תקנת רבן גמליאל בכתיבת שמות בגט – יסודותיה וטעמיה

א

חיוב כתיבת השמות בגט

בסוגית הגמרא בגיטין (כו.) שנינו: 'הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה, ומקום הזמן'. ובגמרא שם: 'אמר רב יהודה אמר שמואל, צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם'. וכתב רש"י שם: 'שגם זה עיקרו של גט'. מכאן למדנו, ששלושה חלקים אלו מהווים את עיקרו של הגט: עצם הגירושין – הרי את מותרת לכל אדם, שמות הבעל והאשה, וזמן נתינתו.

על מקור החיוב לכתוב את שמות הבעל והאשה בגט נחלקו ראשונים:

יש סוברים שכתיבת השמות חיובה מדאורייתא, מהם שפירשו שדין זה הוא מכלל החיוב לכתוב את הגט 'לשמה' – לשם הבעל והאשה [ראה שו"ת אור זרוע ח"א סי' תשמה, בשם רבינו שמחה; הגה' אשרי גיטין פ"ב סי' יז]. ומהם שפירשו זאת על פי הכתוב 'וכתב לה ספר כריתות' – והיינו, שיהיה נזכר בגט 'ספירת דברים של כריתות' – כלומר, מעשה כריתות זה שבין בעל ואשה מסויימים אלו צריך להיות מוכח מתוך הגט, ובלא הזכרת שמותיהם לא ניכר שהאישות שביניהם בטילה על ידו [ראה רמב"ן וריטב"א שם כ.; רשב"א קידושין ט.; ר"ן גיטין ט: מדפי הרי"ף].

ויש סוברים שכתיבת השמות בגט אינה אלא מדרבנן, אלא שחכמים העמידו דבריהם ופסלו גט שנכתב בלא הזכרת שמות הבעל והאשה, ומשום ד'כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש, ושוויהו חכמים לגיטא כחספא בעלמא' [ראה רמב"ן שם בשם יש אומרים].

אחרים סוברים שכתיבת השמות אינה מחוייבת כלל, והעיקר שלא יכתבם בשינוי, באופן שנראה שלא נכתב לשם הבעל והאשה האלו [ראה מרדכי גיטין שנד בשם ראבי"ה].

תקנת רבן גמליאל הזקן

מחלוקתם זו של הראשונים אמורה לענין עצם חיוב כתיבת השמות בגט. אולם, רבן גמליאל הזקן הוסיף על דין זה, ותיקן שאדם שיש לו שני שמות חייב לכתוב את שניהם בגט, ולא די בהזכרת אחד מהם לבד. וכפי שהובא במשנה (גיטין לד:): 'בראשונה היה משנה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה, התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו, אשה פלונית וכל שום שיש לה – מפני תיקון העולם'. ובגמרא (שם): 'אמר רב יהודה אמר שמואל, שלחו ליה בני מדינת הים לרבן גמליאל, בני אדם הבאים משם לכאן שמו יוסף וקוראין לו יוחנן, יוחנן וקוראין לו יוסף, היאך מגרשין נשותיהן. עמד ר"ג והתקין שיהו כותבין איש פלוני וכל שום שיש לו, אשה פלונית וכל שום שיש לה, מפני תיקון העולם'.

במאמר שלפנינו נבאר, כיצד נהגו בני המדינות לכתוב את הגט קודם ייסודה של תקנה זו, ואת אופן כתיבת הגט לאחריה, ונציין לסיבות השונות שהוזכרו בראשונים ובאחרונים, מחמתן נתקנה תקנה זו.

כמו כן נראה לבאר בקוצר מילין באלו אופנים כתיבת השמות כולם מעכבת בכשרותו של הגט, ובאלו החובה לכותבם אינה אלא לכתחילה בעלמא.

ב

אופן כתיבת השמות קודם תקנת רבן גמליאל

על מנהגו של עולם בכתיבת הגט קודם שנתקנה תקנה זו, כתב רש"י (שם ד"ה בראשונה): 'כשהיו לו שני שמות, אחד כאן ואחד במדינת הים, היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט, ולא היה מקפיד לכתוב שניהם'. כלומר, קודם תקנת רבן גמליאל היו נוהגים לכתוב רק את השמות המקובלים והידועים באותו מקום, אף שיש לאותו אדם המגרש שמות נוספים במקומות אחרים, ואפשר שבני אותם מקומות אינם מכירים שם זה שהוא ידוע בו במקום הכתיבה.

בדרך זו מבאר הרמב"ן בחידושיו (גיטין שם) את לשון המשנה 'בראשונה היה משנה שמו ושמה': 'פירוש, היה אדם הולך ממדינה למדינה והיו קורין אותו שם בשם, וכן באשתו פעמים שהולכת עמו ומשנין שמה במדינת הים, וכשכותב שם גט לשלוח לאשתו כותב שמו שבאותה העיר, שהרי העדים צריכין שיהו מכירים שם האיש בגט וה"ה לשם האשה, לפיכך היה כותב שמו המוחזק בעיר כדאמרינן התם כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו, והיה כותב נמי שם העיר שהגט נכתב'. ומבואר, שלא היו חוששים לכך שבמקומם הראשון היו בני הזוג אלו נקראים בשמות אחרים. וכן כתבו הר"ן (שם נ: מדפי הרי"ף) והנימוק"י בחידושיו (שם, מהדו' מכון הר"י פישל).

אולם, בס' פני יהושע (ע"ד התוס' שם ד"ה והוא) נקט, דלפי מש"כ התוס' שמקום הנתינה עיקר, נראה שכך היו נוהגים גם קודם יסוד התקנה: 'ולפי"ז צריך לומר דהא דתיקן רבן גמליאל שיהו כותבין איש פלוני היינו שם מקום הנתינה, אף על גב דמעיקרא היו כותבין שם הכתיבה לחוד, וזה דוחק דהעיקר חסר מן התקנה. ועוד, דמהיכא תיתי היו טועין מעיקרא בתרתי, שהיו כותבין שם אחד לחוד, ועוד אחרת לחשוב מקום הכתיבה טפי ממקום הנתינה היפך מתקנת רבן גמליאל. ולכאורה אפשר לומר, דהנך דסברי כשיטת התוס' כאן דמקום הנתינה עיקר, סברי נמי דמעיקרא קודם התקנה היו כותבין שם הנתינה לחוד, דלא כפירוש רש"י ז"ל'.

אמנם, בס' מכתב מאליהו (שער ד סי' ב) נקט שקודם תקנת רבן גמליאל כלל לא היו מקפידים לכתוב שם מסויים בגט, שכך כתב בביאור דעת הרמב"ם (גירושין פ"ג הל' יד) שסובר שאם כתבו בגט 'שם טפל וכל שום' הגט פסול: 'והנראה שהוא ז"ל מפרש, דהא דתנן בראשונה היה משנה וכו', אין הכונה שהיה משנה שמו בגט, דאם כן איך היו מגרשין נשותיהם בגט כזה עד שלא בא רבן גמליאל. אלא הכי קאמר, בראשונה היה הוא משנה שמו, שאם היה שמו אברהם היה משנה שמו ליצחק לסיבת מה, והיו קוראין אותו אנשי עירו פעם בשמו הראשון ופעם בשמו השני, וכן היא בשמה. וכשהיה בא לגרש את אשתו היה כותב בגט אחד משמותיהם איזה שיהיה והיה הגט כשר, הגם שיהיה אותו השם טפל כהא דתנן כתב חניכתו כו' כשר, ואין ספק שהחניכא טפלה לשם ואפילו הכי כשר. אלא שאעפ"כ מפני שלא יוציאו לעז על בנות ישראל תיקן רבן גמליאל שיהיו מזכירין כל שמותיהם בגט, והיותר מורגל יכתבנו בפירוש והשאר בכלל וכל שום וחניכא. וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד בכל איזה משמותיו שכתב לבד סגי, כיון שהוא ניכר באותו שם כמו חניכתו הידועה'.

נמצא, שבשונה משאר הראשונים שפירשו שמנהגם היה לכתוב את שם העיקר שבמקום הכתיבה, פירש המכתב מאליהו שלעיתים אף היו כותבים את השם הטפל שהבעל והאשה אינם ידועים בו ברבים.

כמו כן כתב בשו"ת בנין עולם (אבהע"ז סי' ב, ד"ה אמנם בנ"ד): 'והנה דעת רוב הפוסקים היא דשם מקום הנתינה עיקר ושם מקום הכתיבה כוללו בוכל שום, ואם כן מוכח דהוי רק דרבנן משום חשש לעז, שהרי קודם תקנת רבן גמליאל לא היו כותבים וכל שום, ואעפ"כ היה כשר אף שלא נכתב רק שם מקום הכתיבה לבד'. ומבואר מדבריו, שגם קודם תקנת רבן גמליאל היה שם מקום הנתינה עיקר, ואף על פי כן היו כותבים את שם מקום הכתיבה שאינו אלא טפל, ומכאן הוכיח ששם טפל לבד אינו פסול אלא מדרבנן ומשום לעז, והוא מכלל תקנתו של רבן גמליאל.

טעם מנהגם של הבריות לשנות שמותיהם

על הטעם למנהגם זה של הבריות באותו הזמן לשנות את שמותיהם ממקום למקום, כתב הרא"ש (שם פ"ד סי' ז): 'שכן דרך בני אדם הגולים ממקומם מחמת ממון או מחמת מרדין שמשנים את שמם פן יחקרו אחר מקום חנייתן וירדפו אחריהם. ואם הוא מגרש בשם שיש לו במקום שהוא עומד נקרא שינוי לבני אנשי המקום שהאשה עומדת, כי יאמרו שאינה מגורשת כי אינם יודעים שיש לבעלה שם זה במקום אחר וכו".

באופן שונה מעט כתב המאירי (שם): 'פירוש, לא שהיה משנה שמו בכוונת פסול ותקלה, כגון מי שהיה שמו אברהם שיהא כותב בגט אנא יצחק. שזו ודאי אף קודם התקנה היו פוסלין אותו, כמו ששנינו שינה שמו ושמה פסול וכו'. אלא שלפעמים אדם משנה דירתו ממקום למקום, והיו רגילים לקרוא שמות בכל מדינה לפי הלשון, כמה דאת אמר דניאל די שמיה בלשצאר, וכן חנניה מישאל ועזריה ששינו שמותם בבבל שדרך מישך ועבד נגו. וכן בנשים, כגון מאסתר לאסתהר'.

ג

ביאור שיטת הסוברים שכתיבת השמות דרבנן

עד הנה דברינו אמורים, לדעת הסוברים שעצם כתיבת השמות חיובה מדאורייתא. אולם, לדעת הסוברים שחיוב כתיבתם אינו אלא מדרבנן, שומה עלינו לדון, האם תקנה בפני עצמה היא, הקודמת לתקנתו של רבן גמליאל, או שמא, היא גופא תקנתו של רבן גמליאל – שיהיו כותבים את השמות בגט, ושיקפידו להזכיר את השמות כולם.

ובאמת, כבר נתפרשו הדברים בריטב"א (קידושין ט. ד"ה והא): 'ולענין שמו ושמה, איכא מאן דאמר דכיון דהווייה ליציאה מקשינן בעינן בשטר קידושין שמו ושמה, דשמו ושמה בגט לאו מתקנת רבן גמליאל היא אלא מדאורייתא, דבעינן ספר כריתות שיהא מוכיח מתוכו שיהא עושה כריתות וכו', ומשמע טפי כסברא דמקצת רבוותא ז"ל דלא בעיא בשטר קידושין שמו ושמה מוכיח מתוכו, דבגט גופיה מדרבנן הוא מתקנת רבן גמליאל דומיא דשם עירו ושם עירה'. ומבואר מדבריו, שלדעת הסוברים שכתיבת השמות היא מדרבנן, דין זה הוא מכלל תקנתו של רבן גמליאל הזקן האמורה במשנתנו.

אלא שאם כן צ"ע טובא לשון המשנה 'בראשונה היה משנה שמו ושמה כו', דמשמע, שאף קודם שתיקן רבן גמליאל תקנה זו היו נוהגים לכתוב את השמות בגט, והוא לא בא אלא להוסיף שיהיו כותבים את השמות כולם.

כמו כן יש להקשות לדעת הראבי"ה הנ"ל, שהרי לדעתו אין כל חיוב להזכיר את שמות הבעל והאשה בגט, ואם כן מהו שאמרו 'בראשונה היה משנה שמו ושמה' [וביותר קשה, לפי מה שיבואר להלן, שהטעם לתקנה זו הוא מפני הלעז שיצא על הגט שלא נכתב לשם הבעל והאשה, ואם כלל לא היו נוהגים לכתוב שמות בגט מפני מה הוצרכו לתקנה זו].

ולפי פשוטם של דברים היה נראה לומר, שאף קודם שנתקנה תקנה זו היה מנהגם לכתוב את שמות הבעל והאשה בגט, ותקנתו היתה לייסד מנהג זה בתורת דין גמור, ולהקפיד על כתיבת השמות כולם. כמו כן י"ל לדרכו של הראבי"ה, שאף שאין חיוב לכתוב את השמות בגט, מכל מקום אדם הכותב את שמו בגט חייב לכותבו באופן הראוי על פי דין ולא יחסיר אחד משמותיו.

מקור לסברא זו מצינו ברשב"א (שם פ:), שכתב בתוך דבריו שאדם המשנה את שמו בגט גרע טפי מאילו לא היה כותב את שמו כלל, והיינו משום שבאופן זה נראה שלא לשמו נכתב הגט. וכן כתב  בתשובותיו (ח"א סי' אלף ריג): 'ושינה שמו ושמה, לא שהיה שמו יוסף ואסיק שמיה יוחנן, דהא לא צריכא למיתני, דפשיטא שאין יוסף בעלה מגרשה אלא יוחנן דעלמא, ולא לאשתו ששמה שרה הוא מגרש אלא למרים דעלמא'.

בשו"ת דברי חיים (ח"א, פתיחה לדיני השמות) הוסיף: 'אך בשינו שמם ודאי בטל מן התורה ואין צריך ראיה, כיון דנכתב על אחר ואינו גטו כלל, וכן מבואר בכל הפוסקים. ואפילו בשינוי נקודה כמו תנס תונס או גיווא גווייא וכו" [וכבר הקדימו בזה הבית שמואל סי' קכט ס"ק ה, וס"ק כג].

יתר על כן כתב, דסברא זו אמורה אף לדעת הראבי"ה דס"ל שכתיבת השמות כלל אינה מעכבת בגט, וז"ל: 'ולכאורה קשה לרבינו יואל למה פסול בשינה השם וכו', לשיטת ר"ת ז"ל וסיעתו (הובא בתוס' פ. ד"ה ושם) דבדבר שאין צריך לכתוב יכולין לומר ע"ז לא חתמנו וכו'. אך באמת אי אפשר לומר כלל גבי שינה שמו כיון דא"צ לכתוב כשר דעל זה לא חתמנו, דכיון דשינה שמו לא הוי כלל ספר כריתות של הבעל, דיש לו שם אחר, וגם נכתב בפירוש שלא לשמו וכו".

על דרך זו יש לפרש כוונת דברי המשנה, 'בראשונה היה משנה שמו ושמה כו", דהיינו, דכיון שנהגו העולם לכתוב את השמות בגט, יש להקפיד שיכתבו באופן הראוי, ואף שכתבו אחד משמותיו עדיין יש לחוש ללעז שיצא על כך במקום אחר שיהיו סבורים שלא לשמו נכתב, וכפי שיבואר בסמוך.

ד

טעם התקנה

על טעמה של תקנה זו מצינו כמה דרכים בדברי הראשונים:

א. מדברי הרמב"ן (שם) נראה, שחכמים חששו שמא מחמת שינוי השמות לא ידעו במקום הנתינה שכך הוא שמו במקום הכתיבה, והבעל יוכל להוציא לעז על הגט ולומר שלא נכתב על ידו.

כמו כן נראה מדברי הר"ן (שם) שכתב: 'כיצד, יוסף ואשתו מרים היו דרים בארץ ישראל, ולפעמים היו משנים דירתם למדינת הים וקורין לו יוחנן ולאשתו שרה וכו', ולפעמים היה שולח גט לאשתו שבארץ ישראל, וכותבין בו בני מדינת הים שמותיהן שבכאן ושם עירו שבכאן. וכשהיה הגט בא לארץ ישראל, בית דין שלשם היו מקבלין עדים שכך היו נקראין במדינת הים והיו מתירין לינשא, ולזמן שהיה נשכח הדבר היה הבעל יכול לקלקלה ולומר שלא נתגרשה מעולם, ששמותיהם אינם אותם הכתובים בגט ולא שם העיר' [וראה שם שהוסיף, שלאחר שתיקן רבן גמליאל שיהיו כותבים 'וכל שום', שוב לא יבואו לידי תקלה זו, לפי שידעו מיד שמן הסתם היתה כוונת הסופר בתיבות אלו להזכיר את השם בו הוא נקרא במקום הנתינה. דבריו אלו הן לדעת הסוברים ש'מקום הכתיבה עיקר', ואת מקום הנתינה מזכירים על ידי שמוסיפים 'וכל שום דאית ליה', אולם, להלכה סברו רוב הפוסקים ש'מקום הנתינה עיקר', ואת השם בו הוא נקרא במקום הכתיבה יש לרמוז על ידי כתיבת 'וכל שום'. דין זה יבואר להלן].

כמו כן כתב התוספות רי"ד (גיטין שם): 'יש לחוש, שמא ימותו העדים או ילכו להם למדינת הים, ואח"כ יבוא הבעל ממדינת הים ויערער ויאמר לא גרשתיה אני, שהרי שמי יוחנן, והם לא ידעו שבמדינת הים היו קוראין לו יוסף, ויוציאו לעז על בניה מן השני. לפיכך התקינו שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו'.

וכן כתב בס' אורחות חיים לרא"ה מלוניל (הלכות גיטין סי' א) בשם הר"ש: 'ומתקנת רבן גמליאל נהגו לכתוב בגיטין פלוני ב"ר פלוני וכל שם אחרן וחניכא דאית ליה ולאבהתי הגט כשר, שלא הצריכו חכמים לחזר אחר עדים להחזיק שמו ושם אביו אלא על פי עצמו, ומפני הרמאין שהיו משנין שמן תיקן רבן גמליאל לכתוב כן'. ואף מדבריו למדנו, שטעם התקנה הוא שחוששין שמא הבעל יוציא לעז על הגט ויאמר שלא נכתב על ידו [בדרכי משה הארוך כתב שתשובה זו היא מדברי רש"י, ושמו חתום בסופה שלמה ב"ר יצחק, וכן הובא בחזו"א סי' צ"ב ס"ק כ, אולם בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' כז הסתפק אם הכוונה לרש"י או לזולתו].

ב. רש"י (שם ד"ה תיקון העולם) מבאר, שהטעם לתקנה זו, הוא כדי 'שלא יוציאו [בני מקום הנתינה] לעז על בניה מן השני לאמר לא גירשה בעלה שאין זה שמו'. ומבואר מדבריו, שלא חששו חכמים להכחשת הבעל, אלא ללעז שיצא מכך על ידי בני המדינה, שאינם מכירים את הבעל בשם זה, ויהיו סבורים שלא נכתב הגט על ידו.

וכן כתב הרא"ש (שם פ"ד סי' ז): 'ואם הוא מגרש בשם שיש לו במקום שהוא עומד, נקרא שינוי לבני אנשי המקום שהאשה עומדת, כי יאמרו שאינה מגורשת, כי אינם יודעים שיש לבעלה שם זה במקום אחר. ואם יגרש בשם שיש במקום שהאשה עומדת, נקרא שינוי לבני אותו המקום שהוא עומד, ואם תבוא האשה לגבות מנכסיו או לינשא באותו מקום יאמרו שאינה מגורשת, לפי שאינן מכירים באותו שם הכתוב בגט, לכך התקין רבן גמליאל כו".

כמו כן כתב המאירי (שם): וכשהיה כותב גט לאשתו כו', היתה מדינה לועזת על שאין שמו המוחזק ביניהם כתוב בגט או רמוז בתוכו ומעגנים אותה'.

אלא שחילוק יש ביניהם, שכן לדעת רש"י עיקר החשש הוא שמא יצא לעז על בניה, שיאמרו שאשת איש היא ובניה ממזרים. ואילו לדעת הרא"ש והמאירי, החשש הוא שמא ימנעו מהאשה להנשא או לגבות את כתובתה על סמך גט זה.

בטעמו של רש"י דלא ניחא ליה לפרש כסברת הרא"ש והמאירי, כתב בשו"ת בנין עולם (אה"ע סי' א), שמשום לעז האשה אין לחוש כל כך, שהרי היא יודעת שכך הוא שמה במקום הכתיבה, ובידה להוכיח זאת בנקל על ידי עדים, משא"כ לענין בניה שמן הבעל השני, שכלל אינם יודעים את שמה הקודם של אמם, ולא ידעו לברר את כשרותם [וע"ע שביאר עוד באופן אחר].

על הטעם דלא ניחא להו לכל הנהו ראשונים בפירוש הרמב"ן וסיעתו דחיישינן שמא יטען הבעל שלא נכתב הגט על ידו, כתב לבאר בשו"ת בנין עולם (שם) בשני אופנים: א. בתוס' בגיטין (ב: ד"ה דאתיוהו) הובא בשם הריב"א, שאין לחוש שמא החתים הבעל עדים פסולים על הגט, משום ד"אינו חשוד לקלקלה בידי שמים", וכמבואר בירושלמי (שם פ"א ה"א), וה"ה נמי בדידן. ב. ברשיעי שיבואו לקלקלה בזדון לא עסקינן, שהרי אם ירצה הבעל לקלקלה בלאו הכי לא נוכל לעשות תקנה כנגדו, והרבה קלקולים יוכל לעשות שאינם בכלל תקנה זו. וכבר עמד על קושיא זו החזו"א (סי' צב ס"ק כב) בביאורו לדברי הארחות חיים, דלא מצינו בשום מקום שיהיה הבעל נחשד לקלקלה בזדון.

ה

האופנים השונים בהם נוהגת תקנה זו

על האופן בו נוהגת תקנה זו אמרו בגמרא (שם): 'אמר רב אשי והוא דאתחזק בתרי שמי וכו'. תניא כוותיה דרב אשי, היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל, וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת, עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו, יצא למקום אחר וגרש באחד מהן מגורשת, והאמרת שם דגליל עמו, אלא שמע מינה הא דאתחזק, הא דלא אתחזק, שמע מינה'.

ובביאור דברי רב אשי אלו מצינו כמה דרכים בדברי הראשונים, ונציין לדבריהם בקצרה:

שיטת הרא"ש

א. הרא"ש (שם פ"ד סי' ז) כתב: 'והוא דאיתחזק בתרי שמי – פירוש, שהוחזק בשני המקומות באלו שני השמות, שידוע הוא שיש לו ב' שמות, אבל בני מקום זה אינן מכירין בשם שיש לו במקום אחר, הלכך צריך לכתוב שניהם דלא ליתי לידי קלקול בין במקום הכתיבה בין במקום הנתינה כדפירשתי לעיל. אבל לא איתחזק בתרי שמי, שאינן יודעים במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה, וגם במקום הנתינה אין יודעין שיש לו שם אחר במקום הכתיבה, א"צ לכתוב וכל שום וחניכה דאית ליה, ואפילו אם יוודע לנו אחר כך שיש לו שם אחר במקום אחר – הגט כשר. דאין לנו אלא שם שהחזיק עצמו בו'.

מבואר בדבריו, שתקנת רבן גמליאל נאמרה רק באופן שיש לו שני שמות בשני מקומות – האחד במקום כתיבת הגט והשני במקום נתינתו – ובמקומות אלו יודעים שיש לו שמות נוספים ואינם יודעים ומכירים מהם אותם השמות. אולם, אם בני מקום הכתיבה אינם יודעים כלל שיש לו שם אחר במקום הנתינה, או לחילופין, כאשר הם יודעים ומכירים את השם בו הוא נקרא במקום הנתינה – אין צריך לכתוב שניהם [מלשונו של הרא"ש נראה, שאף אם במקום הכתיבה יודעים את השם בו הוא נקרא במקום הנתינה, אלא שבני מקום הנתינה אינם יודעים שיש לו שם אחר במקום הכתיבה, ג"כ אין צריך לכתוב את שניהם. והדברים צ"ב, שהרי באופן זה אם יכתוב את שם מקום הכתיבה יבואו לידי לעז יותר. וכבר עמדו על קושיא זו גדולי הפוסקים ופירשו דבריו בכמה דרכים, ראה: בית יוסף סי' קכט; גט פשוט אות טז; שו"ת בנין עולם אבה"ע סי' א ד"ה ודברי הרא"ש. וכמה נפק"מ יש בין פירושיהם השונים].

שיטת הרשב"א

ב. הרשב"א (שם) מבאר: 'והוא דאיתחזק בתרי שמי, כלומר, אם גרש אשתו שבגליל בשמו שביהודה שהוא עומד שם, אז צריך לכתוב שם שבגליל ושם דיהודה עמו. אבל אם לא הוחזק במקום הכתיבה ובמקום הנתינה אלא בשם אחד, אע"פ שהוחזק במקומות אחרים בשם אחר אינו צריך לכתוב אלא שם של מקום הכתיבה והנתינה'.

מבואר בדבריו, שבכל אופן בו יש לאדם שני שמות – אחד במקום הכתיבה והשני במקום הנתינה – צריך לכתוב את שניהם בגט. בין אם יודעים במקום הכתיבה את השם שהוא נקרא במקום הנתינה בין אינם יודעים. ומה שאמרו 'דלא איתחזק בתרי שמי', יתפרש לדבריו, כאשר במקום הכתיבה והנתינה הוא נקרא בשם אחד, אזי, אף שיש לו שם נוסף במקום אחר שאין הגט נכתב או ניתן בו – אין צריך להזכירו בגט.

שיטת המרדכי

ג. המרדכי כתב בשם ס' התרומה והראבי"ה (סי' תתקלט): 'והוא דאיתחזק בתרי שמי, פירוש, כשהבעל עומד במקום אחד כגון ביהודה, ואשתו במקום אחר כגון בגליל, ואתחזק בתרי שמי משונים, שביהודה קורין אותו בשם אחד ובגליל קורין אותו בשם אחר, ואותו שם שקוראים אותו ביהודה אין יודעים כלל בגליל, ושם של גליל אינם יודעים ביהודה, לכן אם גרש באחד מהם אינה מגורשת. אבל לא איתחזק בתרי שמי המשונים במקום שאשתו עומדת שם ממקום שעומד שם, כגון אם הבעל והאשה בין ששניהם במקום אחד בין שהם מב' מקומות, והאיש יש לו ב' שמות ומכירים ב' השמות בשני המקומות, אם גירש באחד מב' השמות כשר'.

ומשמעות דבריו, שתקנת רבן גמליאל אמורה באופן שבני מקום הכתיבה כלל אינם יודעים שיש לו שם אחר במקום הנתינה, ואף על פי כן הגט פסול ואסור ליתנו שם. אבל אם בני המקומות מכירים בכל שמותם, זהו שאמרו 'דלא איתחזק בתרי שמי', משום שבאופן זה נחשב שם מקום הנתינה כ'שם טפל' אצל בני מקום הכתיבה, שהרי אף הם מכירים אותו בשם זה, ואין צריך לכותבו בגט [ובאמת צ"ע, דמקור דברי המרדכי בס' התרומה, ובס' גט פשוט אות טז נקט שס' התרומה סבר כהרשב"א, שגם כאשר שמותיהם ידועים בשני המקומות חובה לכתוב שניהם בגט].

שיטת היש מפרשים בר"ן

ד. הר"ן (יז: מדפי הרי"ף) כתב בשם יש מפרשים: 'והוא דאיתחזק בתרי שמי, כלומר דבכי האי גוונא דוקא הוא דאם לא כתב וכל שום אינה מגורשת, אבל היכא שאינו נקרא כאן אלא בשם של מדינת הים, אף על פי שאנו יודעין שנקרא בשם אחר בארץ ישראל, אם לא כתב וכל שום לעז ודאי איכא אבל גיטא לא מפסיל, ותקנתא בכי האי גוונא לתיקון העולם בלחוד וכו".

ובסיום דבריו הוסיף: 'נמצינו למדין לפי דרך זו, דהיכא דאיתחזק בתרי שמי, כלומר, שאף במקום הכתיבה קורין אותו לפעמים כשם מקום הנתינה ולא כתב וכל שום, אפילו כתב שם של מקום הנתינה שהוא יותר חשוב – אינה מגורשת. אבל לא איתחזק בתרי שמי במקום הכתיבה, כלומר שאין קורין אותו שם אלא בשם אחד, אף על פי שיודעים שנקרא במקום הנתינה בשם אחר, ולא כתבו אלא שם של מקום הכתיבה – בדיעבד מגורשת.

לדעתו, תקנת רבן גמליאל אמורה באופן שיש לו שני שמות בשני מקומות, ובמקום הכתיבה לא רק יודעים את השם בו הוא נקרא במקום הנתינה אלא גם משתמשים בו לעיתים, והוא לגביהם כ'שם טפל' לכל דבר וענין, ולכך התקין רבן גמליאל שאין הגט כשר אלא אם כן יכתבו שניהם.

ונמצא לפי דבריו, כי אף שכתיבת 'שם טפל' אינה מעכבת בכשרותו של הגט [כמבואר בשו"ע סעי' א-ב], וכן כתיבת שם מקום הנתינה אינה לעיכובא [לדעתו שם], מכל מקום, בצירוף שני הדינים יחד – כאשר במקום הנתינה הוא שם עיקר, וגם במקום הכתיבה משתמשים בו כשם טפל – אם לא כתבו הגט פסול. וחידוש גדול יש בדבר, שכן אף לדעה זו, אם יש לו שם במקום אחר שאינו מקום הנתינה, אף שרגילים להשתמש בו לעיתים במקום הכתיבה, אין הזכרתו מעכבת בכשרותו של הגט.

שיטת רש"י

ה. רש"י פירש את דברי רב אשי כך: 'אבל לא אתחזק כאן שיש לו שני שמות אין צריך לכתוב וכל שום שיש לו, ואפילו נודע לאחר זמן שיש לו שם אחר הוי הגט כשר, שאין לנו אלא שם שקרא הוא לעצמו בפנינו והוחזק בו'. ובפשטות כוונתו כדעת הרא"ש, שכאשר ידוע במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה צריך לכותבו בגט.

אולם, בספר ים של שלמה (גיטין פ"ד סי' יד) כתב לפרש, שלשיטת רש"י דברי רב אשי אמורים באדם המגרש אשה במקומו, ואף על פי כן הצריכוהו לכתוב את השם בו הוא נקרא במדינת הים, וז"ל שם: 'רש"י לא פירש כלל ע"ד התוס', לפרש הסוגיא בכהאי גוונא שיש לו שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה כו', ועיקר הקלקול אמקום כתיבה ונתינה קאי, אלא תלוי הכל לפירוש רש"י במקום הכתיבה, ואפילו אם הנתינה נמי לשם, שאם מוחזק במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום אחר צריך לכתוב שניהם. וכ"ש אם מוחזק להדיא באותן שני שמות במקומו. ואם אינו מוחזק לשני שמות, אין לנו לכתוב אלא שם זה שם זה שהחזיק לפנינו'.

וכן כתב בספר אהלי שם (פתיחה דף ו.) 'אבל נראה לע"ד ברור דרש"י ז"ל מפרש למשנתנו כפשטה במגרש במקומו, וכן הא דשלחו ליה בני מדינת הים לרבן גמליאל בני אדם הבאים משם לכאן, היינו שבאים עם נשותיהם, ואיך מגרשין כיון שיש להם שם אחר במקום אחר. וכן בברייתא, גרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה כפשטה, שהיה שמה וגרשה שמה וכו".

נמצא לפי דבריהם, שגם כאשר אדם מגרש אשה במקומו, הואיל ובמדינת הים מכירים אותו בשם אחר, חשש רבן גמליאל ללעז שיצא על גט זה במקומם, לומר שלא נכתב הגט על ידי הבעל, ולכך הצריך לכתוב שם זה בו נקרא הבעל במדינת הים [וראה אהלי שם שם, שרש"י דקדק דבריו מלשון הברייתא: 'עד שיגרש את אשתו ביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו', דמשמע, שאף שכתיבת הגט ונתינת ביהודה תיקן רבן גמליאל לכתוב שם דגליל עמו]. וסבר הים של שלמה, שלדעה זו אם היו לו שני שמות במקום אחד גם כן צריך לכתוב שניהם בגט, ואם כתב את שם העיקר והחסיר את שמו הטפל – הגט פסול, היפך דעת רוב מנין ובנין מרבותינו הראשונים וכמו שנתבאר לעיל [בדומה לרש"י כתב הרמב"ן בשם י"מ, שאדם שיש לו שני שמות במקום אחד, אף שהאחד עיקר והשני טפל לו – כתיבת שניהם מעכבת בכשרותו של הגט. אולם לדעה זו, אם היה לו שם אחר במדינת הים אין חיוב להזכירו כיון שאינו מקום הנתינה].

שיטת ריא"ז

ו. בספר מכתב מאליהו (אלפאנדארי, שער ד סי' ב) למד בדעת הריא"ז (הובא בשלטי הגבורים שם יז: מדפי הרי"ף) ששני הדינים אמת, ותקנת רבן גמליאל נאמרה הן לגבי אדם המוחזק בשני שמות במקום אחד, הן לענין שמות חלוקים במקום הכתיבה והנתינה, ובשני האופנים הוא לעיכובא, שאם כתב שם אחד לבד הגט פסול. אלא שעיקר דברי רב אשי דתקנת רבן גמליאל נאמרה באופן 'דאתחזק בתרי שמי', נצרכים: 'לגבי היכא דהכתיבה במקום אחד ונתינה במקום אחר, דצריך שהוחזק במקומו שיש לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים, אבל אם לא הוחזק לא, ועל זה מייתי סיעתא מברייתא דהיכא שהוחזק בעינן שניהם'. ואה"נ דאף כאשר יש לו שני שמות במקום אחד חייב לכתוב שניהם.

שיטת הראב"ד

ז. הראב"ד בהשגותיו לרי"ף (יז. מדפי הרי"ף) נקט אף הוא כדעת הריא"ז שתקנת רבן גמליאל נאמרה בשני האופנים הנ"ל, אלא שחילק בדבר, וכתב: 'נראה לי דלא סגי ליה בהכי אלא למי שיש לו ב' שמות בעירו, שכותב שמו העיקר, וכותב כל שום שיש לו בשביל שמו הטפל או בשביל חניכתו. אבל במי שיש לו ב' שמות בב' מקומות, לא סגי ליה עד דכתיב לתרוויהו בפירוש. כדתניא בברייתא אינה מגורשת עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם הגליל עמו'.

ונמצא לפי דבריו, שתקנת רבן גמליאל נתקנה על שני האופנים גם יחד, אלא שלענין שני שמות באותו מקום התקין לכתוב את שם העיקר בפירוש ואת הטפל לרמוז ב'וכל שום', ואילו בשני שמות בשני מקומות החמיר יותר, שיהיו מזכירים את שם מקום הנתינה בפירוש, כדי שלא יבואו לידי לעז. אלא שבשני שמות באותו מקום דין אינו אלא לכתחילה, ובשני מקומות מעכב הדבר בכשרותו של הגט.

שיטת היש מפרשים ברמב"ן

ח. יש שפירשו את דברי רב אשי לדרכו של הראב"ד כך: 'והוא דאתחזק, כלומר, כי אמרינן דבכל שום סגי ליה, הני מילי למי שמוחזק כאן בשני שמות, דכתיב חד ואידך אתי מריבויא דוכל שם, אבל אם אינו מוחזק בתרי שמי, אלא שם אחד יש לו כאן ושם אחר במדינה אחרת, צריך לכתוב שני שמות בפירוש ולא אתי מריבויא דוכל שם וכו".

והיינו, דרב לא בא לפרש באילו אופנים נאמרה תקנת רבן גמליאל, אלא רק לפרש את חילוקי הדינים שנאמרו בתקנה זו, דבאופן שהוחזק בשני שמות באותו המקום, די במה שרומז לשמו הטפל ב'וכל שום', וכשלא הוחזק בשני שמות במקום אחד אלא בשני מקומות שונים, צריך להזכיר שניהם בפירוש.

ובחי' הרמב"ן דחה דבריהם: 'וזה הפירוש אינו נכון, שאפילו כשתמצא לומר שצריך לכתוב שניהם בפירוש, צריך אתה לפרש שבכלל תקנת ר"ג היא כדפרישית, והיכי מיתמר עלה והוא דאתחזק, הא תקנתו של ר"ג להיכא דלא אתחזק היא והכל בכלל לשון משנתנו דקתני איש פלוני כדכתיבנא'. כלומר, לדעות אלו תקנת רבן גמליאל אמורה אף באופן דלא איתחזק בתרי שמי, וזה אינו במשמעות דברי רב אשי שאמר 'והוא [כלומר תקנת של רבן גמליאל אמורה] דאיתחזק בתרי שמי'. וכן יש להקשות לדרכם של הריא"ז והראב"ד המובאים לעיל.

ו

מו"מ בדברי הרא"ש הנ"ל

מיהו, עיקר דברי הרא"ש שם צ"ב, שכן בתוך דבריו כתב: 'אבל לא איתחזק בתרי שמי, שאינן יודעים במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה, וגם במקום הנתינה אין יודעין שיש לו שם אחר במקום הכתיבה, א"צ לכתוב וכל שום וחניכה דאית ליה'. וצ"ע, מפני מה הוצרך הרא"ש לכך שאף בני מקום הנתינה אינם יודעים את השם שיש לו במקום הכתיבה, הרי בזה לבד שבני מקום הכתיבה אינם יודעים שמו שבמקום הנתינה די כדי לפוטרם מלכתוב שם זה שאינו ידוע להם.

ובישוב קושיא זו מצינו כמה דרכים בדברי המפרשים:

א. הבית יוסף מבאר: 'ומה שכתב הרא"ש, וגם במקום הנתינה אין יודעין שיש לו שם אחר וכו'. נ"ל דלרבותא נקטיה, שאע"פ שבמקום הנתינה אינו מוחזק אלא בשם שהם בקיאין בו כשר. וכל שכן היכא שבמקום הנתינה יודעים שיש לו שם אחר במקום הכתיבה, דליכא למיחש כל כך לקלקולא'. והיינו, דכוונת הרא"ש היא להיפך, דלא מיבעיא היכא שבני מקום הנתינה יודעים שמו שבמקום הכתיבה, ואין לחוש כל כך ללעז שיצא על הגט הנכתב באותו השם, דודאי סגי בשמו שבמקום הכתיבה לבד. אלא אפילו לא היו יודעים שמו זה, וכשיבוא הגט לפניהם לא יהיו יודעים לשם מי נכתב, אפ"ה הגט כשר, כיון שלא נתקנה תקנה זו אלא באופן שיודעים בשני המקומות שיש לו ב' שמות.

אלא שהקשה, שהרא"ש סתר בזה משנתו לכאורה, שכן בתשובותיו (כלל טו סי' ד) כתב: 'התקין רבן גמליאל שיהא כותב שמו שקורין לו במקום הנתינה וכל שם אחר שיש לו אבל לא אתחזק בתרי שמי, שאינם יודעים במקום הנתינה שיש לו שם אחר במקום הכתיבה, אין צריך לכתוב וכל שום אחרן וחניכא דאית ליה, דאין לנו אלא שם שהחזיק את עצמו בו'. ומשמע, שהכל נקבע לפי מקום הנתינה, שאם היו יודעים שם שיש לו שם אחר במקום הכתיבה כותבים שניהם, ואם אינם יודעים מכך, אין כותבים אלא אחד בלבד, אע"פ שבני מקום הכתיבה יודעים שם זה שיש לו במקום הנתינה. ע"כ.

ב. הגט פשוט (אות טז) כתב לבאר, שכאשר בני מקום הנתינה יודעים את שמו שבמקום הכתיבה יש לחוש ללעז שיצא על גט זה יותר, 'מפני שיאמרו, כשם שאנו מכירין ויודעין דיש לו שם אחר במקום כתיבה, מסתמא גם בני מקום כתיבה מכירין ויודעין היו שיש לו שם אחר במקום נתינה, וכיון שכן, היה להם לכתוב שם מקום נתינה לעיקר וכו', ומדלא כתבו אלא שם כתיבה בלבד, אין גט זה לאיש הזה שיש לו שני שמות, אלא של איש אחר, ויוציאו לעז על הגט'. ולכך סבר, שבדוקא כתב הרא"ש שבני מקום הנתינה אינם יודעים את שמו שבמקום הכתיבה, שכן רק באופן זה לא הצריכו לכתוב שניהם. ובזה עלו יפה דבריו בפסקיו עם אלו שבתשובתו.

ג. בשו"ת אדמת קודש (ח"א אה"ע סימן מג) כתב: 'ומש"כ שאף במקום הנתינה אינן יודעים וכו', שהכל קאי על מקום הכתיבה. שהמגרש הלז הוחזק שמו שם במקום הכתיבה בשם ראובן בלבד, ואינם יודעים במקום הכתיבה שראובן הלז יש לו שם אחר במקום הנתינה שהוא שמעון. ולי שהיה אפשר לומר, שבני מקום הכתיבה יודעים היו שבני מקום הנתינה יודעים שיש לו שם אחר במקום הכתיבה, והא פלאי שאינם יודעים בפרטות השם. וכיון דידיעה זו ידעי במקום הכתיבה צריכים הם לחקור בדבר כדי שיכתבו שני השמות. לכן חזר ופירש, שגם זה יודעים בני מקום הכתיבה, שבני מקום הנתינה לא נסתפקו בזה כלל, ומעולם לא הוחזק איש זה אצל בני מקום הנתינה אלא בשם ראובן בלבד, כמו שהוחזק אצלם בשם דראובן דוקא ולא בשם אחר בפרטות ולא בשם פלאי, כן הוא מוחזק במקום הנתינה בשם ראובן בלבד ולא בשם אחר בפרטות ולא בשם פלאי. דבכהאי גוונא הוא דאמרינן דיכתבו שם מקום הכתיבה דוקא בלא וכל שום. דאי לאו הכי, צ"ל למר השם האחר בפרטות ולמר בוכל שום'.

וחידוש גדול למדנו מדבריו, שלא די בכך שבני מקום הנתינה אינם יודעים שיש לו שם אחר במקום הכתיבה, אלא צריך שיתברר אצלם להדיא שאותו המגרש נקרא בפי בני מקום הנתינה כדרך שהוא נקרא כאן [ונמצא לפי זה, דהרא"ש ס"ל לדינא כשיטת הרשב"א, שכל שיש לו שני שמות במקום הכתיבה והנתינה צריך לכתוב שניהם, ואף אם לא ידעו בני מקום הכתיבה שמו שבמקום הכתיבה לא יוכלו בני מקום הנתינה ליתנו לאשה וצריך לכתוב גט אחר.

איתחזק בתרי שמי – בבית דין או בקרב בני המקום

מיהו, בעיקר דברי הרא"ש הקשה בשו"ת מהר"י בן לב (ח"א סי' לג ד"ה ואחר שכתבתי): 'והוחזק ולא הוחזק, לא הוי אלא בבית דין המסדר את הגט, שאם הוחזק להם שיש לו שתי שמות צריך לכתוב בגט וכל שום, לפי שאינו ניכר לבני מקום הכתיבה ומקום הנתינה אלא בשם מיוחד לכל מקום מהם. וכיון דכן הוא, מאי האי דקאמר הרא"ש וגם במקום הנתינה אינם יודעים שיש לו שם אחר במקום הכתיבה, ובודאי דהרא"ש ז"ל בבית דין או בהחכם המסדר הגט מיירי ואם כן אין לו עסק עם מקום הנתינה'. וראה שו"ת תורת חיים (ח"ד סימן ג ד"ה ומה שכתב הרא"ש) שעמד אף הוא על שאלה זו.

בשו"ת פני משה (ח"א סי' מ) עמד על שאלה זו, וכתב, ד'לא אתחזק בתרי שמי' היינו, שבית דין שבמקום הכתיבה אינם יודעים את השם שיש לו במקום הנתינה, וכמו כן יוע להם שבית הדין שבמקום הנתינה אינם יודעים את השם שיש לו במקום הכתיבה.

ז

החיוב לכתוב את כל השמות בגט

אף על פי שכאמור לעיל, עיקר תקנתו של רבן גמליאל לדעת רוב הראשונים אינה נוהגת אלא במי שיש לו שם אחד במקום כתיבת הגט ושם אחר במקום נתינתו, סברו רבים מהראשונים שלכתחילה יש לכתוב את כל השמות והכינויים בגט [ראה: תוס' רמב"ן רא"ש ר"ו ונימוק"י שם]. אולם, הרשב"א (שם) חולק, וסובר שאין לכתוב אלא את השם העיקרי בלבד.

במה דברים אמורים, בשמות גמורים, אבל שמות קיצור [יצחק חקין, שמואל מואל] אין צריך לכותבם בגט [ראה שו"ע סעי' טו]. כמו כן, שמות 'געגוע' – כינויי חיבה – אין צורך לכותבם בגט [שו"ע שם]. אף על פי כן נהגו בתי הדין בזמנינו לכתוב בגט את כל הקיצורים והכינויים שיש לבעל והאשה, וזאת מכמה טעמים [הובאו בס' ויקרא אברהם שדה מגרש אות ח]:

א. החילוקים השונים שבין כינויים שחובה לכותבם לשמות קיצור שניתן להשמיטם אינם ברורים די הצורך, ויש חשש שמא יבוא הדיין לטעות ולהשמיט כינויים שצריך לכותבם.

ב. שיטת מהרש"ל (ים של שלמה שם פ"ד סי' לב), שכאשר יש שני יוסף בן שמעון באותה העיר, צריך לכתוב את כל הכינויים ושמות הקיצור שיש לבעל ולאשה, כדי שיהיה ניכר מתוך הגט מי הוא שמגרש, וזהו דבר שלא ניתן לבררו.

ג. דין זה ששמות קיצור אינם נכתבים בגט, אינו אמור אלא באופן שהבעל עולה לתורה בשמו העיקרי לבד, אבל אם הוא עולה לתורה בשמות הקיצור, יש לכתוב כולם בגט, ולעיתים לא ידע הדיין לדקדק בדבר היטב.

ד. בתרומת הדשן (סי' רלא) כתב, שאין להשמיט קיצור שם אלא כשהוא בא מ'מוצא השם' עצמו, אולם, שם קיצור שאינו בא מתוך השם עצמו [כמו מוטי למרדכי], יש לכותבו בגט.

ה. בשו"ת מהרי"ט נסתפק, לענין שם קיצור שהוא ארוך יותר מן השם עצמו, אם יש חיוב לכותבו בגט.

ו. בשו"ת דרכי נועם (סי' מה) כתב, שלא הקילו להשמיט שמות קיצור אלא באלו שניתנו לאדם בנערותו שאינם אלא שמות חיבה, אבל קיצורים שניתנו לו בגדלותו נחשבים לשם גמור וצריך לכותבם בגט. משום כל אלו הספקות והצדדים תיקנו חכמי הדורות לכתוב את כל הכינויים והקיצורים בגט, וכך הוא המנהג בזמנינו.

 

 

נוסח הגט לפי תקנת רבן גמליאל

הרב ירוחם ארלנגר

א

על פי תקנת רבן גמליאל הזקן, אדם שיש לו שני שמות צריך לכתוב את שניהם בגט [פרטי דיני זה על פי שיטת הראשונים השונות נתבארו לעיל…..]. במאמר שלפנינו נדון על אופן קיומה של תקנה זו, אם יש להזכיר להדיא את כל אותם שמות שיש לבעל ולאשה, או שדי בכך שמזכירים את השמות העיקריים בפירוש, ואילו שאר השמות נרמזים בגט על ידי שכותב 'וכל שום דאית ליה'. כמו כן נציין למנהגים השונים שהתייסדו בענין זה במרוצת הדורות בקהילות השונות.

שנינו (גיטין לד:): 'ההיא דהוו קרו לה מרים ופורתא שרה, אמרי נהרדעי מרים וכל שום שיש לה, ולא שרה וכל שום שיש לה'. ובביאור דברי הגמרא נחלקו ראשונים:

א. שיטת בה"ג

לדעת הבה"ג (סוף הלכות גיטין פא.), אדם שיש לו שני שמות צריך להזכיר את שמו העיקרי בפירוש, ואילו את שאר שמותיו יש לו לרמוז בכללות על ידי שיוסיף 'וכל שום דאית ליה'. וכך יהיה נוסח כתיבת הגט לדעתו: 'איך אנא פלוני בר פלוני וכל שום דאית לי כו', פלוניתא בת פלוני וכל שום וחניכה דאית ליכי ולאבהתייכי ולאתרייכי כו", עיי"ש. דבריו אלו הובאו בתוס' (גיטין שם ד"ה וכל שום), ז"ל: 'בטופסי גיטין של ה"ג כתוב, שצריך לכתוב בגט וכל שום וחניכה דאית לי ולאתראי, משמע שלשון זה היו כותבין בגט'.

כדבריו אלו נראה מהנוסחאות השונות שהובאו בספרי רבים מרבותינו הראשונים:

רב האי גאון (ספר השטרות סימן ב) כתב, שנוסח הגט כך הוא: 'גט פשוט בכך בשבת, כך וכך לירח פלוני, בשנת כך וכך ליצירה או לשטרות, למנינא דרגילינא לממני ביה הכא במקום פלוני מותבא דעל נהר או פסגא, איך אנא פלוני בן פלוני דממקום פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון כו".

וכן הוא נוסח הגט של הרי"ף (מה: מדפי הרי"ף): 'גט כריתות. בכך בשבת, בכך וכך לירח פלוני, בשנת כך וכך לבריאת עולם, במניינא דרגילנא למימני בדוכתא פלונית, איך אנא פלוני בר פלוני וכל שום דאית לי כו".

וכן נראה מנוסח הגט שכתב רש"י ב'ספר האורה' (ח"ב סי' קכד): 'בכך ובכך בשבת, בכך וכך לירח פלוני, שנת כך וכך לבריאת עולם, למנין שאנו רגילין למנות בין בכרך פלוני, או במדינה פלונית [דיושב על נהר פלוני], אנא פלוני דבמקום פלוני היושב על נהר פלוני, והנני היום בכרך פלוני או במדינה פלונית, וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי כו". נוסח זה הובא אף בספר השטרות לרבי יהודה בן ברזילי (עמ' 25).

כמו כן נראה מדברי הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ג הי"ג): 'מי שהיו לו שני שמות, וכן אשה שיש לה שני שמות, כשמגרש כותב שמו ושמה שהן רגילין בו ויודעין בו ביותר, ואומר איש פלוני וכל שם שיש לו גירש אשה פלונית וכל שם שיש לה, ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר'. וכן כתב שם (פ"ד הי"ב): 'וזה הוא נוסח הגט: בכך בשבת, בכך וכך לירח פלוני, בשנת כך וכך ליצירה או לשטרות, למניינא דרגילנא למימני בה הכא במקום פלוני, איך אנא פלוני בר פלוני דממקום פלוני וכל שום אחרן וחניכה דאית לי ולאבהתי וכו".

וכך פירש בדבריו המגיד משנה (פ"ג שם): מי שהיו לו שני שמות, אחד במקום אחד ואחד במקום אחר כגון יהודה וגליל, וכתב גט ביהודה כדי לתתו בגליל שאשתו שם, צריך שיכתוב שם של גליל שהוא מקום הנתינה, וכותב וכל שום שיש לו לרבות שם של מקום הכתיבה או שם של גליל שהוא מקום הנתינה' [ראה מכתב מאליהו שער ד סי' ג, בדעתו].

וכן הוא בר"ן (שם יז. מדפי הרי"ף): 'ולפיכך עמד רבן גמליאל ותיקן שיהא כותב איש פלוני ואשה פלונית, דהיינו שמות מקום הכתיבה וכל שום שיש להם בשביל שמות מקום הנתינה, מפני תיקון העולם, כדי שלא יוכל להוציא לעז, אבל מדינא מגורשת גמורה הויא כו".

ומדברי כולם למדנו:

א. אדם שיש לו שני שמות אינו צריך להזכיר את שמו הטפל בפירוש אלא בנוסח של 'וכל שום'.

ב. נוסח זה קבוע בכל הגיטין, ואף אדם שאין לו שני שמות כותבים בגיטו 'וכל שום וחניכא דאית ליה', כדי שלא יבואו לידי מכשול ותקלה בהשמטת אחד משמותיו, דבר העלול לגרום ללעז הבריות שיאמרו שלא נכתב לשמו.

ב. שיטת ר"ת

אולם, בשם רבינו תם כתבו התוס' (גיטין שם), שאדם שיש לו ב' שמות חייב לפרט את שניהם בגט. והיינו שיכתוב את שמו העיקרי תחילה, ולאחר מכן את שאר שמותיו – 'פלוני שם עיקר דמתקרי שם טפל'. וז"ל שם: 'בטופסי גיטין של ה"ג כתוב שצריך לכתוב בגט וכל שום וחניכה דאית לי ולאתראי. משמע שלשון זה היו כותבין בגט. ואין נראה לר"ת, דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא אותו שם הכתוב בגט ואין לו חניכה, וכשכותב בגט וכל שום וחניכה, נראה זה הגט של אדם אחר שיש לו שם וחניכה. לכך נראה לר"ת, וכל שום שיש לו דקתני במתני', היינו כל שמותיו בפירוש. ותיקן ר"ת לכתוב בגט אני פלוני דמיתקרי כך וכך, כדאמרינן בגמרא שרה דמיתקריא מרים אחא בר הדיא דמיתקרי איה מרי. והא דקתני בגמ' בשמו שביהודה ושם דגליל עמו משמע קצת כפי' ר"ת'.

מקור הדברים בספר הישר לר"ת (חידושים סי' קמ), ז"ל: 'ואם אין לו כינוי וכותב וכל שום וחניכה וכו', נפיק מיניה חורבא, שכיון שכתב וכל שום וחניכה ואין לו, אם כן אין זה אותו שגירש, שגיטו מוכיח שיש לו וזה אין לו. ועוד, מה מועילו אפי' יש לו, וכי לזאת הוצרכנו שהיה לו לכתוב כינוי וחניכה אלא שלא הורגלו בזה המלכות בגיטין'. ונראה מדבריו, שאין כאן רק חשש לעז בעלמא, אלא הוא פסול ממש בגופו של הגט שהרי הוא מזוייף מתוכו, ולהלן יבוארו שיטות הפוסקים בזה.

באופן שונה מעט ביאר ר"ת שיטתו זו בתשובתו לר"י מאורלייניש [ראה שו"ת בעלי התוספות סי' יא]: 'וכ"ש שאתה משנה שמו ושמה, שאם אין לו שום וחניכה יערער זה על הגט ויאמר שלא נכתב כן, שטות כזאת לא שמעתי, שאפילו אם יש לו, מה נהנינו לכותבו כיון שלא נתפרש'. כלומר, לא מיבעיא באופן שאין לו שם אחר, דודאי יש לחוש שאם יכתוב 'וכל שום' יבואו לידי תקלה 'שגיטו מוכיח שיש לו וזה אין לו', אלא אף אם יש לו שם אחר אין כל תועלת במה שיכתוב וכל שום, כיון שסוף סוף לא כתב את שמו בגט ולא קיים בזה תקנתם כלל.

דברי רבינו תם אלו הובאו במרדכי (שם סי' שסח), ז"ל: 'ולא נראה לר"ת, דכשיש אדם שאין לו שום וחניכא ושום כינוי, אם נכתוב בגט שלו כינוי שם, יאמרו אין זה בעלה של אשה זו, שאותו אין לו שום כינוי, ויוציא לעז על הגט, ותיקן לכתוב אני פלוני עיקר השם דמתקרי פלוני שם הטפל או המכונה פלוני כגון רובא מרים ופורתא שרה דיכתוב מרים דמתקרי שרה, וכן אחא בר הדיה דמתקרי אייא מרי'. כלומר, תקנת רבן גמליאל לדעה זו, היא שאדם שיש לו שני שמות חייב לכתוב את שניהם בפירוש, כאשר שמו העיקרי נכתב תחילה, ואת שמו הטפל יוסיף באופן של 'דמתקרי' או 'המכונה', כפי שיבואר להלן.

כמו כן כתב בספר התרומה (סי' קכז), ובסמ"ג (עשין מצוה נ), עיי"ש שהביא טופס גט כתקנתו של ר"ת, ז"ל: 'וזהו טופס הגט לדעת המחבר כאשר מצאתי ברוב הספרים: בכך וכך בשבת, בכך וכך לירח פלוני, כך וכך לבריאת עולם, למניין שאנו מנין כאן בכרך פלוני דיתיב על נהר פלוני, איך אנא פלוני המכונה פלוני בן ר' פלוני המכונה פלוני וכו". ובהמשך הדברים הביא טופס לשון גט מרבינו יחיאל מפארי"ש, ז"ל: 'ואע"פ שאינו כפי דעת המחבר לפי המובן, מ"מ כאשר ברוב המקומות נהגו לעשות הגט כזה הטופס מלאני לבי להעלותו על ספר זה למען ירוץ הקורא בו וראה שם שגם בטופס הזה מובא הלשון כתקנת ר"ת'. הרא"ש (סי' ז) נקט אף הוא לעיקר כדעת ר"ת, כפי שציין הבית יוסף (סו"ס קכט).

בספר מחזור ויטרי (אות תקמג עמ' 783) נראה שנקט אף הוא כדעת ר"ת, ז"ל: 'גט. בכך וכך בשבת, בכך וכך ימים לירח פלוני, שנת כך וכך לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן בכרך פלוני דיתיב על נהר פלוני, אנא פלוני המכונה פלוני בר רבי פלוני שנולדתי בכרך פלוני כו".

מדברי הרשב"א (גיטין שם) שטרח להעמיד דבריו של רבינו תם ולפרשו, דקדק בס' מכתב מאליהו (שער ד פ"ב) שאף דעתו כרבינו תם שיש להזכיר את כל השמות להדיא בגט.

ג. שיטת העיטור הראב"ד בהשגותיו והרמ"ה

בס' העיטור (מאמר ו כד:) כתב: 'ודוקא שני שמות במקום אחד ורוצה לגרש אשתו שבמקום אחר, וסגי בוכל שום ולא איצטריך למכתב שני שמות, כגון ההיא דהוו קרו לה רובא מרים, דאם איתא דמרים ושרה קא מדכר מה לי הכי מה לי הכי. אבל שני שמות בשני מקומות, צריך לפרש כל השמות'. כלומר, לדעת העיטור נוהגת תקנה זו הן בשני שמות במקום אחד הן בשני שמות בשני מקומות, אלא שדיניהם חלוקים: בשני שמות בשני מקומות יש להזכיר את שני השמות בפירוש, ואילו בשני שמות במקום אחד די בכך שמזכיר את שמו העיקרי בפירוש ואת שאר שמותיו ב'וכל שום'.

כמו כן כתב הראב"ד בהשגותיו לרי"ף (יז. מדפי הרי"ף): 'נראה לי דלא סגי ליה בהכי אלא למי שיש לו ב' שמות בעירו, שכותב שמו העיקר, וכותב כל שום שיש לו בשביל שמו הטפל או בשביל חניכתו. אבל במי שיש לו ב' שמות בב' מקומות, לא סגי ליה עד דכתיב לתרוויהו בפירוש. כדתניא בברייתא אינה מגורשת עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם הגליל עמו'.

וכן כתב הטור (סי' קכט) בשם הרמ"ה (שיטות קדמוניות לד ע"ב סי' נג – נה): 'וכתב הרמ"ה שאין חילוק בין אם מגרש במקומו לשולח הגט למקום אחר, לעולם צריך לכתוב שני השמות, אלא כשמגרש במקומו כותב שם העיקר בפירוש והטפל כולל בוכל שום, וכששולח הגט למקום אחר צריך לפרוט שני השמות, שם מקום הנתינה ושם מקום הכתיבה'.

ובטעם דין זה, כתב בס' מכתב מאליהו (שם): 'והשתא נחזי אנן, מאי שנא בשני שמות במקום אחד א"צ להזכיר שניהם, ובשני שמות בשני מקומות צריך להזכיר שניהם, ולא סגי בוכל שום. אמנם הנראה הוא, דבשני שמות בשני מקומות, דהיינו אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה, ספוקי מספקא ליה הי מינייהו עיקר והי מינייהו טפל וכו', ומש"ה הצריכו לכתוב שניהם וכו".

ונראה מדבריו, דמעיקר הדין פסקו כל אותם ראשונים כדעת בה"ג, שאם כותב את שמו העיקרי אינו צריך להזכיר את השם הטפל בפירוש, ודי בכתיבת 'וכל שום' לבד, אלא שהואיל וספק הוא להם אם שם מקום הנתינה הוא העיקר או שם מקום הכתיבה, הורו להזכיר את שניהם בפירוש. וסברא זו אינה אלא לשיטתם דס"ל שתקנת רבן גמליאל נאמרה הן לענין שני שמות בשני מקומות הן לענין שני שמות במקום אחד, אולם, לדעת רוב הראשונים דתקנה זו אינה אמורה אלא לענין שני שמות בשני מקומות אין מקום לחילוקם.

ד. דעת הר"ן בביאור דברי הראב"ד

הר"ן (שם יז: מדפי הרי"ף) כתב בביאור דברי הראב"ד: 'נראה דהכי פירושא, התקין רבן גמליאל שיהו כותבין איש פלוני, כלומר, שני השמות שיש לו בפירוש, שם מקום הכתיבה ושם מקום הנתינה, ומפני שחשש גם כן לשם ליווי וחניכות, התקין שיהא כותב גם כן וכל שם שיש לו, וכך היה כותב פלוני דמתקרי פלוני וכל שום אחרן וכו".

ומבואר מדבריו, דתרוויהו איתנייהו ביה, והיינו, שכך היתה תקנת רבן גמליאל מתחילה, שיש לפרט את כל השמות בפירוש, ומלבד זאת להוסיף 'וכל שום' לחוש שמא יש לו למגרש שמות וחניכות שאינם ידועים. לפי הבנה זו, אין כל ראיה מאותם טופסי גיטין שהובאו בראשונים לעיל דס"ל כבה"ג, דאפשר שסברו כדעת הראב"ד שצריך לפרוט את השמות ואעפ"כ הוסיפו 'וכל שום דאית לי'. וראה ס' אהלי שם (פתח האוהל ע"ד התוס' שם), שמצדד שאף הבה"ג מודה לדברי הראב"ד, שכאשר שני שמותיהם ידועים יש להזכיר שניהם בפירוש, ולאחר מכן יוסיף 'וכל שום', וכ"כ בס' ערוך השלחן (סעי' כ).

כדברי הראב"ד אלו פסק השו"ע בסימן קכח (סעי' ג) לענין כתיבת שם העיר: 'יכתוב וכל שום דאית לי ולאתרי, ומלבד זה, אם יש לעיר ב' שמות, יכתוב מתא פלונית דמתקריא פלונית', וראה באר הגולה שם (ס"ק ח) שמקור דינו בראב"ד הנ"ל.

ה. שיטת הרא"ש

הרא"ש (שם פ"ד סי' ז) נקט לעיקר כשיטת רבינו תם, אלא שהוסיף: 'והעולם נהגו כהלכות גדולות, לפי שנהגו הנכרים באשכנז שקורין ליהודים בחניכה הקרוב ללשון עברי ואין ראוי לכתוב על אותה חניכה דמיתקרי, לכך נהגו לכתוב וכל שום וחניכה דאית ליה, שמילה זו כוללת הכל'.

ומדבריו אלו נראה, שאף דברי רבינו תם אינם אמורים אלא לכתחילה בעלמא, אך, בדיעבד אם כתבו כנוסח המובא בבה"ג יש בכך קיום לתקנה זו. ועל פי דבריו אלו כתב הרא"ש (סוף מסכת גיטין): 'זה הוא נוסח הגט, בכך וכך בשבת, לירח פלוני, שנת כך וכך לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן במתא פלוני דיתבא על נהר פלוני, אנא פלוני בר פלוני דממתא פלוני דיתבא על נהר פלוני וכל שום אחרא וחניכא וכו".

אמנם, מלשונו של רבינו תם בתשובתו הנ"ל נראה להדיא לא כך, שכן כתב 'שטות כזאת לא שמעתי, שאפילו אם יש לו [שם אחר] מה נהנינו לכותבו כיון שלא נתפרש', והיינו, שבכתיבת 'וכל שום' אין קיום כלל לתקנת רבן גמליאל וכאילו לא הזכיר שמות אלו כלל.

כתב וכל שום לאדם שאין לו שם אחר

עוד יש להעיר, דהנה, כאמור לעיל, מדברי רבינו תם נראה, שכאשר כותבים בגט 'וכל שום דאית ליה' ונמצא שאין לו שם אחר, הגט פסול מעיקר הדין שהרי הוא מזוייף מתוכו.

ומדברי הרא"ש נראה להדיא לא כך, שכן כתב שנוהגים לכתוב בכל הגיטין 'וכל שום' משום שבדרך כלל הגויים מכנים ליהודים שמות נכרים, ובודאי לא ימלט שיהיה אדם שאין לו כל כינוי וחניכה, ואף על פי כן לא חששו לכך, ומבואר שאין הגט נפסל בכך. וראה להלן בהרחבה מדברי האחרונים בזה.

ו. ים של שלמה

בס' ים של שלמה חילק לענין זה בין אדם שיש לו שני שמות במקום אחד, לבין אם היו לו שמות שונים במקום הכתיבה והנתינה ובהיפך דברי העיטור והרמ"ה, ז"ל: 'אבל היכא שיש לו שני שמות, אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה, צריך לכתוב וכל שום וכו', והיכא דיש לו שני שמות במקום אחד כותב שניהם בהדיא, בלשון דמתקריא'.

ב

הטעמים והראיות לשיטות הנ"ל

מחלוקת זו נדונה רבות בספרי הראשונים ובתשובותיהם, ועתה נבוא לדון בטעמיהם וראיותיהם:

טעם דברי רבינו תם

כאמור לעיל, עיקר טעמו של רבינו תם שיש לכתוב את שני השמות בפירוש ולא די בכתיבת 'וכל שום', הוא משום עלולים לבוא לידי תקלה, 'כשאין לו אלא אותו שם הכתוב בגט ואין לו חניכה, וכשכותב בגט וכל שום וחניכה, נראה זה הגט של אדם אחר שיש לו שם וחניכה'.

כמו כן הוסיף בתשובתו לר"י מאורלייני"ש המובאת לעיל: 'שטות כזאת לא שמעתי, שאפילו אם יש לו, מה נהנינו לכותבו כיון שלא נתפרש'. כלומר, לא רק באופן שאין לאותו אדם שם אחר, שבודאי יש לחוש שאם יכתוב 'וכל שום' יבואו לידי תקלה – 'שגיטו מוכיח שיש לו וזה אין לו', אלא אף אם יש לו שם אחר אין כל תועלת במה שיכתוב וכל שום, כיון שסוף סוף לא כתב שם זה בגט ולא קיים בזה את תקנתו של רבן גמליאל כלל [והארכנו בזה לעיל מדברי האחרונים שנחלקו בדין זה לדעת רבינו תם].

טעם דברי בה"ג

בדעת הבה"ג שלא חשש לתקלה העלולה להווצר מכתיבת 'וכל שום' לאדם שאין לו אלא שם אחד בלבד, כתב הנימוקי יוסף בחידושיו (שם): 'ואע"ג שלא יהיה מוחזק בתרי שמי נמי כותבין כל שום, שלא לחלוק בגיטין, וגם אין לחוש ללעז שיאמרו שזה אדם אחר הוא שהמגרש לא היה לו שם אחר, שכל העולם יודעין שטופסי גיטין כך הוא, ואין כאן לעז'. כלומר, הואיל ותקנה קבועה היא בכל טופסי גיטין לכתוב 'וכל שום' לא יבואו לערער שלא נכתב הגט לשמו, שהרי הכל יודעים שכך הוא נוסח כתיבתו.

וכן כתב הערוך השלחן (סי' קכט סעי' יד): 'והטעם מנוסח זה, הוא ע"פ מה דתנן שהתקין רבן גמליאל כו', כלומר, שאם אח"כ יתוודע שיש לו או לה עוד איזה שם, יהיה נכלל בוכל שום. ולא חששו להיפך שמא אין לו עוד שם והרואה נכתב וכל שום יאמר שאין זה המגרש, דכיון דהיא נוסחא של כל הגיטין לא יהא עירעור בזה'.

ובדעת רבינו תם הוסיף שם (סעי' טו): 'אבל רבינו תם ז"ל לא נהיר ליה שיהא זה נוסח כללי, דזימנין דאתי לידי תקלה כו'. ואע"ג שזהו נוסחא כללית מ"מ איך נכתוב וכל שום וחניכא כיון שאין לו שם אחר וגם חניכא אין לו'. כלומר, על כרחך אין זו נוסחא כללית, שהרי לא יתכן לתקן כתיבה כעין זו לאדם שאין לו שם אחר, וכיון שכך, עלול הדבר לבוא לידי תקלה שיהיו כותבים כן לאדם שאין לו שם אחר ויאמרו שלא לשמו נכתב.

בס' אהלי שם (פתח האוהל תוס' ד"ה וכל) כתב, דהטעם שלא חששו שמא יבואו לידי לעז לומר שלא לשמו נכתב, 'משום דהרואה יאמר מסתמא איכא פורתא במקום זה או במקום אחר שקוראים אותו בשם אחר'. ומבואר שסבר להיפך, שכל עיקרה של תקלה זו אינו אלא באופן שכותבים כך בכל טופסי גיטין, דכיון שכותבים כך גם לאדם שאין לו שם אחר יהיו סבורים שלא לשמו נכתב. ולכך כתב ליישב, שהבה"ג לא חשש לכך משום שתמיד יוכלו לתלות שיש לאדם זה שמות אחרים במקום אחר ומשום כך כתבו זאת בגט.

בס' גט פשוט (סי' קכח ס"ק כח) הקשה בשם המהר"י בן לב (חידושים קנו ע"ב): לכאורה קשיא, 'אמאי איצטריך ליה לפרש דכל שם היינו כל שמותיו, לימא דלשון זה דכל שום שיש לו היו כותבין בגט, ולא בכל הגיטין אלא דוקא היכא דאיתחזק בתרי שמיה'. כלומר, כיון שעיקר טענת רבינו תם על דברי הבה"ג היא שמכתיבת טופסי הגיטין כולם באופן של 'וכל שום' עלולים לבוא לידי תקלה, יתקן שלא יכתבו כן אלא במקום דאיתחזק בתרי שמיה. ומבואר דס"ל היפך דברי האחרונים הנ"ל, שתקלה זו אינה אלא דוקא באופן שכותבין 'וכל שום' בכל טופסי הגיטין, ולא כשמקפידים לכתוב זאת במקום שיש לו שני שמות בדוקא.

[בס' אהלי שם (ע"ד התוס' שם) עמד אף הוא על קושיא זו  מהר"י בן לב, וכתב, שלשון המשנה בביאורה לתקנת רבן גמליאל יכולה להתפרש באחד משני אופנים, או שנוסח כללי הוא בכל הגיטין לכתוב 'וכל שום', או שיש לכתוב בפירוש את כל השמות בגט. אבל לכתוב 'וכל שום' באופן שיש לו שני שמות בדוקא, אינו במשמעות לשון המשנה, וראה כעין זה במהר"ם שיף (גיטין שם)].

דעת הסוברים שאף לבה"ג אין כותבים וכל שום אלא כשיש לו שני שמות

יתר על כן כתב החזון איש (אבהע"ז סי' צד ס"ק טו), שאף לדעת בה"ג אין כותבים 'וכל שום' למי שאין לו שם אחר, והוסיף: 'ועי' ברא"ש (שם פ"ד סי' ז) טעם שכותבין כן בכל הגיטין, משום שהכל יש להם לעז של הגויים, ומיהו נראה שכבר נהגו מטעם זה לכתוב בכל הגיטין וכל שום ואין מדקדקין אם יש לו שם אחר וכו". כלומר, מעיקר הדין אין כותבים 'וכל שום' אלא למי שיש לו שני שמות, אלא שהואיל ואין מקום לחשוש שיצא לעז על הגט שלא נכתב לשמו, אין מדקדקים כל כך לברר אם אכן יש לו שני שמות.

ולפי הבנה זו אתי שפיר טענת רבינו תם, דכיון שאין כותבין כן בכל הגיטין ומאידך לא מדקדקים היטב אם יש לו שם אחר, בקל יבואו לידי לעז שיהיו כותבים כן למי שאין לו שם אחר.

בשו"ת דברי חיים (אבהע"ז סי' נח) נראה שסבר אף הוא בדעת הבה"ג שאינה תקנה קבועה לכתוב כן בכל הגיטין, וראייתו, שאם היו כותבים כן בכל הגיטין אין כל תועלת בתקנה זו, שהרי הכל יודעים שלא נכתבה תוספת זו מחמת שיש לו שם אחר אלא כחלק מנוסח הגט [ונראה, שאין קושיתו אלא לדעת הראב"ד שיש לפרוט כל השמות ולאחר מכן להוסיף 'וכל שום', שבאופן זה ניכר להדיא מכתיבת הגט שלא היו יודעים שיש לו שם אחר. משא"כ לדעת בה"ג שלכתחילה אין כותבים אלא את שם העיקר לבד, שאם כן, אף אם כותבים 'וכל שום' בכל טופסי הגיטין עדיין יש לתלות שלא הזכירו שם זה בו הוא ידוע בעירו משום שסמכו על הזכרה זו].

כמו כן, לפמש"נ לעיל בביאור דברי רבינו תם בס' הישר אתי שפיר טובא, שאין כוונת רבינו תם רק לתקלה בעלמא ומשום לעז, אלא שהואיל ונראה מנוסח הגט שיש לו שם אחר ואין לו, הגט נחשב מזוייף מתוכו.

וביותר יש לתמוה לדברי מהר"י בן לב ושאר אחרונים, שמדבריהם משמע שסברת רבינו תם אינה אלא דחיישינן לתקלה, ולא היתה לפניהם תשובתו שכתב שאין כל משמעות לכתיבה זו שאינה מפורטת ומפורשת, וצ"ע.

ראית הר"ן לדעת הבה"ג מלשון המשנה

הר"ן (יז: מדפי הרי"ף) הקשה על דברי ר"ת, ז"ל: 'ולישנא דמתני' לא מוכח הכי, דאם כן הוי ליה למיתני התקין רבן גמליאל שיהא כותב כל שם שיש לו, אבל מדקאמר אני פלוני וכל שם שיש לי משמע שאותו הלשון בעצמו תיקן'. כלומר, מנוסח דברי רבן גמליאל נראה שכוונתו שיש לכתוב בגט תיבות אלו ממש – 'אני פלוני וכל שום וחניכה שיש לי'. וכן הקשה הרמב"ן (גיטין שם): 'ועוד דא"כ ליתני התקין ר"ג שיהא כותב כל שום שיש לו'.

ובישוב קושייתם כתב הרשב"א (שם): 'והא דתנן ושיהא כותב וכל שום שיש לו, לאו למימרא שיהא כותב בלשון זה, אלא שיהא כותב בפירוש כל שום שיש לו וכל חניכא שיש לו'.

הרא"ש (פ"ד סי' ז), אחר שהביא את דברי רבינו תם, הוכיח ממשמעות המשנה להיפך, ז"ל: 'וכן מוכח מלשון המשנה, שרבן גמליאל תיקן דווקא לכתוב על שיש לו שני שמות, שיכתוב שם העיקר וגם שם אחר שיש לו'. ודבריו טעונים ביאור, שהרי כאמור לעיל, מלשון המשנה משמע שאין לפרט את כל השמות בגט, ודי בכתיבת 'וכל שום'.

ובקרבן נתנאל  (אות א) פירש דבריו: 'מדלא קתני בקוצר התקין רבן גמליאל שיהא כותב וכו', אלא מש"ה תני בראשונה היה משנה שמו ושמה לאשמעינן דלאחר התקנה צריך לכתוב שני שמות'. כלומר, מאריכות לשונו של רבן גמליאל שפירש היאך היו נוהגים קודם התקנה והיאך נוהגים לאחריה, נראה שכוונתו שיש לכתוב את כל השמות בפירוש בגט.

ביאור דין 'והוא דאיתחזק בתרי שמי' לדעת ר"ת

שנינו בגמרא (גיטין שם): 'אמר רב יהודה אמר שמואל, שלחו בני מדינת הים לרבן גמליאל, בני אדם הבאים משם לכאן וכו' היאך מגרשין את נשותיהם. עמד ר"ג והתקין שיהו כותבין איש פלוני וכל שום שיש לו. ואמר רב אשי עלה, והוא דאיתחזק בתרי שמיה'.

ובחידושי הרשב"א שם הקשה, שדברי רב אשי אלו סותרים לכאורה לשיטת ר"ת, ז"ל: 'ואי קשיא לפי פרושו מה שאמרו בגמרא כו' ואמר רב אשי עלה והוא דאיתחזק בתרי שמיה, ואם כדברי ר"ת ז"ל מה בא רב אשי ללמד, וכי הוצרך רב אשי לומר שאם לא הוחזק אלא בשם אחד שלא נוסיף לו שם אחר שלא נקרא באותו שם מעולם'.

ועיין שם שתירץ, ז"ל: 'ההיא בשהיו לו ב' שמות א' בגליל וא' ביהודה ויצאה אשתו עמו וגרש שם באחד מהם, שלא חששו אלא בששמו שבמקום הכתיבה אינו שמו של מקום הנתינה ומשום לעז, וכדתנא בברייתא דתניא כותיה דרב אשי'.  כלומר, דברי רב אשי אמורים באופן שיש לו שני שמות, אחד במקום כתיבת הגט והשני במקום נתינתו, ובזה הוא שהצריכו לכתוב שניהם. אבל אם כתיבת הגט ונתינתו נעשים שניהם במקום אחד, אין חוששים לשמו השני.

המהר"ם שיף כתב בישוב קושיא זו: 'ולפירוש רבינו תם, הא דקאמר והוא דאיתחזק אבל לא איתחזק כו', ר"ל אפילו נודע אח"כ וכו', וכפרש"י דאי לכתחילה מהי תיתי לכתוב עוד שם אחר שאין לו'. כלומר, דברי רב אשי אמורים, באופן שכתבו שם אחד, ואח"כ נודע שיש לו שם נוסף, וקמ"ל שאין פוסלין את הגט בכך וניתן למוסרו לה כפי שנכתב.

ביאור שיטת נהרדעי לדעת ר"ת

עוד שנינו שם: 'ההיא דהוו קרו לה מרים ופורתא שרה, אמרי נהרדעי, מרים וכל שום ולא שרה וכל שום'. מדברים אלו מפורש לכאורה כדעת הבה"ג, שאין צריך לפרט את השם הטפל אלא לכוללו ב'וכל שום'.

ואכן, מדברי התוס' (שם ד"ה וכל) מבואר, שגירסא שונה היתה לרבינו תם בדברי הגמרא אלו, ז"ל: 'תיקן ר"ת לכתוב בגט אני פלוני דמיתקרי כך וכך, כדאמרינן בגמרא שרה דמיתקריא מרים'. והיינו, שלפי גירסתו נאמר בגמרא שיש לכתוב את שני השמות בפירוש – 'שרה דמתקריא מרים' [וראה רש"ש שם שעמד על כך והעיר שהתוס' סותרים דברי עצמם בדיבור הסמוך].

בספר הישר לרבינו תם (שם) עמד להדיא על שאלה זו, וכתב: 'וראו בהלכה מרים וכל שום שיש לה, וסברו שבשביל כך צריך לכתוב, ואינו אלא מרים דמתקרייא שרה, כדאמרי' בהשולח קבלית גיטא מן ידא דאחא בר הדיא דמיתקרי איה מרי'. והיינו, שאין כוונת הגמרא כאן לציין את הנוסח הנכתב בגט – 'מרים וכל שום דאית לה', אלא רק את סדר כתיבת השמות, כאשר השם העיקרי נכתב תחילה והשם הטפל לאחריו – 'מרים דמתקריא שרה' ולא 'שרה דמתקריא מרים'. מדבריו אלו משמע, שגרס בגמרא כספרים דידן, אלא שסבר שלשון זו אינה בדוקא.

בספר פני יהושע (גיטין שם), לאחר שהביא שני הגירסאות, נטה לומר שאף לדעת הבה"ג ניתן לגרוס בגמרא 'מרים דמיתקריא שרה' [שלא כספרים דידן], ואין מגירסא זו ראיה לדעת רבינו תם, וכך כתב: 'בכל נוסחאות הגמרא שלפנינו איתא בגמרא שרה וכל שום שיש לה, וכן הוא ברוב דברי המפרשים הקדמונים, וא"כ לא משמע כלל כשיטת ר"ת. ואם נאמר דגירסת ר"ת היתה בגמרא 'שרה דמתקריא מרים', וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו, א"כ הו"ל לדחות בהדיא מהכא שיטת בעל הלכות גדולות. ולכאורה היה נראה דבעל הלכות גדולות גופא מודה דהיכא שיודעין בפירוש שני השמות שכותבין שניהם, והיינו דגרסינן שרה דמתקריא מרים וכגירסת ר"ת'.

ולמדנו מדבריו, שבאופן ששמותיו של הבעל ידועים הכל מודים שיש להזכיר את כולם בפירוש בגט, ומחלוקתם של הבה"ג ורבינו תם אינה אמורה אלא באופן שאין שמותיו ידועים, שלדעת רבינו תם יש לטרוח לבררם ולהזכירם בפירוש, ואילו בה"ג סבר שבאופן זה די בכתיבת 'וכל שום', וראה להלן בשם הט"ז.

הערוך השלחן (סעי' יח) כתב בישוב קושיא זו: 'עוד י"ל, דלפי גירסא שלנו יש לפרש, שכולם היו קוראים אותה ע"פ הרוב מרים, אך המיעוט היו קוראים אותה לפרקים שרה, ובכה"ג אפשר דאין לכתוב דמתקריא שרה, כיון דגם המיעוט רק לפרקים קוראים אותה שרה, וצריכים לכתוב וכל שום. ואפילו לגירסת הרי"ף דהמיעוט קראוה תמיד שרה, י"ל ג"כ דאין לכתוב דמתקריא שרה, דולשון דמתקריא משמע שכולם או עכ"פ רובן קוראים אותה כן, ולא כשמיעוט אנשים קוראים אותה כן, ולכן צריכין לכתוב וכל שום. ולא דמי למה שיתבאר ביש לו שם אחד במקום הכתיבה ושם אחר במקום הנתינה, דצריך לכתוב על מקום הכתיבה דמתקרי, כיון שבמקום זה כולם קוראים אותו כן שייך שפיר לשון זה. משא"כ כשרק מיעוט העיר קוראים אותה בשם אחר, י"ל דלא שייך בזה לשון דמתקריא, ויש להתיישב בזה'.

וחידוש גדול למדנו מדבריו, דכל דברי רבינו תם שהצריך לכתוב את כל השמות בפירוש, אינם אמורים אלא לענין שמות עיקר, או שם מקום כתיבה ושם מקום נתינה, אולם, שם טפל לכו"ע א"צ לכתוב בפירוש ודי ב'וכל שום'.

ראיה נוספת הביא הרמב"ן (שם) לשיטת הבה"ג מסוגיא זו: 'ור"ת ז"ל מפרש וכל שום שיש לו, כלומר, שיכתוב בפירוש איש פלוני דמתקרי פלוני. ולא דייק, דאי הכי אפילו שרה דמתקריא מרים'. כלומר, לפי שיטת רבינו תם צ"ב, מדוע כה הקפידה הגמרא על סדר כתיבת השמות בגט – שלא יקדים את הטפל לעיקר – הרי בלאו הכי שני השמות כתובים בפירוש, קושיא זו מכרחת לכאורה כדעת הבה"ג שדי לכתוב 'וכל שום', ועיקר הקפידא דיזכיר את שם העיקר בפירוש ולא בדרך רמז בלבד.

וביישוב קושיתו כתב הרשב"א (שם), ז"ל: 'אבל ראיתי בנמוקי הרב רמב"ן זצ"ל שהקשה עליו, דא"כ אפי' שרה דמיקריא מרים, כיון שהוא מפרש שני שמותיה כו'. וגם זה אינו קשה לפי דעתי, דמה שאמרו ולא שרה דמיתקריא מרים אע"פ שהוא מזכיר שני שמותיהם, לפי שאין אדם כותב בעיקר שם הטפל שהוא שם שקורין אותה בו המועט, וכל שהוא כותב שרה דמיתקריא מרים אתי למימר לא זו היא דזו עיקר שמה מרים'. והיינו, שעצם כתיבת השם הטפל תחילה, יש בה כדי להוציא לעז על הגט שלא נכתב לשם אשה זו שלפנינו ששמה העיקרי הוא מרים.

בשו"ת הריב"ש (סי' מג), דן בארוכה בדינו של גט שנכתב בו שם הטפל תחילה ולאחריו שם העיקר, ונקט, דכיון ששני השמות הוזכרו בפירוש הגט כשר בדיעבד. ובדעת הרשב"א בזה נחלקו אחרונים: בס' גט פשוט (ס"ק יג) נקט דהרשב"א פוסל אף בדיעבד, וכפי שמשמע מלשונו שכתב 'וכל שהוא כותב שרה דמיתקריא מרים אתי למימר לא זו היא דזו עיקר שמה מרים'. אולם, הבית מאיר (ס"ק ב) כתב, דלא מסתבר שיהיו הרמב"ן והרשב"א מחולקים מן הקצה אל הקצה, וצ"ל שאף הרשב"א אין כוונתו אלא לכתחילה בעלמא, ובדיעבד שהפך את סדר כתיבת השמות הגט כשר.

ראיה לר"ת מסוגיא ד'שלחו מתם'

שנינו בגמ' (שם לה.): 'שלחו מתם, איך פלוניתא בת פלוני קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הידיא דמתקרי איה מרי'. הנה מפורש לכאורה כדעת ר"ת שיש לפרט את שני השמות בגט.

וכבר הובאה ראיה זו בתשובתו של רבינו תם לרבי יוסף מאורלייניש [הובא לעיל], ומתוך דבריו שם נראה, שהר"י מאורלייניש סבר כדעת הבה"ג, ופירש, כי מה שאמרו 'אחא בר הידיא דמתקרי איה מרי', 'התם לא גיטא אלא לסימנא בעלמא'. כלומר, נוסח זה המובא בגמרא שם לא נכתב בגט, אלא בפסק דין המעיד על מעשה גירושין, וממילא לא ניתן ללמוד משם על אופן כתיבת השמות בגט. אולם, רבנו תם שם דחה תירוץ זה בחריפות, וכתב: 'תורה שלמה משיחה בטלה'. כלומר, טענה של הבל היא ואין בה ממש [ראה מנחות סה: וברש"י שם], וע"ע מהר"ם שיף גיטין שם.

בחידושי חתם סופר (שם לה.) עמד אף הוא על ראיה זו, וכתב: 'והא שלחו מתם איך פלונית בת פלונית, מדלא פירש שם האשה, ופירש שם האיש אחא בר הדיא דמתקרי איה מרי, ש"מ דינא אתיא לאשמעינן, וכר"ת לעיל בתוס' ד"ה וכל שום'.

אולם, במסקנת דבריו שם דחה ראיתו, וכתב: 'אך נ"ל לומר דלא קשיא מידי, יש לומר איה מרי היה מניכו שלו המורגל בבל כפירש"י, ואלו היו כותבים לבבל שיגבה כתובה מנכסי אחא בר הדיה לא היו יודעים ממנו, כי לא הורגל שם באותו השם. ואלו היו כותבים בבבל רק איה מרי לבד, היו סוברים שגם בגט נכתב שם זה, ובאמת בגט היה נכתב שם אחא הדיא וכל שום שיש לו, כי אחא הדיא היה עיקר במקום הנתינה, על כן כתב לבבל ב' השמות אותו שנכתב בגט עם כל שום, ואותו המורגל בבל לגבות מנכסיו'. כלומר, סיבה מיוחדת היתה שם לכתוב את שני השמות בגט, מפני שאחא בר הדיא לא היה מוכר כלל בשמו אלא בחניכתו, ומאידך אין ראוי לכתוב את שם חניכתו לבד, ולכך כתבו שניהם.

בס' אהלי שם (פתח האוהל ע"ד התוס' שם) כתב בישוב קושיא זו: 'דאיכא למימר, דהיכא שיש לו שני שמות במקום הכתיבה כמו ברובא מרים ופורתא שרה, מודה הבה"ג דצריכין לכתוב בפירוש גם את השם השני בדמיתקרי, דכיון שבכאן ושם הוא נקרא בשם זה אינו בדין שיבוא רק בכללא דוכל שום' [וכאמור לעיל מדברי הפני יהושע].

באופן אחר כתב שם, שאפשר שלא היו יודעים איזה משמותיו עיקרי יותר, ולכך הזכירו שניהם בפירוש, שבאופן זה, אף אם הקדימו את הטפל לעיקר אינו מעכב, וכמש"כ הריב"ש (סי' מג), והובא לדינא בשו"ע (סעי' ב).

ו. ראיה מן הירושלמי לדעת בה"ג

שנינו בירושלמי (גיטין פ"ד ה"ב): 'רבי אושעיה בר אבא אמר לרבי יודן, נשייא באגדה דסבך מאן דייק לן איש פלוני וכל שם שיש לו, הגע עצמך דהוה שמיה ראובן ואפיק שמיה שמעון, אלא אני פלוני וכל שם שיש לי'. ומדברים אלו נראה להדיא כדעת הבה"ג שדי בהזכרת השם העיקרי, ואילו שאר השמות נזכרים בלשון כוללת 'וכל שום דאית ליה'. ראיה זו הובאה ברמב"ן (שם).

בביאור סברת הירושלמי כתב הפני יהושע (שם): 'ולולי שאני יודע בעצמי מיעוט ערכי היה נראה לי לפרש בפשיטות, דהגע בעצמך לשון קושיא היא כלשון הירושלמי בכל מקום, והיינו דמעיקרא סלקא דעתך, דההיא וכל שום שיש לו שתיקן ר"ג, היינו כפירוש ר"ת שכותבין בפירוש גם שם הנתינה. ועל זה מקשה הרי שהיה שמו ראובן ואסיק שמיה שמעון, פירוש דברוב פעמים אין יודעין שם מקום הנתינה אלא על פי הבעל, וא"כ איכא למיחש לקלקולא, דבלא"ה מסיק הירושלמי שם דמתני' איירי במגרש בע"כ. ועל זה מתרץ, אלא אני פלוני וכל שום שיש לי דווקא. דזה הלשון משמע, שבא לומר דזה הלשון בעצמו כותב אני פלוני וכל שם שיש לי, דתו ליכא למיחש לקלקולא, והיינו כשיטת הלכות גדולות, ולאפוקי ממאי דס"ד מעיקרא. ולפי זה היה באפשר להכריח כשיטת בעל הלכות גדולות'.

ולדעת רבינו תם צריך לומר כפי שנתבאר לעיל, דמכל מקום במקום שנתברר לבית דין היאך הוא נקרא צריכים להזכיר כל השמות בפירוש ולא יסמכו על הזכרה כללית זו שכותבים וכל שום.

ג

הכרעת ההלכה בכל הנ"ל לפי מנהגי הקהילות השונות

דעת השו"ע

נידון זה הובא בשלחן ערוך בכמה מקומות, ודבריו סותרים אלו לאלו: בסי' קכט (ס"א) כתב: 'כותבין שם האיש והאשה בגט. ואם יש לאחד מהם שני שמות, כותבין שם שהם רגילים בו ויודעים בו ביותר, ואומרים איש פלוני וכל שם שיש לו גירש אשה פלונית וכל שום שיש לה'.

אולם, להלן (שם ס"ד) כתב: 'אם עומד במקום אחד ושולח הגט למקום אחר, ובכל מקום מהם יש לו שם אחר, כותב שם מקום הנתינה ויכתוב שם מקום הכתיבה דמתקרי, ואם כתב שם מקום הנתינה וכולל שם מקום הכתיבה בוכל שום כשר'. וכן כתב לעיל מינה (סי' קכח ס"ג) על אופן כתיבת שם העיר: 'יכתוב וכל שום דאית לי ולאתרי, ומלבד זה אם יש לעיר ב' שמות יכתוב מתא פלונית דמתקריא פלונית'. והוא כדברי הראב"ד, וכמו שנתבאר לעיל. ואף על פי שדברי השו"ע בסעיף א' אמורים לגבי אדם שיש לו שני שמות במקום אחד, ובאופן זה אין חיוב לכתוב את שניהם אלא לכתחילה בעלמא, כמבואר בתוס' (שם) וכפי שנתבאר בהרחבה לעיל….. ואילו בסעיף ד' אמורים דבריו לגבי אדם שיש לו שם אחד במקום כתיבת הגט ושם אחר במקום נתינתו, דבאופן זה נאמרה עיקר תקנת רבן גמליאל לכתוב שניהם בגט, נראה לכאורה שלענין אופן כתיבתם בגט דין אחד לשניהם.

גדולי האחרונים דנו בישובן של סתירות אלו, וה' דרכים נאמרו בדבר:

א. הב"ח (סו"ס קכט) כתב: 'שוב נראה דבשו"ע גופיה משמע שחזר בו בסימן קכט ממה שכתב בסעיף א כדברי הרמב"ם, שהרי בסעיף ד כתב דביש לו שני שמות בב' מקומות ושולח הגט למקום אחר כותב שם מקום הנתינה ויכתוב שם מקום הכתיבה דמתקרי, ואם כתב שם מקום הנתינה וכולל שם מקום הכתיבה בוכל שום כשר'. ומבואר מדבריו, שהעיקר כמו שכתב בסעיף ד כרבינו תם.

ב. הט"ז (שם סק"ד) תמה על דברי הב"ח, ז"ל: 'נתעלם ממנו לחלק במקום שיש בירור לשני השמות, דהיינו דבמקום הכתיבה ידעינן משם מקום הנתינה מהו, וכן להיפך, לכולי עלמא כותבין בפירוש דמתקרי, אפילו לבעל הלכות גדולות, דהא תלמוד ערוך הוא פרק השולח (גיטין לה.) אחא בר הדיה דמיתקרי איה מרי, ואין בזה לחילוקו בין מקום אחד לשני מקומות. אלא דאם אין ידוע לכל בבירור מהו השם השני שבמקום אחר, אלא שזה ברור לכל שיש לו שם אחר שם, לר"ת צריך לפרש, ולדעת הלכות גדולות וכן לרמב"ם די שיכתוב וכל שום. משום הכי בסעיף א' ששם אחד הוא אינו מפורסם ביותר, אין לכתוב עליו דמתקרי אלא יכתוב וכל שום, משא"כ בסימן קכ"ח גבי עיר, שברורים הם השני שמות ומפורסמים לכל, ודאי יכתבו בפירוש, וגם כאן דכתב שיכתוב על שם השני דמתקרי הוא נמי ביודעים ומפורסמים שני השמות והיינו לכתחילה וזה פשוט'.

אולם, לא נתבאר בדבריו, היאך פסק השולחן ערוך לענין אדם שאין לו אלא שם אחד בלבד, אם כותבים בגיטו וכל שום כתקנת הבה"ג וסיעתו, או שחוששים בזה שמא יבואו לקלקלה כסברת רבינו תם.

[בס' תורת גיטין (ע"ד התוס' שם) צידד לחלוק על סברת הט"ז, שכן כאשר בית דין יודעים שיש לו שם במקום אחר ואינם יודעים מהו, לכאורה אף רבינו תם מודה שכותבים 'וכל שום דאית לי', שהרי אינם יודעים לכתוב את שמו. ונמצא שכל מחלוקתם אינה אלא באופן ששמותיהם ידועים, ואף על פי כן סבר הבה"ג שדי בכתיבת 'וכל שום'. מיהו, במסקנת דבריו שם כתב, דאף שאין שמותיהם ידועים סבר רבינו תם שיש לברר את שמו שבמקום הנתינה ולכותבו בפירוש, שאל"כ, נמצא שדברי רבן גמליאל שיש לכתוב 'וכל שום דאית ליה' מתפרשים כפשוטם, שיש לכתוב נוסח זה, שלא כהבנת רבינו תם שהכוונה בזה שיש לכתוב את כל השמות בפירוש, וממילא אין מקור בדברי רבן גמליאל דבאופן שאין לו אלא שם אחד אין כותבים נוסח זה. והדרא קושיא לדוכתא, שעל ידי כך יבואו לידי תקלה לומר שלא נכתב הגט לשמו שהרי אין לו שם אחר, וכטענת רבינו תם על הבה"ג. ובאמת, שכך מוכרח מדברי רבינו תם עצמו, שנקט, דאם כתב 'וכל שום' לא קיים כלל את תקנתו של רבן גמליאל ואין כל תועלת בכתיבה זו, וממילא אין מקום לחלק בזה בין אם היו שמותיו ידועים אם לאו, ושלא כהכרעת הרא"ש].

ג. הבית שמואל (שם סק"ו) כתב, ז"ל: 'שם מקום הכתיבה דמתקרי, אע"ג דבסמוך כתב דכותבין וכל שום, שני מקומות שאני'. כלומר, אדם שיש לו שני שמות במקום אחד, אינו חייב לכתוב את שניהם בפירוש, שהרי הוא כותב את שמו העיקרי בו הוא מוכר וידוע באותו מקום, ואין לחשוש שמא יבואו להוציא לעז על הגט שלא לשמו נכתב. משא"כ בשני מקומות, שאם יכתוב בפירוש את השם בו הוא ידוע במקום הכתיבה, ואת השם בו הוא ידוע במקום הנתינה ירמוז בכתיבת וכל שום, יבואו לידי לעז, שכן בני מקום הנתינה אינם מכירים אותו בשם זה המפורש בשטר, ויוציאו לעז על הגט שלא לשמו נכתב. והיינו, דהשו"ע פסק כדעת העיטור הראב"ד והרמ"ה.

מעתה יש מקום לומר, שכל אותן נוסחאות שהובאו לעיל אף הן אמורות לענין אדם שמגרש במקומו, ולכך די בכתיבת 'וכל שום' לחוד, ואה"נ דאם מגרש במקום אחר ויש לו שם אחד במקום הכתיבה ושם אחר במקום הנתינה, צריך להזכיר את שניהם בפירוש.

כדברי הבית שמואל אלו כתב בס' גט פשוט (סי' קכח ס"ק כו): 'ולעניות דעתי יראה, דממה שכתב בסעי' ד אין שום קושיא למה שכתב בסעי' א, משום דיש לחלק, דכשמגרש בעירו כותב שם העיר וכולל שאר השמות בוכל שום, וזהו מה שכתב בסי' קכט סעיף א, ומה שכתב בסעיף ד' דצריך לפרט שני השמות, היינו טעמא משום דאינו מגרש בעירו'.

וראה ס' ראש פינה שהשיג על דבריו, שהרי מקור דין זה הוא מסוגית הגמרא שם לענין 'מרים דמתקרי שרה', ושם מדובר בשני שמות במקום אחד.

ד. עוד כתב ליישב בס' גט פשוט (שם), שכאשר אנו יודעים לברר איזה משמותיו עיקרי יותר, יש לכתוב את אותו השם בפירוש ואת השאר כוללים ב'וכל שום', אולם, כשאין יודעים בבירור איזהו שמו עיקרי יותר, יש לכתוב את שניהם בפירוש, ובאופנים אלו אמורים דברי השו"ע שם.

ה. באופן אחר כתב הגט פשוט (שם ס"ק כח): 'יש לחלק, דהיכא דשם הב' הוא שם גמור דראוי לכתוב עליו דמתקרי, כותב אותו בפירוש, וכששם הב' אינו שם גמור, סגי בוכל שום אפילו לכתחילה'. ולפי ביאורו זה נקט הגט פשוט כדעת רבינו תם בכל אופן, אלא שלענין הכינויים סבר השו"ע שאין צריך לכותבם בפירוש, ודי בכתיבת 'וכל שום'.

שלש ארצות לגיטין

הלכה ולמעשה כתב השו"ע (סעי' ח): 'עכשיו נהגו שבכל הגיטין כותבין וכל שום דאית לי ולאבהתי ולאתרי'. וכוונתו שבכל גט שהוא יש להוסיף כתיבה זו לאחר הזכרת השמות. אולם, הרמ"א שם השיג על דבריו, וכתב: 'ובמדינות אלו אין נוהגין כן, אלא אם יש לו שני שמות כותבין כמו שנתבאר'. והיינו, דלדעת השו"ע כותבין 'וכל שום' בכל טופסי הגיטין אף למי שאין לו אלא שם אחד, ולדעת הרמ"א אין כותבין כן כלל, אלא אם יש לו שני שמות כותבין שניהם בפירוש, וכדעת רבינו תם, ואם אין לו אלא שם אחד די בכתיבת שם זה לחוד.

מחלוקת זו מהווה בסיס לחילוקי המנהגים הקיימים בדורות האחרונים, וז"ל האהלי שם (כלל ב אות ה): 'שלש ארצות לגירושין: ספרד, פולין ואשכנז. בספרד, מי שיש לו שני שמות או יותר אין כותבין רק את השם העיקר וכותבין עמו וכל שום דאית לי לכלול בזה גם את השמות הטפלים. וכן אפילו אם ידוע בבירור שזה האיש אין לו שום שם אחר זולת זה, מ"מ כותבין גם וכל שום, וזוהי תקנת רבן גמליאל במשנתנו לפי דעת רוב הפוסקים. בפולין, אין כותבין בשום אופן וכל שום, ואם יש לאחד שני שמות כגון רובא ראובן ופורתא שמעון, פורטין שני השמות, וכותבין ראובן דמתקרי שמעון. והיא דעת ר"ת, שהוא מקשה לבה"ג איך אפשר לכתוב בכל גט וכל שום, הרי זימנין דאתי לידי תקלה, כשידעו שזה האיש אין לו עוד שם אחר זולת זה, ויוציאו לעז ויאמרו לא זהו המגרש כו'. באשכנז, לפי דעתם יוצאים ידי שניהם, שיש לו שם עיקר ושם טפל או כינוי פורטים השמות וכל הכינוים, ומוסיפים עוד לכתוב גם וכל שום וחניכה דאית לי'.

בספר גט מקושר (שער הראשון סי' יא חקור דבר ס"ק יב) כתב: 'בהא דאמר במשנה ובגמרא שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו יש ג' פירושים: בעל הלכות גדולות פירש, שרוצה לומר דלשון וכל שום יהיה כותב בגט, שכותב שם העיקר וכולל שם הטפל בוכל שום, שאם במקום גירושין שמו יוחנן, ובמקום אחד שמו יוסף, כותב אנא יוחנן וכל שום שיש לי. ואפילו אין לו שם אחר במקום אחר, כותב לבל יבוא לחשש שמו יש לו שם אחר גם כן וכל שום שיש לי כו'. אבל ר"ת פירש, דהא דאמר שיהא כותב וכל שום שיש לו, היינו שהיה כותב בפירוש כל השמות שיש לו, מלבד השם שיש לו כאן במקום גירושין, שזה מצוין בלשון איש פלוני, יכתוב עוד בפירוש כל שאר השמות אשר לו, כגון אנא יוחנן דמתקרי יוסף. ולראב"ד יש שיטה שלישית, הא דאמר שיהא כותב וכל שום מפרש הראב"ד כמו בעל ה"ג, שהכוונה לומר שיהא כותב בגט הלשון וכל שום, אבל בהא דאמר שיהא כותב איש פלוני, יש לו להראב"ד פירוש לעצמו, שלפי דעתו כוונת המשנה בדברים האלה לומר שיהא כותב כל השמות שיש לו להאיש, הן השם שיש לו כאן הן השם שיש לו במקום אחר, כי איש פלוני ענינו האיש בכל שמותיו אשר לו, ולפי צריך לכתוב בגוונא דאיירי ביה לעיל, אנא יוחנן דמתקרי יוסף וכל שום שיש לי'.

ובסוף דבריו כתב ז"ל: 'על שלשה שיטות האלה מיוסדים שלשה מנהגים הנ"ל, מנהג ספרד הולך בשיטת בעל הלכות גדולות שבה מחזיק הרמב"ם והמחבר (סי' קכט ס"א וס"ח). מנהג פולין הולך בשיטת ר"ת שבה תופס הרמ"א (שם). ומנהג אשכנז סומך עצמו על דעת הראב"ד שהנוסח של מהרי"ל מסכים עמו (כמובא בנחלת שבעה אות כד)'.

בס' אהלי שם (שם) תמה על מנהגם של בני אשכנז: 'ולכאורה קשה, איך אחזו את החבל בשני ראשים, והרי יש לחוש בזה ולומר דכל המוסיף גורע, אם כתבנו ראובן לבד וכל שום, ליכא משום לעז, כי אם יודעים שיש לו עוד שם טפל שמעון הרי הוא כלול בוכל שום, ואם לא ידעו מ"מ יאמרו אולי יש לו ואנחנו לא ידענוהו, וגם מאחר שרואים שבכל הגיטין כותבים כן, יאמרו כך הוא המטבע וליכא משום לעז. אבל אם כתבנו ראובן דמיתקרי שמעון וגם כתבנו וכל שום, לכאורה איכא משום לעז, שיאמרו מדדייקי לכתוב ולפרוט כל השמות וגם וכל שום ולא הספיקו בשם אחד לחוד עם וכל שום, מוכח שיש לו עוד שם שלישי, וכשיוודע להם שאין לו עוד שם שלישי יהיה לעז טפי'.

ולפי פשוטם של דברים, היה מקום לומר ביישוב קושיתו, דכיון שכך הוא המנהג בכל קהילות אשכנז שוב אין מקום ללעז.

מנהג ירושלים מקדמת דנא הוא כבני פולין שלא לכתוב 'וכל שום' בגיטין [הובא בס' חיים וחסד ח"א קונטרס הדינים אות קה, ועיי"ש שהוסיף שלא ישנו מנהגם]. אולם ברוב בתי הדין בארץ ישראל נתקבל המנהג כדעת הראב"ד, שכותבים את כל השמות בפירוש ולאחר מכן מזכירים וכל שום.

רב אשכנזי בקהילה ספרדית

על רב אשכנזי המכהן בקהילה ספרדית, אם רשאי לשנות ממנהג אבותיהם, ולהנהיג בקהילתו כדעת הרמ"א לכתוב את השמות בפירוש ולא להוסיף אחר כך 'וכל שום', נחלקו אחרונים: בס' הלכות אישות (דיני גיטין סי' ד) האריך לבאר שבאופן זה אינו רשאי לנהוג כמנהגו, שהרי הוא נטפל להם ולמקומם בענין זה, ועליו לנהוג כמנהגם בכל הענינים הן לקולא הן לחומרא. אולם, בשו"ת ומצור דבש (אבהע"ז סי' יז) נקט, שעל הרב להנהיג את בני קהילתו כפי מסורתו, אף שכל בני הקהילה נמנים על העדה הספרדית מדורי דורות [ומכל מקום נראה מדבריו, שאם כבר היה מנהג ידוע וקבוע באותו מקום על פי רבם הקודם, אין רבם האשכנזי רשאי לשנות ממנהגם, אלא רק כאשר הוא בא לייסד את מנהגי בני קהילתו שלא היו מסודרים וברורים די הצורך, שבאופן זה רשאי הוא להנהיגם בדרכו ואינו צריך להזדקק למנהגי אבותיהם].

ד

גט שנכתב שלא כפי המנהג

המגרש אשה במקום שנוהגים לפרוט השמות כדעת ר"ת, ושינה וכתב וכל שום, דנו אחרונים אם הגט כשר וניתן לגרש בו לכתחילה, ולהלכה מתחלק דין זה לשני אופנים שונים:

יש לו שני שמות וכתב אחד מהם והוסיף וכל שום

הרמ"א (סעי' א) כתב: 'וי"א דאין לכתוב כל שום שיש לו, אלא אם יש לו שני שמות יכתוב פלוני דמתקריא פלוני, וכן נוהגין ואין לשנות. ואפילו נכתב הגט אין לגרש בו אע"פ שכתב וכל שם עד שיכתוב שני השמות'. ובבית שמואל שם (ס"ק ב) דקדק מדבריו: 'משמע אם כבר ניתן הגט – כשר, כיון שלרוב הפוסקים כותבין וכל שום'.

יתר על כן כתב בס' תורת גיטין (ביאורים סק"ה), דאין דברי הרמ"א אמורים באדם שיש לו שני שמות במקום אחד, שכן באופן זה מלתא דפשיטא הוא שהגט כשר, כי אף אם לא כתב אלא את שם העיקר לבד הכשיר הרמ"א (שם), ובכך שהוסיף וכל שום לא גרע. אלא דבריו אמורים באדם שיש לו שני שמות בשני מקומות, דאף שמעיקר הדין יש לכותבו כמנהג בני מקום הנתינה בפירוט השמות, אם כתב 'וכל שום' ונתן לה הגט כשר בדיעבד, וכן כתב בספר ביאור מנחם (מר' משה מנחם מנעדיל מח"ס עצי לבונה ומעין גנים) ע"ד הבית שמואל שם.

בס' ערוך השלחן (סעי' כא) נקט אף הוא כדברי התורת גיטין, אלא שבהמשך דבריו הוסיף (סעי' כב), דאף בשני שמות במקום אחד אין להכשיר אלא בדיעבד, לאחר שכבר ניתן, אבל לכתחילה אין ליתן גט זה ויש לכתוב גט אחר בפירוט השמות.

כמו כן כתב בספר שמן למאור (לרבי עזריאל דוב הלוי, פתח הבית ע"ד הבית שמואל שם), דדברי הרמ"א אמורים במי שיש לו שני שמות במקום אחד, ואף שבדיעבד די באופן זה בכתיבת שם העיקר לבד, אם הוסיף 'וכל שום' מגרע גרע וחידוש גדול יש בכך שהוא כשר, וכך כתב שם: 'דודאי מיירי בכתב שם העיקר, ואפ"ה קמ"ל טובא דכיון דלדידן לא כתבינן בשום גט וכל שום רק בגט מומר וכמבואר לקמן ס"ה בהג"ה, וא"כ הוי אמינא דאפילו ניתן הגט יהא פסול משום דאיכא לעז טובא, דכל הרואה גט זה יאמר שאין זה המגרש רק גט של מומר, מדכתב וכל שום קמ"ל דשם כבר ניתן לא חיישנן להא, ותלינן דיאמרו דעשה כדעת הפוסקים דכוללין שם טפל בוכל שום'. והיינו, דבאופן זה שכתב וכל שום לאלו שאין נוהגים בכתיבה זו יש לעז יותר, דנראה שהגט נכתב לשם אדם מומר שכך נוהגים בכתיבת גיטו ולא לשם בעל זה, ועל דרך מש"כ הט"ז (ס"ק כט) עיי"ש ויובאו הדברים בסמוך [אלא שדברי הט"ז אמורים במי שאין לו אלא שם אחד, ופסל באופן זה את הגט לגמרי, כפי שיבואר].

דעת הריא"ז

בדעת הריא"ז (שם יז ע"ב מדפי הרי"ף) בזה נחלקו הדעות, שכן כתב: 'צריך לכתוב בגט כל השמות שיש לו לאיש המגרש ולאשה המתגרשת, שאם קורין אותו בשני שמות, בין שקורין אותו בעירו בשני שמותיו ובין שקורין אותו בעיר בשם אחד ובעיר אחרת בשם אחר, הואיל והוחזק שיש לו שני שמות, צריך לכתוב בגט שני שמותיו, ואם כתב אחד מן השמות לבד – הרי זה גט פסול'.

ומשמעות דבריו לפי פשוטם, שכל שלא קיים תקנה זו כתיקונה בכתיבת שני השמות בפירוש הגט פסול, גם אם הוסיף וכתב 'וכל שום', וכן למד בדבריו בס' גט פשוט (אות ח), וכן הובא בשמו בס' הל' אישות (דיני גיטין סי' ד), וראה ס' מכתב מאליהו (שער ד סי' ו) שחושש לדבריו. אולם, בשו"ת פני משה (ח"א סי' מ) כתב דהריא"ז יחידאה בזה וא"צ לחוש לו לדינא, וכ"כ בס' גט פשוט (שם) דלא חיישינן לדברי הריא"ז אלא לכתחילה – קודם שניתן הגט – אבל אם נתנו לה באופן זה הרי זו מגורשת.

בשו"ת בגדי יום טוב (קריספין, אבהע"ז סי' כד) האריך לבאר, שדעת הריא"ז כפי מנהג פולין, שאין כותבים 'וכל שום' כלל אלא רק את פירוט השמות, ובאופן זה אמורים דברי הריא"ז שאם לא כתב אלא שם אחד הגט פסול. אולם, אם הוסיף וכתב 'וכל שום', אף לדעת הריא"ז הגט כשר, שהרי רמז בזה לשמו השני. ע"כ. וסברתו זו יש לתלות בעיקר הנידון לעיל אות א  בדעת רבינו תם, אם לכתחילה בעלמא אמר לפרט השמות, ובדיעבד סבר שמועילה גם הזכרה זו של 'וכל שום', או שמא אין לדעתו כל תועלת בתוספת זו שאין בה הזכרה מפורשת של שמות המתגרשים, וכפי שדייקנו מתשובתו לר"י מאורליינ"ש. ומכל מקום לדינא ודאי יש לסמוך על סברא זו, כיון שכבר נתבאר דהרא"ש פשיטא ליה שבדיעבד יש משמעות לכתיבה זו, ודבריו הובאו לעיקר בספרי הפוסקים.

מקומות שנוהגים כדעת השו"ע ולא כתבו וכל שום

מקומות שנוהגים כמנהג ספרד לכתוב 'וכל שום', וכתבו את שם העיקר לבד, כתב בס' גט פשוט (ס"ק מא): 'ולנוהגים כן לכתוב וכל שום ואירע שלא כתבו וכל שום כמנהג, אין לגרש בו לכתחילה, ואפילו אם גירש בו אם אפשר לכתוב גט שני בוכל שום נכון הדבר. אך, בשעת הדחק דאי אפשר להשיג גט אחר, יכול לגרש בו אע"ג שלא כתב וכל שום'. ובטעם הדבר ראה להלן שיש ראשונים שסברו שאף במקום אחד כתיבת השמות כולם מעכבת בכשרותו של הגט.

אין לו אלא שם אחד וכתב וכל שום

למנהג בני אשכנז שאין כותבין 'וכל שום' וכמבואר ברמ"א, יש מן האחרונים שסברו שאם עברו וכתבו לשון זו בגט הרי הוא פסול. דהנה, בט"ז (ס"ק כט) כתב, שהואיל ולפי מנהגינו אין כותבין 'וכל שום' אלא למשומד, אם עברו וכתבו כן הגט פסול, לפי שיצא עליו לעז שלא נכתב לשם המגרש שהרי אנו יודעים בו שאינו משומד, ואם נשאת על פי גט זה בניה ממזרים. ודבריו הובאו להלכה בסדר גיטין לפתחי תשובה (ס"ק כ), וראה ס' טיב גיטין (סדר הגט קו"א אות כ ס"ק כה) שאף שצידד להיתר, חשש לדברי הט"ז והורה לכתחילה להצריכה גט אחר.

כדבריו נראה בס' אהלי שם (כלל השני סעי' א – ב): 'יש לו להמגרש או לאביו או למתגרשת או לאביה שני שמות בעיר, מקדימין וכותבין תחילה את השם העיקר ואת השם הטפל כותבין בדמתקרי וכו'. ויש אומרים, שאין צריכים לכתוב גם את השם הטפל בפירוש, אלא כותבים את השם העיקר וכותבים וכל שום דאית לכי. וכן נוהגים באיזה מקומות, אבל במדינות אלו נוהגים כסברא הראשונה ואין לשנות. אך, בדיעבד אם כבר גירש בו, יש לסמוך על הדעה השניה וכשר'. ונראה מדבריו, שלא הקיל בזה אלא משום דסמכינן על דעת רוב הפוסקים דס"ל כבה"ג, אולם, לדעת רבינו תם, כל שלא נכתבו השמות בפירוש – הגט פסול.

ומקור הדברים בבית שמואל (ס"ק ב), שכתב: 'ואם שולחים גט ממקום שכותבים וכל שום למקום שאין כותבים וכל שום, אם יודעים מזה, יש לכתוב לכתחילה כמו שנוהגים במקום שנותנים הגט, ואם לא יודעים וכתבו וכל שום נראה דכשר, ובנחלת שבעה (סי' מה סעי' כא אות כ) פוסל, ונראה במקום עיגון יש לסמוך על רוב הפוסקים דס"ל דכותבין וכל שום. ולהיפוך, אין חשש אם במקום הכתיבה פורטים כל השמות ובמקום הנתינה כותבים וכל שום ונכתב הגט כמקום הכתיבה, אז לכו"ע כשר אם פורטים במקום שכותבים וכל שום וכו".

ובפשטות, דבריו אמורים על אדם שיש לו שני שמות, והנידון אם לכתוב שניהם בפירוש כדעת רבינו תם או את שמו העיקר וכל שום כדעת בה"ג, וע"ז הביא דברי הנחלת שבעה דפוסל, ואף איהו גופיה אינו מיקל בכך אלא משום דדעת רוב הפוסקים כבה"ג, וסבר, דבמקום עיגון כהאי יש לסמוך על דעות אלו בזה. ומשמע, שלדעת רבינו תם, אם כתבו וכל שום הגט פסול, ועל דרך מש"כ הט"ז.

אלא שאם כן הדברים צ"ע דהט"ז סתר בזה משנתו לכאורה, שכן דעת הט"ז (שם ס"ק יג), שאף למנהגינו שאין כותבים 'וכל שום' אלא למשומד, אם אינם יודעים את שמו של הבעל במקום הנתינה די בכתיבה זו, והובאו דבריו בבית שמואל (ס"ק ב) בביאורו לדברי הרמ"א שם דפסק כרבינו תם. ואף שבבית שמואל שם נימק סברא זו, דבמקום עיגון כהאי סמכינן על דעת רוב הפוסקים דפסקו כבה"ג, מ"מ לא יתיישבו הדברים בט"ז גופיה, שהרי בס"ק כט שם סיים דאם נשאת בגט זה בניה ממזרים.

ובישוב הקושיא, ראה ס' תורת גיטין (ס"ק ה) שכתב: 'גם כאן א"א לומר דמיירי שיש לו שני שמות  במקום אחד, דממה נפשך, אי כותב שם הטפל הוא פסול עם וכל שום, ואי כותב שם העיקר עם וכל שום, פשיטא דכשר, דהא אפילו בלא וכל שום כשר וכו', ואמאי פוסל הנחלת שבעה וכו'. וצ"ל, דמיירי באין לו שני שמות, רק שהמנהג במקום הכתיבה לכתוב תמיד וכל שום, ובמקום שאין כותבין תמיד וכל שום פסול כשכתב וכל שום, כמבואר בט"ז (ס"ק כט), ומש"ה פוסל הנחלת שבעה'.

ולמדנו מדבריו, שכל דברי הנחלת שבעה והט"ז אינם אמורים אלא במי שיש לו שם אחד בלבד וכתבו וכל שום, דבאופן זה הגט פסול משום שיאמרו שלא נכתב לשם המגרש. אבל אם היו לו שני שמות וכתב את העיקרי שביניהם והוסיף 'וכל שום' – הכל מודים שהגט כשר. ובזה עלו שני פסקי הט"ז יפה.

וכך מפורש לכאורה בלשונו של הנחלת שבעה שם, שכתב: 'ומזה יש ללמוד, דאם נשלח גט ממקום שכותבין וכל שום למקום שאין כותבין, שהגט פסול מאחר שאין לו שם אחר, וגם אין נוהגין לכתוב שם וכל שום וחניכא, יש לחוש לחששת רבינו תם שיאמרו אין זה המגרש שהרי זה המגרש יש לו שם אחר'. הנה להדיא מדבריו שהמדובר הוא באופן שאין לו שם אחר, וכן נראה שהבין בדברי הרמ"א בשו"ת זכרון כהונה (עג:).

הגר"א בביאורו שם (ס"ק יא) נקט אף הוא שגט שנכתב בו 'וכל שום' כשר לגרש בו אף לדעת רבינו תם, ז"ל: 'ואפילו לדעת רבינו תם כשר, דלא חלק רבינו תם אלא משום דפעמים אין לאיש שם אחר, ולא פסל רבינו תם גיטין הראשונים אלא התקין לכתחילה'.

יתר על כן חידש בס' גט פשוט (סי' קכח ס"ק כח), בישובו לקושית מהר"י בן לב לדעת רבינו תם [מובאת לעיל….]: 'ויראה לי, דאה"נ דהיכא דאיתחזק בתרי שמי, כשכותב שם העיקר וכולל שם הטפל בוכל שום סגי לר"ת, אלא דטפי עדיף ליה לפרש שיכתבו את כל שמותיו בפירוש, שמא יבואו לטעות לכתוב את הטפל בפירוש ויכללו העיקר בוכל שום וכו". ונמצא לדבריו, שעיקר טענת ר"ת על דברי בה"ג אינה אלא על מה שייסד לכתוב 'וכל שום' בכל טופסי הגיטין – אף לאדם שאין לו אלא שם אחד – אבל אדם שיש לו שני שמות, מודה רבינו תם שיכול לכתוב את שמו העיקרי בפירוש ואת הטפל לו ב'וכל שום', ולכתחילה בעלמא תיקן לכתוב שניהם בפירוש'.

ולפי דבריו נמצא, שבעיקר תקנת רבן גמליאל אין כל פלוגתא בין הבה"ג לרבינו תם, אלא דבה"ג תיקן לכתוב 'וכל שום' בכל טופסי גיטין, ורבינו תם סבר שבאופן זה עלולים לבוא לידי תקלה, ומנהג שאינו נכון הוא. מלבד זאת, הוסיף רבינו תם ותיקן מדעתו שיהיו כותבים את כל השמות בפירוש כדי שלא יבואו לטעות ולכתוב 'שם טפל וכל שום' במקום 'שם עיקר וכל שום' [אמנם רהיטת האחרונים אינה כן, שכן מפשטות דברי הראשונים נראה שרבינו תם הוכיח מדבריו מלשון הגמ' 'אחא בר הדיא דמיתקרי איה מרי', וכפי שהובא לעיל].

ה

גט שנשלח ממקום למקום

כאמור לעיל סבר הבית שמואל (ס"ק ב), שגט שנשלח ממקום למקום יש לכותבו כפי מנהג בני מקום הנתינה, וכן כתב בס' גט פשוט (אות מא – מב). אלא שאם אינם יודעים את מנהג בני מקום הנתינה וכתבוהו כמנהגם ב'וכל שום', סבר הבית שמואל שהגט כשר בדיעבד, משום דסמכינן על דעת רוב הפוסקים דס"ל כבה"ג. והוסיף עוד: 'ולהיפוך, אין חשש אם במקום הכתיבה פורטים כל השמות ובמקום הנתינה כותבים וכל שום ונכתב הגט כמקום הכתיבה, אז לכו"ע כשר אם פורטים במקום שכותבים וכל שום, ואין לחוש משום לעז גיטין הראשונים, דהא נשלח ממקום אחר ידוע שכתבו על פי מנהגם, וכ"כ בנחלת שבעה (סי' מה)'.

ובס' אהלי שם (כלל ב ס"ק ה) תמה על דבריו בתרתי:

א. היאך סמך הבית שמואל על דעת רוב הפוסקים דס"ל כבה"ג, הרי במעשה המובא בנחלת שבעה שם נהגו כמנהג בני אשכנז לפרוט את כל השמות ולהוסיף 'וכל שום', ולזה לא מצינו משענה בדברי הראשונים דפסקו כבה"ג. וכוונתו בזה ע"פ מש"נ לעיל אות ב בדעתו, דבאופן שפורטים את שני שמותיו ולאחר מכן מוסיפים 'וכל שום' איכא לעז טפי, שיאמרו שיש לו שם שלישי והוא הרמוז בהזכרה זו, וכיון שיודעים שאין לו שם אחר יאמרו שלא לשמו נכתב.

ב. עוד הקשה, על מש"כ בסיום דבריו: 'ואין לחוש משום לעז גיטין הראשונים, דהא נשלח ממקום אחר ידוע שכתבו על פי מנהגם', ז"ל: 'פלא הוא בעיני, הרי כל ענין לעז שאנו חוששים בכל מקום הוא מפני ההמון. והנה, אם נשלח גט מפולין שכתוב בו שני השמות בפירוש לא וכל שום [כמנהגם לפסוק כרבינו תם], והובא לספרד, אם חוששים בזה ללעז מה מועיל לנו במה שנשלח מפולין, וכי כל ההמון בספרד יודעים מנהגי פולין בטיב גיטין'.

ומחמת קושיתו זו, דחה דברי הבית שמואל וכתב דאין דברי הנחלת שבעה אמורים לענין מקומות הנוהגים לכתוב וכל שום לבד, אלא לענין גט הנשלח מפולין לאשכנז ולהיפך, שבשני מקומות אלו פורטים את השמות כולם, אלא שבני אשכנז מוסיפים לאחר מכן 'וכל שום'. לענין זה סבר הנחלת שבעה שהגט כשר בשני האופנים, שכאשר שולחים גט מאשכנז לפולין בלא 'וכל שום' אין חוששים ללעז לפי שידעו שנשלח למקום שאין נוהגים בכתיבה זו, ואם שולחים מפולין לאשכנז ודאי אין חוששים ללעז, לפי שיהיו סבורים הרואים שם שיש לו שם במקום אחר ורמזוהו בכתיבה זו, וכ"כ כתב בס' גט פשוט (אות מב), אלא שלדעתו שם, בגט הנשלח מאשכנז לפולין ראוי לכתוב וכל שום כפי שיבואר להלן.

דעת הסוברים שיש לכתוב כמקום הכתיבה

אולם, בשו"ת אמונת שמואל (סי' י) נקט בפשיטות, שדיני כתיבת השמות נקבעים כפי מנהג בני מקום הכתיבה, ששם הבעל נמצא. ויעוי"ש שדקדק כן מלשון רש"י בביאורו למשנה בגיטין שם, שפירש, ד'בראשונה היה משנה שמו ושמה', היינו, שמנהגם היה לכתוב את השם כפי שהוא ידוע ומפורסם במקום הכתיבה. ולכן, אף שתיקן רבן גמליאל לכתוב השמות כולם, ולא די בשם מקום הכתיבה, מכל מקום לענין אופן כתיבת השמות, לא תיקן כלום, וחזר הדין כדמעיקרא לכתוב כפי מנהג בני אותו המקום. ועי"ש בנידונו, שמשום כך נהגו העולם, שגט הנשלח מאשכנז לפולין נכתב כמנהג בני אשכנז, שפורטים כל השמות ולאחר מכן מוסיפין 'וכל שום'.

גט הנשלח מספרד לאשכנז

בס' אהלי שם שם כתב: 'נלע"ד, דאם שולחים מאשכנז לספרד יש לכתוב כמנהג אשכנז, דהא גם בספרד אין חוששים לחששא דר"ת, ולכן עדיף טפי לפרוט השמות כמנהג בני מקום הכתיבה'. והוסיף: 'ואף שכתבתי דבמנהג אשכנז איכא טפי חששא דר"ת מאשר הוא בספרד, מ"מ נראה לפענ"ד דהכי עדיף טפי לצאת ידי מקום הכתיבה, דבכזה נראה דמקום הכתיבה עיקר, ואם כתבו כמנהג ספרד נראה לי גם כן כשר'. והיינו,דאף שסבר כדעת הבית שמואל שכתיבת הגט נעשית כפי מנהג בני מקום הנתינה, באופן זה שמנהג בני מקום הכתיבה מבורר יותר ש להם להחזיק במנהגם.

גט הנשלח מספרד לפולין

על גט שנשלח מספרד לפולין, כתב באהלי שם שם שיראו לכותבו כמנהג בני פולין, 'שהוא מבורר טפי וגם שהוא מקום הנתינה'. והוסיף: 'ואם כתבו כמנהג ספרד צ"ע לפענ"ד, כיון שבפולין שהוא מקום הנתינה קיבלו עליהם חומרת ר"ת לפרוט כל השמות, ונראה לי להתיר במקום עיגון, כיון שעכ"פ כתבו גם עיקר השם והוי כמו חניכתו'.

גט הנשלח מפולין לספרד

לענין גט הנשלח מפולין לספרד כתב בס' אהלי שם (שם): 'נראה לי גם כן שיש לכתוב כמנהג פולין שהוא מבורר טפי, ואם כתבו כמנהג ספרד כשר'. ובדעת הבית שמואל (ס"ק ב) יש לדון לכאורה, שכן מרהיטת דבריו שם נראה שלכתחילה כותבים תמיד כמקום הנתינה [ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת האחרונים לעיל….. אם דבריו שם אמורים במי שיש לו שני שמות, וכוונתו לכתוב רק את העיקר ו'וכל שום', או במי שאין לו אלא שם אחד, וכגוונא דהנחלת שבעה]. וראה בית שמואל שם מהדו"ק שנראה מדבריו להדיא כדעת האהלי שם, שהואיל ומנהג בני פולין מבורר יותר אין להתחשב במנהג בני מקום הנתינה, שכן בכלל מאתיים מנה.

גט הנשלח מאשכנז לפולין

גט הנשלח מאשכנז לפולין, כתב בס' גט פשוט (אות מב): 'אף על גב דבעלמא בתר מקום הנתינה אזלינן, יכתוב לכתחילה עם וכל שום כמנהג בני מקום הכתיבה ולא חיישינן ללעז דמקום הנתינה כדחייש רבינו תם, משום דכיון דבא הגט ממקום אחר יתלו לומר דבמקום הכתיבה היה לו שם שני ולפיכך כתבו עליו וכל שום. אי נמי יאמרו שכתבנו כמנהג בני מקומם'.

ותרתי למדנו מדבריו: א. שמנהג אשכנז מבורר יותר, ובאופן זה שהגט נשלח ממקום למקום יוצאים בו ידי שיטת רבינו תם ובה"ג גם יחד. ב. הגט פשוט אינו חושש לקושיותיו של האהלי שם הנזכר בסמוך, שהמון ההעם אינם יודעים מחילוקי המנהגים, ואף באופן זה יבואו לידי לעז. דבריו אלו, הובאו להלכה בס' גנזי חיים (פלאג'י, מערכת ג אות לב).

וכך הוא המנהג בזמנינו, שברוב בתי הדין בארץ ישראל כיום נהוג כמנהג בני אשכנז לפרוט את כל השמות והכינויים, ולאחר מכן מוסיפים וכותבים 'וכל שום', ונוהגים כן גם בגט הנשלח מארץ ישראל לחו"ל למקומות שנוהגים כמנהג פולין, וכמו שכתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' לח): 'ובנוגע להנהוג בפה לכתוב בגט נוסחת וכל שום וכו' גם בגיטין הנשלחין בחו"ל, ולא משגיחין כלל על מקום הנתינה, הנה המנהג הזה נשתרש כבר זה עידן ועידנין והונהג עפ"י רבנן קשישאי, יעוין מהמובא בזה בשדי חמד (מערכת הגט סי' יז אות טו) עיין שם, וכבר העד העיד בנו על כך גם רבה הראשון של ירושלים עיה"ק ת"ו הגאון הגרש"ס סלאנט ז"ל בתשובתו שנדפסה בספר תעלומות לב (ח"ב חאה"ע סי' ט, ובח"ג קונטרס אגרת שבוקין סי' כא), דהנהוג בפה לכתוב בהגט וכל שום וכו' גם בגיטין הנשלחים מהכא להתם בחו"ל עיין שם. וכתב מזה בספר אמירה נעימה (מהדו"ק מאמר קיג), עיין שם'.

 

כתיבת שם האיש והאשה בגט

הרב ירוחם ארלנגר

א

חיוב כתיבת השמות בגט

בגמרא גיטין (לד:) שנינו: 'בראשונה היה משנה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה. התקין רבן גמליאל הזקן, שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו, אשה פלונית וכל שום שיש לה, מפני תיקון העולם'. ומבואר במשנה, שגם קודם שנתקנה תקנה זו היו כותבים את השמות בגט. במאמר שלפנינו נדון על מקור החיוב לכתוב את השמות בגט – אם מדאורייתא הוא או מדרבנן. כמו כן נדון על אופן כתיבת השמות האלו לפי אותה תקנה ראשונה, אם היו כותבים את שמו העיקרי דוקא או שלדין זה היה די בכתיבת שם טפל לבד.

ראשית נציין למקורותיו של דין זה בסוגיות הש"ס השונות:

אמרו בגמרא (שם כ.): 'ההוא גברא דעל לבי כנישתא, שקל ספר תורה יהיב לה לדביתהו ואמר לה הא גיטך, אמר רב יוסף, למאי ליחוש לה וכו', אי משום כריתות דאית בה [שנאמרה בה (דברים כד א) פרשת "וכתב לה ספר כריתות" (רש"י)] – הא בעינא "וכתב לה" – לשמה, וליכא. וכי תימא, ליחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא מעיקרא [כדי שיכתוב את אותה פרשה לשם אשה זו (רש"י)], הא בעינן שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה וליכא'. כלומר, כיון שכתיבת שמות האיש והאשה מהווה חלק מתורף הגט, לא ניתן להכשיר גירושין אלו שנעשו על ידי נתינת ספר התורה שלא נכתבו בו שמותיהם^[1].

כמו כן אמרו בגמרא (שם כו.): 'הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה, ומקום הזמן'. ובגמרא שם: 'אמר רב יהודה אמר שמואל, צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם'. וכתב רש"י שם: 'שגם זה עיקרו של גט'. ומבואר, ששלושה חלקים אלו מהווים את עיקרו של הגט: עצם הגירושין – הרי את מותרת לכל אדם, שמות הבעל והאשה, וזמן נתינתו.

כתיבת השמות מכלל דין 'לשמה'

על גדר דין זה מצינו כמה דרכים בדברי הראשונים:

א. יש ראשונים שסוברים, שכתיבת שמות האיש והאשה בגט חיובה מדאורייתא. מהם שפירשו, שדין זה הוא מכלל החיוב לכתוב את הגט 'לשמה' – לשם הבעל והאשה. וכן כתב האור זרוע (ח"א בתשובות סי' תשמה), בשם רבינו שמחה, ז"ל: 'דלא דמי למגילת סוטה שאין צריך להזכיר שמה משום דסתמא כשר היכא דאכתוב לשם אלות ולא אנתקא לשם אשה אחרת, דהיינו שינה שמה שלא כתב לשמה וכו', אבל גט סתמא פסול'. ומבואר מדבריו, שכשם שגט שנכתב בסתמא – שלא לשם הבעל והאשה – אינו כשר לגירושין, כך אם נכתב לשמם אלא שלא הוזכרו שמותיהם להדיא בגט אין מגרשין בו^[2].

ראיה לסברא זו, הביא האור זרוע מן הירושלמי (גיטין פ"ג ה"ב), שם שנינו: 'רבי ירמיה בשם ר' זעירא, מפסולו אתה למד הכשרו, ואילו כתב כולו לשמה ושם האיש והאשה שלא לשמה דשמא כשר, ודכוותה דכתב כולו שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר. הא למדת, דאפילו כתב הרי את מותרת לכל אדם שלא לשמה הואיל וכתב שם האיש והאשה לשמה דכשר. ואילו שמו ושמה שלא לשמה, אע"ג דכתב הרי את מותרת לכל אדם לשמה פסול'. דברי הירושלמי אלו מכריחים לכאורה, שכתיבת השמות היא עיקר דין לשמה דאורייתא, שאם לא כן היאך יתכן שכתיבתם שלא לשמה פוסלת את הגט כשעיקר תורף הגט נכתב לשמה, ושכתיבתם לשמה מכשרת את הגט שנכתב כולו שלא לשמה^[3].

וכן כתב בהגה' אשרי (גיטין פ"ב סי' יז): 'בירושלמי, אם כתב כל הגט שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה – כשר וכו', וכל גט אשה שלא הוזכר בו שמו ושמה, פסול והבנים ממזרים'^[4]. וע"ע תוס' יו"ט (שם פ"ח משנה ה)].

בס' אהלי שם (פתח האוהל ב.) תמה על שיטה זו, ז"ל: 'ובעמדי בזה לפע"ד שיטת רבנו שמחה צריכה רבה, מנא לן הך מילתא דמשום דבעינן לה – לשמה צריכין להזכיר דוקא בפירוש לשם השמות, ואמאי לא תסגי במה שהוא כותב את הגט לשם איש זה ולשם אשה זאת, גם אם אינו מזכיר את השמות בפירוש'.

עוד הקשה, דמרהיטת הסוגיא בגיטין שם נראה ששני ענינים חלוקים הם: 'שכן אמרו שם: אי משום כריתות הא בעינן וכתב לה לשמה וליכא, וכי תימא וכו' הא בעינן שמו ושמה וליכא. ומשמע דהני תרי מילי נינהו, לשמה לחוד, ושמו ושמה לחוד. ואי כדברי רבינו שמחה, תרתי למה לי. לא הוי ליה למימר אלא הא בעינן לה – לשמה, ואנן ידעינן דאף דאיכא למיחש דלמא אקדים ויהיב זוזא לספרא לא מהני מידי, כיון שאין שמותיהם בספר תורה'.

כתיבת השמות מדין 'ספירת דברים'

ב. ומהם שפירשו, שדין זה נלמד מהכתוב 'וכתב לה ספר כריתות' – שיהיה בגט 'ספירת דברים של כריתות'. והיינו, שעיקר צורת הגט הוא שמעשה הגירושין שבין בעל ואשה מסויימים אלו יהיה נזכר בו בבירור, ובלא הזכרת שמותיהם חסר בעצם מעשה הכריתות. אלא שבביאור הגדרה זו מצינו נוסחאות שונות מעט בדברי הראשונים:

הרמב"ן (שם כ.) כתב: 'נ"ל משום דכתיב ספר כריתות, והיינו ספירת דברים של כריתות, ואי אפשר לספר כריתות שבינו לבינה אלא אם כן כתב שמו ושמה'. כלומר, כתיבת הגט ענינה לספר על מעשה הגירושין זה הנעשה ביניהם, ובלא הזכרת שמותיהם חסר בסיפור הדברים גופא דעובדא היכי הוי.

אולם, הרשב"א (קידושין ט.) כתב בביאור דין זה: 'דבעינן ספירת דברים הכורתים בינו לבינה, ובאין שמותיהן מפורשין בגט אין מוכיח מתוך הגט שיהא גט זה כורת בין ראובן זה ללאה אשתו זו'. כלומר, מדיני הגט שיהיה מוכח מתוכו הכריתות שבינו לבינה, ובלא הזכרת שמותיהם לא ניכר מתוך הגט שבטלה האישות שביניהם [וע"ע שו"ת הרשב"א החדשות סי' ריא, בדעת רבינו תם בס' הישר סי' טו, והובא בבית יוסף]^[5].

וכ"כ הר"ן (שם ט: מדפי הרי"ף, ובקדושין ה. מדפי הרי"ף) 'דמדאורייתא לא בעינן אלא שמו ושמה, כדי שיהא נראה שהוא כורת בינו לבינה, דבלאו הכי לא מקרי כריתות כלל'.

וכ"כ הריטב"א (קדושין ט.): 'ולענין שמו ושמה, איכא מאן דאמר דכיון דהוייה ליציאה מקשינן בעינן בשטר קידושין שמו ושמה, דשמו ושמה בגט לאו מתקנת רבן גמליאל היא, אלא מדאורייתא, דבעינן ספר כריתות שיהא מוכיח מתוכו שיהא עושה כריתות. וכיון שכן אף בקידושין כן, ומדלא מדכרינן ליה בשום דוכתא כדשקלינן וטרינן דבעינן לשמה ומדעתה, משמע טפי כסברא דמקצת רבוותא ז"ל דלא בעינן בשטר קידושין שמו ושמה מוכיח מתוכו. דבגט גופיה מדרבנן הוא מתקנת רבן גמליאל, דומיא דשם עירו ושם עירה. ואפילו יהא בגט מדאורייתא, התם דכתיב ספר כריתות, אבל בשטר קידושין כיון שמוכיח לנו למי מקדש ומי הוא המקדש בהא סגי ולא בעי מוכיח מתוכו'. הנה להדיא מדבריו, דלהצד שכתיבת השמות היא מדאורייתא, ענינה שיהיה מוכח מתוך הגט שבטלה האישות שביניהם.

וכן נראה מדברי הדרכי משה (אות ד) שכתב על דברי הרשב"א בתשובתו הנ"ל: 'וזהו שלא כדברי המרדכי דס"ל דמיירי בעדי מסירה [יובא בסמוך], והמרדכי לטעמיה דס"ל דלא בעינן שיהיה ניכר מתוך הגט וכו". הרי דנקט, דלדעת הסוברים שכתיבת השמות היא מדאורייתא, הטעם בזה הוא שיהיה מוכח מתוך הגט שבטלה האישות שביניהם.

תוספת ביאור בדברי הראשונים הנ"ל מצינו בספר מכתב מאליהו (שער ד סי' א): 'והנראה לומר, דכיון דכתב רחמנא 'וכתב לה ספר כריתות' – דהיינו ספר כורת בינו לבינה – ממילא שמעינן שצריך לכתוב בספר שמו ושמה, שיאמר אנא פלוני וכו' תרכית ית פלניתא אנתתי. דאם יאמר סתם וימסרנו לה בפני עדי מסירה, נמצא שאין הספר כורתה אלא העדים שיודעים מי הוא המגרש והמתגרשת הם הכורתים, ואנן ספר כורת בעינן'.

וכ"כ בס' אהלי שם (פתח האהל ב: ד"ה היוצא): 'דהטעם הוא, משום דצריכין שיהיה הכתב ענין שהוא מסירה מקנינו'. ע"כ. כלומר, מהלכות שטר הגט, הוא שיהיה נכתב בו הפקעת האישות שביניהם, ולא יהיו נצרכים לכך לראיות אחרות.

בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' קכה) כתב בביאורו לדברי הר"ן הנ"ל: 'והנכון לע"ד, דודאי מאחר שהקפידה תורה על ספירת דברים הכורתין בינו לבינה וכו', צריך שיהיו דברי הכריתות מפורשין בגט, ולא שיהיו סתומין הנצרכים לבארם בעל פה או להוכחות חיצוניות, דא"כ אין כאן דברי הכריתות בהגט אלא בעל פה שאין זה כלום'.

כתיבת שמות שאינם מוכיחים

נפקא מינה בין שני צדדים אלו שנתבארו מדקדוק לשונות הרמב"ן והרשב"א וסיעתו, דהנה דעת המרדכי (סי' שנד) שכתיבת השמות כלל אינה מעכבת בגט [וכפי שיובא בסמוך]. וראייתו, מהא דאמרינן בגמרא (גיטין כד:), לענין אדם ששתי נשותיו קרויות באותו השם: 'כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה – קטנה הוא דלא מצי מגרש, הא גדולה מצי מגרש'. ואמרו בגמרא, דמימרא זו אמורה אליבא דרבי אלעזר דס"ל דעדי מסירה כרתי, וא"צ שיהיה הגט מוכיח מתוכו. מכאן למד המרדכי, דלהלכה דנקטינן כרבי אלעזר כתיבת השמות כלל אינה מעכבת בגט, ואף אם לא נזכרו בגט כלל הרי היא מתגרשת בו.

אולם, בס' ים של שלמה (גיטין פ"ג סי' ב) דחה ראיה זו: 'דכל זמן שלא כתב השמות כלל לא הוי ספר כריתות כלל. בשלמא היכא דכתב בו שמות רק שאינם מוכיחים מתוכו, מספיק עידי מסירה, אבל בלא שם כלל לא מידי דכרת בינו לבינה הוי'.

כלומר, כתיבת השמות שני דינים יש בה: א. 'ספירת דברים של כריתות', והיינו שמעשה הגירושין יובא בשלימות בתוך הגט. ב. שיהיה מוכח מתוכו שהיא מגורשת. וסבר הים של שלמה, שאף שדין זה שיהיה מוכח מתוך הגט שהיא מגורשת אינו אמור אלא לדעת רבי מאיר דס"ל 'עדי חתימה כרתי', מכל מקום הדין הראשון שיהיה 'ספירת דברים' של גירושין בתוך הגט, מוכרח הוא אליבא דכולי עלמא ואין חולק בדבר. עכת"ד.

כדבריו אלו כתב הבית מאיר (ס"ק א): 'מה דלא חשו לקושית רבינו יואל היינו משום דמכל מקום אף הם נקראים באותו שם, שוב כריתות מקרי, ור' אלעזר הא ודאי לא בעי מוכח'.

וכ"כ בשו"ת שאילת דוד (סי' כ): 'והעליתי דאפילו על ידי עדי מסירה, אם לא כתב בו שום שם מהמגרש והמתגרשת הגט בטל לגמרי, שאין על זה תורת ספר, שאין עליו שום ספר כורת אם אין מבואר בו שמות הבעלי דינים. ולא דמי לכתב בו לגרש את הגדולה שיכול לגרש בו אף שלהקטנה שם כזה גם כן ואינו מבורר מתוכו, דזה יש עליו תורת ספר, שמבואר בו שמות הבעלי דינים וכו', דזה לא איכפת לנו כיון שהוא דרך ספר רצה לאמר ספירת דברים וענין כריתות מזה האיש לאשתו, מה שאין כן באינו מבואר בו שום שם כלל, אין על ענין כזה שום תורת ספר כריתות, ואין עליה שם ספירת דברים'.

ולכאורה, סברא זו הנזכרת באחרונים אינה אלא לפי דברי הרמב"ן, שכתיבת השמות נצרכת לשלימות ענין הסיפור, משא"כ לדעת הרשב"א וסיעתו, שכל ענין כתיבת השמות אינו אלא כדי שיהיה מוכח מתוכו מי הם המתגרשים, דממילא, באופן זה שיש שם אחד לשתי נשותיו, אין טעם בכתיבה זו, כיון שבלאו הכי לא יהיה מוכח מתוך הגט מי היא זו המתגרשת, וכך סבר המרדכי [על דעת הסוברים שכתיבת השמות היא מדאורייתא, ע"ע שו"ת אבן שתיה אבהע"ז סי' צד בדעת הרא"ש כלל מה סי' כז, ובשלטי הגבורים גיטין מא: מדפי הרי"ף בשם הריא"ז].

כתיבת סימנים מובהקים

בס' תורת גיטין (ס"ק טו) כתב, דלדעת הסוברים שכתיבת השמות חיובה מדאורייתא משום ספירת דברים, אם כתב 'איש פלוני שיש בו סימן מובהק זה, מגרש שאה פלונית שיש בה סימן מובהק זה' – הגט פסול, כיון שלא נכתבו בו השמות ואין כאן ספירת דברים של גירושין.

ואפשר שדינו תלוי במחלוקתם של הרמב"ן והרשב"א בעיקר גדר דין זה, שכן לדעת הרשב"א שדין ספירת דברים ענינו שיהיה הגט מוכח מתוכו, אפשר שלענין זה די בסימנים לחוד ואין צריך שיכתוב את שמותיהם בפירוש. משא"כ לדעת הרמב"ן, דכיון שענינו של דין זה שיהיה הסיפור שלם, לא די ברמיזה בעלמא ויש לכתוב את השמות בפירוש.

דעת הסוברים שכתיבת השמות מדרבנן

אמנם, בשם יש אומרים כתב הרמב"ן (שם), שדין כתיבת השמות בגט אינה אלא מדרבנן בעלמא, ומשום ד'כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש, ושוויהו חכמים לגיטא כחספא בעלמא'. וכן כתב הריטב"א (קדושין ט.) בשם מקצת רבוותא.

וברמב"ן הקשה לדעה זו, דאם כן, היאך אמרו בגמרא 'מאי קמ"ל', הא טובא קמ"ל שאף על פי שכתיבת השמות אינה אלא מדרבנן אין חוששים לקידושיו. ובישוב קושיא זו, כתב: 'ויש לפרש, דהכי קאמר, כיון דבעינן שמו ושמה שם עירו ועירה ואם לאו אינה מגורשת לגמרי, אין חוששין שמא הקדים דינר לסופר שאין מעשיו מועילין'. כלומר, עיקר החשש המובא שם בגמרא, הוא שמא הקדים הבעל מעות לסופר כדי שיכתוב פרשה זו שבספר התורה לשם האשה, ובאופן זה, שבלאו הכי לא יוכשר הגט מדרבנן, אין לחשוש שמא כך עשה, וממילא אין חוששין לגירושין אלו כלל, כיון שלא נכתב פרשה זו לשמה והרי היא פסולה מדאורייתא [כך פירש את דברי הרמב"ן בשו"ת תורת חסד אבהע"ז סי' כא. וע"ע בהגהות קרני ראם על המהרש"א גיטין שם].

כמו כן כתב בשו"ת הרא"ם (סי' סז) בשם רבי יצחק ב"ר משה בעל אור זרוע: 'תנן בפרק השולח, התקין רבן גמליאל שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו, אשה פלונית וכל שם שיש לה, מפני תיקון העולם. ופירש רש"י, שלא יוציאו לעז על בניה מן השני לומר לא גרשה בעלה, שאין זה שמו. ומעתה היכא דלא הזכיר שמה כלל, הרי איכא לעז שיאמרו לאחרת נכתב ולא לזו'. ומבואר מדבריו, שדין כתיבת השמות אינה אלא תקנה דרבנן, ומשום החשש שמא יצא לעז על הגט שלא נכתב לשמה. וכ"כ בספר מכתב מאליהו (אלפנדרי, שער ד סו"ס א) בשם בעל העיטור (מאמר ו, דף כה ריש ע"א), וע"ע בס' בנין עולם (אבהע"ז סי' כז) שהאריך בראיות לשיטה זו.

לדעה זו, שומה עלינו לברר, אם תקנה בפני עצמה היא, הקודמת לתקנתו של רבן גמליאל, או שמא, היא גופא תקנתו של רבן גמליאל – שיהיו כותבים את השמות בגט, ושיקפידו להזכיר את השמות כולם.

ובאמת, כבר נתפרשו הדברים בריטב"א (שם): 'ולענין שמו ושמה, איכא מאן דאמר דכיון דהווייה ליציאה מקשינן בעינן בשטר קידושין שמו ושמה, דשמו ושמה בגט לאו מתקנת רבן גמליאל היא אלא מדאורייתא, דבעינן ספר כריתות שיהא מוכיח מתוכו שיהא עושה כריתות וכו'. ומשמע טפי כסברא דמקצת רבוותא ז"ל דלא בעיא בשטר קידושין שמו ושמה מוכיח מתוכו, דבגט גופיה מדרבנן הוא מתקנת רבן גמליאל, דומיא דשם עירו ושם עירה'. ומבואר מדבריו, שלדעת הסוברים שכתיבת השמות היא מדרבנן, דין זה הוא מכלל תקנתו של רבן גמליאל הזקן האמורה במשנתנו.

בשו"ת אור זרוע (ח"א הלכות גיטין סי' תשטו) כתב בתחילת דבריו: 'ותנן בפרק השולח, התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו מפני תיקון העולם. ופירש"י, שלא יוציא לעז על בניה, לומר לא גירשה בעלה שאין זה שמו. ומעתה, היכא שלא הזכיר שמה כלל הרי איכא לעז שיאמרו לאחרת נכתב ולא לה'. ואף מדבריו משמע שכתיבת השמות היא בכלל תקנתו של רבן גמליאל הזקן.

וכך הביא בשמו בשו"ת רבי אליהו מזרחי (סימן סז ד"ה התשובה יראה): 'וכה"ג דייק רבינו יצחק ב"ר משה בא"ז הגדול, להיכא דלא נכתב בגט שם האיש או שם האשה, ז"ל: תנן בפרק השולח התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו אשה פלונית וכל שם שיש לה מפני תיקון העולם, ופירש רש"י, שלא יוציאו לעז על בניה מן השני לומר לא גרשה בעלה שאין זה שמו. ומעתה היכא דלא הזכיר שמה כלל, הרי איכא לעז שיאמרו לאחרת נכתב ולא לזו, עד כאן לשונו'^[6]. וע"ע מש"כ בזה בס' דברי אמת (שם), ואור שמח (גירושין פ"א ה"א).

אלא שאם כן צ"ע טובא לשון המשנה 'בראשונה היה משנה שמו ושמה כו', דמשמע, שאף קודם שתיקן רבן גמליאל תקנה זו היו נוהגים לכתוב את השמות בגט, והוא לא בא אלא להוסיף שיהיו כותבים את השמות כולם.

כמו כן יש להקשות לדעת הראבי"ה [יובאו דבריו בהרחבה להלן], שהרי לדעתו אין כל חיוב להזכיר את שמות הבעל והאשה בגט, ואם כן מהו שאמרו 'בראשונה היה משנה שמו ושמה' [וביותר קשה, לפי מה שיבואר להלן, שהטעם לתקנה זו הוא מפני הלעז שיצא על הגט שלא נכתב לשם הבעל והאשה, ואם כלל לא היו נוהגים לכתוב שמות בגט מפני מה הוצרכו לתקנה זו].

ולפי פשוטם של דברים היה נראה לומר, שאף קודם שנתקנה תקנה זו היה מנהגם לכתוב את שמות הבעל והאשה בגט, ותקנתו היתה לייסד מנהג זה בתורת דין גמור, ולהקפיד על כתיבת השמות כולם. באופן שונה מעט י"ל לדרכו של הראבי"ה, שאף שאין חיוב לכתוב את השמות בגט, מכל מקום אדם הכותב את שמו בגט חייב לכותבו באופן הראוי על פי דין ולא יחסיר אחד משמותיו.

מקור לסברא זו מצינו ברשב"א (שם פ:), שכתב בתוך דבריו שאדם המשנה את שמו בגט גרע טפי מאילו לא היה כותב את שמו כלל, והיינו משום שבאופן זה נראה שלא לשמו נכתב הגט. וכן כתב  בתשובותיו (ח"א סי' אלף ריג): 'ושינה שמו ושמה, לא שהיה שמו יוסף ואסיק שמיה יוחנן, דהא לא צריכא למיתני, דפשיטא שאין יוסף בעלה מגרשה אלא יוחנן דעלמא, ולא לאשתו ששמה שרה הוא מגרש אלא למרים דעלמא'.

בשו"ת דברי חיים (ח"א, פתיחה לדיני השמות) הוסיף: 'אך בשינו שמם ודאי בטל מן התורה ואין צריך ראיה, כיון דנכתב על אחר ואינו גטו כלל, וכן מבואר בכל הפוסקים. ואפילו בשינוי נקודה כמו תנס תונס או גיווא גווייא וכו" [וכבר הקדימו בזה הבית שמואל סי' קכט ס"ק ה, וס"ק כג] ^[7].

ויעוי"ש שכתב, שסברא זו אמורה אף לדעת הראבי"ה דס"ל שכתיבת השמות כלל אינה מעכבת בגט, ז"ל: 'ולכאורה קשה, לרבינו יואל למה פסול בשינה השם וכו', לשיטת ר"ת ז"ל וסיעתו (הובא בתוס' פ. ד"ה ושם) דבדבר שאין צריך לכתוב יכולין לומר ע"ז לא חתמנו וכו'. אך באמת אי אפשר לומר כלל גבי שינה שמו כיון דא"צ לכתוב כשר דעל זה לא חתמנו, דכיון דשינה שמו לא הוי כלל ספר כריתות של הבעל, דיש לו שם אחר, וגם נכתב בפירוש שלא לשמו וכו".

על דרך זו יש לפרש כוונת דברי המשנה, 'בראשונה היה משנה שמו ושמה כו", דכיון שנהגו העולם לכתוב את השמות בגט, יש להקפיד שיכתבו באופן הראוי. ואף שכתבו אחד משמותיו עדיין יש לחוש ללעז שיצא על כך במקום אחר שיהיו סבורים שלא לשמו נכתב, וכפי שיבואר בסמוך.

בס' בית מאיר (סי' קכט סעי' א) פירש, שכתיבת השמות לדעה זו היא מתקנת המשנה (שם לד:) ואליבא דרבי אלעזר דס"ל 'עדי מסירה כרתי', שיהיו עדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, דכמו כן הצריכו שיהיו שמותיהם מפורשים בגט מטעם זה גופא.

שיטת התוספות

גט שנכתב בשינוי שמות הבעל והאשה, דנו התוספות (גיטין כ. ד"ה הא בעינן), אם פסול הוא מדאורייתא או מדרבנן, וכך כתבו: 'אע"ג דמתני' דפרק הזורק (שם פ.) דשינה שמו ושמה מוקמינן לה דהאי הולד ממזר כרבי מאיר, משמע, דלרבנן לא הוי בשינה שמו אלא פסולא דרבנן. [והוסיפו] ומדנקט שינה ולא נקט לא כתבו כלל, משמע, דבלא כתבו כלל כשר אפי' מדרבנן. הא ליתא, דעל כרחך לא כתבו כלל לר"מ פסול מן התורה, דהא בעינן שיהא מוכיח מתוכו שהוא מגרש את אשתו, ובלא כתבו כלל אין מוכיח. אלא אומר ר"י, דלא מיירי בשינה שמו ממש, דא"כ הוה ליה למינקט לא כתבו כלל דפסול לרבי מאיר, דמתני' ר' מאיר כדאמרינן התם דהוי רבותא טפי, אלא שינה שמו היינו שכתב שם דגליל ביהודה, והשתא קאמר הכא שפיר הא בעינן שמו ושמה וליכא, וכל שכן דבלא כתבו כלל הוא דפסול'.

נמצא, שבתחילת דבריהם סברו התוס' לפרש, דר"מ ורבי אלעזר נחלקו באופן ששינה את שמו לגמרי, רבי מאיר סבר שבאופן זה הגט בטל מהתורה, ולרבי אלעזר אין גט זה פסול אלא מדרבנן בעלמא. ולפי הנחה זו סברו לדקדק, שאם לא כתב את שמות המתגרשים כלל, הגט כשר לדעת רבי אלעזר. אולם, במסקנתם דחו התוס' סברא זו, שכן עיקר טעמו של רבי מאיר הפוסל גט זה הוא משום 'דבעינן שהגט יהיה מוכח מתוכו', ואם כן, אף אם לא כתב את שמות המתגרשים כלל, הגט בטל מדאורייתא, לפי שאינו מוכח מתוכו מי הם המתגרשים, וממילא, אפשר שלדעת רבי אלעזר שחולק הגט פסול מדרבנן.

ומכל מקום למדנו מדבריהם, שהואיל וטעמו של רבי מאיר הפוסל גט זה הוא משום דבעינן שיהיה הגט מוכיח מתוכו, נמצא, שלרב אלעזר החולק על דין זה כתיבת השמות בגט אינה מעכבת מן התורה, וכל חיובה אינו אלא מדרבנן בעלמא. וכן נראה מדברי הרמב"ן שם בביאורו לדברי התוס', וכ"כ בספר גט פשוט (סי' קכח ס"ק י) בפירושו השני, המהרש"א המהר"ם והפני יהושע בפירושו הראשון בשם זקנו הגאון מוהר"י (גיטין שם), ס' מכתב מאליהו (שער ד סי' א), ושו"ת אגודת אזוב (אבהע"ז סי' כ אות ה).

אולם, הבית יוסף (אבהע"ז סי' קכט) מבאר, שלדעת התוס' גט שלא נכתבו בו שמות האיש והאשה בטל מן התורה, שכך כתב: 'ומדברי התוספות גבי ההוא גברא דעאל לבי כנישתא וכו', משמע שאם לא כתב שמו הגט בטל מן התורה, כדברי אור זרוע. וכ"כ המהרש"ל בהגה' חכמת שלמה (גיטין שם): נ"ב, פירוש מדאורייתא ואפילו לרבנן, ולא הוי גט כלל אפילו לפסלה מן הכהונה'. דברי הבית יוסף אלו הובאו בס' כנסת הגדולה (אהע"ז סי' קכט הגב"י ס"ק עא), ובס' גט מקושר (להגר"י נבון סי' קכח עמ' צא).

והדברים צ"ב, שהרי לא כתבו התוס' שהגט פסול מדאורייתא אלא לדעת רבי מאיר דס"ל דבעינן שיהיה הגט מוכח מתוכו. ועמדו על קושיא זו רבים מגדולי האחרונים: ראה ס' שארית יהודה (ר"ש טיטצאק, בפסקי מר שמואל, עמ' נח: ד"ה והביא, והובא בגט פשוט סי' קכח סק"י), בית שמואל (ס"ק כא), מכתב מאליהו (שער רביעי סימן א סוד"ה וא"כ), קצוה"ח סימן (נא סק"ג), ישועות יעקב (אבהע"ז סימן קכט סק"א).

הבית מאיר (סעי' א) נקט אף הוא דלמסקנת דברי התוס' אם לא נכתבו שמות המתגרשים בגט הרי הוא פסול מדאורייתא, לדעתו, לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא לענין אדם שיש לו שני שמות, אחד במקום כתיבת הגט והשני במקום נתינתו. דרבי מאיר פסל את הגט משום שאינו מוכח מתוכו וחכמים מכשירים, וכן כתב הגר"א בביאורו (ס"ק יט) ובס' תורת גיטין (ס"ק טו).

וכן כתב הפני יהושע (גיטין שם ד"ה ועוד י"ל) בביאור דברי התוס': 'דודאי מסברא פשוטה משמע, דלא כתבו כלל שמו ושמה אפילו מדאורייתא פסול דאין זה כריתות כלל, אלא דמעיקרא רצו התוספות להוכיח מלשון המשנה וסוגיא דהזורק דכשר אף מדרבנן, והדר מסקו דאי אפשר לומר כן, דהא לר"מ מיהא פסול מדאורייתא משום דבעי מוכח מתוכו, וע"כ מפרשי סוגיא דהזורק בענין אחר ששינה שמו ושמה דגליל ביהודה הוא דפסול מדרבנן לכו"ע, אבל בלא כתבו כלל לעולם דפסול אף מדאורייתא כסברא החיצונה, כן נראה לי'.

וז"ל הערוך השולחן (סעי' א): 'כותבין שם האיש ושם האשה בגט, וזהו מן התורה. ואם לא כתבו שמו ושמה, הגט בטל מן התורה, אף שמסר לה בפני עידי מסירה. דהא ספר כריתות כתיב – סיפור דברים של כריתות, וכו'. וכן דעת כל רבותינו, וכ"כ רבינו הבית יוסף בסעי' י"א, דאם לא כתב שם האיש והאשה הגט פסול והבנים ממזרים, וכן הסכימו רוב גדולי אחרונים (הגר"א סקי"ט והבית מאיר והתורת גיטין ס"ק טו]. וזהו שאמרו התוס' (כ.) דלר"מ פסול מן התורה, ר"ל דלרבי מאיר בעל כרחך הוא מן התורה, ונשמע מזה גם לרבנן, דבזה לא פליגי כמבואר בהזורק וכו' ולחנם טרחו בזה האחרונים ודו"ק'.

בשו"ת הרמ"ץ (אבה"ע סי' כח) כתב: ד'מאחר שדברי התוס' ניתן לפרשם כדעת הרמב"ן והר"ן דכתיבת השמות בגט מעכבת מן התורה, ומשום שאינו ספר כריתות, אין לנו לומר דפליגי, ובפרט שפשט סוגית הש"ס בההוא דשקיל ס"ת וכו' דקאמר רב יוסף למאי ניחוש ליה וכו' א"ש בפשיטות לפי"ז דלית ביה ממשא כלל מהתורה, דאם נאמר דאינו פסול רק מדרבנן, נצטרך לבא להני שינויא הנאמרים במפרשים או כמש"ל באות ב, ואנן אשנויא ניקם ונסמוך וכיו"ב אמרו בש"ס ובפוסקים'.

כדברים אלו נראה מפשטות דברי הקצוה"ח (סי' נא סק"ג) בביאורו לדברי התוס' בכתובות (קב. ד"ה אליבא) שכתבו [לענין שטר ערבות שלא נכתב בו שם הערב]: 'וא"ת ואמאי לא הוי שעבוד בזה השטר בעדי מסירה, וי"ל דלא חשיב האי שטר לאשתעבודי ביה כיון שאין כתוב שם שם הערב אלא כתיבתו, וכיון שאינו מוכיח מכתבו שהוא מסרו לא מצי לאשתעבד ביה'. וכתב הקצוה"ח שם: 'מזה מוכח, דאפילו למ"ד עדי מסירה כרתי ולא בעי מוכח מתוכו, אפ"ה כל שלא כתב שמו ולא מוכח מכתיבתו שהוא מסרו, לא מהני'. וכן כתב בספרו אבני מילואים (סימן קכט סק"א ד"ה ובתוס'), שחיוב כתיבת השמות בגיטי נשים ושטרי ממון הוא מדאורייתא אף לדעת רבי אלעזר שסבר דעדי מסירה כרתי^[8]. אלא שהוסיף, שמדברי התוס' בגיטין נראה שכתיבת השמות לדעת רבי אלעזר אינה אלא מדרבנן.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (גירושין פ"א ה"ד) כתב: 'גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם'. ומדקדוק לשונו נראה, שאמירה זו לבד היא גופו של גט מדאורייתא, ואילו שאר הנוסח הכתוב בגט ובכללו כתיבת שמות המתגרשים, אינו אלא מדרבנן. וכן למד בדבריו בלחם משנה שם, ז"ל: 'על כרחך צריך לומר דצריך נמי שם האיש והאשה והזמן, מדכתבו רבינו בסמוך גבי מחובר דצריך שיכתוב בתלוש שם האיש והאשה והזמן עם הרי את מותרת לכל אדם, ומה שלא הזכיר כאן אלא הרי את מותרת, הוא מפני דכאן לא נחית לומר אלא גט הכשר מן התורה וכו', ומדאורייתא בהרי את מותרת סגי, ושם האיש והאשה והזמן הוי מדרבנן'^[9].

ראיה נוספת הביא בס' גט פשוט (סי' קכח ס"ק י), דלדעת הרמב"ם כתיבת השמות אינה אלא מדרבנן, שכן בסוגית הגמ' (גיטין פ ע"א) אמרו "שינה שמו ושמה תצא", וכבר הקשו התוס' (שם כ ע"א), דעדיפא מינה הו"ל למימר, שאף אם לא כתב את השמות כלל הגט פסול, ומדוע הוצרכו להא דשינה שמו ושמה, ומשום כך דחקו לפרש דלא מיירי בשינוי גמור, אלא במי שיש לו שני שמות אחד ביהודה והשני בגליל, עיי"ש באורך, ועוד יובאו הדברים לפנינו. אולם, הרמב"ם (שם פ"ג הי"ד) הביא דברי הגמ' כפשטם, ומשמע דס"ל שכתיבת השמות אינה אלא מדרבנן, ולכך הוצרכו להא דשינה שמו ושמה לומר שבאופן זה הגט פסול מדאורייתא.

ויעוי"ש שדחה ראיה זו, דכוונת דברי הרמב"ם להשמיענו שאם שינה שמו ושמה אף אם הוסיף וכתב 'וכל שום' הגט בטל מדאורייתא, וראה שו"ת פרדס רמונים (סי' ה) שדחה תירוצו, ועוד נרחיב בדבריו אלו להלן. (וע"ע מש"כ בזה שם סי' קכט ס"ק א).

כדברים אלו דקדק בשו"ת אגודת אזוב (אבהע"ז סי' כ אות יג) מדברי הרמב"ם להלן שם (פ"ג הי"ד), ז"ל: 'שינה שמו או שמה ושם עירו או שם עירה, אף על פי שכתב כל שם שיש לו וכל שם שיש לה אינו גט'. והיינו, שמכך שפירש מימרא זו כדעת התוס' לענין שינוי השם ולא לענין עצם החיוב לכתוב את השמות בגט, משמע שאינו פסול מדאורייתא אלא באופן זה.

אולם, בספר מכתב מאליהו (שער ד סי' א) נקט בפשיטות דחיוב כתיבת השמות לדעת הרמב"ם הוא מדאורייתא, ובישוב קושית הלחם משנה כתב: 'והיינו דמסיים ושאר הדברים כגון הזמן וכו', דדוקא הזמן וכיוצא הוא דהוי מדברי סופרים, אבל שמו ושמה לאו מדברי סופרים אלא מדאורייתא. דהא לקמן בהך פירקא לענין תורף, זכר שם האיש ואח"כ הזמן, ואם איתא שגם שמו ושמה מדברי סופרים, היה לו לומר בכאן כגון שמו ושמה שהוא יותר עיקר בגט, אלא ודאי דניכרין דברי אמת דשמו ושמה הוי מדאורייתא.

וכ"כ בערוך השלחן (שם), דהרמב"ם השמיט דין משום שסמך על מה שכתב במקום אחר: 'ונכלל זה בלשון הרמב"ם ריש הלכות גירושין בעשרה דברים שהן עיקר הגט, במה שכתב ולא יגרש אלא בכתב, כלומר שיכתוב שמותיהם בכתב, ולא הוצרך לבאר זה מפני גודל פשיטתו'.

בספר אהלי שם (כלל א ד"ה ועוד נראה) כתב אף הוא לקיים את דברי המכתב מאליהו, ז"ל: 'דהא בש"ס איתא והא בעינן שמו ושמה וליכא, וא"כ אמאי לא כתב הרמב"ם דין זה דצריכין לכתוב שמו ושמה, והרי אין דרכו להשמיט דין שנזכר בש"ס. וממה נפשך, אם דעתו דצריך מדאורייתא, הוי ליה למימר דאם לא כתבו הגט בטל, ואם דעתו שהוא רק מדרבנן, הו"ל לכתוב דאם לא כתבו הגט פסול וכדרכו. ולכן נראה כמ"ש בעל מכתב מאליהו, שהרמב"ם כללו במה שכתב יהיה ענין הכתב שגירשה והסירה מקנינו [ועיי"ש שהוסיף עוד, דנמצא לפי זה, שלדעת הרמב"ם נלמד דין זה מן הכתוב 'וכתב לה' – שכן כתיבת השמות היא חלק מתורף הגט שצריך לכותבו לה, ואילו הרמב"ן והר"ן למדוהו מדכתיב 'ספר כריתות' – ספירת דברים].

כדברי המכתב מאליהו אלו הסכים בספר דברי אמת (בכר, קונטרס יא בענין גיטין סי' ז), ויעוי"ש שכ"כ מהר"א ירושלמי כמובא בשו"ת תומת ישרים (סי' רט),  'ואילו היה רואה דברי המכתב מאליהו היה שמח', וכן נקטו בדברי הרמב"ם בשו"ת בנין עולם (חבר, אבהע"ז סי' כז), ס' אור שמח (גירושין פ"א ה"א), ושו"ת עין יצחק (ח"ב אבהע"ז סי' כט).

דעת הסוברים שאין חיוב לכתוב את השמות בגט

המרדכי (גיטין סי' שנד) כתב בשם הראבי"ה: 'כתב רבינו יואל הלוי, אי לאו דמסתפינא מחבריה, הוה אמינא אפילו לא הזכיר שם האיש והאשה בגט שהוא כשר, רק שיהא כתוב כהלכתו, ואליבא דרבי אלעזר דאית ליה עידי מסירה כרתי (גיטין ט:), וקיימא לן כוותיה (שם פו:), וכיון דקיימי עדים קמן ואמרי דנמסר לזו שהגט בידה מיד בעלה, מה לנו להזכיר שמותן'.

ויעויי"ש שהביא שתי ראיות לדבריו:

א. 'דאמרינן ריש פרק כל הגט (כד:), כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה, ואמרינן בגמרא קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי לגרש ביה, ומוקמינן לה כר' אלעזר והוא דיש עידי מסירה שנמסר לגדולה, אף על פי ששמותיהן שווים, אין לחוש שמא מיד הקטנה נפל הגט ומצאתו גדולה. והא הכא מה שהוזכר שם הגדולה בגט אינו מועיל בלא עדים, והוי כמאן דלא כתב ביה שם אחת מהן, ואפ"ה כיון דידעי דלגדולה נמסר הוי כשר, ה"נ לא שנא'.

ב. 'ותו דאמרינן בפרק בתרא (שם פז:) כתב חניכתו וחניכתה כשר. ומפרשי רבוותא אף על פי שלא הוזכר שמותן כי אם ראש המשפחה של שניהם. ובעל כורחין אית לן לאוקמי בעידי מסירה, דאי לא תימא הכי מה אנו יודעין איזו מן המשפחה גירש הואיל שלא הזכיר שמותן'.

ומבואר מדבריו, שכלל אין חיוב לכתוב את שמות המתגרשים בגט, ועצה טובה בעלמא היא לכתוב את שמותיהם מפני תיקון העולם, כדי שלא יצא לעז על הגט לומר שלא לשמם נכתב^[10].

כדבריו כתב בתוס' רי"ד (שם פה:), דעיקר הגט הוא 'הרי את מותרת לכל אדם', ומה שכותבים 'איך פלוני פטר ותריך ית פלונית אינתתיה דהות אינתתי מן קדמת דנא וכו" – 'רווחא דלישנא הוא'.

על ביאור שיטה זו, כתב המהר"ם שיק בחידושיו (שם כ.) וז"ל: 'דהא אמרינן בב"ב (קעג:) דלשון ממך מהאי דנפק מתותי ידיה משמע, וא"כ הכא נמי, כיון שכותב הרי את מותרת עם דין יהוי ליכי מינאי, משמע מהאי דנפק תותי ידיה. ממילא משמע גם לשון מנאי מיניה דבעל, כיון דידעינן הבעל מי הוא איכא למימר דכשר. זה דעת רבינו יואל'. כלומר, כאשר הגט ניתן מיד הבעל ליד האשה וכתוב 'ודין דיהוי ליכי מינאי', נחשב הדבר כאילו נכתבו שמותיהם בפירוש, שהרי ראו כולם שנתן לה גט זה.

להלכה, כתב בביאור הגר"א (ס"ק יט) שכל ראיותיו של הראבי"ה 'אין בהן ממש'^[11], וכן כתב בס' מכתב מאליהו (אלפנדרי, שער ד סו"ס א), שהראבי"ה יחיד בדעה זו ולא מצינו למי מן הפוסקים שהסכים עמו.

כמו כן יש לידע, שאף לדעת הראבי"ה לכתחילה צריך לכתוב את השמות בגט, וכמ"ש שם: 'ומיהו לכתחילה צריך לכתוב שמותיהן, כדאמרינן בפרק כל הגט (כו.) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה ומקום הזמן וכו', ומוקמי' לה בגמרא כר' אלעזר. דהתם לכתחילה הוא, דבדיעבד כשר בלא זמן כדאמרינן (יז:) גזייה לזמן וכו".

ויתרה מזאת, מדברי הראבי"ה עצמו בתשובותיו (מהדו' מכון ירושלים סי' תתקלט) נראה שחזר בו מדבריו אלו, שכן סיים וכתב: 'ומיהו בפ"ב דגיטין (יט ע"ב) גרסינן ההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ס"ת והב לדביתהו ואמר לה הרי זה גיטך. ואסקינן, וכי תימא ליחוש דילמא אקדים והב ליה זוזא לספרא מעיקרא הא בעינן שינה שמו ושמה וכו', אלמא דצריך לכתוב שמם, והאי מעשה בדיעבד הוא ומשמע דפסול. ומשמע שחזר בו מסברתו זו, ונקט לדינא שגט שלא נכתבו בו שמות הבעל והאשה אינו כשר אפילו בדיעבד^[12]. ודבריו אלו הביאם האו"ז (ח"א סי' תשטו).

וראה ס' גט פשוט (סי' קכח ס"ק י) דנקט בפשיטות שאף דברי הראבי"ה הנ"ל שהביא המרדכי, אין כוונתם שכלל אין חיוב לכתוב את השמות בגט, אלא שאם נכתב הגט ונמסר לה באופן זה ונשאת על ידו הרי זו לא תצא. ומשום דס"ל דכתיבת השמות אינה אלא מדרבנן ואינה מעכבת בכשרות הגט. ולפי דבריו יתיישבו דברי הראבי"ה אלו עם אלו. לדעתו, מה שכתב הראבי"ה דלכתחילה יש לכתוב השמות בגט, אין כוונתו דמצוה מן המובחר בעלמא היא, אלא שאם נשאת על ידי גט זה לא תצא. וראה ס' פרדס רימונים (סי' ה) שדחה דברי הג פשוט אלו מכל וכל, והאריך לדקדק מלשון הראבי"ה הנ"ל שגט שלא נכתבו שמות האיש והאשה כשר לגרש בו, ואינו פסול אפילו מדרבנן.

ב

בדיעבד שלא נכתבו שמותיהם בגט

בדיעבד שלא נכתבו שמות האיש והאשה בגט, דנו ראשונים ואחרונים אם יש תוקף למעשה הגירושין:

והנה, לדעת הסוברים שכתיבת השמות חיובה מדאורייתא, ודאי נחשבת הדבר כחלק מתורף הגט, ובלא הזכרת שמותם הגט פסול. וכן נראה מדברי האור זרוע (ח"א סי' תשטו), שכתב: 'דגט אשה שלא הוזכר בו שמה, פסול והבנים ממזרים דאורייתא'. וכ"כ בהג' אשרי (גיטין פ"ב סי' יז), שלטי הגיבורים (גיטין מב. מדפי הרי"ף), וים של שלמה (גיטין פ"ב סי' כ), וכן נראה מדברי הרמב"ן הרשב"א והר"ן (גיטין שם), כמובא בס' אהלי שם (כלל א אות א). בשו"ת תורת חסד (אבהע"ז סי' כא) כתב, דבאופן זה 'אפילו ריח הגט אין כאן', ואם מת קודם שגירשה בגט אחר, הרי היא מותרת להנשא לכהן.

אולם, בדעת הסוברים שחיוב כתיבת השמות אינו אלא מדרבנן, נחלקו בכך ראשונים:

הרמב"ן (שם) כתב: 'אם לא כתב, אין חוששין לריח הגט כלל, דכל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש ושויוה רבנן לגיטא חספא בעלמא'. וכ"כ התוס' (שם ד"ה הא בעינא): 'ומדנקט שינה ולא נקט לא כתבו כלל, משמע דבלא כתבו כלל כשר אפילו מדרבנן. והא ליתא, דעל כרחך לא כתבו כלל לר"מ פסול אף מן התורה, דהא בעינן שיהא מוכיח מתוכו שהוא מגרש את אשתו ובלא כתבו כלל אין מוכיח. אלא אומר ר"י דלא מיירי בשינה שמו ממש, דא"כ הוה ליה למינקט לא כתבו כלל דפסול לרבי מאיר, דמתני' רבי מאיר כדאמרי' התם דהוי רבותא טפי, אלא שינה שמו היינו שכתב שם דגליל ביהודה. והשתא קאמר הכא שפיר הא בעינן שמו ושמה וליכא [וכ"ש] דבלא כתבו כלל הוא דפסול'. הרי שמתחילה סברו התוס' שלדידן דנקטינן כרבי אלעזר דעדי מסירה כרתי, כתיבת השמות אינה מעכבת בכשרות הגט, ודחו, דמכל מקום מדרבנן כו"ע מודו שהוא פסול [וע"ע מש"כ בזה בשו"ת אגודת אזוב אבהע"ז סי' כ אות ט].

אולם, מדברי המאירי (שם) נראה שחולק, שכתב: 'שבשינה שמו ושמה וכו' הוא שאמרו למטה שפסול לגמרי, אבל אם לא כתבם כלל אינו פסול בכך'.

בדעת הראבי"ה שלא החמיר לכתוב את השמות אלא משום מנהגא בעלמא ולכתחילה, נחלקו אחרונים:

א. בס' שארית יהודה (ר"ש טיטצאק, בפסקי מר שמואל, עמ' נח: ד"ה והביא ראיה) כתב בביאור שיטת הראבי"ה: 'והאי לכתחילה, צריך לומר דאפילו אם נתגרשה בגט כזה לא תנשא, ומה שכתב כשר, היינו לענין שאם נשאת לא תצא'. וחידוש גדול למדנו מדבריו, שאף על פי שכתיבת השמות לדעה זו אינה אלא מנהג, גט שנכתב באופן זה אין מגרשים בו, אלא שאם ניתן ונשאת על ידו – לא תצא. לפי דבריו אלו, פירש השארית יהודה את דברי הגמרא (גיטין שם, לענין המגרש בספר תורה) 'למאי ניחוש לה', דכיון שבלאו הכי אינה יכולה להנשא על ידי גט זה אין כל משמעות למסירתו לידה.

[מיהו, בס' גט פשוט (סי' קכח סק"י סד"ה ומ"ש תוס') דחה דבריו, משום שלדעתו לשון הגמרא 'למאי ניחוש לה', משמעו שהגט פסול לגמרי ודינה כאשת איש לכל דבר, ויעוי"ש שהניח בצ"ע דברי הגמ' אלו היאך יתישבו לדעת הראבי"ה. ומשום כך פירש (שם ד"ה ויראה), שהואיל ואם לא נכתבו השמות בגט אין היא יכולה להנשא בו לכתחילה, אם כן, דבר רחוק הוא שימצא הבעל סופר שיכתוב את הגט באופן זה ויבטל דינא דרבנן לכתוב את כל השמות בגט, וממילא אין משמעות לדין זה].

ראיה לחידושו זה של השארית יהודה [שאם גירשה בגט שאין בו שמות אסורה להנשא לכתחילה אף לדעת הראבי"ה], הביא בס' פרדס רימונים (סימן ה אות ג' ד"ה והנה לכאורה) מלשונו של הראבי"ה שם בסוף דבריו, שכתב: 'דהתם לכתחילה הוא, דבדיעבד כשר בלא זמן כדאמרינן (יז:) גזייה לזמן וכו". ומשמע, שסבר לדמות בין גט שנכתב בלא זמן לגט שנכתב בלא הזכרת שמותיהם. וכשם שגט שאין בו זמן אין היא יכולה להנשא על ידו לכתחילה, וכפי שנאמר במשנה (שם פו.): 'שלשה גיטין פסולין, ואם נשאת – הוולד כשר וכו', יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, הרי אלו שלשה גיטין פסולין, ואם נשאת – הולד כשר', כך הוא גם לענין גט שאין בו שמות.

ב. להלכה דחה הפרדס רימונים שם את סברת השארית יהודה, שכן מפשטות לשון הראבי"ה נראה שהגט כשר לגמרי, ואף שלכתחילה יש להזכיר את השמות בגט, מכל מקום, אם כבר נכתב ניתן למוסרו לה אף בלא שמותיהם, וכל שכן שלאחר שנמסר לידה היא מותרת להנשא על ידו. וכן נראה שלמד בחידושי מהר"ם שיק (גיטין שם, ד"ה גמרא הא בעינן).

הבית מאיר (סי' קכט סק"א ד"ה והגט פשוט) נקט אף הוא בדעת הראבי"ה שאשה שהתגרשה בגט שאין בו שמות מותרת להנשא לאחר לכתחילה, אף שלא קיימו מנהג זו שנתיסד מתקנת רבן גמליאל לכתוב את השמות בגט.

כמו כן נראה מלשון התוס' רי"ד הנ"ל, שכתב: 'ונ"ל דהא דכתבינן בגט וכו פטרית ושבקית יתיכי דיתהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצביין אינו מגופו של גט, אלא רווחא דלישנא הוא וכו', אבל לעולם כל מה שכותבין וכדו פטרית וכו', הכל יתר ורווחא דלישנא הוא, ודי לנו בהרי את מותרת לכל אדם בלבד'. ומשמע, שכתיבת השמות אינה אלא לרווחא דמלתא, ואם נמסר לידה הרי היא מותרת להנשא לאחר על ידו.

הכרעת הפוסקים

להלכה, כתב השולחן ערוך (סי' קכט סעי' יא): 'אם לא כתב שם האיש והאשה בגט – פסול, והבנים ממזרים'. ע"כ ובבית שמואל (שם ס"ק כא) שם מבאר, שאין כוונת דברי השו"ע לומר שהגט פסול מדאורייתא, אלא מדרבנן בעלמא, ומ"ש שהבנים הנולדים לה מאיש אחר נחשבים ממזרים, אינו אלא מדרבנן. וכן כתב הלבוש (שם ס"א): 'אף על גב שהוא מדרבנן, שהרי מן התורה אין צריך לכתוב השמות, אף על פי כן אלמוה רבנן לתקנה זו שהוא עיקר בירור הגט, שיהא הולד ממזר מדבריהם אם לא כתבו או שינה שמם' [וראה הרחבה על סברא זו בפתחי תשובה ס"ק כז].

אולם, מדברי הגר"א בביאורו (שם ס"ק יט) נראה שלמד, שלדעת השו"ע גט זה שלא נכתבו בו שמות האיש והאשה פסול מדאורייתא, שכן כתב: 'אפילו חששא ליכא, ודלא כהמרדכי בשם ראבי"ה'. וכ"כ התורת גיטין (ס"ק טו), ובספר אהלי שם (כלל א ס"ק א, בסופו), וכן נראה מדברי הבית מאיר (סי' קכט ס"ק א).

כדבריהם אלו מדוקדק לכאורה בלשון הבית יוסף, שכתב: 'זה פשוט בגיטין בכמה דוכתי (כו. לד:) דשמו ושמה הוו מתורף הגט'. ומשמע דר"ל, דכיון דהם תורף הגט, אם לא כתב בגט שמו ושמה, הגט בטל מן התורה [וראה ס' גט פשוט סי' קכט ס"ק א שעמד על דקדוק זה].

הערוך השלחן (שם סעי' א) נקט אף הוא דלדעת השו"ע גט שלא נכתבו שמות האיש והאשה פסול מדאורייתא, שכך כתב: 'ואם לא כתבו שמו ושמה הגט בטל מן התורה אף שמסר לה בפני עידי מסירה, דהא ספר כריתות כתיב – סיפור דברים של כריתות – ואי אפשר לספירת דברים של כריתות אא"כ כתוב בו שמו ושמה (רמב"ן ור"ן גיטין כ.), וכן הסכימו רוב גדולי האחרונים'. וכן נראה מדברי הנודע ביהודה (מהדו"ת אבהע"ז סי' קיג), והובאו דבריו בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' קכה). וכן כתב בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"א סי' נג, וח"ד סי' סד), וע"ע שו"ת הרמ"ץ (אבה"ע סי' כח). וראה ס' גט מקושר למהרי"ט אלגאזי (סימן טו) שכן דעת רוב הפוסקים.

בס' גט פשוט (סי' קכט ס"א, וסי' קכח סוס"ק י) הניח דין זה בספק, ונקט, דכל שלא כתב בגט שמו ושמה, הרי זו ספק מגורשת, וכ"כ גם במכתב מאליהו (אלפנדרי, שער ד סו"ס א) 'והדבר בספק כנזכר'. וכ"ה בשו"ת דברי חיים (גיטין, שער שינוי השמות אות א), ושו"ת בנין עולם (אבהע"ז סי' כז).

ג

החילוק בין שם הבעל לשם האשה

בס' תורת גיטין (סי' קכט ס"ק טו) כתב לחדש, שאף לדעת הסוברים שכתיבת השמות מעכבת בכשרות הגט, יש לחלק לענין זה בין שם הבעל לשם האשה. שאם חיסר את שמו – הגט פסול מדאורייתא, ומשום שלא ניכר מתוך הגט לשם מי נכתב ולא הוי ספירת דברים, אולם כתיבת שם האשה אינה אלא מדרבנן בעלמא, ואינה מעכבת בכשרות הגט.

ראיה לדבריו הביא מהא דקיי"ל לענין שטרי ממון, שאף שצריך שיהיה השטר מוכח מתוכו לשם מי נכתב, מכל מקום אין לפוסלו אלא באופן שחיסר את שם הלווה, אבל אם חיסר את שם המלוה השטר כשר וניתן לגבייה, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' מט סעי' ז) לענין שני יוסף בן שמעון, דכיון שהשטר יוצא מתחת יד המלוה אין חסרון בכך שאינו מוכח מתוכו.

מיהו, במסקנת דבריו כתב לדחות סברא זו, דשאני הכא שכתיבת שמותיהם בגט הוא מדאורייתא, ומשום דבעינן 'ספירת דברים' ואינו רק לראיה בעלמא כמו בשטרי ממון. וכשם שאין די בכך שיתן סימנים מובהקים בגט, וכגון שיכתוב  איש שיש בו סימן פלוני מגרש את אשתו שיש בה סימן פלוני ומשום דבעינן ספירת דברים, כך אין די בכתיבת שם האיש לבד.

בס' אהלי שם (כלל א אות ב) דן אף הוא בחילוק הנ"ל, וכתב, שמדברי הרמב"ן והר"ן מוכח שאין כל חילוק בין שם האיש לשם האשה לענין זה, שהרי דייקו וכתבו דבעינן שיכתוב 'שמו ושמה', ומשמע דבחדא מחתא מחתינהו לשם האיש ושם האשה. וכן כתבו: 'ושם עירו ושם עירה לאו דוקא, דדיעבד אע"פ שאין כתוב שם מקום מגורשת'. ומוכח שיש חילוק לענין זה בין שם האשה שכתיבתו מעכבת בכשרות הגט, לכתיבת שם המקום שאינה אלא לכתחילה בעלמא. וכן מוכח מדברי האור זרוע (ח"א סי' תשטו), יעוי"ש שכל עיקר דבריו אינם אלא להורות שכתיבת שם האשה אף היא מדאורייתאוק זה, , ולא רק שם האיש לחוד. ע"ש.

אכן, האור שמח (גירושין פ"א מגירושין ה"א) עמד אף הוא על חילוק זה, והביא שכ"כ בס' צידה לדרך (כלל ג פרק ה), ומצא לה מקור בירושלמי (פ"ב ה"ג): 'אמר רב זעירא תנא בונא בר שילא, אפילו כותב אני פלוני מגרש אשתי, כשר'. ומשמע, דאף שכתיבת שם הבעל מעכבת, כתיבת שם האשה אינה נצרכת, ודי במש"כ 'את אשתי' [אמנם, בפני משה שם הוסיף: 'אשתי – פלונית'. אולם, המגיד משנה גירושין פ"ד הי"ז הביא את דברי הירושלמי כגירסא דידן].

כדברים אלו כתב בשו"ת דברי חיים (ח"א סי' סו), ויעוי"ש שכן מוכח מדברי הגמרא בב"ב (קעב:) לענין שטר חוב, דאמרינן התם: 'ממך – מגברא דנפיק מתותי ידיה משמע'. וכמו כן כאן, כיון שהגט יוצא מתחת ידה ניכר שנכתב לשמה.

וכן כתב בשו"ת כתב סופר (אבהע"ז סי' עו): 'וכשאני לעצמי היה נראה לי, דבשמות איש ואשה עצמו יש לחלק בחילוקא רבה בין שם האיש דהוא מדאורייתא ובין שם האשה שאינו אלא מדרבנן וכו', ולולי שאיני כדאי להכניס ראשי בין ההרים גדולים אפי' של אחרונים כל שכן וקל וחומר בין הראשונים, היה נ"ל להכריע בין שמו לשמה. דבהעדר שם האיש בגט לא נראה ונקרא מתוך הגט מי הוא המגרש אשה זו שיש גט זה בידה, אבל כששמו כתוב בגט ומוסרו לידה, כיון שהגט מסור בידה, כל הרואהו בידה וקורא בו יודע כי מבעלה קבלתו לגרושין וכו', ויש בו די באר כששמו כתיב בו אני פלוני מגרש אשתי, מי היא אשתו – זו שהגט בידה היא היא אשתו – ולה מדבר ואומר ספירת דברים אנת אנתתי תהיה מגורשת ממני פלוני, וסגי לר"א דלא בעינן מוכח מתוכו. ושמו לספירת דברים הוא דאתי, וסגי בשמו לבד. כן היה נ"ל לולי דדעת ראשונים לא כן הוא, ולא לחלק יצאו בין שמו לשמה'.

ומכל מקום, לדינא הסכימו האחרונים שאין לזוז מרהיטת דברי הראשונים שלא חילקו לענין זה בין שם האיש לשם האשה, ושניהם מעכבים בכשרות הגט.

ד

אופן כתיבת השמות קודם תקנת רבן גמליאל

דעת הסוברים שהיו כותבים שם מקום הכתיבה

על מנהגו של עולם בכתיבת הגט קודם שנתקנה תקנה זו, כתב רש"י (שם ד"ה בראשונה): 'כשהיו לו שני שמות, אחד כאן ואחד במדינת הים, היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט, ולא היה מקפיד לכתוב שניהם'. כלומר, קודם תקנת רבן גמליאל היו נוהגים לכתוב רק את השמות המקובלים והידועים באותו מקום, אף שיש לאותו אדם המגרש שמות נוספים במקומות אחרים, ואפשר שבני אותם מקומות אינם מכירים שם זה שהוא ידוע בו במקום הכתיבה.

בדרך זו מבאר הרמב"ן בחידושיו (גיטין שם) את לשון המשנה 'בראשונה היה משנה שמו ושמה': 'פירוש, היה אדם הולך ממדינה למדינה והיו קורין אותו שם בשם, וכן באשתו פעמים שהולכת עמו ומשנין שמה במדינת הים, וכשכותב שם גט לשלוח לאשתו כותב שמו שבאותה העיר, שהרי העדים צריכין שיהו מכירים שם האיש בגט וה"ה לשם האשה, לפיכך היה כותב שמו המוחזק בעיר כדאמרינן התם כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו, והיה כותב נמי שם העיר שהגט נכתב'. ומבואר, שלא היו חוששים לכך שבמקומם הראשון היו בני הזוג אלו נקראים בשמות אחרים אף שהוא מקום הנתינה, ומנהגם היה לכתוב את השם בו הם ידועים במקום הכתיבה. וכן כתבו הר"ן (שם נ: מדפי הרי"ף) והנימוק"י בחידושיו (שם, מהדו' מכון הר"י פישל).

דעת הסוברים שהיו כותבים שם מקום הנתינה

אולם, בס' פני יהושע (ע"ד התוס' שם ד"ה והוא) נקט, דלפי מש"כ התוס' שמקום הנתינה עיקר, נראה שכך היו נוהגים גם קודם יסוד תקנת רבן גמליאל: 'ולפי"ז צריך לומר דהא דתיקן רבן גמליאל שיהו כותבין איש פלוני היינו שם מקום הנתינה, אף על גב דמעיקרא היו כותבין שם הכתיבה לחוד, וזה דוחק דהעיקר חסר מן התקנה. ועוד, דמהיכא תיתי היו טועין מעיקרא בתרתי, שהיו כותבין שם אחד לחוד, ועוד אחרת לחשוב מקום הכתיבה טפי ממקום הנתינה היפך מתקנת רבן גמליאל. ולכאורה אפשר לומר, דהנך דסברי כשיטת התוס' כאן דמקום הנתינה עיקר, סברי נמי דמעיקרא קודם התקנה היו כותבין שם הנתינה לחוד, דלא כפירוש רש"י ז"ל'.

וכן כתב הראב"ד בהשגותיו לרי"ף (יז. מדפי הרי"ף): 'עוד אני אומר, שבתחילה לא היה כותב שם העיר שיצא משם כי אם שם העיר שהוא דר שם בשעת גרושין, והוא היה שינוי לשם עירו. כי כשהיה חוזר לעירו לא היו מוצאים בגט שם אותה העיר ולא השם שהיו קוראין אותו שם והיה מקלקל אותה, והתקין ר"ג שיהא כותב ב' שמות, שם העיר שנכתב שם ושם עירו שיצא משם, ושניהם מעכבים בו'. ומבואר שקודם תקנת רבן גמליאל היו כותבים שם של מקום הנתינה.

דעת הסוברים שהיו כותבים אפילו שם טפל

בס' מכתב מאליהו (שער ד סי' ב) נקט, שקודם תקנת רבן גמליאל כלל לא היו מקפידים לכתוב שם מסויים בגט, שכך כתב בביאור דעת הרמב"ם (גירושין פ"ג הל' יד) שסובר שאם כתבו בגט 'שם טפל וכל שום' הגט פסול: 'והנראה שהוא ז"ל מפרש, דהא דתנן בראשונה היה משנה וכו', אין הכונה שהיה משנה שמו בגט, דאם כן איך היו מגרשין נשותיהם בגט כזה עד שלא בא רבן גמליאל. אלא הכי קאמר, בראשונה היה הוא משנה שמו, שאם היה שמו אברהם היה משנה שמו ליצחק לסיבת מה, והיו קוראין אותו אנשי עירו פעם בשמו הראשון ופעם בשמו השני, וכן היא בשמה. וכשהיה בא לגרש את אשתו היה כותב בגט אחד משמותיהם איזה שיהיה והיה הגט כשר, הגם שיהיה אותו השם טפל כהא דתנן כתב חניכתו כו' כשר, ואין ספק שהחניכא טפלה לשם ואפילו הכי כשר. אלא שאעפ"כ מפני שלא יוציאו לעז על בנות ישראל תיקן רבן גמליאל שיהיו מזכירין כל שמותיהם בגט, והיותר מורגל יכתבנו בפירוש והשאר בכלל וכל שום וחניכא. וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד בכל איזה משמותיו שכתב לבד סגי, כיון שהוא ניכר באותו שם כמו חניכתו הידועה'.

נמצא, שבשונה משאר הראשונים שפירשו שמנהגם היה לכתוב את שם העיקר שבמקום הכתיבה, פירש המכתב מאליהו שלעיתים אף היו כותבים את השם הטפל שהבעל והאשה אינם ידועים בו ברבים.

כמו כן כתב בשו"ת בנין עולם (אבהע"ז סי' ב, ד"ה אמנם בנ"ד): 'והנה דעת רוב הפוסקים היא דשם מקום הנתינה עיקר ושם מקום הכתיבה כוללו בוכל שום, ואם כן מוכח דהוי רק דרבנן משום חשש לעז, שהרי קודם תקנת רבן גמליאל לא היו כותבים וכל שום, ואעפ"כ היה כשר אף שלא נכתב רק שם מקום הכתיבה לבד'. וכוונתו בזה שם להוכיח שאם כתב שם טפל לבד הגט כשר מדאורייתא.

ומבואר מדבריו, שגם קודם תקנת רבן גמליאל היה שם מקום הנתינה עיקר, ומה שהקלו לכתוב את שם מקום הכתיבה, הוא משום שגם במקום הנתינה היה נחשב לכל הפחות כשם טפל.

ויעוי"ש עוד (סו"ס א) שהוסיף לבאר דין זה, על פי סברת הרמב"ן והרשב"א המובאים לעיל, שסברו שכתיבת השמות בגט חיובה מדאורייתא משום 'ספירת דברים', דלדין זה ודאי מקום הנתינה הוא הקובע, 'דבאמת עיקר השם צריך לכתוב כפי מה שהוא במקום שהאשה מתגרשת, שהרי הוא נותן לה ספר כריתות ואין זה כריתות כיון שניתן לה גט שאין שמו כתוב שם כפי מה שנקרא שם'.

וכן נראה בשו"ת דברי חיים (שער שינוי השמות אות יב), דיעוי"ש שדן לענין דינו של המהרי"ק (סי' פו) שהכשיר גט שכתבו בו שם שהשתקע ואין משתמשים בו כלל, כאשר בני המקום יודעים בו ומכירים אותו, וכתב: 'ובמעט העיון י"ל, דכיון דעיקר השם בגט הוא מן התורה כמו שכתבו הר"ן והרשב"א ז"ל משום דעיקר ספירת דברים שכותב אני ששמי כך מגרש אותך ששמך כך, א"כ אם נודע שנקרא כך ומה שמו מלידה, או שנשתנה מחמת חולי רק שאין קורין אותו בו אבל יודעין שיש לו שם כזה, א"כ שפיר הוי ספירת דברים וכשר מן התורה [אף שהשתקע שם זה ואין משתמשים בו כלל]. וכן נראה ממה שקודם תקנת רבן גמליאל היה כותב רק השם שבמקום הכתיבה, ובמקום הנתינה לא נקרא בו ולא נודע ממנו, והיה כשר מן התורה. ואפילו אם האשה לא היתה יודעת גם כן היו מגרשין בו לכתחילה. כמש"כ הר"ן ז"ל שקודם התקנה היה כותב שם מקום הכתיבה, והיו גובין עדות שכן נקרא במקום הכתיבה והיה כשר. א"כ הכא נמי אם נודע בעדים שכן היה שמו, כשר ושפיר הוי ספירת דברים, מה לי שלא נודע במקום הזה בשם זה ולא נקרא בו כלל, ומה לי שאין נקרא כן עכשיו אבל יודעין שזה שמו, בוודאי הוי ספירת דברים'.

ולכאורה צ"ע, היאך סבר הדברי חיים לדמות שם שהשתקע לשם של מקום הכתיבה המועיל מדאורייתא ל'ספירת הדברים', הרי שם של מקום הכתיבה נחשב שם גמור באותו המקום ואילו שם שהשתקע בטל לגמרי.

ועל כרחך צ"ל, שמהותו של השם וחשיבותו נקבעת תמיד לפי מקום הנתינה לבד, ומה שהיו נוהגים לכתוב בגט את שם מקום הכתיבה אף שבני מקום הנתינה אינם משתמשים בו, משום שהם מכירים אותו ויודעים מקיומו. וכמו כן י"ל לענין שם שהשתקע, שהואיל וכך הוא שמו מן הלידה, די בכך ל'ספירת דברים' אף שאין משתמשים בו עתה^[13].

דעת הסוברים שאף קודם תקנת רבן גמליאל היו כותבים כל השמות

בשו"ת שאילת דוד (אבהע"ז סי' כ אות ב) עמד על השמטת הרמב"ם והרי"ף, שלא חילקו כלל בין אדם שיש לו שני שמות במקום אחד לאדם שיש לו שני שמות במקום הכתיבה ונתינה, וכתב: 'שיטת הרי"ף והרמב"ם לדעתי הוא כך, דאם יש לו שתי שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה, אי אפשר לו לגרש מן הדין אלא א"כ יזכור כל השמות שיש לו. ר"ל שיכתוב שם אחד או דמקום הכתיבה ולכתוב דמתקרי שם השני של מקום הנתינה, או בהיפוך לכתוב מקום הנתינה ודמתקרי על שם השני של מקום הכתיבה, ואם לא כתב אלא שם של מקום אחד הגט בטל. דכיון דצריך לכתוב שמות הבעלי דין ובלא שמות אין זה תורת ספר, וכיון שאין השם ידוע במקום הכתיבה או במקום הנתינה אין עליו תורת ספר במקום כתיבתו או במקום נתינתו, ואין עליו תורת גט כלל, וכו', ועל זה לא תקן רבן גמליאל וכו', ולזאת עמד ר"ג ותיקן, שמי שיש לו שתי שמות, ר"ל במקום אחד, צריך לכתוב שמו המבורר וידוע לכל ולכלול שם הטפל בהלשון דוכל שום שיש לו'.

ולמדנו מדבריו, שלדעת ראשונים אלו, אדם שיש לו שם אחד במקום הכתיבה ושם אחר במקום הנתינה, חייב מדאורייתא לכתוב את שני השמות בגט, וכדי שיהיה ניכר בשני המקומות לשם מי נכתב, דבלא זה אין לו תורת 'ספר כריתות'. ולא הוצרך רבן גמליאל לתקנתו אלא באדם שיש לו שני שמות במקום אחד, וכמו שהובא בגמרא שם לענין רובא מרים ופורתא שרה, שאף שרוב בני המקום יודעים ומכירים את שמו, חייב להזכיר גם את שמו הטפל לכל הפחות על ידי כתיבת 'וכל שום', כדי שלא יצא לעז על הגט שלא לשמו נכתב.

לדעתו, כך הוא הביאור בשיטת הראב"ד שהובאה לעיל אות…. שסבר שיש להזכיר את שמות מקום הכתיבה והנתינה בפירוש, ואילו את שאר שמותיו שבאותו המקום די להזכיר ב'וכל שום'. דאין כוונתו שתקנת רבן גמליאל עצמה מחולקת לשני האופנים האלו, אלא שנקט בזה כדעת הראשונים הנ"ל, שאדם שיש לו שם מקום כתיבה ונתינה חייב מדאורייתא להזכיר את שניהם, ואינו ענין לתקנת רבן גמליאל האמורה במי שיש לו שני שמות במקום אחד.

מיהו דבריו אלו צ"ע, שכן להדיא כתב הראב"ד שם שקודם תקנת רבן גמליאל היו כותבים את שם מקום הנתינה לבד.

מדברי הריא"ז (שם יז ע"ב מדפי הרי"ף) נראה שנקט בפשיטות ששני האופנים האלו הן בכלל תקנתו של רבן גמליאל, שכן כתב: 'צריך לכתוב בגט כל השמות שיש לו לאיש המגרש ולאשה המתגרשת, שאם קורין אותו בשני שמות, בין שקורין אותו בעירו בשני שמותיו ובין שקורין אותו בעיר בשם אחד ובעיר אחרת בשם אחר, הואיל והוחזק שיש לו שני שמות, צריך לכתוב בגט שני שמותיו, ואם כתב אחד מן השמות לבד – הרי זה גט פסול'. הרי דבחדא מחתא מחתינהו, ומשום שסבר ששני האופנים האלו הן בכלל אותה תקנה.

ה

לרבי מאיר דבעינן מוכח מתוכו האם מועילה כתיבת אחד מהשמות לבד

להלכה, כתב הבית שמואל (ס"ק ה): 'ואם יש לו ב' שמות, אחד במקום נתינה ואחד במקום הכתיבה וכתב שם אחד, לכולי עלמא אינו פסול אלא מדרבנן'. והיינו, שלולי תקנת רבן גמליאל הגט כשר בכל אופן, בין אם כתב את שם מקום הכתיבה בין אם כתב את שם מקום הנתינה.

וצ"ע לכאורה, לדעת רבי מאיר ד'עדי חתימה כרתי', וצריך שיהיה הגט מוכח מתוכו, היאך ניתן להכשיר מדאורייתא גט שנכתב בו שם מקום הכתיבה או מקום הנתינה לבד, מאי שנא ממש"כ התוס' (גיטין כד ע"ב) לענין שני יוסף בן שמעון בעיר אחת שיש לכתוב סימן בגט כדי שיהיה מוכח מתוכו לשם מי מהם נכתב. שהרי גם כאן אם יכתוב את שם מקום הכתיבה לבד, יהיו בית הדין שבמקום הנתינה צריכים לברר על פי עדים שכך הוא שמו. ואין לומר, דכיון שהדבר ניכר לבני מקום הכתיבה די בכך אף לגבי בני מקום הנתינה, שהרי אף לענין שני יוסף בן שמעון הגט מוכח מתוכו לאותם שלא זזה ידו של אחד מהם מתוך ידם ויודעים שלא לשמו נכתב, ואף על פי כן הצריכו שיהיה סימן ניכר מתוך הגט. וכבר עמד על קושיא זו בשו"ת באר יצחק (סי' ח ענף א).

יתר על כן הקשה בשו"ת באר יצחק שם לאידך גיסא, באופן שכתב בגט את שמו שבמקום הנתינה, היאך יהיה הגט כשר לדעת רבי מאיר דסבר 'עדי חתימה כרתי', הרי בשעת חתימתם במקום הכתיבה לא היה הגט מוכח מתוכו, ועיקר דין זה שיהיה הגט מוכח מתוכו הוא בעת הכתיבה והחתימה.

מחמת קושיא זו, כתב בשו"ת בנין עולם (סי' א, ד"ה ומש"כ מעכ"ת לתרץ), דלקיום דינו של רבי מאיר שיהיה הגט מוכח מתוכו די בכתיבת השם בו הם ידועים במקום הכתיבה. וראיתו, שאם לא כן בכל הגיטין הבאים ממדינת הים מן הדין היה לחשוש שמא במקום הנתינה יש שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. ועל כרחך צ"ל, דכיון שבמקום הכתיבה היה מבורר שלשמו נכתב הגט – די בכך, ועיי"ש עוד שהאריך בראיות אחרות, וסיים: 'ונמצא מוכח משם, דלא בעינן רק שיהיה מוכח מתוכו במקום כתיבה, והיינו שלא יהיה במקום הכתיבה איש ואשה אחרים ששמותיהם שווים, ואז שפיר מיקרי מוכח מתוכו במקום כתיבה'.

ולענין מה שנתבאר שקודם תקנת רבן גמליאל היה די בשם מקום הנתינה לבד, פירש שם (ד"ה וראיתי שתמה מעכ"ת), שהמדובר הוא באופן שבני מקום הכתיבה מכירים שם זה בו הוא נקרא במקום הנתינה, 'ובכה"ג ודאי מקרי מוכח מתוכו דהרי זה כאילו היו לו ב' שמות במקום אחד והאיש והאשה במקום אחר, וגירשה שם בשם אחד מב' שמותיו דכשר, דלא גרע מכתב חניכתו וחניכתה'.

כלומר, כיון שבני מקום הכתיבה יודעים ומכירים באותו השם, לא גרע דינו מאילו הלך למקום אחר שאין מכירים אותו כלל וכתב שם גט, שודאי הגט נחשב מוכח מתוכו, כיון שכתב בו את שמו בו הוא ידוע בכל מקום. וכמו כן כאן, שכתב בו את שם מקום הנתינה.

[דבריו אלו אמורים על פי ביאורו של רש"י בגיטין לד: שמה שאמרו 'והוא דאיתחזק בתרי שמי', היינו, שבני מקום הכתיבה מכירים ויודעים שמו שבמקום הנתינה. אולם, לדעת הרא"ש (שם סי' ז) שמדובר באופן שבני מקום הכתיבה יודעים שיש לו שם אחר במקום הנתינה ואינם יודעים מה הוא, עדיין אינו מוכח מתוכו, והגט פסול לדעת רבי מאיר].

ו

כתב שם שיש לו במקום אחר

כאמור לעיל, סבר הר"ן שקודם תקנת רבן גמליאל היו כותבים את השמות שבמקום הכתיבה או הנתינה. ויעוי' שם (יח. מדפי הרי"ף) שהוסיף: 'אם כתב שם שיש לו במקום אחר וכתב וכל שום בשביל מקום הנתינה אינה מגורשת'. כלומר, דוקא שם של מקום הכתיבה או הנתינה כשר לכתיבת הגט, ולא שם שבו הוא נקרא במקום אחר. וכ"כ המגיד משנה (גירושין פ"ג הי"ג) בשם יש מי שכתב.

דין זה הובא להלכה בשו"ע (סי' קכט סעי' יג): 'אם כתב שם שיש לו במקום אחר וכתב וכל שום בשביל מקום כתיבה ונתינה הגט בטל'. ומכך שנקט לשון 'הגט בטל' ולא 'הגט פסול', דקדק הבית שמואל שם (ס"ק כג) שגט שנכתב באופן זה פסול מדאורייתא, 'דהוי כשינה ממש'. והיינו, שכאשר הוא כותב שם בו הוא נקרא במקום שאינו מקום הכתיבה או הנתינה, נחשב הדבר כאילו כתב שאינו שלו כלל, והגט בטל מדאורייתא.

וכן כתב הגט פשוט (שם ס"ק סא), לאחר שנסתפק אם דברי השו"ע אלו אמורים דוקא באופן שלאחר הזכרת אותו השם כתב 'וכל שום', ומשום שעשה את הטפל לעיקר, או בכל אופן בו הזכיר בגט רק שם זה בו הוא נקרא במקום אחר הגט בטל, אף שלא הוסיף לאחריו 'וכל שום', ומסיק: 'מסתברא, דאם כתב שם שיש לו במקום אחר, בין שכתב וכל שום בשביל מקום כתיבה בין שלא וכל שום הגט בטל'.

ובביאור דבריו נראה לומר על פי מה שכתב המרדכי (גיטין סי' שנד, והובא לעיל אות… בהרחבה) בשם הראבי"ה, שכתיבת השמות כלל אינה מעכבת בכשרות הגט, ואעפ"כ אם שינה את שמו וכתב שם אחר הגט פסול. וכן כתב בשו"ע (סי' קכט סעי' ג): 'שינה שמו או שמה או שם עירו או שם עירה, אף על פי שכתב כל שם שיש לו וכל שם שיש לה – אינו גט'. ובבית שמואל (שם ס"ק ה) כתב בשם הרמב"ם (גירושין פ"ג הל' יד) וס' התרומה (סי' קכו), שבאופן זה הגט בטל מדאורייתא, וכן נראה מדברי הרשב"א (גיטין לד: ד"ה בראשונה). וראה ס' פרדס רימונים (סי' ה עמ' קכו) שפירש בדרך זו את דברי השו"ע.

בשו"ת דברי חיים (שער השמות אות ג) עמד אף הוא על חילוק זה, וכתב: 'אך בשינו שמם ודאי בטל מן התורה ואין צריך ראיה, כיון דנכתב על אחר ואינו גיטו כלל, וכן מבואר מכל הפוסקים ואפילו בשינוי נקודה'. והיינו, שבאופן זה נחשב הדבר כאילו נכתב הגט 'שלא לשמה'. והוסיף עוד בביאור הדברים: 'דכיון דשינה שמו לא הוי כלל ספר כריתות של הבעל דיש לו שם אחר וגם נכתב בפי' שלא לשמו וכו', כמו שאמרו בקדשים, דסתמא כשר ואפילו הכי אם טעה ואמר לשם אחר הוי שלא לשמה. ואין לחלק בין קדשים לגיטין דבתוס' משמע דגם בגיטין אם טעה ואמר שלא לשמה פסול'. ואף כאן, כשכתב שמו שבמקום אחר ונראה שלא נכתב הגט לשמו, נחשב הדבר כשינוי ממש והגט פסול מדאורייתא.

וצ"ב, מה ראה הר"ן לדמות כתיבת שם שבמקום אחר לשינוי השם, הרי להדיא הכשירו מדאורייתא בכתיבת שם טפל לבד, וכן נתבאר לעיל שהסיבה לכך ששם של מקום הכתיבה כשר מדאורייתא, היא משום שאצל בני מקום הנתינה הוא נחשב לכל הפחות כשם טפל, ומדוע לא נאמר כך גם לגבי שם של מקום אחר.

ועל כרחך צ"ל, שאף שלענין 'ספירת דברים' שם של מקום הכתיבה או מקום אחר נחשב כשם גמור גם במקום הנתינה, מכל מקום לענין פסול 'שינוי השם' ודין 'לשמה' כל שנראה שלא נכתב לשמו הגט בטל. ובזה חלוק שמו שבמקום הכתיבה המוכר לבית הדין שמסדר את הגט משמו שבמקום אחר שאינו ניכר לא במקום הכתיבה ולא במקום הנתינה^[14].

 

בס"ד

בענין שני שמות במקום אחד

הרב ירוחם ארלנגר

מבוא:

אדם שיש לו או לאשתו שני שמות, וכתיבת הגט ונתינתה נעשים שניהם במקום אחד, נחלקו ראשונים אם צריך לפרט את שני שמותיו בגט, וד' שיטות יש בדבר כפי שיבואר להלן.

 

א

שנינו בגמ' (שם) 'ההיא דהוו קרו לה מרים ופורתא שרה, אמרי נהרדעי מרים וכל שום, ולא שרה וכל שום'.

ובפשטות אמורים דברי הגמרא על אדם שיש לו או לאשתו שני שמות, וקמ"ל שצריך להזכיר את שניהם בגט, כאשר שמו העיקרי נכתב תחילה ואחריו יש להזכיר את שמו הטפל. וכן נראה מדברי רש"י (ד"ה פורתא) 'מיעוט בני עירם היו קוראין את שמה שרה'. כלומר, באותה עיר עצמה יש אנשים רבים שקוראים אותו בשם אחד ומיעוט שקוראים אותו בשם אחר, ושניהם נזכרים.

ובביאור דין זה ופרטיו נחלקו ראשונים:

דעת הסוברים שהמגרש בעירו חייב לכתוב את כל השמות בגט

א. דעת הרמב"ן (שם ד"ה בראשונה), שאם כתב שם אחד אפילו שהוא שמו העיקרי והשמיט את שמו הטפל – הגט פסול, ז"ל: 'ומיהו אם קורין אותו באותו מקום בשם אחר, אע"פ שהוא מיעוט כמעשה דמרים, אם לא כתב וכל שום מעכב אפילו בדיעבד'. ומבואר, שאף אדם שיש לו שני שמות במקום אחד מחוייב להזכיר את שני השמות בגט, ודין זה מעכב אפילו בדיעבד.

כמו כן כתב הריא"ז (הובא בשלטי הגבורים שם יז: מדפי הרי"ף): 'צריך לכתוב בגט כל השמות שיש לו לאיש המגרש ולאשה המתגרשת. שאם קורין אותו בשני שמות, בין שקורין אותו בעירו בשני שמותיו, ובין שקורין אותו בעיר בשם אחד ובעיר אחרת בשם אחר, הואיל והוחזק שיש לו שני שמות, צריך לכתוב בגט שני שמותיו, ואם כתב בגט אחד מן השמות לבד הרי זה גט פסול'.

דברי הריא"ז הובאו בספר מכתב מאליהו (אלפאנדרי, שער ד סי' ב), ופירש, שלדעתו תקנת רבן גמליאל נאמרה הן לגבי אדם המוחזק בשני שמות במקום אחד, הן לענין שמות חלוקים במקום הכתיבה והנתינה, ובשני האופנים הוא לעיכובא, שאם כתב שם אחד לבד הגט פסול. אלא שדברי רב אשי (גיטין שם) דתקנת רבן גמליאל נאמרה באופן 'דאתחזק בתרי שמי', נצרכים: 'לגבי היכא דהכתיבה במקום אחד ונתינה במקום אחר, דצריך שהוחזק במקומו שיש לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים, אבל אם לא הוחזק לא, ועל זה מייתי סיעתא מברייתא דהיכא שהוחזק בעינן שניהם'. ואה"נ דאף כאשר יש לו שני שמות במקום אחד חייב לכתוב שניהם.

בס' ערך לחם למהריק"ש (ריש סי' קכט) פירש כך את דברי הרמב"ם (גירושין פ"ג הל' יג), ז"ל: 'אם לא כתב וכל שום בכל גוונא כשר בדיעבד לדעת רוב הפוסקים, בין שכתב שם העיקר או הטפל או החניכה כיון שמכירין אותו בזה. ואם כתב החניכה וכל שום, אם היא ידועה וניכרת לכל מאד דינה בדיעבד כשם העירה. ונלע"ד כסברת הרמב"ם, דכיון שהתקין ר"ג לכתוב וכל שום, אם לא כתב כן פסול אפילו היו בעיר אחת. ומה שכתב ואם כתב חניכתו, אדלעיל קאי שכתב וכל שום, והיינו בחניכה ניכרת לכל דהוי כשם העיקר בדיעבד, ולעולם צריך לכתוב וכל שום אפילו בשם העיקר, כיון שכך תיקנו חז"ל'.

ומבואר מדבריו, שאף בשני שמות במקום אחד, וכתב שם העיקר לבד, הגט פסול כיון שחיסר אחד משמותיו וביטל בכך תקנתו של רבן גמליאל.

רש"י, בביאורו לדברי רב אשי שם דס"ל דתקנת רבן גמליאל אמורה דוקא באופן דאיתחזק בתרי שמי, כתב כך: 'אבל לא אתחזק כאן שיש לו שני שמות אין צריך לכתוב וכל שום שיש לו, ואפילו נודע לאחר זמן שיש לו שם אחר הוי הגט כשר, שאין לנו אלא שם שקרא הוא לעצמו בפנינו והוחזק בו'. ובפשטות כוונתו כדעת הרא"ש, שכאשר ידוע במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה צריך לכותבו בגט, וכן פירש דבריו בפני יהושע שם.

אולם, בספר ים של שלמה (גיטין פ"ד סי' יד) כתב לפרש, שלשיטת רש"י אמורים דברי רב אשי באדם המגרש אשה במקומו, ואף על פי כן הצריכוהו להזכיר בגט גם את השם בו הוא נקרא במדינת הים, וז"ל שם: 'רש"י לא פירש כלל ע"ד התוס', לפרש הסוגיא בכהאי גוונא שיש לו שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה כו', ועיקר הקלקול אמקום כתיבה ונתינה קאי, אלא תלוי הכל לפירוש רש"י במקום הכתיבה, ואפילו אם הנתינה נמי לשם. שאם מוחזק במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום אחר, צריך לכתוב שניהם. וכ"ש אם מוחזק להדיא באותן שני שמות במקומו. ואם אינו מוחזק לשני שמות, אין לנו לכתוב אלא שם זה שם זה שהחזיק לפנינו'.

וכן כתב בספר מכתב מאליהו (שער ד סימן ב ד"ה תנן): 'והנראה מפירושו [של רש"י] ז"ל, דתקנת רבן גמליאל היתה במי שהיה מגרש במקום אחד, ובאותו מקום לא היה נקרא אלא בשם אחד לבד, אלא דבמדינת הים היה לו שם אחר ובאותו השם היו קוראים אותו שם לבד'.

וכ"ה בספר אהלי שם (פתיחה דף ו.): 'אבל נראה לע"ד ברור, דרש"י ז"ל מפרש למשנתנו כפשטה במגרש במקומו, וכן הא דשלחו ליה בני מדינת הים לרבן גמליאל בני אדם הבאים משם לכאן, היינו שבאים עם נשותיהם, ואיך מגרשין כיון שיש להם שם אחר במקום אחר. וכן בברייתא, גרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה כפשטה, שהיה שמה וגרשה שמה וכו".

נמצא לפי דבריהם, שגם כאשר אדם מגרש אשה במקומו, הואיל ובמדינת הים מכירים אותו בשם אחר, חשש רבן גמליאל ללעז שיצא על גט זה במקומם, לומר שלא נכתב על ידי הבעל, ולכך הצריך להזכיר גם שם זה בו הוא נקרא במדינת הים [וראה אהלי שם שם, שרש"י דקדק דבריו מלשון הברייתא: 'עד שיגרש את אשתו ביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו', דמשמע, שאף שכתיבת הגט ונתינתו ביהודה תיקן רבן גמליאל לכתוב שם דגליל עמו].

החילוק בין שני שמות במקום אחד לשם במקום אחר

ומעתה אחר הצעת שיטות הראשונים הנ"ל נראה לדון אם כולם דבר אחד אמרו, והיינו, שבכל אופן שיש לאדם שני שמות מחוייב הוא להזכיר שניהם בגט, אף שהכתיבה והנתינה נעשים במקום אחד וכולם יודעים ומכירים אותו שם גם באחד משמותיו. או שמא יש לחלק ביניהם, שהרי דברי הרמב"ן אמורים במי שיש לו שני שמות במקום אחד, ובזה החמיר לכתוב שניהם בגט, ולא נתברר מתוך דבריו אם כמו כן יש לחוש לשמות אחרים שיש לאותו אדם במדינת הים. ואפשר ששמות אלו א"צ להזכירם לפי דעתו, ולפי שלעולם אין לחוש ללעז שעלול לצאת על הגט במקום אחר שאינו מקום הכתיבה או הנתינה.

וכמו כן יש להסתפק לאידך גיסא, דהנה, דברי רש"י אמורים במי שיש לו שם במקום אחר, ואפשר שדוקא באופן זה החמיר להזכיר את כל השמות בגט, משום שאם יבוא הגט לאותו מקום לא יכירו לשם מי נכתב, שאין מכירים את אותו הבעל אלא בשם בו הוא ידוע במקומם. אבל אם יש לו שני שמות בעירו, אפשר שרשאי הוא לכתוב את שמו העיקרי לבד, ואפילו לכתחילה.

לעומת זאת הריא"ז גילה דעתו בפירוש, שבשני האופנים האלו יש חיוב גמור מתקנת רבן גמליאל להזכיר את כל השמות בגט.

בס' מכתב מאליהו (שער ד סי' ב) עמד על חקירה זו בביאורו לדברי רש"י, וכתב: 'וכל זה [היינו, מה שסבר רש"י שאף שהוא מגרש במקומו צריך לכתוב את השמות בהם הוא נקרא במדינת הים], כשלא נקרא כאן אלא בשם אחד לבד, והשם השני הוא נקרא במדינת הים, אבל אם נקרא בכאן בשם אחר גם כן, הגם שאותו האחר אינו מורגל בפי כל כי אם בפי מעטי אנשי העיר, אפ"ה יחוייב מעיקר הדין לכתוב פלוני וכל שום דאית ליה, והיינו עובדא דמרים ושרה'.

ולמדנו מדבריו, שלהצד שיש חיוב לכתוב את השמות בהם הוא נקרא במדינת הים, כל שכן שיש לכתוב את כל השמות בהם הוא נקרא בעירו, אלא שחילוק יש בענין זה בין רש"י לריא"ז, שלדעת רש"י תקנת רבן גמליאל נאמרה על שמות שיש לאותו אדם במדינת הים, ובשני שמות במקום אחד החיוב הוא 'מעיקר הדין'. אולם, לדעת הריא"ז שני אופנים אלו נכללו בתקנת רבן גמליאל.

אולם עדיין יש לעיין, לדעת הרמב"ן שיש לכתוב את כל השמות בהם הוא נקרא בעירו אם כמו כן חייב לכתוב גם שמות אחרים בהם הוא נקרא במדינת הים.

אמנם, להלן אות ג נביא בהרחבה מדברי הגט פשוט בדעת הרשב"א, שנקט להיפך, שאף שבשני שמות במקום אחד אין לחוש ללעז, ומשום שהכל מכירים אותו באותו מקום בשני שמותיו, אם יש לו שם במקום אחר יש לפורטו בגט. ומשום שחוששים שמא תעקור האשה לאותו מקום ותנשא לאחר, ויצא לעז על הגט שלא נכתב על ידי הבעל.

ונמצא לפי דבריו, שאף שאין כל הכרח מדברי רש"י שאדם שיש לו שני שמות במקום אחד חייב להזכיר את שניהם בגט, מכל מקום מדברי הרמב"ן שסובר שאדם שיש לו שני שמות חייב להזכיר את שניהם בגט, מודה מן הסתם לדברי רש"י שאדם שיש לו שם במקום אחר צריך לכותבו בגט.

דעת הסוברים שחיוב כתיבת כל השמות באופן זה אינו אלא לכתחילה

ב. דעת התוס' (גיטין שם), שבשני שמות במקום אחד, אף על פי שלכתחילה צריך לפרט את השמות כולם, די בדיעבד בכתיבת שם אחד בלבד, ז"ל: 'אבל בהוחזק בשני שמות במקום אחד, כשר בדיעבד אפי' באחד מהן, ואפי' בחניכה. ומיהו לכתחילה צריך לכתוב שניהם אפילו כתיבה ונתינה במקום אחד, כדאמר בסמוך רובא מרים ומיעוט שרה מרים וכל שום שיש לה, משמע דבחד מקום קרו לה הכי והכי. וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא דהכא, מתני' כשהיה ביהודה וכתב לגרש את אשתו שבגליל, או שהיה בגליל וכתב לגרש את אשתו שביהודה, אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש אשתו שביהודה כו' הרי זו מגורשת. אמר רבי יוסי הדא דתימא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לכתוב שניהם'.

וכן הוא ברא"ש (פ"ד סי' ז), ז"ל: 'אבל כשהוא מוחזק בשני שמות במקום אחד די באחד ואפילו בחניכה, והא דאמרינן בשמעתין רובא מרים ופורתא שרה דמשמע דאפילו בחד מקום צריך שני שמות, היינו לכתחילה, כן מפרש בירושלמי דאף במקום אחד בעינן לכתחילה שיכתוב שני השמות דגרסינן בירושלמי כו" [וכ"כ בערוך השולחן סעי' לב בשם הסמ"ג עשין נ].

הראב"ד בהשגותיו לרי"ף (יז. מדפי הרי"ף) נקט אף הוא כדעת הריא"ז שתקנת רבן גמליאל נאמרה בשני האופנים הנ"ל, אלא שחילק בדבר, וכתב: 'נראה לי דלא סגי ליה בהכי אלא למי שיש לו ב' שמות בעירו, שכותב שמו העיקר, וכותב כל שום שיש לו בשביל שמו הטפל או בשביל חניכתו. אבל במי שיש לו ב' שמות בב' מקומות, לא סגי ליה עד דכתיב לתרוויהו בפירוש, כדתניא בברייתא אינה מגורשת עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם הגליל עמו'.

כעין חילוקו זה כתב בספר העיטור (מאמר ו כד ע"ב): 'ואיצטריך למיכתב שני שמות, כגון ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה, אמרי נהרדעי מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה. דאם איתא דמרים ושרה קא מדכר מה לי הכי ומה לי הכי. אבל שני שמות בשני מקומות צריך לפרש לכל השמות דגרסינן בברייתא עד שיגרש אשתו שביהודה ושם דגליל עמו', וכ"כ הטור בשם הרמ"ה.

מיהו ראה שם בראב"ד שהוסיף: עוד נ"ל, כי זה מעכב וזה אינו מעכב, שאם לא כתב וכל שום דאית ליה לא פסל, אבל בהך הא קתני אינה מגורשת', ואפשר שאף לדעת העיטור והרמ"ה הדין כן.

ונמצא לפי דבריו, שתקנת רבן גמליאל אמורה על שני האופנים גם יחד, אלא שלענין שני שמות באותו מקום התקין לכתוב את שם העיקר בפירוש ואת הטפל לרמוז ב'וכל שום', ואילו בשני שמות בשני מקומות החמיר שיהיו מזכירים את שם מקום הנתינה בפירוש, כדי שלא יבואו לידי לעז. כמו כן, בשני שמות באותו מקום דין זה אינו אלא לכתחילה, ובשני מקומות הגט פסול אף בדיעבד.

על טעם דינו של הראב"ד כתב בס' מכתב מאליהו (שער ד סי' ו): 'דאם מי שלא ידע בשם הכתוב בגט יבוא להוציא לעז, לא יבצר שימצא מי שמכיר בשם ההוא ויבטל הלעז, כיון שמי שיודע ומי שאינו יודע במקום אחד הם עומדים. ולכן, דינא הוא דבדיעבד אין לחוש ללעז בכהאי גוונא, אבל לכתחילה ראוי לחוש אף לזה'.

ביאור דברי רב אשי לדעה זו

יש שפירשו את דברי רב אשי לדרכו של הראב"ד כך: 'והוא דאתחזק, כלומר, כי אמרינן דבכל שום סגי ליה, הני מילי למי שמוחזק כאן בשני שמות, דכתיב חד, ואידך אתי מריבויא דוכל שם. אבל אם אינו מוחזק בתרי שמי, אלא שם אחד יש לו כאן ושם אחר במדינה אחרת, צריך לכתוב שני שמות בפירוש ולא אתי מריבויא דוכל שם וכו".

והיינו, דרב לא בא לפרש באילו אופנים נאמרה תקנת רבן גמליאל, אלא רק את חילוקי הדינים שנאמרו בתקנה זו. דבאופן שהוחזק בשני שמות באותו המקום, די במה שרומז לשמו הטפל ב'וכל שום', וכשלא הוחזק בשני שמות במקום אחד אלא בשני מקומות שונים, צריך להזכיר שניהם בפירוש.

ובחי' הרמב"ן דחה דבריהם: 'וזה הפירוש אינו נכון, שאפילו כשתמצא לומר שצריך לכתוב שניהם בפירוש, צריך אתה לפרש שבכלל תקנת ר"ג היא כדפרישית, והיכי מיתמר עלה והוא דאתחזק, הא תקנתו של ר"ג להיכא דלא אתחזק היא והכל בכלל לשון משנתנו דקתני איש פלוני כדכתיבנא'. כלומר, לפי פירוש זה תקנת רבן גמליאל אמורה אף באופן דלא איתחזק בתרי שמי, וזה אינו במשמעות דברי רב אשי שאמר 'והוא [כלומר תקנת של רבן גמליאל אמורה] דאיתחזק בתרי שמי'. וכן יש להקשות לדרכו של הריא"ז המובא לעיל.

דעת הסוברים שהמגרש בעירו אינו כותב אלא שם אחד לבד

ג. הרשב"א (שם ד"ה גמרא) סבר, שכאשר יש לאדם שני שמות במקום אחד, אין צריך לכתוב אלא אחד מהם בלבד, ואפילו לכתחילה, ז"ל: 'ולי נראה דהוחזק בשני שמות במקום אחד מגרש לכתחילה באחד מהם ואינו חושש'. וממשמעות דבריו שם נראה, שאף אם כתב את השם הטפל לבדו הגט כשר לכתחילה, וכל החיוב לכתוב את כל השמות בגט אינו אלא בגט שנשלח ממקום למקום.

בשו"ת מהר"י בן לב (ח"א סי' לג) עמד על חידוש זה שבדברי הרשב"א, וכתב: 'וכבר עלה בדעתי לומר, דהרשב"א סבור דההיא דרובא מרים וכו' מיירי בדידעי רובא דאיכא מיעוטא דקרו לה שרה, ומשום הכי קאמר דאפילו בשם הטפל לבד הוי גט, משום דהרוב לא יוציאו לעז'. כלומר, אף הרשב"א לא הכשיר לכתחילה גט זה שלא נכתב בו אלא השם הטפל לבד, אלא באופן שהכל מכירים ויודעים באותו השם ומיעוט בני העיר משתמשים בו, אבל שם שרוב בני העיר אינם מכירים אותו, יתכן שלא ניתן לגרש בו, ובודאי אינו מועיל לכתחילה.

אולם בס' מכתב מאליהו (שער ד סי' ו) דחה סברתו, וכתב, דדברי הרשב"א אמורים אף באופן ששמו הטפל אינו ידוע לרוב בני העיר, ואעפ"כ לא חששו ללעז שיצא מכך על הגט, כיון שיש באותו מקום מיעוט אנשים שיוכלו להעיד שכך הוא שמה.

ודברי הגמ' 'מרים וכל שום ולא שרה וכל שום' נתבארו בדברי הרשב"א עצמו שם, שכתב: 'דמה שאמרו ולא שרה דמיתקריא מרים אף על פי שהוא מזכיר שני שמותיה, לפי שאין אדם כותב בעיקר שם הטפל שהוא שם שקורין אותה בו המועט, וכל שהוא כותב שרה דמיתקריא מרים אתי למימר לא זו היא, דזו עיקר שמה מרים, והא דתנן שיהא כותב וכל שום וחניכא שיש לו, לאו למימרא שיהא כותב בלשון זה, אלא שיהא כותב בפירוש כל שום שיש לו וכל חניכא שיש לו'.

והיינו, דאף שאינו חייב להזכיר את שני השמות בגט, אם כותב כולם חייב לעשות זאת לפי הסדר הראוי, שלא יעשה את העיקר טפל ואת הטפל עיקר [ומהר"י בן לב שהוצרך להוסיף את הסברא האמורה לעיל, כנראה סבר דדברי הרשב"א אינם אלא להכשיר גט שנכתב בשם העיקר לבד, אבל שם טפל לבד אינו כשר אלא באופן שהכל מכירים ויודעים אותו ומיעוטם משתמשים בו].

אמנם, עיקר שיטת הרשב"א צ"ע, דלכאורה סתר משנתו בתשובותיו (ח"א סי' אלף ריג), שכתב: 'ואם יש להם ב׳ וג׳ שמות יראה מן התוספתא ומגמרא דבני מערבא שצריך לכתוב את כולן, גם מגמרין נראה כן קצת, מכל מקום יראה דבדיעבד אינו מעכב כל שכתב שם שיש לו במקום הנתינה ושבמקום הכתיבה, ואם הם במקום אחד די לו באחד מהם', והן ממש דברי התוס' והרא"ש.

ובס' גט פשוט (שם סק"ה) עמד על קושיא זו שבדברי הרשב"א, ומחמת כן נקט שהרשב"א חזר בו ממש"כ בחידושיו, ז"ל: 'ומה שכתב בסוף דבריו ואם הם במקום אחד די לו באחד מהם, צריך ביאור היכי מיירי אם לכתחילה או בדיעבד, אם לדעתו או לדעת הירושלמי. ואפשר לפרש דבריו בכמה אנפי להסכים תשובה זו עם מה שכתב בחידושיו, כדי שלא יהיו סותרים זה את זה. אמנם הנכון בעיני, דאע"ג דבחידושיו גילה דעתו לענין הלכה דס"ל במי שיש לו שני שמות במקום אחד דכותב אחד מהם לחוד, ואין צריך לכתוב וכל שום לרמוז שם הטפל שיש לו בעיר אחרת ודלא כהירושלמי, מ"מ לענין מעשה הורה כדברי הירושלמי דלכתחילה צריך לכתוב כל השמות כו'. וקאמר עוד, דגם אם הם במקום אחד, כלומר, דהמגרש והמתגרשת במקום אחד ושם יש להם ב' שמות, די לו באחד מהן בדיעבד לדעת הירושלמי'.

באופן אחר פירש שם היפך הדברים, דעיקר דעת הרשב"א כמו שכתב בחידושיו, ומה שנראה מתשובתו כדעת התוס' והרא"ש, 'הכי קאמר, ואם הם במקום אחד די לו אפילו לכתחילה באחד מהן גם לדעת הירושלמי. דס"ל דעל כרחך לא החמירו בירושלמי שיכתוב כל השמות לכתחילה אלא כשיש לו שם בעיר אחרת, דחיישינן לבני עיר אחרת אע"ג דאינו מקום כתיבה ונתינה, אולי תלך האשה שם לינשא באותו גט, שלא יוציאו לעז עליה. אבל בהוחזק בב' שמות בעיר אחת, מגרש לכתחילה באחד מהן אף לפי הירושלמי, משום דמסתמא רוב בני העיר ידעי השם דקרו לה פורתא דבני העיר. זה נ"ל לפרש בתשובות הרשב"א'.

כלומר, דברי הרשב"א בתשובותיו אינם אמורים במי שיש לו שני שמות במקום אחד, אלא במי שיש לו שני שמות בשני מקומות, והגט נכתב וניתן באחד מן המקומות לבד. באופן זה, יש לחוש שמא תעקור לאותו המקום כדי להנשא בגט זה [אף שאינו מקום נתינתו], ויצא עליו לעז שלא נכתב על ידי הבעל.

[ויעוי"ש שהוסיף עוד בדעת הרשב"א: 'ומיהו משמע לי, דאפילו תימא דבמי שיש לו שני שמות במקום אחד ס"ל להרשב"א דכותב אחד מהם בלבד אפילו שם טפל לחודיה ואינו חושש, היינו דווקא היכא דאותו שם טפל קרו ליה פורתא באותה העיר, אמנם אם לא כתב שם שיש לו במקום כתיבה ונתינה וכתב שם שיש לו במקום אחר לחוד, מילתא דפשיטא דאינה מגורשת ואפשר דאפילו אם נישאת תצא'].

ה. דעת הרמב"ם בזה שנויה במחלוקת, הר"ן [???] כתב: 'ואפשר שאפילו לא כתב וכל שום, אלא שכתב שם הרוב בפירוש מגורשת גמורה היא'. ובספר גט פשוט [שם סק"ח] כתב בדברי הר"ן, ז"ל: 'משמע מדבריו דבכותב שם עיקר לחוד בלי וכל שום, ספוקי מספקא ליה אם הוא כשר'.

אולם, הבית יוסף כתב בדעתו על פי הבנת הטור: 'ומשמע עוד מדברי רבינו [הטור] דאפילו כותב שם העיקר, כל שלא כתב וכל שום פסול, שהרי כתב אבל בדיעבד אפילו לא נכתב אלא אחד מהם כשר, ומתוך מה שכתב אחר כך, והא דכשר בדיעבד כשכתב שם הטפל וכל שום וכו', משמע דמה שהכשיר אפילו לא נכתב אלא אחד הײנו בכותב וכל שום דוקא, ומדלא חילק בין שם עיקר לטפל לענין זה משמע דשױם הם, וכשלא כתב וכל שום פסול, לא שנא כתב שם טפל לא שנא כתב שם עיקר'.

אולם, הבית יוסף נקט, שלדעת הרמב"ם שם עיקר לבד כשר בדיעבד, וכמו שכתב: 'ולי נראה דבכותב שם עיקר בלא וכל שום לכולי עלמא כשר, ואפילו בכותב שם הטפל בלא וכל שום מכשר הרמב״ם בדיעבד, דלא גרע מחניכתו וחניכתה דמכשר הרמב״ם בדיעבד דוקא כדמשמע מלשונו בפרק ג' (שם)'.

וכ"כ הב"ח (שם) ונתן טעם בדבר, ז"ל: 'מיהו האי ק"ו לא אפשר לדונו אלא בכותב שם שרה לחוד דכיון שאין מכירין אשה בשם שרה אלא פורתא, אין נראה מגרש אשתו אלא אשה אחרת ואיכא לעז על בניה שתלד מהשני, אבל אם כתב מרים לחוד שרוב העיר קורין אותה בשם זה מודה גם הרמב"ם דכשר דלא גרע מחניכתו'.

ב

הנפק"מ בזה לענין כתב חניכתו לבד

במשנה (שם פז:) שנינו: 'כתב חניכתו וחניכתה כשר'. ובביאור הדברים כתב הערוך (ערך חנך א): 'פירוש כתב שם לווי ולא הזכיר שמו ממש', וכן פירשו התוס' (שם לד: ד"ה והוא) בשם הבה"ג, ולהלן שם (פח. ד"ה וכך) בשם רבינו תם. נמצא, שאף שכלל לא כתב את שמו העיקרי, כיון שכתב את חניכתו הידועה באותו מקום די בכך לכשרות הגט.

ולענין הנידון אם גט זה כשר לכתחילה או בדיעבד בעלמא, נראה שנחלקו בכך ראשונים, ותלוי הדבר בגירסאות השונות שבמשנה שם: רש"י (שם ד"ה וכך) גרס כגירסת הספרים שלפנינו: 'איש פלוני בן איש  פלוני ולא כתב עד – כשר, וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין. כתב חניכתו וחניכתה כשר'. ונראה מדבריו, שהנהגתם זו של נקיי הדעת שבירושלים אמורה לענין הזכרת תיבת 'עד' בחתימת העדים, אולם אם כתב חניכא לבד אפשר שאין הגט כשר אלא בדיעבד בעלמא.

אולם, רבינו תם (הובא בתוס' הנ"ל) גרס כך: 'כתב חניכתו וחניכתה כשר, וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין'. כלומר, מנהג נקיי הדעת שבירושלים אמור לגבי כתיבת החניכה לבד, ולא לגבי אופן חתימות העדים.

ונמצא, שלדעת רבינו תם גט זה שנכתב בו חניכתם בלבד כשר לכתחילה, שכך היו נוהגים נקיי הדעת שבירושלים, ואילו לדעת רש"י אפשר שאינו כשר אלא בדיעבד.

ואם כנים אנו בזה, נמצא שדברי התוס' סותרים מיניה וביה, שהרי בדף ל"ד כתבו שאם כתב שם אחד בלבד אין הגט כשר אלא בדיעבד, ואילו מגירסתם בדף פ"ח מבואר שכך ראוי לנהוג לכתחילה, וכך עשו נקיי הדעת שבירושלים.

ובתוס' (שם לד:) עמדו על קושיא זו, וכתבו ליישב: 'הא דקאמר בהמגרש (שם פז:) כתב חניכתו וחניכתה כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים, משמע אפילו לכתחלה אין צריך לכתוב שניהם, אע"ג דגבי מרים שבסמוך ובירושלמי אמרינן דדוקא בדיעבד כשר, צ"ל דנקיי הדעת שבירושלים היו שמותיהן ידועים וליכא לעז. אי נמי, כשהשמות דומין זה לזה, שהכנוי דומה לשם, לכתחילה כשר אף בכינוי'.

כלומר, בתירוצם הראשון סברו התוס', דהלכה זו אינה אמורה אלא לענין חניכה לבד, שהואיל והכל קוראים אותו בה מועילה כתיבתה יותר מכתיבת שמות ממש. ובתירוצם השני פירשו התוס', שהואיל והחניכה מגלה על שמו העיקרי של המגרש, די בה לבד, משא"כ במי שיש לו שני שמות שונים, שאם חיסר אחד מהם אין הגט כשר אלא בדיעבד.

באופן שונה מעט כתב הרא"ש (שם סי' ז): 'דהתם בחניכה שמכירין אותה בכל מקום והכל קוראים אותו בשם זה, אלא כשהוא חותם בשטר או קורא בתורה, קוראים אותו בשם המובהק, להכי סגי בשם חניכה לחוד'.

ובס' מכתב מאליהו (שער ד סי' ו) כתב שחילוק רב יש ביניהם לדינא: 'שהתוס' הספיק להם בשהחניכה ידועה אף שהשם המובהק הוא מורגל גם כן כמו החניכה, אבל הרא"ש הוצרך להגביר החניכה למעלה מן השם, שהחניכה היא מורגלת בפי הכל וקוראין אותו בה תדיר, והשם אינו מורגל ואינו נקרא בו זולת כשעולה בתורה'.

והיינו, דלדעת התוס' אם כתב שם שהכל מכירים ויודעים אותו די בכך ואינו צריך להזכיר את שאר שמותיו, אף שיש שמשתמשים בשמו השני. ומה שאמרו בגמרא שצריך לכתוב 'מרים וכל שום שיש לה', היינו באופן שמקצת בני העיר מכירים אותה בשם שרה בלבד ולא בשם מרים. ואילו לדעת הרא"ש, לא די בכך שכל בני העיר מכירים ויודעים את אותו השם, אלא צריך שכולם ישתמשו בשם זה דוקא, ושמו מעריסה אינו משמש אלא לעלייה לתורה וחתימת שטרות בלבד.

מדברי רש"י (גיטין שם) דקדק המכתב מאליהו שם שסבר כדעת התוס', שכן כתב: 'ופורתא שרה – מיעוט בני עירה היו קוראים את שמה שרה'. והיינו, שהמדובר הוא באופן שמקצת בני העיר קוראים אותה תמיד בשמה הטפל, ומשום כך הצריכו להזכירו בגט, אבל אם כל בני העיר משתמשים בדרך כלל בשמה העיקרי ולעיתים הם משתמשים בשמה הטפל, אין כל צורך להזכירו בגט, ולפי שלא יבואו לידי לעז לומר שלא לשמה נכתב. וכן נראה מדברי הר"ן (שם יז: מדפי הרי"ף) שכתב: 'כלומר, מיעוט בני העיר היו קוראים אותה שרה'. ואם כדברי הרא"ש שהמדובר הוא באופן שכל בני העיר מכירים אותה בשם מרים, ואעפ"כ צריך להזכיר את שמה השני כיון שיש שמשתמשים בו לעיתים, מפני מה הוצרכו לפרש שמיעוט בני העיר קוראים אותה תמיד בשמה הטפל, יאמרו שכל בני העיר קוראים אותה בדרך כלל מרים, ולעיתים מכנים אותה שרה, ואף באופן זה יש להזכירו בגט.

מכאן יש להוכיח, שכוונתם בזה להפקיע מסברת הרא"ש, ולומר, שיש להזכיר את שמה הטפל בגט, משום שיש שמכירים אותה רק בשם זה, ולא בשמה העיקרי. אבל אם היו כולם מכירים אותה מרים, אין צריך להזכיר את השם שרה כלל. אלו דבריו.

עד עתה, עסקנו בביאור שיטת התוס' והרא"ש בדין זה, אולם, הרשב"א לא ניחא ליה בדבריהם, וממנהגם זה של נקיי הדעת שבירושלים ייסד את שיטתו, שגט שנכתב בו שם אחד לבד כשר אפילו לכתחילה, ז"ל: 'ולי נראה דהוחזק בשני שמות במקום אחד כו', משום דקשיא לי חניכה דתנן היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין אלמא אפילו לכתחילה מגרש באחד, דלא עדיפא חניכה מאחד מעיקרי שמותיו'.

ראית הרא"ש מברייתא ד'היו לו שתי נשים'

שנינו בברייתא (דף לד:): 'תניא כוותיה דרב אשי, היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל, וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל, אינה מגורשת, עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו'.

מכאן הוכיח הרא"ש (שם), שאם היו לו שני שמות במקום אחד אין כתיבת שניהם מעכבת בכשרות הגט, ז"ל: 'ועוד ראיה, שלא שנינו היו לו שני שמות ביהודה או בגליל, והוחזק בשני שמות בשני המקומות, ואותן שבגליל אינן מכירין שם שביהודה, ויאמרו שלא זה שהוא שגירש, אבל כשהוא מוחזק בשני שמות במקום אחד די באחד ואפילו בחניכה'.

וכן כתב בס' הישר לרבינו תם (חלק התשובות סי' כה): 'ותלמוד שלנו הכי משמע, מדנקט שני שמות ביהודה וגליל, אבל ב' שמות של יהודה לא חיישינן'.

כדברים אלו כתב הפני יהושע בביאורו לדברי התוס' בגיטין (לד: ד"ה והוא): 'נראה מדבריהם, דהא דקתני בברייתא וגירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל היינו דלצדדין קתני, דגירש את אשתו שביהודה היינו שהוא דר בגליל, והא דואת אשתו שבגליל היינו שהוא דר ביהודה, והכריחם לפרש כן מדלא קתני היו לו שני שמות ביהודה'.

אלא שהקשה לפירושם זה: 'אלא דלפי"ז קשה, אמאי נקט כלל היו לו שתי נשים, ומאי אשמעינן בשתי נשים יותר מבאשה אחת, והו"ל למיתני סתמא היה בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת כו'. וראיתי בתשובת מהר"י קולון סימן צ"ח שכתב בזה, דאשמעינן דכיון שיש לו שתי נשים בשני מקומות מסתמא שם אחד הוא יותר עיקר מחבירו במקום שקובע דירתו יותר, דקמ"ל דאפילו שם הנתינה טפל, אפ"ה צריך לכותבו ראשון. אלא דלפי"ז קשה מאי מדייקי התוס' דבמגרש במקומו כשר בשם אחד מדלא קתני היו לו שתי נשים ביהודה, דהא איצטריך לאשמעינן שתי נשים בשני מקומות לאשמעינן הא גופא'.

ובספר אהלי שם (פתח האוהל ע"ד התוס' שם) הביא (שם) קושיית הפני יהושע, וכתב ז"ל: 'ולפע"ד היה נראה, דהתוס' לא באו לדייק מהך ברייתא ראיה לדבריהם, אלא באו לדייק דלא ליהוי סתירה לדבריהם, שכתבו דכשם שחניכתו כשר כך שם אחד משני שמותיו כשר. דלכאורה איכא סתירה לזה מהך ברייתא דקתני כתב לגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת וכו', ולפום פשטא מיירי שגם הבעל הוא ביהודה ושם הוא מגרש את אשתו, ואינה מגורשת עד שיכתוב שם דגליל עמו, וא"כ מכ"ש ביש לו שני שמות במקום שהוא מגרש, צריך לכתוב שני השמות. לזה כתבו כי לא כן הוא, דברייתא זו לא מיירי במגרש במקומו אלא במגרש על ידי שליח'.

נמצאנו למדים, דהרא"ש והתוס' הוכיחו מברייתא זו כשיטתם שאדם שיש לו שני שמות במקום אחד וכתב שם אחד לבד הגט כשר, ומכל מקום עדיין הם בדעתם דלכתחילה יש לכתוב את כל השמות, שכן משמע לשון הברייתא 'הרי זו מגורשת' – לשון דיעבד.

אולם הרשב"א למד מדברי הברייתא אלו, שאף לכתחילה די בכתיבת שם אחד לבד, וכפי שיטתו האמורה לעיל, והוסיף: 'ואף על גב דתניא בברייתא מגורשת וגרש דמשמע בדיעבד, אינו קשה דלאו דווקא אלא מדתנא ברישא אינה מגורשת תנא בסיפא מגורשת, והוא הדין לכתחילה'.

ראית הרא"ש לשיטתו מדברי הירושלמי בהיו לו שתי נשים

שנינו בירושלמי (פ"ד ה"ג): 'יותר מיכן אמרו, היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל, וכתב זה שביהודה לגרש זו שבגליל, ושבגליל לגרש זו שביהודה אינה מגורשת. מתניתא שהיה מיהודה וכתב לגרש בגליל, מגליל וכתב לגרש ביהודה, אבל אם היו מיהודה וכתב לגרש ביהודה, מגליל וכתב לגרש בגליל, הרי זו מגורשת. אמר רב אילא, בתחילה צריך לומר אני פלוני שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל'.

וברא"ש הוכיח מכאן כשיטתו, שאדם שיש לו שני שמות במקום אחד צריך לכתחילה לכתוב את שני השמות, ואם כתב אחד מהם הרי זו מגורשת בדיעבד, ז"ל: 'כן מפרש בירושלמי דאף במקום אחד בעינן לכתחילה שיכתוב שני השמות, דגרסינן בירושלמי, אמר רב אילא בתחילה היה צ"ל אני פלוני שמי יהודה עם שם שיש לי בגליל' [אף שהגט ניתן ביהודה], ואעפ"כ הכשירו גט זה בדיעבד. וכן ביאר הקרבן העדה בפירושו על הירושלמי (שם ד"ה בתחילה) בפירושו הראשון.

מיהו, בפירושו השני פירש שם הקרבן העדה (שם), דדברי רב אילא אמורים על גט שנכתב במקום אחד וניתן במקום אחר, ובא ללמד את סדר כתיבת השמות, שיהיו מקדימים את שם מקום הכתיבה לשם מקום הנתינה, וממילא אין ראיה מכאן לדברי הרא"ש. וכ"ה בפני משה שם, ז"ל: 'אעפ"כ לכתחילה צריך לכתוב אני פלוני שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל, הואיל והוחזק כאן בשני שמות צריך להזכיר גם שם של מקום הנתינה'.

וכן נראה מדברי הפני יהושע (שם), שהקשה על דברי התוס' שהוכיחו שיטתם מן הירושלמי: 'ויש לתמוה, דאי דההיא דירושלמי היינו ברייתא דהכא, א"כ היאך מדייקו בסמוך מלשון הברייתא דהכא דשם הנתינה עיקר [היפך דברי הירושלמי], דהא בירושלמי מייתי נמי לשון הברייתא, ואפ"ה מסיק להדיא בתחלה צריך לכתוב אני פלוני שביהודה עם כל שום שיש לי בגליל, וא"כ משמע להדיא דלכתחילה שם הכתיבה עיקר וכו". הרי שנקט להדיא דדברי הירושלמי אמורים בגט שנכתב במקום אחד וניתן במקום אחר.

בספר אהלי שם (פתח האוהל על דברי התוס' ד"ה והוא) השיג על דברי הפני יהושע וקיים דברי הרא"ש, ז"ל: 'ותמיהני דהא ודאי משמע דרב אילא לא אגוף הברייתא אלא אדסמיך ליה קאי, אהא דאמר מתניתא כו', דקאמר שאם הכתיבה והנתינה במקום אחד ולא כתב את השם שיש לו במקום אחר, הר"ז מגורשת. ועל זה אמר רב אילא דמכל מקום לכתחלה צריך להזכיר גם את השם שיש לו במקום אחר, אעפ"י שאינו לא מקום הכתיבה ולא מקום הנתינה (וכן כתב הרמב"ן והרשב"א והר"ן). וכן מוכיח הלשון 'בתחלה', דהא בברייתא קתני אינה מגורשת, ול"ש לומר עלה בתחילה אבל על דברי המפרש מתניתא וכו' הרי זה מגורשת, על זה שייך לומר בתחילה אין עושין כן אלא לכתוב אני פלוני וכו".

הרשב"א נקט אף הוא דדברי הירושלמי אמורים על שני שמות במקום אחד, וכתב: 'ואף על פי שבגירסא הירושלמית שהבאנו למעלה לא נראה כן [שהרי מלשון הירושלמי משמע שלכתחילה כותבים את כל השמות בגט, ובלאו הכי אינו כשר אלא בדיעבד, שלא כהבנת הרשב"א דלעיל], אנו אין לנו אלא כגמרתינו'.

ג

שני שמות שוים

עד עתה עסקנו בעיקר חיוב כתיבת כל השמות בגט, ועתה נראה לברר באלו מיני שמות אמורים הדברים: ולפום ריהטא היה נראה לפרש, שדין זה נוהג במי שיש לו שם עיקר ושם טפל, דלדעת הרמב"ן והריא"ז אין הגט כשר עד שיכתוב גם את שמו הטפל, לדעת התוס' והרא"ש כתיבת השם הטפל אינה אלא לכתחילה בעלמא, ואילו לדעת הרשב"א אין צורך כלל בהזכרת השמות הטפלים בגט.

ומעתה נראה לדון, לדעת הסוברים שאין חיוב לכתוב את השם הטפל בגט, מה יהא בדינו של אדם שחלק מבני העיר קוראים אותו בשם אחד וחלקם בשם אחר, ואין האחד מהם עיקר יותר מחברו, אם די בהזכרת שם אחד לחוד, או שבאופן זה הכל יודו שיש להזכיר את שני השמות.

והנה, לדעת הסוברים שאף אם כתב את השם הטפל לבד הגט כשר בדיעבד [ראה: בית יוסף סי' קכט בדעת התוס' והרא"ש, וברמ"א שם סעי' א. מרהיטת דברי הרשב"א בזה נראה שאף לכתחילה מועילה נתינת הגט באופן זה, וראה הרחבת הדברים להלן סימן………..], אין מקום לספק זה. אולם, מדברי הרמב"ם (הל' גירושין פ"ג הל' יד) נראה שאם כתב את השם הטפל לבד הגט פסול, כמבואר בבית יוסף (שם). ולדעה זו יש לדון במי שיש לו שני שמות שוים אם חייב לכתוב את שניהם בגט. ונראה שנחלקו בכך האחרונים:

א. הט"ז (ס"ק ג) כתב: 'נמצא דלכתחילה בעינן תרתי לטיבותא – שיזכיר שם העיקר, ואפילו הכי צריך לכתוב וכל שום. אבל דיעבד סגי בחדא לטיבותא – דהיינו או שם עיקר לחוד או שם הטפל עם וכל שום, אבל שם טפל בלא וכל שום אפילו דיעבד פסול. ואין לטעות בדברי התוס' שזכרנו שבדיעבד מותר באחד מהם, שהם אינם מדברים באחד טפל אלא בשניהם עיקרים'.

ונראה מדבריו, דאף שלמד בדעת התוס' שבכתיבת שם טפל לבד הגט פסול, בשני שמות שוים סבר שדי בכתיבת אחד מהם לבד, וכך הוא לדעת הרמב"ם הנ"ל.

כדבריו כתב בס' תורת גיטין (ס"ק ה): 'ובשני השמות שוין ליכא לאוקמי, דממה נפשך אם יש לספק בהשם שהוא כותב שהוא שם טפל, כתיבת וכל שום מיגרע גרע, ואם אין לספק בו בטפל, בכתיבת שם זה לבד סגי'.

וכן נראה מדברי הבית שמואל (ס"ק י), לגבי מומר שכותבים בגיטו שם יהדות שלו ולא שם גיות, שכתב: 'אלא בשם ישראל – דהא שם ישראל עיקר. ואף אם תימצי לומר דאינו אלא שווה לשם גיות, מכל מקום כשר, דהא כשמגרש במקום כתיבה וכתב אפילו החניכה כשר'. ומבואר להדיא מדבריו, שאדם שיש לו שני שמות שוין והכתיבה והנתינה במקום אחד, אינו צריך לכתוב אלא אחד מהם לבד.

ב. אולם, בשו"ת הראנ"ח (סי' לג) יצא בזה בחידוש גדול, ז"ל: 'שטת הר"ן ז"ל בגמרא, גבי והוא דאתחזק בתרי שמי כפי הנראה מדבריו, היא כך, שאם הוחזק במקום כתיבת הגט בשם אחר גם כן שהיה לו במקום הנתינה ונקרא שם בכל השני שמות, צריך לכתוב גם ב' השמות, ואם לא כתב אלא אחד מהם פסול אפילו בדיעבד. דכיון דיש לו ב' שמות כאן כל אחד מהשמות לבדו אינו שמו אלא כמו חצי שם ולכך פסול'.

ולמדנו מדבריו, שלא רק בכתיבת שם הטפל לבד הגט פסול, אלא גם באופן זה שיש לו שני שמות שוים ומחסיר אחד מהם הגט בטל מדאורייתא, ודינה כאשת איש לכל דבר. שכן כאשר הוא מחסיר אחד מן השמות האלו נחשב הדבר כאילו כתב חצי שם.

דבריו אלו ניתן לבארם בשני אופנים: האחד, שכאשר הוא מחסיר את אחד משמותיו העיקריים מהווה הדבר חסרון ב'ספירת דברים', ונחשב לו כאילו לא כתב את שמו בגט כלל. והשני, שבחסרון שמו השני נחשב הדבר כמו 'שינה שמו או שמה', ואף באופן זה הגט בטל מדאורייתא.

מדברי התוס' שהובאו לעיל אות ב לענין 'חניכה ידועה', מוכח דלא ס"ל כסברת הראנ"ח, שכן לדעתם, כאשר כל בני העיר יודעים ומכירים אחד משמותיו אין צריך לכתוב את האחרים. וזהו היפך סברת הראנ"ח דס"ל שהמחסיר אחד משמותיו העיקריים נחשב כאילו כתב חצי שם [ואף הרא"ש לא החמיר בזה אלא לכתחילה, ולא לעיכובא בעלמא].

בס' מכתב מאליהו (שער ד סי' ז) דן בדברי מהרנ"ח אלו, וכתב: 'גם מה שכתב הרב ז"ל דבהוחזק בשני שמות שהוקבעו לו במקום אחד כי מגרש באחד מהם אינו אלא חצי שם, דבר זה לא נשמע ולא נראה בשום אחד מהפוסקים ראשונים ואחרונים, שכל עיקר כתיבת השמות בגט הוא לידע מי הוא המגרש והמתגרשת, וכיון שבשם הכתוב בגט נודע וניכר וליכא שום לעז דלית מאן דיימר עליה לא הוא, מה לי כל השם או חצי השם'.

לאידך גיסא כתב המכתב מאליהו שם, ששני שמות שוים לעולם לא יחשבו כשנים עיקריים אלא להיפך, שניהם נחשבים כשמות טפלים, וממילא, לדעת הסוברים שאם כתב שם טפל לבד הגט פסול, לא די בכתיבת אחד מהם, ואינו כשר עד שיכתוב את שני השמות יחד [ומכל מקום אין נראה שזוהי כוונת הראנ"ח עצמו, שכן כתב בזה טעם טעם אחר שהוא כעין 'חצי שם'].

ד

העולה לדינא:

מרהיטת דברי הבית יוסף (סי' קכט ד"ה במה) נראה שנקט כדעת התוס' והרא"ש, דלכתחילה יש לכתוב את כל השמות בגט, אולם בדיעבד אין הדבר מעכב בכשרותו, שכן, לאחר שציין לשיטות הראשונים הנ"ל, סיים והביא דברי הרשב"א בתשובתו שהסכים לדעה זו, כמובא לעיל…..

וכן נקט הט"ז (שם סק"ג) בדעתו, וכבר הובאו דבריו בקצרה לעיל, ז"ל: 'דלכתחילה בעינן תרתי לטיבותא, שיזכיר שם העיקר ואפ"ה צריך לכתוב וכל שום, אבל דיעבד סגי בחדא לטיבותא, דהיינו או שם העיקר לחוד או שם הטפל עם וכל שום, אבל אם טפל בלא וכל שום אפילו בדיעבד פסול וכו', ולדידי ניחא דקמ"ל אע"ג דצריך לכתחילה לכתוב שניהם, מיהו בדיעבד אפילו חניכה כשר דהיינו מפורסמת לכל ככל סתם חניכות, וא"כ כל שכן כשכתב שם העיקר האחד לחוד'.

וכן נראה מדברי הדרכי משה (סק"א) שכתב: 'מיהו אנו נוהגין לכתחלה כדברי הפוסקים המצריכים לכתוב שניהם', והיינו כדעת התוס' והרא"ש. וכן הוא מנהג בתי הדין בזמנינו, שכותבים לכתחילה את כל השמות שיש לבני הזוג בין העיקריים והטפלים.

 

 

[1] בספרים שלפנינו הגירסא היא: 'הא בעינן שינה שמו ושמה', ולפי גירסא זו נראה, שאין חיוב לכתוב את השמות בגט אלא שאם כתבם בשינוי – הגט פסול. וברש"י שם עמד על שאלה זו וכתב: 'ואית דלא גרסי שינה, ומאן דגריס ליה משום מתני' דלקמן ואגב גררא גריס ליה'.

בשו"ת באר יצחק (אה"ע סי' יב ענף ב) עמד אף הוא על הערה זו: 'ולהך גירסא דגרסי הא בעינן שינה שמו קשה מה שייכות לזה הך שינה שמו, דהא התם בלא כתב, א"כ איך מוכיח מהמשנה דצריך לכתוב שמו ושמה כמש"כ רש"י'. ועיי"ש שיישב קושיתו לדרכו של הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' אלף יר וסי' אלף רכב), דס"ל ששינוי אינו פוסל אלא בדבר שצריך לכותבו כהלכתו, אבל דבר שכתיבתו אינה מעכבת אף השינוי בו אינו פוסל. וממילא נמצא, שהואיל ושינוי השמות פוסל את הגט, מוכרח איפוא שכתיבתם נצרכת ומעכבת בכשרותו.

כדבריו אלו צידד לומר בספר אהלי שם (פתח האוהל א. ד"ה והנה) על פי דברי התוס' (שם פ. ד"ה ושם) בשם ר"ת, ודחה וכתב: 'אבל נראה דזה אינו, דגם הר"ת לא אמר למילתיה אלא בדבר שאינו מעיקר השטר, כגון אם כתבו כהן על מי שאינו כהן. אבל בענין השמות נראה פשוט מאד דאפילו אם אין צריכין לכתבן, מ"מ אם כתבן בשינוי פסול משום מזוייף מתוכו'. וממילא שבה הקושיא למקומה.

באופן אחר כתב ליישב, כי מה שאמרו 'שינה שמו ושמה' אין כוונת הדברים לשינוי גדול עד שנעשה כשם אחר ממש, אלא אפילו בשינוי קל בעלמא, וכגון שכתבו תפאתה במקום נפאתה [וכמבואר בגיטין סג: דבאופן זה לא יטעו בשם אשה אחרת], ואעפ"כ הגט פסול. יתר על כן הביא שם מדברי הפוסקים שאפילו אם אין שינוי במבטא כלל, אלא באות נחה, כגון שכתב יהודא בא' בסוף, או שכתב שרא במקום שרה, שאף באופנים אלו הגט פסול. והסברא נותנת שאם לא כתבו כלל את השמות, גרע טפי מאילו כתבם קצת בשינוי ושלא בדקדוק, ומוכרח איפוא שכתיבת השמות מעכבת בכשרותו של הגט. עכת"ד. וכעין זה כתב בשו"ת אבן שתיה (אבן העזר סימן צד דף קכא ע"א).

[2] בס' אהלי שם (פתח האהל ב. ד"ה ובאמת) כתב, שלולי דברי רבינו האור זרוע, היה אפשר לפרש שאף לדעת רבנו שמחה דין כתיבת השמות בגט אינו אלא מדרבנן, וכוונתו, שחכמים חייבו לכתוב את השמות בגט, כדי שלא יבואו לכותבו לגמרי שלא לשמה, שבאופן זה הוא פסול מדאורייתא.

עוד כתב, דמדברי הרמב"ם מוכח שלא סבר כאור זרוע בזה, שכן כתב (הל' סוטה פ"ג הל' ח) שמגילת סוטה נכתבת אף היא לשמה כמו גט, אף שאין כתיבת שמות במגילת סוטה.

[3] סברא זו שכתב האור זרוע, שהואיל ויש חיוב לכתוב את הגט לשמה כתיבת השמות בגט מעכבת בכשרותו, צ"ב רב, וכבר עמד על כך בשו"ת גליא מסכת (אהע"ז סי' ד), שהרי אף הקרבת קרבנות צריך שתעשה  לשם בעליהם, ואף על פי כן לא מצינו בשום מקום שהזכרת שם הבעלים מעכבת בכשרותו של הקרבן, וכמו כן בגט, אף שצריך לכתוב את הגט 'לשמה' – לשם הבעל ולשם האשה, אין בכך כדי להוכיח שצריך לכתוב את שמותיהם בגט.

ומדקדוק דברי האו"ז שם נראה שעמד על הערה זו, שכן כתב: 'ופירוש, דלא דמי למגילת סוטה שא"צ להזכיר שמה [של האשה], משום דסתמא כשר היכא דאיכתיב לשם אלות וכו', כמו זבחים שנזבחו שלא לשמן פסולין אבל סתמן כשר, אבל גט סתמא פסול כך פי' בסדר עולם שלו'.

כלומר, בכתיבת מגילת סוטה אין חיוב להזכיר את שם האשה, משום שאף אם נכתבה בסתמא היא כשרה, וכן הוא הדין לענין דין לשמה בקרבנות, וכמבואר בזבחים (ב .), מה שאין כן בכתיבת הגט שאם נכתב בסתמא הרי הוא פסול, ולכך יש להזכיר שמותיהם בפירוש.

ויסוד לדבריו מצינו מפורש בסוגית הגמ' בזבחים שם: 'תנן, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו', טעמא דשלא לשמן, הא סתמא – עלו נמי לבעלים לשם חובה, אלמא סתמא נמי כלשמן דמי. ורמינהי, כל הגט שנכתב שלא לשם אשה – פסול, וסתמא נמי פסול, ומשני, זבחים בסתם לשמן עומדין, אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת', עיי"ש.

[4] בס' פרדס רימונים (סי' ה) תמה, היכן מצא הבית יוסף בדברי האור זרוע והגה' אשרי דהגט פסול מדאורייתא, הרי לא אמרו אלא שהגט פסול והבנים ממזרים ואפשר דמדרבנן הוא. ולדידי נראה שעיקר ראיית הבית יוסף היא מכך שכתבו בטעם דין זה דהוא חסרון ב'לשמה'.

[5] בשו"ת פרדס רימונים (סי' ה אות יז) הקשה, דהרשב"א סתר בזה משנתו לכאורה. שכן בסוגיא דגיטין (יט: ד"ה ההוא גברא) תמה הרשב"א, מהו שהקשו בגמ' 'למאי ניחוש לה', הרי נפקא מינה רבתא יש בכך לענין הכשרה לכהונה, שהרי לדעת שמואל (שם כד:), אפילו גט שנכתב להתלמד פוסל את האשה לכהונה, וכמו כן יש לומר לענין ס"ת זה שניתן לה לשם גירושין. ויעוי"ש שתירץ בשם התוס': 'דשאני התם דכתיב כעין גט, ואין מחוסר אלא לשמה, אבל כריתות דספר תורה דלא הוי כעין גט כלל, אפי' ריח הגט אין בו'. וצ"ב, דאם כדברי הרשב"א שגט שלא נכתבו שמות המתגרשים פסול מדאורייתא משום שאין בו ספירת דברים, היאך סבר לדמות זאת לגט שנכתב שלא לשמה, הרי לדעת רבי מאיר כתיבת הגט כלל אינה צריכה להעשות לשמה, והעיקר שחתמוהו לשמה, ואילו לענין כתיבת שמותיהם סבר שהוא פסול מדאורייתא משום שאין בו ספירת דברים.

[6] יש להעיר, שבאו"ז בהמשך הדברים כתב כך: 'ותו, דאמר בגמרא ההוא דהוו קרו לה רובה מרים ופורתא שרה, אמרי נהרדעי מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה. ואי איתא דהיכא דלא הזכיר שמה כלל כשר, ליכתוב הרי את מותרת סתמא, דהכי עדיף טפי דלא אתי למטעי כלל, אלא ש"מ דלא סגי שלא יזכיר שמה כלל. וגם רבי' שלמה פירש מרים צריך לכתוב בגט שהוא עיקר. הא למדת, דלא סגי שלא יזכיר שמה בגט, שהרי פי' מרים צריך לכתוב בגט. הלכך אתבריר לן דגט אשה שלא הוזכר שמה בגט פסול והבנים ממזרים דאורייתא'. נמצא, שלמסקנת דברי האור זרוע גט שלא נכתבו בו שמות המתגרשים כראוי בטל מהתורה, שלא כהבנת הרא"ם, וצ"ע.

[7] בס' דבר אברהם (ח"ב סי' ל אות ד) כתב, דהנפקא מינה בין הטעמים, הוא שלדעת הסוברים שחסרון השמות פסולו משום ספירת דברים, אפילו שינוי קלישא פוסל, וכגון שחיסר אות ו'. אולם להצד שפסולו משום שינוי השם אין לפוסלו אלא אם כן לא ניכר מחמת השינוי לשם מי נכתב. אולם, מלשונו של הדברי חיים נראה שגם להצד שפסולו משום 'לשמה' כל שינוי נקודה פוסל.

[8] וכ"כ בספר התרומות (שער לג סוף הלכה א), שכתיבת שמות בשטרי ממון וכתיבת שמות בגיטין – 'תרוייהו חד דינא הוי'. ומבואר לכאורה מדבריו כסברת הקצוה"ח.

מיהו יש להעיר, דאמרינן בגמ' (גיטין כד:) 'היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה'. ומדייקת הגמרא, 'הא גדולה מצי מגרש, אתאן לרבי אלעזר דסבר עדי מסירה כרתי'. ומשמע, דלדעת רבי אלעזר לא בעינן שיהיה הגט מוכח מתוכו.

ובס' גט פשוט (סימן קכח סק"י ד"ה ולי) נראה שעמד על הערה זו, שכן כתב: 'דאע"ג דרבי אלעזר לא בעי מוכיח מתוכו, כדאיתא בריש פרק כל הגט וכו', מכל מקום מוכיח מתוכו קצת בעינן'. והיינו, שאם לא נכתבו שמות המתגרשים בגט בכלל, הגט אינו מוכח מתוכו לגמרי וזה פסול אף לר"א. משא"כ בכתב לגרש את אחת מנשותיו ששמותן שווין, דכיון שעכ"פ נכתב שם האשה בגט, נחשב הדבר כמוכיח מתוכו קצת, ומהני. וכ"כ בס' שמן המשחה (סי' קכט סקכ"א) ומחצית השקל (הקדמה לסי' קכט).

[9] בס' אהלי שם (כלל א ד"ה ובס') דחה את ראיית הלחם משנה: 'ובאמת כי ההוכחה שהוכיח הלח"מ מדבכתב הרמב"ם וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ולא כתב גם שם האיש והאשה והזמן, נ"ל דלאו הוכחה היא, דהא הרמב"ם לא מיירי בזה בענין השליחות באיזה אופן ישלחה'.

[10] אמנם, בשו"ת דברי אמת (לרבי יצחק בכר דוד, בענין גיטין סי' ז) כתב, שאין כוונת דברי הראבי"ה להכשיר גט זה לגמרי, וכל כוונתו אינה אלא שאין לפוסלו משום ספירת דברים דאורייתא, אלא חומרא דרבנן בעלמא היא, ומשום שאין מוכח מתוכו לשם מי נכתב.

[11] ראה לעיל עמ'… מדברי האהלי שם שדחה כל ראיות הראבי"ה. בס' תפארת יעקב (גיטין שם) דחה את ראיתו השניה של הראבי"ה, דשאני התם שנכתבו שמותיהם ושמות האבות לבד לא נזכרו בו.

בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' קכה) דן אף הוא בראייתו הראשונה של הראבי"ה [מהא דכתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה], וכתב דאינה מכרחת כלל, דכיון שלא ניכר קילקול בגט עצמו, והספק אינו מתעורר אלא מחמת אותה ידיעה חיצונית שאף אשתו השניה נקראת באותו השם, סבר רבי אלעזר שלענין זה די בבירור הנעשה על ידי עדי המסירה. ואילו ר"מ סבר, שאף לענין קילקול חיצוני זה בעינן שיהיה הגט מוכח מתוכו. משא"כ כשלא נכתבו שמותיהם כלל, דהוא פגם בעצם הגט ולכו"ע יש לפוסלו.

[12] בספרי האחרונים עמדו על קושיא זו מדעתם, ולא היו לפניהם דברי הראבי"ה אלו, וראה בית מאיר (סי' קכט ס"א) ושו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אבהע"ז סי' קיג) שהניחו דבריו בצ"ע מכח קושיא זו, וכמה תשובות מצינו בזה בספרי האחרונים:

א. ראשית יש להעיר, שקושיא זו תלויה בגירסאות השונות שהובאו בסוגית הגמ' שם [ראה לעיל הערה….], שכן, לאלו הגורסים 'שינה שמו ושמה', נראה שכלל אין צריך לכתוב את השמות בגט, אלא שאם שינה שמותיהם הגט פסול משום שנראה שלא לשמם נכתב [אלא שכאמור לעיל שם, מדברי הגמ' גופא נראה שלא כגירסא זו, שהרי סוגית הגמ' שם מדברת על אדם שנתן לאשתו ספר תורה לשם גירושין, ובספר התורה לא נזכרו שמותיהם כלל ואעפ"כ הוא פסול].

ב. בספר גט פשוט (סי' קכח ס"ק י ד"ה ויראה) כתב ליישב: 'ויראה לע"ד, דרבינו יואל מפרש מה שאמר רב יוסף למאי ניחוש לה וכו', דה"ק, דלעולם אם לא כתב שמו ושמה, הגט כשר מן התורה לר"מ דאמר עדי מסירה כרתי, ולא בעי מוכיח מתוכו כלל. אלא דחז"ל תקנו לכתחילה שיכתוב בו שמו ושמה, ואם לא כתב שמו ושמה, אפילו אם נתגרשה לא תנשא, ואם נשאת אפשר דלא תצא. וכיון דחכמים תקנו כן דלכתחילה לא תנשא, אם לא כתב שמו ושמה מסתמא סופרי הדיינים לא כתבי גיטא בלא שמו ושמה'. והיינו, דלעולם ספר תורה שנכתב לשם גט כשר לגירושין, אף שלא נכתבו בו שמות האיש והאשה, אלא דכיון שמדרבנן יש חיוב לכתוב את השמות בגט, לא ימצא מי שיכתבנו לשמם.

אולם, לכאורה אין מקום לתירוץ זה אלא אם כן נפרש שלדעת הראבי"ה גט שלא נכתבו בו שמות הבעל והאשה אינו כשר אלא בדיעבד, וממשמעות דבריו נראה שגט זה כשר אף לכתחילה, וכבר העירו זאת על דבריו בס' בית מאיר שם (ד"ה והגט), וס' אהלי שם (פתח האהל דף ב ע"ד).

ג. אחרים כתבו לחלק לענין זה, בין גט שנכתב על פי המטבע שטבעו חכמים אלא שחיסר בו את כתיבת השמות, דבאופן זה הגט כשר לכתחילה, לבין ספר תורה שלא נעשה כלל בצורה הראויה לשמש כגט. וכ"כ בשו"ת אגודת אזוב (אבה"ע סימן כ): 'דעד כאן לא קאמר רבינו יואל ז"ל דבלא כתבו השמות כלל כשר בדיעבד, אלא בגט שנכתב כהלכתו עפ"י מטבע חכמים, שמוכח מתוכו עכ"פ שזה הבעל שמסר לה הגט בעדי מסירה הוא המגרש ביחוד לאשתו זאת שקבלה הגט בקבלת גט זה לפני עדי מסירה. כפי המבואר בנוסח הגט, שאומר ודין די יהוי ליכי מינאי ושאר כל הנוסח המורה על שמותם, אלא שלא נכתב בו השמות. מש"ה הוא דכשר עפ"י עדי מסירה שראו שהבעל נתן לה גט זה ולא אחר, ובתוך הגט הוא מבואר ביאור היטב גם בלי כתיבת השמות, שזה שנתן לה הגט הוא המגרש להאשה הזאת שקבלה הגט. משא"כ בנידון דשקיל ס"ת ויהיב לה, שפרשת הגט הכתוב בספר התורה לא נכתב כמשפט הנוסח שבגט שיהא בו משמעות שזה הנותן לה ספר זה הוא מגרשה עכשיו בקבלה זו להאשה שתקבל ממנו, שהרי אין כתוב 'ודן די יהוי ליכי מינאי', וגם שאינו מדבר בלשון נוכח שהוא הנותן לה ספר כריתות ומגרשה בו עכשיו, אלא בלשון נסתר ועבר שאומר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה כמדבר מן הצד, משו"ה אם לא כתב בו שמו ושמה, אין בו אפילו ריח הגט לכ"ע, כיון שאין בו משמעות כריתות מהבעל הזה לא מפאת השמות ולא מפאת הלשון הכתוב בו. והשתא קאמר הכא שפיר והא בעינן שמו ושמה וליכא, דהכא ודאי פסול לכ"ע בלא שמו ושמה כנ"ל'.

ד. באופן דומה כתב בס' דברי חיים (גיטין, שער שינוי השמות אות א), דלענין שטרי ממון שכל ענינם אינו אלא לראיה שבהם [ואף שטר מכר ענינו "מסירת ראיות" כפי שביארו האחרונים], כל שאינו מוכח מתוכו מי הוא המתחייב אינו נחשב לשטר. משא"כ בגט שכל ענינו פעולת חלות גירושין, ואינו בא לראיה כלל, לענין זה סבר שדי במסירתו בפני עדי מסירה לבד. אולם, כשנותן לה ס"ת לשם גירושין, כלל לא ניכר ממעשיו שכוונתו לגרשה, ובזה הוא שאמרו דכיון דבעינן שמו ושמה אינה מגורשת. וראה ספר אהלי שם (פתח האהל דף ד ע"א ד"ה עוד כתב) שפלפל בדבריו.

וכן כתב המהר"ם שיק (גיטין כ.), דלענין נתינת ספר תורה החמירו יותר, כיון שכלל לא ניכר שעשו מעשה של כריתות, משא"כ בגט, שניכר לכל שכורתים את יחס האישות שביניהם בנתינה זו, אף ששמותיהם אינם מפורטים בגט. וראה כעין זה בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ד סי' סד) ובספר תפארת יעקב (גיטין כ. ד"ה ודע). [מיהו בספרו על השו"ע סי' קכט סעי' יא נשאר בצ"ע על דברי הראבי"ה].

ה. בס' אהלי שם (פתח האהל דף ד ע"ב ד"ה ובישוב) כתב ביישובו הראשון, שכך היא כוונת רב יוסף, דבשלמא אם היו כותבים את שמות האיש והאשה בס"ת, ניתן היה להניח שאף העדים יודעים שנכתב לשמה, אולם, באופן זה שבא ונותן לה ספר תורה בפני עדים, אין הם יודעים שהקדים זוזא לספרא כדי שיכתבנו לשמה, ואין עדותם נחשבת לכלום.

ו. באופן אחר כתב ליישב באהלי שם שם, דדברי רב יוסף אמורים בשיטת רבי יוחנן בירושלמי (גיטין פ"ב ה"ד), דס"ל דשם האיש והאשה הן מעיקר הגט וזהו עיקר דין כתיבה לשמה, 'מיהו לדידן דסתם לן תלמודא דידן אמר רב יהודה אמר שמואל צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם וכו', מסתברא נמי כי רק הרי את מותרת לכל אדם הוא העיקר, אבל השמות גם אם לא כתבום אינם מעכבים'.

[13] וע"ע שו"ת בית יצחק (אבהע"ז סי' יח אות ב, וסי' נה אות ג), שדן בארוכה בענין זה, אם שם שהשתקע מועיל ל'ספירת דברים'.

[14] בס' גט פשוט (אות סא) נסתפק, באופן שכתב בגט את שמו שבמקום אחר שאינו מקום הכתיבה או הנתינה, אם יוכל להכשירו על ידי שיטלנו לאותו המקום ויתננו לה שם, או שמא, כיון שבעת הכתיבה היה בדעתו ליתנו לה במקום שאינם מכירים באותו השם הגט פסול.

ולכאורה יש לתלות נידון זה בשני הצדדים הנ"ל, דלהצד שהגט פסול משום חסרון 'ספירת דברים', שפיר יש להכשירו עתה כשנותנו לה באותו המקום. אולם, להצד שטעם הפסול בזה הוא משום שלא נכתב הגט 'לשמה', שוב לא ניתן להכשירו למפרע כיון שנכתב בפסול.

וכן נראה בשו"ת בית אפרים (אבהע"ז סי' קב), בנידונו לענין גט שנכתב בו שם האשה בשינוי, אם תוכל להכשירו על ידי שתחזיק עצמה באותו השם במקום אחר, והאריך הרבה בדברי הפני יהושע לבעל המגיני שלמה (סי' י) בענין זה, וסיים: 'ונראה שרומז בדבריו עוד טעם לפסול, דכיון שבעת כתיבת הגט האשה היא במקום שאין שמה כך כמו שכותבין בגט רק שם אחר, א"כ גט זה לא נכתב לשם אשה זו, שהרי נכתב לשם אשה רחל והנה היא לאה, ומה יושיענו זה שתלך עתה לקבל הגט במקום אחר שהיא מוחזקת שם בשם זה הנכתב בגט'. ואף מדבריו למדנו, דהטעם דלא מהני בכהאי גוונא משום שלא נכתב הגט 'לשמה', והגט נכתב בפסול וראה עוד בהרחבה בשיטות הפוסקים בענין זה, בסימן……].