגה הראויה ליראי ה' להמנע מלהזדקק לרופא, ויתן מבטחו בה' שיושיענו. והדברים צ"ע, דאם כן היאך מותר לאדם לחלל שבת כדי ללכת לבית הרופאים, הרי אדרבה, ההנהגה הראויה לאיש ירא אלוקים שלא ללכת לשם אף בימי החול. ועל כרחך תרי מילי נינהו, ואף שמותר לחלל את השבת לצורך רפואה, מ"מ אין חיוב ללכת לבית הרופא אפילו בחול, ואדרבה, הנהגה ראויה היא לירא ה' להמנע מכך.

ולכאורה מפורשים הדברים בתוס' בנדה (מד ריש ע"ב), שכתבו לענין הריגת עוברים: "אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא, אמאי מחללין עליו את השבת, שמביאין סכין דרך רשות הרבים לקרוע האם, כדמוכח בפ' קמא דערכין (ז ע"ב). וי"ל, דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אע"ג דמותר להרגו, דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח ע"א) דרוב גוססים למיתה, ומחללין את השבת עליו, כדאמר פרק בתרא דיומא (פד ע"ב) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב". [וע"ע שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' רלג, ח"ו סי' רד ביישוב קושיות התוס' שם]. הנה להדיא בדבריהם, דדין "וחי בהם" אינו תלוי בחיוב המוטל עלינו להצילו, אלא היתר בעלמא הוא לחלל עליו את השבת, ודין זה קביעא וקיימא אף באופן שיש היתר להורגו כמו בעובר, וכ"ש דאין בו כדי להוכיח שדין "לא תעמוד על דם רעך" מחייב להצילו אף באופן שיש הכרעת הרוב שאינו ישראל, ודו"ק.

אמנם בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סט) האריך להוכיח דט"ס היא בתוס', ואסור להמית עוברים [והגיה שם בלשונם שאצ"ל 'מותר' אלא דההורגו 'פטור'], וכן מוכח מראייתם לגבי גוסס, שודאי אסור להורגו. ועוד הוסיף: "גם בלא זה, אם היה מותר להורגו, איך שייך שיהיה מותר לחלל עליו שבת, וכי חילול שבת תלוי ברצונו של האדם, דאם ירצה לא יציל וגם יהרגהו בידים, ואם ירצה לקיימו יהיה רשאי גם לחלל שבת, שליכא ענין כזה כלל, דכל חלול שבת המותר להצלת נפש – הוא חיוב ולא רשות". הנה להדיא בדבריו שלא כמש"כ, אלא דכיון שיש היתר לחלל שבת להצלת עובר בהכרח גם חיוב יש בדבר. וה"ה נמי בדידן, דכיון שיש היתר לחלל שבת על אותו אסופי, אפשר שגם יש חיוב לעשות כן.

ושמא יש לחלק, דכיון שהנדון כאן אינו במהות החיוב, אלא בדיני הספקות, אין חילוק בין מצות "לא תעמוד על דם רעך" לשאר מצוות התורה שהולכים בהם אחר הרוב. ואפשר שאף בעל האגרות משה, כל כוונתו אינה אלא שאין אדם זכאי להכריע בעצמו אם הוא רוצה להצילו או לאו, וכל שהתירה תורה לחלל עליו את השבת הרי הוא בכלל הגדרת החיוב של "לא תעמוד על דם רעך", אבל מה שאינו נוגע לבחירתו של אדם אלא לגדרי החיוב מצד דיני הספקות, שפיר יש לחלק לגביו בין שני דינים אלו.

ונראה שאף הנהגת העולם כך היא, שהרי הלכה פסוקה היא שמותר ללוות חולה או יולדת לבית החולים בשבת כדי ליישב דעתו, אף כאשר הדבר כרוך בחילול שבת. ואם כן, מן הדין היה לכאורה לחייב כל אדם שנזקק אפילו לטיפול פשוט יחסית כמו לידה או ניתוח קל, לבזבז הון רב מממונו ולטרוח למקום רחוק כדי לשכור רופא מומחה ביותר, שהרי פשיטא שדבר זה יישב דעתו עוד יותר מליוויו של אותו בן משפחה. ולא שמענו כזאת מעולם, ובהכרח הטעם, דאף שמשום "וחי בהם" יש "היתר" לעשות כל צרכי חולה, מכל מקום אין "חיוב" על החולה לעשות לעצמו כל צרכיו כדי ליישב דעתו.

וכ"כ להדיא בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' לה): "נהי שהתורה התירה לעבור על דברי תורה בשביל חשש פקו"נ, ואף במיעוט נגד רוב, מ"מ מי שאינו חושש בזה למיעוט במה שנוגע לעצמו לא מיקרי מאבד עצמו לדעת. ויסוד הדבר נראה, דהא עיקר הלימוד שמותר לעבור על ד"ת במקום סכנה הוא מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם, כדאיתא ביומא (פה ע"ב) ובע"ז (כז ע"ב), וילפינן מזה שחייבה התורה לעשות המצות רק כשאין חשש סכנה בזה, אבל במקום חשש סכנה הוא פטור מלעשותם. ומי שרוצה להחמיר על עצמו ולקיים המצוה הרשות בידו, רק שאסור משום מאבד עצמו לדעת. וזה שייך רק היכא שגורם לעצמו מיתה באיזה פעולה. אבל היכא שאינו גורם לעצמו רק שאנס אומר שיהרגנו, הוא רק חשש סכנה, ואין זה בכלל מאבד עצמו לדעת".

ועי' בס' משנת פיקוח נפש (לורנץ, סי' א) שהביא כמה ראיות לכך שיש היתר לחלל את השבת לצורך חולה, גם באופן שאין בכך חיוב אפילו בימי החול. דהנה בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' סה) כתב דאין איסור בהריגת עובר בתוך ארבעים יום ראשונים, דאינו אלא כמיא בעלמא [ולדינא בזה ראה שו"ת משנה הלכות ח"י סי' שיא], ואעפ"כ כתב הר"ן (יומא פב ע"א) דמחללין עליו את השבת [ועי' בזה שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' של]. ועוד הביא שם מכתבו של הגרי"ש אלישיב הנ"ל, דאף שהמאבד עצמו לדעת אין חיוב להצילו, מ"מ מותר לחלל את השבת להצלתו. והביא עוד ממכתבו של הגרש"ז אויערבך, לענין תינוק פג שסיכויו לחיות קלושים מאוד, דאין חיוב להצילו, ואעפ"כ אם ירצו בכך, מותר לחלל עליו את השבת [וע"ע בזה שמירת שבת כהלכתה פל"ו הערה כו]. ועוד הביא שם מס' שמירת שבת כהלכתה (פל"ו הערה ד) שאף שהאם אינה חייבת לסכן עצמה בניתוח להצלת העובר, מותר לעשות ניתוח כזה בשבת. ועוד הביא משו"ת מהר"ם שיק (ח"א סי' קמ), דאף שאין חיוב להציל מומר מן המיתה, מותר לחלל עליו את השבת, ונוהג בו דין "וחי בהם" [ועי' בזה שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' נה אות ב].

ומכל הלין נראה דלא ס"ל כדעת האגרות משה בזה דנקט בפשיטות שההיתר לחלל עליו את השבת והחיוב להצילו מיתלא תליא זה בזה [באגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קנא) תמה על דברי הנודע ביהודה (מהדו"ת סי' י) שהתיר לנתח מת כדי להתלמד כיצד לרפא חולה המצוי לפנינו, וכתב דאף שהחולה לפנינו אין בכך היתר, דלא מצינו חיוב ללמוד דרכי הרפואה להצלת חולה, עכ"ד. ולכאורה אף זה תליא בהנ"ל, דהאגרות משה פשיטא ליה שההיתר והחיוב כרוכים ירדו מן השמים, ואילו הנודע ביהודה פשיטא ליה כנ"ל, דיש איסורים שנדחים מפני פיקוח נפש אף שאין חיוב לנקוט באותו הפעולות].

אמנם לכאורה יש לדחות ראיות אלו, דהמאבד עצמו לדעת ומומר, הם עצמם חייבים לעשות כל שבידם כדי להנצל מצד מצות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", רק הדין ד"לא תעמוד על דם רעך" אינו נוהג לגביהם משום שאינם בכלל "רעך", אבל אין כוונת הדברים דההיתר להצילם בשבת הוא רשות בעלמא ואין בו חיוב, וממילא י"ל דאף ההיתר להצילם עדיין במקומו עומד. וכן לענין נדונו של השש"כ, לעולם יש חיוב להציל עובר מחשש סכנה כל שאין הדבר מסכן את האם, אלא שאין חיוב לאשה לסכן עצמה לצורך מצוה זו, ובזה חידש שמותר לה לעשות כן לקיום המצוה, אבל אין הכוונה שעצם הצלתו היא בגדר "דבר הרשות". וממילא גם אין בזה נפק"מ לנדונו של הנודע ביהודה, דאם כדברי האגרות משה שאין חיוב לאדם להתלמד כיצד יציל את חברו מן הסכנה, אה"נ צדקה טענתו לכאורה כנגד דברי הנודע ביהודה.

הן אמת, דבשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' לז) נראה שלא כדברי האור גדול הנ"ל, שכן כתב: "כיון דהאי מצוה דפקוח נפש על כל ישראל רמיא, משום וחי בהם ולא שימות בהם ומשום לא תעמוד על דם רעך, והזריז הרי זה משובח והנשאל הרי זה מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים וכו'". הרי דס"ל דדין "וחי בהם" הוא חיוב גמור המוטל על כל איש ישראל ולא רק היתר בעלמא. וכ"כ הפרי חדש (יסודי התורה פ"ה הל' א), דדין "וחי בהם" כולל את האיסור למסור נפש על שאר מצוות שלא נצטוינו בהם כך, כיון שענינו חיוב גמור המוטל על האדם לעשות כל מה שיזדקק לצורך הצלת נפשו. ועי' בשיירי קרבן (נדרים פ"ב ה"א) דמחלוקת קדומה היא בין הפוסקים אם דין "וחי בהם" הוא חובה או רשות. וע"ע מה שדן בזה בשו"ת בית שערים (או"ח סי' שז) ושמצדד שם דדין "וחי בהם" הוא מצות עשה ממש, וחיוב גמור המוטל על האדם לעשות את מה שיזדקק לו להצלת נפשו.

כמו כן, ראה שו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' קנא, הערות על הקבא דקשייתא קושיא א) שדן בקושיתו של החלקת יואב, מדוע הבא במחתרת בשבת אין מפקחין עליו את הגל [ראה סנהדרין עב ע"ב], הרי עתה שהוא תחת הגל כבר אינו רודף, ולא מצינו שאין מפקחין את הגל על אדם רשע [וע"ע ישועות מלכו שבת פ"ב ה"א ובאור גדול סי' א בעיקר קושיא זו, ומש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות ח"ח סי' נז]. והאריך שם לבאר, כי אף שכבר אינו רודף ואסור להורגו, מכל מקום אין חיוב להצילו, וממילא גם אין מחללין עליו את השבת להצלתו. הרי שגם לדבריו ההיתר לפקח עליו את הגל מיתלא תליא וקאי בחיוב להצילו מן המיתה.

התובע מחברו שיעבור איסור ורק כך יתרצה לעשות כן לרפואת עצמו

בספר עץ חיים מחכמי ישיבת אמשטרדאם (שנת תקי"א) הובא: מעשה בראובן שחלה, וכראות הרופאים שחליו חזק מאוד, חששו שמא יבוא לידי סכנה וצוו עליו שישתה בכל יום חלב אתון. ראובן סירב לשמוע לדברי הרופאים, ומיאן להביא דבר איסור זה לתוך פיו, אף לאחר שהפצירו בו מאוד והורו לו שמותר להתרפאות באיסורי תורה במקום סכנה, והתרו בו שהוא מאבד עצמו לדעת אם לא יקח את התרופה. על כן ציוו לבני ביתו שיאכילוהו חלב זה בלא שידע שהוא של אתון, ויהיה סבור שהוא חלב עז, אך הוא חשש שבתחבולות באים עמו ודרש מבנו שישתה מן החלב לפניו וכך ידע אם חלב עז הוא או אתון. ונסתפק הבן האם מותר לו לשתות מן החלב להצלת אביו, אחר שאביו יכול לאכול גם בלעדי מעשה זה. ועיי"ש שהביא שאלתו לפני רבי יצחק סרוק (בעל האבני זכרון) והשיב: "אין נידון זה דומה לכל פקוח נפש שבתורה, משום שמוטל על החולה לשתות, ואם הוא רוצה לאבד עצמו לדעת, מה יכול הבן לעשות".

כמו כן דן בשו"ת מלמד להועיל (ח"א סי' סא) בנער שאביו ציווה עליו להשתתף בשיעור כתיבה בבית ספר למסחר בשבת קודש, והנער סירב. אמרה לו אימו, שאם לא יציית לדברי האב ויהיה ריב בבית, היא תאבד עצמה לדעת, האם יש בכך כדי להתיר לנער את הכתיבה בשבת. והשיב, שמה שהאם רוצה בזדון לאבד עצמה כדי להעביר את בנה על הדת אינו בכלל דין פיקוח נפש, שאם כן כל המסיתים יגזמו ויאמרו שיפילו עצמם לים אם לא ישמעו לדבר הסתתם.

בשו"ת יהודה יעלה למהרי"א (אבהע"ז סי' קמ) כתב שאין להתיר חלוצה לכהן מחשש שמא יצאו לתרבות רעה, ואפילו יש חשש שימירו דתם, אף שהוא חמור מאיבוד הגוף.