תביעת גירושין בטענת מורדת ועוברת על דת רקע הצדדים נישאו בשנת 1992, ולהם ארבעה ילדים, כיום כל הילדים בגירים. במהלך שנת 2017 הבעל פתח שני תיקי יישוב סכסוך, ובחודש מרץ 2018 פתח תיק תביעת גירושין. כעבור חודשיים פתח תיק למתן היתר לשאת אישה שנייה. עניין מזונות, חלוקת הרכוש והחזקת הילדים נידונו בבית המשפט, שם ניתנו פסקי דין במכלול התביעות בחודש מאי 2019. להלן תמצית טענות הצדדים כפי העולה מהחומר שבתיק, מהסיכומים שהוגשו בפני ההרכב הקודם ומהשלמת הסיכומים שהוגשו בפני הרכב דנן. טענות האיש: הבעל מבקש לחייב את האשה בגירושין, תוך הפסד כתובתה. הבעל עזב את הבית שבו גרו הצדדים בחודש יוני 2017, לאחר שהאישה סילקה אותו מהבית באיומים שתזמין לו משטרה אם לא יעזוב. האשה מנעה מהבעל חיי אישות. הבעל טען שהאישה בגדה בו במובן של חוסר שמירה על ערכי הדת ואולי גם בגידה ממשית עם גבר זר, לאור התנהגותה. האשה שמה עיניה באחרים, לא עשתה את מטלות הבית, לא בישלה, מרדה מתשמיש, הפסיקה לשמור על אורח חיים דתי, חיללה שבת בפרהסיה, אכלה נבלות וטרפות, הייתה נוסעת לתל אביב בלי להודיע או לבקש רשות מהבעל, הלכה לפאבים, נסעה לצימרים, הייתה מביישת ומשפילה את הבעל, האשה לא בקשר עם שנים מהילדים. הבעל מבקש לסדר את הגט או לקבל היתר נישואין לאלתר מפני שהמצב גורם לו למכשולות. האיש טוען שמדברי האישה בסיכומיה ניכר שאינה מעוניינת בו, ולפיכך דינם כבני זוג המורדים זה על זה שיש לחייב אותם להתגרש. בנובמבר 2018 הביא ביה"ד את הצדדים להסכמות שהאיש ישלם לאישה סך של 50,000 ₪, יפרע חובות בבנק, יטהר את שמה של האשה ולאחר מכן יתגרשו, ההסכמות התקבלו בקנין בבית הדין ולכן הן מחייבות. מכחיש כל קשר עם אשה אחרת. במשך חיי הנישואין הבעל השביח מגרש של האשה בהוספת מאות אחוזי בניה, ההשבחה שייכת לבעל מדין אכילת פירות, ויש לכך משמעות ביחס לדיון על הכתובה. טענות האשה: האישה עומדת על תביעת כתובתה ומבקשת לקבל את מלוא סכום הכתובה בסך 555,000 ₪. ההסכמות בבית הדין ביחס לתשלום 50,000 ₪ בלבד עבור הכתובה, לא מחייבות כי לא היה קנין. ביחס לגירושין, בתחילת ההליך האשה לא הביעה את עמדתה בצורה ברורה, אך לא טענה שמבקשת שלום בית, רק ציינה שעומדת על זכויותיה ואינה ממהרת להתגרש מבלי שתקבל את זכויותיה ואת כתובתה. בסיום ההליך האשה הביעה את סלידתה מהבעל ורצונה בגירושין באופן עקרוני, אך אינה מוכנה להתגרש עתה ללא קבלת הכתובה. הבעל לא הוכיח שום עילת גירושין, הבעל עזב את הבית ללא הצדקה. הבעל לא נהג כבוד באשה במשך כל החיים המשותפים, התעלל ואמלל את האשה, התעללות נפשית וכלכלית באשה ונהג באלימות גופנית כנגד הילדים. האשה עשתה את צורכי הבית, ולא בגדה בבעל, והבעל הוציא עליה שם רע לשווא. הבעל השפיל אותה, ואף הקליט וצילם אותה בלא ידיעתה, בית המשפט חייב אותו לשלם לה על כך סך של 30,000 ₪. האישה מבקשת לקבל את מלוא כתובתה בין היתר בטענה שאם הבעל הרבה לצלם ולתעד אותה ולא עלה בידו לתעד כל ראיה לטענותיו, הרי שאין בטענותיו ממש. יום לפני שהבעל עזב את הבית הבעל דרש לקיים יחסי אישות. הבעל דרש לקיים יחסי אישות פעמיים ביום וזה לא אפשרי. מכחישה שאיימה להזמין משטרה, הבעל עזב מעצמו. חושבת שיש לבעל אשה אחרת. יש לעכב את הגירושין עד שתקבל את הפיצוי הראוי לה מאחר והבעל גרם לפרוק הנישואין. אין לתת לבעל היתר נישואין, האשה תקבל גט ביחד עם הפיצוי המגיע לה. דיון בעניין תביעת הגירושין, כיום שני הצדדים מוגדרים מורדים זה בזה. הבעל תובע להתגרש, האשה סולדת מהבעל ולא רוצה בו יותר. בכל ההליך האשה לא דיברה על שלום בית אלא רק על קבלת זכויות. בסיום ההליך האשה גילתה מהו יחסה האמיתי כלפי הבעל, האשה לא מעוניינת בבעל ומודה על הפרוד שנוצר. טענות האשה על התנהגות הבעל ועל החיים הקשים שהיו לה עמו מחזקות את הקביעה שהצדדים מאסו זה בזה עוד בטרם הפרדה, ולכן כיום שניהם מוגדרים מורדים זה בזה. הפרוד הארוך שנמשך למעלה משלוש שנים העמיק את הנתק ואת הסלידה הקיימת בין שני הצדדים, כך שכיום שני הצדדים נמצאים בנתק מוחלט ללא כל רצון לחזרה מצד שניהם כאשר רצון שניהם בגירושין. הסיבה היחידה שהאשה לא מסכימה לקבל את גיטה היא רצונה בקבלת פיצוי עבור הסכמתה לקבלת הגט, אך אין שום רצון מצד האשה בשלום בית. מאחר והצדדים מוגדרים מורדים זה בזה, חל חיוב בגירושין כדברי רבינו ירוחם המפורסמים המטיל חיוב בגירושין בשל המרידה ההדדית. על כן יש לקבל את תביעת הגירושין של הבעל והאשה חייבת לקבל את הגט ולמעשה חל חיוב גירושין הדדי על שני הצדדים. הגט יסודר במועד הראשון שיקבע על ידי המזכירות. עתה יש לברר את שאלת זכאות האשה בכתובה. הדיון יתחלק לשלושה חלקים, כדלקמן: תוקף הסכמי הפשרה בעניין הכתובה שהיו במסגרת הדיונים בבית הדין. זכאות הכתובה מעיקר הדין. קיזוז זכויות המגיעות לבעל מהכתובה. תוקף הסכמי הפשרה בעניין הכתובה שהיו במסגרת הדיונים בבית הדין. בדיון שהתקיים ביום ו' בכסלו התשע"ט (14/11/2018), הצדדים הגיעו להסכמות בפני בית הדין. בפרוטוקול הדיון נאמר: "בית הדין: הצדדים הגיעו להסכמות כדלהלן: 1. הבעל יצהיר בבית הדין. 2. יסיים את החובות בנק לאומי כולל האישור על כך. 3. הבעל יפקיד בבית הדין צ'ק בנקאי על סך 50,000 ₪ תמורת הכתובה והתוספת. ובלבד שהסיכום ינתן לצד השני רק לאחר הגט." בעקבות ההסכמות שעלו בדיון החליט בית הדין ביום י' בכסלו התשע"ט (18/11/2018), בהחלטה שניתנה לאחר הדיון, כדלקמן: "בדיון שהתקיים בביה"ד ביום רביעי ו' כסליו (15/11/2018) הצדדים הביעו את הסכמתם להתגרש, ובלבד שיתקיימו התנאים דלהלן: א. הבעל יצהיר בבית הדין בהתאם לנאמר בדיון בעניין טיהור שמה של האשה. ב. הבעל ישלם את כל החובות שיש לבנק לאומי ויביא אישור על כך. וכן אישור על סגירת החשבון המשותף. ג. ביום המיועד לסידור גט הבעל יפקיד בביה"ד צ'ק בנקאי על סך 50,000 ₪ והאישה תקבל אותו לאחר קבלת הגט. ובזה יסתלקו כל התביעות של האשה על הבעל כולל הכתובה והתוספת. ד. תביעות שאינם קשורות לבית הדין ידונו בערכאה המתאימה. ה. ביה"ד קובע מועד לאישור הסכם ולסידור הגט ביום שני י"ח כסליו (26/11/2018) בשעה 10:30." בין הצדדים קיימת מחלוקת האם ההסכמות מחייבות. הבעל טוען שההסכמות מחייבות, לטענת הבעל נערך קנין בבית הדין על ההסכמות. לטענת האשה ההסכמות אינן מחייבות, לטענתה לא נערך קנין בבית הדין. והנה ההסכמות שנערכו בבית הדין במעורבות הצדדים כבנדון דנן הינן תקפות ומחייבות גם ללא מעשה קנין וכפי המתבאר בפסק דין, שניתן בנסיבות דומות, בבית הדין בתל אביב ביום א' בתמוז התשע"ח (14/06/2018), בתיק מספר 839945/4 (פורסם בנבו). אלא שבפרוטוקול הדיון בו אושר ההסכם האשה היתה סבורה שסך כתובתה עומד רק על סך 50,000 ₪ בלבד. כשבית הדין שאל את האשה מהו סך הכתובה, השיבה האשה שסך כתובתה עומד על סך 50,000 ₪. רק לאחר הדיון האשה מצאה את הכתובה והציגה אותה בבית הדין וטענה שלא מוכנה להסתפק בתשלום של 50,000 ₪ המהווה חלק קטן מאד מסך הכתובה. מכאן נראה שההסכם בו האשה הסתפקה בסך 50,000 ₪ הינו הסכם שנעשה בטעות, כאשר האשה לא היתה מודעת על מה ויתרה. נראה שאם האשה היתה מודעת לכך שכתובתה עומדת על סך גבוה בהרבה, היא לא היתה מסכימה לויתור המפליג. מאחר ויש צד לבטל את ההסכם, ממילא לא ניתן לחייב את הבעל לשלם סך של 50,000 ₪ מכח ההסכם. שכן במקום בו הסכם מתבטל מכח טעות, ההסכם לא מחייב יותר את שני הצדדים. למעשה קיימת כאן הודאה מול הודאה, האיש מודה שהוא חייב 50,000 ₪ מכח ההסכם שלטענתו תקף. מנגד, האשה טוענת שהאיש פטור מהחיוב לפי ההסכם היות וההסכם בטל. במקום בו קיימת הודאה מול הודאה לא ניתן להוציא מהמוחזק. לאחר שהתברר שמעיקר הדין האשה לא זכאית לכתובה, לא ניתן להוציא מהבעל את סך 50,000 ₪ מכח ההסכם בשל היותו מוחזק בשעה שהאשה מודה שאין לחייב את האיש מכח ההסכם. על כן לא ניתן לחייב את הבעל בחיובים הבאים מכח ההסכם. במהלך הדיונים בפני ההרכב הנוכחי הוצעו הצעות פשרה נוספות, הבעל הסכים לשלם את המשכנתא הרובצת על דירת האשה והסכים ליטול על עצמו חיובים נוספים, אלא שהאשה סרבה לכל הצעת פשרה. כל ההצעות היו במסגרת משא ומתן שלא הבשיל לכדי הסכם, משכך אין לחייב את הבעל בחיובים שהיה מוכן להם במסגרת המשא ומתן. הסכמת הבעל הותנתה בהסכמת האשה, בהעדר הסכמת האשה אין לנו אלא פסיקת עיקר הדין לפיו הבעל לא חייב בכתובה. יובהר שהאשה אף לא הסכימה לפסק דין לפי שיקול דעת רחב של בית הדין. שיקול דעת רחב היה יכול לאפשר אולי את חיוב הבעל לעמוד בהסכמות להן הסכים במהלך הדיונים. משעה שהאשה עמדה על כך שתינתן פסיקה רק לפי שורת הדין, הרי שלא ניתן לחייב בחיובים שאינם מעיקר הדין, לכן לא ניתן לחייב את הבעל בתשלום כלשהו. זאת ועוד, לגבי הסכם הגירושין, נראה כי לא היתה הסכמה חלוטה בין הצדדים על ביצוע ההסכם שהרי ביה"ד לא אישר את ההסכם וזימן את הצדדים לאישור הסכם ולסידור גט ליום אחר, כך שהיו הסכמות על מתווה שיאושר ביום אחר ואין זו הסכמה המחייבת עפ"י דין. ולעצם תביעת הכתובה, הנה המתח בו היו שרויים בני הזוג לפני הפירוד הוא ברור, הם לא חיו טוב, לא תקשרו ביניהם על דברים בסיסיים שכל בני זוג מחוייבים לדבר ולספר האחד למשנהו ונראה כי טינה גדולה היתה ביניהם. הבעל עזב את הבית אך ניכר כי האשה לא הצטערה מדי על כך, היא לא עשתה שום מאמץ להשיב אותו לבית ואף לא בקשה ממנו שיחזור. לכאורה היה נראה, כי על אף המתח ששרר בין הצדדים מכל מקום הצדדים חיו כבני זוג תחת קורת גג אחת והיות שהבעל הוא זה שעזב את הבית על אף שהאשה הסכימה מיידית על כך ויתכן שאף בדיעבד היתה מרוצה מהפירוד, מכל מקום הגורם לפירוק הבית הוא הבעל וצריך לשלם כתובה ותוספת. זאת ועוד, יתכן שגם אם הצדדים יחדיו רצו בגירושין האשה אינה מפסדת את הכתובה ואת דמי התוספת כיון שלא היא זו שגרמה לפירוק הבית. שהרי בדברי רבינו ירוחם נתיב כ"ג המפורסמים שכאשר שני הצדדים אינם חפצים זב"ז הבעל פטור מתוספת כתובה מדובר כאשר האשה מרדה בבעלה וכתוצאה מכך הבעל גם אינו חפץ באשה, והיא זו שפירקה את הבית. אבל בנידונינו כאמור לעיל, הבעל הוא זה שגרם לפירוק הבית ולכל היותר הצדדים יחדיו נפרדו זמ"ז. ובספר "שורת הדין" כרך טז בפס"ד שמתחיל בעמוד קנה כתב הרה"ג נחום פרובר שליט"א בזה"ל: #"אבל לענין תוספת כתובה והחזר מתנות נראה שכן קובע מי האשם, ומי הביא למצב שהצד השני לא חפץ בו, וכפי שנבאר. ראשית נבאר מה הסיבה שבמקרה של רבנו ירוחם מפסדת האשה תוספת כתובה וכן מחזרת מתנות, כפי שכותב רבנו ירוחם: #"והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה". בשו"ע (אה"ע, סימן צ"ט, סעיף ב') מובא: #"הנותן מתנה לאשתו אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה", וברמ"א (שם) כתב: "נ"ל כאן טעות, אלא כך ראוי להיות אף על פי שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו אפ"ה מתנתו שלה". ובפ"ת (שם, ס"ק ז') מובא, דבלבוש הוסיף, אפי' מצא בה דבר ערוה נוטלת המתנה. ובח"מ (שם, ס"ק ז') כתב: #"אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין וכו' זה ניגבה בין באלמנות בין בגרושין כל שאינה מורדת בו וכו', דאטו מאן [עמוד קנט] דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערביה בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם". דברים אלו מקורם בשו"ת ריב"ש סימן ש"א, ושכן מובא בשם הגאונים. לפי זה, הנותן מתנה לאשתו גם אם סרחה עליו ומגרשה, המתנה מתנה, היות ואין ערבות לאדם שיש לו אוהב, שישאר אוהבו, וזאת סברת הגאונים, חוץ ממורדת, שבמורדת הדין הוא שמחזירה מתנות. דהיינו: כל מה שמובא בשו"ע אה"ע סימן צ"ט שמתנה אינה חוזרת, איירי במקרה שהאשה לא מורדת בבעלה והיא חפצה בו, אלא שסרחה עליו, ולכן לא מפסידה מתנות, ורק במורדת שאינה חפצה בבעלה, הדין הוא שמחזירה מתנות וכפי שנבאר: הנה מורדת בטענת "מאיס עלי", מפורש בשו"ע (אהע"ז, סימן ע"ז, סעיף ב'): #"וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו". וזה מהטעם, "כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה" (כתובות, דף נ"ד ע"א, הגהות הגר"א, אות ז'). ובמורדת הטוענת "בעינא ליה ומצערנא ליה" יש דין של התראה, הכרזה והמלכה. ולאחר י"ב חודש מפסידה כתובתה וכל מה שכתב לה, עי' ב"ש, ס"ק י"ח, וכפי שמופיע בטור (אה"ע, סימן פ"ה). #"אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה, הפסידה כל מה שנתן לה". יש לברר, במקום שאין סיבה להתרות ולהכריז על האשה, האם יחזרו המתנות שקבלה האשה מבעלה. כגון במקרה שהן הבעל אין רצונו באשה באופן חד משמעי והן האשה אין רצונה בבעל באופן חד משמעי. במקרה כזה הרי אין מקום להתרות באשה שתחזור לבעלה, שהרי הבעל לא מעוניין בה, וכל הטעם של התראה במורדת הוא כדי להחזירה לבעלה, ובמקום שאין רצונו בה אין מקום להתראה (וכן כתבו בפסקי - דין רבניים, כרך ו' עמוד 13, שבכהאי גוונא אין מקום להתראה). השאלה היא, האם במקרה כזה חוזרות המתנות אף ללא התראה, הכרזה והמלכה. הדברים מפורשים בדברי רבנו ירוחם שהזכרנו לעיל, שכתב בתוך דבריו כדלהלן: #"והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה". ולכאורה הדברים צריכים ביאור, שהרי במקום שרק האשה לא רוצה את בעלה ומורדת בו, לא הפסידה מתנות ותוספת כתובה כל זמן שלא התרו בה ולא נמלכו בה ולא הכריזו עליה, ומדוע במקום שגם הבעל לא מעוניין בה מפסידה תוספת כתובה ומתנות. הבנת הדברים כתבו בפסקי דין רבניים (כרך ח', עמוד 324 פסק - דין מהרבנים הגאונים, הגאון הרב יוסף אלישיב זצ"ל, הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל והגאון הרב בצלאל זולטי זצ"ל). וזה לשונם. #"וע"כ נראה לומר דההבדל בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה, והבעל רוצה את אשתו, הרי כל ההכרזות וההתראות שנאמרו במורדת וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו, חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה. משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה, הרי אין מקום לתקנה זו, וממילא קם דינא, שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה". לפי זה, כתוב במפורש ברבנו ירוחם, שאשה שאינה רוצה בבעלה, ובמקום שאין להתרות ולהכריז עליה, כגון שגם הבעל אינו רוצה באשה, מפסידה האשה את תוספת הכתובה וכן עליה להחזיר את המתנות שקיבלה מבעלה. וכלשונו של רבנו ירוחם "והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה" (ועיין בפסקי דין רבניים, כרך י"ד, עמוד 28 - 23, בענין אשה שמרדה בבעלה ואח"כ זינתה, שהפסידה מתנותיה אף ללא התראה והכרזה, היות ואין אפשרות להתראה והכרזה). אלא שבית דיננו סייג את הדברים בפסק - דין (תיק מס' 1 - 64 - 0712) ונחזור על הדברים שכתבנו שם. "נראה שיש חילוק גדול בין נושא חיוב הגירושין שזה נובע מטעם שאין זכות לאף אחד לעגן את השני, לבין נושא הפטור מתוספת כתובה (וה"ה מתנות) שזה נובע מהטענה "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", וכפי שנבאר. כפי שכתבנו לענין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו"כ אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא. דהיינו, אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעונין כלל באשה אף אם האשה תרצה לחזור אליו, או לחלופין, כיום המצב הוא שאין האשה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה. זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ואין זכות לכל צד לעגן את משנהו. ואולם זה הכל לענין חיוב גט הנובע מהזכות לא להיות מעוגן. משא"כ להיפטר מחיוב תוספת כתובה, שזה נובע מהטעם "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", נראה בברור שזה דוקא במקום שלא הבעל גרם למצב שהאשה לא מעונינת בו, ולכן יכול לטעון "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", ופטור מתוספת כתובה (וחוזרות המתנות). אבל במקרה שהבעל הוא זה שעזב את הבית, והוא זה שהרחיק את האשה ולא רצה בה, והאשה רצתה את בעלה, אלא מתוך הזמן הממושך שהבעל עזב את הבית ומרד בה ולא היה חפץ בה, הביא הוא את המצב שכיום גם האשה לא חפצה בו, והוא זה שגרם שכיום האשה לא מעונינת בו, בודאי שאינו יכול לטעון "אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה", שהרי הוא זה שהביא את האשה לכך. וא"כ אדרבא, אדעתא דהכי כתב לה תוספת כתובה, שהרי אם הוא זה שגרם לנתק ולגירושין בודאי על דעת כן כתב לה כתובה ותוספת כתובה. ולפי"ז מדויק היטב לשון רבנו ירוחם שכתב: "שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט", שע"פ דיוק הלשון משמע, שהאשה היתה הראשונה שטענה שאינה חפצה בבעלה, ובמקרה כזה כתב שכופין את הבעל בגט, היות ויש פה עיגון לאשה, אבל הבעל פטור מתוספת כתובה היות ולא הוא זה שגרם לנתק ולעגון. ולכן יש לקבל את טענתו "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה". משא"כ במקרה הפוך, שהבעל גרם לנתק ולגירושין, על אף שאכן יש לחייב את האשה בגט כדי שהבעל לא יהיה מעוגן, אבל נראה שיהיה חייב גם בתוספת כתובה וכן האשה לא תפסיד את המתנות. והדברים נראים מוכרחים לומר כך, דאל"כ כל בעל יוכל להיפטר מתשלום תוספת כתובה, ע"י שיעזוב את האשה זמן רב עד שלא תחפוץ בו יותר, היעלה על הדעת שיפטר מתוספת כתובה בטענה "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה". מעין ראי' לנ"ל יש להביא מדין המדיר אשתו יוציא ויתן כתובה (כתובות, דף ע' ע"א). וכתב בחזון איש (אה"ע, סימן ס"ט, אות כ"ב), שיש לה כתובה וכן תוספת כתובה. וז"ל החזון איש: #"וכן במדיר את אשתו יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו". ועל כן בכל מקרה שבאים לפטור את הבעל (ע"פ דינא דרבנו ירוחם) מתוספת כתובה או החזר מתנות, יש לברר מי הוא זה שהביא את המצב לנתק ולגירושין". דברים אלו הם כדברינו הנ"ל, כאשר הבעל עזב את הבית והאשה הסכימה על כך בגלל עזיבת הבעל נחשב הדבר כעזיבת הבעל והינו חייב בכתובה ובתוספת. ואף שנכתב שם הלשון "אבל במקרה שהבעל הוא זה שעזב את הבית, והוא זה שהרחיק את האשה ולא רצה בה, והאשה רצתה את בעלה, אלא מתוך הזמן הממושך שהבעל עזב את הבית ומרד בה ולא היה חפץ בה, הביא הוא את המצב שכיום גם האשה לא חפצה בו, והוא זה שגרם שכיום האשה לא מעונינת בו, בודאי שאינו יכול לטעון "אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה", שהרי הוא זה שהביא את האשה לכך. וא"כ אדרבא, אדעתא דהכי כתב לה תוספת כתובה, שהרי אם הוא זה שגרם לנתק ולגירושין בודאי על דעת כן כתב לה כתובה ותוספת כתובה". ויש לומר שכשהאשה מיד לא רצתה בבעלה הינו פטור מלשלם דמי תוספת הכתובה, מכל מקום נראה בפשטות כי אין נפקא מינה בין אם האשה רצתה בבעל בתחילה אלא שבמשך הזמן היא כבר לא רוצה בו או שמיד לאחר עזיבת הבעל היא כבר לא חפצה בו לאור המתח הרב ששרר ביניהם מתחילה כיון שסוכ"ס לא האשה היא זו שגרמה לפירוק הבית. אלא שבפסקי דין של בתי הדין הרבניים חלק ח עמוד 321 ואילך דן מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל במקרה דלהלן: "... ואלה הן העובדות: לפני שהתחתנו, גר הבעל באילת ושם הי' מקום עבודתו, עובר לזמן הנישואין, שכר המערער דירה בעפולה שבה יגורו שני בני הזוג. הם התחתנו ועברו לגור בעפולה. מקום עבודתו נשאר באילת. הוא הי' בא בכל שבוע - שבועיים לעפולה. הבעל אמנם דרש מאשתו, אחרי הנישואין, שתסכים לעבור לאילת אך האשה סירבה לכך, וכך המשיכו לגור בעפולה כשלש שנים, עד שהבעל החליט להפסיק לבקר בבית בעפולה ולשלם לה מזונות. כעבור ארבעה חדשים מיום עזיבתו את הבית, הגישה האשה תביעה לביה"ד לחייבו במזונות, הבעל לא הופיע לדיון, וביה"ד פסק - שלא בפניו - ביום ט"ו בתמוז תשכ"ט, שעל הבעל לשלם למזונות האשה מאה וחמשים ל"י לחודש. כשמונה חדשים אחרי פס"ד הנ"ל, הגיש הבעל אף הוא באדר א' תש"ל - תביעה לחייב את האשה לעזוב את עפולה ולגור אתו באילת, מאחר והוא מסודר שם בעבודה, ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו, לפטור אותו ממזונותיה. כאמור, דחה ביה"ד תביעתו של הבעל שאין לחייב את האשה לעזוב את עפולה ולגור באילת, והשאיר את פסה"ד של המזונות על כנו. אחרי העיון בטענותיו של הבעל בכתב - הערעור, לא מצאנו בהם שום יסוד, וצדק איפוא בית הדין בדחותו עתירתו של הבעל. עם זאת יש מקום דיון בדבר חיובו של הבעל במזונות האשה, מטעם אחר. והנה לפנינו מרשם ביה"ד מיום ג' בתמוז תז"ל: יש לשאול האשה עצמה אם מסכימה לשלום - בית. האשה: סבלתי ג' שנים ממנו, הרביץ לי, איים בסכין, יש לי עדים ע"ז מה שעשה לי, אבל יפסידו כסף זמן ועבודה. אין לי עדים. ביה"ד: ישלמו הוצאות העדים וההפסד. האשה: יש לי עד אחד שכן והוא חולה ולא יכול לבוא להעיד. האשה חזרה על דבריה גם בפנינו: גם אם הוא יחזור לעפולה אינני מסכימה לשלום בית, הוא מרביץ לי עם סכין, רוצה לשחוט אותי, אני מסכימה לגט אבל הוא יתן לי הכתובה בסך עשרים אלף. הנה, כל הטענות שיש לה כלפי בעלה שהרביץ לה ואיים עליה - הם מהתקופה שהמשיכו לחיות ביחד ורק אחרי שנעלם מהבית, החליטה האשה לנתק את קשר הנישואין שביניהם. גם הבעל מוכן לגרש את אשתו, אך לא מוכן לשלם לה תוספת כתובה, וכך אמר ב"כ הבעל לפנינו: הבעל מסכים לגרש את אשתו והוא מוכן לשלם לה ע"ח כתובתה רק אלפיים ל"י, הוא פועל ואין לו ממה לשלם יותר. הוא דורש לפטור אותו מחיוב המזונות הואיל והאשה הצהירה שהיא לא מוכנה לגור עם בעלה לא כאן ולא כאן. ובכן, הבעל שעזב את אשתו, בטענה שהאשה תחליף מקום המגורים בעפולה - מקום שעליו הוסכם ביניהם לפני הנישואין - ותלך לגור באילת, דרישה שהיא בלתי צודקת, לפי הדין, הרי דינו כדין מורד. אלא שבניד"ד גם לאשה דין מורדת, אחרי שהצהירה בביה"ד שאינה מסכימה להשלים אתו גם אם יחזור לעפולה, ורצונה בגט ודורשת כתובתה". בהמשך מאריך הגריש"א בדברי רבינו ירוחם שכששני הצדדים מורדים זב"ז אין חיוב של תוספת כתובה ומסיק "והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, והואיל וב"כ הבעל הצהיר בפנינו שהוא מוכן לתת לאשה עם מתן הגט אלפיים ל"י ע"ח כתובתה, הרי אין לחייב את הבעל במזונות האשה". ובספר עטרת דבורה סי' ל"ו דן כב' הגר"א לביא בדברי מרן הגריש"א באריכות וכתב: #"אך עכ"פ עולה מאותו פסק דין שבמקרה שהבעל מרד באשתו ועזב את הבית שלא כדין ומבקש להתגרש וכתוצאה מכך גם האשה תובעת גירושין ואינה מעוניינת להמשיך לדור עם בעלה, היא אינה זכאית לתשלום תוספת הכתובה. פסק דין זה צ"ע, בדברי רבינו ירוחם היוזמה לתביעת הגירושין היתה של האשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, ולאחר מכן הבעל אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, דהיינו תביעת הגירושין יצאה מהאשה ובתגובה לדברי האשה הבעל אמר שאינו רוצה בה. בנסיבות אלו שהגירושין יצאו ממנה אין מקום לחייבו בתוספת הכתובה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה אא"כ תוכיח שהבעל בהתנהגותו האלימה הביא לגירושין. אבל במקרה שהבעל עשה מעשה ובכך יצר את הפירוד בין בני הזוג ודינו כמורד באשתו אין לדון את האישה כמורדת המפסידה תוספת כתובה שהרי רצונה בגירושין נובע כתוצאה ממרידת הבעל ועזיבתו את הבית". בהמשך האריך שם לדון כי זה דומה לאשה שמרדה על בעלה בימי נדותה שפסק הרמ"א סי' ע"ז ס"ב שאינה נחשבת כמורדת מפני שאין זה מרידה במעשים כי אם באמירה גרידא. והביא אסמכתא לדבריו מתשו' מטה יוסף אבהע"ז סי' ה'. מכל מקום מדברי הגריש"א נראה שסובר כי גם במקרה בו הבעל יזם את הפירוד והאשה הסכימה על כך הבעל פטור מתשלום הכתובה. ולפי זה מה שכתב הרה"ג רבי נחום פרובר לחייב את הבעל בכתובה כאשר הבעל יזם את הגירושין אינו אלא במקרה שהבעל הוא זה שעזב את הבית, והוא זה שהרחיק את האשה ולא רצה בה, והאשה רצתה את בעלה, אלא מתוך הזמן הממושך שהבעל עזב את הבית ומרד בה ולא היה חפץ בה, הביא הוא את המצב שכיום גם האשה לא חפצה בו, והוא זה שגרם שכיום האשה לא מעונינת בו. אבל אם האשה מיד הסכימה לעזיבת הבעל ולא קראה לו לשלום הבעל פטור מתשלום הכתובה. לפי דברים הללו יש לבאר כי טעמו של רבינו ירוחם הוא דאמרינן שהבעל לא התחייב בתוספת כתובה כאשר האשה אינה חפצה בו מפני שאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, היינו, שאינו מתחייב בתוספת כתובה אא"כ הוא גורם לפירוד ולפירוק הבית, באופן שאילולי היה עוזב אזי הבית היה עומד על תילו. אבל כאשר האשה גם כן אינה רוצה בו וביה"ד נוכח שגם אילולי עזיבת הבעל את הבית האשה תגרום מעצמה לפירוק הבית, דהיינו, שיתכן מאד שאף אילולי מהלכיו של הבעל הבית היה מתפרק אין סיבה שהבעל יתחייב בתוספת הכתובה. ועיין בספר עיונים למשפט להגרח"ש שאנן אהע"ז סי' כ"ח. ובפס"ד של ביה"ד הרבני הגדול תיק מס' 854682/1 במש"כ כב' הרה"ג יצחק אלמליח שליט"א. ונראה כי בפס"ד של מרן הגריש"א ניכר היה לביה"ד שהאשה גם כן לא חפצה בבעל באופן מוחלט ולכן סברו כי לא מגיע לה תוספת כתובה מפני שלא הבעל לבדו הוא הגורם לפירוק הבית ולא משנה מי ביצע בפועל את פירוק הבית. ומובן בפשיטות, כי קביעת עובדה זו אינה קלה ודורשת שיקול דעת מרובה של ביה"ד. כב' דיין ג' הביא מפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ח עמ' 107 מש"כ בדעת הרוב [הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי] כדלהלן: "ואשר לנימוק השני, הן אמנם ניתן פס"ד למתדיינים אלו בתמוז תשכ"ה ע"י בית דין זה, ובו נאמר:... ועל כב' ביה"ד האזורי להיכנס לדיון ולשמוע טענות והוכחות ולקבוע אם באמת רצונה של האשה בשלום בית או אין זה אלא רק העמדת פנים לפנינו איפוא קביעת ביה"ד שאין פניה של האשה לשלום. ובפרוטוקול ישיבת ביה"ד האזורי מיום י"ג בשבט תשכ"ו כתוב: ביה"ד: האשה נשאלה ע"י ביה"ד אם בדעתה לחזור לבית בעלה, ולפי זכרוננו היא סרבה לחזור. ובישיבת ביה"ד הנ"ל מיום י"ג באייר תשכ"ו: ב"כ האשה: בפרט"כ מהישיבה הקודמת נרשם כי ביה"ד אמר, לפי זכרוננו האשה השיבה בשלילה לשאלת ביה"ד אם רצונה בשלום ורשומה תשובתה שלא, אני בשעת מעשה הכחשתי כאילו האשה סרבה לחזור לבית בעלה, הצהרתי לא נרשמה בפרט"כ. אני מבקש להוסיף תוספת זו. ביה"ד מסכים להכניס התיקון הנ"ל. .... כמובן, שאין לנו אלא לקבל את קביעת בית הדין שכך היתה תשובת האשה. אך הלוא גם אם נניח שפעם הצהירה המערערת שאין רצונה בשלום, אבל הבעל הרי כל הזמן טוען וחוזר וטוען שאין מקום לשלום בית, ובישיבת ביה"ד מיום כ"ב טבת תשכ"ד, רשום בפרוטוקול תגובת הבעל על דברי בא כחו אשר אמר: אם היא מוכנה לשלום בית גם הבעל מוכן לכך: הבעל מצהיר, אני לא רואה הצלחה בשלום בית, היא תמיד משמיצה אותי ומטילה בי דופי.... ובתיק תשכ"ג - תשכ"ד הגיש הבעל תביעת גירושין בטענה שהיא ממררת חייו.... ובכן כל עוד וביה"ד לא פסק שעל האשה לקבל גט, או לכהפ"ח שהבעל זכאי להשליש גטה וכתובתה, אין אנו רואים מקום לפטור את הבעל מחיוביו כלפי אשתו". אכן, בפס"ד הנ"ל לא ייחסו ביה"ד חשיבות למה שאמרה האשה כי אין רצונה בשלום בית. אך נראה כי הכל תלוי בהבנת המקרה לאשורו, ועל פי זה לקבוע באם האשה היתה חפצה בתחילה בבעלה אם לאו. אם בעל עזב את אשתו ואינו חפץ בה כלל ולאחר תקופה ארוכה היא אומרת כי אינה חפצה בו אין זו הוכחה שהיא לא רצתה בו בתחילה. אבל כאשר בעל עזב את הבית והאשה לא קראה לו לשלום מעולם ואף לא ניסתה לקרב אותו אליה זה סימן שהיא גם לא היתה חפצה בו. אלא אם כן פגע בה מאד בעזיבתו את הבית שהיא לא תרצה בו רק לאחר פיוס. על פי זה נראה כי בנידונינו, מתוך דברי הצדדים במהלך הדיונים נראה כי הם לא חיו טוב במשך שנים לפני עזיבת הבעל את הבית, וכאשר הבעל עזב את הבית האשה לא עשתה דבר לקידום שלום הבית ועל כן אין לחייבו בתוספת הכתובה. הן אמנם ישנן מקרים שבעל עוזב בית ופוגע באשה באופן כזה שגרם לה לערעור באמון בו ואין לבוא בטענות כלפיה מדוע היא לא דרשה שלום בית, שהרי על הבעל מוטלת החובה לפייסה. אבל בנידונינו הרי הבעל עזב לאחר שהצדדים חיו במתח רב, כך שהאשה לא נפגעה מעצם העזיבה ואילו היתה רוצה שלום בית היה מוטל עליה לבקש זאת באמצעות פניה אליו, דבר שלא נעשה. כך שניתן לקבוע כי האשה שמחה בתוצאה ויתכן שגם אילולי פעולת הבעל היא היתה עושה זאת בשלב מסויים. על כן ניתן לומר כי יש להחשיב את הצדדים כמורדים זב"ז ואין לחייב את הבעל בדמי הכתובה מפני שהוא עזב בית שהיה כבר די מפורק ועל כל פנים מספק אין לחייב את הבעל בדמי הכתובה. ובאמת, מדברי הבעל בכל גרסאותיו, עלה כי עזיבתו הראשונית את הבית לא היתה מוחלטת, פעם אחת טען [בפני בית המשפט בבקשתו למתן צו עיקול] כי עזב בתחילה לחדר אחר והעביר מסר לאשה כי אינו רואה כי ניתן להמשיך בחיים משותפים, אך האשה לא סירבה. בפני ביה"ד הוא אמר שהאשה הוציאה אותו מן הבית באמרה "תסתלק מפה" ואף טען כי איימה עליו שתיגש למשטרה. אף אם לא נוכל להאמין לבעל שהחליף את טענותיו מכל מקום אין ספק כי עפ"י כלל טענותיו עזיבתו הראשונית את הבית לא היתה מוחלטת וממילא היה מצופה כי האשה תקרא לו לשלום ובזה שהיא לא עשתה כן נראה כי היא החליטה לסייע לו לפירוק המוחלט של הבית כשהגיעה מעצמה לתובנה שאין טעם בהמשך חיים משותפים. זאת ועוד, נראה כי הצדדים חיו במתח ביניהם באופן שלא היה שייך לחיות יחדיו, האשה לא היתה מעוניינת לבוא לקראת בעלה ולנסות לשקם את היחסים ביניהם ויש בסיס גדול לומר כי בכל מקרה הבית היה מתפרק ע"י שני הצדדים וניתן לקבוע כי הצדדים גרמו באופן הדדי לפירוק הבית. ועל כל פנים מספק לא ניתן לחייב את הבעל בכתובה כמ"ש דיין א'. אבל יש לשאול, מנין לומר כי גם במקרה שהבעל והאשה יחדיו רצו להתגרש האשה מפסדת את דמי כתובתה, הרי רבינו ירוחם כתב "אשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט", ויתכן לפרש את דבריו שמדובר באשה שמרדה בבעלה וכתוצאה מכך אמר הבעל כי אינו רוצה בה וכי הוא מעוניין להתגרש, שבזה האשה היא הגורמת לגט. אבל באופן ששני הצדדים חפצים להתגרש כאחד שהאשה לא גרמה להליך הגירושין אולי על זה לא נאמר "אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה", שהרי היא לא גרמה למיפק? ובשו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף רלה כתב: #המורדת על בעלה ואומרת מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה אם כופין אותו לגרש. #... ומה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל בכתובתן ומתנתן. כבר אמרנו שאין הבעל מוציא אלא מרצונו ואם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם כתובתן כלו' נכסי צאן ברזל. אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלל כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב. אבל אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחמת מרדן בזה יש הפרש ביניהן. שאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה מכריזין עליה ד' שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ושולחין לה מבית דין ואמרין לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת. ושני פעמים שולחין לה אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ואם לא חזרה בה וגרשה הפסידה את הכל. אבל אם הוציאה קודם זה לא הפסידה הכל. אבל האומרת מאיס עלי יגרשני ואיני חפצה בו ולא בכתובתו אינו מוציא עד שנים עשר חדש ואין מכריזין עליה. ואם הוציא תוך שנים עשר חדש ורצה הבעל לגרש מגרש. ואין לה עיקר כתובה ותוספת ולא אפילו נדונייתה אלא אם תפסה בלאות הקיימין אין מוציאין מידה". מבואר דס"ל כרבינו ירוחם שכאשר הבעל הוציא את האשה מרצונו הינו פטור מלשלם דמי תוספת כתובה אבל מדובר שהאשה מרדה ובגלל זה הבעל מעוניין לגרשה. ומנ"ל לומר בדעת רבינו ירוחם שאם שני הצדדים יחדיו יזמו את הליך הגירושין הבעל פטור מלשלם דמי תוספת כתובה. ועיין בחזון איש (סימן ס"ט סעיף קטן י"ח) שביאר את דברי הרשב"א וזה לשונו: #"אבל הדבר מבואר בתחלת דברי הרשב"א שכתב אם הוציאן מרצונו בין בזו בין בזו נותן להן נצ"ב אבל מה שנתן להן משלו אינן נוטלות כלום כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא משקל ומיפק לא יהיב. והאי הוציאן מרצונו דכתב הרשב"א רצה לומר שלא המתין הזמן שיפסידו כתובתן בדין. אמנם נראה דאין דברי רשב"א אלא במתנות דיהיב לה בשעת נשואין או לאחר נשואין אבל תוספת שכתב לה בכתובתה ודאי דינו ככתובה ולתנא דמתניתין פוחתין מתוספת ז' דינרין לשבת ולרבותינו מפסידתו אחר ד' שבתות וכדאמר בהדיא בגמרא נד ב תנאי כתובה ככתובה לענין מורדת ואי מפסידתו אף קדם שהפסידה כתובתה משום דאדעתא למיפק לא יהיב אינו ענין לדין כתובה שמפסידתה מקנס חכמים אחר אריכת המרד[...] אלמא דכל היכי דאיכא כתובה דעתו שיהיה לתוספת דין כתובה וכשתפסיד כתובה תפסיד תוספת אבל מדין אדעתא למיפק לא יהיב לה לא אמרינן בתוספת מיהו לדעת רבינו חננאל בתוספות יבמות ס"ה ב דבאה מחמת טענה אין לה תוספת על כרחך צריך לאמר דשניה ואילונית איהו מפיק לה וממאנת נמי חשיב כדבר הבא מעצמו שאין מעשה קטנה כלום אבל כשהיא גרמה להוציאה שפיר אמרינן דאדעתא למיפק לא יהיב ולפי זה על כרחך צריך לאמר דהא דאינה מפסדת במרדה את התוספת עד אחר ד' שבתות דלא מקרי מוציאה את עצמה מיד בעלה עד שנקבע המרד כפי שיעור חכמים דכעס לשעה שכיח ולא הנחת בת לאברהם אבינו אי מפסדת תיכף [...] ולענין הלכה נראה דמתנות שנתן מפסדת מיד כיון שמגרשה משום מרדה וכמפורש ברשב"א ובר"ן ולא מצינו בהדיא מי שחלק עליהן ומלשון הטור אין ראיה דלא דן בגרשה קדם ועיקר הדין נקט דגם מתנות דיהיב לה צריכה להחזיר משום דאדעתא למיפק לא יהיב וממילא שמעינן דאם קשה לו להתגלגל עמה ולמידן עמה ומגרשה מיד נמי אין לה מה דיהיב לה אבל תוספת אית לה ולפי זה שפיר גרסינן וכל מה שכתב לה והיינו תוספת ואי אפשר למגרס אבל לא מה שכתב לה דודאי דין תוספת כדין כתובה והא דמגרשה מיד אין לה מתנות דוקא כשלא חזרה בה אבל אם חזרה בה לא הפסידה מתנות אבל אם כבר הפסידה כתובתה נראה דהפסידה מתנות אף שחזרה בה". לפי הבנת החזו"א מה שכתב הרשב"א ש"אין לה מה שכתב לה" היינו רק מתנות, נמצא לדבריו שאשה שמרדה בבעלה וכתוצאה מכך בעלה מבקש לגרשה יש לה תוספת כתובה. ונקט כן מסברא דנפשיה, ולכאורה רבינו ירוחם - שכפי הנראה מדבר במורדת דבעינא ומצערנא ליה וכדלקמן - ס"ל דלא כמש"כ החזו"א. ועל כל פנים במורדת דמאיס עלי גם החזו"א יודה שמפסדת תוספת כתובתה מיד. על פי פירוש זה בדברי רבינו ירוחם שדבריו הם רק במקרה שהאשה מרדה וכתוצאה מכך הבעל אינו חפץ בה, היה נראה ליישב את דבריו עם דברי הרא"ש בתשובה שבכלל מג סימן יב לפי מה שפירשו הבית שמואל. שם דן באשה הטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים ובעלה מכחישה, על זה פוסק הרא"ש: #"... אבל לענין ממון, כיון שעומד וצווח ואומר שגבורת אנשים יש לו, ובא עליה כדרך כל הארץ, ושלא כדין הוא מגרשה, וחפץ להיות אצלה, אין כח לבית דין להוציא ממנו ממון. אבל אם בלא כפייה נאות לגרשה, יתן כתובה, כיון שמדעתו מגרשה". וכן פסק בשו"ע אהע"ז סי' קנ"ד ס"ז. ומבאר הבית שמואל (אבן העזר סימן קנד ס"ק כ) שגם תוספת יש לה אם גירשה מדעתו, וז"ל: #"ואם מגרשה מעצמו וכו' - יתן לה כתובה, ולענין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה, כיון דמגרש מעצמו, כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן תוספת כתובה, דאדעתי' למשקל ולמיפק לא אוסיף לה, כמ"ש בכלל מ"ג סימן ג' ד'". לכאורה לפי דברי רבינו ירוחם הבעל לא יתחייב לשלם דמי תוספת כתובה מפני שהאשה מעוניינת להתגרש ולא הוכיחה את טענתה שאין לבעל גבורת אנשים. עיין ב"שורת הדין" עמ' רפ"א ואילך. לדברינו יתכן לפרש שמדובר באופן שהבעל גירש מרצונו לאחר שהאשה תבעה גירושין, ונראה היה כי זה היה בבחירה שלו ומרצונו המוחלט אף בלי דברי האשה [אולי גם ניתן היה להוכיח זאת ממה שלא נלחם על טענתו כי יש לו גבו"א] וכיון שהגט ניתן ברצונו נחשב כאילו גירש מדעתו לכל המשתמע מכך. משא"כ כאשר הבעל מגרש בגלל מרידתה ובעצם אינו מעוניין לכתחילה בגט שאז יש לפוטרו מתשלום דמי תוספת כתובה. שוב מצאתי בספר "שמע שלמה" להגרש"מ עמאר שליט"א ח"ג סי' י"א שדן באריכות בדברי רבינו ירוחם ופירש דבריו כפי שכתבנו שמדובר באשה מורדת וכתוצאה מכך בעלה מעוניין לגרשה שהיא מפסידה תוספת הכתובה בגלל מרידתה. וציין שדעת הרמ"א בסי' ע"ז ס"ב שכאשר הבעל רוצה לגרשה בתוך י"ב חודש הדין הוא שנותן לה גם תוספת כתובה. ובביאור הגר"א ס"ק כ"א כתב על דברי הרמ"א "... אבל דברי הרב תמוהים". ופירש הגרשמ"ע בדעת הגר"א שלדעת הרשב"א במורדת דבעינא ומצערנא ליה אין לה תוספת כתובה כשהבעל רוצה לגרשה מיד. [צ"ע בדבריו שם שהרי במורדת דמאיס עלי כשרוצה לגרשה לפני י"ב חודש יש לה תוספת כתובה, אם כן כל שכן שיש לחייב את הבעל בתוספת כתובה במורדת דבעינא ומצערנא ליה כשרוצה לגרשה מיד לפני הכרזה] ובאמת ברמ"א שם יש שני גירסאות. עיין בבית שמואל ס"ק י"ח ובבאר היטב ס"ק כ' ובאבני מילואים ס"ק כ"א. יתכן שמרן הגריש"א הבין כך מדברי רבינו ירוחם ומלשונו כי הבעל אמר "אנא נמי לא בעינא לך" ולא אמר כי אינו מעוניין בה רק בגלל מרידתה. זאת ועוד, רבינו ירוחם מדבר באופן שהאשה ביקשה כתובה שזה מורדת בגדר של "בעינא ליה ומצערנא ליה" שאין כאן ניתוק האישות כי אם התנהגות לא ניאותה של האשה שבזה נתנו חז"ל זמן אולי תחזור בה האשה רק כאשר הבעל גם כן אינו מעוניין באשה חז"ל לא נתנו זמן להמתין וכמ"ש הגריש"א בפסקי דין של בתי הדין הרבניים חלק ח עמ' 324 וז"ל: "וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה". ונראה כי הבעל נחשב בזה כמסייע להליך הגירושין שהרי חז"ל נתנו לאשה זמן לחזור בה מפני שראו כי אשה שעושה כן חוזרת בה לאחר התראות והכרזה ומכיון שהבעל לא מעוניין בהליך של התראות והכרזה יש להחשיבו כמסייע להליך הגירושין ומכיוון שבכל אופן סבר רבינו ירוחם לפטרו מתוספת כתובה בגלל שהאשה אינה מעוניינת בו ורוצה לצאת ממנו יש ללמוד לפוטרו גם כאשר שניהם יחדיו לא היו מעוניינים זב"ז מבלי שהאשה התחילה למרוד בבעל. [באמת החזון איש שהובא לעיל ס"ל שהבעל מחוייב בתוספת כתובה כיון שלא היו התראות והכרזה ולפי גירסא אחת ברמ"א הבעל מחוייב בתוספת כתובה כנזכר לעיל]. ובאמת היה ניתן לפרש את דברי רבינו ירוחם שמדבר במורדת ד"מאיס עלי" ולא במורדת דבעינא ומצערנא ליה, וזאת מפני שבמורדת דבעינא ומצערנא ליה צריך הכרזה ובמורדת דמאיס עלי א"צ הכרזה ובמה שאינה רוצה בו מפסדת את תוספת כתובתה. וממה שכתב "כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט...". שתבעה גם את כתובתה והרי פסק הרמ"א בסי' ע"ז "ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה (ב"י בשם תשובת הר"ן וכן פירש"י בגמרא)". וכ"ה בתשו' הר"ן סי' י"ג שכשתבעה האשה כתובה אינה בגדר מורדת דמאיס עלי, אין זה מוכרח. שהרי רבינו ירוחם שם כתב בשם הרשב"א בזה"ל: "והרשב"א כתב שהפסידה אפילו תוך השנה ... וזה דוקא כשאומרת לא הוא ולא כתובתו, אבל אמרה מאיס עלי לבד ואינה אומרת שאינה רוצה בכתובתה משהין לה שנה ולא כייפינן לה תוך השנה לא לפחות ולא להכריז עליה בבית דין וכו' עמדה במירדה כל השנה הפסידה עיקר ותוספת". אם כן חזינן בדעתו בשם הרשב"א שגם בתבעה כתובה ניתן להגדירה כמורדת דמאיס עלי, ועל כן ניתן לפרש שהאשה תבעה להתגרש עם כתובה והבעל רצה גם כן מיד לגרשה שבזה מפסדת מיד את תוספת כתובתה כיון שאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה. כן העיר הרה"ג פנחס מונדשיין בפס"ד של ביה"ד בנתניה מס' תיק 1182679/2. אך נראה בפשיטות שאם זה הפירוש בדברי רבינו ירוחם, שמדובר באופן שהאשה והבעל יחדיו לא רצו זה בזה שעל כן האשה מפסדת רק את תוספת הכתובה ולא את עיקר הכתובה מפני שלא מרדה בבעלה שהרי גם הוא לא רצה בה. אבל באופן שהאשה מרדה בבעלה וכתוצאה מכך הבעל גם כן לא רצה בה ודאי שמפסדת גם את עיקר הכתובה שהרי היא מרדה בבעל ומסתבר שאף בתוך י"ב חודש מפסדת את עיקר כתובתה וכל שכן לאחר י"ב חודש [בזה מדובר ברבינו ירוחם שם]. וכיון שמדובר שמרדו יחדיו זה בזה אינה מפסדת את עיקר הכתובה ומכל מקום מפסדת את תוספת הכתובה מפני שאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה. ולפי זה מוכח כדעתו של מרן הגריש"א שגם באופן כזה אשה מפסדת את תוספת כתובתה על אף שלא היא זו שגרמה לבדה שהבעל יוציאה. ולאחר העיון נראה כי בדין זה נחלקו הראשונים. דהנה הרמב"ם בהלכות אישות פרק כד הלכות ב – ג פסק: #"אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין וכן הנושא שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה ... ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר, אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם". ונראה מהרמב"ם שמדובר גם באופן שהבעל מבקש לגרש את האשה מחמת היותה אילונית או מחייבי לאוין שמכל מקום הבעל מחוייב בתוספת מפני שהאשה רוצה לעמוד לפניו. עיין בית שמואל סי' קט"ז סק"ג שלפי דעת הרמב"ם והשו"ע פסק כמותו הבעל חייב בתוספת כתובה אף אם לא ידע שהיא אילונית כיון שהיא לא ידעה מהמום וכן בחייבי לאוין כיון שחשבה שיתפייס על האיסור. ונראה בבירור מדבריו שהבעל רצה לגרש את האשה שלפני כן לא הכיר בהיותה אילונית או חייבי לאוין ומכל מקום אם האשה אינה רוצה לעמוד אצל בעלה הוא אינו מחוייב לה בתוספת כתובה אף אם מבקש לגרשה. וכמ"ש הכסף משנה שם "היינו לומר דדוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני ליה". ובר"ן כתובות דף נט ע"ב מדפי הרי"ף נראה הדבר מפורש יותר. שכתב: "ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה דאמרה דבעיא חוטרא לידה דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה אף על פי שבדין מוציאה יש להן תוספת". נראה מדבריו שהבעל בכל מקרה מעוניין בגירושין אלא שיש חילוק אם האשה רוצה לעמוד לפניו לשמשו או לא. ולכאורה אם האשה אינה נחשבת כמורדת אלא אם כן בעלה רוצה אותה הרי כאן הבעל מבקש לגרשה ואיזה משמעות יש למרידתה? יתירה מזו, בחייבי לאוין שהבעל מוציא את האשה בגלל שהתורה חייבתו בכך אין כל משמעות למרידתה שהרי בין כה האשה צריכה לצאת מהבעל גם אם לא היה חפץ להוציאה. מכאן נראה כי חיוב תוספת כתובה אינו אלא כאשר האשה רוצה בבעלה ולא כאשר היא מבקשת לצאת ממנו וזאת מפני שחיוב של תוספת כתובה קיים רק באשה שחפצה בבעלה והוא מגרשה ולא כאשר אינה חפצה בו אף באופן שאין משמעות לרצונה כיון שבין כה הבעל מבקש לגרשה. מאידך, הטור אבן העזר סימן קיח כתב וז"ל: #"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה ... ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא". ונראה לדקדק בלשונו שכתב: "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו ..." שדוקא באופן שיצאו הגירושין ממנה, היינו, שלא רק שתבעה גירושין אלא גם התגרשה בפועל בגלל רצונה הבלעדי. אבל באופן שתבעה גירושין והגירושין לא יצאו ממנה אלא מפני שבעלה גם כן רצה בגירושין יש לחייב את הבעל בתוספת הכתובה מפני שהגירושין לא יצאו ממנה ודלא כהרמב"ם. בספר חוק ומשפט (סי' קפה), הובא בעטרת דבורה סי' ל"ו פירש את דברי הטור שבא לומר שתביעתה של האשה לגירושין אין בה לבדה כדי לשלול ממנה את זכאותה למלוא כתובתה, עיקר ותוספת, וכי רק כאשר "יצאו הגירושין ממנה" היינו כאשר נמצא שהאשה הינה האשמה בחורבנו של הבית, ובצווארה הקולר תלוי, מאבדת היא את זכאותה לכתובה. מה שאין כן במקום בו האשה תובעת את הגירושין אך הבעל הוא זה שגרם להם בהתנהגותו, והם יצאו ממנו, שאז זכאית היא לכתובתה כולה. אולם נראה לי יותר כמ"ש, שבא לומר שהגירושין בפועל נגרמו אך ורק בגלל האשה, אך אם הבעל רצה גם כן לגרש לא הפסידה תוספת כתובתה. וכן נמצא מפורש בתשב"ץ – באחת מהתקנות שהביא (בחלק ב סימן רצב) בה ביאר שמעיקר הדין גם כאשר האשה תובעת גירושין, והיא היא היוזמת אותם ופועלת למענם, אם שניהם מתרצים בכך זכאית היא לכתובתה ולתוספת כתובתה, וזל"ה : #"תקננו שאם יגרש הבעל ברצונו ושלא ברצונה שיפרע לה כל הכתוב בשטר כתוב' עיקר כתובה שהוא מאתים לבתולה ומנה לאלמנ'. ומה שנמצא בשטר כתובת' שהכניסה לו נדוניא והתוספת אשר הוסיף לה משלו הכל כפי דין התלמוד. אך אם לא יהי' הגירושין ברצונו ושלא ברצונ' אין לה תוספת כלל". ועל זה כתב לבאר : #"עוד כתוב בתקנה הנזכר שאם לא יהיו הגרושין ברצונו ושלא ברצונה אין לה תוספת כלל. ופירוש זה שאם היו הגרושין ברצונה כמו ברצונו שהיא תובעת גט או שלא ברצונו כגון שחייב לגרשה מן הדין מפני מאורעות שלא ברצונו אין לה תוס' כלל. לפי שלא תקנו התוס' בתקנ' זו אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא'. שאינו מן הדין שישאנ' בתול' ויגרשנ' אח"כ וזה אינו אלא כשהוא מגרש' ברצונו ושלא ברצונ' כמו שכ' הרי"ף ז"ל בפרק הבא על יבמתו. וכן הרשב"א ז"ל כ' בתשוב' שהתובעת גט מתוך מרד אין לה תוס'. דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא כתב לה. ואף על פי שלולי התקנה אם כ' תוספ' מעצמו והיו הגירושין ברשו' שניהן גובה הכל. כיון שתקנו כן הוי כתנאי שבממון וקיים. ולא כתבו אלא ע"מ כן." מבואר בדבריו שעל פי עיקר הדין, ובמקומנו הרי לא פשטה תקנת התשב"ץ, גם כאשר האשה תובעת את הגט אם שניהם מתרצים בגירושין יש לה תוספת, וכל אימת שהבעל מתרצה לגרשה, ושניהם מבינים יחדיו כי חייהם המשותפים הגיעו אל קיצם, אין לנו עניין בשאלה מי היוזם את הגירושין והאשה עדיין זכאית לתוספת כתובתה. ובתשובת הר"י מיגאש (סימן קנ) כתב: #"א"כ נאמר שמי שיש לו בנים מאשה אחרת אם נתברר עליו שהוא אינו יורה כחץ ... שהיה בלתי מחוייב מן הדין להוציא וליתן כתובה אבל נתחייב בזה אם היתה היא תובעת אותו, מה אם היתה שותקת ומוחלת לא היינו מכריחין אותו שיוציא ויתן כתובה, אם כן ראוי לומר כאן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעת' למשקל ולמיפק לא אקני לה. ולא דמי לאומר איני זן ואיני מפרנס והמדיר את אשתו מתשמיש המטה וכל שאר אותם הדרכים שנאמר בהם יוציא ויתן כתובה שהוא חייב בין עיקר בין תוספת, דהתם הוי איהו מורד והדבר שלסיבתו נתחייב להוציא וליתן כתובה שיהו בידו לתקנו אם ירצה והיה בידו שלא לעשותו מתחלה אם רצה א"כ ראוי לחייבו ... ואומדן דעתא הוא שאם היה משער בעצמו שהוא על זו הדרך ושהדבר יכריחנו להוציא וליתן כתובה לא היה כותב לה מה שכתב מהתוספת." נראה מלשונו כי דוקא כאשר האשה מכריחה אותו להוציאה והוא אינו רוצה בכך מפסדת את כתובתה, אבל בעצם אי רצונה בו אין להפסידה את דמי תוספת כתובתה. יתירה מזו, נראה מדברי הר"י מיגאש שאף שכאשר האשה תובעת להתגרש כיון שרוצה בנים לעת זקנותה לא מגיע לה תוספת כתובה מכל מקום אם הבעל מחוייב לגרש בגלל חובתו במצוות פריה ורביה אזי אף שהאשה מבקשת להתגרש בגלל טענת בעינא חוטרא לידי כיון שהגירושין לא נגרמים מחמתה הינו מחוייב בתוספת הכתובה כיון שרק כאשר האשה גורמת לגירושין היא מפסידה את דמי תוספת הכתובה. שהרי כתב שם וז"ל: #"אבל אם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה והוא בלתי מודה שאינו יורה כחץ ולא נתאמת עליו זה אבל הוא חושב בדעתו שהוא יכול להוליד והוא אינו יכול לעמוד בסיפוק שתי נשים שהיה אז מחוייב ומוכרח משורת הדין להוציא וליתן כתובה מבלתי שתצטרך היא לתבעו בזה מטענת בעינא חוטרא ליד' כו' ואף על פי שהסכימו שניהם על השארותם זה עם זה שורת הדין תכריחנו לגרש' ולפרוע לה כתובתה שאין הגירושין מחמתה ולא מחמת דין תלוי בה באופן שהיה אפשר לומר כי אקני לה אדעתא למיקם קמי' כו' אבל הגירושין הוא מחמת דין שהוא מתחייב בו לא היא שהיו אז הגירושין לסיבתו". +(חסר שאר התשובה)+ ונראה שם מתוך דברי התשובה שהאשה תבעה להתגרש ומכל מקום כיון שהבעל מחוייב בגט בגלל מצוות פריה ורביה, הוא מחוייב בתוספת כתובה כיון שהגירושין אינן מחמת האשה. וזה מפורש דלא כשיטת הר"ן בכתובות המובא לעיל. יתכן היה לחלק בין מקרה של אשה שבאה בטענת בעינא חוטרא לידי לבין אשה שמאסה בבעלה. אף שלגבי שניהם נאמר אותו לשון כי הבעל אינו מחוייב בתוספת הכתובה "דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה" מכל מקום באשה שבאה בטענת בעינא לחוטרא בידי אזי על עצם אי רצונה לחיות עם בעלה אין זו סיבה להפסיד את כתובתה כיון שהיא לא מעוניינת בחיים עמו בגלל סיבה מוצדקת מבחינתה, רק כיון שהבעל מחוייב להוציא את האשה בגרימתה הוא נפטר מתוספת הכתובה. ובזה כאשר הוא מגרש לא בגלל האשה רק מכיון שחייב לקיים פו"ר אין האשה מפסדת את תוספת הכתובה. משא"כ כאשר האשה מאסה בבעלה, הבעל לא מתחייב לתת לה את תוספת הכתובה בגלל שעל דעת מקרה שלא תרצה בו מצד סיבת המאיסות הוא לא התחייב בתוספת הכתובה אף אם בין כה הוא מעוניין לגרשה. מכל מקום נראה שזה חילוק מחודש וגם בר"ן המובא לעיל נראה שלא חילק בין המקרים לעניין הסברא של הפסד תוספת הכתובה. והנה השו"ע סי' קי"ח סעיף ב' פסק: #"מי שגירש את אשתו סמוך למיתתו אע"פ שלא גרשה אלא כדי שלא תזקק ליבם דינה לענין כתובתה בתקנת טוליטולא כדין גרושה". והוא מתשובת הרא"ש כלל נ ס"י המובא בטור שם. ושם כתב הטעם "כיון שנתן לה גט מאיזה טעם שיהיה מ"מ הרי היא מגורשת וזכתה בכתובתה שלא הטיל תנאי בגט שלא תגבה כתובתה", עכ"ל. והרי בזה כיון שהבעל גירשה רק למען בל תזקק ליבם בלי ספק היא תובעת הגירושין ואפ"ה אית לה כתובה. ובעטרת דבורה שם הביא מדברי תשו' פני לוי סי' ל' שס"ל להלכה שכאשר הגירושין נוצרו בהסכמת הצדדים הבעל חייב לשלם גם תוספת כתובה והביא את דברי השו"ע הנ"ל. ולכאורה זו ראיה ברורה שהרי האשה גם רצתה להתגרש כדי שלא תיזקק ליבם ומכל מקום חייב הבעל בכל דמי כתובתה, גם בתוספת. והרי יש לפסוק כדברי השולחן ערוך והרמ"א כפי שכתב התומים בקיצור תקפו כהן סי' כ"ה אות קכ"ד ש"אי אפשר לומר קים לי כנגד הכרעת מרן השולחן ערוך והרמ"א". ובתשו' המהרלב"ח (סימן פ"א) דן במקרה בו תבעה האישה או קרוביה מבעלה שיגרשה כדי שלא תפול לייבום ואכן גירש ואחר כך מת והאישה תובעת מהיורש כתובתה וכתב בזה"ל: #"גם לא הפסידה דבר מכתובתה בשביל שהתחננה לבעלה שיגרשנה בגט וכו' גם לדעת שאר הפוסקים יש מכאן ראיה גמורה שלא הפסידה כלל שאם באלו הנשים הנזכרות כתבו ז"ל שהפסידו התוספת הוא משום שהביאו בעליהן לבית דין לכוף לגרשם ומבואר אמרו בגמרא יבמות סה ההיא איתתא דאתית לקמיה דרב נחמן וכו' אם כן כיון שבסבתן כופין בית דין לבעל לגרש כמו בחלוקה השנית שכתבתי או כופין לתת כתובה ומבקשין על הגט כמו בחלוקה הראשונה אדעתא למשקל ומיפק לא כתב לה והפסידה התוספת. אבל בנושא שלפנינו שלא הוליכה אסתר הנזכרת לבעלה לפני בית דין לכוף אותו שיגרשנה כי לא היה לה טענה כנגדו בזה ואם הלך הבית דין אליו הלך לדבר לו בלשון תחנה ובקשה אם כן פשיטא ופשיטא שלא הפסידה דבר מכתובתה לא עיקר ולא תוספת...". ובהמשך כתב המהרלב"ח: #"וכן באותן שלא כפו להם בי"ד כלל אלא שהם מתפתין לדברי נשיהן ומגרשין אותן לאיזה סיבה שתהיה לא הפסידו כלל". אם כן, יש לפנינו את הכרעת השולחן ערוך לחייב את הבעל בכתובה ובתוספתה כאשר שני הצדדים אינם חפצים זב"ז והאשה לא מרדה כשהגירושין נעשו בהסכמה משותפת. במשא ומתן ההלכתי שהתקיים בביה"ד דיין א' רצה לחלק בין מקרה בו האשה ביקשה להתגרש והבעל הסכים כאשר זכותו היתה שלא להסכים בגלל שרצה בה שאז יש לחייבו בתוספת הכתובה לבין מקרה בו גם הבעל לא רוצה בה. וטעם החילוק הוא, שהרי רבינו ירוחם כתב: "... לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה"". ונראה מלשונו כי הסיבה לפוטרו מחיוב תוספת הכתובה הוא "חיובו בגט" שכיון שהבעל חוייב בגט אמרינן שעל דעת זה לא התחייב בתוספת הכתובה. ואף אם בפועל לא חוייב ונתן גט מרצונו מכל מקום זה שהינו מחוייב בגט משמעותו הוא שאין הדבר ראוי שישאר נשוי עם האשה ועל כן אינו מחוייב בכתובה כיון שנותן גט במצב שלא רצוי שישארו נשואים זל"ז כשהאשה גם כן גרמה לזה ו"אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה". משא"כ כאשר הבעל רוצה באשה ומתפתה לתת לה גט בגלל שבקשה ממנו היה יכול להישאר נשוי ולא לתת גט ומכיון שנתן גט נחשב הוא כ"מוציא" את האשה. חילוק זה אינו נראה, כיון שאם אמרינן שכששניהם אינם רוצים זב"ז אין הבעל מחוייב בתוספת כתובה כיון שהאשה גרמה לכך ו"אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה" מסתבר שההסבר לזה הוא שהבעל לא התכוון להתחייב לאשה כאשר אינה רוצה לעמוד לפניו, שהרי ברור ש"אי רצונו באשה" לא גורם לו לפוטרו מתוספת הכתובה רק "אי רצונה של האשה בו" הוא זה שגורם להפסד תוספת הכתובה. ועל כן כאשר האשה אינה רוצה בבעלה ותובעת גט אזי אף שהבעל רצה בה מכל מקום אם מגרש אותה בגלל שאינה רוצה בו ואינו רואה תוחלת בקיום הנישואין במצב זה לא מסתבר לחייבו בתוספת הכתובה. אלא שמכל מקום נראה כי הראיה מהשו"ע בסימן קי"ח אינה מוכרחת. שם מדובר באשה שלא מרדה בבעלה וחיה עמו כאשה לכל דבר, שאל"כ הרי הבעל פטור מכתובתה בגלל מרידתה בו. אלא שבקשה ממנו שיגרשה והוא לא היה צריך לעשות כן, הוא יכל להמשיך לחיות עמה ולא להיעתר לבקשתה להתגרש, ומכיון שגירש אותה אין שייך בזה "אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה" שהרי הוא ה"מוציא אותה". ובמילים אחרות: האשה מפסדת את תוספת הכתובה רק כאשר אינה רוצה בו כלל ותובעת להתגרש לאחר שעזבה אותו, משא"כ במקרה שבסי' קי"ח האשה רק בקשה ממנו להתגרש ולא עזבה אותו. ועייין בפסקי דין רבניים כרך כב עמ' 91 ואילך בפס"ד של ביה"ד בחיפה ובפס"ד של ביה"ד הרבני הגדול והנלענ"ד כתבתי. אם כן עולה, כי יש מחלוקת ראשונים במקרה שזוג הסכימו יחדיו להתגרש כיון שאינם רוצים יותר זב"ז אם יש לחייב את הבעל בתוספת כתובה. לפי הדברים הללו, בגלל ששני הצדדים אינם חפצים זב"ז והאשה אינה מעוניינת לחזור לשלום בית לפי דברי מרן הגריש"א, שכאמור זו דעת הרמב"ם והר"ן, יש לדון לפטור את הבעל גם מעיקר כתובה. מה שהביא דיין ג' מדברי הגריש"א שהובאו בפד"ר ו' עמ' 13 לחלק בין עיקר כתובה לתוספת כתובה, אינו ראיה, כיון ששם מדובר במורדת דבעינא ומצערנא ליה שאין לה דין מורדת כאשר הבעל אינו חפץ בה רק לגבי תוספת הכתובה יש לפוטרה מצד ד"אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה". אבל מורדת ד"מאיס עלי" יתכן שלא מגיע לה אף עיקר כתובה כפי שנפסק בשו"ע אבהע"ז סעיף ב: "האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת [...] אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי [...] אין לה כתובה כלל". שהיא ניתקה עצמה מהאישות. משא"כ במורדת דבעינא ומצערנא ליה שבעצם לא ניתקה עצמה מן האישות רק אינה מקיימת את חובותיה כלפי בעלה בזה אמרינן שתוספת כתובה הבעל אינו מחוייב כיון שהיא הגורמת לגירושין אבל עיקר כתובה הבעל מחוייב. אך מכל מקום נראה יותר כי כל עוד האשה אינה מורדת בבעלה אינה מפסדת דמי עיקר כתובה ורק לגבי תוספת כתובה יש סברא דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. ולפי השיטות שהאשה אינה מפסדת אף את דמי תוספת הכתובה בששניהם אינם רוצים זב"ז ודאי שאינה מפסדת את עיקר כתובתה. ובאמת נראה כי בתיק שבפנינו גם לפי הדעות שבששניהם אינם חפצים זב"ז והגט נעשה בהסכמה גמורה הבעל פטור מתוספת כתובה יש לחייב את הבעל על כל פנים בחלק מדמי תוספת הכתובה ואין לפוטרו בלא כלום. מפני שנראה כי לבעל היה חלק יותר גדול בפירוק הבית, ההאשמות שהטיח הבעל באשה מבלי לבסס אותן, סגנון הדיבור שלו, וסגנון ההתנהגות שלו כפי שעולה מכלל החומר שמובא בתיק כגון: המעקבים אחרי האשה והתקנת המצלמות בבית שהבעל הואשם בהם בבית המשפט [לאחר עזיבתו את הבית], מעלה חשש כי לבעל יש חלק יותר גדול בפירוק הבית ואולי אף על ידו התגלגל פירוק הבית. ובשלטי גבורים על המרדכי פ' החובל הביא תשו' הגאונים, שאם הבעל קורא לאשתו זונה מתוך מריבה אין מחייבים לגרשה אא"כ התרו בו קודם שאם ימשיך להוציא עליה ש"ר יחויב לגרשה. כאן הבעל לא הותרה, אבל מוכח בשלטי גיבורים כי דיבורים על בגידה כשאין בסיס לכך גורמים להרס הבית. ובמקרה שלנו הבעל הטיח האשמות שגרמו נזק גדול לקיום הבית ועל כן על אף שהבעל לא הותרה מכל מקום נגרם על ידו נזק שהאשה לא תחפוץ בו. אין להוכיח מהשלטי גיבורים שרק אם הבעל הותרה הינו מחוייב בגט ובכתובה, כיון שי"ל שהש"ג מדבר באופן שהבעל מבקש לעשות שלום בית שבזה לא ניתן לחייבו בגט רק לאחר התראה, אך בנידונינו שמעוניין להתגרש יש מקום לחייבו בכתובה בגלל גרימת נזק לקיום הבית מפני שרק אם הוא רוצה בשלום כשלא הותרה יש מקום לחייב את האשה בשלו"ב אבל כשאינו מעוניין בשלום אין מקום לחייבה בכך וניתן לקבוע כי הוא הגורם לגט. ועדיין יש לעיין בזה. ובאופן זה לפי הדעות שפטור מתוספת כתובה מכל מקום יש לפשר עפ"י מה שנפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב ס"ה עפ"י דברי הרא"ש בתשובה בכלל ק"ז סי' ו': #"יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר". ובסמ"ע כתב שם וז"ל: #"והרא"ש סיים שם בתשובה וכתב ז"ל, ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות [ובעדויות, פעמים באומד הדעת] ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, והיינו שודא דדייני, ופעמים ע"פ פשרה, עכ"ל, והביאו הד"מ [סעיף ד']. ור"ל שכל אלו הדברים יכול לעשות הדיין בע"כ דבעלי דינים". וכבר כתב כב' ידידי הרב ברדוגו שליט"א בתיק מס' תיק 1084023/5- "ולאחר העיון נלענ"ד שאין זה סותר את חזקת הממון של הבעל, כי אם יצמד ביה"ד בכל מקרה של גביית כתובה לחזקת הממון, כמעט לא הנחת בת לאברהם אבינו שתגבה כתובתה, כי נדירים הם המקרים שבהם מוצגות ראיות חותכות, ונמצאת תקנת חכמים שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה בטלה, ועל כרחך שסמכו חכמים על שיקול דעתו של ביה"ד בכל מקרה לגופו לעשות פשרה בכל כהאי גוונא שתשקף את הצדק ככל האפשר, והם הם הדברים שבחו"מ סי' יב הנ"ל". ובנוגע למה שנכתב בדעת דיין א' כי הבעל שילם את דמי הכתובה מצד קיזוז זכויותיו במגרש של האשה שנפסק בבית המשפט כי היא תקבל את זכויות הבניה שהבעל טרח בהם. לענ"ד במקרה שבפנינו שלאשה היה מגרש והבעל טרח להשביח אותו באופן של קבלת אחוזי בניה והיתר בניה שלא היה לפני כן, ההגדרה ההלכתית של ההשבחה אינה "פירות", כי אם השבחת גוף הנכס שכולו "נכסי מלוג" של האשה, ולגבי הטרחה וההוצאות שהוציא הבעל להשבחת הנכס חל הדין האמור במשנה במסכת כתובות (עט ע"ב): "המוציא הוצאות על נכסי אשתו – הוציא הרבה ואכל קימעא, קימעא ואכל הרבה – מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל; הוציא ולא אכל – ישבע כמה הוציא ויטול". דהנה החלקת מחוקק סי' פח ס"ק יא, הביא את דברי המרדכי (כתובות פרק האישה שנפלו רמז רט) וכתב: "לאו דוקא הוציא הוצאות נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג של אשתו ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבנין כי לא חילקו רז"ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת. ומ"מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ודוק". דין זה הובא גם בבית שמואל ס"ק י"א. ועיין בפד"ר (חלק ה בהרכב של הרב הדאיה, הרב אלישיב והרב ז'ולטי זצ"ל עמוד 169) שדנו בדינו של המרדכי: כיצד זכתה האישה במה שנבנה על נכסיה, הרי אין האישה יכולה לקנות על ידי חצרה כיוון שהחצר קנויה לבעל לפירותיה. והסיקו כי אין צורך כלל במעשה קניין ומה שהושקע בנכסיה נעשה חלק מנכסי מלוג. דין זה עולה ממה שכתב שלטי הגיבורים בשם ראב"ן שלא חילקו חכמים בין הוצאה ניכרת להוצאה שאינה ניכרת. וכתבו: "ואמנם כן כתב הפלאה לעיל מזה: "דכבר זכתה בו האשה להיות חלק מנכסי מלוג". עוד כתבו שם: "והנה הלכה פסוקה הנ"ל בחו"מ סי' שע"ה סעיף ז' "החצרות הרי הם ראויות לבנין ... ולא יוכל הבונה לומר בנייני אני נוטל", וסתמי קתני, ולא חילק בין אם החצרות הם משתמרות לדעת בעל החצר או לא. ודעת הרי"ף והרמב"ם וכ"פ והש"ך בסימן ר' סעי' א' דלא סגי מה שמשתמר לדעת הנותן, ובגוונא דהחצר אינה משתמרת למה לא יהא בידי הבונה לומר בנייני אני נותן, ועל כרחך דמכיון דהבנין בכלל שבח הוא הוא כמו שכתב בש"ג דגם ענין גביית בעל חוב דינו כשבח, הרי נעשה ממילא חלק מן הקרקע. ולפי זה מה שכתבו הראשונים "מההיא שעתה זכתה לו רשותו" וזוכה חצי הכותל בע"כ לפי שהמקום של שניהם, לאו מדין קנייני חצר גרידא קאתו עלה". אם כן קל וחומר, אם כאשר הבעל בנה בית על גבי הקרקע של האשה היא זכתה בבית ואף אין צורך בקניין חצר כי אם מצד זה שבנוי על גבי הקרקע שלה [עיין בזה בקצות החושן סי' צ"ה מה שדן בזה], כל שכן שהאשה זכתה במה שהקרקע הושבחה בזכויות בניה וזה נהפך לחלק מנכסי המלוג שלה. לאור האמור, הרי שהבעל לא זכה בהשבחת הקרקע מדין פירות ואין האשה חייבת לשלם לו כי אם את ההוצאות כאשר לא אכל מהקרקע ונהנה מהוצאותיו כבמקרה שלפנינו. יתירה מזו, בשולחן ערוך אבהע"ז סי' פ"ח ס"ז נפסק: "... הוציא ולא אכל, או שאכל פחות מכשעור, שמין כמה השביחו ושואלין אותו כמה הוציא, אם השבח יותר על ההוצאה, ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה, ואם ההוצאה יתרה על השבח, אין לו מההוצאה אלא כשעור השבח, ובשבועה. והוא הדין למי שנפלו לה נכסים במקום רחוק והוציא עליהם הוצאות להביאם, ולקח בהם קרקע ואכל מהפרות כשעור או פחות. ואם לא אכל אלא מהקרן, ישבע כמה הוציא, ויטול עד כדי השבח". אם כן לא מגיע לבעל כי אם הוצאות גרידא ולא כפי השבח כיון שדינו כיורד שלא ברשות. ועיין בר"ן דף לח ע"ב מדפי הרי"ף ובחידושי הריטב"א כתובות עט ע"ב מש"כ הטעם בזה. ההפלאה בקונטרס אחרון סי' פ"ה אות ז' כתב על דין זה "... דהו"ל כיורד שלא ברשות, צ"ע אם הוא דוקא מחמת תקנתא דרבנן, אבל אם הוא הוציא ברשותה דינו כיורד ברשות דלא גרע מאחר שירד ברשות ...". על פי זה מגיע לבעל על כך כפי שמקובל לתת לאנשי המקצוע העוסקים בתחום הנפקת היתרי הבניה, וכמש"כ הבעל המאור והר"ן בב"מ דף ק"א ע"א – כגדול שבפועלים. [כאן לא שייך לתת לבעל כשתלי העיר, היינו אריסים, למחצה ולשליש ולרביע, כדעת רש"י בב"מ שם, כיון שאין זה שייך כי אם בהשבחת שדה] כיון שהבעל השביח את הנכס בידיעת והסכמת האשה. מכל מקום לא מגיע לבעל סכום של חצי מליון ₪ - כפי דמי כתובתה, ואף הרבה פחות מכך. [יצויין עוד, כי על פי מסקנת העובדות שבפנינו שהצדדים מרדו זה בזה אזי יתכן כי לא נאמר הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". שהרי רבנו ירוחם הנ"ל כתב : #"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה". והיינו, שמתנות חוזרות גם במורדים זה בזה ולא רק כאשר האשה מרדה לבדה. ולגבי הדין של המוציא הוצאות על נכסי אשתו דאמרינן "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" נפסק בשו"ע ס"ט "במה דברים אמורים, במגרש מדעתו. אבל אם היא מורדת, בין אכל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול, ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה, ואם הוצאה יתרה על השבח נוטל את השבח". אם כן בכל מקרה מגיע לבעל את ההוצאות גם אילו היה אוכל ונהנה ממה שהקרקע הושבחה. אלא שעל הצד שמגיע לאשה כל דמי הכתובה כולל תוספת – ולא נחשיב את האשה כמורדת שלא נאמר דהוו כמורדים זב"ז כי אם באופן שהאשה יזמה את הליך הגירושין, אזי נאמר בזה הדין דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל]. לענ"ד יש מקום בירור גם לגבי המגרש בבית נקופה שנרשם על שם הבעל והצדדים חילקו אותו עפ"י בית המשפט. כיון שיתכן שהכסף שניתן עבור המגרש היה שייך לבעל עפ"י דין תורה או בגלל שהוא הרוויח את הכסף או אפילו האשה הרוויחה יתכן שמדובר במעשי ידיה וכדו'. ובאמת יש מקום לדון אם ניתן לקזז את חוב הכתובה מצד זה שהאשה נטלה בבית המשפט ממון שעל פי דין תורה לא מגיע לה, היות שהבעל הוא זה שפתח את התיק בבית המשפט לענייני משפחה בעניין הרכוש שם הוא לא קיבל כלום במגרש שלה על אף טרחתו בהשבחת הנכס בקבלת היתר הבניה והמגרש בבית נקופה חולק לשניהם, על פי מה שפסק הרמ"א בחו"מ סי' כ"ו "מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניהם ואח"כ חזר ותבעו לפני דייני ישראל י"א שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ח) וי"א דנזקקין לו (מרדכי בפרק הגוזל בתרא) אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עכו"ם (מהר"מ מירזבורג) והסברא ראשונה נ"ל עיקר". ועל כן אין לקזז גם ממה שמגיע לו עפ"י דין תורה עבור הכתובה. ויש להאריך בזה מצד כמה סברות. א' יתכן שמה שהרמ"א אמר היינו רק שאין נזקקין לו אבל מכל מקום ניתן לקזז מחוב אחר שלו. ב' אדם שאינו מודע לחומר העניין של הליכה בערכאות לא נאמר דין זה ותלוי בטעמים שנאמרו בפוסקים בהלכה זו, עיין בתומים ובנתיבות שם. ונראה שיש לפשר בעניין זה בפרט שיש דעות הסוברות כי אין לחייב בעל בסכום כתובה מופרז כאשר החיוב היה בעודו אדם עני כיון שכתב סכום הגבוה לכבוד בעלמא ובפרט כשנכתב בכתובה סכום של 555555 ₪ שיש מקום לומר כי אינו אלא סימן ברכה בעלמא. ונראה כי בתיק שלפנינו כיון שיש מחלוקת ראשונים בעניין חיובו של הבעל בתוספת הכתובה כששני הצדדים אינם רוצים זב"ז ויש רגלים לדבר כי לבעל יש חלק יותר גדול בהרס הבית יש לחייב את הבעל במחצית מסכום הכתובה ויש מקום לדון בהפחתת חוב זה מצד מה שהאשה קבלה ממון בביהמש"פ מעבר למה שמגיע לה עפ"י דין תורה כנ"ל ועל כן יש לחייבו במחצית דמי הכתובה סך של 277,500 ₪ ולהפחית מזה סך של 50,000 ש"ח. [סך הכל הבעל ישלם סכום קרוב למה שהסכים במהלך הדיון האחרון] לאור האמור, נראה לי לפסוק על חיובו של האיש סך של 227,500 ₪, שווי מחצית הכתובה. הבעל יוכל לשלם את הסכום באמצעות תשלום המשכנתא עבור הבית של האשה וקיזוז חובות ששילם עבורה לבנק. הכרעה לאור האמור מחליט בית הדין: בית הדין מקבל את תביעת הגירושין של האיש. הצדדים חייבים להתגרש בהעדר רצון לשלום בית מצד שניהם, על כן האשה חייבת לקבל גט. על המזכירות לזמן את הצדדים לסידור גט. בעניין הכתובה, פוסק בית הדין, כי הבעל חייב לשלם לאשה סך של 227,500 ₪, שווי מחצית הכתובה בקיזוז של 50,000 ₪,. הבעל רשאי לשלם את חיוב מחצית הכתובה האמור, באופן של לקיחת חוב המשכנתא של האשה על שמו, ולקיחת אחריות לפרעון חובות של האשה.