מינוי הסופר והעדים ע"י סקייפ או זום וכדומה תקציר כדי לכתוב גט יש צורך במינוי הסופר והעדים ע"י הבעל * תקציר השאלות שעליהן דנו הפוסקים שיתבארו דבריהם בהרחבה להלן * מקור שיטות הראשונים בשאלה האם מהני מינוי בכתב יד או בהרכנה * שיטת הרמב"ן – מינוי בכתב יד הבעל שנשלח אל הסופר מהני * ההבדל בין הרכנת הראש למינוי בכתב יד הבעל * סיכום השיטות * דעת השו"ע והפוסקים להלכה בשאלה אי מהני מינוי בכת"י הבעל ומה הדין במקום עיגון ובשעת הדחק * מה הטעם שאומר אמרו פסול הרי הבעל מינה את הסופר והעדים שלא בפניהם והודיע להם על כך? * שיטת הר"ן והרא"ה : הבעל יכול למנות את הסופר והעדים שלא בפניהם ולהודיע להם על המינוי ע"י עדים * פסק השו"ע כהרמב"ן שלא מהני מינוי שלא בפני הסופר והעדים ודעת הפוסקים שהקלו כדעת הר"ן והרא"ה * האם שתי המחלוקות תלויות זו בזו? * באורי האחרונים בטעם שלא מהני מינוי בכת"י הבעל או שלא בפני הסופר * שיטת האגרות משה – הטעם שלא מהני מינוי בכת"י משום דהוי כדברים שבלב וחסר ב"מינוי" * לשיטת האגרות משה ע"י מינוי בכת"י הבעל הסופר והעדים יודעים שנתמנו ולשיטת הגט פשוט מינוי בכת"י נחשב כמעשה מינוי בפני הסופר וכהרכנה * סיכום השיטות בבאור הטעם דמהני כת"י במינוי הבעל והמנהג להלכה בבתי הדין * שיטת החזו"א – לא מהני מינוי בכת"י הבעל או שלא בפניו ויש צורך דווקא במינוי בקולו של הבעל בפני הסופר בכדי שיתאחדו שניהם לכתיבת הגט לשמה * קושיא על דברי החזו"א מדברי הרמב"ן המפורשים שמהני מינוי בכת"י גם שלא בפני הסופר * מינוי הסופר ע"י הבעל באמצעות ה"סקייפ" או ה"זום" האם נחשב כמינוי בפניו? * גם לשיטת החזו"א נראה דמהני מינוי באמצעות "סקייפ" או "זום" כי באופן כזה שייך לומר שהתאחדו הבעל והסופר לכתיבת הגט לשמה באותה שעה * שיטת הבית יצחק על מינוי הסופר ע"י טלפון ושיטתם של ה"ציץ אליעזר" וה"חלקת יעקב" * שיטת העונג יו"ט – במינוי ע"י כת"י הבעל יש לחשוש שמא הבעל חזר בו ממינוי השליחות * שיטת הגרז"נ גולדברג זצ"ל אפשר למנות שליח שלא בפניו והמינוי חל מיד עוד טרם שנודע לשליח * מינוי שליח הולכה ע"י "סקייפ" או "זום" כאשר העדים המעידים עליו רואים דרך הסקייפ או ה"זום" * העולה מכל האמור מינוי הסופר והעדים ע"י הבעל א. הנה קיי"ל בגמרא ובדברי הפוסקים שלצורך כתיבת הגט, יש צורך שהבעל ימנה את הסופר ויצווה עליו לכתוב עבורו גט כדי לגרש בו את אשתו. הפוסקים דנו האם אלם השומע ואינו מדבר יכול למנות את הבעל ע"י כתיבה או הרכנת הראש. וכן האם פיקח יכול למנות את הבעל בכתיבה או הרכנה. בסימן שלפנינו נעסוק בשאלת מינוי הסופר ע"י הבעל באמצעים טכנולוגיים כגון וידאו או זום וכדומה. כדי לדון בשאלות אלו עלינו להקדים בקצרה את העולה מדברי הגמרא והפוסקים בדין מינוי הסופר בכתיבה בהרכנה או שלא בפניו. תקציר השאלות שעליהן דנו הפוסקים שיתבארו דבריהם בהרחבה להלן ב. בסוגיא בגיטין (סז, ב) מבואר, שחרש שאינו שומע ואינו מדבר דינו כשוטה ואינו יכול למנות סופר לכתוב גט ע"י כתב ידו, מפני שאינו בר דעת. אבל אלם, דהיינו שומע ואינו מדבר, דינו כפקח ויכול למנות סופר ע"י הרכנת ראשו. ונחלקו הראשונים האם אלם יכול למנות סופר בכת"י או דוקא בהרכנת ראשו. וכן נחלקו האם פקח יכול למנות בכת"י או בעינן דווקא מינוי בקולו. ויש שכתבו שאפילו לסוברים שאפשר למנות בכתב ידו, היינו דוקא אם הבעל כותב בפניו של הסופר ולא בשולח אליו את כתב ידו. וכן נחלקו האם פקח יכול למנות בהרכנה או דווקא בקולו. כמו כן נחלקו הראשונים בשאלה האם הבעל יכול למנות בקולו סופר שלא בפניו ולהודיע לו על המינוי ע"י עדים, או בעינן שהסופר עצמו ישמע את קולו של הבעל. בשו"ע (סימן קכ ס"ה) נפסק שלא מהני מינוי בכת"י לסופר שיכתוב ולעדים שיחתומו, ויש מכשירים במי שנשתתק (אלם) למנות בכת"י. ובסימן קכא (סעיף ה) כתוב שמי שנשתתק ושאלוהו אם רוצה לכתוב גט והרכין בראשו, מהני. ובסעיף ו כתוב שאלם סומכים על רמיזתו להוציא. בכל אופן, לפי השו"ע לכאורה לא מהני מינוי של פקח בכת"י. ובאחרונים, יש שכתבו לסמוך במקום עיגון על שיטת הראשונים שמהני מינוי של סופר ע"י כתב ידו או ע"י הרכנה גם בפקח. ויש שכתבו לסמוך על שיטות הראשונים שמועיל מינוי בפיו של הבעל שלא בפני הסופר, ויש שכתבו לסמוך במקום עיגון על צירוף של שני הדברים יחד, דהיינו גם במינוי בפיו שלא בפני הבעל וגם בכת"י וכפי שיתבאר לפנינו. מקור שיטות הראשונים בשאלה האם מהני מינוי בכתב יד או בהרכנה ג. כדי להבין את שורשי השיטות שנזכרו בקצרה לעיל, יש להקדים מעט את יסודות הסוגיות ודברי הפוסקים בדין מינוי הסופר שלא בפני הבעל. שנינו במשנה (גיטין סז, ב): #"נשתתק, (נעשה אלם מחמת חולי, רש"י) ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים, אם אמר על לאו לאו ועל הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו". ובגמרא (עא, א) איתא: #"אמר רב כהנא אמר רב: חרש שיכול לדבר מתוך הכתב, כותבין ונותנין גט לאשתו. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן תנינא: נשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים, אם אמר על לאו לאו ועל הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו. אמר ליה רבי זירא: אלם קאמרת, שאני אלם, דתניא: מדבר ואינו שומע - זהו חרש, שומע ואינו מדבר - זהו אלם, וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם וכו'. ומבואר שאלם השומע ואינו מדבר נחשב כפקח והחידוש של רב כהנא בשם רב היה שגם חרש שאינו שומע ואינו מדבר יכול למנות סופר ועדים בכתב ידו, וכך פירש רש"י. ובהמשך הגמרא (עב, א) איתא: #"תניא כוותיה דרב אשי: כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה, אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה - הרי הגט בטל, עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו; ישמעו - לאפוקי ממ"ד: מודה רבי יוסי באומר אמרו; קולו - לאפוקי מדרב כהנא אמר רב". ומבואר דמינוי הבעל והסופר ע"י כתב ידו לא מהני ודלא כרב כהנא שחרש יכול למנות בעל ועדים ע"י כתב ידו אלא צריך דווקא שישמע קולו, (מה שמתבאר מדברי הגמרא לגבי אומר אמרו יתבאר עוד להלן). והנה נחלקו הראשונים האם הגמרא באה לאפוקי רק מהא דרב כהנא שחרש יכול למנות מתוך הכתב, אבל אלם יכול למנות את הסופר והעדים בכתב ידו, או שאלם דומה לחרש ואינו יכול למנות בכתב ידו אלא רק בהרכנת הראש. דעת הרמב"ם (הל' גרושין פ"ב הט"ו) שאלם יכול למנות בכתב ידו. ודווקא חרש שאינו בר דעת אינו יכול ודלא כרב כהנא. והב"י (סי' קכ) כתב שדעת בעל העיטור כהרמב"ם שדוקא חרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו יכול למנות בכתיבה אבל אלם יכול. הוסיף הב"י שמסתימת דברי הרמב"ם נראה שלא רק אילם יכול למנות בכתיבה אלא גם פיקח גמור. אכן בהמשך דבריו הביא הב"י מרבינו ירוחם שחילק בין אילם לפקח: וזה לשונו: #"וכבר כתבתי בדין חרש מי שנשתתק ושומע כי די בכתב ידו ודוקא בחרש אבל בפיקח לא וכן כתבו בירושלמי (גיטין פ"ז ה"א) כמו שבחרש שאינו מדבר ואינו שומע אינו מועיל כתב ידו כמו כן בפיקח וכן נראה עיקר עד כאן לשונו". ועל זה הוסיף הב"י: #"ומשמע שטעמו (של רבינו ירוחם) משום דלא שרו לכתוב על ידי כתב ידו אלא בנשתתק דאי אפשר בענין אחר, אבל בפיקח שיכול לדבר לא הכשירו לכתוב על ידי כתב ידו, והוא הדין דעל ידי הרכנת ראשו נמי אין כותבין וכל דכן הוא דבעינן שישמעו קולו דוקא כיון דאפשר. ומכל מקום לא נראה לי שיהיה זה דעת הרמב"ם דאם כן הוה ליה לפרושי אלא ודאי לדעתו דמכשיר לכתוב על ידי כתב ידו דנשתתק כל שכן שכותבין על ידי כתב ידו דפיקח או על ידי הרכנת ראשו דכל שמגלה לנו כוונתו ישמעו קולו מיקרי ומאי דאמרינן (עב.) קולו לאפוקי מדרב כהנא היינו משום דכל שהוא חרש גמור אף על פי שעשה מעשה פיקח הרי הוא כשוטה לכל דבריו ואין בכתב ידו ולא בהרכנתו קול של דעת אלא קול כסיל אבל כל שהוא בן דעת כתב ידו או הרכנתו היינו קולו". מבואר מדבריו שלדעת הרמב"ם פקח יכול למנות בכתב ידו או בהרכנת ראשו, ולדעת רבינו ירוחם רק אלם השומע ואינו מדבר יכול, אבל פקח גמור לא. ובהמשך כתב הב"י שדעת הרבה ראשונים (הרא"ש, הר"ן, המרדכי, ר"ת ועוד) שפקח אינו יכול למנות בכתב ידו ומקורם בדברי התוספתא וזה דלא כהרמב"ם. שיטת הרמב"ן – מינוי בכתב יד הבעל שנשלח אל הסופר מהני ד. והנה למרות שמדברי הב"י עולה שלא מצא אף שיטה שמהני בפקח מינוי בכתב ידו זולת הרמב"ם, נראה שיש עוד ראשונים הסוברים כך וכפי שיבואר לפנינו. זה לשון הרמב"ן (גיטין שם): "קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב וכו'. מפורש בתוספות דהא דממעטינן מתוך הכתב דחרש היינו משום דדעתא שגישתא היא אבל בריא ששלח כתב ממדינת הים כתבו ותנו גט לאשתי ומקויים כותבין ונותנין ולא בעי שמיעה ממש מפיו". ומסתימת דבריו נראה שהסכים עם דברי התוס' להלכה. אמנם הרשב"א בחידושיו הביא את דברי התוס' הנ"ל והקשה עליהם מדברי התוספתא שהבאנו לעיל. וראה עוד במאירי שם. וראה בגט פשוט (סי' קכו אות כו) שדעת הרי"ף שפקח יכול למנות בכתב ידו והראיה מכך שהשמיט לגמרי את דברי התוספתא דלעיל. והר"ן (לז, א מדפי הרי"ף) כתב שראוי להחמיר כדברי התוספתא אע"פ שמעיקרא דדינא מהני כתב ידו בפקח. ההבדל בין הרכנת הראש למינוי בכתב יד הבעל ה. והנה הרא"ש הקשה לשיטתו כיון שלא מהני שפקח ימנה בכתב ידו כי צריך שישמעו דווקא את קולו, וכפי שנראה מדברי התוספתא, א"כ מדוע מהני באלם מינוי ע"י הרכנת הראש, הרי סוף סוף לא נשמע קולו. ותירץ בשני אופנים: א. הרכנת הראש נחשבת כדיבור טפי מכתיבה כיון שמראה בגופו. ב. דווקא באלם הקלו משום תקנת עגונות שהרכנה תועיל, כיון שאינו יכול לדבר. ולפי התירוץ השני כתב הב"י שנראה שבאלם מהני גם מינוי ע"י כתב ידו, דכשם שהקלו באלם בהרכנה למרות שאינו משמיע קולו, הוא הדין גם בכתיבה. אבל לפי התירוץ הראשון דוקא הרכנת הראש מהני דדמי לדיבור טפי מכתיבה. עוד הוסיף הב"י שמתירוצו הראשון של הרא"ש משמע שציווי בכתיבה לא מהני מדאורייתא והגט פסול, ואילו לתירוץ השני אין זה אלא פסול מדרבנן, ולכן באלם הקלו חכמים. ולהלכה כתב הב"י שמדברי הטור נראה שנקט כפי התירוץ הראשון שתירץ הרא"ש, ונמצא לפי"ז שמינוי בכתיבה לדעת הטור והב"י אליבא דדעת הרא"ש הוא פסול מדאורייתא. ובבאור הגר"א (סי' קכ ס"ק טו) כתב שהסכימו כל הפוסקים לתירוץ הראשון. אמנם דעת הרבה אחרונים להלכה כהתירוץ השני ולשיטתם פסול כתב ידו הוא רק מדרבנן. והנה האחרונים תלוי זאת בשינוי הלשון בין התוספתא לירושלמי וראה מה שנכתוב בזה עוד להלן בטעם הפסול במינוי בכתב ידו אם הוא משום חסרון דלשמה או מטעם אחר. סיכום השיטות ו. העולה מכל האמור עד כאן: 1. פיקח שמינה בכתב ידו את הסופר והעדים לכתיבת וחתימת הגט, דעת הרמב"ם והרמב"ן והתוספות והמאירי ועוד ראשונים שמהני, אע"פ שהסופר לא שמע את קולו של הבעל. ודעת רבינו ירוחם, המרדכי, הרא"ש ור"ת דלא מהני וכמבואר בתוספתא. ודעת הר"ן שיש להחמיר כתוספתא אע"פ שמעיקרא דדינא מהני. ונחלקו האחרונים לדעת המחמירים האם הוא פסול דאורייתא או דרבנן. 2. אלם השומע ואינו מדבר שמינה בכתב ידו את הסופר והעדים. לדעת הרמב"ם ודעימיה, פשיטא דמהני. לדעת הרא"ש כתב הב"י שתלוי בשני התירוצים וכדלעיל. 3. חרש שאינו מדבר ואינו שומע אינו יכול למנות בכתב ידו וכמבואר בגמרא, ודלא כרב כהנא. 4. אלם השומע ואינו מדבר, יכול למנות את הסופר ע"י הרכנת ראשו. 5. פקח אינו יכול למנות ע"י הרכנת ראשו. ולדעת הב"י לפי הרמב"ם יכול. דעת השו"ע והפוסקים להלכה בשאלה אי מהני מינוי בכת"י הבעל ומה הדין במקום עיגון ובשעת הדחק ז. והנה להלכה פסק השו"ע (אהע"ז סי' קכ ס"ה): #"אפילו כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו, לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו, בין שהוא פקח ובין שנשתתק, בין שמדבר ואינו שומע בין שאינו שומע ולא מדבר. ויש מכשירין במי שנשתתק לכתוב ולחתום על פי כתב ידו שיכתוב לסופר: כתוב, ולעדים: חתומו, והוא שתהא דעתו מיושבת עליו". הנה מסתימת דברי השו"ע נראה שנקט לדינא כדעת הרא"ש וסייעתו, שאין אפשרות למנות סופר ועדים ע"י כתב יד הבעל. והיש מכשירין במי שנשתתק היא דעת הרמב"ם. אלא שהקשו האחרונים, הרי בב"י כתב שלדעת הרמב"ם גם פקח גמור יכול למנות בכתב ידו, ואילו כאן כתב השו"ע דווקא בנשתתק. ותירצו שהשו"ע נקט להלכה כדעת רבינו ירוחם שדווקא למי שנשתתק הקלו חכמים למנות בכת"י, אבל לפקח שיכול למנות בפה לא הקלו (כך ביארו הלבוש הבית מאיר ועוד). אמנם הגט פשוט (סי' קכ סקל"א) כתב, שכוונת השו"ע ב"יש מכשירים" גם לפקח הממנה בכת"י, וכפי שהבין הב"י בדעת הרמב"ם. והנה האחרונים הנ"ל כתבו שלמרות שלדעת הי"א הכריע השו"ע כרבינו ירוחם שפקח אינו יכול למנות בכת"י, מ"מ אין זה אלא דווקא כשיש לו אפשרות למנות בפיו, אבל כאשר הוא בארץ רחוקה וכדומה שאינו יכול למנות בפיו, מהני ג"כ מינוי בכתב, שהרי כל טעם החומרא היה מכיון שיש אפשרות טובה יותר למנות בפה, וכמבואר להדיא בדברי רבינו ירוחם (ראה שבות יעקב ח"א סי' קיד ושו"ת עין יצחק אבן העזר ח"ב סי' ו אות ב מש"כ ע"פ הירושלמי). אכן מסתימת דברי השו"ע נראה שהכריע כדעת הרא"ש ודעימיה שפיקח אינו יכול למנות בכתב ידו. והאחרונים האריכו להקל במקום עיגון למנות ע"י כת"י הבעל כשאין אפשרות אחרת וכמבואר בהערה כאן. ומצד שני יש שכתבו להחמיר גם במקום עיגון. וראה עוד לקמן שהבאנו את השיטות העיקריות בטעם שלא מהני מינוי בכת"י והנפק"מ לדינא למעשה. הטעם שאומר אמרו פסול, אף שהבעל מינה את הסופר והעדים והודיע להם על כך ח. והנה ישנה סוגיא נוספת הקשורה לענייננו והיא סוגיית "אומר אמרו", וגם ממנה נביא את עיקרי השיטות. במשנה בגיטין (סז, א) נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי על האומר לשלשה תנו גט לאשתי האם יכולים לומר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לרבי מאיר יכולים ולרבי יוסי אינם יכולים. ומבואר עוד במשנה ובגמרא שלדעת רבי יוסי גם כאשר הבעל אמר להדיא לשלשה אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו לא מהני. ובגמרא שם דעת שמואל להלכה דאומר אמרו כשר, אבל הגמרא סתמא בהמשך הסוגיות כדעת רבי יוסי שאומר אמרו פסול וכך פסקו הראשונים. אלא שהרמב"ן שם הקשה מדוע אומר אמרו פסול, והרי הבעל מינה את הסופר ואת העדים שלא בפניהם ורק הודיע להם על כך ע"י השלשה שאמר להם לתת את הגט ומינוי שלא בפניו מהני בכל שליח. וכתב הרמב"ן לבאר: #"ואיכא למימר שאני גט דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב הבעל אין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו, אבל בשאר הדברים אדם עושה שליח שלא בפניו לפיכך יכולה אשה לומר פלוני שהוא במדינת הים הריני עושה אותו שליח לקבל לי גיטי" עכ"ל. מבואר מדבריו שבמינוי לכתיבת גט יש דין מיוחד שהסופר והעדים ישמעו ישירות מפי הבעל שממנה אותם ואז הם יכולים לעמוד במקומו ושאני מכל דיני שליחות שמהני מינוי שלא בפניו. שיטת הר"ן והרא"ה : הבעל יכול למנות את הסופר והעדים שלא בפניהם ולהודיע להם על המינוי ע"י עדים ט. הר"ן (לג, ב מדפי הרי"ף) כתב: "והרא"ה ז"ל תלמידו (של הרמב"ן) הקשה עליו אם כן דסבירא לר' יוסי דאפילו בממנה שליח [מבורר] שלא בפניו פסול [בגט] מנא ידעי דטעמא דר' יוסי משום דמילי לא מימסרן לשליח דילמא טעמא דר' יוסי משום דבעיא שישמעו מפיו ממש לפיכך כתב דלא פליג ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם אבל בממנה שליח שלא בפניו בכי הא ודאי לא פליגי וכו'... אבל דעתי מסכמת לדעתו שכל שהבעל ממנה סופר ועדים שלא בפניהם מהני ולא פסיל ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם משום דמילי לא מימסרן לשליח". מבואר דדעת הר"ן והרא"ה שכאשר הבעל ממנה בעצמו את הסופר והעדים גם שלא בפניהם ורק "מודיע" להם על המינוי ע"י אחרים אז מהני, ודווקא כאשר אמר לב"ד שיאמרו מדעתם לסופר והעדים שיכתבו ויחתמו על הגט אז לא מהני או מדרבנן לשיטת הרא"ה או מדאורייתא כי מילי לא מימסרן לשליח לשיטת הר"ן וכפי שבאו שם הדברים בארוכה בדברי הר"ן. אבל דעת הרמב"ן כפי שנראה מפשטות דבריו שגם אם הבעל מינה את הסופר ואת העדים בעצמו שלא בפניהם והודיע להם על כך לא מהני כי צריך שישמעו את קולו בדווקא. פסק השו"ע כהרמב"ן שלא מהני מינוי שלא בפני הסופר והעדים ודעת הפוסקים שהקלו כדעת הר"ן והרא"ה י. להלכה כתב הב"י (אבן העזר סי' קכ) שלדעת הרמב"ן מינוי שלא בפני הסופר והעדים לא מהני והגט פסול מדאורייתא. והנה הב"י שם כתב במסקנת ההלכה במחלוקת הראשונים: #"גם מתוך דברי הר"ן שכתב זה נראה לי אפשר לדון, דלהלכה אמרה ולא למעשה וכן דעת הרמב"ם לפסול באומר אמרו לפלוני ופלוני כמבואר בדבריו פרק ד' מהלכות זכייה ומתנה (ה"י)", עכ"ל. נראה שנקט לחומרא כדעת הרמב"ן שמינוי סופר ועדים שלא בפניהם לא מהני. וכך פסק בשו"ע (סימן קכ ס"ד): "ואפילו אמר להם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו, לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו". וע"ז כתב הרמ"א: הגה: עבר וגירשה על ידי אומר: אמרו לסופר ויכתוב וכו' הוי ספק מגורשת (טור בשם הרמ"ה וב"י בשם הר"ן וב"ה וסמ"ג והמרדכי וכל בו). ובחלקת מחוקק (ס"ק יב) כתב על דברי המחבר: #"אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו. ואפילו במייחד הסופר והעדים, ואומר אני ממנה סופר פלוני לסופר ועדים פלוני ופלוני לעדי חתימה ואפ"ה לא מהני ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו. אבל בשאר הדברים עושה אדם שליח שלא בפניו, ויכולה אשה לומר פלוני שהוא במדינת הים אני ממנה אותו להיות שלוח לקבל גיטי. כל זה הוא דעת הרמב"ן וכמה פוסקים. אבל הר"ן והר"א נחלקו עליו וסברי דלא פסל ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם לפלוני, דאז איכא למיחש לחורבא, אבל בממנה סופר ועדים שלא בפניהם מהני וכתב עוד בתשובת מהרד"ך דלהלכה אמרו כן ולא למעשה ועיין בב"י". אך מצאנו לכמה פוסקים שהקלו כדעת הר"ן והרא"ה. וכך כתב היש"ש (גיטין פ"ו סי' טו): #"והנה הקאר"ו כתב להחמיר כדעת הרמב"ן (ב"י סימן ק"כ), שהרשב"א הביא אותו ולא נחלק עליו, וכתב עוד וזה לשונו, גם מתוך דברי הרא"ש משמע דכדברי הרמב"ן ס"ל, שהרי כתב בס"פ התקבל (סימן כ') ונראה דדוקא לענין ציווי הבעל הוא דבעינן שידבר בפיו, וישמעו קולו, אבל לענין שליחות האשה, כל היכא דקים לן שהיא רצתה בדבר לא בעי שמיעת קול, עכ"ל. הרי דנקט בהדיא שידבר בפיו, וישמעו בקולו, ואילו (להרמ"ה) [להרא"ה] והר"ן כי דיבר בפיו סגי, אפילו לא ישמע קולו, גם מתוך דברי הר"ן שכתב זה נראה לי, אפשר לדון דלהלכה אמרה, ולא למעשה, עד כאן. ואני אומר, דמאחר דמן הדין אף אומר אמרו כשר, כמו שכתבתי (סימן י"ד), אלא שהחמירו חכמים לפסול באומר אמרו, ולא בממנה שליח, כי חילוק גדול ביניהן, כמו שהכריע הר"ן, דלשון אומר אמרו לא משמע אלא כפי' הר"ן, שתולה בדעתן, דאם לא כן ה"ל לחלק ר' יוסי אף במזכיר הסופר והעדים, כל (שכן) [זמן] שלא שמעו מפיו, אלא דווקא כדפרי', באומר להם אמרו לפלוני ופלוני, אבל לא בממנה, ומדברי הרא"ש שהביא אין כאן דקדוק כלל, דלא בעי לומר דלא מהני שום ציווי עד שישמעו מפיו כי אם באומר אמרו, אבל בממנה שליח גמור לכתיבת הגט ולחתמהו אפשר דהוי כשמעו מפיו, כמו שליחות הגט, אבל מסוף דברי הרא"ש יש ראייה שס"ל כדברי הרמב"ן, שכתב דאין חילוק בין איש לאשה, ואף באיש יכול לעשות שליח במקום אחר, ולא בעי שמיעת קולו כי אם בכתיבת הסופר וחתימת העדים, והיינו ממש כדברי הרמב"ן, ומכל מקום אפשר, אף שהרא"ש כתב כן, היינו לדעת הרי"ף דפוסל באומר אמרו, משום הכי יש להחמיר בכל ענין, אבל לפי מה שכתבתי דאומר אמרו כשר בשעת הדחק, יש לסמוך אדברי (הרמ"ה) [הרא"ה] והר"ן, ולהכשיר הגט, וליתן לה אף לכתחלה, הנראה בעיני כתבתי", עכ"ל היש"ש. וכדבריו נקטו עוד אחרונים (ראה ב"ח קונטרס אחרון לסי' קכ). יא. למדנו מכל האמור שהראשונים נחלקו על שני מקרים. הראשון: בעל שמינה בכתב ידו את הסופר והעדים. דעת הרמב"ם והרמב"ן והתוספות והמאירי ועוד ראשונים שמהני, אע"פ שהסופר לא שמע את קולו של הבעל. ודעת רבינו ירוחם, המרדכי, הרא"ש ור"ת דלא מהני. השני: בעל שמינה בפיו את הסופר והעדים שלא בפניהם והודיע להם על כך ע"י שליחות. דעת הרמב"ן דלא מהני, ודעת הר"ן והרא"ה דמהני. אמנם אם הבעל לא מינה את הסופר והעדים ואמר לבית דין שהם ימנו מדעתם לרוב הפוסקים לא מהני וכדעת רב יוסי דאומר אמרו פסול למעט היש"ש שהקל דאומר אמרו כשר. האם שתי המחלוקות תלויות זו בזו? יב. והנה יש מקום לומר, דיש להשוות בין המחלוקות וטעמיהן, דהסוברים שלא מהני מינוי בכתב יד הבעל, סוברים גם שלא מהני ציווי של הבעל שלא בפני הסופר והעדים מכיון שצריך דווקא שהסופר והעדים ישמעו את קולו של הבעל הממנה אותם, דחד טעמא הוא. ואילו הסוברים דמהני מינוי בכת"י הבעל, יסברו שהבעל יכול למנות את הסופר והעדים שלא בפניהם. אלא שמדברי הראשונים נראה לא כך, שהרי הר"ן עצמו שסבר כהרא"ה שמהני מינוי הסופר שלא בפניו, סבר שלא מהני מינוי בכת"י הבעל. ומאידך הרמב"ן שסבר דלא מהני מינוי הבעל שלא בפני הסופר, הביא את דברי התוס' שמהני מינוי בכת"י הבעל ולא חלק על דבריהם. ובע"כ שגם הסוברים שלא מהני מינוי הבעל שלא בפני הסופר, יכולים לסבור דמהני מינוי בכת"י הבעל, אלמא לאו חד טעמא הוא. באורי האחרונים בטעם שלא מהני מינוי בכת"י הבעל או שלא בפני הסופר יג. וכדי לבאר יותר את הענין, ראוי קודם כל להביא את באורי האחרונים בטעם הסוברים דלא מהני מינוי בכת"י, ובטעם הסוברים דלא מהני מינוי שלא בפני הסופר והעדים. ובאמת שהאחרונים האריכו בזה מאוד וכאן נתייחס בקיצור לשיטות העיקריות: אכן לפני כן ראוי להקדים, את מה שנתבאר בדברי הראשונים, דסופר שיכתוב גט מעצמו ללא ציווי הבעל אע"פ שיעשה זאת לשם האשה ולשם גירושין, הגט פסול, כי כה"ג אמרינן סתמא לאו לשמה קאי דסתם אשה לאו לגירושין עומדת וכדאיתא בזבחים (ב, א). וטעמא דמילתא, דעד שאין ציווי מפורש של הבעל לכתוב את הגט, אין כאן ודאות שאכן הגט הזה עומד לגירושין וממילא חסר ב"לשמה". אכן כאשר הבעל ציוה לכתוב את הגט אך הסופר לא שמע את ציוויו, או כאשר הבעל צוה בכת"י ושלח לסופר, לכאורה אין את הבעיה הנ"ל, מכיון שסוף סוף הסופר כותב בציווי הבעל. אלא שלמרות זאת ראינו לעיל דלא מהני. האחרונים בארו שציווי כזה הנעשה על ידי כתיבה או שלא בפני הבעל, יש בו חסרון כי אינו נחשב כציווי מוחלט של הבעל, וממילא הסופר אינו יכול לכתוב את הגט כי חסר ב"לשמה". ובבאור הטעם נאמרו כמה דרכים: שיטת הפני יהושע בתשובה, החת"ס החוות יאיר, שהחסרון במינוי ע"י כתיבה או במינוי שלא בפניו, הוא משום שהסופר אינו משוכנע באופן ברור שאכן רצונו ודעתו של הבעל שהוא יכתוב גט עבורו, כי רק בדיבור פנים אל פנים יכול הסופר לדעת בוודאות שכך היא דעתו של הבעל, אבל במינוי בכתיבה או שלא בפניו אנו חוששים שאין כאן גמירות דעת גמורה מצד הבעל וא"כ הסופר גם לא בטוח שאכן זהו רצונו וממילא חסר ב"לשמה", וכפי שביאר החת"ס בתשובה (יור"ד סי' רכז) בבאור דברי בעל החוות יאיר (סי' קצד) "דודאי לענין שהאדם רוצה לקיים על עצמו שום דבר ולחייב עצמו בדבר או כיוצא בזה, לענין זה פשוט דהכתיבה עדיף מדיבור אמנם להודיע דבריו לחברו לדברים היוצאים מלבו שיכנסו ללב חבירו בענין זה הדיבור עדיף וזה פשוט מאד לכל מבין ויודע לכן לענין עדות, דבעינן שהב"ד יקבלו דברי העדים ויעיי' בדבריהם האמת אתם ויבחנו דבריהם. א"כ הסברא נותנת שע"י דיבור פיהם יבחנו דבריהם ומחשבתם יותר מאשר יכתבו, על כן מפיהם ממעט מפי כתבם, ומהאי טעמא בעצמו מחמרינן בחומרת אשת איש שישמע מפי מגרש ולא מפי כתבו, משום שאין השליח מבין ממש תוכן כוונת המשלח במכתבו כמו שמבינו בדיבורו אליו כאשר ידבר איש אל רעהו", עכ"ל החת"ס. וכך דעת עוד אחרונים וכמבואר בהערה. מטעם זה ניחא לבאר מדוע לא מהני מינוי שלא בפניו, כי סוף סוף הסופר אינו שומע ישירות מהבעל וא"כ אינו יודע בוודאות שכך דעתו, ולכן חסר בכתיבת הסופר מצד דין לשמה וכפי שנתבאר. שיטת האגרות משה – הטעם שלא מהני מינוי בכת"י משום דהוי כדברים שבלב וחסר ב"מינוי" יד. האגרות משה (ח"א סי' קטז) ביאר באופן אחר את כל הענין. הטעם שלכמה פוסקים לא מהני מינוי בכתב יד הבעל, (אפילו בפניו של הסופר) משום שאין זה נחשב כדיבור אלא כדברים שבלב וממילא חסר במינוי של הסופר והעדים. וטעם הסוברים דלא מהני מינוי בפה שלא בפני הסופר והעדים, משום שהסופר והעדים אינם יודעים בוודאות שאכן הבעל מינה אותם, כיון שגם כאשר עדים מעידים על כך שהבעל מינה בפניהם אין זה ידיעה גמורה כיון שיתכן שאינם אומרים אמת בעדותם, ואף שהתורה אמרה שיש להאמינם שהרי ע"פ שנים עדים יקום דבר, מ"מ אכתי חסר בידיעה הגמורה של הסופר והעדים, וממילא חסר בדין "לשמה" וכפי שנתבאר לעיל, לכן צריך שהבעל ימנה בפניהם כדי שידעו בוודאות שנתמנו ויכתבו את הגט לשמה. לפי ביאורו כתב האגרות משה עצה, כיצד אפשר למנות את הסופר והעדים שלא בפניהם, וזה לשונו: #"וא"כ לא שייך זה (כוונתו למינוי בעל פה בפני עדים) אלא בעדים, אבל בכת"י שהוא ידיעה מהבעל בעצמו הוי עשייתן מצד הבעל. ואף באין מכירין בעצמם שהוא כתב יד הבעל אלא מצד הקיום ב"ד שהוא ע"פ עדים מהני דהוא רק כמו עדות שזה הוא הבעל, שלא מרע העשיה שלא יתחשב לשמה משום דאינו בגוף הציווי, אלא ידיעת דבר אחר שגורם לזה דאחר שהוא מאמין שהוא כת"י הבעל אז הויא העשיה ע"פ ציווי הבעל דהא מחמת כתבו שהוא ידיעה ממנו כותב. וגם הא זה שלא חציף אינש לזיופי הוא חזקה על דרך העולם שאין שייך זה דוקא לב"ד דלכל העולם יש דין חזקה, ומצד החשש מדרבנן שחששו לזיופי אין לחוש אף לעלמא יותר ממה שחששו שהוא שמועיל ע"פ עדים ובקיום ב"ד. ולכן אף הרמב"ן יודה בזה. וחסרון דכת"י לא הוי מאחר שמינה בפיו ורק בכת"י מברר זה שנעשה שכבר מינה בפיו. וזהו הנכון לדעתנו לצאת ידי כל הדעות שימנה בפיו בפני ב"ד את פלוני להיות סופר ופו"פ להיות עדים לחתום על הגט, ופלוני להיות שליח ליתן ולגרש במקומו. ויכתוב אח"כ בכת"י ממש כל זה בלשון שמבין יותר איך שמינה אותם בפיו לפני ב"ד וגם שמבקש אותם לעשות זה ויכתוב לפני ב"ד ויקיימו כתבו. וטוב היה לרוחא דמלתא אם היה שולח גם כתב ידו אותיות ותיבות בעלמא לדמות. ואם קשה לפניו לכתוב כל השטר סגי גם כשיכתוב אחר והוא יחתום בחתימת ידו לבד (עיין ברשב"ם ב"ב דף קס"ז ד"ה אמר אביי בסופו). וגם עדים יכתבו זה שמינה בפניהם ויקיימו ב"ד חתימתן לרוחא דמלתא מאחר דלהרא"ה והר"ן הוא מועיל בפשיטות בלא מה שחדשנו. ואז תהיה האשה מותרת בלא פקפוק. כל זה החלטנו להלכה והצענו הדברים לפני אאמו"ר הגאון (שליט"א) [זצ"ל] והסכים לנו במקום עיגון גדול כזה. עכ"ל מבואר מדבריו שגם הרמב"ן מודה שמהני מינוי בפיו של הבעל שלא בפניו והודעה לסופר ולעדים על כך בכת"י של הבעל כי בכה"ג יש לסופר ולעדים ידיעה גמורה שאכן הבעל צוה אותם לכתוב ולחתום. [לעומת זאת מינוי בכתב יד גרידא , שלא בפיו, לא מהני אפילו בפניו של הסופר היות וכתב יד דמי לדברים שבלב.] טו. וכדברי האגרות משה שמינוי בפני עדים שלא בפני הבעל לא מהני כי חסר בידיעת הסופר והעדים, כתב גם החידושי הרי"ם (אבן העזר סי' קכ ס"ק כג): #"והיה אפשר לומר דבאומר אמרו כיון שאין הסופר שומע מפי הבעל בעצמו אין מחשבתו בבירור לשם גירושין, דאינו יודע עדיין שיגרשנה בגט זה, כיון דסתמא לאו לגירושין קיימי, ואף שמעידים בפני ב"ד בעדות גמור שהבעל אמר אמרו לפלוני ועשאן שלוחים מ"מ גם שעדים מעידים אינו ברור שאומרים אמת רק גזירת הכתוב והתורה האמינה לב' עדים בכל מקום ומחוייבין הב"ד להאמין להם, אבל נגד מחשבת הסופר עדיין אינו לשמה ברור דשמא לא ציוה ומשקרים וכיון דבעינן לשם כריתות ברור הוא דוקא כששומע בעצמו מפי הבעל שאין לו ספק כלל וכנ"ל", עכ"ל חידושי הרי"ם. [אמנם חידושי הרי"ם לא כתב את חידושו השני של האגרות משה שכתב ידו עדיף מעדים] טז. גם את העצה שהמציא האגרות משה שהבעל ימנה את הסופר בפני עדים וגם יכתוב בכת"י כבר מצאנו בשו"ת מהר"ם מבריסק (סי' לב) וכפי שהביא בשמו הפתחי תשובה (סי' קכ ס"ק יח) וז"ל: #"וע' בתשו' הגאון מהרי"מ מבריסק סי' ל"ב העלה ג"כ הלכה למעשה להקל במקום עיגון גדול בדבר אשה אחת מבריסק שבעלה נסע למרחקים וע"פ רוב השתדלות השיגו מכתבים מהרב דק"ק מעץ שבעלה הוא שם ובלתי אפשר לסדר שם גט זולת שיכתוב בכ"י לבריסק לסופר ולעדים שיכתבו גט ויחתמו ויתנו לאשתו. והאריך בזה דבמקום עיגון גדול יש לסמוך אדברי המקילים בכת"י גם בפקח ועיקר יסודו על דברי הג"פ שהסכים הלכה למעשה שבמקום דוחק ועיגון שלא יהיה לה ח"ו תקנה כל ימיה יש לסמוך ע"ד המקילין והביא הרבה מהראשונים ז"ל אשר לא הובאו בב"י שמקילין בזה. ועוד המציא תקנה שכתב להרב ממעץ שטרם שיכתוב הבעל בכ"י יאמר בע"פ שממנה את הסופר פלוני ועדיו פ' ופ' לכתוב ולחתום עבורו ובזה יש לנו סעד לסמוך ע"ד הרא"ה והר"ן ס"פ האומר היכא דממנה שליח שלא בפניו דמועיל ואין זה אומר אמרו ואף שהב"י כ' שלא אמרו רק להלכה ולא למעשה (וכ"כ הרד"ך עח"מ ס"ק י"ב) הנה מצאנו גדול האחרונים הרש"ל ביש"ש גיטין כ' בפשיטות שיש לסמוך ע"ד הרא"ה והר"ן הלכה למעשה. וגם בענין אומר אמרו גופא דעת הרש"ל שם דבמקום עיגון יש להקל (וזהו ע"פ דברי התוס' גיטין דף ס"ז סוד"ה מתניתין שכתבו א"נ זמנין דתעשה כן אפי' לכתחילה כגון בשעת הדחק) וכמה ראשונים מקילין ג"כ בזה כמו שהאריך בתשו' בית אפרים אה"ע סי' ק"ו וכ' שם שיש ת"י תשובת הגאון מג"ש שמיקל ג"כ במקום עיגון. ומכ"ש בנ"ד שממנה השליחות בעל פה שלא בפניו שלדעת הרא"ה והר"ן לא הוי זה כאומר אמרו והגם שהרב בעל בית אפרים סיים שמ"מ לא מלאו לבו להקל כיון שדעת הש"ע וגדולי אחרונים להחמיר בזה ולדעת כמה ראשונים יש כאן פסול דאורייתא הנה בנ"ד שיש עוד צד להקל דעת המקילין היכא שמצוה בכתב ידו דאיש פלוני יהיה סופר שלו ופ' ופ' יהיו עדי חתימה דהרבה מקילין בזה בצירוף שניהם נוכל לסמוך לעשות מעשה להקל במקום עיגון כי זולת זה לא יהיה לה תקנה לעולם ע"ש באורך (ועיין בס' בית מאיר מזה) ולמעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים". לשיטת האגרות משה ע"י מינוי בכת"י הבעל הסופר והעדים יודעים שנתמנו ולשיטת הגט פשוט מינוי בכת"י נחשב כמעשה מינוי בפני הסופר וכהרכנה יז. והנה לפי שיטת האגרות משה עולה, שכאשר נעשה מינוי מפורש של הבעל שלא בפני הסופר והעדים, ובנוסף נשלח המינוי גם בכת"י הבעל, ודאי מהני, מכיון שממנ"פ אין כאן שום חסרון, שהרי היה מינוי בפיו של הבעל, וגם הסופר והבעל יודעים זאת בוודאות ע"י שרואים את כת"י של הבעל או את חתימתו המקויימת. עוד מבואר מדבריו דאין צורך שהבעל יכתוב בעצמו את המינוי, וסגי גם אם העדים כתבו והבעל חתם והבי"ד קיימו את דבריו. וטעם הדבר לפי ביאורו של האגרות משה, שכל המטרה היא שהסופר ידע שאכן נתמנה ע"י הבעל ולכן בחתימתו המקויימת סגי. אמנם מדברי הגט פשוט (סי' קכ אות כו ד"ה מכל מקום) נראה דטעם הסוברים שמינוי בכת"י מהני, משום שע"י שליחת כת"י של הבעל נחשב שנעשה מינוי בפני הסופר, וכך כתב וז"ל: #"דכיון שהסופר והעדים מכירים כתב ידו הרי הוא כאילו ראוהו כותב וכתב יד מהני דומיא דהרכנה והוי כאילו שמעו מפיו ממש" עכ"ל. ולדבריו יש מקום לומר שיש צורך דווקא שהמינוי יעשה ע"י כת"י הבעל עצמו, ולא סגי רק בחתימתו על מה שכתבו אחרים, כיון שרק אז נחשב הדבר כתיבה כדיבור. ומצאתי שכך כתב בשו"ת תורת רפאל (שפירא ח"ג סי' נב) וז"ל: #"דאע"ג דבתשובת מהרי"מ ז"ל מתיר דבמקום עיגון לכתוב לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו כמו שהאריך בזה, מכ"מ לא מצינו רק אם כתוב בכת"י המגרש, אז אמרינן דכתיבה כדיבור, ולא גרע מהרכנה לדעת המכשירין בזה. אבל כאן שנכתב בכת"י הרב רק דהמגרש חתם עצמו, בזה לא מצאתי מאן דמתיר ויעויין בחתם סופר חיור"ד סי' רכז", עכ"ל. אלא שיתכן שאין ראיה מדברי הגט פשוט כי הוא דן על המקרה שבא לפניו ושם כך היה המעשה שהבעל כתב בכת"י את המינוי, אבל יתכן שגם בחתימתו סגי. וכן משמע לפי הנימוק שכתב הג"פ "וכתב יד מהני דומיא דהרכנה". דהיינו אע"פ שהסופר והעדים לא שמעו את קולו של הבעל, מ"מ כיון שרואים את כתב ידו הרי זה כאילו הרכין ראשו באמירת "הן" בפניהם. אם כן מסתבר שחתימה גם כן הוי כמו הרכנה. ובהסבר הדבר נראה שצריך שיהיה קשר ישיר בלתי אמצעי בין הסופר לבין הבעל ולא באמצעות גורם אחר [כגון הודעה לסופר על ידי עדים], ולכן כאשר הסופר רואה את חתימת ידו של הבעל נחשב הדבר כקשר ישיר בין הסופר לבין הבעל דומיא דהרכנה. ונראה שאפילו אין הסופר והעדים בעצמם מכירים את כתב ידו של הבעל מהני ודי בכך שכתב ידו של הבעל נתקיים. ויש להוכיח כן מלשון הרמב"ן (גיטין עב, א) שהביא את דברי התוס' שמהני מינוי בכת"י, וכתב: #"אבל בריא ששלח כתב ממדינת הים כתבו ותנו גט לאשתי ומקויים כותבין ונותנין ולא בעי שמיעה ממש מפיו". הרי שסגי בכך שכתב יד הבעל מקויים. ומזה נראה לקיים את המנהג הנהוג היום בבתי הדין שבית הדין כותבים את שטר המינוי והבעל מקריא אותו בעל פה בפניהם וחותם על כתב המינוי ובית הדין מאשרים בחתימתם שהבעל קרא את המינוי בפניהם וגם חתם עליו. סיכום השיטות בבאור הטעם דמהני כת"י במינוי הבעל והמנהג להלכה בבתי הדין יח. עכ"פ נמצינו למדים שגם לדעת הרמב"ן ודעימיה דלא מהני מינוי שלא בפני הסופר והעדים, מהני מינוי בכת"י ומכמה טעמי, לדעת הגט פשוט וההולכים בדרכו הטעם הוא שכאשר יש מינוי בכת"י הבעל או בחתימתו והוא בא לפני הסופר, נחשב הדבר כ"מעשה מינוי" של הבעל ודמי להרכנת ראשו, כי ע"י כת"י יש קשר ישיר בין הבעל לסופר. ולדעת האגרות משה כיון שהבעל מינה הבעל את הסופר בפיו וגם הודיע לסופר על כך ע"י כת"י הבעל, הסופר יודע בידיעה גמורה שאכן הבעל מינה אותו בפיו וזהו רצונו הגמור של הבעל שהסופר יכתוב את הגט וממילא הסופר כותב את הגט לשמה באופן גמור. בסיכום למדנו מדברי האחרונים דלעיל, הגט פשוט, המהר"ם מבריסק והאגרות משה, שישנם כמה דרכים כיצד למנות סופר והעדים שלא בפניהם [במקום עיגון]. לפי האגרות משה המינוי הוא בעל פה, וכתב יד הבעל רק מוכיח ומאמת את המינוי, כך שזה נחשב כאילו הסופר שמע את המינוי והשתכנע שזה רצון הבעל, וזה מועיל גם לשיטת הרמב"ן. לפי הגט פשוט מינוי בכתב יד הבעל נחשב כהרכנה בפניהם של הסופר והעדים גם לשיטת הרמב"ן. לשיטת המהר"ם מבריסק יש כאן צירוף של דרכו של הגט פשוט יחד עם שיטת הר"ן והרא"ה החולקים על הרמב"ן וסוברים שמהני מינוי בעל פה שלא בפני הסופר והעדים. המנהג הנהוג כיום בבתי הדין [כפי שתואר לעיל משלב למעשה את שלשת השיטות הנ"ל יחדיו. שיטת החזו"א – לא מהני מינוי בכת"י הבעל או שלא בפניו ויש צורך דווקא במינוי בקולו של הבעל בפני הסופר בכדי שיתאחדו שניהם לכתיבת הגט לשמה יט. אך החזו"א (אבהע"ז סי' פה) חולק על כל הנ"ל, ומבאר את שיטת הרמב"ן באופן אחר לגמרי, ולדבריו לא מהני לשיטת הרמב"ן מינוי בכת"י הבעל אלא דווקא כאשר הכתיבה נעשית בפני הסופר כיון שאז דמי להרכנה בפניו. אבל אם הכתיבה נעשית שלא בפני הסופר לא מהני כיון שסוף סוף אין כאן מינוי של הבעל בפני הסופר, ויש בזה חסרון של לשמה. ולפי דבריו אלו כתב החזו"א שאין להקל אפילו במקום עיגון למנות בכת"י את הסופר והעדים שלא בפניהם. וכדי להבין את עומק שיטת החזו"א ראיתי להביא את עיקרי דבריו כלשונם: #"שאלה. אי יש להקל במקום עיגון לכתוב גט ע"פ כת"י הבעל. נראה דהעיקר כדעת הפר"ח (סי' קכ) שאין להקל בזה אף במקום עיגון ואף אם נשאת תצא, כיון שדעת הרשב"א והרא"ש והר"ן וסה"ת וסמ"ג וסמ"ק והמרדכי והגה"מ וטוש"ע להחמיר והפוסקים כתבו כן גם בשם ר"ת. ומדברי הר"מ ובעל העיטור, אין ראי' להתיר כמש"כ לקמן. ולא נשאר רק דעת תוס' שהביאו רשב"א ור"ן ומרדכי. ואע"ג דהרא"ש בתירוץ אחד כתב דכת"י והרכנת ראש שוין ומיקילינן באלם ומחמירין בפקח, ולפ"ז י"ל דמיקילינן גם כשהבעל במדינת הים דכאלם דמי, וגם תלמדו הרי"ו החזיק בתירוץ זה. מ"מ אין כן דעת הפוסקים כמש"כ ב"י. ואין לנו מקור לומר שהוא מדרבנן. איברא צריך תלמוד למה לא חשיבא כתיבה כהרכנת ראש כיון שנותן כתבו לסופר ולעדים היינו רמיזה ואף אם כתב לו אחר נוסח המינוי והוא מוסרו לסופר ועדים היינו רמיזה ומה לי רמיזה ביד מה לי בראש. ולכן נראה שכל מה שדנו בזה הפוסקים ז"ל היינו כששולח כתבו ע"י אחרים ואין הסופר והעדים קמן והנה ברייתא סברה דאומר אמרו פסול כדאמר גיטין (עב, א), וכבר פירש רמב"ן הטעם דלא חשיב לשמה עד שיתאחדו הבעל והסופר ברגע אחת בהסכמה אחת למכתב גיטא, והלכך לא מהני מינוי שלא בפניו והוסיפו בתוס' דלא מהני כתב הבעל לסופר ואע"ג שכתבו של הבעל לעיני הסופר מ"מ לא חשיב כשמע קולו כיון דעכשו אין הבעל קמיה דסופר", עכ"ל החזו"א. ובהמשך דבריו כתב שאין להקל גם באומר אמרו כי דעת רוב הפוסקים להלכה דאומר אמרו פסול וכן אין להקל במינוי בפה שלא בפני הסופר. העולה מדבריו שלשיטת הרמב"ן ודעימיה, כדי שהגט יכתב לשמה, צריך שברגע אחד יתאחדו הבעל והסופר ויכוונו שהגט יהיה לשמה, וזה שייך דווקא כאשר המינוי נעשה בפני הסופר. ולכן לא מהני מינוי בכת"י הבעל שנשלח לסופר או מינוי שלא בפניו. ודווקא כאשר הבעל כותב בכת"י לפני הסופר, בזה דמי להרכנה ומהני דאז באמת נחשב הדבר כציווי מפורש בפני הסופר [למאן דמכשיר בהרכנה] ואין כאן חסרון בכתיבת הגט לשמה. ובסי' פו (סק"ג) הוסיף החזו"א לבאר: #"דמחשבת הסופר לא מהני כלום בלא בעל שאין ביד הסופר לגרש בגט זה פי' לא מבעיא דאין מחשבת הבעל לחוד מועילה כיון שהסופר הוא זה שכותב. אלא אפי' מחשבת הסופר לחוד ג"כ לא מועילה כיון שסוף סוף המגרש הוא הבעל ולא הסופר אלא שמתאחדין הבעל והסופר לעשות את ספר זה לספר כריתות". בהמשך דבריו כתב החזו"א עצה כיצד יש לנהוג כאשר הבעל נמצא במקום רחוק שאין בו סופר ועדים. אך לשיטתו אין עצה לשלוח את המינוי בכת"י או למנות בע"פ בפני עדים ושלא בפני הסופר ואפילו במקום עיגון אין לנהוג כך. קושיא על דברי החזו"א מדברי הרמב"ן המפורשים שמהני מינוי בכת"י גם שלא בפני הסופר כ. אכן יש להקשות על מה שכתב החזו"א בפשיטות שלדעת הרמב"ן לא מהני מינוי בכת"י הבעל הנשלח אל הסופר, מדברי הרמב"ן בעצמו (שהבאנו לעיל) שהעתיק להלכה את דברי התוס' שמהני מינוי בכת"י ומשמעות דבריו היא שמהני גם כאשר הבעל אינו נמצא במקומו של הסופר וממנה בכת"י הנשלח את הבעל, דז"ל חידושי הרמב"ן (גיטין עב, א): #"מפורש בתוספות דהא דממעטינן מתוך הכתב דחרש היינו משום דדעתא שגישתא היא אבל בריא ששלח כתב ממדינת הים כתבו ותנו גט לאשתי ומקויים כותבין ונותנין ולא בעי שמיעה ממש מפיו". וכבר כתבנו לעיל בהערות, שהאחרונים כתבו שהרמב"ן פסק כדברי התוס' להלכה. ומבואר להדיא שלשיטתו ניתן לשלוח כת"י הבעל ממדינת הים ומהני, וצ"ב דברי החזו"א שכנראה לא ראה את דברי חידושי הרמב"ן אלא רק את הרמב"ן שהובא בדברי הר"ן על הרי"ף. מינוי הסופר ע"י הבעל באמצעות ה"סקייפ" או ה"זום" האם נחשב כמינוי בפניו? כא. לאחר שבארנו את השיטות השונות, מדוע ובאיזה אופן מהני מינוי ע"י כת"י הבעל, נבוא לדון האם מהני מינוי הבעל באמצעות ה"סקייפ", זום וכדומה, באופן שהבעל מצוה את הסופר והסופר שומע ורואה אותו בשעת מעשה ממש. והנה לכאורה כאשר המינוי נעשה באמצעות הסקייפ או ה"זום" הרי זה כאילו הבעל עומד בפנינו ממש וממנה, אולם ידוע שבעצם אנחנו רואים על המסך רק אותות אלקטרוניים שמקורם במראה ובתנועות ובקול של הבעל, שמגיעים אלינו באמצעות גלים אלקטרוניים, ושמא אין הדבר נחשב ראיה ושמיעה ממשית של הבעל. [אף על פי שברור לנו מעבר לכל ספק שהבעל הוא המדבר שהרי החשש לזיוף תוך כדי שיחה בסקייפ הוא אפסי ויש לדון בזה מצד עדות ידיעה ולא ראיה על פי הב"ש אבן העזר סימן מ"ב ס"ק יב], וכיון דבעינן שהסופר ועדי הגט ישמעו את קולו של הבעל הרי יש כאן לכאורה חסרון במינוי. אולם נראה שמינוי ב"סקייפ" לא גרע ממינוי בכתב יד ששולח אלינו הבעל שהכשיר בספר גט פשוט הנ"ל במקום עיגון מהטעם שכתב ידו של הבעל נחשב כאילו ראינו אותו כותב לפנינו דומיא דהרכנה, אף על פי שבפועל לא ראינו אותו כותב, אלא שיש לפנינו משהו מוחשי שמקורו מן הבעל המוכיח על כך שהוא כתב אותו ובזה סגי, וקל וחומר שהתמונות על המסך שמקורם במראהו ובתנועותיו של הבעל ונראים בו זמנית אינם גרועים מכתב ידו של הבעל ואף יש בהם עוד יתרונות רבים יותר מכתב ידו של הבעל כפי שיתבאר להלן: דהנה לא מיבעיא לשיטת הפני יהושע וההולכים בדרכו (שהבאנו לעיל) שהחסרון במינוי שלא בפני הבעל הוא החשש של הסופר שמא הבעל לא גמר בדעתו או חזר בו ואז חסר ב"לשמה" נראה פשוט דכאשר הסופר שומע את המינוי מפי הבעל באופן ישיר באמצעות ה"סקייפ" לא שייך חשש כזה. אלא גם לשיטת האגרות משה והאבני נזר חידושי הרי"מ ועוד אחרונים, דהחשש במינוי שלא בפניו או באמצעות כת"י שהסופר אינו יודע בוודאות שאכן הבעל צווה לכתוב את הגט (מכיון שעדות על כת"י אינה ודאות אלא נאמנות מכוח גזיה"כ), או משום דהוי כדברים שבלב ולכן אינו כותב לשמה. נראה דבמקום שהסופר שומע מפי הבעל ב"סקייפ", אין חשש כזה, כי באופן כזה בודאי הוא משוכנע שאכן זהו רצונו של הבעל וזו ודאות גמורה ומוחלטת אצלו ונמצא שהסופר כותב את הגט לשמה כדת וכדין ואין בכך שום חשש. וגם לשיטת הגט פשוט ומהר"ם מבריסק שכת"י נחשב כמעשה מינוי מצד הבעל, כאשר הוא מגיע לידי הסופר ודמיא להרכנה, נראה שכאשר הדבר נעשה ב"סקייפ" או ב"זום" אין לך מעשה מינוי גדול מזה כפי שהתבאר לעיל. גם לשיטת החזו"א נראה דמהני מינוי באמצעות "סקייפ" או "זום" כי באופן כזה שייך לומר שהתאחדו הבעל והסופר לכתיבת הגט לשמה באותה שעה כב. אכן גם לשיטת החזו"א שבעינן שיתאחדו הבעל והסופר יחד לכתיבת הגט, וזה נעשה רק ע"י מינוי בפניו, יש מקום לדון שכאשר הדבר נעשה באמצעות "סקייפ" ו"זום" נחשב הדבר שיש כאן התאחדות בין הבעל לסופר כי סוף סוף הסופר שומע את קולו של הבעל באותו זמן ממש ושניהם ביחד מסכימים לכתוב את הגט. ואע"פ שאין זה קולו המקורי של הבעל אלא קול העובר דרך גלים אלקטרוניים כבר התבאר לעיל שאין לחוש לכך. בר מן דין יתכן שאין צריך בכלל דווקא את שמיעת קולו המקורי של הבעל דווקא וראיה ממה ששנינו בגיטין (סו, א) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי כותבים ונותנים. והקשו האחרונים, הרי בבור יש קול הברה וכמבואר בהלכות שופר ונמצא שהקורא מתוך הבור אין שומעין רק את קולו אלא גם קול הברה, וא"כ כיצד מהני ציוויו לכתוב את הגט. אלא יש לחלק בין שופר שבעינן קול שופר ממש לבין גט שבעינן רק ציווי של הבעל ולא איכפת לן אם אין זה קולו המקורי של הבעל. שיטת הבית יצחק על מינוי הסופר ע"י טלפון ושיטתם של ה"ציץ אליעזר" וה"חלקת יעקב" כג. וראיתי בשו"ת בית יצחק (ח"ב אבן העזר סוף סימן יג) שכתב לדון במינוי שליח קבלה ע"י הטלפון ובתוך דבריו כתב שיש נפק"מ גם לגבי מינוי הסופר ע"י הבעל: #"הג"ה בענין אם יכולה האשה לעשות שליח לקבלה אם בעלה מסוכן בעיר אחרת ע"י מכונה טעלעפאן הנעשה לקשר שני מקומות רחוקים זה מזה אפילו כמה מאות פרסאות נלע"ד להתיר במקום שיש חשש שתפול לפני יבם קטן חדא שיכול השליח להכיר קולה של האשה המדברת אליו וכבר כתבתי (לעיל בח"ר סי' ע"ב אות ב"ג וסי' פ"ה אות א') דטביעות עינא דקלא מהני לענין היתר עגונה וה"ה לענין שליחות הסופר והשליח לקבלה אמנם אף אם זה לא הוי שמיעת קול ממש דלא ניכר טביעו' עינא דקלא מ"מ לשליח לקבלה מהני באופן שיעמדו שני עדים בעת שהאשה מדברת לתוך המכונה וגם יעמדו שני עדים אצל השליח למען ישמעו כי הוא נעשה שליח. וע' בספרי ליו"ד ח"ב הגהות ומפתחות לסי' ל"א כמה דינים בזה ולדעתי זה מקצוע גדול בהיתר עגונה", עכ"ל. מדברי הבית יצחק נראה שהסתפק בדבר ולא רצה להכריע להקל אלא בשליח לקבלה בלבד. ומלשונו נראה שהגריעותא בטלפון אינה משום שאינו קול אלא זרמים חשמליים. אלא הגריעותא שלא ניכר הטביעות עינא דקלא כל כך. אולם במפתחות בסוף הספר לסימן י"ג הוא מוסיף שאם ימציאו מכשיר כעין טלויזיה, אזי נקל יותר להתיר בשליח לקבלה ולא הזכיר גם להקל למינוי סופר, ולא נתברר מהו טעמו שהרי בטלויזיה יש טביעות עינא ברורה וצ"ב. ואולי כוונתו שלענין מינוי סופר בעינן עדות ראיה ולא ידיעה אפילו היא אמיתית וכמו שכתב בתחילת תשובתו (סימן יג) לענין מינוי סופר ע"י הטלגרף. ועיין עוד בתשובתו בסימן יב שצידד שלא מהני בקידושין וגרושין עדות ידיעה בלא ראיה [אלא בעדות אשה שמת בעלה בלבד] ודלא כבית שמואל (סימן מב ס"ק יב). ועיין שו"ת ציץ אליעזר ח"י סימן מ"ז שהביא דברי האחרונים בענין הטלפון [כולל דברי הבית יצחק] וצידד בסוף דבריו להתיר מינוי בטלפון במקום עיגון. ואחת מראיותיו היא ממי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי דמהני אע"פ ששמעו רק קול הברה ואינו קולו ממש עיי"ש. ובשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סי' קד) גם הוא כתב להקל במינוי בטלפון ומהטעמים שנתבארו לעיל וז"ל: #"וחוץ לזה ידבר גם הבעל על ידי טלפון אל הסופר ולהעדים ולמנותם בע"פ, כמבואר בסדור גט הרגיל, והב"ד במקום הבעל ישמעו הכל כל מה שידבר הבעל ע"י טלפון, והם יאשרו אח"כ בכתבם להב"ד במקום הנתינה שהם שמעו שהבעל באמת דיבר להסופר והעדים. ובכה"ג פשיטא דיצאנו כבר אף להפוסקים המחמירים, דהא פשיטא דדיבור ע"י טלפון לא גרע מהרכנה, וא"כ ממנ"פ אי כלשון הא' שברא"ש דהרכנה עדיף מכת"י פשיטא דכשר, ואי כלשון הב' דנשתתק שאני משום דלא אפשר א"כ ממילא גם בפקח היכי דלא אפשר מהני - ובפרט די"ל מסברא דשמיעה ע"י טלפון הוי שמיעה מעליותא דהא שומע קולו ממש ומה לן בזה שאינו רואהו, הלא משנה מפורשת מי שהי' מושלך בבור וכו' כל השומע קולי וכו' והרי בשם גם כן אינו רואהו רק בבואה דבבואה בכדי לצאת מחששא דשמא שד הוא, הרי דאין צריך ראיה, וכששומעים הסופר והעדים קולו דבעל והב"ד מאשרים שהבעל באמת דיבר עמהם יצאנו אף לדעת המחמירים. אף שבאמת י"ל לפי הטעם מהאחרונים המובא לעיל הא דכתב לא מהני אף דכתיבה כדבור, רק הטעם דשמא אינו מרוצה באמת או משטה או מתעסק בשטרותיו כיון שאינו מדבר בפניו, ואם כן אפשר גם כשמדבר ע"י טלפון, כיון שאינו רואהו ואינו בפניו ג"כ שייך סברות כנ"ל - אכן כאשר כבר כתבנו לעיל אות ז' שזה שייך כשאדם כותב לעצמו אבל לא כשכותב או מדבר בפני בית דין וגם מבטל כל מודעות ונשבע בשבועה"ת, הכל כמבואר לעיל, לא שייך כלל לחשוש בזה", עכ"ל. ועיין עוד בשו"ת נשמת חיים לרבי חיים ברלין או"ח סימן י"ט אודות מינוי סופר ועדים באמצעות הגרמופון. [סוג ישן של הקלטה] ונשאר בצ"ע , אבל שם גרע טפי שהרי אינם שומעים את קולו בשעה שמדבר אלא רק אחר כך. שיטת העונג יו"ט – במינוי ע"י כת"י הבעל יש לחשוש שמא הבעל חזר בו ממינוי השליחות כד. והנה עד עתה עסקנו בשיטות הראשונים בשאלה האם מהני מינוי בכתב או בע"פ שלא בפני הסופר והעדים והשאלה בעיקר היתה האם בכת"י או בע"פ שלא בפני הבעל חשיב מינוי או לא, אך בשו"ת עונג יו"ט (אבן העזר סימן קנח) כתב שיש חשש אחר במינוי בכתב וכפי שיבואר להלן: דהנה איתא בירושלמי (גיטין פרק המקבל), אשה שגילתה בדעתה שברצונה להתגרש ואפילו צווחת על כך, אין בעלה יכול לזכות לה גט ע"י אחר, כי חיישינן שמא חזרה בה וכעת אין הגירושין זכות עבורה. ולכאורה קשה, מדוע כאשר אשה ממנה שליח לקבלה הוא יכול לקבל את הגט מידי הבעל ואפילו לאחר זמן רב, ולא נחשוש שמא האשה חזרה בה ואין ברצונה להתגרש. ובע"כ שיש לחלק בין גילוי דעת של האשה שברצונה להתגרש, שאז יכולה לשנות דעתה ככל שתרצה, לבין כאשר היא ממנה שליח שאז לא סגי לחזור בה ולשנות את דעתה אלא היא צריכה לבטל את השליחות בפיה בפני עדים וכל שלא שמענו שביטלה אין לחוש. הרי למדנו שכל זמן שאין לפנינו שליחות שחלה, אף שהאשה גילתה בדעתה שכך רצונה להתגרש, יש לחוש שמא חזרה בה, ורק במקום שחל דין שליחות ויש צורך בביטול השליחות אזי יכול השליח לקבל את הגט ואינו צריך לחשוש שמא האשה חזרה בה. ולפי"ז (ועל סמך ראיות נוספות שאין המקום כאן להביאם) כתב העונג יו"ט שכאשר הבעל ממנה את הסופר והעדים בכת"י שלא בפניהם אין המינוי חל עד שיגיע כתבו אליהם ויסכימו לקבל על עצמם את השליחות, ומשכך נמצא שכל עוד שהכת"י לא הגיע לסופר יכול הבעל לחזור בו מרצונו לכתוב ולתת את הגט ואז מינויו של הסופר בטל, וכאן אין צורך בביטול השליחות מצד הבעל כי השליחות עדיין לא חלה. וא"כ כיצד ניתן לסמוך על מינוי בכת"י הבעל ניחוש שמא חזר בו הבעל מכוונתו לגרש ונמצא שהסופר אינו יכול להתמנות ולכתוב את הגט. ולכן כתב העונג יו"ט שמטעם זה אין לסמוך על מינוי בכת"י הבעל שלא בפני הסופר. שיטת הגרז"נ גולדברג זצ"ל אפשר למנות שליח שלא בפניו והמינוי חל מיד עוד טרם שנודע לשליח כה. ובשורת הדין (כרך ו) כתב הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל להשיב על דברי העונג יו"ט ותוכן דבריו, שאפשר למנות שליח גם שלא בפניו והמינוי חל מיד גם טרם שנודע הדבר לשליח ומשכך שוב לא סגי בכך שהבעל חוזר בו מרצונו לתת את הגט, אלא יש צורך שהבעל יבטל את השליח, ולזה לא חיישינן כל זמן שלא באו עדים שביטל בפניהם, וכמו באשה שמינתה שליח קבלה דלא חיישינן שמא ביטלה את השליח והשליח יכול לקבל את הגט, ולכן גם כאן הסופר יכול לכתוב את הגט כיון שחל מינוי מיד כאשר הבעל כתב זאת בכת"י. כו. עוד הוסיף הגרז"נ זצ"ל, שגם אם נאמר כדברי העונג יו"ט שהשליחות של הבעל לא חלה כל זמן שהסופר לא קבל את הכת"י והסכים לה, אכתי יש להשיב על דבריו, דבכה"ג אין לחשוש שמא הבעל חזר בו. מכיון שיש לחלק בין גילוי דעת של אשה הצווחת להתגרש מבלי שעשתה מעשה מינוי, שאז חיישינן שמא חזרה בה, לבין עשתה מעשה מינוי של שליחות דאז אמרינן שמסתמא לא תחזור בה, והכי מוכח מדברי הרעק"א בריש פרק התקבל גיטין (סב, ב) שכתב: #"ובאמת יש לדון דדוקא בההוא דירושלמי דצווחת להתגרש בזה אמרי' שמא חזרה. אבל בעשאתו שליח במפורש שיקבל לה הרי דרצונה בכך שיקבל לה. י"ל דודאי הוי זכות הוא לה. דהא אלו קבל השליח בשליחותא היה מהני ולא חיישי' לחזרה כ"ז שלא ידענו דחזרה במפורש. ואם כן חזינן דעדיין ניחא לה שיקבל לה וא"כ ממילא מקרי זכות. דמה לה שיקבל לה בשליחותה או ע"י זכות", עכ"ל. וכוונתו לומר שאפילו אם השליח לקבלה אינו יכול משום מה לקבל את הגט מדין שליחות עדיין הוא יכול לזכות בגט לאשה מדין זכין. ועיי"ש ברעק"א שהקשה מכוח סברא זו על הר"ן ריש פרק התקבל. ולפי יסוד זה של הרעק"א יש לומר שגם בבעל שעשה פעולת מינוי סופר, תו לא חיישינן שמא יחזור בו. ועיין עוד בשו"ת דברי מלכיאל (חלק א פח) שגם הוא דחה את דברי העונג יו"ט הנ"ל. מינוי שליח הולכה ע"י "סקייפ" או "זום" כאשר העדים המעידים עליו רואים דרך הסקייפ או ה"זום". כז. ועדיין יש לדון בעוד נקודה שהרי כאשר הבעל ממנה ב"סקייפ" או ב"זום" הוא ממנה גם שליח להולכה ונחלקו הראשונים האם צריך למנות שליח להולכה בפני שני עדים לקיום הדבר, כך שיטת הרא"ש, והרמב"ם חולק (עיין שו"ע אה"ע קמא סעיף יא), אם כן במקרה שאין לידו של הבעל שני עדים כשרים לא מהני לשיטת הרא"ש. אלא אם כן ננקוט שהיות וה"סקייפ" או ה"זום" נחשבים כעדות ידיעה כמו שנזכר לעיל, אם כן מהני גם לקיום הדבר וכמו שכתב הב"ש סימן מב ס"ק יב שעדות ידיעה בלא ראיה מהני גם לעדי קידושין לקיום הדבר. כמו כן יש לדון האם בעל הממנה סופר צריך עדים לקיום הדבר. והנה כתב הרמ"א (סימן קכ סעי' ד) "ולכתחילה יצוה לסופר לפני עדים", ובפשטות נראה שאין זה לעיכובא, אבל יש אחרונים שמסתפקים בכוונתו. בכל אופן לפי הב"ש הנ"ל גם כאן יועיל מינוי ע"י ה"סקייפ "מדין עדות ידיעה בלא ראיה. העולה מכל האמור כח. מסקנת הדברים: א. נראה לצדד שבאופן עקרוני ניתן להשתמש ב"סקייפ" או "זום" למינוי סופר ועדים ושליח להולכה, אולם אך ורק במקרים חריגים מאד ובמקום עיגון גדול מאד, אבל לא בכל מקרה אחר . ב. במינוי בכת"י הבעל אין לחוש למש"כ העונג יו"ט שמא חזר בו הבעל וכפי שנתבאר בגוף הסימן. ראה בהערה, הוראות מפורטות כיצד למנות סופר ועדים ע"י סקייפ, זום או וידאוי. כט. יש לציין ששלחתי את הדברים לגאון רבי יצחק שכטר שליט"א, מחבר הספרים החשובים "ישיב יצחק", והוא השיב לי באריכות. אני מצטט כאן את מסקנת דבריו: #זאת תורת העולה: #בעיקר הדין אי מהני מינוי הגט בסקייפ כשרואין את הבעל בפניו ועקימת שפתיו ממש ושומעין קולו שמצווה וממנה ע"י הרשאה בע"פ לסופר לכתוב ולעדים לחתום הגט אם יקבעו הב"ד שהבעל במדינה רחוקה שא"א בשו"א להגיע אליו וא"א אחרת ותישאר אשתו עגונה אז יש להתיר הדבר במינוי כזה בפיו בנוסף שישלוחו אליו הרשאה מתוקנת ע"פ הלכה ויחתום זאת ויחתמוהו ע"ז בדואר אלקטרוני ב' עדים או ג' בתורת ב"ד ומ"מ יעמדו שם בסקייפ אשתו וב' עדים שמכירין את הבעל וכת"י וקולו כדאי' בשו"ע סי' ק"כ (סעי' ג') (ועדיף שישלח ג"כ הרשאה בכת"י בדואר). #אבל אם יקבעו הב"ד שאין זה שעת הדחק ועיגון שאפשר לשלוח שם עדים או ג' שהבעל יכתוב ויחתום הרשאה כדינו כבר כתב הערוך השולחן בזמנו שכהיום ששיירות מצויות יש אפשרות לעשות כדינו ולדבריו עדיף שהם יכתבו שם הגט וכ"ש בזמנינו שנוסעים במטוסים לכל מקומות נידחים בעולם יש לשלוח שם ב' עדים או ג' בתורת ב"ד שהבעל יכתוב ויחתום הרשאה בפניהם כדינו או עדיף לעשות כמש"כ בערוך השולחן אם אפשר שישלחו לשם שליחים שיכתבו הגט כדינו בשליחות. #הנלענ"ד כתבתי #המוקירכם מאוד #יצחק שמואל שכטר