אוצר הפוסקים

סימן א, סעיף א

חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל: הגה כל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה בלא תורה כו׳ ולא נקרא אדם וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקקים שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳:

סימן א, סעיף ב

אין מוכרין ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה:

סימן א, סעיף ג

מצוה על כל ישראל שישא אשה בן שמונה עשרה והמקדים לישא מבן י״ג מצוה מן המובחר אבל קודם י״ג לא ישא דהוי כזנות ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה ומיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר: הגה ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים כגון עקרה וזקנה או קטנה משום שחושק בה או משום ממון שלה אעפ"י שמדינא היה למחות בו לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה אף על פי שלא קיים פריה ורביה וכן בשאר עניני זיווגים (ריב״ש סימן ט״ו) ובלבד שלא תהא אסורה עליו:

סימן א, סעיף ד

ומי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי תמיד ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו:

סימן א, סעיף ה

כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה והוא שלא יהיה הבן סריס או הנקבה איילונית (פי׳ איל הוא זכר הצאן כלומר שיש לאשה טבע הזכר וסימניה הם שאין לה שדים כנשים וקולה עבה ואותו מקום אינו בולט מגופה כיתר הנשים):

סימן א, סעיף ו

נולדו לו זכר ונקבה ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה בד"א ע כשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אע"פ שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח אחד מהם זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה זו: הגה היה הבן ממזר או חרש שוטה וקטן קיים המצוה (ב״י בשם הרשב״א) :

סימן א, סעיף ז

היו לו בנים כשהיה עובד כוכבים ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו אבל אם היו לו בנים כשהוא עבד ונשתחרר הוא והם לא קיים מצוה זו עד שיוליד אחר שנשתחרר:

סימן א, סעיף ח

אף על פי שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו אפילו יש לו כמה בנים ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אלא אם כן ימכור ספר תורה אם אין לו בנים ימכור כדי שישא אשה בת בנים אבל אם יש לו בנים לא ימכר אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה ויש אומרים שאפילו אם יש לו בנים ימכור ספר תורה כדי שישא אשה בת בנים: הגה מיהו אם מכיר שאינו בן בנים עוד ואינו ראוי עוד להוליד ישא אשה שאינה בת בנים (נ״י בפרק הבא על יבמתו) וכן אם יש לו בנים הרבה ומתיירא שאם ישא אשה בת בנים יבואו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו מותרלישא אשה שאינה בת בנים אבל אסור לישב בלא אשה משום חשש זו (ת״ה סי׳ רס״ג) :

סימן א, סעיף ט

נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בספוקייהו ומכל מקום נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מארבע נשים כדי שיגיע לכל אחת עונה בחדש ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו (ועיין לקמן סוף סימן ב׳ דאסור לישא שתי נשים בשני מקומות):

סימן א, סעיף י

רבינו גרשום החרים על הנושא אשה על אשתו אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה: הגה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור (מהרי״ק שורש ק״א) והוא הדין בכל מקום שיש דיחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה (מרדכי פרק החולץ ורשב״א סימן ר״פ ומהר״ם פאדווה סי׳ י״ט) אמנם יש חולקים וסבירא להו דחרם רבינו גרשום נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום וצריך לחלוץ (הגהות מרדכי דיבמות והגהות מרדכי דכתובות וכן כתב נימוקי יוסף פרק החולץ) ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו לישא אחרת *(כן משמע בתשובת הרשב״א) וכל שכן אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו: ולא פשטה תקנתו בכל הארצות: הגה ודוקא במקום שידוע שלא פשטה תקנתו אבל מן הסתם נוהג בכל מקום (תשובת ר״י מינץ סי׳ י') ועיין בי"ד סימן רכ״ח אם הלך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל: ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי: הגה ומכל מקום בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד ואין נושאין שתי נשים וכופין בחרמות ונידויין מי שעובר ונושא ב׳ נשים לגרש אחת מהן ויש אומרים דבזמן הזה אין לכוף מי שעבר חרם רבנו גרשם (ב״י סימן ע״ו) מאחר שכבר נשלם אלף החמישי (שם בשם מהרי״ק) ואין נוהגין כן יש אומרים מי שהמירה אשתו מזכה לה גט על ידי אחר ונושא אחרת וכן נוהגין במקצת מקומות (פסקי מהרא״י סי׳ רכ״ו) ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה (שם מנהגי רינוס) :

סימן א, סעיף יא

טוב לעשות תקנה בחרמות ונדויים על מי שישא אשה על אשתו:

סימן א, סעיף יב

נשבע שלא ישא אחרת על אשתו ושהתה עשר שנים שלא ילדה יתבאר בסימן קי״ח:

סימן א, סעיף יג

אשה אינה מצווה על פריה ורביה ועיין בסימן קנ״ד (ומכל מקום יש אומרים דלא תעמוד בלא איש משום חשדא) (הגהות אלפסי פרק הבא על יבמתו בשם א״ז) :

סימן א, סעיף יד

דין מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יתבאר שם:

סימן ב, סעיף א

לא ישא אדם אשה שיש בה שום פיסול: הגה כל הנושא אשה פסולה משום ממון הויין לו בנים שאינם מהוגנים אבל בלאו הכי שאינה פסולה עליו אלא שנושאה משום ממון מותר (בתשובת ריב״ש סימן ט״ו) מי שרוצה לישא אשה פסולה בני משפחתו יכולין למחות בו (הר״ן פרק המוכר) ואם אינו רוצה להשגיח בהם יעשו איזה דבר לסימן שלא יתערב זרעו בזרעם. ומי שפסקו לו ממון הרבה לשדוכין וחזרו בהם לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליח (ב״י בשם א״ח) :

סימן ב, סעיף ב

כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהם לכתחלה ואף על פי כן אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד (או שני בני אדם שמתגרים זה בזה) (פרק עשרה יוחסין) או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד [ או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר חוששין להם וראוי להתרחק מהם שאלו סימני פסלות הם וכן כל הפוסל אחרים תמיד כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים חוששין לו שמא ממזר הוא ואם אומר להם שהם עבדים חוששים לו שמא עבד הוא שכל הפוסל במומו פוסל וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששים לו ביותר שמא גבעוני הוא:

סימן ב, סעיף ג

משפחה שקרא עליה ערער והוא שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהם עבדות הרי זה ספק ואם משפחת כהנים היא לא ישא ממנה אשה עד שיבדוק עליה ארבע אמהות שהן שמנה אמה ואם אמה אם אבי אמה ואמה וכן הוא בודק על אם אביה ואמה אם אבי אביה ואמה ואם היתה משפחה זו שקרא עליה ערער לוים או ישראלים מוסיף לבדוק עליהם עוד אחת ונמצא בודק עשרה אמהות אבל אשה הבאה לינשא אינה צריכה לבדוק שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים:

סימן ב, סעיף ד

כל שקורין לו ממזר ושותק או נתין ושותק או חלל ושותק או עבד ושותק חוששין לו ולמשפחתו ואין נושאין מהם אלא אם כן בודקין כמו שנתבאר: הגה ויש אומרים דוקא משפחה שנתערב בה אחד מאלו הפסולים אבל אדם אחר שקורין לו כך ושותק אין בכך כלום (טור בשם ר״י ובית יוסף בשם הרמב״ן והרשב״א) ויש אומרים עוד דכל זה דוקא בדורות הראשונים שהיו בית דין נזקקין למי שחרף חברו ומענישין אותו כראוי לכן הוי שתיקה כהודאה אבל עכשיו השותק על המריבה הרי זה משובח אלא אם כן קורין לו כך שלא בשעת מריבה (ב״י בשם השגות הראב״ד) ויש אומרים דלא אמרינן שתיקה כהודאה אלא אם כן צווח על פיסול אחר אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה (הר״ן סוף פרק קמא דכתובות) וכל זה מיירי בפיסול הנוגע בעצמו אבל אם רוצים לפסול זרעו בפניו ושותק אין בכך הודאה אבל למיחש קצת מיהא בעינן (תשובת ר״מ פדוואה סי' י״ד) והשומע חרפתו בשאר דברים ושותק סימן הוא שהוא מיוחס:

סימן ב, סעיף ה

משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אשה כשרה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה אסורה לכהן לכתחלה ואם נשאת לא תצא מפני שהם שתי ספקות שמא זו אלמנת אותו חלל שמא אינה אלמנתו ואם נאמר שהיא אלמנתו שמא אינו חלל: הגה ויש אומרים דוקא האלמנה דהוה לה חזקת כשרות אבל בתה אפילו נשאת תצא ויש מקלין ואומרים דאין חילוק בינה לבתה (ב׳ הדעות בב״י בסוף סי' ס״ז) : אבל אם נתערב בה חלל ודאי כל אשה מהם אסורה עד שיבדוק ואם נשאת תצא והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי: הגה וכל זה דוקא למי שיודע בדבר אבל משפחה שנתערב בה פסול ואינו ידוע לרבים כיון שנטמעה נטמעה והיודע פיסולה אינו רשאי לגלותה אלא יניחנה בחזקת כשרות שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבא ומכל מקום כשר הדבר לגלות לצנועין (כך משמע מהר״ן פרק עשרה יוחסין) ודוקא משפחה שנטמעה ונתערבה אבל כל זמן שלא נתערבה מגלין הפסולים ומכריזין עליהם כדי שיפרישו מהם הכשרים (שם בהגהות אלפסי) ועיין בחשן המשפט סימן ל״ה מי נאמן להעיד על משפחות:

סימן ב, סעיף ו

לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסיות לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ: הגה ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם בהמה וכל זה בעם הארץ שאינו מדקדק במצות (טור) ומצוה לאדם שישא בת אחותו (גמרא בסנהדרין וביבמות) ויש אומרים אף בת אחיו (הרמב״ם פ״ב דהלכות איסורי ביאה) :

סימן ב, סעיף ז

לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצורעין ולא ממשפחת נכפין והוא שהוחזק שלש פעמים שיבואו בניהם כך:

סימן ב, סעיף ח

עם הארץ לא ישא כהנת ואם נשא אין זיווגם עולה יפה שימות הוא או היא מהרה או תקלה תבוא ביניהם אבל תלמיד חכם שנושא כהנת הרי זה נאה ומשובח תורה וכהנה במקום אחד:

סימן ב, סעיף ט

לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה שדבר זה גורם לזנות:

סימן ב, סעיף י

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ואם הודיע תחלה שהוא נושא אותה לימים ידועים מתר:

סימן ב, סעיף יא

לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת שמא יזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ואדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפורסם אחריו מותר:

סימן ג, סעיף א

מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן. ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו: הגה ויש אומרים דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה (בית יוסף בשם הרמ״ך) . וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי. ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד אבל אוסר עצמו *בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת (לו אם היא פסולי כהונה) ספק חללה ואם היה מסיח לפי תומו ה נאמן. כיצד מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא הוציאוני מבית הספר הפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב וחברי בדלים ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבינו הקדוש לכהונה על פי עצמו:

סימן ג, סעיף ב

היה עד אחד מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ולקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו ואפילו * אביו נאמן עליו ואפי' משטרות מעלין לכהונה בזה"ז כיצד הרי שהיה כתוב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני מנה ועדים חתומים עליו הרי זה בחזקת כהן ככהני זמן זה וכן מעלים מנשיאות כפים ומקריאה בתורה ראשון להיות כהן ככהני זמן זה (ויש אומרים דאם חתם עצמו אני פלוני כהן עד מהני בזמן הזה) (הר״ן פ"ב דכתובות) :

סימן ג, סעיף ג

אם יעיד אחד מהאנוסים שאחד מהם מוחזק בכהונה מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו עובדת כוכבים:

סימן ג, סעיף ד

אפילו באו שנים וכל אחד מעיד על חבירו שהוא כהן נאמנים ולא חיישינן לגומלין:

סימן ג, סעיף ה

נאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל ואוכל תרומה ומעלין אותו על פיו להיות כהן ככהני זמן זה:

סימן ג, סעיף ו

מי שבא ואמר כהן אני ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא הרי זה בחזקת אביו (ובכל דבר הולכין אחר החזקה שהרי שורפין וסוקלין על החזקה):

סימן ג, סעיף ז

מי שהוחזק אביו כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה חוששין לו ומורידין אותו בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו. באו שני עדים אחר כך והעידו שהוא חלל מורידין אותו מכהונה בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה שזה האחרון מצטרף לעד ראשון והרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול שהשנים כמאה וישאר כהן בחזקת אביו:

סימן ג, סעיף ח

אשה שלא שהתה שלשה חדשים אחר בעלה וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון והיה אחד מהן כהן והשני ישראל הרי זה ספק כהן וכן אם נתערב ולד כהן בולד ישראל והגדילו התערובות כל אחד מהם ספק כהן ונותנים עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים נושאים נשים הראויות לכהונה ואין מטמאים למתים ולא אוכלים בתרומה ואם נשאו גרושה מוציאים ואין לוקים:

סימן ג, סעיף ט

שני כהנים שנתערבו ולדותיהם או אשת כהן שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת לכהן אחר ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון הרי זה כהן ונותנים על הולד חומרי שניהם הוא אונן עליהם והם אוננים עליו הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאים לו במה דברים אמורים בזמן שבאים מכח נשואין אבל בזנות משתיקין אותו מדין כהונה הואיל ואין ידוע ודאי מי הוא אביו כיצד עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל אף על פי שהוא ודאי בן כהן ואם נטמא למת או נשא גרושה לוקה ואינו עובד ואינו אוכל בתרומה: הגה זנתה עם כהן אחד ובתוך שלשה נשאת לכהן אחר הולד פסול לכהונה (תא"ו נתיב כ״ג) כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים (תשובת הרא״ש כלל ל״ב) :

סימן ד, סעיף א

ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות בין זכרים בין נקבות:

סימן ד, סעיף ב

עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות מיד:

סימן ד, סעיף ג

מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות שאחר שנתגייר הוא ובנו שנולד לו אחר שנתגייר אסורים ובן בנו מתר:

סימן ד, סעיף ד

מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני:

סימן ד, סעיף ה

ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה ואחד מאלו חוץ מממזר שבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה:

סימן ד, סעיף ו

נתגיירה אחת מאלו ונשאת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית הולד הולך אחר הפסול לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא בת ישראל הבת כשרה אפילו לכהונה שאחר איזה מהם שנלך היא כשרה אבל מצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שני מצרי ראשון שנשא מצרית שניה יש אומרים הולד ג' ולהרמב״ם הולד שני:

סימן ד, סעיף ז

עמוני שנשא מצרית הולד עמוני ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי שבאומות הלך אחר הזכר אבל אם נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם לפיכך גר עמוני שנשא גיורת מצרית הולד אם הוא זכר דינו כעמוני להיות אסור לעולם ואם היא נקבה דינה כמצרית: הגה גר מצרי שנשא גויה עמונית הבן הוא עמוני והבת היא מותרת (*טור) :

סימן ד, סעיף ח

וגר מצרי שנשא גיורת עמונית הולד מצרי ואסור עד דור שלישי:

סימן ד, סעיף ט

שאר כל האומות לאחר שנתגיירו הרי אלו כישראל מיד:

סימן ד, סעיף י

האידנא נתבלבלו כל האומות לפיכך עמוני ומואבי ואדומי שנתגיירו מותרין לבא בקהל מיד דכל דפריש מרובא פריש ואנו תולים שהוא מרוב האומות שהם מותרים מיד להרמב״ם הוא הדין למצרי ולהרא״ש מצרי באיסורו עומד:

סימן ד, סעיף יא

עבד שהוטבל לשם עבדות אסור בישראלית וישראל אסור בשפחה בין אם היא שלו בין אם היא של אחר:

סימן ד, סעיף יב

לאחר ששחררו רבו הרי הוא כישראל לכל דבר הפקירו רבו או שהניח לו רבו תפילין או שהיה רבו ש"ץ וקראו לעלות לקרות בתורה או שהשיאו רבו ישראלית אינו מותר בבת ישראל עד שיכתוב לו גט שחרור ואף על פי כן * חוששין לקדושיו ויש מי שאומר דאפילו לא השיאו רבו אלא שהוא נשאה לפני רבו חוששין לקדושיו (וכל שכן אם הוא נשא שפחתו דחוששין לקדושיו) (טור) :

סימן ד, סעיף יג

איזהו ממזר זה הבא מאחת מכל העריות בין בחייבי מיתות בין בחייבי כריתות חוץ מהבא מהנדה שאף על פי שהוא פגום אינו ממזר אפילו מדרבנן:

סימן ד, סעיף יד

האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר משנים עשר חדש וילדה אחר שנים עשר חדש הולד ממזר שאין הולד שוהה במעי אמו יותר משנים עשר חדש ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר וכיון דפלוגתא היא הוי ספק ממזר: הגה [לב] אבל תוך שנים עשר חדש אין לחוש דאמרינן דאשתהי כל כך במעי אמו (כעובדא פרק הערל וכך כתב מהרי״ק) ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן דאשתהי כל כך וחיישינן לה (בתשובת מיימוני) אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון וילדה תחלת כסלו אף על פי שאין ביניהן רק חמשה חדשים לא חיישינן לבנה לומר שהיתה מעוברת קודם לכן דהחדשים גורמים (ע"ל סי' קנ״ו ס"ד) והוה ליה בן ז׳ (בתשובת ר״י מינץ ס"ו) ואפילו הפילה בתשרי ושמעו הולד בוכה לא חיישינן שהיתה מעוברת קודם לכן דאפשר לו לבכות לחמשה חדשים אלא שהוא נפל ואינו ראוי להיות קיים (בב״י בשם תשובה שכך השיב הר״ר דוראן) :

סימן ד, סעיף טו

אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים שרוב בעילות תולים בבעל אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה וכהן חושש לה מדין תורה (ואם בעלה כהן חוששין על בניה שהם חללים) (מהרי״ו סימן כ״ד) וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור ואם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבנים: הגה ומ"מ היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים (מהר״מ פאדוואה סימן ל״ג) היתה פרוצה כשהיתה פנויה או ארוסה ולא היתה פרוצה לאחר נישואין אף על פי שראוה מנאפת פעם אחת בניה כשרים (ג״ז שם) :

סימן ד, סעיף טז

האשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת והרי בעלה קיים הולד מהשני ממזר גמור ומותר בממזרת ואם הראשון חזר ובא עליה קודם שגירשה השני וילדה הוא ממזר מדרבנן ואסור בממזרת גמורה ומותר בממזרת מדרבנן כיוצא בו (אבל אם זינתה ואח"כ בא בעלה עליה אין הולד ממזר) (מרדכי סוף החולץ) :

סימן ד, סעיף יז

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש הולד אין לו תקנה מפני שצד ממזרות וצד כשרות מעורבים בו לפיכך אסור אף בשפחה ובניו כמותו לעולם:

סימן ד, סעיף יח

ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר לעולם:

סימן ד, סעיף יט

עובד כוכבים ועבד שבאו על הממזרת הולד ממזר ואם באו על בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הולד כשר ופגום לכהונה:

סימן ד, סעיף כ

ממזר הבא על העכו"ם הולד עכו"ם ואם נתגייר הרי הוא כישראל ואם בא על השפחה הולד עבד נשתחרר הרי הוא בן חורין לפיכך ממזר נושא לכתחלה שפחה שקבלה עליה מצות וטבלה לשם עבדות להתיר בניו שישתחררו ויהיו מתרים בישראלית:

סימן ד, סעיף כא

עכו"ם שבא על אמו והוליד ממנה בן ונתגייר אותו הבן מותר לבא בקהל:

סימן ד, סעיף כב

גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת משום דקהל גרים לא אקרי קהל והולד ממזר ואפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה כגון שהיה אביו גר ונשא גיורת אפילו הכי מותר בממזרת ודוקא עד עשרה דורות אבל מכאן ואילך אסור שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבואו לומר ישראל נושא ממזרת ולהרמב״ם מותר בממזרת וכן בן בן בנו עד שישתקע שם גרותו ממנו ולא יודע שהוא גר ואחר כך יאסר בממזרת ואחד הגרים ואחד העבדים המשוחררים דין אחד לכלם:

סימן ד, סעיף כג

גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת:

סימן ד, סעיף כד

ממזר נושא ממזרת במה דברים אמורים כששניהם ודאין אבל אם האחד ודאי והשני ספק או אפי' שניהם ספק אסורים זה בזה דשמא הא' ממזר והשני אינו ממזר וכיצד ספק ממזר כגון שבא מספק ערוה שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קדושין או שנתגרשה ספק גירושין:

סימן ד, סעיף כה

יבמה שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונתיבמה וילדה ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון הולד כשר ואם אחר כך חזר ובא עליה יבם ונתעברה וילדה הולד ספק ממזר ואסור בממזרת ובבת ישראל:

סימן ד, סעיף כו

פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבדקה או שהיא שוטה או אלמת ואפילו אם אומרת של פלוני הוא ואנו מכירים באותו פלוני שהוא ממזר אין זה הולד אלא ספק אפילו אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ואם אותו פלוני הוא כשר הולד כשר ומכל מקום אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו אם אינו מודה שהוא בנו ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו (ר״ן ס"פ אלמנה לכ״ג) ואפילו עד אחד אין נאמן עליו כשמכחישו (ג״ז שם) : אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני: הגה ודוקא פנויה אבל אם זנתה תחת הבעל אפילו אומרת של פלוני הוא והוא ממזר אין חוששין לדבריה דתולין רוב בעילותיה בבעל וכשר ומותר בקרובי אותו פלוני שאומרת עליו (פסקי מהרא״י סימן ל״ז וכ"כ בנימין זאב) :

סימן ד, סעיף כז

ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר (והוי בנו {לג} ליורשו ואפילו אם הארוס אומר שאינו זוכר רק שאינו מכחישה) (שם בהר״ן) ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הולד ממזר ודאי ואם אינה בפנינו לשאול אותה או שאומרת איני יודעת ממי הוא הוי ספק ממזר והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי אפי' הוא מכחישה והני מילי לעלמא שאם נשאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר אבל לארוס גופיה אסורה דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא:

סימן ד, סעיף כח

היו מרננים אחריה שזניתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים אע"פ שבא עליה ארוסה בבית חמיו הולד ספק ממזר שכשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים ואם נבדקה ואמרה לארוס נבעלתי הולד כשר (וכן אם ידוע שהארוס בא עליה ולא יצא קול שזנתה מאחרים) (כן משמע פרק אלמנה לכ״ג הביאו הר״ן סוף פ״ק דכתובות והמ״מ בפרק ט״ו מהלכות איסורי ביאה) :

סימן ד, סעיף כט

אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו: הגה ויש אומרים דוקא בנשואה שיש לבן חזקת כשרות אבל ארוסה שאומרת על בנה שהוא ממזר אע"פ שהארוס אומר שהוא שלו ושלא זזה ידו מתוך ידה י"א דהבן הוי ספק ממזר וי"א דהוא נאמן (סברת הרב דבארוס מיירי דברי נ״י פרק אלמנה בנדון זה שהביא ב׳ דעות אלו) : אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו או על אחד מבניו שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי ואם יש בנים לבן אינו נאמן אף על הבן ואם היא אומרת מעובד כוכבים או מעבד נתעברתי הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בזה: הגה והא דאב נאמן על בנו היינו דוקא שלא היה לו חזקת כשרות על פי האב אבל הוה ליה חזקת כשרות ע"פ האב שוב אינו נאמן עליו רק בסהדי (ר' ירוחם בשם הרמ״ה) האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו למה דבר בתחלה כך נאמן (הר״מ מרזבורג) הא דאב נאמן על בנו היינו במי שהוא בחזקת אביו כגון באשתו נשואה אבל פנויה שאומרת זהו בן פלוני והוא אומר שמממזר נתעברה אינו נאמן לפוסלו והיא נאמנת עליו להכשירו (ת״ה סימן רס״ז) :

סימן ד, סעיף ל

האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול אלא לעצמו:

סימן ד, סעיף לא

אסופי שנאסף מהשוק הוי ספק ממזר כגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה בין שיש הוכחה בגופו כגון שהוא מהול [פז] או שאבריו מתוקנים ומיושרים כמו שעושים לנערים או שהוא משוח בשמן או ששמו לו כחול בעיניו או תלו לו קמיע בין שיש הוכחה במקום כגון שנמצא במקום שרבים מצויים שם או שתלוי במקום באילן שאין החיה מגעת שם והיה סמוך לעיר או שנמצא בבית הכנסת הסמוך או בצידי רשות הרבים אין בו משום אסופי כיון שחוששין עליו לשומרו ולא הושלך שם אלא משום רעבון:

סימן ד, סעיף לב

הולד שהיה משלך בדרך ובא א' ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן וכן אמו נאמנת. נאסף מן השוק ובאו אביו ואמו ואמרו בנינו הוא אין נאמנים הואיל ויצא עליו שם אסופי ובשני רעבון נאמנים שמפני הרעב השליכוהו והם רוצים שיזונו אותם אחרים ולפיכך שתקו עד שנאסף:

סימן ד, סעיף לג

האסופי שנמצא בעיר שיש בה עובדי כוכבים וישראלים בין שהיה רוב עובדי כוכבים או רוב ישראל הרי זה ספק עכו"ם לענין יוחסין קידש אשה צריכה גט מספק הטבילוהו בית דין לשם גירות או שטבל משהגדיל הרי הוא לענין יוחסין כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל שאין הטבילה מועלת אלא להוציאו מידי עובד כוכבים:

סימן ד, סעיף לד

אם לא טבל ולא הטבילוהו ב"ד היה רוב העיר עובדי כוכבים מותר להאכילו מאכלות אסורות היה רובן ישראל מחזירים לו אבידתו כישראל מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזקין ובכל ספק ממון המוציא מחברו עליו הראי': הגה ויש אומרים דאפי' ברוב עובדי כוכבים מפקחים עליו הגל בשבת ואין מצווין להחיותו אלא ברוב ישראל (טור) :

סימן ד, סעיף לה

נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי וישראל וממזר נאמנת החיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעים יחוסם במה דברים אמורים כשהוחזקה נאמנת ולא ערער עליה אדם אבל אם ערער עליה אפי' אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס:

סימן ד, סעיף לו

הספקות כגון שתוקי ואסופי אסור לבא זה עם זה ואם נשאו לא יקיימו אלא יוציאו בגט והולד ספק כאבותיו ואין לספיקות אלו תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום כיצד שתוקי או אסופי שנשאו גיורת או משוחררת או גר ומשוחרר שנשא שתוקית או אסופית הולד שתוקי או אסופי:

סימן ד, סעיף לז

כל * מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם שראויה לילד הואיל והאסופי הנמצא בה ספק עכו"ם או עבד כשישא גיורת ה"ז ספק אשת איש וכן השתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה לו הרי היא בספק אשת איש שאין קדושין תופסין בעריות ואיזו אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו כל אשה שאביה או אחיה קיים כשנתעברה אמו וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה שמא היא אשת אביו או אשת אחי אביו: הגה הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור (ב״י מצא כתוב בתשובת רבינו שמשון) אבל האנוסים החוזרים לדת ישראל נראה לי שמותר להתחתן בהם כמו בשאר גרים (הנ״ל) :

סימן ה, סעיף א

פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו ואפילו נתינה או אחת מהספקות מותרת לו הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה: ויש מתירים אפילו בממזרת (טור והראב״ד והרשב״א) :

סימן ה, סעיף ב

איזהו פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו וכרות שפכה כל שנכרת הגיד שלו ובג' אברים אפשר שיפסל הזכר בגיד ובבצים ובשבילים שבהם מתבשל שכבת זרע והם הנקראים חוטי ביצים וכיון שנפצע אחד משלשה אברים אלו או נכרת או נידך (פי' נתמעך מענין פצוע דכא) הרי זה פסול כיצד נפצע הגיד או נידך או שנכרתה העטרה או למעלה מהעטרה פסול ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפי' כחוט השערה מוקף לכל הגיד כשר:

סימן ה, סעיף ג

נחתך מהגיד למעלה מעטרה בשפוע כקולמוס כשר כמרזב שניטל חללו של גיד ונשארו הדפנות לרש״י והרא״ש פסול להרמב״ם כשר:

סימן ה, סעיף ד

ניקב למטה מהעטרה כשר ניקבה עטרה עצמה אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מהנקב פסול ואם נסתם הנקב חזר להכשרו:

סימן ה, סעיף ה

ניקב למטה מעטרה בענין שכנגדו למעלה בתוך העטרה פסול שהעטרה כולה מעכבת:

סימן ה, סעיף ו

נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע בשביל שמשתין בו הרי זה פסול:

סימן ה, סעיף ז

נכרתו הביצים או אחת מהם או שנפצעה אחת מהם או שנידוכה אחת מהם או שחסרה או שניקבה (נקב מפולש) (ב״י בשם נ״י בשם תוס׳ פ׳ הערל) הרי זה פסול: הגה וכן עיקר ודלא כיש מתירים בעל ביצה אחת אם היתה אותה שנטלה שלימה כשנטלה ונשארת של ימין (היא סברת ר״ת) אמנם ראיתי מקילין כסברא האחרונה אבל טוב לחוש באיסור דאורייתא לדברי המחמירים והם רב מנין ורב בנין:

סימן ה, סעיף ח

נכרתו חוטי ביצים או אחת מהן או שנידך או נפצע הרי זה פסול:

סימן ה, סעיף ט

ניקב חוט מחוטי ביצים לשביל מי רגלים והרי הוא מטיל מים משביל מים ומשביל שכבת זרע הרי זה כשר:

סימן ה, סעיף י

כל פיסול שאמרנו בענין זה כשלא היה בידי שמים כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן הרי זה כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמים להרמב״ם אבל לרש״י והרא״ש לא מקרי בידי שמים אלא על ידי רעמים וברד או ממעי אמו אבל ע"י חולי חשיב בידי אדם ופסול וכתב הרא״ש דהכי משמע בירושלמי:

סימן ה, סעיף יא

אסור להפסיד אברי הזרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים בין בא"י בין בח"ל וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה כיצד הרי שבא אחד וכרת הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים או שבא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כלם לוקים ואף על פי שלא סירס אחרון אלא מסורס בין באדם בין בבהמה חיה ועוף והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור [אבל אסור]:

סימן ה, סעיף יב

המשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בע"ח כדי לסרסו הרי זה אסור ואין לוקין עליו ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד:

סימן ה, סעיף יג

הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו אברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות: הגה אבל מותר ליטול כרבלתו של תרנגול אף על גב דמסתרס על ידי זה וכל כיוצא בזה דלא עביד כלום באברי הזרע (בהגהות אלפסי פרק במה בהמה):

סימן ה, סעיף יד

אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה שלנו ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה מותר ואם הערים ישראל בדבר זה קונסין אותו (ואפילו לא הערים והעובד כוכבים מכירו ומכוין לטובתו) ומוכרה לישראל אחר ואפילו לבנו גדול מותר למוכרה אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו: הגה ומותר לתת בהמה לעובד כוכבים למחצית שכר אע"פ שהעובד כוכבים בודאי יסרסנו (הגהות מיימוני פי״ז מהל' א״ב) דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד (בית יוסף) ומותר למכור לעובדי כוכבים בהמות ותרנגולים אע"ג דבודאי העובד כוכבים קונה אותם לסרסם ויש אוסרים (תמצא מבואר בת"ה סי׳ רנ״ד) ומיהו אם אין העובד כוכבים הקונה מסרסם בעצמו רק נותנו לעובד כוכבים אחר לסרס לכולי עלמא שרי (ג״ז שם) כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סי' נ״ט) ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים (מהרא״י סי׳ ק״ס) ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות:

סימן ו, סעיף א

כהן אסור מן התורה בגרושה זונה וחללה ואסור בחלוצה מדרבנן לפיכך אם עבר ונשא ספק חלוצה אין צריך להוציא אבל גרושה אפילו אינה אלא ספק גרושה צריך להוציא בין שנתגרשה מן האירוסין בין שנתגרשה מן הנשואין ואפי' ריח גט פוסל בכהונה וכופין אותו להוציא והיכי דמי ריח גט כגון שאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם ואע"פ שלא הותרה בזה הגט נפסלה לכהונה (ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קדושין בעלמא אע"פ שהוא ברור שאין ממש באותן קדושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא אפילו הכי פסולה לכהונה) (תשובת הרשב״א סימן תק״נ) אבל אם נתן לה גט על תנאי ולא נתקיים התנאי אינו כלום ואינו פוסל ורשאי הכהן לכתחילה לגרש על תנאי:

סימן ו, סעיף ב

קטנה שמיאנה בבעלה מותרת לכהן ואם נתן לה גט אסורה ואם אחר שנתן לה גט החזירה ומיאנה בו מותרת לכהן שהמיאון מבטל הגט ואם אחר שגירשה נשאת לאחר ומיאנה בו יש מי שאומר שמותרת לכהן:

סימן ו, סעיף ג

יצא קול פלוני כהן גירש את אשתו והרי היא יושבת תחתיו אין מוציאין מידו דלקלא דלבתר נישואין או דבתר אירוסין לא חיישינן ואם מת ונשאת לכהן אחר תצא:

סימן ו, סעיף ד

יצא קול פלוני כהן כתב גט לאשתו אם קורין באותו מקום לנתינת הגט כתיבה אע"ג דלכתיבה לחודה נמי קרו כתיבה הוי כאלו יצא הקול פלוני גירש אשתו ואם אין קורין לנתינת הגט כתיבה אין חוששין:

סימן ו, סעיף ה

יצא קול על אשה שנתקדשה ונתגרשה חוששין לקול לאוסרה לכהן ודוקא שיצא הקול בלא אמתלאה אבל אם יצא עם אמתלאה כגון שיצא הקול שקדשה או גירשה על תנאי או שזרק לה קדושין או הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה אין חוששין לקול ואם יש אמתלאה בגירושין ולא בקדושין חוששין לקול הקדושין לאוסרה לעלמא ואין חוששין לקול הגירושין לאוסרה לכהן ודוקא שיצא האמתלאה עם הקול מיד אבל אם יצא הקול ברור ולאחר זמן יצא האמתלאה אינה מבטלת הקול ואם אח"כ נתברר שהיה הקול שקר אפי' לא היה שם אמתלאה מבטלין אותו וכל קול שלא הוחזק בבית דין אינו קול לחוש לו: (וע"ל סי׳ מ״ו) (יצא עליה קול חלוצה יש אומרים דלא חיישינן):

סימן ו, סעיף ו

כהן שנשא אחת מהפסולות היו מחרימין אותם וכל הנושא ונותן עמהם וכיוצא בחומרות אלו עד שיגרשנה:

סימן ו, סעיף ז

כהן שגירש אשתו לא תדור עמו במבוי ואם היו דרים בשכירות או בחצר של שניהם היא נדחית מפניו ואם החצר שלה הוא נדחה מפניה ויתבארו דברים אלו בסי' קי״ט:

סימן ו, סעיף ח

אי זו היא זונה כל שאינה בת ישראל או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו איסור [טז] השוה לכל או שנבעלה לחלל אע"פ שהיא מותרת לינשא לו לפיכך הנרבעת לבהמה אע"פ שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי לא נבעלה לאדם והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה לינשא לו וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה שהיא במלקות לא נעשית זונה ולא נפסלה מכהונה שהרי אינה אסורה לינשא לו אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואינה מיוחדת בכהנים או מאיסורי עשה ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה או לעובד כוכבים ועבד הואיל והיא אסורה לינשא לו הרי זו זונה וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו כזונה ואסורה לכהן וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה וי"א שהבא על חייבי עשה או על חייבי לאוין אפילו חייבי לאוין דשאר לא עשאה זונה חוץ מהבא על היבמה:

סימן ו, סעיף ט

כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין כדרכה בין שלא כדרכה משהערה בה נפסלה משום זונה ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה:

סימן ו, סעיף י

אשת כהן שנבעלה אפילו באונס אסורה לו:

סימן ו, סעיף יא

אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה:

סימן ו, סעיף יב

אשת כהן שאומרת לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחד או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזנתה בין באונס בין ברצון אינה אסורה עליו שמא עיניה נתנה באחר ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריהם ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק: (ועיין לקמן סימן קט״ו ס״ז וסימן קע״ח) :

סימן ו, סעיף יג

אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אף על פי שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודית שהיתה זונה שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא:

סימן ו, סעיף יד

כהן שקדש גדולה או קטנה ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש נאסרת עליו מספק שמא קודם קדושין נבעלה או אחר קדושין אבל ישראל שטען טענה זו לא נאסרה עליו שיש כאן שני ספיקות שמא קודם קדושין שמא אחר קדושין ואפילו אם נאמר אחר קדושין שמא באונס שמא ברצון שהאנוסה מותרת לישראל לפיכך אם קדשה אביה לישראל והיא פחותה מבת שלש שנים ויום א' וטען שמצאה דרוסת איש נאסרת עליו מספק שאין כאן אלא ספק אחד שמא באונס שמא ברצון וספק של איסור תורה לחומרא:

סימן ו, סעיף טו

כל אשה שקינא לה בעלה (או בית דין) (טור) ונסתרה ולא שתת מי סוטה אסורה לבעלה אפי' הוא ישראלואם מת בעלה אסורה לכהן:

סימן ו, סעיף טז

יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ואפילו הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעדי דבר מכוער ומת קודם שנתן לה גט הרי זו מותרת לכהן:

סימן ו, סעיף יז

פנויה שראוה שנבעלה לאחד והלך לו הבועל ואמרו לה מי הוא זה שבא עליך ואמרה אדם כשר הרי זו נאמנת ולא עוד אפילו ראוה מעוברת ואמרו לה ממי את מעוברת ואמרה מאדם כשר הרי זו נאמנת ותהיה (היא ובתה) (טור) מותרת לכהן במה דברים אמורים כשהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברים שם והיו רוב העוברים שם כשרים ורוב העיר שפירשו אלו העוברים ממנה כשרים שחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו שני רובות אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה כגון עכו"ם או ממזרים וכיוצא בהם אע"פ שרוב המקום שבאו ממנו כשרים או שהיו רוב אנשי המקום פסולים אף על פי שרוב העוברים כשרים חוששין לה ונאמר למי שפוסלת אותה נבעלה ולא תנשא לכהן לכתחלה ואם נשאת לא תצא וי"א דבאומרת לכשר נבעלתי בחד רובא לכתחלה מכשירין ובדיעבד אפילו ברוב פסולים:

סימן ו, סעיף יח

ראוה שנבעלה או שנתעברה בעיר אפילו לא היה שוכן שם אלא עכו"ם אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהם הרי זו לא תנשא לכתחלה לכהן שכל קבוע כמחצה על מחצה הוא [נה] ואם נשאת לא תצא הואיל והיא אומרת לכשר נבעלתי היתה אלמת או חרשת או שאמרה איני יודעת למי נבעלתי או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול הרי זו ספק זונה ואם נשאת לכהן תצא אלא אם כן היו שני רובים המצויים כשרים ויש מי שאומר שאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחלה כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים אלא אם כן הלכה היא אליו וסתמא נמי שאין ידוע מי הלך למי תנשא לכתחלה:

סימן ז, סעיף א

שבויה שנשבית והיא בת שלש שנים ויום אחד או יותר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעכו"ם ואם יש לה עד שלא נתייחד עובד כוכבים עמה הרי זו כשירה לכהונה ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו: הגה ואפי' נשים שאינן נאמנות בעדות אשה כגון חמותה כו' נאמנות בשבויה (הגהות אלפסי פ"ב דכתובות) ושתי שבויות שהעידה כל אחת לחברתה הרי אלו נאמנות וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו נאמן ומעשה באחד שנשבה הוא ואמו ובנה מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין עובד כוכבים אני ואמי יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו ויש שכתב שהקטן נאמן אפילו במתכוין להעיד:

סימן ז, סעיף ב

אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאת שאין אדם מעיד לעצמו וכן שפחתה לא תעיד לה אבל שפחת בעלה מעידה לה ושפחתה שהיתה מסיחה לפי תומה נאמנת: הגה עובד כוכבים פסול לעדות שבויה ואפילו מסיח לפי תומו אינו נאמן (הרא"ש כלל ל"ב) ויש מקילין במסיח לפי תומו (ריא"ז) והוא הדין לעד מפי עד ומסיח לפי תומו לא מהני רק להקל אבל לא להחמיר (רד"כ ב"ח) :

סימן ז, סעיף ג

כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה שמא עיניו נתן בה ואם פדאה והעיד בה ה"ז ישאנה שאלו לא ידע שהיא טהורה לא נתן בה מעותיו:

סימן ז, סעיף ד

האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אפי' הי' שם עד אחד שמעיד שהיא שבויה אבל אם יש שם שני עדים שנשבית אינה נאמנת עד שיעיד לה אחר שהיא טהורה:

סימן ז, סעיף ה

היו שם ב' עדים שנשבית ועד א' מעיד שנטמאה ואחר מכחיש ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה עובד כוכבים עד שנפדית אפילו זה שמעיד שהיא טהורה עבד או שפחה הרי זו מותרת: הגה וי"א שאם היא אומרת נטמאתי נאמנת נגד עד אחד שאומר טהורה אבל לא נגד שני עדים (הגהות אלפסי פ' האשה שנתארמלה) :

סימן ז, סעיף ו

מי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה בית דין לינשא (או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה) ואחר כך באו שני עדים שנשבית ה"ז תנשא לכתחלה ולא תצא מהיתרה ואפילו נכנס אחריה שבאי והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה ה"ז לא תצא מהיתרה שהתירוה ומשמרין אותה מעתה עד שתפדה. ואם באו לה שני עדים אח"כ שנטמאת אפילו נשאת ואפילו היו לה בנים הרי זו תצא ואם בא עד אחד אינו כלום:

סימן ז, סעיף ז

אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שאני טהורה אין אומרים נמתין עד שיבואו העדים אלא מתירין אותה מיד ולא עוד אלא אפי' יצא עליה קול שיש עליה עדי טומאה מתירין אותה עד שיבואו שבשבויה הקילו:

סימן ז, סעיף ח

האב שאמר נשבית בתי ופדיתיה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה אינו נאמן לאוסרה: (וה"ה אם אמר שנבעלה בעילת איסור) (הגה"מ פי"ח מהא"ב בשם הרשב"א) :

סימן ז, סעיף ט

אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה הואיל והדבר ספק הרי זו מותרת לדור עמו בחצר אחד ובלבד שיהיו עמו תמיד בניו ובני ביתו לשומרו:

סימן ז, סעיף י

עיר שבאה במצור ונכבשה אם היו עובדי כוכבים מקיפים את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותם הרי כל הנשים שבתוכה פסולות כשבויות שמא נבעלו לעובד כוכבים אלא מי שהיתה מג' שנים ולמטה ואם היה אפשר שתמלט אשה ולא ידעו בה או שהיתה בעיר מחבואה אחת אפי' אינה מחזקת אלא אשה אחת הרי זו מצלת הכל כיצד מצלת שכל אשה שאמרה טהורה אני נאמנת אע"פ שאין לה עד מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה הייתי ונצלתי נאמנת לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי במה דברים אמורים בגדוד של אותה מלכות שהם מתיישבין בעיר ואין יראים לפיכך חוששין להם שמא בעלו אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר לא נאסרו הנשים מפני שאין להם פנאי לבעול שהם עוסקים בשלל ובורחים להם ואם שבו נשים ונעשו ברשותן אף ע"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותם מידם הרי הן אסורות ויש חולקין ואומרים שאף בגדוד של מלכות אחרת אסורות:

סימן ז, סעיף יא

האשה שנחבשה בידי עובד כוכבים על ידי ממון מותרת אפילו לכהונה: הגה ודוקא שחייבים להם שיראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון שלא יפסידו מכיסם אסורה לבעלה כהן (תא"ו נכ"ג וכן משמע בתוס' פ' אין מעמידין) על ידי נפשות אסורה לכהונה ולפיכך אם היה בעלה כהן נאסרה עליו: הגה וי"א דעל ידי נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה (התוס' והרא"ש והטור והר"ן ובפסקי מהרא"י סימן צ"ב) ודווקא בנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה (הגהות מיימוני פי"ח בשם יש אומרים) אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן אינן אסורות אלא א"כ נגמר דין בעליהן למיתה (בפסקי מהרא"י סי' צ"ב) וי"א דכל מקום שהיא סבורה להחיות על ידי פדיון ולחזור אינה אסורה לבעלה ישראל דאינה מתרצית אע"פ שחבושה מחמת עצמה (שם במהרא"י) ובשעת הזעם והרג רב התירו רבותינו לבעלה ישראל וכסברא הראשונה ואם נחבשה בידי עכו"ם ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה שריא לבעלה (הגהות מיי' פי"ח) ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן אשתו מותרת לו ולא חיישי' שמא זנתה תחתיו ואפי' בעלה כהן ואם אשתו המירה לחוד אסורה לבעלה אפילו ישראל (תשובת הרשב"א והגהות מרדכי כתובות) אם לא שיש לה עד אחד שלא זנתה כשבויה ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זנתה (שם) ובשעת הגזירה שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס יש להקל ולהתירן אפילו לבעלן כהנים (הרא"ש כלל ל"ב) ואם אשה נדרה עצמה להמיר ולא המירה עדיין וחזרה בה מותרת לבעלה (מהרי"ק ש' ק"ס) בד"א בזמן שיד ישראל תקיפה על העכו"ם והם יראים מהם אבל בזמן שיד העכו"ם תקיפה אפילו על ידי ממון כיון שנעשית ברשות העכו"ם נאסרת אלא אם כן העיד לה אחד כשבויה: הגה וכל זה בנחבשה בידי עכו"ם ומסורה בידם אבל אם נתייחדה עם עכו"ם אפילו שחייבת להם אין אוסרין על היחוד אע"פ שעשתה שלא כדת ואפילו יצא עליה קול זנות כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם בתשובת הרא"ש) מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר (מהרי"ק שורש ק"ס) :

סימן ז, סעיף יב

איזו היא חללה זו שנולדה מאיסורי כהונה כגון כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה הרי אלו נתחללו לעולם ואם הוליד ממנה בין זה שחיללה בין אחר הולד בין שהוא זכר בין שהיא נקבה חלל והיא עצמה נתחללה בביאתו משהערה בה בין שבא עליה בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון והוא שיהיה כהן מבן ט' שנים ויום א' ולמעלה והנבעלת מבת ג' שנים ויום אחד ומעלה אבל כהן שקידש אחת מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה אבל מן הנישואין אע"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע"פ שנמצאת בתולה:

סימן ז, סעיף יג

הכהן עצמו שעבר ובא על אחת מאיסורי כהונה לא נתחלל:

סימן ז, סעיף יד

כהן שבא על אחת מהעריות או על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל אבל עשאה זונה [נד] ואם חזר ובא עליה [נה] הוא או כהן אחר הולד חלל. אבל הבא על הגיורת ומשוחררת אפילו נתעברה מביאה ראשונה הולד חלל:

סימן ז, סעיף טו

כהן שבא על הנדה הולד כשר ואינו חלל:

סימן ז, סעיף טז

חלל שנשא כשרה הולד ממנה חללוכן בן בנו כולם חללים עד סוף כל הדורות ואם ילדה בת אסורה לכהונה אבל אם נשאת אותה הבת לישראל וילדה ממנו בת אותה הבת כשרה לכהונה שישראל שנשא חללה הולד כשר:

סימן ז, סעיף יז

עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל וילדה ממנו בת אותה הבת פגומה לכהונה:

סימן ז, סעיף יח

כהן שנשא גרושה מעוברת בין ממנו בין מאחר וילדה כשהיא חללה הולד כשרשהרי לא בא מטיפת עבירה:

סימן ז, סעיף יט

כהן שבא על חלוצה היא וולדה חללים מדרבנן אבל כהן שבא על אחת מהשניות היא כשרה וזרעו ממנה כשרים:

סימן ז, סעיף כ

כהן שבא על ספק זונה או על ספק גרושה (או ספק חלוצה) (טור) ה"ז ספק חללה וולדה ספק חלל ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל אינו אוכל בתרומה ואינו מטמא למתים ונושא אשה הראויה לכהן ואם אכל או נטמא או נשא גרושהמכין אותו מכת מרדות וה"ה בחלל של דבריהם אבל חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אע"פ שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם:

סימן ז, סעיף כא

גר שנשא גיורת וילדה בת לא תנשא לכתחלה לכהן אפי' בת בתה עד כמה דורות אע"פ שהורתה ולידתה בקדושה ואם נשאת לכהן לא תצא ואם יש בה צד א' של ישראל כגון גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת הבת מותרת לכהן לכתחלהוה"ה למשוחרר שנשא ישראלית או ישראל שנשא משוחררת:

סימן ז, סעיף כב

הכהנת מותרת לינשא לחלל ולגר ולמשוחרר שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולי כהונה שנא' בני אהרן ולא בנות אהרן:

סימן ז, סעיף כג

משפחה שנתערב בה ספק חלל או ודאי וכן אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי נתבאר בסימן ב':

סימן ח, סעיף א

כהנים לוים וישראלים מותרים לבא זה בזה והולד הולך אחר הזכר:

סימן ח, סעיף ב

לוים וישראלים וחללים מותרים לבא זה בזה והולד הולך אחר הזכר:

סימן ח, סעיף ג

לוים וישראלים וחללים גרים ועבדים משוחררים מותרים לבא זה בזה והגר והמשוחרר שנשא לויה או ישראלית או חללה הרי הבן ישראלי וישראלי או לוי או חלל שנשא גיורת או משוחררת הולד הולך אחר הזכר:

סימן ח, סעיף ד

כל הנישאת באיסור הולד הולך אחר הפגום שבשניהם שאם א' מהם מפסולי כהונה הולד פסול לכהונה ואם אחד מהם מפסולי קהל הולד אסור לבא בקהל:

סימן ח, סעיף ה

ולד שפחה ועכו"ם כמותן בין שנתעברו מכשר בין שנתעברו מפסול:

סימן ט, סעיף א

אשה שנשאת (או נתארסה) (מ"מ פכ"א ונ"י פ' הבא על יבמתו) לשני אנשים ומתו לא תנשא לשלישי שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים ואם נשאת לא תצא ואפי' נתקדשה יכנוס ואם הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה משלישי אבל משני יש לה כתובה אפילו לא הכיר בה: הגה וי"א דדוקא אם מתו מיתת עצמם אבל אם נהרג אחד מהן או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום ולכן רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחין בידיהם (ב"י בשם תשובת הרמב"ן שכ"כ בסי"א) י"א דה"ה אשה שנתגרשה ב' פעמים אין לישא אותה (רש"י פ"ב דיבמות והר"ן ר"פ נערה) אבל י"א מיתה דוקא (הגהת מיימוני בשם תוס') וכן עיקר:

סימן ט, סעיף ב

איש שמתו שתי נשיו אינו מונע עצמו מלישא:

סימן י, סעיף א

המגרש את אשתו ואח"כ זינתה מותרת לחזור לבעלה: הגה וכן אם זנתה עם הראשון ונתקדשה לשני וגירשה מותרת לחזור לראשון אפילו היתה מיוחדת לו תחילה: (תשובת הרא"ש כלל נ"ד ומהר"ם פאדווה סי' י"ט) אבל אם נתקדשה לאחר וגירשה או מת אסורה לחזור לראשון (ואפי' לא נתגרשה רק מכח קול * בעלמא (הרא"ש כלל ה') (ועי' לעיל סי' ו' ועיין לקמן סימן מ"ו סעיף ה' וסעיף ו'):

סימן י, סעיף ב

חרש שגירש ברמיזה והלכה ונתקדשה לחרש אחר ואין צריך לומר לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח: (וע"ל סימן קי"ט אם מותר לדור עמה בחצר לאחר שגירשה):

סימן י, סעיף ג

המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה או מפני שהיא נדרנית או מפני שהיא איילונית לא יחזיר וי"א דוקא בדאמר לה מפני כך אני מוציאך וכפל דבריו לומר אלמלא כך לא הייתי מוציאך אבל אם לא כפל דבריו יכול להחזירה וי"א * שאם אמר לה מפני כך אני מוציאך אעפ"י שלא כפל דבריו אינו יכול להחזירה ויש מי שאומר שאפי' לא אמר לה מפני כך אני מוציאך לא יחזיר:

סימן י, סעיף ד

המוציא את אשתו מפני שרואה דם בכל עת תשמיש לא יחזיר:

סימן י, סעיף ה

כל אלו שאמרו לא יחזיר אם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא ואם הוציא אם היו לו בנים משהחזירה מותר להחזירה כדי שלא להוציא לעז עליהם:

סימן י, סעיף ו

המוציא את אשתו משום אחד מדברים הללו אומרים לו הוי יודע שאין אתה מחזירה לעולם:

סימן י, סעיף ז

המוציא את אשתו משום נדר שנדר להוציאה יכול להחזירה:

סימן יא, סעיף א

הנחשדת על אשת איש אם היה לה קינוי וסתירה ולא שתתה מי המרים הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו הרי היא אסורה על זה שנתיחדה עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפי' היו לה כמה בנים ממנו מפי השמועה למדו כשם שהיא אסורה לבעלה כך אסורה לבועל: (*וה"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו) (סברת הרב) אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה ובא ומצא דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה או שמצאו רוק למעלה מהכילה (או שראו מקום המנעלים הפוכים) (*טור) או שהיו יוצאים ממקום אפל או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו או שראוהו מנשק על פי חלוקה או שראו אותם מנשקים זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול) (ב"י בשם תשובת הרשב"א אלף רנ"א) וכיוצא בדברים אלו (לפי ראות עיני הדיינים) אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה הרי זו לא תנשא לנטען ואם עבר ונשאה והיו לו בנים ממנה לא תצא במה דברים אמורים כשרננו העיר עליה ועל הנטען יום ומחצה או יותר ואמרו פלוני זינה עם פלונית ולא פסק הקול והוא שלא היו לה או לו (או לבעל) (הר"ן פ"ב דיבמות) אויבים שמעבירים את הקול אבל אם לא היה שם רינון לדבר זה בעיר או שפסק הקול שלא מחמת יראה אם נשאת לנטען לא תצא אפילו אין לה בנים אפילו בא עד א' שזינתה עמו לא תצא: הגה וי"א דאם היה בכאן קול ממש כדרך שנתבאר עם עדי כיעור מוציאין אותה אפילו מבעלה (רש"י ושאלתות ומרדכי בשם הר"ם פ"ב דיבמות) אם אין לו בנים ממנה אבל באחד מהן אין מוציאין מן הבעל אלא אם כן הוציאה בעלה וכנסה הנחשד מוציאין באחד מהן מן הנחשד אם אין לו בנים ממנה (כן משמע מהרי"ף והרמב"ם) שני עדי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זה אחר זה וכיעור דחזא האי לא חזא האי (מרדכי פ"ב דיבמות בשם תשובת מוהר"ם) עד אחד בדבר מכוער לאו כלום הוא (תשובת מוהר"ם סוף נשים) :

סימן יא, סעיף ב

מי שהוציאה בעלה בעדי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה הרי זו אסורה להנשא לנטען שיצאתה מתחת בעלה בגללו ואם נשאת לא תצא אע"פ שאין לה בנים כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון הרי זו תצא מזה אע"פ שיש לה ממנו כמה בנים:

סימן יא, סעיף ג

כל מקום שאמרו תצא תצא בלא כתובה:

סימן יא, סעיף ד

יש אומרים שאם באו עדים שאשת איש זינתה צריכים דרישה וחקירה (ואין לקבל העדות שלא בפניה ושלא בפני בעלה) (תשובת הרא"ש כלל מ"ו) :

סימן יא, סעיף ה

הנטען משפחה ונכרית ונתגיירה ונשתחררה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ( גירשה אסורה לחזור לו אא"כ היו לו בנים ממנה) (ב"י בשם הרשב"א) :

סימן יא, סעיף ו

עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל אע"פ שחזר העכו"ם ונתגייר והעבד נשתחרר הרי זה לא ישאנה ואם כנס לא יוציא:

סימן יא, סעיף ז

אותם שאמרו חכמים לא יכנוס אפי' באותו מבוי לא תדור וכ"ש שלא תשמשנו:

סימן יא, סעיף ח

כל היכא שהתרו בו ועבר וכנס לא מקרי דיעבד ומפקינן לה מיניה: (המגרש אשה כדי שישאנה חבירו אסור לישא אותה וכמו שיתבאר לקמן סימן קמ"ג סעיף ט"ו):

סימן יב, סעיף א

המביא גט שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכן העד האחד שהעיד לאשה שמת בעלה לא ישאנה משום חשד ואם כנס לא יוציא אבל המביא גט שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מותר לישא אותה כיון שאינה נשאת על פיו ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה מותר אחד מהם לישא אותה שאין שנים מצויים לחטא בשביל אחד ועיין בטור זה עצמו סימן קמ"א : הגה בתשובת הרא"ש שהביא בא"ע וי"א דאף בשנים אע"ג דשרי מכל מקום בעל נפש ירחיק מזה (הגהות מיימוני פ"י דגירושין וכל בו ותוספות דיבמות) :

סימן יב, סעיף ב

אשה שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאה לפני חכם להתירה ואסרה שלא מצא לה פתח להתירה לא ישאנה שמא יאמרו אסרה כדי שישאנה ואם כנס לא יוציא והני מילי ביחיד מומחה אבל בי דינא לא חשידי ומטעם זה אם מיאנה או חלצה בפני ב"ד יכול אחד מהם לישא אותה:

סימן יב, סעיף ג

וכלם שנשאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו מותרות לינשא להם:

סימן יב, סעיף ד

וכלם שהיו להם נשים באותה שעה ואחר כך מתו או שנתגרשו והיו הנשים הן שהרגילו את בעליהן לגרשן הרי אלו מותרות לינשא להם לכתחלה (היו נשותיהם חולים ומתו לא יכנסו) (נ"י פ"ב דיבמות) וכל אחת מהם מותרת לינשא לבן העד שהעיד לה או לבן החכם שאסרה על בעלה או לשאר קרובים דליכא למיחש שיוציאום מבעליהם בשביל קרוביהם:

סימן יג, סעיף א

כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תנשא ולא תתארס לאחר עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון: הגה אבל מותרת לעשות שידוכים בלא אירוסין (ב"י בשם תשובת הרא"ש ות"ה סימן רי"ז) רק שלא יכנס עמה בבית) (שם) : ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים מיום הכתיבה מונים שהרי אינו מתייחד עמה משכתבו לה: הגה וי"א דמונים מיום נתינת הגט (טור בשם הרא"ש) וכן ראוי להחמיר כן נראה לי: וגזירת חכמים שאפילו אשה שאינה ראויה לילד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין צ' יום אפי' קטנה או זקנה או עקרה או איילונית ואפילו בעלה במדינת הים או סריס אדם או חולה או חבוש בבית האסורים והמפלת אחר מיתת בעלה ואפילו בתולה מהאירוסין צריכות להמתין תשעים יום:

סימן יג, סעיף ב

יבמה שמת היבם צריכה להמתין ג' חדשים אחר מיתת היבם:

סימן יג, סעיף ג

נתעברה מראובן ושניהם מודים שממנו היא מעוברת והלכה ונתקדשה לשמעון וגירשה ורוצה להנשא לראובן צריכה להמתין אחר גירושי שמעון תשעים יום:

סימן יג, סעיף ד

מחזיר גרושתו אינה צריכה להמתין:

סימן יג, סעיף ה

שפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן ונתגיירו או נשתחררו צריכות להמתין ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותם צ' יום כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה:

סימן יג, סעיף ו

הממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שמהפכת עצמה בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין והוא הדין לשבויה אפילו היא גדולה: הגה וי"א דכל אלו צריכות להמתין אם הם גדולות וראויות להתעבר (טור) אשה שנאנסה תחת בעלה אם לא נבעלה לבעלה תחלה צריכה להמתין (א"ז) :

סימן יג, סעיף ז

פילגש מיוחדת לאיש שרוצה לינשא לאחר צריכה להמתין:

סימן יג, סעיף ח

מי שנשאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאוה בית דין מתחתיו אם היתה קטנה שאינה ראויה לילד א"צ להמתין שזה דבר שאינו מצוי הוא וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו:

סימן יג, סעיף ט

אשה שנתגרשה ויצא קול פיסול על הגט והצריכוה גט אחר מפני הלעז יש אומרים שצריכה להמתין ג' חדשים מהגט השני וי"א שאינה צריכה למנות אלא מהגט הראשון: הגה ויש לחוש לסברא הראשונה (היא סברת ר"י והרא"ש כתוב בטור על שמם) וכן אם נתגרשה מחמת קול קדושין בעלמא צריכה להמתין (ב"י בשם הרא"ש) :

סימן יג, סעיף י

המקדש תוך תשעים יום מנדין אותו: הגה וי"א שצריך שיגרש ואם הוא ישראל מחזירה לאחר ג' חדשים וכהן לא יחזיר (טור) ודוקא שעבר במזיד אבל אם קדשה בשוגג אין צריך לגרש אלא מפרישין אותם (מהרי"ו סי' ע"ג) ויש מחמירים אפילו בשוגג (ת"ה סי' ר"ן) ונראה דבכהן דאסור להחזיר יש לסמוך אדברי המקילין ולא מצריכין לגרש ובישראל אין לסמוך אמאן דמיקל בשוגג כן נראה לי. גירשה אסורה לדור עמו במבוי (ריב"ש סי' ס') לא כפו ב"ד אותו עד שעברו ג' חדשים אע"פ שקידש בעבירה שוב אין כופין אותו דכיון שעברו עברו (מרדכי פרק החולץ בשם מהר"ם) ואם כנס וגירש עיין לקמן סימן זה סעיף י"ב מה דינו לענין כתובה. קידש וברח אין מנדין אותו (ולומדין אותו לברוח) (טור בשם רבינו יחיאל) יש מי שאומר דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק עד שיהיה שיעור חזרתו אחר ג' חדשים ואין נראה כן מדברי שאר פוסקים:

סימן יג, סעיף יא

גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד שיהיה לולד כ"ד חדשים (דהיינו כפי מה שקובעין החדשים א' מלא וא' חסר) (הגהות מרדכי פרק החולץ) חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו וחדש העיבור עולה למנין כ"ד חודש (וי"א דלכתחלה יחוש אפילו לחדש העיבור) (ת"ה סי' רי"ו) בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה (ויש מקילין במזנה) (הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א) ויש להקל במופקרת לזנות כדי שיהא בעלה משמרה (תשובת ר"י מינץ סימן ה') אפילו נתנה בנה למניקה או גמלתו בתוך כ"ד חודש לא תינשא אפילו נשבעה המניקה או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה (וי"א דאם נשבעה המניקה וכנס לא יוציא) (הגהות מרדכי דכתובות) ואפילו אם נשבעה לאדם גדול כמו אלו שהולכים בחצר המלך אבל אם מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגהו וכן אם גמלתו בחיי בעלה או שאינה חולבת לעולם כגון שיש לה צימוק דדים או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך השלשה חדשים מותרת לינשא:

סימן יג, סעיף יב

עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה (היו) מנדין אותו אלא אם כן ברח ויוציא בגט ואפילו היה כהן וצריך לתת לה כתובה אם תתבענה לו ואם היה ישראל יחזירנה אחר עשרים וארבעה חודש של מניקה ויכתוב לה כתובה אחרת נשא וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום ואם קידש מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד: הגה וי"א דאין חילוק בין קידש לנשא (רוב המורים) וכן עיקר ועיין לעיל סימן זה סעיף י' כיצד נוהגין:

סימן יג, סעיף יג

אלמנה שהיתה מניקה בנה יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע"פ שאינה יכולה לינשא עד סוף עשרים וארבעה חודש. ואין חילוק בין התחילה להניק או לא התחילה (מהר"ם פאדווא סימן ל' ומהרי"ו וריב"ש ותשובת הרא"ש כלל נ"ג) :

סימן יג, סעיף יד

זה שאמרנו בגרושה יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל ואפילו בשכר ויש מי שאומר דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש ומשמע מדבריו דהוא הדין לגרושה:

סימן יד, סעיף א

מתה אשתו או אחת מקרוביו שחייב להתאבל עליו עד אימתי אסור לישא אשה נתבאר בטור יורה דעה סימן שצ"ב:

סימן טו, סעיף א

אלו שאסורות מחמת ערוה מהן מן התורה מהן מדרבנן אותן שהן מן התורה אין קדושין תופסין בהן ואותן שהם מדרבנן קדושין תופסין בהם וצריכות גט וכן המקדש ספק ערוה צריכה גט:

סימן טו, סעיף ב

אמו אסורה לו מן התורה אבל אם אמו אינו אסורה לו אלא מדרבנן וזו אין לה הפסק אפילו אם אם אם אמו עד מעלה מעלה אסורה:

סימן טו, סעיף ג

אם אבי אמו אסורה לו מדרבנן היא בלבד:

סימן טו, סעיף ד

אם אביו אסורה לו מדרבנן וזו אין לה הפסק אפילו אם אם אם אביו עד למעלה אסורה:

סימן טו, סעיף ה

אם אבי אביו אסורה לו מדרבנן היא בלבד אשת אביו אסורה לו מן התורה בין שהיא אשתו מן הנשואין בין מן האירוסין בין בחיי אביו בין כשמת אביו או גירשה (אבל אמה מותרת לו) אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו:

סימן טו, סעיף ו

אשת אבי אביו אסורה לו מדרבנן וזו אין לה הפסק שאשת יעקב אבינו אסורה על אחד ממנו:

סימן טו, סעיף ז

אשת אבי אמו אסורה לו מדרבנן היא בלבד (וי"א דאשת אבי אם אביו אסורה לו) (ת"ה סימן רט"ו) :

סימן טו, סעיף ח

אשת אחי אביו מן האב אסורה לו מן התורה אבל אשת אחי אביו מן האם אינה אסורה אלא מדרבנן:

סימן טו, סעיף ט

אשת אחי אמו בין מן האם בין מן האב אינן אסורות אלא מדרבנן:

סימן טו, סעיף י

אחותו אסורה לו מן התורה בין אחותו מאביו או מאמו בין אחותו מהנשואין או מהזנות אפילו בא אביו על הערוה והוליד ממנה בת אחותו היא וחייב עליה חוץ מאחותו מן השפחה או מעובדת כוכבים: הגה ונ"ל דלכתחלה אסור לבא עליה ויש מסתפקים לומר דדוקא מדאורייתא הולד הולך אחר השפחה ואחר העובדת כוכבים אבל מדרבנן הוי זרעו לכן יש להחמיר לכתחלה: ויש אומרים דהני מילי בשפחה דעלמא אבל אם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה בת אחותו היא (ואפילו אמר שכוון לשם זנות אינו נאמן) (א"ז) :

סימן טו, סעיף יא

מותר אדם בבת אשת אביו שיש לה מאיש אחר ואפילו חורגה (פי' בת אשת אב) הגדלה בבית בין האחין מותרת להם ולא חיישינן למראית העין שנראית כאחותם:

סימן טו, סעיף יב

בתו ובת בתו ובת בנו אסורות לו מן התורה אבל בת בת בנו ובת בת בתו ובת בן בנו ובת בן בתו אסורות מדרבנןואין להם הפסק וכן אומר בירושלמי שאברהם אסור בכל נשי ישראל ושרה אסורה בכל אנשי ישראל ולהרמב"ם יש להם הפסק:

סימן טו, סעיף יג

בת אשתו ובת בתה ובת בנה אסורות לו מן התורה ודוקא בת אשתו אבל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה. (ואפילו בחייה אם כנס לא יוציא) (נ"י ריש פרק נושאים על האנוסה) :

סימן טו, סעיף יד

בת בת בת אשתו ובת בן בן אשתו אסורות מדרבנן ואין להם הפסק ולהרמב"ם יש להם הפסק:

סימן טו, סעיף טו

אם אשתו ואמה ואם אבי אשתו אסורות מן התורה אבל אם אם אם אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אב אבי אשתו ואם אם (אם) אבי אשתו אסורות לו מדרבנן ואין להם הפסק ולהרמב"ם יש להם הפסק:

סימן טו, סעיף טז

אחות אביו ואחות אמו אסורות לו מן התורה בין שהאחוה היא מן האב בין שהיא מן האם:

סימן טו, סעיף יז

מותר אדם בבת אחי אביו ובבת אחי אמו ואחי אביו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו:

סימן טו, סעיף יח

אשת אחי אביו מן האב אסורה מן התורה אבל אשת אחי אביו מן האם ואשת אחי אמו בין מן האם בין מן האב אינן אסורות אלא מדרבנן ומכאן ואילך כגון אשת אחי אבי אביו מן האם ואשת אחי אם אמו בין מן האב בין מן האם מותרות ואשת אחי אבי אביו מן האב ואחות אבי האב בין מן האם בין מן האב ואחות אם האם מותרות ויש מי שאוסר באלו:

סימן טו, סעיף יט

אשת בנו אסורה לו מן התורה ואשת בן בנו אסורה מדרבנן ואין לה הפסק עד שתהיה אשת אחד ממנו אסורה על יעקב אבינו:

סימן טו, סעיף כ

אשת בן בתו אסורה מדרבנן ויש לה הפסק:

סימן טו, סעיף כא

אשת בן אשתו מותרת לו ובן אשתו מותר באשתו:

סימן טו, סעיף כב

אשת אחיו בין *מן האב בין מן האם בין מן הנשואין בין מן הזנות אסורה מן התורה:

סימן טו, סעיף כג

שני חורגין הגדלים יחד בבית מותר כל אחד באשת חבירו ולא חיישינן למראית העין לומר שנראה כאשת אחיו:

סימן טו, סעיף כד

מותר אדם באשת חמיו וחמיו מותר באשתו. ויש מי שאוסר:

סימן טו, סעיף כה

מותר אדם באשת בן אחיו ובאשת בן אחותו (ומותר בבת אחיו ואחותו ומצוה לישא אותה כדלעיל סימן ב'):

סימן טו, סעיף כו

אחות אשתו אסורה לו מן התורה כל זמן שאשתו קיימת לא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם ואפילו גירש את אשתו אבל לאחר מיתתה מותר באחותה (וכל המגרש אפילו מחמת קול בעלמא נאסר בקרובותיה) (ב"י בשם הרשב"א סי' י"ג) :

סימן טו, סעיף כז

קידש אשה והלכה למדינה אחרת ובאו עדים והעידו שמתה ונשא את אחותה ואחר כך נודע שלא מתה אסור בשתיהן וצריכות שתיהן גט ממנו [לו] וכל הדרכים השנויים בפרק האשה רבה ובפרק הזורק נוהגין בהם ואם מתה אחת מהן מותר בחברתה אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת ובאו עדים והעידו שמתה ונשא אחותה ואחר כך נודע שלא מתה אין אחותה צריכה ממנו גט ואשתו מותרת לו ומותר בקרובות שניה ושניה מותרת בקרוביו ואם מתה ראשונה מותר בשניה וכן שאר העריות שנשאן בחזקת היתר ונמצאו ערוה אינן צריכות גט שאין קידושין תופסין בעריות (וכן כל זנות שמזנה עם הקרובות הנאסרות עליו מחמת אשתו אין אוסרין אשתו עליו ומותר בקרובות שנייה (טור) ומיהו אם הקרובה רגילה לבא אצלו ע"י אשתו כופין אותו לגרש אשתו (הגהות אלפסי שם) ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט שמא יאמרו תנאי היה באירוסין וכדת נשא אחותה והואיל ויצאה אחותה בגט אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה כדי שלא יאמרו נשא אחות גרושתו. אבל כשהלכה אשתו הנשואה אין לחוש לכך שיאמרו תנאי היה לו בנשואין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הלכך כולי עלמא ידעי דנשואי שניה אינם כלום:

סימן טו, סעיף כח

הלכה אשתו ובעל אחות אשתו למדינה אחרת ובאו ואמרו לו מתה אשתך ובעל אחותה ונשא אחות אשתו ואח"כ באו אשתו וגיסו אחות אשתו צריכה ממנו גט לא שנא נשאת לו על פי שני עדים או על פי עד אחד ואסורה לגיסו ואשתו אסורה עליו לא שנא היתה נשואה לו או ארוסתו. הגה ואם בא בזנות על אחות אשתו ומתה אשתו וגיסו אחר כן יש אומרים דאסור לישא אח"כ אחות אשתו דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אע"פ שהיתה אסורה עליו בלאו הכי (פסקי מהרא"י סי' כ"ט) (ועיין לקמן סי' קע"ח):

סימן טו, סעיף כט

אמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואחר כך אמרו לו קיימת היתה ומתה הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר:

סימן טו, סעיף ל

מי שהיתה לו פילגש ולא הועד שקדשה מותרת בקרוביו אבל אם יש עדים שאמרה האשה קדשני בפני שני עדים נאסרה לקרוביואבל אם אמרה קדשני סתם ולא אמרה בפני שני עדים אין בדבורה כלום:

סימן טו, סעיף לא

המקדש אשה ונתבטלו הקדושין מפני שהיו על תנאי ולא נתקיים התנאי או שקידש בתו שלא מדעתה ונמצאת בוגרת מותר בקרובותיה. ( ודוקא אם נתבטלו הקדושין בלא גט אבל אם נתן גט אסור בכל קרובותיה כמו שנתבאר):

סימן טז, סעיף א

ישראל שבעל עובדת כוכבים דרך אישות או ישראלית שנבעלה לעובד כוכבים (דרך אישות) הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם (ויש חולקין בזה) (טור) אבל הבא על העובדת כוכבים דרך זנות במקרה חייב עליה מדרבנן משום עובדת כוכבים ומשום זונה ומכין אותו מכת מרדות ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה מדרבנן משום נדה שפחה עובדת כוכבים זונה * ואם היה כהן אפילו בא עליה דרך מקרה לוקה מן התורה משום זונה:

סימן טז, סעיף ב

הבא על העובדת כוכבים אם לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ולא יהיה לו ער ועונה אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים: הגה ועון זה יש בו הפסד שאין בכל העריות שבנו הבא מן השפחה ומן הכותית אינו בנו מה שאין כן בשאר עריות (טור בשם הרמב"ם) הבא על העובדת כוכבים בפרהסיא שדינו שקנאים פוגעים בו כמו שיתבאר בחושן המשפט סי' תכ"ה הוא בכלל עריות ודינו ליהרג ולא יעבור (ב"י בשם א"ח בשם הרמב"ן) כמו בשאר עריות כמו שנתבאר ביו"ד סי' קנ"ז:

סימן טז, סעיף ג

שפחה שהוטבלה לשם עבדות אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא עליה מכין אותו מכת מרדות:

סימן טז, סעיף ד

*) הנתפש עם שפחתו מוציאין אותה ממנו ומוכרים אותה ומפזרים דמיה לעניי ישראל ומלקין אותו ומגלחין שערו *) והיו מנדין אותו שלשים יום:

סימן טז, סעיף ה

נתערב ולד ישראלית בולד שפחה הרי שניהם ספק וכל אחד מהם ספק עבד וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם ואם היה הבן ההוא בן האדון של העבד כשיגדלו ישחררו זה את זה ויהיו מותרים לבא בקהל:

סימן טז, סעיף ו

היו התערובות בנות הרי שתיהן ספק שפחות והבא על כל אחת מהן הרי הולד ספק עבד ל וכן אם נתערב ולד עכו"ם בולד ישראל מטבילין את שניהם לשם גירות וכל אחד מהם ספק גר:

סימן יז, סעיף א

אשת איש בכלל עריות היא ואין קדושין תופסין בה. בד”א בודאי אשת איש אבל אם היא ספק מקודשת או ספק מגורשת קדושין תופסין בה מספק וצריכה גט משניהם. והוא הדין לפסולי גטין מדרבנן שאם בא אחר וקדשה שצריכה גט משניהם מהראשון דרבנן ומהשני דאורייתא.

סימן יז, סעיף ב

אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה הרי זו מקדשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. הגה י”א דוקא לענין שקדושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט אבל אינה נאמנת להנשא לאחר (הר״ן פ״ב דכתובות בשי”א) או ליטול כתובתה (הגהות מיי’ פי״ב דגירושין) ויש חולקים וס”ל דלכל דבר נאמנת (רמב״ם) וי”א עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת אלא לחומרא דאיתרע חזקה דאינה מעיזה (ב״י בשם א״ח) אבל אם קדשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שתקבל הקדושין שכל שלא בפניו מעיזה וכתב הרא״ש דכל שהוא בעיר כשנתקדשה לאחר מקרי בפניו ויש חולקין וסבירי להו דבעינן בפני בעלה ממש (מהרי״ק שרש ע״ב וריב״ש סימן קכ״ז) . והא דאמרי’ דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני ה”מ היכא דליכא דמסייע לה אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה אע”פ שכשבא בעלה אומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת דכיון שכבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה. ויש מי שאומר שאפילו לא נשאת עדיין לאחר אלא נתקדשה לו שלא בפני בעלה ואח”כ בא בעלה ואומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת. וי”א שאם היתה קטטה ביניהם או שתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גרשתני אפלו בפניו. י”א דבמקום שנאמנת לינשא גובאת גם כן כתובתה (מהרי״ק שורש ע״ב וריב״ש סימן קכ״ז) . ויש אומרים דאינה נאמנת לענין ממון כלל (נתבאר לעיל) .

סימן יז, סעיף ג

אשה שהלך בעלה למדינת הים והעידו עליו שמת אפילו עד אחד אפילו העד עבד (טו) או שפחה או אשה או קרוב מותרת ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה או קרוב כשרים לעדות זו. ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן כשרים לעדות זו אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים ואם מסיחים לפי תומם כשרים. וכן עובד כוכבים או ישראל מומר לעבודת כוכבים ולכל התורה כולה אם הוא מסיח לפי תומו נאמן. הגה לא בא עד בדרכים הנזכרים רק יוצא קול הברה בעיר שמת אין משיאין את אשתו (ת״ה סי׳ רכ״ב ותשובת הרמב״ן סי׳ פ׳) .

סימן יז, סעיף ד

הכל נאמנים להעיד לה עדות זו חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו שאין מעידות במיתת בעלה שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים ואלו הן חמותה (אפי’ אינה עתה חמותה רק אם יבמה) (טור) ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה (וכן היא לא תעיד להם) (טור) .

סימן יז, סעיף ה

כבר אמרנו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפי’ שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו. הגה ואפי’ לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע כשר ולא חיישינן שמא עד הראשון פסול היה. אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלים אותו היאך ראית ובמה ידעת אם העיד בדבר ברור נאמן [כט] ואם העיד בדברים שרובן למיתה, אין משיאין את אשתו שאין מעידים על האדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק*. הגה שמע קול מקוננות שהזכירוהו בין המתים וספדוהו משיאין אשתו (כ״כ המ״מ בשם התוספתא) ולכן יש למחות בנשים שלא לספוד אדם על פי אומדנות המוכיחות שמת ולא יספידו אותו עד שיודעין שמת וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה (סברת הרב וכ״כ הריב״ש סי׳ (קמ”ט) [תק״ח]) וכן אין לשום בית דין ליתן שטר עדות לאשה מה שהעידו עדים לפניהם אם אין באותו עדות כדאי להתירה, אם לא שכתבו בפירוש הטעם שלא התירו אותה על עדות זו דחיישינן לקלקולא מבית דין שאינן מומחים (שם בתשובת (הרא”ש) [הריב״ש]).

סימן יז, סעיף ו

בשעת הגזירות מתירים נשים על פי בעלי תשובה. הגה שמעידים מה שראו בעת צרה אע”פ שהמירו דתן מכח אונס (תשובת הרא״ש כלל (נ”ז) [נ״ד]) ריקים ופוחזים הממירים שחזרו בתשובה אך לא בתשובה גמורה אין לסמוך על עדותן רק במסיחין לפי תומן (מהרא״י בכתביו סימן ר״ך) או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול (שם סי’ רכ״ד) והכל לפי ענין העד ולפי ראות עיני הדיין.

סימן יז, סעיף ז

בא אחד ואמר הרגתיו תנשא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה וה”ה לעובד כוכבים שאמר מסיח לפי תומו הרגתי את פלוני שמשיאין את אשתו.

סימן יז, סעיף ח

אם עד א’ אמר לאשה בינו לבינה מת בעלך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לב”ד ואומרת מת בעלי אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת לא מהימנא. הגה ואין הב”ד צריכין לשלוח אחריו אע”פ שהוא בעיר אלא סומכין אעד מפי עד לכתחלה (תשובת מהרי״ו סי׳ ט׳) .

סימן יז, סעיף ט

עד אומר מת ועד אומר נהרג אף על פי שהם מכחישים זה את זה הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים הרי זו תנשא.

סימן יז, סעיף י

שמעו קול שאומר איש פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם משיאין את אשתו ואם שמעו קול זה בשדה או בבור או בחורבה אין משיאין על פי אותו קול דחיישינן שמא שד הוא כיון שיצא הקול ממקום שהשדים מצוים שם.

סימן יז, סעיף יא

מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני או נהרג תנשא אשתו ואפילו אינו מקוים ולהרמב״ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל. הגה וכן ראוי להחמיר ואפי’ אם יודעים שהוא כתב ישראל אם יש לומר שכתב כן משום שיצא קול שמת כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה אין מתירין על הכתב שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא (תה״ד סימן ר״מ) .

סימן יז, סעיף יב

מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאה דעתו מכוונת וכתב שמת פלוני בן פלוני סומכין על כתיבתו ותנשא אשתו.

סימן יז, סעיף יג

זה שאמרנו שעד מפי עד כשר בעדות אשה בד”א ששמע מפי בן דעת שמת פלוני כגון עבד או שפחה אבל אם שמע מפי שוטה או קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם שמע מהתינוקות שאומרים עכשו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנים היו שם ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מטתו כך וכך עשו במטתו הרי זה מעיד מפיהם על פי הדברים האלו וכיוצא בהם ומשיאין את אשתו. הגה ודוקא לאלתר כגון שאומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כו׳ אבל אם אינו לאלתר לא מהני עדותם כלל (א״ז ומהרי״ו סי׳ מ״ה ופסקי מהרא״י סי׳ ר״ך) ואפילו הגדילו אחר כך אינן יכולין להעיד מה שראו בקטנותן (שם בא״ז) .

סימן יז, סעיף יד

כבר אמרנו שהעובד כוכבים שהסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד היה מסיח לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כוונתו להעיד הרי זה נאמן וישראל ששמע מעו”ג המסיח לפי תומו מעיד ששמע ממנו ותנשא אשתו על פיו. הגה וכן אם אמר פלוני מת במסיח לפי תומו אע”פ שלא אמר דברים אחרים מקרי שפיר מסיח לפי תומו (ריב״ש סי׳ שע״ז) ויש מחמירים (ב״י בשם הר״ן) . בד”א בשלא היה שם אמתלאה אבל אם היה שם אמתלאה בשיחת העו”ג שמא נתכוין לדבר אחר כמו שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי לפלוני אין זה מסיח לפי תומו שכוונתו להטיל אימה על זה. הגה וכן במקום שיש לחוש לשקרא שלמדוהו לומר כך אין סומכין עליו (ר״י נתיב כ״ג) וכן אם שמע מערכאות של עובדי כוכבים שאמרו הרגנו פלוני אינם נאמנים שהם מחזיקים ידי עצמם* בכזב וכן כל כיוצא בדברים אלו. הגה וי”א דכל ערכאות של עובדי כוכבים אינם נאמנים אפי’ אומרים שנהרג בדין שלא על ידם (טור בשם הרא״ש) וכל זה דוקא בערכאות אבל שאר עובדי כוכבים מסיחים לפי תומם ואומרים שנדון בערכאות של עובדי כוכבים נאמנים (פסקי מהרא״י סי׳ ל״ד) .

סימן יז, סעיף טו

עובד כוכבים שהסיח לפי תומו תחלה אף על פי ששאלו אותו אחר כך ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע, הרי זה נאמן ומשיאין על פיו. הגה אבל שאלו אותו תחלה איה חברנו ואמר להם שמת אין זה מקרי מסיח לפי תומו ודווקא ששאלו אותו העובד כוכבים עצמו אבל שאלו עובד כוכבים אחר (פסקי מהרא״י סי׳ קס״א) או שחפשו בעיר אחר יהודי ויצא הקול בזה ובא עובד כוכבים ומסיח לפי תומו שמת (תשובת מוהר״ם הלכות נשים) אעפ”י שהיה אצל העובד כוכבים ששאלו מקרי מסיח לפי תומו. היו מדברים ביחד מן היהודי ובא להם עובד כוכבים ואמר להם במה אתם מדברים ואמרו לו מן היהודי אם הוא חי או מת והגיד להם שהוא מת לא מקרי מסיח לפי תומו (בתשובת הריב״ש) היה ספק אם הסיח לפי תומו או לא אין משיאין אשתו דספיקא דאורייתא לחומרא וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו אזלינן לחומרא (ג״ז שם) יש אומרים הא דאמרינן דאם שאלו את העובד כוכבים תחלה לא מקרי מסיח לפי תומו היינו דוקא אם שואלו ישראל אבל אם שואלים עובדי כוכבים אותו ומגיד מיקרי מסיח לפי תומו ובלבד ששאלו אותו שלא בפני ישראל (ת״ה סי׳ רל״ט) . ואם שאלו ישראל והעובד כוכבים הגיד שמת והגיד אומדנות המוכיחות אע”פ שאינו מקרי מסיח לפי תומו ואסורה לינשא מ”מ אם עברה ונשאת ע”פ חכם שהתירה לא תצא אם יש ראיות ואומדנות שמת (פסקי מהרא״י סי׳ קל״ט) .

סימן יז, סעיף טז

עובד כוכבים מסיח לפי תומו מפי עובד כוכבים מסיח לפי תומו משיאין על פיו. הגה ואפי’ לא העיד בפירוש שהעובד כוכבים הראשון הסיח לפי תומו אזלינן מספיקא לקולא ואמרינן דודאי מסיח לפי תומו (מהרי״ק שורש קכ״א) ויש חולקין בזה (תשובת הר״ן) .

סימן יז, סעיף יז

יצא עובד כוכבים וישראל מעמנו למקום אחר ובא העכו"ם ואמר איש שיצא מכאן עמי מת משיאין את אשתו אף על פי שאין העכו"ם יודע אותו האיש. ויש אומרים שצריך שיאמר קברתיו. הגה: ודוקא בכה"ג שאינו מזכיר שם המת ואינו מכירו אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו במסיח לפי תומו (המ"מ לדעת הרמב"ם וכ"כ מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ג וב"י בשם תשובת הר"ן והריב"ש) וכן פשט המנהג אפילו במקום די"א דבעינן קברתיו לאו דווקא קברתיו אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי מהני (ב"י בשם תשו' הר"ן והריב"ש) וכן אם יצאו י' בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו והסיח העכו"ם לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כלם משיאים נשותיהם. וי"א שצריך שיאמר וקברנום.

סימן יז, סעיף יח

בא אחד ואמר לנו אמרו ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת והוא שלא הוחזקו שם ב' יצחק בן מיכאל או כשהוחזקו שנים וידוע שאחד קיים. הגה וי"א דכל זה דוקא שהזכיר העד שם עירו אבל אם לא הזכיר שם עירו אף על פי שיודעין שנאבד אחד לא מהני אף על פי שהזכיר שמו (תשובת הריב"ש ותשובת הר"ן ומהרי"ק שורש (קפ"ה) [קפ"ד]). ויש מקילין. וי"א דבמקום שמזכיר שמו לבד בעינן שיזכיר עירו אבל אם מזכיר שמו ושם אביו לא בעינן שיזכיר שם עירו (הרא"ש כלל נ"א וכ"כ מהרי"ק שורש (קע"ו) [קע"ה]). ובמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכיר שם עירו (מהרי"ק שורש (קפ"ה) [קפ"ד] ותשובת הרא"ש).

סימן יז, סעיף יט

ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו. אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. (וה"ה בגוי המסיח לפי תומו (ד"ע וכן משמע בתשובת רמב"ם שהביא הב"י) ).

סימן יז, סעיף כ

מי שהיה מערער על אשה לומר שהיא זקוקה ליבם ואחר כך הוא בעצמו העיד בפני בית דין ששמע שמת זה זמן רב סומכין עליו כיון שהדברים הראשונים לא היו בפני בית דין.

סימן יז, סעיף כא

אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ואפילו אם הוכחשו בבדיקה כשרים ואסור לדרוש ולחקור הרבה (תשובת הרמב"ם) אם לא במקום שיש לחוש לערמה אז צריך דרישה וחקירה (מהרי"ו סימן ק"נ).

סימן יז, סעיף כב

כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו כדי להעיד עליו בודקין אותו ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר או לאור הלבנה.

סימן יז, סעיף כג

ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו.

סימן יז, סעיף כד

מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו (צג) ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידין עליו ואם ניטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו אינם כלום דחיישינן לשאלה ואפילו היו להם סימנים בגופו ואפילו שומא אין מעידין עליו אבל היו להם בגופו סימנים מובהקים ביותר מעידים עליו. הגה: כגון שהיה לו יתר או חסר או שינוי באחד מאיבריו אבל קטן או ארוך או חיור וסומק לא הוי סימן מובהק (תשו' הרא"ש כלל נ"א) ואפילו ק' סימנים שאינן מובהקים אינם כלום ואפילו להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינו כלום (פסקי מהרא"י סימן קס"א ורכ"ד) גבשושית גדולה על חוטמו או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה הוי סימן מובהק אבל מעט עקומה לא (שם סימן רכ"ד) והוא הדין לרושם שבגופו או באחד מאיבריו אבל שינים גדולים אף על פי שגדולים הרבה לא הוי סימן מובהק (סימן קס"א בפסקי מהרא"י) וכל סימן המהני בישראל המעיד הוא הדין בכותי המסיח לפי תומו (בתשובת מוהר"ם להלכות נשים ומהר"ם פאדווה סימן כ' ול"ו).

סימן יז, סעיף כה

כתב רבנו תם דהא דאין מעידין עליו אלא אם כן פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים דווקא כשאין שם אלא הראש אבל אם כל גופו שלם אפילו אין שם פרצוף ופדחת וחוטם יכולין להכירו בטביעות עין וחלקו עליו האחרונים.

סימן יז, סעיף כו

אין מעידין עליו אא"כ מצאוהו תוך שלשה ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו אבל אחר שלשה אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה במה דברים אמורים בזמן שהוא ביבשה אבל אם טבע במים והשליכוהו המים ליבשה אפי' אחר כמה ימים אם הכירוהו מעידין עליו שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה והוא שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים וגם שלא יהיה בו מכה אבל אם שהה אחר שהושלך מן המים אין מעידין עליו (*אפילו תוך ג') (ב"י בשם הרמב"ן והרשב"א) וכן אם היה בו מכה אין מעידין עליו לפי שהמים מקלקלים המכה ונופח ומשתנה. הגה ספק אם נשתהה או לא אזלינן לחומרא ואפילו אם נשאת תצא (ריב"ש סי' ש"פ) וכל זה להעיד עליו בטביעות עין אבל על ידי סימנים מובהקים אפי' אשתהי מתירין אשתו (טור וב"י) :

סימן יז, סעיף כז

מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג י"א שתולים שנהרג תוך שלשה ימים ומעידין עליו ויש אוסרין ומיהו אם יצא קול איש פלוני מת או נהרג ואחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו אשתו מותרת לדברי הכל:

סימן יז, סעיף כח

י"א בשם ר"ת דהא דאין מעידין עליו אלא עד ג"י הני מילי כשהוא חבול בפניו אבל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים ע"י טביעות עין של גופו וצורתו (ואפי' נפל למים) ואינו מחוור בעיני האחרונים. הגה ויש מחלקין דכל מי שהיה אצלו כשנטבע במים אע"פ שהיה שלם אינו מעיד עליו אבל מי שלא ראה טביעתו ואומר שמכירו ע"י טביעת עין והוא שלם מעיד עליו (טור ותרומת הדשן סי' ר"ה בשם האשיר"י) :

סימן יז, סעיף כט

אין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו כשמת ודאי ואין בו ספק כיצד ראהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהם אין מעידין עליו שמא לא היו רעבים ולא אכלוהו אבל אם נפל לחפירת נחשים ועקרבים מעידין עליו מפני שעל ידי שדוחקן כשעומד עליהם מזיקין אותו:

סימן יז, סעיף ל

נפל לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן או מים או ששחטו בו שני סימנים או רובן אפי' עמד וברח מעידין עליו שמת שודאי סופו למות וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו:

סימן יז, סעיף לא

ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אף על פי שדקרוהו או ירו בו חיצים אין מעידין עליו ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו כגון מוחו או לבו או בני מעיו הרי זה מעיד עליו שמת:

סימן יז, סעיף לב

ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא ממקום אחר ואם נפל למים מכונסים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו וכן אם קשרוהו ברגלו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ולמעלה משיאין את אשתו * לאחר י"ב חודש שטריפה אינה חיה י"ב חדש אבל אם נפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחד מארכובה ולמעלה וכיוצא בזה אין משיאין את אשתו שאני אומר רגל של אחר הוא ומיהו אם היה בו סימן מובהק ביותר ברגלו סומכין עליו לומר שהוא של האיש שנפל (וי"א דאפי' בסי' מובהק בבגדיו מהני כאן הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו) (מהר"ם פאדווה סי' ל"ו):

סימן יז, סעיף לג

* עד אחד אמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא:

סימן יז, סעיף לד

וכן האישה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שנתבאר (ואפי' אם התירוה ב"ד ולא נשאת לא תנשא) (ריב"ש סי' שע"ט) ואם נשאת לא תצא. הגה ודוקא שנשאת על פי חכם או בטעות שסברה שהיא מותרת אבל אם נשאת בעבריינות תצא (תשובת מוהר"ם הביא הגמ"ר סוף יבמות) וכל זה דוקא במי שהעידו עליו שטבע ממש במים שאין להם סוף אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה או אפי' שטבע רק לא העידו ששהה במים כדי שתצא נפשו תצא ואפי' העיד סתמא שטבע חוששין שמא קרא לדברים כאלו טביעה שכן דרך העולם לקרוא לדברים אלו טביעה ותצא אא"כ העיד בפירוש שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו (ב"י בשם תשובת הרמב"ן סי' קכ"ח) ואפילו היה העובד כוכבים שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני ונשאת על פיו הרי זו לא תצא ת וחכם שהורה להשיאה לכתחלה (במים שאין להם סוף) מנדין אותו:

סימן יז, סעיף לה

יש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף גובה כתובתה (אף על פי שאסורה לינשא):

סימן יז, סעיף לו

עיר שהקיפוה כרקום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הרי הן בחזקת חיים לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו: ואפילו מי שהוא בעיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג אין מעידין שהן בספק חיים ונותנים עליהם חומרי מתים וחומרי חיים:

סימן יז, סעיף לז

בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואח"כ בא עד אחד והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהיתרה ותנשא שעד אחד נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות ואין דבריו של אחד במקום שנים (מיהו משום לזות שפתים לא תנשא) (טור) אבל אם בא השני קודם שהתירוה, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא ויש אומרים תצא ואם באו שנים ואמרו לא מת אע"פ שנשאת תצא לדברי הכל: הגה ודוקא שהיא שותקת אבל אם היא גם כן אומרת מת הוי ליה כתרי ותרי אם העדים הם נשים אבל הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו (נ"י פ' האישה קמא): במה דברים אמורים כשהיה האחד שנשאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו כגון שנשאת על פי איש ובאו שנים ואמרו לא מת או שנשאת על פי אשה או על פי עצמה ובאו שתי נשים או שני פסולים של דבריהם ואמרו לא מת אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות אומרות לא מת או פסולים אומרים לא מת הרי זה כמחצה על מחצה: הגה ודוקא שבאו ביחד קודם שהתירוה על פי עד הראשון אבל אם התירוה על פי עד הכשר ואחר כך באו הפסולים לא תצא מהתירה הראשון ( טור). ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא: הגה ועו"ג המסיחים לפי תומם דינן כשאר פסולי עדות (מרדכי פ' האשה בתרא) וכל שאינו מסיח לפי תומו אינו נאמן לא לאסור ולא להתיר:

סימן יז, סעיף לח

אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא ויש אומרים שאם אשה אחרת או היא שאמרה מת והתירוה לינשא על פיה ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהתירה (אבל אם באו תחילה שתי נשים והתירוה לינשא על פיהן ואח"כ בא עד אחד לא תצא מהתירה לכ"ע) (כ"כ הב"י משם המ"מ):

סימן יז, סעיף לט

הנשאת על פי עד אחד לא תנשא אלא ברשות ב"ד ואם נשאת שלא בהוראת ב"ד י"א שלא תצא אפילו בא עד אחד ואמר לא מת (והב"ד צריכין להיות ג' וכשרים ולא קרובים זל"ז ולא לעדים):

סימן יז, סעיף מ

אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת הרי זו תנשא וכן אם אמרו עשר נשים לא מת וי"א נשים אומרות מת ה"ז תנשא שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים אבל בפסולים הלך אחר הרוב בין להקל בין להחמיר:

סימן יז, סעיף מא

אם שנים מעידים ששמעו (כל אחד) מפי אחד שמת פלוני ועד אחד מעיד ששמע מפי אחד שהוא חי מותרת:

סימן יז, סעיף מב

שני עדים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא (אין מוציאין אשה מבעלה אם יצא קול שבעלה ראשון חי) (רבינו ירוחם):

סימן יז, סעיף מג

האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה ותנשא או תתיבם על פיה ונותנים לה עיקר כתובתה ואם תתיבם נכנס היבם לנחלה על פיה (ואפילו אשה שהיא שוטה נאמנת (תא"ו נ' כ"ג) ובלבד שיודעת בטיב נישואין ואלמנות) (שם בשם הרמ"ה) במה דברים אמורים כשבאה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני ולא הזכירה שם כתובה מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובה אבל אם באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה שעל עסקי הכתובה באה והרי זו בחזקת שלא מת ואין דעתה לינשא אלא ליטול כתובתה מחיים בלבד (וי"אדאפילו יש לה עד שמת לא מהני בכה"ג) (נ"י בשם הריטב"א):

סימן יז, סעיף מד

באה ואמרה מת בעלי התירוני לינשא ותנו לי את כתובתי מתירין אותה לינשא ונותנים לה כתובתה מפני שעיקר דבריה על עסקי הנשואין באה אבל אם באה ואמרה תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מתירין אותה ואין נותנים לה כתובה ואם תפסה אין מוציאין מידה ויש מי שאומר דבין בזו ובין בזו אין מתירין אותה כיון שהזכירה כתובה:

סימן יז, סעיף מה

מי שיש לו שתי נשים ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי הרי זו תנשא ע"פ עצמה וצרתה אסורה שאין צרה נאמנת להעיד לחברתהואפילו נשאת זו תחלה אין אומרים אלו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו:

סימן יז, סעיף מו

זאת אומרת מת בעלי וצרתה מכחישה ואומרת לא מת הרי זו תנשאכשם שאינה מעידה לה להתירה כך אינה יכולה להעיד לה לאוסרה:

סימן יז, סעיף מז

זאת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים הרי אלו ינשאו:

סימן יז, סעיף מח

במה דברים אמורים שהאשה נאמנת לומר מת בעלי כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם אבל אם יש קטטה בינו לבינה כגון שאמרהגרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותם העדים והכחישוה או שנשתמד בעלה והניחה עגונה (הגהות אלפסי) ואחר כך הלכה היא ובעלה למדינה אחרת ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת אפילו אמרה קברתיו (ב"י בשם המ"מ פי"ג מהלכות גרושין) אף על פי ששלום בעולם ואפילו בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אף על פי שיש שלום בינו לבינה תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים ואחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן לפיכך אינה נאמנת אפילו אומרת קברתיו ויש אומרים שאם אמרה קברתיו נאמנת. ואם אמרה מת על מטתו נאמנת לדברי הכל. הגה: והוא הדין כל שאומרת שמת או נהרג רחוק מן המלחמה מהימנא דלא שייך לומר בדדמי אלא באומרת שמת או נהרג במלחמה ממש אבל שלא במלחמה אפילו הלך שם סמוך למערכת המלחמה לקנות שלל נאמנת (במרדכי פ' האישה בתרא בשם ראבי"ה).

סימן יז, סעיף מט

לא הוחזקה מלחמה בעולם ובאה ואמרה: מלחמה הייתה במקום פלוני ומת במלחמה לא תינשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא. ויש אומרים דאפילו נישאת תצא (טור בשם הרא"ש).

סימן יז, סעיף נ

בא עד אחד ואמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת אם אמר קברתיו תינשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. הגה: אבל שנים אפילו לא אמרו קברנוהו נאמנים (ג"ז טור בשם הרא"ש) . ויש אומרים אפילו בעד אחד אפילו אמר מת או נהרג וראיתיו אחר כך והכרתיו היטב בטביעות עין וראיתיו שמת, נאמן דהוי כאילו אמר קברתיו. (ב"י בשם המרדכי פרק האישה) וכותי המסיח לפי תומו ואמר שמת במלחמה צריך גם כן שיאמר קברתיו (ב"י בשם הר"ן וכן משמע באשר"י ובתוס' פרק האשה). ויש מקלין בזה (מרדכי בשם רבי שמחה ורבי נתן וראבי"ה) .

סימן יז, סעיף נא

האשה שאמרה מת בעלי תחת המפולת אינה נאמנת. וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים ואמרה נשכו נחש או עקרב ומת אינה נאמנת שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה. ולכן דינם כמלחמה וצריכה שתאמר מת על מיטתו או שתאמר קברתיו (ב"י בשם המ"מ)).

סימן יז, סעיף נב

אמרה עישנו עלינו בית או מערה, הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת כשם שנעשה לה נס כך נעשה לו.

סימן יז, סעיף נג

היתה שנת ב רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת. (אפילו אמרה מת על מיטתו ). טור) מת וקברתיו נאמנת. (אמרה מת בצמא הוי כאילו אמרה מת ברעב) (ב"י).

סימן יז, סעיף נד

אמרה נפלו עלינו כותים או לסטים הוא נהרג ואני ניצלתי נאמנת שאין דרכן להרוג הנשים כדי שנאמר כשם שניצלה היא כך ניצל הוא.

סימן יז, סעיף נה

היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי נאמנת. (ויש אומרים דאינה נאמנת) (טור ורבנו ירוחם).

סימן יז, סעיף נו

האשה שהלך בעלה למדינה אחרת ובאו ואמרו לה מת בעלך ונשאת ואחר כך בא בעלה לא שנא נשאת על פי עד אחד או על פי שני עדים (אפילו לא נבעלה) (הרא"ש והריב"ש והריטב"א ונ"י סימן תק"ח) תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם ואין לה כתובה משניהם (אפילו החזירה הראשון) (הגהות אלפסי) ולא פירות שאכלו מנכסי מלוג שלה אף על פי שאינם חייבים בפרקונה ודווקא שאכל השני קודם שבא הראשון אבל מה שאכל אחר שבא הראשון צריך להחזיר ואינו חייב ליתן הבלאות מנכסי צאן ברזל שלה והוא שבלו לגמרי אבל מה שיש מהם בעין נוטלתו ואם נטלה מזה או מזה כתובה או פירות צריך להחזיר ודווקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון אבל אם נטלה ממנו קודם שבא הראשון אינה צריכה להחזיר ושניהם אינם מיטמאין לה אם הם כהנים ואינם זכאים במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ונפסלה מהכהונה ומהתרומה ומהמעשר אם היא בת לוי (אבל בעלה הראשון יורשה אם מתה) (ב"י והמ"מ). מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין והולד מהשני הוא ממזר מהתורה אם הולידה עד שלא גירשה הראשון אבל אם לא הולידה אלא אחר שמת ראשון או גירשה אין הולד משני אלא ממזר מדרבנן ואם בא עליה (הראשון) קודם שגירש השני הולד שיוליד ממנהממזר מדבריהם.

סימן יז, סעיף נז

אמרו לה מת בעלך, ונשאת ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת ולד שהוליד קודם שמת ממזר מן התורה ושהוליד אחר כך אינו ממזר ויש אומרים שהוא ממזר מדרבנן.

סימן יז, סעיף נח

אם לא נשאת לשני אלא נתקדשה לבד ובא בעלה אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון וכן מותרת לשני אם מת הראשון או גירשה. הגה: אשה שנתקדשה וטעתה וסברה שלא נתקדשה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה וכל הדרכים הנ"ל בה אבל אנסוה להנשא או שהורו לה בית דין בטעות ונשאת על פיהם הוי כאנוסה ומותרת לבעלה הראשון (תשובת הרשב"א אלף קפ"ח הובאה בבית יוסף).

סימן יח, סעיף א

קידושין תופסין בחייבי לאוין ובחייבי עשה (וכ"ש בשניות דרבנן) (טור) .

סימן יט, סעיף א

מי שהוחזק בשאר בשר דנין על פי חזקה זו אע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין וחונקין וסוקלין על חזקה זו.

סימן יט, סעיף ב

איש ואשה שבאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה.

סימן כ, סעיף א

הבא על אחת מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה וחשוד על העריות. הגה. והבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה כיון שהערה בה דהיינו שהכניס העטרה חייב עליה מיתה או כרת ואין צריכים לראות כמכחול בשפופרת אלא משיראו העדים אותם דבוקים זה בזה כדרך המנאפים נהרגים על זה (טור) . והאשה נאסרת על בעלה (נ"י פ' שני דיבמות) . אשה גדולה שבא עליה קטן פחות מבן ט' שנים אינה חייבת מיתה על ידו (טור) . ונ"ל דה"ה אינה נאסרת על בעלה ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים אימתי חייבים מיתה או לא נפקא מיניה בזמן הזה באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה וע' בפנים. אשה פחותה מבת שלש אין ביאתה ביאה (טור) . דכל פחותה משלש שנים אין ביאתה ביאה ובתוליה חוזרין (בהגהות דיבמות) . אפילו נתעברו השנים בתוליה חוזרין (דברי הרב מהירושלמי) .

סימן כ, סעיף ב

נשים המסוללות (פי' המשחקות ומתחככות זו בזו) אסור ממעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן.

סימן כא, סעיף א

צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות ואסור לשחוק עמה להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה אפי' אינם עליה שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק אסור להלך אחריה אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ד' אמות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה והמתכוין לאחד מאלו הדברים מכין אותו מכת מרדות ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין.

סימן כא, סעיף ב

לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש.

סימן כא, סעיף ג

מותר להסתכל בפנויה לבדקה אם היא יפה שישאנה בין שהיא בתולה או בעולה ולא עוד אלא שראוי לעשות כן אבל לא יסתכל בה דרך זנות ועל זה נאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה.

סימן כא, סעיף ד

מותר לאדם להביט באשתו אע"פ שהיא נדה והיא ערוה לו אע"פ שיש לו הנאה בראייתה הואיל והיא מותרת לאחר זמן אינו בא בזה לידי מכשול אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה.

סימן כא, סעיף ה

אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבא לידי הרהור עבירה באיזה שמוש אמרו ברחיצת פניו ידיו ורגליו אפי' ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו והצעת המטה בפניו ומזיגת הכוס. הגה. וי"א דה"ה באכילה עמה בקערה נמי אסור בכל ערוה כמו באשתו נדה (בנימין זאב סימן קמ"ג) . ויש מקילין בכל אלו דלא אסרו דברים של חבה אלא באשתו נדה (רשב"א אלף קמ"ח) . וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ מותר לרחוץ מעכו"ם שפחות וכן נוהגים (מרדכי פ' אע"פ בשם הר"ש בר ברוך) . וי"א דכל שאינו עושה דרך חבה רק כוונתו לשם שמים מותר לכן נהגו להקל בדברים אלו (תוספות סוף קדושין) . י"א דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה כגון לעיין ברישיה אם יש לו כנים בפני אחרים (נ"י פרק חזקת הבתים) .

סימן כא, סעיף ו

אין שואלים בשלום אשה כלל אפילו ע"י שליח ואפי' ע"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה.

סימן כא, סעיף ז

המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם אע"פ שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים שאין קרבים לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאב לבתו ומהאם לבנה כיצד מותר האב לחבק בתו ולנשקה ולישן עמה בקירוב בשר וכן האם עם בנה כל זמן שהם קטנים הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה ואם היתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה או שנתקדשה וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה ואע"פ שהם קטנים משהגיע להכלם מהם אין ישנים עמהן אלא בכסותן.

סימן כב, סעיף א

אסור להתייחד עם ערוה מהעריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שיבעול אסור להתייחד עמה אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים ואם בא עליה ביאה ראשונה ואח"כ נטמאת מותר להתייחד עמה (ועיין בי"ד סי' קצ"ב) .

סימן כב, סעיף ב

כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה ואע"פ שאינה ערוה בכלל ייחוד עריות היא ושמאי והלל גזרו על ייחוד עכו"ם נמצא כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין עכו"ם מכין את שניהם מכת מרדות האיש והאשה ומכריזין עליהם. הגה. ודוקא בידוע שנתייחד עמה אבל היא אינה נאמנת עליו (ריב"ש סי' רפ"א) . ואפילו עד א' אינו נאמן (מהרי"ק שורש קפ"ט) . ומ"מ במקום שנראה לבית דין דאיכא למיחש לאיסורא צריך להפרישן (שם בריב"ש) חוץ מאשת איש שאע"פ שאסור להתייחד עמה אם נתייחד אין לוקין שלא להוציא לעז עליה שזינתה ונמצא מוציאין לעז על בניה שהם ממזרים.

סימן כב, סעיף ג

וכל אשה שאסור להתייחד עמה אם היתה אשתו עמו ה"ז מותר להתייחד מפני שאשתו משמרתו אבל לא תתייחד ישראלית עם הכותי ואע"פ שאשתו עמו.

סימן כב, סעיף ד

אין מוסרין תינוק ישראל לכותי ללמדו ספר וללמדו אומנות.

סימן כב, סעיף ה

לא תתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם וכן לא יתייחד איש אחד אפי' עם נשים הרבה. הגה. וי"א דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים אם הוא בעיר (טור בשם הרא"ש) . וסתם אנשים כשרים הם (ר"ן פ"י יוחסין) . אבל אם הם פרוצים אפילו עם י' אסור. וכ"ז בעיר אבל בשדה או בלילה אפילו בעיר בעינן ג' (ב"י בשם הראב"ד) אפילו בכשרים (גם זה טור בשם הרא"ש) . ויש מתירין איש א' עם נשים הרבה אם אין עסקו עם הנשים (טור בשם רש"י) .

סימן כב, סעיף ו

נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין ליחוד. היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים או אנשים מבפנים והנשים מבחוץ ופירשה אשה לבין האנשים או איש א' לבין הנשים אסורים משום ייחוד.

סימן כב, סעיף ז

אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים אסור לו להתייחד עם הנשים. כיצד יעשה יתעסק עמהם ואשתו עמו או יפנה למלאכה אחרת.

סימן כב, סעיף ח

אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה מפני שאימת בעלה עליה ואם היה זה גס בה כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו או אם קינא לה בעלה עם זה לא יתייחד עמה אע"פ שבעלה בעיר.

סימן כב, סעיף ט

בית שפתחו פתוח לרשות הרבים אין חשש להתייחד שם עם ערוה.

סימן כב, סעיף י

מותר להתייחד עם שתי יבמות או עם שתי צרות או עם אשה וחמותה או עם אשה ובת בעלה או עם אשה ובת חמותה מפני ששונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו. וכן עם אשה שיש עמה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה שאינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה את סודה.

סימן כב, סעיף יא

תינוקת שהיא פחותה מבת שלש ותינוק פחות מבן ט' מותר להתייחד עמהן שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה ואיש הראוי לביאה.

סימן כב, סעיף יב

אנדרוגינוס אינו מתייחד עם הנשים ואם נתייחד אין מכין אותו מפני שהוא ספק אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום.

סימן כב, סעיף יג

תקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בבית הכסא כדי שלא יכנס שם איש ויתייחד עמהן. (וי"א דוקא בימיהם שהיו בתי כסאות בשדות אבל בזמן הזה שהן בעיר אין לחוש) (הגהות מיימוני פרק ב' מהלכות א"ב) .

סימן כב, סעיף יד

לא תלך אשה בשוק ובנה אחריה שמא יתפס בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעוללו בה הרשעים שתפסוהו.

סימן כב, סעיף טו

אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים אע"פ שהוא עומד בחוץ שאין אפוטרופוס לעריות.

סימן כב, סעיף טז

לא ימנה אדם אפוטרופוס על ביתו שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה.

סימן כב, סעיף יז

אסור לת"ח לשכון בחצר שיש בו אלמנה אפי' אינו מתייחד עמה מפני החשד אא"כ אשתו עמו.

סימן כב, סעיף יח

אלמנה אסורה לגדל כלב מפני החשד.

סימן כב, סעיף יט

לא תקנה אשה עבדים זכרים אפי' קטנים מפני החשד.

סימן כב, סעיף כ

מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים וכן אשה לא תלמד קטנים מפני אבותיהם שהם באים בגלל בניהם ונמצאו מתייחדין עמה. ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.

סימן כג, סעיף א

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד.

סימן כג, סעיף ב

אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הרג הנפש.

סימן כג, סעיף ג

אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן. לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט כדי שלא יבא לידי קישוי ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור.

סימן כג, סעיף ד

אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו במבושיו כדי שלא יבא לידי הרהור ואפי' מתחת טבורו לא יכניס ידו שמא יבא לידי הרהור ואם השתין מים לא יאחוז באמה וישתין ואם היה נשוי מותר ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו (ועיין בא"ח סימן ג') .

סימן כג, סעיף ה

אשה שיש לה אוטם ברחם ועי"כ כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ אסור (אבל מותר לשמש עם קטנה ואיילונית הואיל ומשמש כדרך הארץ) (תוספות ומרדכי פ"ק דיבמות ונ"י פ' הבא על יבמתו) .

סימן כג, סעיף ו

אסור לרכוב על בהמה בלא אוכף (פי' מרדעת באסט"ו בלע"ז) . הגה. בגמרא פרק כל היד משמע דאסור ללבוש מכנסיים אם לא עשויין כבתי שוקיים משום דמביא לידי השחתת זרע. ואע"פ שאפשר לדחות דבגמרא לא קאמר אלא בימיהם שהיה להם תרומה ואיכא למיחש לטומאת הגוף מ"מ מדהביא הרא"ש בפסקיו משמע דאף בזמן הזה אסור (הכל ד"ע) . ומה שנהגו היתר במרחץ אפשר לומר דבשעה מועטת לא אסרו כנ"ל. עוד אסרו בגמ' לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ ליכא למיחש להרהורא (אגודה) .

סימן כג, סעיף ז

חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שלא נסתכל במילה שלו ומהם מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו מפני שלבו פונה מדברי הבאי (פי' הושאל לשון זה של הבאי לדברי הבל) לדברי האמת שהם אוחזת לבב הקדושים

סימן כד, סעיף א

לא נחשדו ישראל על משכב זכר ועל הבהמה. לפיכך אין איסור להתייחד עמהן. ואם נתרחק אפי' מיחוד זכר ובהמה הרי זה משובח וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה כדי שלא יתייחדו עמהם. ובדורות הללו שרבו הפריצים יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר.

סימן כה, סעיף א

ראוי לאדם להרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להנצל מלהכשל בדבר ערוה ויזהר מהייחוד שהוא הגורם הגדול וכן ינהוג להתרחק מהשחוק ומהשכרות ומדברי עגבים (פירוש דברי שחוק וחשק) ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה גדולה. יתירה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מהחכמה.

סימן כה, סעיף ב

ולא יקל ראשו עם אשתו ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפי' בינו לבינה הרי הכתוב אומר מגיד לאדם מה שיחו אמרו חז"ל אפי' שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין ואל יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת. ואם ספר עמה ושמש מיד עליו נאמר מגיד לאדם מה שיחו. אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס יכול לספר עמה כדי לרצותה. הגה ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה או דרך איברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור) . ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפי' אם הוציא זרע אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י) . ואע"פ שמותר בכל אלה כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו (דברי הרב) . ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא אלא כל הממעט בתשמיש ה"ז משובח ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. ואף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה. ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש ולא ישמש בפני שום מין אדם אפילו קטן אא"כ הוא תינוק שאינו יודע לדבר.

סימן כה, סעיף ג

לא ישמש בתחלת הלילה ולא בסופה אלא באמצעה.

סימן כה, סעיף ד

אסור לשמש בשוקים וברחובות ובגנים ובפרדסים אלא בבית דירה שלא יראה כזנות וירגילו עצמם לידי זנות והבועל את אשתו במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות.

סימן כה, סעיף ה

אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר ואפילו ע"י האפלת טלית. הרי שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דלוק לא ישמש כלל. וכן אסור לשמש מטתו ביום שעזות פנים היא לו (וע' בא"ח סי' ר"מ סעיף י"א וסי' שט"ו סעיף א') .

סימן כה, סעיף ו

אסור לשמש בשני רעבון אלא לחשוכי בנים.

סימן כה, סעיף ז

אכסנאי אל ישמש עד שיבא לביתו.

סימן כה, סעיף ח

לא יבא על אשתו והיא שנואה לו בשעת תשמיש וכן אם גמר בלבו לגרשה אע"פ שאינה שנואה לו לא יבא עליה.

סימן כה, סעיף ט

לא יבא עליה והוא או היא שכורים.

סימן כה, סעיף י

לא ישמש עם אשתו ליתן דעתו על אחרת אפי' שתיהן נשיו (ועיין עוד מדינים אלו בא"ח סי' ר"מ) .

סימן כו, סעיף א

אין האשה נחשבת אשת איש אלא על ידי קדושין שנתקדשה כראוי אבל אם בא עליה דרך זנות שלא לשם קדושין אינו כלום ואפילו בא עליה לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו ואפילו אם ייחדה לו אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתו. הגה דבודאי בושה היא מלטבול ובא עליה בנדתה (טור) . אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו י"א שמותר והוא פלגש האמורה בתורה (הראב"ד וקצת מפרשים) . וי"א שאסור ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה (הרמב"ם והרא"ש והטור) . עכו"ם שנשא עכו"ם וכן מומר שנשא מומרת בנימוסיהן ונתגיירו אח"כ אין כאן חשש קידושין כלל ומותרת לצאת ממנו בלא גט אע"פ ששהה עמה כמה שנים אינו אלא כזנות בעלמא (ריב"ש סי' ו' ובת"ה סי' ר"ט) . (וע"ל סי' קמ"ט סעיף ו') .

סימן כו, סעיף ב

אם הכניס אשה לחופה אינה מתקדשת בכך וי"א שהוא ספק.

סימן כו, סעיף ג

משנתקדשה נחשבת כאשת איש לחייב הבא עליה וצריכה גט להתירה לשוק.

סימן כו, סעיף ד

האשה מתקדשת בשלשה דרכים בכסף או בשטר או בביאה מן התורה אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות ואם עבר וקידש בביאה מכין אותו מכת מרדות והיא מקודשת ואפילו קדשה בכסף או בשטר אם לא שידך תחלה או שקידש בשוק מכין אותו מכת מרדות והיא מקודשת. הגה וי"א שאין מכין אם קידש בכסף או בשטר אפי' בשוק ובלא שידוכין (טור בשם הרא"ש) ולא ראיתי מימי שהכו מי שקדש בלא שדוכין

סימן כז, סעיף א

בכסף כיצד נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה ואומר לה הרי את מקודשת לי בזה. הגה. וי"א שי"ל לה כדת משה וישראל (כל בו) . וכן נוהגין לכתחלה. וכן נוהגין לקדש בטבעת ויש להם טעם בתיקוני הזוהר (דעת הרב) . וה"ה אם אמר לה הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קדושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קדושין ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין ונתן לה אפי' בשתיקה הוי קדושין והוא שעדיין עסוקין באותו ענין וכ"ש אם אמר לשון קדושין ודאי אלא שאינה מבינה אותו דהוו קדושין. הגה. י"א דלא בעינן מדברים באותו ענין ממש אלא מדברים מענין לענין באותו ענין שאין מדברים בקידושין רק בצרכי זיווגם (מרדכי סוף האיש מקדש וכ"כ הרשב"א) . וי"א דלא בעינן מדברים עמה אלא כל שמדברים לפניה סגי (מרדכי ריש קידושין וכן משמע ל' הטור) .

סימן כז, סעיף ב

אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי הרי את קנויה לי הרי את ארוסתי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את לקוחתי מקודשת. הגה. אם הבינה דבריו או שדברו תחלה מעסקי קידושין (הר"ן והמ"מ) . אבל האיש אינו נאמן לומר שלא כיון לשם קדושין (ב"י בשם הרא"ש) .

סימן כז, סעיף ג

אמר לה הרי את מיועדת לי מיוחדת לי עזרתי נגדתי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי הרי זו מקודשת בספק. הגה. וה"ה אם אמר הרי את חרופתי אבל אמר לה הרי את נשואתי י"א שאינו כלום. והוא שהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין אבל אם אינו מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין אין חוששין למלות אלו. הגה. מי שאמר לאשה שנותן לה בשביל אהבה וחבה חוששין לקדושין כי שמא אמר שנותן לה שיהיה אהבה וחבה ביניהם והוי כאלו אמר לה מיועדת לי או מיוחדת לי (תשו' מיי' סוף אישות) . י"א דאע"ג דלשונות אלו לא מהני אם לא דבר עמה מעסקי קדושין מ"מ אם היא אומרת שקבלה לשם קדושין הוי ספק קדושין (הר"ן) . ואפי' נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום והיא והוא אומרים שכוונו לשם קדושין הוי קדושין (במרדכי פ' האיש מקדש ותשו' מוהר"ם) . ובמקום דלא הוי קדושין אפי' אם חוזר אח"כ ואמר לה הרי את מקודשת לי צריך לחזור ולטול הכסף ממנה וליתן לה בתורת קדושין (המ"מ בשם הרשב"א) .

סימן כז, סעיף ד

אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת (וכן עיקר. תשו' הרא"ש) אבל יש מחמירין ואומרים דהוי קדושין (תמצאם בתשובת הרשב"א ורמב"ן והרא"ש כלל ל"ו) . ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הרי זו מקודשת. ואם קידש תחלה אשה אחת קדושין גמורים ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי ידים מוכיחות (פי' כמו שהאוחז בבית יד הכלי מושך עמו הכלי עצמו כן אלה הדברים מוכיחין שמושכין אחריהם לשון לי) נינהו וחוששין לקדושין.

סימן כז, סעיף ה

יש מי שאומר שאם כשנתן לה הכסף אמר לה הריני נותנו לך בתורת קדושין הוי כאומר לי. הגה. וצריך שיאמר לה לשון המוכיח להבא כגון שאומר הרי הן קדושין או קדושין יהיו אבל אמר הן קדושין לחוד אינו כלום (ב"י בשם תשו' הר"י דוראן) .

סימן כז, סעיף ו

אמר לה הריני אישך הרי בעליך הריני ארוסיך אינו כלום אפי' היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו (נתן הכסף לא' ואמר לו הרי את חמי ולא אמר בתך מקודשת לי אין בזה כלום) (הגהות אלפסי פ"ק דקדושין) .

סימן כז, סעיף ז

נתנה היא לו כסף ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת.

סימן כז, סעיף ח

נתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הוי ודאי קדושין ואם לאו הוי ספק קדושין ואם ענה הבעל הן בשעת נתינה הוי ודאי קדושין אפילו אין עסוקין באותו ענין.

סימן כז, סעיף ט

נתנה היא ואמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו הקנתה עצמה לו וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט. ויש מחמירין אפילו לא אמרה תחלה כשנתנה ואתקדש לך רק נתנה סתם ואמר לה התקדשי כו' ושתקה (תשו' הרשב"א סי' תרי"ג) .

סימן כז, סעיף י

שיעור הכסף שמקדשין בו משקל חצי שעורה כסף צרוף (עין בי"ד סי' רצ"ד סעיף ו' שיעור שוה פרוטה) .

סימן כח, סעיף א

המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. הגה. קדשה בגזל או גניבת עכו"ם הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם (מהרי"ו סי' קל"ח) . קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן (רבינו ירוחם) .

סימן כח, סעיף ב

גזל את האשה או גנבה או חמסה וחזר וקידשה בגזל או בגניבה ובחמס שלה ואמר לה הרי את מקודשת לי בו אם לא קדם ביניהם שדוכים ונטלה ושתקה אינה מקודשת אבל אם שידך תחלה דהיינו שנתרצית לישא אותו אע"פ שלא היו שוים בנתינת הנדוניא (הגהות אלפסי פרק קמא דקדושין) או אפילו לא שידך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמרה הן הרי זו מקודשת. וצריך לשלם לה גזילותיה (הר"ן פ"ב דקדושין) . אבל אם אחר שבא לידה אמר התקדשי לי בו אע"פ שאמרה הן אינה מקודשת אע"פ ששידך תחלה. ואינה נאמנת לומר שבתחלה קבלה לשם קדושין (כ"כ הר"ן בשם הרשב"א והב"י הביאו) .

סימן כח, סעיף ג

וכן אם החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והרי את מקודשת לי בו קודם שתטלנו ונטלתו ושתקה אם היו ביניהם שידוכין הרי זו מקודשת ואם לא שידך אינה מקודשת עד שתאמר הן. אבל אם לאחר שנתנו בידה אמר לה הרי את מקודשת לי בו אפילו אמרה הן אינה מקודשת אע"פ ששידך תחלה. הגה. וכל זה שאמר לה כנסי סלע שאני חייב לך אבל אמר לה כנסי סלע זו סתמא וחזר ואמר התקדשי לי בו אע"פ שחייב לה ג"כ והגיע זמן הפרעון מקודשת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתיו (הר"ן פ"ב דקדושין) . אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לך וחזר ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך רק לשם קדושין י"א דהוי מקודשת אפילו לא שידך (שם בשם בה"ג והרמב"ם) . בקש ממנה שתלוה לו מעות על משכון ונתנה לו המעות וכאשר נותן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בו וקבלתו ושתקה הוי ספק קדושין (תשובת הרשב"א סי' תשע"ג) .

סימן כח, סעיף ד

נתן לה פקדון ואמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר הרי את מקודשת לי בו אם אמר לה כן קודם שנטלתו ונטלתו אע"פ ששתקה הרי זו מקודשת. הגה. וי"א דוקא שנטלתו מידו אבל אם זרק לה הקידושין אפילו לתוך חיקה שתיקה כה"ג לאו כלום היא הואיל ולא נתרצית תחלה לקדושי ליה (טור בשם הרמ"ה) . ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אינו כלום אבל אם אמרה הן הרי זו מקודשת.

סימן כח, סעיף ה

אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ואמרה לו והרי אינו שוה פרוטה ואמר התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו הרי זו ספק מקודשת. הגה. וה"ה אם לא חזר ואמר התקדשי לי רק אמר לה הרי בתוכו שוה פרוטה מקודשת מספק (הגהות אלפסי פ"ק דקדושין) . אשה שחטפה מעות מאיש א' והוא בקש ממנה שתחזירם לו ולא רצתה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהם ושתקה והחזיקה המעות לא הוי קדושין דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא (תשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ד) .

סימן כח, סעיף ו

היה לו פקדון בידה או שהשאילה חפץ ואמר לה התקדשי לי בפקדון או בשאלה שבידך ונמצא שנגנב או נאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ודוקא שאינה יודעת סכום הפקדון ומתרצת להתקדש בו הן אם הוא רב הן אם הוא מעט אבל אם ידעה סכום הפקדון ונמצא שנגנב או נאבד אע"פ שנשתייר ממנו שוה פרוטה אינה מקודשת (שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון) (טור) .

סימן כח, סעיף ז

היה לו מלוה אצלה אפילו הוא בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך אינה מקודשת אפי' עדיין המעות בידה ולא שלחה בהם יד (אפי' החזיר לה השטר ויש בו שוה פרוטה) (טור בשם הרמב"ם) ויש מחמירים בזה (הר"ן פ"ב דקדושין) (והמ"מ פ"ה) . וה"ה אם היא חייבת לו שכירות פעולה שעשה לה אפילו הגיע זמן המלוה והשכירות לגבות.

סימן כח, סעיף ח

אמר לה התקדשי בשטר חוב ונתנו לה שמין הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו הרי היא ספק מקודשת.

סימן כח, סעיף ט

הלוה לה עתה ר' זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח ליך במלוה שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובע ממך עד זמן פלוני הרי זו מקודשת ואסור לעשות כן מפני שהוא כריבית.

סימן כח, סעיף י

היה לו מלוה אצלה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת מלוה וכן אם אמר לה הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח ליך הזמן מקודשת ואסור לעשות כן משום רבית וי"א שאינה מקודשת. הגה. ויש לחוש לב' הסברות ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם (כל בו בשם הרמ"ה והטור הביאו) . היתה חייבת לאחרים ובא אחד ונתן פרוטה למלוה להרויח לה זמן וקדשה בזה הוי מקודשת (התוס' והמרדכי והר"ן ריש קדושין) .

סימן כח, סעיף יא

היה אצלה מלוה על משכון אפילו במשכנו בשעת הלואה וקדשה באותה מלוה והחזיר לה המשכון או שהיה המשכון ברשותה (ר"י בשם הרמ"ה) הרי זו מקודשת. וי"א שאפי' לא החזיר לה המשכון מקודשת.

סימן כח, סעיף יב

היה לו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה הרי זו מקודשת לפי שבע"ח יש לו קנין בגופו של משכון. הגה. וי"א דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו (טור בשם הרא"ש) . וכל זה במשכון שיש לו מישראל אבל מעכו"ם אינה מקודשת (מרדכי ריש קדושין) . ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו הוי מקודשת (מהרי"ו סי' קל"ח) .

סימן כח, סעיף יג

היה לו חוב ביד אחרים ואמר לה הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמד שלשתן הרי זו מקודשת. וי"א שאינה מקודשת. אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן אפי' היא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה אינה מקודשת אלא בספק.

סימן כח, סעיף יד

היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה ואמר לה התקדשי לי במלוה ופרוטה הרי זו מקודשת.

סימן כח, סעיף טו

אמר לה התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך ועשה אינה מקודשת וי"א שהיא מקודשת. הגה. אם הוא קבלן על המלאכה דאומן קונה בשבח כלי (טור בשם ר"י) . ואם הכלי עדיין אצלו וקדשה בשכרו לכ"ע מקודשת דהו"ל כמלוה שיש עליו משכון (ר"י נתיב כ"ג) . נתן משלו פרוטה לצורך המלאכה וקדשה בו מקודשת לכ"ע דה"ל כמלוה ופרוטה (טור) . עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה הו"ל כמלוה ביד אחרים (ביאור דברי המרדכי לדעת הרב כמ"ש ריש א"נ ומיד שעשה השכיר וכו') .

סימן כח, סעיף טז

קידש במלוה ובעל סתם בפני עדים שראו שנתייחד עמה צריכה גט מספק. הגה. וה"ה אם קידש בפחות מפרוטה ובעל וכל כיוצא בזה (הר"ן פ' המדיר) .

סימן כח, סעיף יז

הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה ובא בעל הבית אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק. הגה. אורח שיושב אצל ב"ה ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת (הגהות אלפסי) .

סימן כח, סעיף יח

היתה סחורה בינו ובין חבירו וחלקה שלא מדעת חבירו וקידש בחלקו הואיל וצריכה שומת בית דין אינה מקודשת שאין זה נוטל לעצמו מה שירצה ויניח מה שירצה. הגה. ואפילו נתן לה כל הסחורה שיש בחלקו יותר מפרוטה אפ"ה אינה מקודשת שאין רצונה להתקדש רק בכלי (הגהת מ"מ פ"ב דאישות בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הר"ן) . ואם הוא דבר שהכל שוה ואינו צריך שומא הרי זו מקודשת.

סימן כח, סעיף יט

השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת ואם לאו הרי הוא ספק מקודשת. הגה. וה"ה לשוכר כלי או חפץ מחבירו וקידש בו (ת"ה סי' ר"י) . שאל כלי מאשה שיש לה בעל וקידש בו חוששין לקידושין אע"פ שכל מה שקנה אשה קנה בעלה ולא שאל מן הבעל (רשב"א אלף רמ"ה ותשובת הרמב"ן סי' קמ"ד) .

סימן כח, סעיף כ

הנותן לחברו מתנה ע"מ להחזירו והלך המקבל וקידש בה אשה הרי זו מקודשת.

סימן כח, סעיף כא

המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת. ואם בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא ספק מקודשת. ואם באיסורי דאורייתא לגמרי כגון חמץ דאורייתא בשעות דאורייתא אינה מקודשת. הגה. קהל שתקנו ועשו הסכמה ביניהם שכל מי שיקדש בלא עשרה או כיוצא בזה ועבר אחד וקידש חיישינן לקידושין וצריכה גט אע"פ שהקהל התנו בפירוש שלא יהיו קדושין והפקירו ממונו אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה (מהרי"ק שורש פ"ד) . אשה שנדרה הנאה מאדם א' או מכל מה שיתנו לה שלא בפני פלוני ופלוני ועבר אחד וקדשה אינה מקודשת דהוי כאלו קדשה באיסורי הנאה. ודוקא שקדשה בתורת כסף אבל אם קדשה בשטר הוי קידושין (רשב"א סי' תר"ב ותר"ג) .

סימן כח, סעיף כב

עבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיהם מקודשת. ואם מכרם לישראל ולא ידע הלוקח שהם איסורי הנאה ולקח המוכר דמיהם וקידש בדמיהם ספק מקודשת. בד"א בשאר איסורי הנאה חוץ מאלילים שאם מכרה וקידש בדמיה אינה מקודשת.

סימן כח, סעיף כג

בכור בזמן הזה אם קדשו בו בעלים הוי ספק מקודשת.

סימן כט, סעיף א

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת. הגה. אבל האשה שנתנה לאחד מתנה ע"מ להחזיר לה לאחר ל' יום כדי לקדשה בה תוך ל' ונתן לה תוך ל' לקדושין הוי מקודשת (תשו' הרא"ש כלל ל"ה) . י"א דאם נתן לה מתנה ע"מ להחזיר ואמר לה בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן הרי את מקודשת לי הוי קדושין (רבינו ירוחם) .

סימן כט, סעיף ב

אמרה לו תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך ונתן לו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת. הגה. ואם היו עסוקים באותו ענין אע"פ שנתן סתם בציוויה ה"ז מקודשת (ב"י בשם ר"י) . וכל זה דוקא שהיא התחילה לומר תן מנה לפלוני אבל אמר לה הוא תחלה והיא אומרת תן לפלוני (ע"ל סי' ל' סעיף ח') אמרה לו הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך והלוה לפלוני ואמר לה הרי את מקודשת בו הוי קדושין כמו במתנה. אבל אם הרויח זמן מלוה על פיה וקדשה בו אינה מקודשת (ב"י בשם הרשב"א) .

סימן כט, סעיף ג

אמרה לו תן דינר לפלוני ואתקדש אני לו ונתן לו וקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי כרצונך ה"ז מקודשת.

סימן כט, סעיף ד

אמרה לו הילך מנה ואתקדש אני לך נתבאר בסי' כ"ז.

סימן כט, סעיף ה

אמר לה הילך דינר משלי והתקדשי לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח או שלא עשאו שליח ואמר לה אותו פלוני התקדשי לי במנה שנתן ליך פלוני ה"ז מקודשת.

סימן כט, סעיף ו

אמר לה התקדשי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת. הגה. וכ"ש אם נתן לה שטר על הדינר דלא הוי קדושין (הגה"מ פ"ה בשם הרשב"א) . אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר ותזכה בו בגוף המשכון שאני נותן לך על זה הרי זו מקודשת (ר' ירוחם נתיב כ"ג) .

סימן כט, סעיף ז

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בק' דינרים ונתן לה אפי' דינר אחד ה"ז מקודשת משלקחה הדינר והוא ישלים לה השאר שזה כמו שאמר הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שאתן לך ר' זוז שהיא מקודשת לו מעכשיו. וה"ה אם חסר דינר אחד או שהיה רע (הרא"ש והרמב"ן) ויש חולקין (הרשב"א) . בד"א כשאמר לה בק' דינרין סתם אבל אם פירש ואמר לה הרי את מקודשת לי בק' דינרין אלו והתחיל למנות לתוך ידה וי"א דבחדא מינייהו כגון שאמר ק' דינרין אלו או שמתחיל למנות (הרא"ש והטור) אינה מקודשת עד שישלים לה ואפי' בדינר האחרון שניהם יכולים לחזור זה בזה אלא א"כ אמר לה דינר החסר יהא עלי במלוה ונתרצתה וכן אם נמצא מנה חסר דינר או נמצא מהם דינר נחושת ולא הכירה בו תחלה אינה מקודשת ויכולין לחזור בהן (דעת רש"י) (וי"א דאפי' בלא חזרה אינה מקודשת) (הר"ן פ"ק דקדושין) עד שיאמר לה אח"כ התקדשי בזה ושתקה . ואם יכולה להוציא ע"י הדחק ה"ז מקודשת.

סימן כט, סעיף ח

האומר לאשה התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים ליך מנה והיא אומרת על מנת שתשלים לי ר' והלך זה לביתו וזו לביתה ולא הסכימו ביניהם ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו ונתן לה הדינר אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה וישלים לה ר' ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש ולא ישלים אלא מנה.

סימן כט, סעיף ט

האומר לאשה התקדשי לי בכוס זה אם היה מלא מים הרי זו מקודשת בו ובמה שבתוכו דמצטרפו לשוה פרוטה ואם היה מלא יין הרי זו מקודשת בו ולא במה שבתוכו ואם היה מלא שמן הרי זו מקודשת במה שבתוכו ולא בו לפיכך אם לא היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת בספק ואם היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ודאי ויש חולקים ואומרים במים בו ולא במה שבתוכו וביין במה שבתוכו ולא בו ובשמן או בציר דגים בו ובמה שבתוכו:

סימן כט, סעיף י

היו לו מיני כלים או מיני מאכל או שאר כל דבר ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואמר לה אם אתן ליך תהיה מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת אבל אם אמרה לו תן לי מהן או השלך לי או דברים שענינם לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן לי בלבד ונתן לה אינה מקודשת. הגה. ואם אמר לה בשעה שהוא נותן לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת (טור בשם הרא"ש) . ואם קבלה בשתיקה רק חזרה ואמרה תן לי או השלך וכיוצא בזה אינה מקודשת (כך משמע מדברי הרא"ש) . וכל זה בהתחילה היא לומר תן לי מעט אבל אם התחיל הוא לדבר אם אתן לך תתקדש לי ואמרה לו בל' שחוק הן וקבלה ממנו הוי ספק קידושין (סברת הר"ן) . וכן אם היה שותה יין ואמרה לו תן לי כוס אחד ואמר לה אם אתן לך הרי את מקודשת לי בו ואמרה השקני (או תן) והשקה אותה אינה מקודשת שאין הדברים נראים אלא השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר ואם אמר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת.

סימן ל, סעיף א

המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקדושין לתוך ידה אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת:

סימן ל, סעיף ב

היתה עומדת ברשות הבעל צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה. הגה. השאיל לה הבעל מקום בחצירו דינו כמו לענין גירושין (וע"ל סי' קל"ט סעיף י"א) :

סימן ל, סעיף ג

היתה עומדת ברשות שהוא של שניהם וזרק לה קידושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה הרי זו מקודשת קידושי ספק ואפילו אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק:

סימן ל, סעיף ד

היתה עומדת בסימטא (פי' שביל של יחיד) או בצידי רשות הרבים וזרקם לתוך ד' אמותיה מקודשת ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת אפי' נכנסה היא לתוך ד' אמותיו כיון שקדם הוא לתוכם זכה בהם והם שלו:

סימן ל, סעיף ה

היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה קרוב לו אינה מקודשת קרוב לה הרי זו מקודשת מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואבדו קודם שהגיעו לידה הרי זו ספק מקודשת כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם והיא אינה יכולה זהו קרוב לו היא יכולה לשמור אותם והוא אינו יכול זה הוא קרוב לה שניהם יכולים לשמור אותם או שניהם אינם יכולים לשמור זהו מחצה למחצה:

סימן ל, סעיף ו

זרק לה קידושיה אפי' לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אשתיקה יש מי שאומר שאינו כלום כיון דלא ארצאי מעיקרא לאקדושי ליה:

סימן ל, סעיף ז

אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת ואין צ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד שזה מוכיח שאינה חפצה בקידושין (וע"ל סי' מ"ג סעיף א') :

סימן ל, סעיף ח

אמר לה התקדשי לי במנה אמרה תנהו לאבא או לאביך או לפלוני ונתנו להם אע"פ שאמר לה התקדשי לי במנה שנתתי להם אינה מקודשת אבל אם אמרה שיקבלום לי מקודשת אפי' לא חזר ואמר התקדשי לי במנה שנתתי להם:

סימן ל, סעיף ט

התקדשי לי במנה ואמרה לו הניחהו על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת. (וי"א דוקא בייחדה לו הסלע כגון שאמרה לו תן על סלע פלוני או על סלע שלי אבל אמרה סתם על הסלע ונתן על שלה אינה מקודשת) (טור בשם הרמ"ה) היה סלע של שניהם הרי זו מקודשת בספק. הגה. והרא"ש (ב"י בשמו) והתוספות (טור בשמם) מפרשים דכ"ז מיירי שנתן אח"כ לתוך חיקה בשתיקה אפ"ה אם אמרה תחלה תן על סלע אינה מקודשת ובסלע שלה וכו' .

סימן ל, סעיף י

התקדשי לי בככר זה ואמרה לו תנהו לעני פלוני אפילו היה עני הסמוך עליה אינה מקודשת (וגם זה מיירי שנתנו אח"כ בחיקה) (טור) :

סימן ל, סעיף יא

התקדשי לי בככר זה ואמרה לו תנהו לכלב זה אם היה הכלב שלה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואם היה רץ אחריה לנשכה הרי זו ספק מקודשת. הגה. וגם זה מיירי בכה"ג שנתן אח"כ בחיקה (טור בשם התוספות) . אמרה היא מתחלה תן ככר לכלב או תן דינר על הסלע ואתקדש אני לך י"א דדינו כאמרה תן דינר לפלוני (טור בשם י"א) וכמו שנתבאר לעיל סי' כ"ט סעיף ב' ויש להחמיר בדבר (טור) .

סימן לא, סעיף א

אין מקדשין בפחות משוה פרוטה ומיהו אם קדשה בחפץ סתם אין צריך לשום אותו תחלה אם שוה פרוטה אלא אם שוה פרוטה מקודשת ואפי' אם אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה נ' זוז ולא שמו אותו תחלה אם נמצא אח"כ ששוה נ' זוז מקודשת:

סימן לא, סעיף ב

י"א שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם ואמר לה התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז צריך שומא דלא סמכה דעתה ויש מי שאומר שאפילו קידשה באבן סתם ולא אמר לה ששוה נ' זוז צריכה שומא ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן. הגה. ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן או בסתם טבעת ונמצא של נחושת אע"פ שאין דרך לקדש בכך חיישינן לקידושין (ב"י בשם תשובת הר"ש בר צמח ומרדכי פ"ק דקדושין) ואפי' אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב ונמצא נחושת אע"ג דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה (תשו' מיימוני סוף הלכות נשים) ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה (א"ח) גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות ואינן מקפידות במה מקדש אותן (מבואר בתשו' הרשב"א) .

סימן לא, סעיף ג

קידש באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות משוה פרוטה הרי זו מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר וי"א שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצ' בהם אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהיה שוה פרוט':

סימן לא, סעיף ד

הא דאמרינן שהיא מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר צריכה גט להתירה לעלמא ואם רוצה לקיימה צריכה קדושין אחרים ואם קדשה אחר קדושין גמורים יגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון. הגה. ודוקא שלא בא עליה השני קודם גרושין אבל בא עליה הרי נאסרה לראשון (מרדכי פ"ק דקדושין) וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (וע"ל סי' מ"ו סעיף ה') וי"א שאם ילדה משני ולא גירש ראשון הולד כשר.

סימן לא, סעיף ה

האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש בא' מהן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר ואם אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו כלן מצטרפות שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחרונה שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק שאותם תמרים שאכלה הרי הן כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת שאין קדושין אלא בתמרה אחרונה:

סימן לא, סעיף ו

אם אמר לה התקדשי לי באלו ואכלה אותם ראשונה ראשונה גם אותם שאכלה מצטרפות לשוה פרוטה כיון שגמר כל דבריו קודם שנתן לה כלום א"כ מיד כשנתן לה הראשונה בתורת קידושין בא לידה ומדידיה קא אכלה וה"ה אם אמר בזו ובזו וגמר כל דבריו קודם שקבלה אותם כולם מצטרפות אפי' אכלה ראשונה ראשונה ויש מי שחולק בזה:

סימן לא, סעיף ז

אמר לה התקדשי לי חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או שאמר לה חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה או חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר או שני חצייך בפרוטה או שאומר לחבירו שתי בנותיך לשני בני בפרוטה או בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה או בתך מקודשת לי וקרקעך מכורה לי בפרוטה הרי זו ספק מקודשת:

סימן לא, סעיף ח

האומר לאשה התקדשי לחציי הרי זו מקודשת הא למה זה דומה לאומר לה תהיה אשתי את ואחרת שנמצא שאין לה אלא חצי איש אבל אם אמר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת שאין אשה אחת ראויה לשנים וכן האומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת:

סימן לא, סעיף ט

קדשה בכסף פחות משוה פרוטה אע"פ ששלח לה סבלונות (פי' דורונות כי הוא לשון סבל ומשא ונמצא משא בלשון מתנה כמו (בראשית מג לד) וישא משאות) אח"כ אין חוששין ששלח אותן סבלונות לשם קדושין אבל אם קדשה בפחות משוה פרוטה ואח"כ בא עליה סתם בפני עדים צריכה גט שודאי בעל לשם קידושין. הגה. וה"ה קטן שקידש ונתגדל אצלה צריכה גט דודאי בעל כשהגדיל לשם קדושין (טור סי' מ"ו ותשו' הרא"ש כלל ל"ה) ודוקא בכה"ג שכל אדם יודע דאין קדושי קטן או בפחות מפרוטה כלום ולכן בעל לשם קדושין אבל במקום דאיכא למיטעי צריך קידושין אחרים (תשו' מיי' סוף נשים) כמו שנתבאר סי' זה סעיף ד' .

סימן לב, סעיף א

בשטר כיצד כותב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי ונותנו לה בפני עדים וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כמו בגט ואם כתבו שלא לשמה אינה מקודשת ואינו כותבו אלא לדעתה ואם כתבו שלא לדעתה הרי זו ספק מקודשת:

סימן לב, סעיף ב

אע"פ שהשטר פסול לקדש בו שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו הרי זו ספק מקודשת:

סימן לב, סעיף ג

אם היא קטנה או נערה ומקדשה ע"י אביה בשטר כותב בתך מקודשת לי:

סימן לב, סעיף ד

יש מי שאומר שצריך שיזכיר שמות האיש והאשה בשטר קדושין כשם שצריך להזכירם בגט. הגה. כתבו על דבר המחובר לקרקע או על איסורי הנאה י"א שהוא פסול (המ"מ פ"ג דאישות) ויש מכשירים (הרשב"א סי תר"ג) וא"צ לכתוב זמן בשטר קידושין (ר"י) כתבו בכתב ידו ואין עליו עד מקודשת מספק (נ"י פ"ד אחין) נתן לה שטר ואמר לה ע"מ שהנייר שלי אינה מקודשת (הר"ן פ"ק דקדושין) .

סימן לג, סעיף א

בביאה כיצד אמר לה בפני שני עדים הרי את מקודשת לי בביאה זו ונתייחד עמה בפניהם הרי זו מקודשת אע"ג דחוצפא היא (בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה) (טור) . ואין דינה אלא כמאורסה ולא כנשואה. הגה. וי"א דוקא שבא עליה בבית חמיו אבל כנסה לביתו ובא עליה או שקידשה כבר ובא עליה דינה כנשואה י"א דפנוי הבא על הפנויה לפני עדים חוששין שמא כוון לשם קידושין (מרדכי פ' האומר) דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל אם כבר הוחזק לזנות או שיש לו אשה אחרת לא חיישינן (ת"ה סי' ר"ט) ויש מקילין בכל ענין וע"ל סימן קמ"ט וקס"ז סעיף ב' ולעיל סימן ט"ו סעיף י' .

סימן לג, סעיף ב

המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה לפיכך אם קודם שגמר קיבלה קידושין מאחר מקודשת לשני אבל אם הערה בה ופירש מיד או שאמר תחלה שדעתו לקנות בהעראה קנה מיד.

סימן לד, סעיף א

כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח מברך (הוא או השליח) (טור) . וי"א דאחר מברך (סמ"ג והגהות מיי') וכן נוהגין . אקב"ו על העריות ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות ע"י חופה בקידושין בא"י מקדש ישראל (וי"א נוסח הברכה בלשון אחר כי אומרים והתיר לנו הנשואות ע"י חופה וקידושין (טור) וחותם בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין (כ"כ הרא"ש) וכן נוהגין במדינות אלו) . ואחר שיגמור הברכה יקדש:

סימן לד, סעיף ב

נהגו להסדיר ברכה זו על כוס של יין ומברך עליו תחלה ואח"כ מברך ברכה זו ואם אין שם יין או שכר מברך אותה בפני עצמה:

סימן לד, סעיף ג

אם לא בירך ברכת אירוסין בשעה שקידש לא יברך אותה בשעת נשואין. הגה. וי"א דמברכין אותה בשעת הנשואין (מרדכי פ"ק דכתובות) וכן נוהגין אפי' קידש אשה מזמן ארוך מברכין ברכת אירוסין תחת החופה וי"א דחוזר ומקדש אותה תחת החופה כדי שיהיו הקידושין סמוכין לברכה (ריב"ש סי' פ"ב) וע"ל סי' ל"ו ואם בירך כבר ברכת ארוסין בשעת קידושין הראשונים י"א דחוזרים ומברכין תחת החופה בלא הזכרת שם משום הרואים (שם בריב"ש לענין המקדש ע"י שליח) וכן נ"ל .

סימן לד, סעיף ד

ברכת ארוסין צריכים עשרה לכתחילה.

סימן לה, סעיף א

האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה בין אשה סתם בין אשה פלונית ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה ע"י שליח אא"כ מכירה שמא אח"כ ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו ומ"מ אע"פ שמכירה מצוה שיקדשנה בעצמו אם אפשר:

סימן לה, סעיף ב

השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה א"צ עדים אחרים בד"א כשאין שם כפירת ממון כגון שקידשה בשטר או אפילו בכסף והיא מודה שקבלתו אלא שאומרת שלא קבלתו לשם קדושין אלא לשם פקדון אבל אם יש שם כפירת ממון שאומרת שלא קבלה מהם כסף (או שטר שיש בו שוה פרוטה) (המגיד משנה פ"ג) הרי זו ספק מקודשת:

סימן לה, סעיף ג

א"צ עדים במינוי האיש שליח לקדש לו אשה רק שהשליח והמשלח מודים בדבר. ולא מקרי הודה רק אם הודה בפני עדים כדרך הודאה (ריב"ש סי' קצ"ג) . אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קדושין צריך שיהי' בעדים וי"א שגם בשליחות האיש צריך עדים. הגה. וי"א דאף בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר (טור בשם הרא"ש) . ואם לא היו עדים אצל הקדושין והאשה והשליח אומרים שנתקדשה כראוי ובא אחר וקדשה צריכה גט (ריב"ש סי' פ"ב) ואם אין עדים בדבר והמשלח כופר שעשאו שליח י"א דהוי ספק מקודשת (מרדכי פרק האיש מקדש) וי"א דאינה מקודשת כלל (ראבי"ה ור"י מינץ) וכן נראה עיקר .

סימן לה, סעיף ד

יש מי שאומר שאפילו לא מינוהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית וא"ל לשדכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות הרי זו מקודשת:

סימן לה, סעיף ה

יש מי שאומר שאם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדשה לו ושתק הבן והלך האב וקידשה לו הרי זו מקודשת דמחמת כיסופא דאב שתק ועשאו שליח לקדש לו אבל באיניש אחריני כה"ג הרי זו ספק מקודשת:

סימן לה, סעיף ו

הכל כשרין לשליחות קדושין חוץ מחש"ו לפי שאינן בני דעת והעכו"ם לפי שאינו בן ברית והעבד לפי שאינו בתורת קדושין. הגה. וי"א דשליח ראשון יוכל לעשות שליח שני (מרדכי פ' המקבל בשם י"א) אם מוסר לו הקידושין שמסר לו הבעל אבל אם לא מסר לו הבעל הקדושין רק צוה אותו לקדשה בכל כסף שירצה אין עושה שליח וי"א דבכל ענין אין שליח ראשון עושה שליח שני (הגהות מרדכי פרק האיש מקדש) השולח כתב ע"י כותי לחבירו ישראל שבמקום אחר וממנו להיות שלוחו לקדש לו אשה י"א שדינו כמו בגיטין שיתבאר לקמן סי' קמ"א (ר' ירוחם) וי"א דגבי קידושין לכ"ע הוי מקודשת מדאורייתא (כ"כ הב"י) .

סימן לה, סעיף ז

האומר לשליח קדש לי אשה במקום פלוני וקידשה במקום אחר אינה מקודשת וכן בכל מה ששינה שאם אמר לו לקדש סתם וקידשה על תנאי או שאמר לו לקדשה על תנאי וקידשה סתם או ששינה בתנאי אינה מקודשת:

סימן לה, סעיף ח

אמר לו קדשה לי והרי היא במקום פלוני וקדשה במקום אחר מקודשת שאינו מקפיד אלא מראה מקום הוא לו:

סימן לה, סעיף ט

העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך שליח וקדשה לעצמו הרי זה מנהג רמאות ומה שעשה עשוי אם לא קדשה במעות המשלח אפי' אמר לה תחלה פלוני שלחני לקדשך לו ובשעת קדושין אומר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת לשליח (טור) . ודוקא שהאשה שמעה והבינה יפה קודם קבלת הקדושין שאמר הרי את מקודשת לי דאם לא כן אדעתא דמה שאמר לה בתחלה לקדשה לפלוני קבלה הקידושין אבל אם טעה השליח ואמר מקודשת לי אין כאן בית מיחוש דהקדש בטעות לא הוי הקדש ונאמן השליח לומר דטעה ויש מי שמחמיר להצריכה גט:

סימן לה, סעיף י

אם לא רצתה האשה להתקדש למשלח וקידשה השליח לעצמו אינו נקרא רמאות:

סימן לה, סעיף יא

האומר לשליח צא וקדש לי אשה ומת השליח ואינו יודע אם קידש לו אשה או לא קידש ה"ז בחזקת שקידש שחזקה שליח עושה שליחותו והואיל ואין יודע איזו אשה קידש לו ה"ז אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן שאם תאמר ישא זו שמא אמה קידש לו שלוחו או אחותה או בתה ומותר באשה שאין לה קרובות כגון אלו היתה לה קרובה כגון אם או אחות וכיוצא בהן והיתה הקרובה א"א בשעה שעשה שליח אע"פ שנתגרש קודם שימות השליח ה"ז מותר בה ואין אומרים שמא קידש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה מפני שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות. הגה. וכן אם באו הקרובות ואמרו לא נתקדשנו ועמדו ונשאו מותר באשה זו דהא ודאי לא נתקדשו הקרובות (הר"ן פ' המקבל ריב"ש סי' פ"ב) י"א דה"ה אם צוה לקדש אשה פלונית ומת השליח נאסר מיד בקרובותיה מטעם חזקה שליח עושה שליחותו (תוס' פ' המקבל) ויש חולקין בזה .

סימן לה, סעיף יב

העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך וקידשה לו וקידש המשלח בעצמו לאמה או לבתה או לאחותה ואין ידוע איזה מהן נתקדשה ראשונה שתיהן צריכות גט ואסורות עליו:

סימן לה, סעיף יג

עשה שליח וביטל השליחות קודם הקדושין הרי הוא בטל ואם אין ידוע אם בטל השליחות קודם או אחר הקדושין הרי זו ספק מקודשת:

סימן לה, סעיף יד

אין לבטלה אלא בפני השליח עצמו ואם בטלו שלא בפניו מבוטל:

סימן לה, סעיף טו

לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו היא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון (ואפ"ה השני אסור בקרובותיה) (המ"מ בשם הר"א) . אמרה איני יודעת שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. הגה וי"ח דאף אם הוחזק השליחות אם השליח אומר שחזר משליחותו אינה מקודשת לראשון וכן אם לא הוחזק השליחות והמשלח אומר שעשאו שליח הוא אסור בקרובותיה (טור בשם הרא"ש) מיהו אם אח"כ חזר השליח ואמר סבור הייתי שקדשתי לעצמי ונזכרתי שקדשתיה לשולחי יש לסמוך אסברא הראשונה (הגהות מרדכי דקדושין בשם תשובת מוהר"ם) שליח שאמר קדשתיה למשלח והיא אומרת לא קדשתני המשלח אסור בקרובותיה ע"פ השליח

סימן לו, סעיף א

האשה יכולה לעשות שליח לקבל קידושיה ומצוה שתתקדש ע"י עצמה אם תוכל אבל איסור ליכא כמו שיש באיש ואומר האיש לשליח הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי והשליח אומר קדשתיה לך ואם אמר הן דיו ואפילו שתק אם היו עסוקין באותו ענין ונתן לשליח ולא פירש ולא אמר דבר דיו ואם מקדשה בשטר אינו כותבו אלא מדעת השליח ויש מי שאומר שאינו כותבו אלא מדעתה:

סימן לו, סעיף ב

בכל הדברים של קידושין דין האיש עם שלוחה כדינו עם האשה:

סימן לו, סעיף ג

אמרה לשליח קבל הקדושין במקום פלוני והוא קבלם במקום אחר או בכל דבר שישנה בשליחותה אינה מקודשת:

סימן לו, סעיף ד

אמרה לו הרי הוא במקום פלוני וקבל במקום אחר מקודשת שמראה מקום היא לו:

סימן לו, סעיף ה

יש מי שאומר דשליח דקדושין אינו יכול למנות שליח דמילי נינהו ולא ממסרן לשליח (וע"ל סי' ל"ה סעיף ו' נתבאר) :

סימן לו, סעיף ו

מי שקדש ע"י שליח לא יקדש פעם אחרת בשעת חופה שלא להוציא לעז על קדושין הראשונים שיאמרו אין קידושי שליח כלום (וע"ל סוף סימן ל"ד) חזרה וביטלה השליחות קודם שקיבל הקידושין הרי הוא בטל ואינה מקודשת ואם אין ידוע אם ביטלה השליחות קודם קבלת הקדושין או אח"כ הרי זו ספק מקודשת:

סימן לו, סעיף ז

אם קיבל שלוחה קידושין מאחד והיא בעצמה קיבלה קדושין מאחר ואין ידוע אם קדושין שקבל שלוחה קדמו לשלה או שלה קדמו אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס (ומקדשה קידושין אחרים) (רבינו ירוחם נכ"ב) בד"א ברחוקים אבל אם קדשה השליח לאב וקדשה היא בעצמה לבן או לאח שניהם נותנין גט ואסורה לשניהם:

סימן לו, סעיף ח

אשה נעשית שליח לחבירתה לקבל קדושין אף ע"פ שנעשית לה צרה שמקדש לשתיהן ויש מי שאומר שאפי' אם כשאמרה לה קבלי גם בשבילי ולא השיבה הן אלא שתקה וקבלה סתם מסתמא גם בשבילה קבלה:

סימן לו, סעיף ט

אשה שהיא שליח לקבל קידושין לחברתה וכשנתן הקדושין אמר לה ואת נמי או וכן את שתיהן מקודשת אבל אם לא אמר לה אלא ואת הרי זו שקיבלה הקדושין ספק מקודשת שמא לא נתכוין אלא לראות מה בלבה וכאלו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה ולפיכך קיבלה הקדושין היא שהרי זה עדיין שואלה לראות מה בלבה:

סימן לו, סעיף י

יש מי שאומר שאין האב יכול לעשות שליח לקדש בתו בוגרת וחלקו עליו:

סימן לו, סעיף יא

מי שקיבל קידושין לבתו בוגרת ולא עשאוהו שליח יש מי שאומר שצריכה גט מספק:

סימן לו, סעיף יב

אין האשה עושה שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה (מיהו אם עשתה הוי ספק מקודשת) (ב"י) . (וע"ל סי' קמ"א סעיף א' גבי גט) .

סימן לז, סעיף א

האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן כשהיא נערה רשותה בידו וקידושיה לאביה וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגר לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתלד עד שתבגר ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה פחות מכאן אם מסרה אביה לקידושי ביאה אינה מקודשת. הגה. י"א דאין קדושין תופסין בנפל ואם קבל אביו בו קידושין והמקדש קידש אח"כ אחות צריכה גט (א"ז) .

סימן לז, סעיף ב

בגרה הבת אין לאביה בה רשות והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשות אלא לדעתן: (ואם נשים יכולות להעיד שהיא בוגרות ע"ל סי' קס"ד סעיף י"א וסי' קנ"ה סעיף ט"ו) .

סימן לז, סעיף ג

וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה ואע"פ שעדיין היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה בה רשות לעולם אבל אם קדשה ונתאלמנה או נתגרשה כמה פעמים קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה:

סימן לז, סעיף ד

נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת:

סימן לז, סעיף ה

קדשה אביה בבקר וקידשה עצמה בערב ושניהם ביום שנשלם בו ששה חדשים של ימי נערות ובדקוה ומצאוה בוגרת מחזיקים אותה בחזקת בוגרת וקידושי האב אינו כלום ויש מי שאומר דאפילו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבקר ויש מי שאומר דדוקא מכחישתו אבל באינה מכחישתו צריכה גט משניהם:

סימן לז, סעיף ו

אם בתוך הו' חדשים של נערות קדשה אביה שלא לדעתה והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה ונמצאו לה סימנים הוי ספק וצריכה גט משניהם:

סימן לז, סעיף ז

כשם שיכול האב לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה על ידי שלוחו או ע"י עצמה שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך. הגה. וצ"ל לה כן בפני עדים דהרי שליח קבלה צריך עדים (פסקי מהרא"י סי' נ') כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה סעיף ג' ואם גלוי לכל שמכינה לחופה ולקבל קידושיה כאומר לה בפני עדים דמי (ריב"ש סי' תע"ט) ואין חילוק בין נערה לקטנה (הר"ן פ"ק דקדושין) וכן עיקר אבל יש חולקים ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל קידושיה אלא האב בעצמו צריך לקבלם (הרי"ף והמרדכי בשם הר"מ) וכדי להוציא נפשו מפלוגתא יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין או יעמוד אצלה כשתקבלן דהוי כאלו קבלן בעצמו (כל בו ובת"ה סי' מ"ג) והכי עדיף טפי משקבלה בעצמו דהרי י"א דאסור לקדש בתו קטנה (שם בת"ה) כמו שיתבאר בסמוך וכשמקדש הקטנה אומר לה הרי את מקודשת לי (הר"ן פ"ק דקדושין) ואם אמר בתך מקודשת לי הוי קידושין דהרי היא במקום אביה עומדת אע"ג שנותן לה הקידושין (ריב"ש סי' תע"ט) ואם מקדשה בשטר כותב בשטר בתך מקודשת לי ובשעה שנותן לה אומר לה הרי את מקודשת לי (שם בהר"ן) ואם שינה בדברים אלו אפ"ה הויא מקודשת (שם) וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר ואין האב אצלן כשמקבלין לקדושיהן הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הוי כאלו מחזיק בידה בשעת קבלה דמיא (פסקי מהרא"י סי' ל"ג) .

סימן לז, סעיף ח

מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. הגה. וי"א דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צורכי נדוניא גם אנו מתי מעט ואין מוצאין תמיד זיווג הגון (תוס' ריש האיש מקדש) . וכן נוהגין .

סימן לז, סעיף ט

האב שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו והלך הוא וקדשה לאחר ושלוחו קדשה לאחר איזה מהם שקדם הוו קידושין ואם אינו ידוע איזה קודם אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם:

סימן לז, סעיף י

אי שוי שליח אחרינא ולא בטליה לשליח ראשון בפירוש ואזל כל חד מנייהו וקידש בעיא גט מתרוייהו:

סימן לז, סעיף יא

קטנה או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה או נשאת אינו כלום ואפי' מיאון אינה צריכה ואפי' שדכה אביה תחילה ואפי' נתרצה האב בפירוש אחר הקדושין וי"א שאם נתרצה האב כששמע הוי קדושין משעת שמיעה אפי' אם לא שידך ואפי' אם לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחילתו והוו קידושין משעת שמיעה אפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה. הגה. וי"א דאם נתאכלו המעות קודם לא הוי קידושין (מרדכי פרק האיש מקדש בשם רשב"ם וראבי"ה וראב"ן) . בד"א כשלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה לא הוו קדושין אפילו נתרצה האב אח"כ. הגה. וי"א דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה (שם) ואם לא שמע האב או שהלך למדינת הים ונתגדלה הבת ושתקה ולא מיחתה גדלו הקידושין עמה וצריכה גט (ריב"ש סי' תע"ט) וי"א דבעינן שבעל אחר שנתגדלה (רשב"א סי' אלף רי"ט) ויש להחמיר כסברא הראשונה.

סימן לז, סעיף יב

קטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה חיישינן שמא נתרצה:

סימן לז, סעיף יג

נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעתו בין שאביה כאן בין שהלך למדינת הים אינם נשואין ואם מתה אינו יורשה ואינו מטמא לה. וי"א דה"ה אם מת האב קודם שנשאת ונשאת (כן משמע במרדכי פ"ב דקידושין בשם מקצת רבותינו) .

סימן לז, סעיף יד

קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אחיה ואמה הוו קידושין וצריכה מיאון וכי אתי אביה לא בעיא קידושין אחרים וי"א שאינן קדושין ואפי' מיאון אינה צריכה ומ"מ אין לאוסרה עליו משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות כיון שדרך קידושין ונשואין היא אצלו. הגה ואפי' בא האב ומיחה אין לאוסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויגמרו קידושיה אלא שאם קדשה האב לאחר קודם שתגדיל צריכה גט מתרווייהו (ריב"ש סי' קצ"ג) ושם כתוב דצריכה גט מהשני והרב פסק דצריכה מתרווייהו ויש להחמיר כסברא הראשונה ויש מחמירים עוד לומר דכל שאביה במדינת הים אפילו קדשה קטנה עצמה חיישינן שמא אם שמע האב הוי מתרצה והוי ספק מקודשת (מרדכי פ' האיש מקדש) מעשה בא' שגירש אשתו ופסק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן וכן עשתה ובא האב ומיחה בנשואי בנותיו הקטנות ופסקו דאם צוה להשיאן ולהגדילן מה שעשתה עשוי ואינו יכול למחות ובלבד שציוה כן לפני עדים כי שליח קבלה צריך עדים כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה ס"ג אבל אם אמר שיהא כח בידה להשיאן כשיגדלו והיא השיאן בקטנותן אין במעשיה כלום ויוכל למחות דהרי שינתה ממה שציוה לה (ריב"ש סי' תצ"ג) .

סימן לז, סעיף טו

המקדש בתו סתם או שאמר לו אחת מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושיה ושיהיה הכסף שלו ודוק' דשויתיה שליח לקבל קידושין סתם ולא אמרה מפלוני אבל אמרה מפלוני גם היא ספק מקודשת ושאר הבוגרות אינם בכלל:

סימן לז, סעיף טז

מי שיש לו שתי בנות אפילו שתיהם קטנות ושידך אחת מהן לאחד ואחר זמן קבל ממנו קידושין ואמר בתך סתם מקודשת לי אפילו היו עסוקים בה אסורות לו וצריכות גט ממנו. הגה ואפילו חזר תוך כדי דיבור ופירש בתך פלונית אינו מועיל (מרדכי ריש קידושין בשם ראבי"ה) וכל כה"ג דהוו קידושין שלא נמסרו לביאה כופין אותו לגרש (רשב"א א' רל"ו) . המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל:

סימן לז, סעיף יז

מי שיש לו ב' כיתי בנות מב' נשים וכלן ברשות שלו לקדשן ואמר למקדש בשעת הקדושין קידשתי לך את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כלן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות:

סימן לז, סעיף יח

וכן אם אמר לו קידשתי את בתי הקטנה ואיני יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות אם גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות:

סימן לז, סעיף יט

מי שיש לו ה' בנים ועשו כולם את אביהם שליח לקדש להם ואמר אבי הבנים למי שיש לו ה' בנות אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני וקיבל האב הקדושין כל אחת צריכה גט מכל האחים מת אחד מהם כל אחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה מאחד מהם:

סימן לז, סעיף כ

האב שאמר קידשתי את בתי ואיני יודע למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קידשתי אפילו לא נודע לו עד שבגרה. וי"א דאם החתן עמד לפניו תחילה ולא הכירו ואח"כ אמר שמכירו אינו נאמן (ב"י בשם התוספות) .

סימן לז, סעיף כא

בא א' ואמר (בפני האב) (הר"ן ורבי' ירוחם) אני קדשתיה נאמן ומותרת לו כיון שהאב אומר איני יודע וכשכונסה אינו צריך לקדשה אבל אם האב מכחישו יש מי שאומר שאינו נאמן אפי' להצריכה גט:

סימן לז, סעיף כב

באו שנים וכל א' אומר אני קדשתיה שניהם נותנין גט ואם רצו א' נותן גט וא' כונס וצריך קדושין כשכונסה מאחר שנתגרשה כבר מאחר (הר"ן והרשב"א) :

סימן לז, סעיף כג

בא אחד וכנסה ואח"כ בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאוסרה עליו וי"א דאפי' לא כנסה ממש אלא כיון שהתירוה ליכנס ככנסה דמי:

סימן לז, סעיף כד

האשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ליתן לה גט להתירה לעלמא אבל לא לכונסה ואם כנסה אין מוציאין מידו ואם יש עד א' שהוא קדשה מותר לכנסה לכתחילה (ר"ן פ' האומר) :

סימן לז, סעיף כה

האב שאמר על בתו בעודה קטנה או נערה קדשתיה וגרשתיה נאמן לפוסלה מן הכהונה ודוקא שאמר גרשתיה תוך כדי דיבור לקדשתיה אבל היכא שהוחזקה אשת איש על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה:

סימן לז, סעיף כו

אם אחר שבגרה אמר קדשתיה וגרשתיה כשהיתה קטנה אינו נאמן:

סימן לז, סעיף כז

אב שאמר שקידש בתו ואח"כ קדשה לאחר ואמר קדושי ראשון היו בפסולי עדות דאורייתא ואינם כלום נאמן (ול"נ דוקא תוך כדי דיבור נאמן וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ"ה) .

סימן לח, סעיף א

המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בין שיהיה התנאי מן האיש בין שיהיה מן האשה:

סימן לח, סעיף ב

כל תנאי צריך להיות בו ד' דברים ואלו הן שיהיה כפול ושיהיה הן שלו קודם ללאו ושיהיה התנאי קודם למעשה ושיהי' התנאי דבר שאפשר לקיימו ואם חסר התנאי אחד מהם הרי התנאי בטל כאילו אין שם תנאי כלל אלא תהיה מקודשת מיד כאילו לא התנה כלל. הזכיר לאו קודם להן וחזר והזכיר הלאו אחר הן הוי תנאי כאלו הזכיר הן קודם ללאו (הר"ן פרק מי שאחזו) .

סימן לח, סעיף ג

כל האומר מעכשיו או על מנת אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים תנאי למעשה אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו יש חולקים ואומרים דאפי' באומר מעכשיו או על מנת צריך להיות בתנאי כל הד' דברים. הגה. וי"א דאפי' לא פי' כל דיני תנאי רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן הוי תנאי גמור (הגהות מיי' פ"ו) .

סימן לח, סעיף ד

י"א דלא בעי שיהיה בתנאי ד' דברים אלו אלא במקום דאתי מינייהו חומרא ולא היכא דאתי מינייהו קולא. הגה. וי"א עוד דאע"ג דאיכא כל הני ד' דברים בעינן ג"כ שיהא התנאי בדבר א' והמעשה בדבר א' אבל אם הכל הוא בדבר א' אינו תנאי (הרא"ש והטור) ויש לחוש לדבריו לחומרא התנה עמה שתאכל חזיר או שאר איסור דאורייתא מקרי אפשר לקיימו (טור) אבל אם התנה עמה שתבעל לאסור לה מקרי א"א לקיימו שאחר לא יתרצה לה (שם) אבל אם התנה עמו שפלוני יתן לו חצירו או ישיא בתו לבנו מיקרי אפשר לקיימו דהרי תוכל ליתן לפלוני ממון הרבה עד שיתרצה לדבר (גם זה שם) ועיין לקמן סי' קמ"ג סעיף י"ב.

סימן לח, סעיף ה

התנה בשעת הקידושין שלא יהא לה שאר וכסות תנאו קיים ואינו מתחייב לה בהם אבל אם התנה שלא יתחייב בעונה תנאו בטל וחייב בה. הגה. דכל המתנה על מה שכתוב בתורה ואינו ממון תנאו בטל (דעת עצמו) . וי"א דכל מה דתיקון רבנן הוי כמ"ש בתורה (הגהות מיי' ריש הכותב) .

סימן לח, סעיף ו

נתן לה פרוטה ואמר לה התקדשי לי בזה על מנת שאתן ליך מנה כשיתקיים התנאי יחולו הקדושין למפרע אע"פ שלא אמר מעכשיו שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואם קבלה קדושין מאחר קודם שיתקיים התנאי ואחר כך נתקיים התנאי אין קדושי השני כלום ואם אמר לה על מנת שאתן ליך מנה תוך ל' יום אם נתן לה תוך ל' יום הוי קידושין למפרע ואם לא נתן תוך ל' יום אינה מקודשת ואם קבלה קידושין מאחר תוך ל' יום מקודשת ואינה מקודשת עד ל' יום וכי שלמו ל' יום אם לא קיים ראשון תנאו פקעו קידושי קמא וגמרו קידושי בתרא ואינה צריכה גט מראשון ואם קיים ראשון תנאו אינה צריכ' גט משני:

סימן לח, סעיף ז

לא אמר לה על מנת אלא אמר אם אתן ליך מנה תוך ל' יום תהא מקודשת לי בפרוטה זו אין הקדושין חלים אלא משעה שנתנו לה לפיכך אם קדשה אחר קודם שיתקיים התנאי מקודשת לשני (וע"ל ס"ס ט' בסמוך) :

סימן לח, סעיף ח

האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת:

סימן לח, סעיף ט

על מנת שלא ימחה אבי ושמע ומיחה אינה מקודשת לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת (וע' בסמוך ס"ס י') מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כדי שלא יהיו קידושין ולא תפול לפני היבם וי"א דאומר ע"מ שירצה דינו כאומר ע"מ שלא ימחה ויש מי שאומר שדינו כאומר ע"מ שישתוק:

סימן לח, סעיף י

אמר על מנת שיאמר הן אף על פי שאמר בתחילה איני רוצה כל שחזר ואמר הן נתקיים התנאי. ולכן לעולם הוי ספק עד שימות האב והאומר ע"מ שישתוק אם שתק בשעת שמיעה מקודשת אף על פי שחזר ומיחה. הגה. מיהו אם לא היה בביתו כששמע וכשבא לביתו מיחה הוי מחאה דמה ששתק בתחילה משום שלא היה בביתו (כך משמע בריב"ש סי' י"ד וקנ"ג) . ואם מיחה בשעת שמיעה אפי' חזר ונתרצה אינה מקודשת מת האב עד שלא שמע מקודשת והאומר ע"מ שלא ימחה כל זמן שמיחה נתבטל התנאי אפילו נתרצה בשעת שמיעה. (וי"א דאם אמר הן פעם א' שוב אינו יכול למחות) (טור) :

סימן לח, סעיף יא

מת הבן מלמדין את האב שימחה כדי שלא תזקק ליבם:

סימן לח, סעיף יב

אמר לה התקדשי בפרוטה ע"מ שאעשה עמך כפועל או אדבר עליך לשלטון אם יש עדים שעשה עמה כפועל או דבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק:

סימן לח, סעיף יג

לא נתן לה כלום ואמר לה התקדשי לי בשכר שאעשה עמך כפועל או שאדבר עליך לשלטון אינה מקודשת שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוה ליה מקדש במלוה:

סימן לח, סעיף יד

על מנת שיש לי מנה אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפי' הוא אומר אין בידי:

סימן לח, סעיף טו

על מנת שיש לי מנה ביד פלוני אם ידוע מעדים שיש לו מנה ביד פלוני מקודשת בודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפילו אומר אותו פלוני אין לו בידי:

סימן לח, סעיף טז

ע"מ שיאמר פלוני שיש לי מנה בידו אמר יש לו בידי מקודשת לא אמר יש לו בידי אינה מקודשת:

סימן לח, סעיף יז

על מנת שיש לי מנה במקום פלוני אם יש לו באותו מקום הרי זו מקודשת ואם אין לו באותו מקום שאמר הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו באותו מקום והוא מתכוין לקלקלה:

סימן לח, סעיף יח

על מנת שאראך מנה אינה מקודשת עד שיראנה מנה שלו ואפילו הראה לה מנה שיש לו בעסקא מאחרים אינה מקודשת. הגה. וי"א דאפילו הגיע מחלקו מן הריוח מנה אינה מקודשת מאחר שעדיין לא חלקו (ר"ן פרק האומר) הראה לה מנה משלו והיא משועבדת לבעל חוב מקודשת (ר"י בשם הרמ"ה) לא היה לו בשעת קדושין והרויח אח"כ והראה לה י"א דמקודשת (טור) אבל באומר לה ע"מ שיש לי לכ"ע בכה"ג אינה מקודשת (ס"ה) ולא חיישינן דילמא מראה לה בתר הכי למהוי ספק קידושין (טור) אמר לה ע"מ להביא לה ר' זוז דינו כמו בע"מ שאראך מנה וצריך להיות משלו (הרשב"א בתשובה הובאה בב"י) .

סימן לח, סעיף יט

ע"מ שיש לי בית כור עפר אם יש עדים שיש לו הרי זו מקודשת ואם לאו הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו והוא אומר אין לי כדי לקלקלה:

סימן לח, סעיף כ

הרי את מקודשת לי בזה ע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת בודאי ואם לאו מקודשת מספק שמא יש לו שם והוא מתכוין לקלקלה:

סימן לח, סעיף כא

על מנת שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה ואם הראה ששכר מאחרים או שלקח באריסות אינה מקודשת. הגה. אבל יש לו קרקע שמעלה ממנו מס הרי היא מקודשת דהא הקרקע שלו ובלבד שיהא לו בכדי בית כור עפר שאינו מעלה מס דע"מ שיהא לו בית כור עפר שלו גמור משמע (הר"ן פ' האומר) .

סימן לח, סעיף כב

היה לו בית כור עפר והיו בו בקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים י' טפחים אם היו הבקעים מלאים מים הרי הן כסלעים ואין נמדדין עמו מפני שאינם ראויים לזריעה ואם אינם מלאים מים נמדדין עמו מפני שהן ראוים לזריעה ובור מלא מים אע"פ שאינו בר זריעה נמדד עמו:

סימן לח, סעיף כג

בית כור עפר שאמרו צריך שיהיה במקום אחד (וסלעים ובקעים אינן מפסיקין אע"פ שאינן נמדדין עמו) (הר"ן פרק האומר בשם הרשב"א) . אבל אם היה בשנים או בג' מקומות מחולקים לגמרי אין מצטרפין:

סימן לח, סעיף כד

ע"מ שאני עשיר ונמצא עני או עני ונמצא עשיר על מנת שאני כהן ונמצא לוי או לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר או ממזר ונמצא נתין בן עיר ונמצא בן כרך בן כרך ונמצא בן עיר ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק רחוק ונמצא קרוב ע"מ שיש לי שפחה או בת גדולה או אופה ואין לו ע"מ שאין לו ויש לו ע"מ שיש לו אשה ובנים ואין לו ע"מ שאין לו ויש לו בכל אלו או שאמר התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש או דבש ונמצא מים כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אחר כך בכל אלו והדומה להם אפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו אפילו לא יתקיים התנאי אינה מקודשת לא שנא אם קיבלה היא הקידושין לא שנא אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח וכן אם היא הטעתו אפילו אמר בלבי היה לקדשה אף על פי שהטעני אינה מקודשת. הגה. אא"כ אמרה כן בפירוש בשעת הקדושין ושמע הבעל ושתק (טור) וכן אם היא הטעתו (ואמר בפירוש ואע"פ שלא יהיה כן) קידושיו קידושין . אבל אם כנסה סתם ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה או לויה והיא כהנת עשירה והיא עניה עניה והיא עשירה הרי זו מקודשת:

סימן לח, סעיף כה

ע"מ שאני יודע לקרות צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס הגר (וי"א דאם יודע לקרות ולתרגם ג' פסוקים סגי) . ואם אמר לה ע"מ שאני קראה צריך להיות יודע תורה נביאים וכתובים בדקדוק יפה:

סימן לח, סעיף כו

ע"מ שאני יודע לשנות צריך להיות יודע המשנה (וי"א דאם יודע מדרשי התלמוד מקודשת) (טור בשם הרא"ש) . ואם אמר ע"מ שאני תנאה צריך להיות יודע לקרות המשנה וספרא וספרי ותוספתא של רבי חייא:

סימן לח, סעיף כז

על מנת שאני תלמיד כל ששואלים אותו דבר אחד בתלמודו ואומרו ואפילו בהלכות החג שמלמדים אותן ברבים מדברים הקלים סמוך לחג כדי שיהיו כל העם בקיאים בהם:

סימן לח, סעיף כח

ע"מ שאני חכם כל ששואלים אותו דבר חכמה דהיינו דבר התלוי בסברא בכל מקום ואומרה:

סימן לח, סעיף כט

ע"מ שאני גבור כל שחביריו מתיראים ממנו מפני גבורתו:

סימן לח, סעיף ל

ע"מ שאני עשיר כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עשרו:

סימן לח, סעיף לא

ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו:

סימן לח, סעיף לב

ע"מ שאני רשע אפי' צדיק גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר ע"א בלבו:

סימן לח, סעיף לג

ע"מ שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך ע"מ שאני בושם ונמצא בושם ובורסקי (פי' אומן לעבד העורות) ע"מ ששמי יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון הרי זו מקודשת אבל אם אמר לה ע"מ שאין שמי אלא יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך שאיני אלא בושם ונמצא בושם ובורסקי אינה מקודשת:

סימן לח, סעיף לד

המקדש את האשה וחזר בו מיד הוא או היא אע"פ שחזרו בתוך כדי דיבור אין חזרתם כלום והרי היא מקודשת:

סימן לח, סעיף לה

המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אע"פ שביטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם וכן אם היה התנאי מן האשה וביטלה אותו בינה ובינו בטל התנאי לפיכך המקדש על תנאי ובעל סתם או כנס סתם הרי זו צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס (ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם) (ד"ע) :

סימן לח, סעיף לו

אמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת שאתן ליך מנה ואח"כ אמר שאינו רוצה לקיים תנאו לעולם אין כופין אותו לקיימו אלא קידושיו בטלים ואינה צריכה גט ומ"מ בעל נפש לא ישאנה בלא גט שמא אח"כ יאמר שרוצה לקיים התנאי לקלקלה על השני ואם אמר שעדיין רוצה לקיימו אין יכולים לכופו כל י"ב חדש כדין זמן שנותנין לבתולה ומי"ב חדש ואילך כותבין עליו אגרת מרד ואם מת קודם שקיים התנאי אפילו חליצה לא בעיא ואם מחלה היא התנאי בחיי המקדש גמרו הקדושין מיד כאלו קיימו וכ"ז כשלא כנסה אבל כנסה מקודשת מיד דמסתמא בשעת כניסתה לחופה מחלה לתנאי וחייב ליתן לה כתובתה:

סימן לח, סעיף לז

מי שהלך למדינת הים וקידש על תנאי אם באתי מכאן עד י"ב חדש תהיה מקודשת מעכשיו וקודם שהלך נתרצו שניהם להאריך הזמן ועבר י"ב חדש ולא בא ובא קודם הזמן האחרון הוי קידושין דכל מעשה שנעשה על תנאי יכול לבטל התנאי (או להוסיף או לגרוע ממנו) (הרא"ש ור' ירוחם) . ואפילו נתאכלו המעות הוו קידושין למפרע כשנתקיים תנאי השני:

סימן לח, סעיף לח

בקדושין תנאי שהוא לטובתו כגון ע"מ שאין בה מומין או שאין עליה נדרים יכול לבטלו אבל אם הוא לטובת האשה כגון ע"מ שאתן ליך מאתים זוז נהי שהתנאי יכול לבטל מ"מ אינה מקודשת אם לא יתן לה מאתים זוז:

סימן לח, סעיף לט

האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני כלומר שלא תאסר עליו אלא תהיה אשת איש לכל העולם ולפלוני כפנויה הרי זו מקודשת מספק אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שתהיה מותרת לפלוני ה"ז מקודשת ותהיה אסורה עליו כשאר העם מפני שהתנה בדבר שאי אפשר לקיימו. הגה. אם חולקין אם נתקיים התנאי או לא י"א דכל תנאי שהוא בקום ועשה אין א' מהן נאמן לומר שקיים התנאי שהיה עליו לקיים אלא צריך עדים אבל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כל א' מהם נאמן אם אין שכנגדו מכחישו (הר"ן פרק האומר בשם האחרונים) וי"א דאפי' בקום ועשה נמי נאמן כל שאין כנגדו מכחישו. (הרמב"ן ור"י) .

סימן לט, סעיף א

המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה אחד מג' נדרים אלו שדרך בני אדם להקפיד עליהם שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונים אינה מקודשת (ואינה צריכה גט) (טור) . וה"ה לנדרים שבינו לבינה דהוי בכלל נדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם נמצא עליה נדר חוץ מאלו אע"פ שהוא אומר מקפיד אני אפי' על זה ה"ז מקודשת ואם אמר לה ע"מ שאין עליך כל נדר אפי' נמצא שנדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת ויש מי שאומר שחוששין שמא תלך אצל חכם ויתיר לה (ולכן אסורה להנשא בלא גט) .

סימן לט, סעיף ב

היו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה מקודשת ואפי' היא אשה חשובה בד"א שהתירה חכם קודם שנודעו לבעל אבל אם נודעו לבעל קודם שהתירה מיד נתבטלו הקידושין ויש מי שאומר שאם היא אשה חשובה אפי' אם מקודם שנודעו לבעל התירה חכם היא ספק מקודשת (ואם קדשה ע"מ שאין עליה נדרים ובעל סתם ע"ל סימן ל"ח סעיף ל"ה) .

סימן לט, סעיף ג

המקדש את האשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה א' מן המומין הפוסלים בנשים אינה מקודשת נמצא בה מום אחר חוץ מאותם המומין אע"פ שאמר מקפיד אני אפי' על זה הרי זו מקודשת:

סימן לט, סעיף ד

ומה הן המומין הפוסלים בנשים כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים ויותר עליהם בנשים ריח רע וזיעה וריח הפה (וי"א דאף ריח החוטם) (מרדכי בשם הרמ"ה) . וקול עבה ודדיה גסים מחברותיה טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת פי' שנתרפאה המכה וקרם עליה עור ולא נשאר אלא רושם המכה ושומא (פי' וורואה בלע"ז רש"י) שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר ואע"פ שאין בה שיער וזו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים והיא שעומדת תחת כיפה שבראשה פעמים נראית ופעמים אינה נראית שאם תמיד נראית הרי ראה ונתפייס ואם תמיד אינה נראית אינו מום. הגה. ואם יש מרחץ בעיר אפילו מומין שבסתר אין מבטלים בד"א כשדרך הבנות לילך למרחץ בגילוי אבל במקום שאין הבנות הולכות למרחץ רק בלילה ובהחבא אפילו מומין שבגלוי מבטלין נכפה אם הוא לזמן קבוע הוי מום שבסתר ואם אינו לזמן קבוע הוי מום שבגלוי (וע"ל סי' קט"ז עוד מדיני מומין) י"א דנכפה וריח הפה אין חילוק בין מרחץ בעיר או לא (ר"י נתיב כ"ג) .

סימן לט, סעיף ה

המקדש אשה סתם ונמצאו עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים או נמצא עליה אחד מנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם הרי זו מקודשת מספק:

סימן לט, סעיף ו

קידשה ע"מ שאין בה מומין והיו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת אבל אם התנה האשה (ע"מ) שאין בו מומין והיו בו מומין והלך אצל רופא ורפאו ה"ז מקודשת שאין גנאי לאיש במומין שכבר נרפאו והאשה אינה מקפדת על זאת:

סימן לט, סעיף ז

קידשה ע"מ שלא יהיו בה מומין ונמצאו בה מומין וריפאן הרופא הרי זו מקודשת למפרע.

סימן מ, סעיף א

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לאחר ל' יום אע"פ שנתאכלו המעות בתוך ל' יום הרי זו מקודשת לאחר ל' יום ואם חזר בו בתוך הל' יום או חזרה היא אינה מקודשת. הגה. וי"א דאם קדשה בשטר ואינו בעין לאחר ל' יום אלא נקרע או נאבד תוך ל' אינה מקודשת (הר"ן פ' האומר) המקדש אשה על ל' יום מקודשת לעולם (שם) .

סימן מ, סעיף ב

בא שני וקדשה בתוך ל' יום הרי זו מקודשת לשני לעולם לפי שבשעה שקידשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קידושי שני ונעשית אשת איש ולאחר הל' יום כשיבואו קידושי ראשון ימצאו אותה אשת איש ונמצא הא' כמו שקידש אשת איש שאין קידושין תופסין בה. אבל אם מת השני או גירשה תוך ל' חזרו קדושי ראשון (טור בשם י"א) ולכן צריכה גט מן הראשון ויש חולקין (טור בשם הרא"ש) .

סימן מ, סעיף ג

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך השלשים יום הרי זו מקודשת מספק לשניהם לפיכך שניהם נותנין גט בין בתוך הל' יום ובין לאחר הל' יום:

סימן מ, סעיף ד

אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר י' ימים אפילו הם ק' על הסדר הזה קדושי כולם תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא ספק מקודשת מכולן:

סימן מ, סעיף ה

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותך אינה מקודשת לפי שאינו יכול עתה לקדשה:

סימן מ, סעיף ו

האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך הרי זו ספק מקודשת:

סימן מ, סעיף ז

הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשך הרי זו מקודשת וכשיגרש אותה תהיה ספק מקודשת אבל אם נתן פרוטה לאשת איש ואמר לה הרי את מקודשת לאחר שתתגרש או אם נתן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינו כלום:

סימן מ, סעיף ח

האומר לחבירו אם תלד אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינו כלום ולהרמב"ם וקצת מפרשים אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הבת מקודשת וצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלד כדי שיכניסנה בקדושין שאין בהם דופי.

סימן מא, סעיף א

מקדש אדם כמה נשים כאחד והוא שיהיה שוה פרוטה לכל אחת ואחת ויכולה אחת מהן לקבל הקדושין בשביל כולן לדעתן:

סימן מא, סעיף ב

המקדש ב' נשים כאחד שאסור לישא שתיהם משום ערוה אינן מקודשות כיצד כגון שקידש אשה ובתה או שתי אחיות כאחת שאמר הרי שתיכן מקודשות לי אינן מקודשות ואין שום אחת מהן צריכה גט ואם לא קידש אלא אחת ולא פירש איזו כגון שאמר לאב אחת מבנותיך מקודשת לי וקבל האב הקידושין או אם שתים או ג' אחיות עשאה אחת מהן שליח לחבירתה לקבל קידושיה ונתן בידה ואמר לה אחת מכן מקודשת לי כולן צריכות גט ממנו ואסור לבא על שום אחת מהן שמא היא אחות אשתו:

סימן מא, סעיף ג

קידש נשים רבות כאחת והיו בהן ב' אחיות או אשה ובתה אם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי הרי כולן מקודשות לו חוץ מב' אחיות או אשה ובתה וכיוצא בהן ואם אמר כולכן מקודשות לי נכריות מקודשות ואחיות אין מקודשות וי"א שאף נכריות אינם מקודשות הילכך נכריות מקודשות מספק ואם אמר א' מכולכן מקודשת לי כולן בין נכריות בין אחיות מקודשת מספק:

סימן מא, סעיף ד

אם היתה בתוך הנשים שקידש שפחה או כותית או שהיא ערוה עליו כגון אשת איש או בתו או אחותו וכיוצא בהן ואמר הראויה מכן לביאה מקודשת לי שאר נשים מקודשות ואם אמר כולכן מקודשו' לי שאר נשים מקודשות מספק.

סימן מב, סעיף א

אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת וי"א שאינה מקודשת הילכך הוה ליה ספק. הגה. אמרה תחילה קדשני וזרק קידושין לתוך חיקה ואמר לה הרי את מקודשת לי וניערה בגדיה תוך כדי דיבור להשליך ממנה הקידושין ואומרת שלא כיוונה מתחילה רק לשחוק בעלמא אפ"ה הוי מקודשת (תשו' מוהר"ם סוף ספר נשים) ואין הולכין בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קידושין (שם) לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקידושין הוי מקודשת אע"פ שמתחלה באונס היה ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום הואיל ובתחלה דבר עמה מקידושין (הגהות מרדכי סוף גיטין) היה חייב לה מעות ואמרה לו תן לי מעותי וכאשר התחיל ליתן אמר לה הרי את מקודשת לי וזרקה היא המעות מידה אינן קידושין (טור בשם תשובת הרא"ש) .

סימן מב, סעיף ב

המקדש שלא בעדים ואפי' בעד אחד אינם קידושין ואפי' שניהם מודים בדבר ואפי' קדשה בפני עד אחד ואח"כ קדשה בפני עד אחר זה שלא בפני זה אינה מקודשת. הגה. ויש מחמירין אם מקדש לפני עד א' (טור בשם סמ"ג) אם שניהם מודים אבל אם אחד מכחיש העד אין לחוש (כך מפרש הרשב"ץ לדעת הסמ"ג) ובמקום עיגון ודוחק יש לסמוך אדברי המקילין ואין חילוק בין אומר העד שנתקדשה לפניו לבד או שאומר שנתקדשה לפני שנים והוא לבד ראה והאחרים אומרים שלא ראו (ב"י וכן משמע בתשו' הרשב"א) וכן אם קידש לפני שנים והאחד מהם קרוב הוי כמקדש לפני עד אחד (וע"ל סימן מ"ז סעיף ג') .

סימן מב, סעיף ג

צריך שיראו המקדש והמתקדשת את העדים אבל אם ראו אותם שנים מהחלון והם רואים ואינם נראים לו או לה אינה צריכה ממנו גט. הגה. ואפי' שמעו העדים שאמרה שמקבלת לקדושין יכולה לומר יודע הייתי שאין קידושין בלא עדים וכוונתי לשחוק בו (ריב"ש סי' רס"ו) ודוקא שאומרת שכיוונה לשחוק בעלמא אבל אם מכחשת שקבלה כלום והעדים מעידים שקבלה שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כוונתי והוי קידושין (מהר"מ פדוואה סי' ל"ב) .

סימן מב, סעיף ד

קידש בפני עדים אפי' לא אמר אתם עדים מקודשת. הגה. ואפילו ייחד עדים יכולים אחרים שראו המעשה להעיד (ריב"ש סי' תע"ט) וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אע"פ ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתחת ידה אינן קידושין עד שיראו הנתינה ממש (תשו' רשב"א סי' תש"פ) ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות מי שקידש דרך חור שבכותל כגון שאחת פשטה ידה דרך חור ובא אח' ונתן לה קידושין והחור צר וא"א לראות אותה בשעת קידושין והיא אומרת שלא שמעה שקדשה נאמנת במיגו שיכולה לומר שלא היתה ידה רק יד אחרת (רשב"א אלף קע"ט) ובלבד שלא יהיו עדים המכחישים אות' כל עדות שלא נחקר בב"ד לא מקרי עדות לענין קידושין (כך משמע במרדכי ריש אחד דיני ממונות) ולכן אפילו אמרו עדים חוץ לב"ד שנתקדשה יכולים לחזור בהם בב"ד לומר לא נתקדשה וכן להיפך (תשו' הרשב"א הובאה בב"י) עידי קידושין אינם צריכים דרישה וחקירה אם לא בדבר שנראה שיש בו רמאות (רשב"א אל"ף ר"ן) מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ועדים חתומים בו כל זמן שאין השטר מקויים אין לחוש לקידושין (הגהות מרדכי דקידושין) ודלא כיש מי שמחמיר בדבר (מהרי"ק שורש ע"ד) .

סימן מב, סעיף ה

המקדש בפסולי עדות דאוריית' אינן קידושין אבל בפסולי עדות דרבנן או בעדים שהם ספק פסולי תורה אם רוצה לכנוס חוזר ומקדש בעדים כשרים ואם לא רצה לכנוס צריכה גט מספק ואפי' כפרה האשה ואומרת לא קדשתני כופין אותו ליתן גט וכן דין כל קדושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה ליכנוס צריכה גט ממנו מספק ואם עמד אחר וקידשה הרי זו מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם או מגרש ראשון ונושא שני אבל לגרש שני ולכנוס ראשון לא. הגה. החשוד על העריות אע"פ שאין עדים שבא על הערוה רק שחשוד בעלמא (תוס' והרא"ש) פסול לעדות אשה בין לענין קידושין בין לענין גירושין (הרמב"ם) המקדש לפני פסולי עדות דאורייתא מכח רשעתן כגון לפני אנוסים או שאר רשעים י"א חיישינן לקדושין דילמא חזרו בתשובה (ר"י מינץ סי' י"א וכ"כ בא"ח בשם רש"י) ויש מקילין (ב"י ומהר"מ פדוואה סי' ל"ז) מיהו אלו האנוסים שהוצרכו להמיר מכח יראה וא"א להם למלט על נפשם ובצנעה מקיימים המצות הם כשרים לעדות (ריב"ש סי' י"א) י"א הא דאמרי' המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקידושין היינו בקידושי דאורייתא אבל בקידושי דרבנן ועדים פסולים מדרבנן אין חוששין לקידושין כלל (ב"י בשם הרשב"ץ בתשובה) .

סימן מג, סעיף א

קטן שקידש או נשא אינו כלום דלא תיקנו רבנן נשואין לקטן ואסור להשיאו אשה בעודו קטן. הגה. מיהו אם כבר נשאה א"צ לגרשה ומותרת לעמוד עד שיגדיל (מרדכי ריש הבא על יבמתו) (וכן משמע באשר"י פ' האיש מקדש) . ואפי' שלח סבלונות משהגדיל אינו כלום דלא חיישינן שמא שלח לשם קידושין אבל אם יש עדים שנתייחד עמה משהגדיל צריכה גט משום דמסתמא בעל לשם קידושין ואם קיימה משהגדיל כתובתה קיימת וא"צ לכתוב לה כתובה אחרת ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה. הגה. לא כתב לה כתובה כשהוא קטן כשיגדיל אינו כותב לה רק מנה דהא ההיא שעתא לאו בתולה היא (הגהות אלפסי ריש מי שהיה נשוי) .

סימן מג, סעיף ב

המקדש את הקטנה היתומה או קטנה שיצתה מרשות אביה אימתי ממאנת וכל דיניה יתבאר בסימן קנ"ה. הגה. וע"ל סי' קס"ט מי נאמן על קטן וקטנה אם נתגדלו ספק אם הם גדולים או קטנים הוי ספק קידושין יכולין ב"ד לפסוק להשיא את הקטנה כמו שיש רשות לאמה ולאחיה ויכולין להתנות שאם תמאן תאבד כל אשר לה אבל אין להם רשות להשיא את הקטן (נ"י פרק חרש) וע"ל ריש סימן קנ"ה.

סימן מד, סעיף א

חרש וחרשת אינם בני קדושין מן התורה בין נשאו כיוצא בהן בין חרש שנשא פקחת בין חרשת שנישאת לפקח אבל חכמים תיקנו להם נישואין לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורים ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש:

סימן מד, סעיף ב

שוטה ושוטית אין להם קדושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים לא שנא עם כיוצא בהם לא שנא עם פקחים. הגה. ודוקא שוטה גמור אבל אם דעתו צלולה אע"פ שהיא דלה וקלושה הרבה (ר"י בשם הרמ"ה) וכן עתים שוטה ועתים צלול ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו חוששין לקידושין (ג"ז שם) .

סימן מד, סעיף ג

שיכור שקידש קידושיו קידושין אפילו נשתכר הרבה ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קדושיו קדושין ומתיישבין בדבר זה:

סימן מד, סעיף ד

סריס שקידש בין סריס חמה בין סריס אדם וכן איילונית שנתקדשה הוי קדושין וי"א שאיילונית ודאית אינה מקודשת:

סימן מד, סעיף ה

טומטום ואנדרוגינוס או שקידשו או שקידשם איש קידושיהם ספק וצריכין גט מספק. וי"א דאנדרוגינוס ודאי זכר (טור בשם התוס' והרא"ש) :

סימן מד, סעיף ו

המקדש אחת מכל העריות לא עשה כלום שאין קדושין תופסין בהם חוץ מהנדה שהמקדש נדה מקודשת קדושין גמורין ואין ראוי לעשות כן:

סימן מד, סעיף ז

המקדש אחת מהשניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה הרי זו מקודשת קדושין גמורין חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שאינה מקודש' אלא מספק:

סימן מד, סעיף ח

המקדש כותית או שפחה אינו כלום שאינן בני קדושין וכן כותי ועבד שקידשו ישראלית אינו כלום:

סימן מד, סעיף ט

ישראל מומר שקידש קדושיו קדושין גמורים וצריכה ממנו גט ואפילו זרעו שהוליד משהמיר אם קידש אותו זרע ישראלית קדושיו קדושין ודוקא שהולידו מישראלית אפילו מומרת אבל אם הולידו מן הכותית דינו ככותי אפילו היה המוליד ישראל שאינו מומר. אבל ישראלית מומרת שיש לה זרע עם הכותי שקידש קדושיו קדושין (מרדכי סוף החולץ) :

סימן מד, סעיף י

כותי שקידש צריכה ממנו גט:

סימן מד, סעיף יא

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש ישראלית הרי זו ספק מקודשת:

סימן מד, סעיף יב

המקדש מי שחציה שפחה וחציה בת חורין צריכה גט ואם עד שלא נתן לה גט נשתחררה ואח"כ קידשה אחר מקודשת לשניהם וצריכה גט משניהם או מגרש ראשון ונושא שני ואם מתו אחיו של אחד חולץ ואחיו של שני או חולץ או מייבם.

סימן מה, סעיף א

מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שתתארס ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה חוששין שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונו' אלא קודם הקידושין אע"פ שלא שלח הסבלונות בעדים (טור וכ"כ הר"ן פ"ב דקידושין) . ומקום שנהגו כלם לשלוח סבלונות בתחלה ואח"כ מקדשין (אע"פ שלפעמים שולחים דרך מקרה אחר קדושין הואיל ואין מקפידין בכך) (שם בהר"ן) וראו סבלונות אין חוששין לה ורש"י פירש שחשש הסבלונות הוא שמא הם עצמם ניתנו לקדושין. הגה. ולכן אפי' יש עדים שלא קידשה כבר חיישינן שמא הסבלונות לשם קידושין ויש לחוש לשני הפירושים להחמיר (טור) וכל זה ששולח סתם אבל אם פרש בהדיא ששולח לה לשם סבלונות ליכא למיחש לפרש"י (הר"ן פ"ב דקדושין) וכ"ש אם אמר ששולח לשם דורון בעלמא אפילו אמר שהחתן שלח לכלה (מהרי"ק שורש קע"א) וכל זה מיירי בדשידך תחלה אבל בלא שידוכין ליכא למיחש לכ"ע (רשב"א אלף רכ"ג) וכל היכא דחיישינן אפילו אמרו שניהם שלא כיוונו לשם קידושין (הר"ן ומהרי"ק שורש כ"ה) ונשבעו על זה אינם נאמנים (ת"ה סי' ר"ז) י"א דכל סבלונות ששלח מיד אחר השידוכין יום או יומים אין לחוש להם כלל ואפי' שלח לה אח"כ ג"כ דמאחר ששלח לה תחלה אנו רואים דמסבל ואח"כ מקדש ואין חוששין לסבלונות (מהרי"ק שורש קע"א) וכל חששא דסבלונות אינו אלא להצריכה גט לכתחלה אבל אם כבר נשאת לא תצא ואזלינן בספיקא להקל (שם) י"א דאם לא שלח לה הסבלונות בעדים אין חוששין לפירש"י שהסבלונות הן עצמן קידושין ואפילו למ"ד המקדש בעד אחד חוששין לקידושין בסבלונות ליכא למיחש (מהרי"ק שורש כ"ח וק"א וקע"א) ויש מחמירין אם שלח בעדים אע"ג דלא היו עדים בנתינה לאשה (ת"ה סי' ר"ז) י"א דכל זה מיירי דהכלה קבלה הסבלונות בעצמה אבל במקום שדרך הכלות שאין מקבלים הסבלונות רק אחר מקבל להם אין חוששין להם (מהרי"ק שורש קע"א) וי"א שאין לחלק בין שלח לה הסבלונות או אם החתן נותן לה בעצמו וכן עיקר (תשו' רשב"א ק"פ וקפ"ט) ודלא כיש מי שהחמיר לומר דבמקום שהחתן בעצמו נותן לה חוששין בכל ענין (תשו' הרב מהר"ש) י"א דבמקום דהיה לנו למיחש שעשה איסור אם היה כוונתו לקדש בשליחות הסבלונות כגון ששלח בשבת (מהרי"ק שורש קע"א) או שיש חרם בעיר שלא לקדש כי אם בעשרה (ב"י בשם הריטב"א) אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין. לא שלח לה החתן בעצמו רק אבי החתן שלח לא חיישינן לפרש"י שמא הסבלונות עצמן הם קדושין אפילו אמר השליח החתן שלח לך וכל זה מיירי דידעינן בודאי בשליחות הסבלונות אבל בקלא דסבלונות לא חיישינן לכולי האי (פסקי מהרא"י סי' רכ"ו) .

סימן מה, סעיף ב

האידנא נהגו בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים ותוגרמה שלא לחוש לסבלונות זולתי בקונסטנטינ"א שחוששין להם. הגה. היה מנהג בעיר ונתבטל הולכין אחר עכשיו (ריב"ש סי' ה') לא היה מנהג בעיר כגון שהיא עיר חדשה נידון כמחצה על מחצה (הר"ן פ"ב דקדושין) וי"א דיש להחמיר אפי' במקום דכ"ע מסבלי והדר מקדשי אם לא שיש עוד צד היתר אצל זה (ת"ה סי' ר"ז ובפסקיו סי' ע"ד) ונ"ל דאם החתן אמר שלא שלח רק לסבלונות בעלמא לכ"ע ליכא למיחש בכה"ג וכן מעשים בכל יום לפעמים חוזרים בשדוכים והסבלונות חוזרים ולא נהגו להצריכה גט הואיל והוא במקומות בזמן הזה דכ"ע מסבלי והדר מקדשי והחתן אינו אומר ששלח לשם קדושין.

סימן מה, סעיף ג

חוששין לכתובה שאם כתב לה כתובה אף על פי שלא הגיע לידה אם דרך מקצת אנשי העיר שמקדשין ואח"כ כותבים כתובה חוששין שמא נתקדשה אע"פ שאין שם סופר מצוי ואין אומרים שמא הסופר נזדמן לו וכתב ואם דרך כל אנשי העיר שכותבין הכתובה קודם הקידושין אין חוששין לקדושין.

סימן עו, סעיף א

עונתה כיצד כל איש חייב בעונה כפי כחו וכפי מלאכתו והטיילים עונתם בכל לילה:

סימן עו, סעיף ב

הפועלים אם היתה מלאכתם בעיר פעמים בשבת ואם היתה מלאכתם בעיר אחרת פעם א' בשבת (וי"א דאם אינן לנין כל לילה בביתם עונתן לח' ימים) (טור ותו' בשם ר"י בר ברוך) החמרים פעם א' בשבת הגמלים א' לשלשים יום המלחים א' לששה חדשים ת"ח עונתן פעם א' בשבת ודרך ת"ח לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת:

סימן עו, סעיף ג

בד"א במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים:

סימן עו, סעיף ד

כל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך:

סימן עו, סעיף ה

יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה ולא יצא אלא ברשותה (ואפילו אם נותנת לו רשות אין לו להתאחר אלא חדש בחוץ וחדש בביתו) (טור והרא"ש) וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה כגון חמר שבקש להעשות גמל או גמל להעשות מלח ות"ח יוצאין לת"ת שלא ברשות נשותיהם ב' וג' שנים וכן טייל שנעשה ת"ח אין אשתו יכולה לעכב. ואם נותנת לו רשות ת"ח יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות (טור בשם הראב"ד) :

סימן עו, סעיף ו

האשה שהרשית את בעלה אחר שנשאת שימנע עונתה ה"ז מותר בד"א שקיים מצות פריה ורביה אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיקיים:

סימן עו, סעיף ז

נושא אדם כמה נשים אפי' מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב והיא שיהי' יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת ואינו יכול לכוף אותן לדור בחצר אחד אלא כל אחת לעצמה וכמה היא עונתן לפי מנין כיצד פועל שהיו לו ב' נשים יש לזו עונה אחת בשבת ויש לזו עונה אחת בשבת היה לו ד' נשים נמצא עונות כל אחת מהן פעם אחת בב' שבתות וכן אם היה מלח ויש לו ד' נשים תהיה עונת כל אחת מהן פ"א בב' שנים לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים אע"פ שיש לו ממון הרבה כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש:

סימן עו, סעיף ח

בד"א במקום שנוהגים לישא שתים ושלש נשים אבל במקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה על אשתו שלא ברשותה וכ"ש אם התנה בכתובת' שלא ישא אשה אחרת עליה (וע"ל סי' א') :

סימן עו, סעיף ט

המדיר את אשתו מתשמיש המטה בין שהדירה סתם או ז' ימים או יותר יקיים ז' ימים ואח"כ יוציא ויתן כתובתה אפי' הוא מלח שעונתו לששה חדשים:

סימן עו, סעיף י

וכיצד מדירה שאמר הנאת תשמישך אסור עלי אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך או נשבע שלא לשמש עמה אינו חל. מיהו אם נדר ברשותה הנדר חל ומותר להתייחד עמה אע"ג דאסור לשמש עמה (הג"מ פ"ד דאישות) (וע' בי"ד סימן רל"ד סעיף ס"ז) :

סימן עו, סעיף יא

אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנעה כדי לצערה עובר בלא תעשה דעונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה:

סימן עו, סעיף יב

האשה שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שיכול להפר ואמר לה אני מיפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני מה שדברנו יחד בדברים של שחוק שאדם מדבר על עסקי תשמיש או ע"מ (שתתהפך לאחר התשמיש ולא תתעבר או על מנת) (טור) שתעשה מעשה שוטים כגון שתמלא י' כדי מים ותערם לאשפה וכיוצא באלו יוציא מיד ויתן כתוב':

סימן עו, סעיף יג

האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ"ש אם אינו נזקק לה כלל וכן היא אומרת אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו תצא בלא כתובה (נ"י בשם הריטב"א) :

סימן עז, סעיף א

המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בל"ת שנא' לא יגרע ואם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה. י"א דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה אין מוסיפין לה על כתובתה (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות) ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע אינו עובר :

סימן עז, סעיף ב

האשה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי חיישינן שמא נתנה עיניה באחר ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה (ב"י בשם תשו' הר"ן וכן פירש"י בגמרא) אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימים בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין נ"מ שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלת משל בעלה כלום ואפי' מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה פושטת ונותנת וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו (וי"א דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה וי"א דאפי' נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה) (ב"י בשם תשובת הר"ן שכ"כ בשם הרשב"א) ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה ובכיוצא בדברים אלו שולחין לה מב"ד ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתיך ק' מנה הפסדת אותם ואח"כ מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו וי"א דא"צ להכריז בכל יום אלא ד' שבתות ממש (הר"ן והגהות מיימוני וכן משמע לשון הטור) וכן נ"ל עיקר . ואומרים פלונית מרדה על בעלה ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שנית אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנים לה גט עד י"ב חדש ואין לה מזונות כל י"ב חדש ואפי' היא מעוברת (ב"י בשם תשו' הרשב"א) ומעשה ידיה שלה אבל נוטל פירות (טור) . ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה וחייב בפדיונה וקבורתה (טור) ולאחר י"ב חדש אין לבעל עליה כלום וכן היא עליו מאחר שאבדה הכתובה אין לה כל תנאי כתובה מאחר שיוכל לגרשה בלא כתובה והוא מעכבה מרצונו (דברי הרב וכן משמע במהרי"ל סי' כ') כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו ולאחר י"ב חדש לא מהני חזרתה אלא אבדה כתובתה ואם רוצה לקיימה צריך לכתוב לה כתובה אחרת אבל תוך י"ב חדש יכולה לחזור בה ויש לה כתובה ואם מת תוך י"ב חדש יש לה כתובה מן היורשים (כל זה בהר"ן פ' אע"פ) ואם רוצה לגרשה תוך י"ב חדש נותן לה צ"ב שלה וכתובתה וכל מה שכתב לה (ב"י בשם תשובת הרשב"א) וי"א דבזמן הזה שאין נושאין ב' נשים לא משהינן לה י"ב חדש אם רוצה לגרשה ואם אינה רוצה מתירין לו לישא אחרת (מרדכי סוף אע"פ בשם ראב"ן) ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת (שם בהגהת ותשובת הרשב"א סי' תת"ס ומהרי"ק שורש ס"ג) וכן עיקר ודוקא בנשואה אבל ארוסה המורדת על בעלה ואינה רוצה להכנס לו יגרשנה בעל כרחה או ישא אחרת ומתירין לו (שם) ונ"ל דוקא תוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בעל כרחה או מתירין לו לישא אחרת דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם וכן נראה (להורות) וי"א דאפי' תוך י"ב חדש אם עבר ונשא אחרת מחמת מרידתה אין כופין לגרש (מהרי"ק שורש כ"ט) ואפי' היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש ואין חילוק בין התחילה למרוד קודם חליה או אח"כ (הר"ן פרק אע"פ וכן משמע במרדכי בשם ראבי"ה והגהות אלפסי) (ויש חולקין) (שם בשם מוהר"ם) . ואפי' היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים ואפי' יש לו אשה אחרת וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי זו מורדת מתשמיש וי"א שגם יבמה שלא רצתה להתייבם כדי לצערו כסדר הזה עושין לה:

סימן עז, סעיף ג

המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחד י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיה הקיימים אם תפסה אין מוציאין מידה ואם לא תפסה אין נותנין לה (וקרקעות של צאן ברזל היא נוטלתן) (טור) וכן כל מה שנאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום. הגה. וכל זה בנכסי צאן ברזל אבל נכסי מלוג שלה ברשותה הם והיא נוטלתן (טור) וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי אבל בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים (טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתה דהינו צאן ברזל אם הם בעין וראויין למלאכתם הראשונה נוטלת הכל כמו שהוא ואם אינם ראוין למלאכתן הראשונה וכ"ש אם נגנבו או נאבדו צריך הבעל לשלם הכל ונ"מ שלה אם הם בעין או דבר הבא מכחה נוטלתן אבל אם כלו לגמרי אין הבעל צריך לשלם (דינא דמתיבתא טור בשם הרי"ף) אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום ואפילו תפסה צריכה להחזיר (מרדכי פ' אע"פ) ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו (גם זה בטור בתשובת מוהר"ם) ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל ל"ה) וי"א עוד דמטילין חרם (טור בשם מוהר"ם) אם בני אדם למדוה למרוד או שעושה כך משום כעס וקטטה או להוציא ממונו ממנו אז אפי' מה שתפסה מנכסיה נוטלין מידה ומחזירין לבעל (מרדכי פ' אע"פ) ואין חילוק בין אם תפסה או לא אלא בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבוררת לדבריה אבל מ"מ נותנת אמתלא ואין בזה רמאות והב"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם (מהרי"ו א' ז') ויכולין להשביע אותה על כך אם טוענת באמת מאיס עלי (שם) וכן ראוי להורות וכל זמן שלא נתן גט אין לו כפייה ונגישה עליה אבל מ"מ אין לה ליתן משלה לאחרים ויכול למחות בה דאם מתה יירשנה (ג"ז שם) אפי' במקום שכופין אותו לגרש במורדת אם מתה קודם שגרשה יורש אותה דאין ירושתה נפקעת אלא בגירושין (טור בשם גאון) אם אביה תפס מנדוניא שהכניסה לבעלה מהני כאלו תפסה היא בעצמה (מרדכי בשם תשובת מוהר"ם פ' אע"פ ובהגהות בשם תשובת מוהר"ם) הבגדים שהכניסה הכלה אין להם דין צ"ב ואין צ"ב אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה (טור בשם הרא"ש) :

סימן עז, סעיף ד

איש ואשתו שבאו לב"ד הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בב"ד ואח"כ אם לא הודו אומרים להם התייחדו בפני עדים נתייחדו ועדיין הם טוענים מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין:

סימן עז, סעיף ה

ארוסה שאינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ליתן לו בנדונייתא:

סימן עח, סעיף א

פדיונה כיצד נשבית חייב לפדותה ואינו יכול לומר לה הרי גיטך וכתובתיך ופדי את עצמך ואפי' אם יאמר איני פודך ולא אטול פירות אין שומעין לו אלא חייב לפדותה:

סימן עח, סעיף ב

אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות (וי"א דאשתו כגופו דמי ויכול לפדותה בכל אשר לו) (טור והרא"ש בשם הרמ"ה הובא בב"י) :

סימן עח, סעיף ג

היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה אין שומעין לו אלא כופין אותו ופודה אותה אפי' היו דמיה עד י' בכתובתה ואפי' אין לו אלא כדי פדיונה בד"א בפעם ראשונה אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה ורצה לגרשה מגרשה ונותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה (אבל בלא"ה אינו חייב לפדותה בפעם שניה) (ב"י) :

סימן עח, סעיף ד

מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים ב"ד יורדים לנכסיו ומוכרין בהכרזה ופודין אותה כדרך שהבעל פודה (אם הוא ואשתו בשביה עיין בי"ד סי' רנ"ב) :

סימן עח, סעיף ה

המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה:

סימן עח, סעיף ו

כהן שנשבית אשתו אע"פ שנאסרה עליו הואיל ומקודם היתה מותרת לו פודה ומחזירה לבית אביה אפי' היה בעיר אחרת מיטפל לה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה ואם היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה אח"כ מגרשה ונותן לה כתובתה (שבויה שנאסרה אף לבעלה ישראל שחוששין שמא נבעלה ברצון כדרך שנתבאר סימן ז' אין בעלה חייב לפדותה) (הר"ן פ' נערה ור"י נ"ג) :

סימן עח, סעיף ז

האשה שהיתה אסורה על בעלה מחייבי לאוין ונשבית אינו חייב לפדותה אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה (ומשלם לה הפירות שאכל מנכסיה) (הר"ן פרק אלמנה ניזונית) :

סימן עח, סעיף ח

אין חיוב פדיונה עליו אלא בחייו אבל אלמנתו אינה נפדית מנכסיו אפילו נשבית בחייו ולא הספיק לפדותה עד שמת אין היורשים חייבין לפדותה ואפי' היא זקוקה ליבם אלא נפדית משל עצמה או תטול כתובתה ותפדה את עצמה:

סימן עט, סעיף א

רפואתה כיצד לקתה חייב לרפאותה בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה אבל אלמנתו אינה מתרפאת מנכסיו אלא ברפואה שאין לה קצבה שהוא דומה למזונות:

סימן עט, סעיף ב

רצו היורשין לקצוב עם הרופא כדי שיהיה לה קצבה ויפטרו ממנה הרשות בידם:

סימן עט, סעיף ג

אם ראה הבעל שהחולי ארוך יכול לומר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ:

סימן פ, סעיף א

מעשה ידיה לבעלה כיצד הכל כמנהג המדינה מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעל. הגה. ודוקא שנתן לה מעה כסף כל שבוע כמו שנתבאר לעיל סי' ע' ויכולה אשה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר אבל הבעל לא יוכל לומר כך (טור בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן פרק אע"פ וכ"כ השאלתות פרשת משפטים) :

סימן פ, סעיף ב

היה לו ממון הרבה אפי' היה לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה:

סימן פ, סעיף ג

המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זימה:

סימן פ, סעיף ד

וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה (וי"א דמחוייבת להציע כל מטות הבית) (המ"מ פכ"א ובהר"ן פרק אע"פ) ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או שתטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו (וי"א דוקא באינן סמוכין על שלחן בעלה) (ב"י בשם הר"ן פ' אע"פ) :

סימן פ, סעיף ה

מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה ואפילו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו (ויש מחלוקת בהצעת המטה ועיין למטה סעיף ח') :

סימן פ, סעיף ו

יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים ואלו הם מטחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו. הגה מת בנה אינה מחוייבת להניק בשכר וליתן לו השכר וכן בנו מאשה אחרת אינה מחוייבת להניק (הר"ן פרק אע"פ) :

סימן פ, סעיף ז

הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוי לקנות מהן שפחה אחת או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו:

סימן פ, סעיף ח

הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראוים לקנות מהם שתי שפחות או שהיו לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה. הגה. הכניסה לו שלשה שפחות או ממון או שיש לו ממון שיכול לקנות או לשכור אינה מצעת המטות רק מטתו (הר"ן בשם י"מ) י"א דאף מטתו אינה מצעת רק בפריסת סדינין ומסדרת לו מטתו שהוא דרך חיבה וכל אשה תעשה זה אפי' יש לה כמה שפחות (טור) :

סימן פ, סעיף ט

היא אומרת ראוי הוא לקנות או לשכור שפחה והוא אומר שאינו ראוי עליה להביא ראיה:

סימן פ, סעיף י

כל אלו המלאכות אין מחייבים אותה אא"כ יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן:

סימן פ, סעיף יא

כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפים לה על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב (לא הוסיפו לה צריכה לאכול משלה אם יש לה) (טור) :

סימן פ, סעיף יב

פסקו לה מזונות הראויים לה והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד שצער גופה קודם ויש מי שאומר שיכול לעכב:

סימן פ, סעיף יג

ילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם אלא מניקה א' ושוכר הבעל מניקה לשני (וי"א דמניקה שניהם) (טור בשם הרא"ש) :

סימן פ, סעיף יד

הרי שרצתה להניק בן חבירתה עם בנה הבעל מעכב (ואפילו בנה מאיש אחר הוא יכול לעכב) (טור) :

סימן פ, סעיף טו

כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה לעשות. הגה. ואינו זנה עד שתעשה וכן ב"ד משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה (המ"מ פכ"א בשם הרמב"ן והרשב"א) וי"א דכופין אותה בשוטים (טור בשם הרמב"ם) וכל זה באומרת איני עושה וניזונית אבל אם אומרת איני ניזונית ואיני עושה הרשות בידה (ב"י לדעת הרמב"ם וכ"כ ר"ן) וכמו שנתבאר לעיל סי' ס"ט וי"א דאפילו באומרת איני ניזונית ואיני עושה צריכה לעשות צרכי הבית ולזה כופין אותה אע"פ שאינה ניזונית (ג"ז ב"י לדעת הרמב"ם לחד שינויא) :

סימן פ, סעיף טז

טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשותן מושיבין אשה ביניהם או שכנים:

סימן פ, סעיף יז

האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה:

סימן פ, סעיף יח

מי שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה אם אחר כך רצה ונתחייב הוא לתת לה (במתנה) מזונותיה אין מעשה ידיה שלו. הגה. אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה (הר"ן פ' אע"פ) אבל מה שאינו מספיק לה אין הבעל צריך לשלם לה דודאי מחלה. אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה לא הפסידה משום זה מזונותיה דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלותה אבדה מזונותיה דהוי כמורדת דכל מורדת טענה אית לה וכל אשה יש לה מזונות אע"פ שאין כתובתה בידה ואינו נאמן לומר שמחלה לו רק בראיה ברורה ואפי' על מזונות שעברו אם לא טען לא טענינן ליה וצריך לישבע שמחלה לו (כל זה בתשובת הרשב"א הובאה בב"י סי' ע"ז) :

סימן פא, סעיף א

המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו [עושה] ואוכלת והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הרי כל מעשה ידיה קדש וי"א דאינו קדש דהרי היא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה (הר"ן פרק אע"פ וכן משמע לשון הטור) :

סימן פא, סעיף ב

האשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדים לו אבל צריך הוא להפר לה שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו:

סימן פב, סעיף א

נדרה שלא להניק את בנה כופין אותה ומניקתו עד שיהיה בן כ"ד חדש אחד הזכר וא' הנקבה:

סימן פב, סעיף ב

היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שומעין לה:

סימן פב, סעיף ג

היתה ענייה שחייבת להניק את בנה והוא עשיר שראוי לו שלא תניק אשתו אם רצתה שוכר מניקה או קונה שפחה מפני שעולה עמו ואינה יורדת:

סימן פב, סעיף ד

היא אומרת ראוי לשכור או לקנות שפחה והוא אומר איני ראוי עליה להביא ראיה:

סימן פב, סעיף ה

האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק את בנה אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו והוא מיטפל בו בד"א שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל אם הכירה (ואינו רוצה להניק מאחרת) (טור) אפי' הוא סומא אין מפרישין אות' מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקתו עד כ"ד חדש. הגה. והוא נותן לה שכר הנקה (טור) וי"א דאפי' אשה אחרת שהניקה ולד עד שמכירה כופין אותה ומניקה אותו בשכר מפני סכנת הולד (הגהות אלפסי פ' אע"פ) וי"א הא דגרושה אינה מחוייבת להניק אם אינו מכירה היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר אבל אם אין לו כופה אותה ומניקתו (ר"י) אבל אם השכירה כבר עצמה לאחרים ואותו ולד מכירה אין דוחין אותו ולד מפני בנה אלא ב"ד משכירין לבנה מניקה אחרת (הרא"ש כלל י"ז) :

סימן פב, סעיף ו

הגרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה אבל המעוברת אין לה כלום:

סימן פב, סעיף ז

שלמו חדשיו וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו ואחר ו' שנים יש לאב לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר ו' כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפי' נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ויתזון אח"כ מנכסיו בתנאי כתובתה והיא אצל אמה. הגה. ודוקא שנראה לב"ד שטוב לבת להיות עם אמה אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה (ר"מ פדוואה סי' צ"ג) מתה האם אין אם אמה יכולה לכוף שיהיו הבנים עמה (ב"י בשם הרשב"ץ) :

סימן פב, סעיף ח

אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן אחד זכרים וא' נקבות הרשות בידה ונותנת אותם לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלים בהם אחד זכרים ואחד נקבות:

סימן פג, סעיף א

החובל באשת איש השבת והריפוי לבעלה והצער שלה והבשת והנזק אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידה וזרועותיה השליש שלה ושני שלישים לבעל ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל וב' שלישים לאשה של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות ואינה יכולה למחול לא על חלקו ולא על חלקה ואם מחלה אינה מחילה ומ"מ אינו יכול לתבוע חלקה אלא בהרשאתה בד"א כשחבלו בה אחרים אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבשת והצער הכל שלה ואין לבעל בהם פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חוליה. הגה. חירף אותה שום אדם בדברים אע"פ שהמבייש בדברים פטור אם פייסוה בממון (ד"ע) אם חרפוה בגלוי לו ב' חלקים ולה חלק א' ואם בסתר לה ב' חלקים ולו חלק א' (טור) :

סימן פג, סעיף ב

המזיק את אשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה:

סימן פד, סעיף א

מציאת האשה לבעלה ואם היא ספק מגורשת מציאתה לעצמה:

סימן פה, סעיף א

פירותיה כיצד תקנו שיאכל פירות נכסי אשתו תחת פדיונה שחייבוהו לפדותה ואם אמר איני חפץ בפירותיה ולא אפדה אין שומעין לו וכן אם אמרה היא אינה חפצה בתקנה זו אין שומעין לה:

סימן פה, סעיף ב

נכסי צאן ברזל (הם הנדוניא דהנעלת ליה בגדים או בהמה ועבדים ומקבל עליו אחריות) (טור) אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו וכן אם פחתו או נגנבו או אבדו הכל לו. ונכסי מלוג (הם נכסים שאינן באחריותו) (ג"ז טור) אם מתו או הותירו או פחתו או נגנבו או נאבדו הכל לה שאין לבעל בהן אלא אכילת פירות ואם פשע הבעל בנכסי מלוג ונאבדו פטור מפני שהיא עמו במלאכתו והוי פשיעה בבעלים. הגה. ע"ל סימן ע"ז סעיף ג' כתבתי דין בגדי אשה אם מקרי צ"ב או נ"מ השדה שהבעל שם לה בכתובתה דינו כצ"ב (תשו' רא"ש) (וע"ל סימן צ' סעיף ט"ז) :

סימן פה, סעיף ג

יש מי שאומר דנכסי צאן ברזל אינו חייב באחריותן אא"כ שמו אותם עליו בדמים קצובים או שקיבל אחריותן בפירוש ויש מי שאומר שמאחר שכתבן בכתובה נתחייב באחריותם אע"פ שלא שמו אותם ולא נתחייב באחריותם והראשון עיקר:

סימן פה, סעיף ד

בעל הבא לדון עם אחד על נכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות שהם שלו דן על העיקר ואינו צריך הרשאה מאשתו שאם אין לה קרקע אין לו פירות. הגה. דוקא לדון אבל לעשות פשרה צריך הרשאה (ריב"ש סי' תצ"ו) בא לדון על מעות מזומנים של אשתו אינו צריך הרשאה דהוי כאלו היו פירות בקרקע (ת"ה סימן שי"ב וע' בח"ה סי' קכ"ב) :

סימן פה, סעיף ה

השאילה האשה לאחר פרה של נכסי מלוג ונשאל בעלה עמה לא הוי שאלה בבעלים דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי (עיין בח"ה שמ"ו) :

סימן פה, סעיף ו

אשה ששאלה פרה ואח"כ נשאת ומתה הבעל אע"פ שהוא משתמש בה כל ימי שאילתה פטור אפי' פשע מפני שהוא כלוקח והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה ה"ז נכנס תחתיה:

סימן פה, סעיף ז

באו לידה (נכסים) אחר שנשאת בין שבאו לידה בירושה או שניתנו לה במתנה או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה נקראים נכסי מלוג והרי הם כאותם שהכניסה לו ולא קבלם באחריות אבל אם מכרה כתובתה ונדונייתא אותם הדמים אין הבעל אוכל פירותיהם וכן אם נתנה מתנה לאחר קודם שנשאת כדי להבריח מבעלה אע"פ שאין המתנה מתנה אין הבעל אוכל פירות וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלין קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר אלא ישאר בידה ואם תמית ירשנה והפירות שיוצאין לה ממנה דינם כשאר נכסי מלוג וימכרו וילקחו בהם קרקע והוא אוכל פירות:

סימן פה, סעיף ח

בד"א שאינו אוכל פירות המתנה כשנתן לה אחר שנשאת אבל אם נתן לה בעודה ארוסה כיון שנשאת זכה במתנה זו כשאר נכסי מלוג ואוכל פירותיה ואם מן הנישואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה:

סימן פה, סעיף ט

המוכר קרקע לאשתו אם היו המעות שלקחה בהם את הקרקע מהבעל גלוים וידועים לבעל קנתה והבעל אוכל פירות אותו קרקע ואם היו המעות טמונים לא קנתה שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה ואותם המעות שנראו ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. הגה. וי"א דאם טוען בריא שהמעות שלו הרי הם שלו לגמרי (וכן משמע מלשון הטור) :

סימן פה, סעיף י

אם הוא אומר טמונים היו והיא אומרת לא היו עליה להביא ראיה:

סימן פה, סעיף יא

נתן לה אחד מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה קנה הבעל והרי הוא כשאר נ"מ אא"כ התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך כגון שיאמר לה הרי המעות נתונים לך ע"מ שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל. הגה. נתן לה אביה מתנה והתנה באחד מדרכים אלו ואח"כ מת אביה והיא יורשה אותו נתבטלה המתנה וזכה בה הבעל כבשאר נכסי מלוג (תשובת הרמב"ן סימן ק"ן) :

סימן פה, סעיף יב

נמצאו ביד האשה מעות או מטלטלין והיא אומרת מתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם ושלי הם נאמנת וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ויש לו להחרים על מי שטוען שקר ואם אמרה ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהם אלא שאעשה בהם מה שארצה עליה להביא ראיה. הגה. וי"א הא דאינה נאמנת דוקא במעות טמונים אבל במעות שאינן טמונים נאמנת לומר שלי הם (רש"י והרא"ש סי' פ"ו) ודוקא בשאינה נושאת ונותנת תוך הבית (ב"י בשם הרשב"א וע"ל סי' פ"ו) וי"א דאם לא ראו ממון בידה ויש לה מגו לומר שאין לה או שהחזירה לו נאמנת בכל ענין (תשובת מוהר"ם סימן רס"ח ועיין בח"ה סי' ס"ב) . ואם אמרה אתה נתת לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתנם לה הבעל ואינו אוכל פירותיהם:

סימן פה, סעיף יג

נכסי מלוג הבעל אוכל פירות ואם הם דבר שאינו עושה פירות ימכר וילקח בו דבר שעושה פירות ואם הוא אומר כך וכך ילקח בהם והיא אומרת איני לוקחת בהם אלא כך וכך לוקחים דבר שפירותיו מרובים ויציאתה מעוטה בין שהיה הדבר כרצונו או כרצונה ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף ואם נפל לה דבר שאין גזעו מחליף אע"פ שלא ישאר קצת מהקרן א"צ למוכרו כגון שהכניסה לו עז לחלבה רחל לגיזתה דקל לפירותיו אע"פ שאין לה אלא פירות אלו בלבד הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן וכן אם הכניסה לו כלי בתורת נכסי מלוג ה"ז משתמש בהם ולובש ומציע ומכסה עד שיכלה הקרן וכשיגרש אינו חייב לשלם הבליות של נכסי מלוג:

סימן פה, סעיף יד

נפלו לה עבדים אע"פ שהם זקנים לא ימכור מפני שהם שבח בית אביה נפלו לה זתים וגפנים ולא היו לה בגוף הקרקע שהאילנות בה כלום אם עושין כדי טיפולן לא ימכרו מפני שבח בית אביה ואם לאו הרי אלו ימכרו לעצים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות:

סימן פה, סעיף טו

נפלו לה פירות המחוברים לקרקע הרי אלו של בעל אפי' הגיע זמנן ליקצר תולשם מהקרקע שלה וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. הגה זה אינו דכל הפירות הנלקטים תחתיו הם שלו לגמרי ואפשר דטעות נפל בספרים וכך ראוי להיות תלושין מן הקרקע הרי הם שלה ובבא אחריתי היא. וכן הוא ברמב"ם פרק כ"ב דאישות :

סימן פה, סעיף טז

עבדי נכסי מלוג ובהמות נ"מ הבעל חייב במזונותיהם ובכל צרכיהם והם עושים לו והוא אוכל פירותיהם לפיכך ולד שפחת מלוג לבעל ולד בהמת מלוג לבעל ואם גירשה ורצתה האשה לתת דמים וליטול ולד השפחה מפני שבח בית אביה שומעין לה:

סימן פה, סעיף יז

אם רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר שיקח פירותיו לשנים מרובות ומקדים לו המעות אין שומעין לו אבל יכול למכור הפירות בכל שנה אחר שליקטן וכן אם ימכור הפירות לשנים מרובות ועושה סחורה במעות שפיר דמי (ואם ב"ח גובה מנדוניית האשה או נ"מ שלה ע' בח"ה סצ"ז) :

סימן פה, סעיף יח

יש מי שאומר שאם הקרקע רחוק ומכרו לפירות לשנים מרובות מכור:

סימן פה, סעיף יט

יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשים אותו בבית אשה אחרת שנשא בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צ"ב אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא מדעת אשתו. הגה. אבל אינו יכול להכריחם שישמשו לאשתו האחרת בבית אחר (ב"י וכן משמע לשון הרמב"ם) וי"א דאם הם תכשיטים שאינן ראוין לה שיכול ליתנם לאחרת דלא הכניסה לו כדי שיוכלו ויפסדו ולא ישתמש בהם אדם (ב"י בשם הרשב"ץ) :

סימן פו, סעיף א

אין מקבלין פקדון מאשת איש ואם קבל יחזור לאשה (ואם אמרה של פלוני הם נאמנת (טור). הלכה האשה למדינת הים ובא הבעל ותבע מן הנפקד ואומר שאשתו גנבה ממנו לא יתנם לו עד שתבא האשה או תמות. כן נ"ל) ואם אמרה בשעת מיתתה של פלוני הם אם נאמנת לו יעשה כדבריה ואם לאו יתן ליורשיה (וכן אם מתה ולא אמרה כלום) (טור) . ויש מי שאומר שאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת לומר של פלוני הם. הגה. מיהו כל זמן שהיא חיה יחזיר לאשה (טור) מיהו אם החזיר לבעל פטור הנפקד אפילו אינה נושאת ונותנת תוך הבית (מרדכי פרק חזקת הבתים) :

סימן פו, סעיף ב

הבעל שלוה מהאשה ואחר כך גירשה אין לה עליו כלום. הגה. וכ"ש אם לא גירשה (ד"ע) . וי"א דוקא אם היו המעות טמונים כשלוה ממנה אבל לא היו המעות טמונים ולוה ממנה צריך לשלם לה אפילו לאחר שגירשה (טור) וה"ה אם תקפם מידה דמאחר שלא היו המעות טמונים נאמנת לומר שלי או של פלוני הם (סברת הרב) מיהו אם נושאת ונותנת תוך הבית או שהבעל מאמינה על שלו אינה נאמנת (טור) (וע' לעיל סי' פ"ה סעיף י"ב) לוה ממנה בשטר היא אומרת לא היו המעות טמונים והוא אומר טמונים היו עליה להביא ראיה או פטור לשלם (נ"י פרק חזקת הבתים) וע' בח"ה סי' ס"ב אשה שהיו שטרות יוצאין על שמה מה דינן אשה שמכרה או משכנה מטלטלין אם הקונה או המלוה אינו יודע שהם של בעל א"צ להחזיר אליו אפי' רוצה הבעל להחזיר לו דמיו וטוען שהיא גנבן לו (הגהות מיימוני פכ"ב דאישות) וי"א דאם היא נושאת ונותנת תוך הבית הבעל נאמן וצריך להחזיר לו בלא דמים (ר"י נכ"ג) ונ"ל דוקא בשאין דרכה למשכן או למכור בלא רשות בעלה אבל אם דרכה בכך מה שעשתה עשוי וכן נ"ל. וע"ל סי' צ' :

סימן פז, סעיף א

אין לאיש חזקה בנ"מ של אשתו שאכלם שני חזקה אע"פ שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה וכן אין לאשה חזקה בנכסי בעלה ע"י שאכלתם שני חזקה. הגה. ודוקא בחזקה כזה אבל בחזקת נזיקין כגון פתיחת חלונות וכדומה לזה יש לאיש חזקה בנכסי אשתו וה"ה לאשה על בעלה (ר"י במישרים נכ"ג ת"ז) (וע' בח"ה סי' קמ"ט) :

סימן פז, סעיף ב

מי שהחזיק בנכסי אשת איש לא עלתה לו חזקה אא"כ החזיק בהם שלשה שנים אחר מות בעלה (ועיין בח"ה סימן קמ"ט) :

סימן פח, סעיף א

האשה שיוצאה מתחת יד בעלה בין במיתה בין בגירושין נוטלת כל נכסיה בלא שבועה בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב אע"פ שאינה נוטלת כתובתה (כשהיא אלמנה) (טור) אלא בשבועה נכסיה נוטלת בלא שבועה ונ"מ נוטלתן כמו שהם אפילו בלו הרבה ואין ראוי לעשות בהם מעין מלאכתן ראשונה ואם אבדו לגמרי אינו משלם לה ואם הוקרו הוקרו לה (ועיין לקמן סי' צ"ג סעיף א' אם יכולה לתבוע בחיי בעלה) :

סימן פח, סעיף ב

נכסי צאן ברזל שהם נקראים נדוניא מן הדין אם פחתו צריך לשלם כל הפחת אע"פ שראוים למלאכתן ראשונה אבל נהגו שכל זמן שראוים לעשות מעין מלאכתן ראשונה אפילו הם בלויין הרבה נוטלתן כמו שהן ואם לא היו עושין מעין מלאכתן ראשונה חייב לשלם דמיהם ששמו עליו בשעת הנישואין ואם הוקרו אינה נוטלתן אלא בשומא ראשונה של שעת הנישואין בד"א במקום שנוהגין לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בסך כך וכך וכלי פלוני בסך כך וכך אבל במקום שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בבגדים ותכשיטים סך כך וכך מעות הרי סך אותו המעות חוב עליו ואפי' היו הנכסים חדשים חוזרים לשום אותם כמו ששוים עכשיו ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ואין חוששים לשומא ראשונה כלל:

סימן פח, סעיף ג

אם היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן שומעין לה והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן וה"ה לולדות של שפחה ובהמה של נ"מ ולא עוד אלא אפי' הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת נכסי צ"ב ושמו אותם עליו באלף זוז והוקרו ועמדו באלפים נוטלת אחד באלף שלה והשני אם רצתה לתת דמיו ולנטלו משום שבח בית אביה שומעין לה:

סימן פח, סעיף ד

אם האשה אינה רוצה כליה אע"פ שיש לבעל מעות יכול לסלקה בכליה והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן:

סימן פח, סעיף ה

אם הקדישו היורשין אחר מות אביהם נכסי צאן ברזל או שפירשו אותו על המת בענין שנאסר בהנאה נותנין לה דמיו:

סימן פח, סעיף ו

הכניסה לו קרקע וכשיוצאה יש בו פירות מחוברים נוטלתו עם פירותיו אפי' הגיע זמנן ליקצור תלשן הבעל קודם הגירושין הרי הם שלו אפי' לא הגיע זמנם ליקצור:

סימן פח, סעיף ז

הוציא הוצאות על נ"מ של אשתו וגרשה בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט אפי' גרוגרות אחת דרך כבוד כדרך איש בביתו או שאכל דינר אפי' שלא דרך כבוד ואפי' לא לא לקח בפירות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל או שאכל פחות מכשיעור שמין כמה השביחו ושואלין אותו כמה הוציא אם השבח יותר על ההוצאה ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו מההוצאה אלא כשיעור השבח ובשבועה וה"ה למי שנפלו לה נכסים במקום רחוק והוציא עליהם הוצאות להביאם ולקח בהם קרקע ואכל מהפירות כשיעור או פחות ואם לא אכל אלא מהקרן ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי השבח. (והא דנוטל בשבועה דוקא כשאין האשה מכחישו אבל מכחישתו לא) (מרדכי פ' האשה שנפלו) :

סימן פח, סעיף ח

נפלו לה נכסים במקום אחר והלך אחריהם והוציא הוצאות מרובות והביאן וגירשה אפי' לקח מהם והוציא אין זה כאוכל מהשבח שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שהרי מהקרן לקח אלא ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי השבח דהיינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחלה:

סימן פח, סעיף ט

בד"א במגרש מדעתו אבל אם היא מורדת בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נוטל את השבח:

סימן פח, סעיף י

המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו קטנה ומיאנה בו רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח ושמין לו כאריס שהרי ברשות ירד ואם הוא רוצה ליטול הוצאה שיעור שבח שומעין לו ואם הוציא קימעא ואכל הרבה מה שאכל אכל:

סימן פח, סעיף יא

המוציא הוצאות על נ"מ של אשתו ומת יש מי שאומר שאם נתברר שהוציא ולא אכל יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא ואם לא נתברר כמה הוציא לא יטלו היתומים כלום:

סימן פח, סעיף יב

בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו ואח"כ גירשה אם הבעל עצמו אריס נסתלק הבעל נסתלקו שלא ירדו אלא על דעת הבעל ושמין להם וידם על התחתונה ואם אין הבעל אריס על דעת הקרקע ירדו ושמין להם כאריס. הגה. וי"א דהיינו דוקא כשידעו שהשדה של אשה אבל אם לא היו יודעים האריסין שהוא של אשה נוטלין אריסותיהן בכל ענין (כך משמע מלשון הטור וכן הוא באשיר"י) :

סימן פט, סעיף א

מתה האשה בחיי הבעל חייב לקוברה וליטפל בכל צרכי קבורתה ובכלל זה האבן שנותנים על הקבר וכן חייב לעשות לה מספד וקינים כדרך כל המדינה ואם דרכם להספיד בחלילין לא יפחות משני חלילין ומקוננות אפי' עני שבישראל ואם היה עשיר הכל לפי כבודו ואם היה כבודה יותר מכבודו קוברים אותה לפי כבודה שעולה עמו ואינה יורדת:

סימן פט, סעיף ב

לא רצה לקוברה ועמד אחר וקברה ב"ד מוציאין מבעלה ונותנין לזה:

סימן פט, סעיף ג

היה בעלה במדינה אחרת ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה וקוברין אותה לפי ממון הבעל ולפי כבודו או לפי כבודה:

סימן פט, סעיף ד

אלמנה אינה נקברת מנכסי בעלה אלא יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ואם מתה קודם שנשבעה שבועת אלמנה יש מי שאומר שיורשי בעלה חייבין בקבורתה ולא הודו לו:

סימן קכט, סעיף א

כותבין שם האיש והאשה בגט ואם יש לאחד מהם שני שמות כותבין שם שהם רגילים בו ויודעים בו ביותר וכותבין איש פלוני וכל שם שיש לו גירש אשה פלונית וכל שום שיש לה ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר. הגה וכ"ש אם כתב עיקר השם לבד דכשר ולכן אין להקפיד על הכינויים כל כך וי"א דאין לכתוב כל שום שיש לו אלא אם יש לו ב' שמות יכתוב פלוני דמתקרי פלוני (ר"ת וב"י בשם הרמב"ן והרשב"א) וכן נוהגין ואין לשנות ואפילו נכתב הגט אין לגרש בו אע"פ שכתב כל שם עד שיכתוב שני השמות (בקונטריס) לא כתב אלא שם האחד אפי' הוא שם הטפל וגירש בו כשר (טור) :

סימן קכט, סעיף ב

כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכתב כל שם שיש לו הרי זה פסול אבל אם השני שמות כתובים בפירוש בגט אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה:

סימן קכט, סעיף ג

שינה שמו או שמה או שם עירו או שם עירה אף על פי שכתב כל שם שיש לו וכל שם שיש לה אינו גט:

סימן קכט, סעיף ד

אם עומד במקום אחד ושולח הגט למקום אחר ובכל מקום מהם יש לו שם אחר כותב שם מקום הנתינה ויכתוב שם מקום הכתיבה דמתקרי ואם כתב שם מקום הנתינה וכולל שם מקום הכתיבה בוכל שום כשר. הגה. אבל אם עשה שם מקום הכתיבה עיקר וכתב על שם מקום הנתינה דמתקרי או כל שום פסול (הב"י כתב שכן משמע מלשון הטור) :

סימן קכט, סעיף ה

מומר אין לו לגרש בשם עכו"ם אלא בשם ישראל ואם כתב שם עכו"ם עיקרי ושם ישראל בלשון דמתקרי כשר. הגה. ולכתחלה כותבין שם ישראל וכל שום וחניכה דאית ליה (סמ"ג וסמ"ק וכל בו ות"ה סי' רל"ה) ואם כתב שם של עכו"ם וכתבו כל שום וחניכה דאית ליה פסול (ריב"ש סי' מ"ג וטור) היה לו שם כינוי כשהיה יהודי כותבין לו שם ישראל המכונה פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה (סדר הגיטין) :

סימן קכט, סעיף ו

גר שכתב שם גיותו כשר אפי' אם נשתקע ממנו:

סימן קכט, סעיף ז

אם כתב פלוני החכם או הרב או הנשיא אף על פי שאין קורין אותו כן וגם אינו בר הכי הגט כשר כיון שהזכיר שמו בפירוש. הגה. אבל לכתחלה אין כותבין רב או חכם אפי' הוא או אביו רב או חכם ומוחזק בכך אלא כותבין פלוני או בן פלוני (סדר גיטין) וכן אין כותבין בן הקדוש (ר"י מינץ) אבל כותבין כהן או לוי פלוני בן פלוני הכהן או הלוי ואם יש להם כינוי כותבין אח"כ (סדר גיטין) אבל אם יש ב' שמות שכותבין על א' דמתקריא כותבין אח"כ כהן או לוי (שם בשם מהרי"ק) (ואם לא כתב כהן או לוי) י"א דפסול (פסקי מהרא"י סימן ז') מאחר שנהגו לכתבו ויש מכשירין (מ"כ בתיקון וכ"כ הב"י) ונראה להו לסמוך להקל במקום הדחק אבל לכתחלה יש לכתבו ואם יש ספק אם הוא כהן או לוי יש ליתן ב' גיטין (תשו' ר"י מינץ) אין כותבין בגט פלוני בר פלוני אלא כותבים פלוני בן פלוני (סדר גיטין) :

סימן קכט, סעיף ח

עכשיו נהגו שבכל הגיטין כותבין וכל שום דאית לי ולאבהתי ולאתרי. (ובמדינות אלו אין נוהגין כן אלא אם יש לו שתי שמות כותבין בפירוש כמו שנתבאר) :

סימן קכט, סעיף ט

אם לא הזכיר שם אבי האיש או שם אבי האשה כשר. הגה. וכ"ש אם הזכיר שמו ולא הזכיר שם כינוי שלו אבל לכתחילה כותבין אפי' כינויין שם אביו (בסדרים ובמהרי"ו סי' כ"ג) ואם יש לאב ולבן כינוי א' לכתחלה כותבים הכינוי אצל כל אחד (סדר גיטין) מיהו אם לא כתבו רק לבסוף פלוני בן פלוני המכונה פלוני כשר אבל אם הכינוי לבן לחוד יכתוב הכינוי קודם שיזכיר שם האב ואם כתבו לבסוף פסול (ב"י בשם תשובת אשכנזית) . ולפיכך גר או שתוקי או אסופי אין כותבין אלא שמותיהם בלבד:

סימן קכט, סעיף י

יוסף בן שמעון ששינה וכתב יוסף בן שמואל פסול ויש מי שאומר שאם נשאת לא תצא. הגה ודוקא אם הוחזק בשם השני אבל בלאו הכי תצא (משמע בב"י) כשכותבין גט לבן מומר לעכו"ם כותבין לו על שם אביו אע"פ כשעולה לס"ת או חותם בשטרות חותם עצמו על שם אבי אביו ואין לחתום בגט לעד בן מומר לע"ג (הכל בסדר גיטין) :

סימן קכט, סעיף יא

אם לא כתב שם האיש והאשה בגט פסול והבנים ממזרים:

סימן קכט, סעיף יב

מי שיש לו שם א' בגליל ושם א' ביהודה והוא ואשתו במקום שאין מכירין בו אלא בשם אחד בין שהוא אחד מהשני שמות בין שהוא שם אחר לכתחילה יש לו לכתוב כל השמות שיש לו או יכתוב שם שיש לו שם ויכתוב וכל שום לכלול שמות דשאר מקומות ואם לא כתב אלא שם שיש לו במקום שהוא ואשתו שם כשר:

סימן קכט, סעיף יג

אם כתב שם שיש לו במקום אחר וכתב וכל שום בשביל מקום כתיבה ונתינה בטל:

סימן קכט, סעיף יד

מי שיש לו שני שמות כותבין ראובן דמתקרי שמעון ואם כתב ראובן שמעון יש מי שאומר שהוא פסול. הגה אבל אם נקרא בשני השמות ביחד או שעולה כך לס"ת כשר אם נקרא בפי ישראל בשם א' ובפי כותים בשם אחר כותבין שם ישראל דמתקרי על שם כותים (המ"מ בשם הרמב"ן פרק ג') אבל אם עניינם כמעט אחד אין כותבין רק שם ישראל כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ח סעיף ג' לענין הנהרות :

סימן קכט, סעיף טו

מי שיש לו שני שמות והשם השני יוצא מהשם הראשון בשם הנערות כגון יצחק חקין אהרן ארנין וכיוצא בזה א"צ לכתוב שם הנערות כלל אא"כ יש אחד ששמו יצחק או אהרן. הגה וה"ה ליעקב יעקל (פסקי מהרא"י סי' ק"ה) (פרץ פרצין) (ב"י) ונראה דה"ה אברהם אברלן וכיוצא בזה. מיהו אם רוצה לכתוב אינו מזיק מיהו כל קיצור שם שהיא שם בפ"ע כמו אלחנן חנן כותבין וכיוצא בזה :

סימן קכט, סעיף טז

אם השם השני יוצא משם העברי כגון יהודה ליאון כותבין יהודה דמתקרי ליאון ואם אינו דומה קצת לשם העברי יכתוב המכונה. הגה. פירוש דבריו כי ליאון הוא פירוש אריה ויהודה נקרא כך על שם גור אריה יהודה ולפ"ז יש לכתוב יהודה דמתקרי ליב אבל י"א דכל ששני השמות הם בל' הקודש כותבין דמתקרי ואם האחד בלשון לעז כותבין המכונה (הגהת מיי' פ"ג וסמ"ק וכל בו) ואין חילוק בין אם הוא יוצא מן השם או לא ולכן כותבין יהודה המכונה ליב וכל כיוצא בזה וכן נוהגין במדינות אלו וכל כינוי משפחה אין לכתבן כלל בין שהוא לשון עברי או לעז (סדר גיטין) והכי נהוג מי שיש לו שם עברי שעולה בו לקרוא לתורה ויש לו נמי שם בלשון לעז עושין שם העברי עיקר ועל השני כותבין דמתקרי וה"ה באשה עושין שם העברי עיקר י"א דמי שיש לו שני שמות אם רגיל בשניהם ומ"מ האחד הוא יותר עיקר כותבין פלוני דאתקרי פלוני ואם אינו רגיל בשני כותבין דמתקרי (סדר גיטין) כל כינוי שהוא גנאי למגרש אין כותבין אותו בגט (ד"ע) ולכן מומר שעשה תשובה אין כותבין לו וכל שום וחניכה דאית ליה מ"כ בתיקון כל שם כינוי שאינו נקרא בכינוי ההוא לבד אלא קורין אותו עם עיקר השם א"צ לכתוב הכינוי (ת"ה סי' רל"ה) אבל אם הכותים קורין אותו בכינוי לחוד אע"פ שאין ישראל קורין אותו כך י"א דכותבין וכל שום וחניכה אע"פ שבשאר גיטין אין כותבין כך וכן בכינוי משפחה (שם) ול"נ דאין לכתוב לכינוי כלל כמו שנוהגין בכינוי משפחה :

סימן קכט, סעיף יז

אם השם השני בלשון לעז והכל אחד כגון חיים ביבאנ"ט כותבין חיים דמתקריא ביבאנ"ט כל חניכא כותבין המכונה בין שהוא בלשון עברי בין שהוא בלשון לעז (וכבר נתבאר שאין נוהגין כן) :

סימן קכט, סעיף יח

מי שנשתנה שמו מחמת חולי אע"פ שקורין אותו תמיד בשם ראשון מ"מ שם השינוי עיקר (אפי' הוא לעז ושם ראשון עברי) (בסדר גיטין) וכותבין אותו קודם ואח"כ דמתקרי פלוני שם ראשון ודוקא כשקורין אותו לפעמים בשם שני אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל אינו כותב אלא שם ראשון בלבד ויש מי שמצריך שני גיטין בשני שמות ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לספר תורה וחותם כתביו ושטרותיו אותו שם הוא עיקר. הגה. ואם עולה לס"ת בשניהם כותבין הב' עיקר ועל הראשון מתקרי אבל עד החותם עצמו ויש לו ב' שמות יחתום עצמו בשני השמות בלא מתקרי מי שנשתנה שמו מחמת חולי ויש לו כינוי מחמת שם הב' כותבין השם עם כינוייו קודם שם הראשון ואם יש לו ג"כ כינוי מחמת שם הראשון כותבין אותו ג"כ לבסוף (בסדר גיטין) ואם נשתנה שמו שני פעמים כותבין שם השלישי תחלה ואח"כ הב' ואח"כ הראשון וכותבין כל שם עם כינוי שלו (שם) :

סימן קכט, סעיף יט

ויש מי שאומר שכשנותן שני גיטין לאשה לא יתן לה שניהם בבת אחת אלא זה אחר זה. הגה. ואין לתת שני גיטין אלא מדוחק ויתן אותו גט שנראה לו לרב יותר כשר בתחילה עם כל שאלותיו וקריאתו בסדר הגט ואח"כ יתן השני ג"כ בסדר הגט ויאמר לעומדים בשעת הנתינה טעם למה נותן שני גיטין (בסדר ר"י מינץ) ויאמר לבעל שיכוין לגרשה בכל א' מן הגיטין ואם נתן שניהם בזה אחר זה בסדר אחד כשר . לא נהגו לכתוב בגט לא כהן ולא לוי ולא שום כינוי אלא פלוני בן פלוני וכל שם אחרן וחניכה דאית לי ולאבהתי (וכבר נתבאר דבמדינות אלו אין נוהגין כן) :

סימן קכט, סעיף כ

בגט גר כותב פלוני בן אברהם אבינו:

סימן קכט, סעיף כא

מי ששמו גרשום וכתבו בגט גרשון או שהיה שמו גרשון וכתבו גרשום אינו גט.

סימן קכט, סעיף כב

אם לא נודע אם שמו אליה או אליהו יכתוב אליהו ואם כתב אליה לא פסול. הגה. ואם חותם עצמו או עולה לס"ת אליה כותבין אליה וכל כיוצא בזה (מפי הקבלה מר"א מפראג) :

סימן קכט, סעיף כג

שם שמריה אין לכתוב שמריהו בוי"ו.

סימן קכט, סעיף כד

שם מתתיה אין לכתוב מתתיהו בוי"ו:

סימן קכט, סעיף כה

שם יונתן לא יכתוב יהונתן אא"כ ידוע שחותם שמו כן או עולה בו לקרות בתורה:

סימן קכט, סעיף כו

שם דוד כותבין בלא יו"ד (גדליהו. אם לא שאומר בודאי ששמו גדליה) (מ"כ) :

סימן קכט, סעיף כז

שם חזקיה יש לכתבו בלא יו"ד בתחילת התיבה ובלא וי"ו בסופה. (אם לא שידוע ששמו חזקיהו ואפ"ה אם כתב חזקיה כשר אבל לא אפכא) :

סימן קכט, סעיף כח

שם הילל יש מי שאומר שיש לכותבו מלא ביו"ד. הגה. וכן יש לכתוב בכל כיוצא בזה אע"פ שדינו לכתוב חסר אינו מזיק אם כתבו מלא :

סימן קכט, סעיף כט

שם שבתי יש לכתבו בלא אל"ף:

סימן קכט, סעיף ל

שם בנימן יש לכתבו חסר יו"ד בתרא:

סימן קכט, סעיף לא

שם ירחמאל אע"פ שלא נמצא בכתובים מ"מ אם החזיק עצמו לקרות עצמו ירחמיאל ודחק בלשונו החירק כך כותבין. הגה. ודבר הנמצא בכתוב לפעמים חסר ולפעמים מלא הולכים אחר הרוב (סדר גיטין) כל כינוי שהוא בלשון לעז כגון בלשון אשכנז וצריך לכתוב תי"ו או טי"ת כותבים טי"ת כי התי"ו יכולין לקרות רפויה וכל כיוצא בזה (ת"ה סי' רל"א) כל תיבה שיש להסתפק בה אם כותבין חי"ת או כ' כותבין ך' (שם) כגון מיכל איכל דקורין בכנויו ח' כמו ך' אמנם בשם אשה שקורין רעכליין אין כותבין רק רחל שהוא עיקר השם (מהרי"ו סי' ר') וכל כיוצא בזה ואם שינה בדיעבד כשר :

סימן קכט, סעיף לב

אין פוסקין שם האיש ולא שם האשה בשני שיטין אבל בשיטה אחת אפשר שפוסקין קצת שמות שסובלין כן דומיא דכדר לעומר (וכן עמנו אל. ואם כתב תיבה אחת לא הפסיד) (סדר גיטין) :

סימן קכט, סעיף לג

שם ידידיה אם יחלק לשתי תיבות (כשר ובלבד בשיטה אחת) . ופדהצור ועמינדב תיבה אחת:

סימן קכט, סעיף לד

המנהג בשמות הנשים יש מי שאומר שיש לכתוב ביל"א באל"ף וכן כל שם שאינו בל' הקודש אבל כשהוא לשון הקודש כותבין בה"א כמו חומה דביתהו דאביי או חובה שהשם היא לשון הקודש אבל כשאינו לשון הקודש כותבין באל"ף והוא הדין לכינוי האנשים כל כינוי שהוא בלשון הקודש כותבין בה"א ושאינו בלשון הקודש כותבין באל"ף. הגה. מיהו אם שינה וכתב ה"א במקום אלף כשר כל כינוי שמשתנה מכח לשון המדינות כגון ליב שיש מדינות מדברים לשון קלילא ליב ובמקצת מדינות מדברים ליבא או ליוא וכן בכינוי וואל"ף שקורין אותו במדינות אלו כך ובמדינות אחרות וואלפא או וואלבליין או וואלפליין או בכינוי מענדל שיש מדברים מנדיל וכל כיוצא בזה וכן בקריאת התיבות כגון במקצת מדינות שקורין גומפרעכט גימפרחט או שהלשונות מתחלפות בקריאת הב' או פ' או ו' כגון זנביל או זנוויל פייבש וויבש שמקצת מדינות מדברים יותר בלשון רפה הולכין אחר לשון בני אדם במדינה שנותנין בו הגט ואין להקפיד בזה איך נמצאו השמות והכינויין כתובים כי כל אחד כתב כפי לשון מדינתו ולכן סדר לגיטין משונים זה מזה בענין זה והעיקר כאשר כתבתי כן נ"ל להורות אמנם אם אין ידוע לשון המדינות אין לשנות ממה שנמצא בדברי הקדמונים מ"מ בדיעבד אם שינה בא' מאלו הדברים כשר כנ"ל :

מאגר ספרי אוצר הפוסקים

צור קשר