בעל ששרך דרכיו - חיובו בכתובה מופרזת בנדון דנן פסק ביה"ד כי האישה זכאית לכתובה. אומנם מדובר בכתובה בסך של מיליון ₪, והתעוררה שאלה שכבר נידונה הרבה בעבר האם אפשר לפסוק כתובה מוגזמת לאישה או לא. ביה"ד פסק ברוב דעות שיש לפסוק לאישה את מלוא כתובתה, אך דעת המיעוט (הג"ר גדעון שריון) היא שיש להעמיד את הכתובה במקרה דנן על סך של 300,000 ₪ בלבד. הנימוק לכך, שמלבד האמור בפרוט' הדיון שלדברי הבעל הגירושין נגרמו מתחילתם עקב התנהגות האשה ובנוסף האשה הצהירה בדיון הראשון שמסכימה לגירושין, כן יש לצרף את העובדה שבזמננו אין בירור במודעות של זוג חילוני להתחייבות הכתובה בכתובה. להלן הנימוקים בהרחבה לפסיקה הנ"ל. העובדות בנדון דנן התברר כי הבעל עזב את אשתו והלך לגור עם גויה בגרמניה, בטענה שלא הוכחה, כי אשתו זלזלה בו, מרדה בו והכניסה כלב לחדר השינה בניגוד לרצונו. האשה הכחישה. מלבד הכחשתה, הרי היה בידי הבעל להגיש תביעות על מרידה כו' ולא עשה כן, אלא נקט במהלך חד-צדדי כשהלך לקיים קשר עם הגויה הנ"ל. כתובת האשה הינה ע"ס מיליון ש"ח. האשה תובעת את כתובתה כשהיא צמודה דהיינו 2.7 מיליון ₪. הבעל מתנגד לשלם סכום כזה בטענה שהיא 'כתובה מוגזמת', שהפסיקה הרווחת היא שאין משלמים אותה, כי לא הייתה גמירות דעת להתחייב על סכום כזה, אלא נכתב סכום זה מחמת הלחץ החברתי ולשם כבוד בלבד. דיון והנה נכתבו כמה פסקי דין בנושא זה בשנים האחרונות, שדנו בכל היבטי ההלכה שבכתובה מוגזמת: אלו סוברים שיש להגבות גם כתובה גבוהה במיוחד, ובלבד שלא תהיה בסכום דמיוני או אגדי של מיליונים שרק מעטים מאוד בעולם משיגים אותו. ואלו סוברים שאין להגבות כתובה גבוהה אף אם לא נקובה בסכום דמיוני, אם מטעמי אסמכתא כו', ואם מטעם שלא נכתב סכום כזה אלא לכבוד ולתפארת ולא התכוונו מעולם להתחייב עליהם באמת. ואכן ההתלבטות קשה ונוקבת, לפי שכל צד מביא טיעונים הלכתיים וסברתיים חזקים לדעתו. ותחילה נציע את סוגיות הש"ס ודברי הראשונים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים, ואח"כ את דעות הדיינים שנאמרו בזה עם נימוקיהם העיקריים, ואת הנלע"ד בזה להכריע עפ"ז בנדון דנן בס"ד. ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה ח"ו. המשנה והגמרא תנינן בכתובות (נד:) אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה - יוסיף. נתארמלה או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין - גובה את הכל; רבי אלעזר בן עזריה אומר: מן הנשואין - גובה את הכל, מן האירוסין - בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. עכ"ל המשנה. ובגמ'. פשיטא [שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף]! מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן, שלא לבייש את מי שאין לו, קמ"ל. [אם רצה להוסיף כו']. רצה לכתוב לה לא קתני אלא רצה להוסיף, מסייע ליה לר' איבו אמר רבי ינאי, דאמר ר' איבו אמר רבי ינאי: תנאי כתובה ככתובה דמי. נפקא מינה? למוכרת, ולמוחלת, למורדת, ולפוגמת וכו'. עכ"ל הגמ'. עד היכן גובה התוספת ע"פ הש"ס והראשונים הר"ן ורבנו יונה ואף שמובן מאליו שמה שהמשנה נקטה אפילו מאה מנה הוא לאו דוקא, דהוא הדין יותר מזה, שהרי לא הגבילו, מכל מקום נציין לדברי רבותינו הראשונים ז"ל שכך משמעות דבריהם, שהנה ז"ל הר"ן: ומיהא שמעינן, דאם רצה להוסיף בכתובה ולכתוב ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי אלף מוסיף. דאילו כותב תוספת בפני עצמו ומאתים בפני עצמן, מאי מבייש את מי שאין לו איכא, הא למה זה דומה למי שהכניסה לו שום גדול שאין נמנעין מלכתוב לה משום שלא לבייש את מי שאין לו. וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל. והילכך מי שבא לרבות ולכלול בעיקר הכתובה כותב ומוסיף ואינו נמנע. עכ"ל. וכ"כ תלמידי רבנו יונה הוב"ד בשטה מקובצת שם וז"ל: אם רצה להוסיף וכו' ובגמרא פריך פשיטא שתנאו קיים ומתרץ מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל כלומר מתניתין אתא לאשמועינן דאפילו אם בעיקר הכתובה עצמה רצה להוסיף לכתוב במקום זוזי מאתן - אלף זוז או יותר, מוסיף, ולא אמרינן כיון דחכמים תקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, אלא אם רצה מוסיף. עכ"ל. ובהמשך כתבו תר"י וז"ל: והנראה נכון למורי הרב נ"ר דהכא כיון שמקנה לה בסודר הוה ליה כלוקח, שאע"פ שהסודר אינו שוה אלא פשוט, הוא קונה אותו הסודר שנוטל בו הקנין באלף זוז או אלפים, וגבי לוקח לא דיינינן ליה מַקנה דבר שלא בא לעולם, אלא שמשעבד מה שעתיד להרויח בעבור מה שלקח. ובתוספות מתרצי' דכיון שמודה לה, הודאת פיו כמאה עדים דמי. הרי שלא הגבילו סכום למעלה אלא סתמו וכתבו "או יותר", ומ"ש אלף או אלפיים זוז שהם י' או כ' מנה, על כרחך לא באו לחדש גבול יותר מהמשנה שאמרה "אפילו מאה מנה יוסיף", אלא לפי שמנהגם היה לכתוב ב"זוזים" נקטו "אלף או אלפיים" המבטא את הגובה המירבי שהיה נהוג ביניהם, אך משמעות דבריהם שאין גבול למעלה. והמדובר הוא אפילו לעני שבישראל, כמו שכתבו התוס' בד"ה מוסיף [שדבריהם חוזרים על מה שנאמר במשנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה 'יוסיף', והם גרסו 'מוסיף', והיינו הך] וז"ל: תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה. הרי שמדובר בעני ממש, ואעפ"כ מתחייב כמו שתירצו התוס' בהמשך את הטעם שאעפ"כ חלה ההתחייבות גם במאה ליטרין שהוא סך עצום למי שאין לו שוה פרוטה, עיי"ש. והוא הדין שחלה ההתחייבות גם במאה מנה שעל זה חוזרים דברי התוס' כאמור, וא"כ להר"ן ותר"י הוא הדין באלף או אלפיים זוז ההתחייבות שרירה וקיימת. ומשמעות הדבר שיצטרך לשלם את הכתובה וכל אשר לו צריך ליתן, וכמ"ש הר"ן עוד שם וז"ל: אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, פירוש, אף על פי שתקנו חכמים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף. ואמרי' בגמ' פשיטא דאם רצה ליתן לה כל מה שיש לו דרשאי, ועבדי צריכותא. הרי שהכוונה ליתן בפועל ממש את כל מה שיש לו, ולא להבטחה בעלמא ולא לגוזמא בעלמא. הריב"ש וכן כתב בשו"ת הריב"ש (סי' קנג) וז"ל: והוקשה לך, איך תקנו חז"ל דבר מועט כזה לכתובת אשה, והם אמרו: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה; והלא אפי' עני שבישראל, כשיהיה לו קטטה עם אשתו, תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה! תשובתך: אתה שערת באנשי מיורקה, שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב, אוצרות כסף וסחורה ומטמוני מסתרים, מרגליות ורוב פנינים, ומערות מלאות דינרי זהב. ואשר אין לו כל אלה, אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב, ואומנות נקייה להרויח בה פרנסתו והותר, נקרא עני. אבל תשער בתושבי הארץ הזאת [כוונתו לאלג'יר], שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה, ועל הארץ ישנים, או על שטיח עור, ובכסות יום מתכסים בלילה, ומלבושיהם טלאי על גב טלאי, ורובם הולכים יחפים. ובימי חז"ל כך היו, כמו ששערו במזונות האשה למשרה אשתו על ידי שליש (כתובות ס"ד:). וגם מגדולי חכמים היו בעלי אומנות; כמו שאמרו על רבי יהושע שהיה פחמי. והלל, שהיה מזרע דוד, היה משתכר בזוז אחד להביא מן היער חבילת עצים. ורב כהנא היה מוכר סלים לנשי' מחמת עניו, כדאיתא בפ"ק דקדושין (מ). ובדורו של רבי יהודה בר אלעאי היו חמשה מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה. ואנשי כנסת הגדולה, המתקנים התקנות בישראל, כשעלו מן הגולה כבר היו עניים עד מאד; כמו שמוזכר בספר עזרא, שבימי נחמיה היו נושים איש באיש, וכובשים בניהם ובנותיהם לעבדים, מהם לוו כסף למדת המלך ומהם לקחת דגן ברעב. וגם מנורת בית המקדש, אשר עשה משה רבינו ע"ה ככר זהב טהור, יש מן החכמים ז"ל אומרים, שמלכי בית חשמונאי עשאוה מעץ; ויש מן החכמים אומרי', ששפודין של ברזל היו וחפום בבעץ; העשירו, עשאום של כסף, חזרו והעשירו, עשאום של זהב; כמוזכר במסכת ר"ה ובמנחות (כח:). וגם ההבדלה במוצאי שבת, קבעוה בתפלה, עד שהעשירו קבעוה על הכוס; כדאיתא בפ' אין עומדין (לג). ושנינו במסכת פאה (פ"ח): מי שיש לו נ' זוז והוא נושא ונותן בהן, הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, לפי שאינו בגדר עני; וחמשים זוז הם חצי כתובת אלמנה. ותמה על עצמך: איך אשה מתקדשת בפרוטה, שיש בדינר קצ"ב פרוטות, והוא דבר מועט עד מאד? וגם ב"ד נזקקין לתביעת פרוטה, לפי שלא נתנה לימחל מן הסתם. וחכמים ז"ל קתנו כתובה לאשה לכלן בשוה, שלא לבייש את מי שאין לו, ושערו בעני, ואמרו, שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף; והעני, אם ירצה לגרש את אשתו, את כל אשר לו צריך ליתן. הרי שבימי חז"ל רוב העולם היו עניים מרודים, וא"כ המשנה נכתבה ע"ד רוב העולם, שאם כתב אפילו מאה מנה, הוא מתחייב בהם לשלמם הלכה למעשה. שמא תאמר שבזמן חז"ל לא היו כותבים לשם כבוד, ולא היו אנשים כותבים גוזמאות להתפאר בהם או רק לחזק את הקשר מבלי להתכוון להתחייב באמת, זה אינו, שהרי במסכת ב"מ (קד:) איתא להדיא שהיו מגדילים את סכום הנדוניא בשליש [או בחוֹמש כמ"ש בכתובות (סו)] לשם כבוד כמ"ש ברש"י שם, והיו מפחיתים את התוספת בזמן גביית הכתובה מאחר והיה ידוע הדבר שלא נוספה אלא לשם כבוד. הרי שאין חדש תחת השמש, ולא רק בדורות האחרונים 'נזכרו' להוסיף לשם כבוד, אלא הדבר היה נהוג גם בזמן חז"ל, וא"כ אם איתא שגם התחייבות מופרזת בתוספת הכתובה הייתה נעשית לכבוד בעלמא, היו חז"ל מסדירים את אופן התשלום בהתאם כמו שעשו כן לענין הנדוניא במס' ב"מ, והיו אומרים בד"א במקום שלא נהגו להוסיף לשם כבוד בעלמא כו', או שהיו דנים לומר שזו אסמכתא או גוזמא כו', או שהיו אומרים, במה דברים אמורים שאם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף, במי שאמוד להיות לו סכום זה בשעת ההתחייבות או במשך ימי חייו, ולא היו מחליטים באופן גורף שההתחייבות חלה ללא כל סייג, וכמו שהבינו כן כל הראשונים ז"ל כמ"ש לעיל שכ"כ התוס' ושאר הראשונים שאפילו עני שהתחייב מאה מנה ההתחייבות חלה. [ולקמן (בהערותנו על נימוקי הגר"ש תם) נביא את דברי הריטב"א שהוא פירש אותו כך שהתכוון לומר שדווקא כשהיה לו סכום מאה מנה הוא שמתחייב, ונעיר על דבריו בע"ה]. הריטב"א וכן יש ללמוד מדברי הריטב"א שהובאו בשטמ"ק בכתובות (נד:) שכתב וז"ל: מן הנשואין גובה את הכל פי' ואף על פי שלא קנו מידו, דכיון דבשעת נשואין קבל על עצמו, מתחייב הוא באמירה כההיא דאמרינן בשטת פסיקתא שהן דברים הנקנין באמירה, בההיא הנאה דמתחתנין אהדדי, ואף על פי שלא היה לו כלום באותה שעה מתחייב הוא וכדאמרינן לקמן חייב אני לך מנה בשטר – חייב, דאע"ג שאין אדם מקנה דשלב"ל, מתחייב הוא בדשלב"ל כיון ששעבד עצמו לכך בלשון חיוב ושעבוד, וכן מתחייב כאן באמירה, וכאותה שאמרו מתנה ש"ח להיות כשואל. ובירושלמי הוסיפו עוד לומר שאפילו אחר נשואין הוא מתחייב וכו', ודעת רבותי דכיון דלא פירשו הכי בגמרא דילן לא עבדינן בהא עובדא. וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין, הרי היא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירשו, ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן, ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לפנחייא בעלמא כדברי הרב אלברצלוני ז"ל. וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובת שאלה (ככה"נ הרשב"א) שהכל לפי תנאי, וכאילו נתן לה לאחר נישואיו. ומיהו מתנת מעות שנוהגין לכתוב אינה כלום אם לא נתחייב לה בלשון חיוב, ואפילו היו ברשותו באותה שעה, שאין מתנה אלא על דבר מסויים, שיזכה בו המקבל לשעתו ויטלנו לעצמו, ואם נאנס נאנס לו, וזה ברור. ופנחייא, פירש הערוך (ערך פנח) שהוא לשון שמירה. ורש"י (יבמות קטו:) פירש שהוא "לשון שימור, כאדם שתולה ממונו באדם חשוב כדי שלא יגזלוהו הימנו, ודומה לו בהגוזל עצים (ב"ק קג.) הלוקח שדה בשם ריש גלותא כו' ופנחיא בעלמא קבעינן. ובבב"ק (קג.) פירש"י: פנחיא בעלמא הוא דבעינא - כלומר להצלה נתכוונתי, פנחיא לשון חוזק, וחבירו בהאשה [שלום] ביבמות (דף קטו:) לפנחיא שבקיה, גבי מצא כלי וכתוב עליו קו"ף קרבן מ"ם מעשר תי"ו תרומה. עכ"ל. ולפ"ז כוונת הריטב"א כאן, שלא נאמר שרק לחיזוק ושימור הקשר ביניהם כתב סכום גדול זה, ולא באמת גמר בדעתו להתחייב בו, והיינו שלא נאמר שרק לכבוד בעלמא שתתפייס ותרצה להינשא לו כתב סכום גדול כזה שאין בכוחו להשיגו לעולם, בהיותו עני מרוד, וכמ"ש הריטב"א: ואף על פי שלא היה לו כלום באותה שעה, מתחייב הוא. וש"מ דאף במקום שיש צד לומר דלפנחיא בעלמא נתן לה, כגון שיש הנותנים לפנחייא בעלמא באמת, מ"מ אנן בדידן לא חיישינן לזה בסתמא אא"כ יוכיח שהייתה כוונתו לכך או שמסר מודעה או שיש 'אנן סהדי' מחמת מנהג וכו'. ועוד ש"מ שהוא כאילו 'נתן לה' בפועל לאחר נישואיו, שהוא כבר שלה ואין מזה חזרה, ואפילו מדובר בסכום מוגזם [וכמ"ש כעין זה בגמ' ב"מ (ס"ו ריש עמוד ב) דבזה לא מקרי אסמכתא כיון שכבר הקנה מעתה. הערת בני ידידי ה"ר בן ציון נ"י]. הרי שחז"ל קבעו שההתחייבות לתוספת כתובה היא מוחלטת ומחייבת, ולא חלים עליה כללי האסמכתא, לא מסוג 'דאי' ולא מסוג 'גזים', שהרי גם באלף או אלפיים מנה מתחייב גם העני המרוד ביותר, וצריך למכור כל אשר לו ולשלם כמ"ש הריב"ש, ואצ"ל מי שבאמת יש לו לשלם אלא שקשה לו, וסכום מאה מנה שווה ל50 שנות פרנסה לעני, [ומאה ליטרין שכתבו התוס', ראה לקמן (בסיכום נימוקי הגר"ד לבנון שכתב) שהם דמי פרנסה ל300 שנה]. וגם אם נאמר שהם 30 שנות פרנסה לבינוני שיאכל גם בשר ודגים וישתה יין כו', הרי שהוא סכום עצום לכל הדעות, שבוודאי רוב העולם לא ראו אותו אפילו בחלום, ואעפ"כ מתחייב. זו ההלכה היוצאת באופן ברור מהש"ס ומהראשונים שמפיהם אנו חיים. ולאחר שברור הדבר שזו דעת חז"ל, נותר רק לנסות ולהסבירה עד כמה שידינו מגעת, אך גם אם לא היה לנו הסבר, היה עלינו לקבלה כפי שהיא. הטעם שגם תוספת גבוהה מחייבת וכבר נתן בשו"ת הריב"ש (סי' קכז) הסבר לדבר במה שכתב ש"אין דמים לאשה", בבואו להסביר מדוע הנותן גט לאחר שנתנו לו ממון דומה הדבר לתליוהו וזבין, וכתב שאין לומר שהמעות הם תמורת האונס לגרש, שהרי לא שייך לומר שכפיית גט תמורת מתן כסף לא תחשב לכפיה מן הדין, ועוד שגם במכר, אין המעות מועילות אלא אם משלמים למוכר את כל ערך הנכס שכפוהו למכור, ואילו לאשה אין מחיר ואפילו כל ממון שבעולם לא יספיק לשלם לאיש תמורת אשתו ולכופו לגרשה תמורתו. וזה לשון הריב"ש: "אבל לכוף האיש לגרש אשתו בקבלת מעות, לא נאמר: אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש, ואפי' בכל ממון שבעולם, דאין דמים לאשה". ולכן הסביר הריב"ש שהמעות מועילות רק לענין ששוב אין די רק בגילוי דעת שאינו חפץ בגט, אלא צריך שימסור מודעה ושיהיו העדים מכירים באונסו, ושאם אין עדים כאלו המכירים באונסו שהוא אונס אמתי, שוב אין המודעא מודעא, וכאילו איננה, והגט כשר. לפי זה, כאשר אדם רוצה לישא אשה ומתחייב לה כל ממון שבעולם, אין לראות בזה גוזמא אפילו בכל ממון שבעולם, שהרי באמת אין דמים לאשה, ואם הרגיש באשה זו שהיא 'אבידתו' שחיזר אחריה ושנקבעה לו מ' יום לפני כו' כמ"ש במס' סוטה (ב.) והיא מתאימה לו מכל הבחינות, ואיתה יראה זרע יאריך ימים (ישעיה נג י), ויתקיים בו מ"ש (קהלת ט ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, והרי אשתו כגופו (ברכות כד. בכורות לה:), וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב ד), ורצה הוא מרצונו הטוב והפשוט לשעבד את עצמו לנצח שלא יוכל לגרשה כל ימיו באהבתו אותה, ובפרט אם מתוך שמכיר בעצמו שפזיז הוא ועלול לגרשה ברגע של כעס ושוב להתחרט ולא תסכים לחזור אליו וכבר היו דברים מעולם, או שמכיר בעצמו ובמידותיו שעלול הוא להקניטה ולצערה עד תדרוש היא את הגירושין, לפיכך עכשיו בשעת הנישואין, [ולהירושלמי שהביא הריטב"א הנ"ל, גם לאחר שעת הנישואין], כשהוא רואה בה, בלי לחצים ובלי נגיעות, את כל הטוב שבה, ומתוך ראיית הנולד, רוצה הוא לכבול את עצמו בסכום אגדי כזה כדי שלא יעלה על דעתו לרצות לגרשה או לצערה עד שתדרוש היא גירושין ויחייבוהו בית דין לגרשה ולשלם כתובתה משלם, על זה אמרו חז"ל אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ומי יאמר לו מה תעשה, אם זהו רצונו הפשוט והחופשי, ואפילו הוא עני שבישראל, לפיכך לא יכולים לחול על זה דיני אסמכתא. בסיכום: ע"פ הריב"ש, י"ל שאין בנ"ד אסמכתא כי אין דמים לאשה כי היא יקרה לו כ"כ. ועוד שרוצה הבעל לכבול את עצמו ע"י סך גבוה שלא יוכל לגרשה בבלי דעת אם כעסו יתגבר עליו וכדומה. ובר מן דין, יתכן שגם לולא דברי הריב"ש ש'אין דמים לאשה', היה מקום להסביר שגם המתחייב בסכום מופרז יש לחייבו ולא לדון ע"פ אומדנא שלא גמר בדעתו להתחייב באמת, שהרי כבר מצאנו בש"ס ובראשונים ובשולחן ערוך שהאדם שמחשיב ומקבל על עצמו קרקע או חפץ ביותר משוויו, נחשב לו הדבר כאילו אכן זהו מחיר החפץ. כך מצאנו בקידושין (ח.) בענין סודר שקיבל רב כהנא לפדיון הבן, ונפסק בשו"ע יו"ד (סי' שה ס"ה) וז"ל: נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים, וקבלו הכהן בחמשה סלעים, הרי בנו פדוי, והוא שישוה חמשה סלעים לשום אדם. ובב"מ (סה.) אמר רבא: האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה, ואגר ליה חצר דמתגרא בעשרה ואוגריה נהליה בתריסר. כי מפקינן מיניה - תריסר מפקינן מיניה. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ולימא ליה: כי אגרא הכי - דהוה קא משתרשי לי, השתא דלא משתרשי לי - כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא! - משום דאמר ליה: סברת וקבלת. ונפסק בשולחן ערוך יו"ד (סי' קסא ס"י) וז"ל: אם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של רבית ולא היה ראוי לשכרו אלא בחצי דינר, מוציאין ממנו כל הדינר. ופירש המאירי וז"ל: השכיר לו בסלע זה החצר שאין דמי שכירותה אלא שלשה דינרין וקבלה זה עליו בשכירות סלע מוציאין ממנו סלע, שהרי מכל מקום הוא בעצמו קבל שכירותו בסלע. ובכתובות (צא:) ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי, הוו ליה תרי אפדני, זבינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה, אתא בעל חוב טרפא לחדא מינייהו, הדר קטריף לאידך, שקל אלפא זוזי וקא אזיל לגביה, א"ל: אי שויא לך אלפא זוזי - לחיי, ואי לא - שקיל אלפא זוזי ואיסתלק; סבר רמי בר חמא למימר, היינו מתני': אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר, א"ל רבא: מי דמי? התם אית להו פסידא ליתמי, הכא מי אית ליה פסידא? אלפא יהיב ואלפא שקיל. והר"ן שם (דף נ. מדפי הרי"ף סוד"ה והלכתא בחמש מאה שכתב "ודוקא בבא בטענת עילוי" עיי"ש), ונפסק בחו"מ (סי' קיד ס"ג). וז"ל הטור (שם ס"ח): ואם רצה המלוה לעמוד בה בכל המאתים אין הלוקח חוזר על המוכר שמכרה לו באחריות אלא במנה כמו שהיה שוה ואף על פי שהמלוה קבלה במאתים ואינו שוה אלא מנה אלא שהמלוה קבלה במאתים מפני שחביבה היא עליו. עכ"ל. והדברים קל וחומר מדין ערב שבההיא הנאה שהאמין אותו המלווה להלוות על פי דיבורו, הרי הוא מתחייב גם אם ערב לסכום עצום שאין בידו לשלמו, ואם בהנאה של דמיונות של כבוד מדומה שהוא מרגיש לרגע מכובד שהאמינו לו, הוא מתחייב, אף שסופו רע ומר אם לא ישלם הלווה את חובו, וכמו שכתב שלמה המלך בספר משלי (כב, פס' כו כז) "אַל־תְּהִי בְתֹקְעֵי־כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת. אִם־אֵֽין־לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּֽיךָ", ופירש הגר"י רוזאניס בעל המשנה למלך בספרו פרשת דרכים (דרך האתרים דרוש ג) וז"ל: לפי שחוב של ערבות אינו כשאר חובות שמרחמים עליהם שאינו נכנס לביתו של לוה ומסדרין לו שמניחין לו במה שישכב, אבל כאן בערבות אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, כלומר יקח משכבך דבעלמא אינו לוקחה, ועוד שיקח אותה בעודה תחתיך, דהיינו שנכנס לביתך ולוקחה, באופן ששתים רעות יקרה לך בערבות. קל וחומר להנאה תמידית הנוגעת להצלחה האמתית בחיים, שזכה באשה טובה שהיא 'מתנה לבעלה' (כמ"ש בספר בן סירה, הובא במס' יבמות סג:), גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה כו', שבודאי מתחייב באמת בכל הון שבעולם. ובאמת שכך היה צריך להיות אפילו לכתחילה שהאדם יחייב את עצמו בסכום כזה שלא ימהר לגרשה אם בכלל, ועי"ז יבטיח את עצמו להתנהג בטוב ובנעימים עם אשתו מפחד הכתובה העצומה שאין בידו לגרשה, וכבר אמרו חז"ל (מכות ז.) שסנהדרין שהייתה מחייבת מיתה פעם בשבעים שנה הייתה נקראת חובלנית, ואם תאמר אם כן מדוע איימה התורה בעונשים כבדים של ארבע מיתות בית דין, יש לומר שעיקר כוונת התורה הייתה לשם הרתעה, אבל בפועל הייתה הסנהדרין חייבת להשתדל להציל את החייב בכל טצדקי שניתן על פי הדין, [ועוד אמרו שבן סורר ומורה לא היה מעולם, וטעם ציווי התורה הוא ג''כ עזה''ד. הערת בני ידידי ה"ר בן ציון נ"י], וגם כאן עיקר מטרת הכתובה היא להרתיע ולסייע בהשגת חיים טובים ונעימים שבזכותה לא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא תהיה ברירה בידו אלא לתקן מידותיו ולהכיל את אשתו ולכבדה כדי שלא יבא לידי גירושין ולמימוש תשלום הכתובה לעולם. אבל אם לא נותרה ברירה וחויב הבעל ע"פ הדין לשלמה, ברור שחוזרים לעיקר הדין שהוא חייב בה אפילו יצטרך לתת כל אשר לו, אלא שעל משקל 'סנהדרין חובלנית' יש לביה"ד ביתר שאת להשתדל לפשר מקל וחומר מכל הדינים הבאים לפניהם שמצוה לבצוע דהיינו לפשר כמ"ש בחו"מ (סי' יב), אבל אם אין המקום לפשר כגון בנדוננו שאדרבה יש להחמיר עם בעל שעזב את אשתו וילדיו בשברון לב ללכת אחרי נכריה כו', חוזרים לעיקר הדין שחייב בכולה ממש, ואין מקום לזלזל בכתובה ולומר שכביכול זו נכתבת רק לשם כבוד וכו', ולהורות לשלם רק סכום נמוך שבמקרים רבים הוא בבחינת לעג לרש ומבזה את תקנת חז"ל ואת האשה, ובפרט כאשר לבעל יש ממון לשלם, והאשה סבלה מאוד, והוא בעבור תאוותיו עזב אותה תוך הפרת כל הכללים ברגל גסה, שיש להעמיד את ההלכה על תילה, ולא להיתלות בסברות רפות של 'התכוון להרשים' או שאילו ידע שיצטרך לשלם לא היה מתחייב וכו' אשר יתבאר לקמן שמדינא דמשנה ודגמרא אין מקום לסברות אלו, ושהפוסקים הקדמונים שהזכירו אותן, דיברו במציאות שונה מהמציאות של זמננו כמשי"ת לקמן בע"ה. בסיכום: אדם יכול לקבל על עצמו דבר ששויו בעלמא הוא פחות ממה שקיבלו לעצמו, ושיש טעם לזה, שרוצה לכבול עצמו לכך כנ"ל. טענת אומדנא ואין לומר שסוף סוף קיימת אומדנא שלא התכוון להתחייב ואיך נסתיר את השמש בכברה, דהנה מלבד שאין האומדנא מוכחת כלל, וכמו שכתבנו שיתכן שבשעת החופה יקרה האשה בעיניו באמת עד שהסכים ברצון אמתי ובגמירות דעת מוחלטת להתחייב בסכום גבוה, ורק עכשיו חוזר בו וטוען שלא התחייב באמת, זאת ועוד שהרי כבר כתבו התוס' בכתובות (מז:) והשטמ"ק שם בשם הרא"ש שאין אומדנא מועילה אלא כשהדבר תלוי בדעת האחד, וחברו אינו מקפיד בדבר, מפני שאין לו הפסד אם יתבטל המעשה, כגון במוכר לעלות לארץ ישראל או לצורך הדמים, שהלוקח אינו מפסיד כשהמקח יתבטל, שהרי יקבל מעותיו בחזרה, וכיוצא בזה. אבל כשהשני מפסיד בביטול המעשה, אין אומדים דעת האחד אף באומדנא המוכחת. ולפיכך הלוקח פרה מחברו ונטרפה, אין אומרים שבודאי על מנת כן לא קנה, שהמוכר מקפיד בדבר שהרי מפסידו, והיה לו להלוקח להתנות בפירוש בשעת המכירה, כדי שידע המוכר ויחליט אם להסכים לתנאי זה. ועי' מל"מ (פ"ו מהל' זכיה ה"א). עכת"ד. בסיכום: לא שייך אומדנא כשהצד השני מפסיד מכיון שבכהאי גוונא היה לו לפרש. תקנות הראשונים והאחרונים להגביל הכתובה וכאמור, מדינא דמשנה וגמרא וע"פ כל הראשונים ז"ל, הבעל חייב לשלם את כל הכתובה תהיה מוגזמת ככל שתהיה, אלא שמכיון שנשתנו העתים ונתחלפו הזמנים, וירדו הדורות במוסר ובערכים, והתרבו הגירושין, וראו בתי הדין וגדולי החכמים במשך הדורות כי התרבו המכשולות בעטיין של כתובות בסכומים גבוהים, עמדו ותיקנו לפי צורך המקום והשעה להגביל את סכומי הכתובה, ולפעמים להיפך, כשראו שהסכומים נעשו נמוכים מדי לפי מצב הדור וערך המחיה עד שנעשו הנשים קלות בעיני בעליהן לגרשן, עמדו והתקינו להגדיל את הסכום, ונעשה מנהג פשוט שכל הנושא אשה, על דעת התקנה והמנהג הפשוט הוא נושאה. ולכן במידה והתקנה חייבה כל בעל לכתוב סכום גבוה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וקרה מקרהו של בעל שלא פשע באשתו אך נאלץ לגרשה על פי ההלכה, דנוהו כ'אנוס על פי התקנה' להתחייב בסכום גבוה, ופטרוהו ממנו, עי' בזה בשו"ת שופריה דיעקב (בירדוגו, בסי' סז ובסי' עב, ויובאו דבריו לקמן). ואם התקנה הייתה להגביל את הכתובה לסכום נמוך יחסית, כדי שלא יירתעו האנשים מלשאת נשים, הרי שכל הנושא אשה, נשא על דעת התקנה, ולכן אם קרה מקרה שחתן כתב סכום מוגזם, או אפילו שכל בני העיר התרגלו לכתוב סכומים מוגזמים, דנו פוסקי ודייני המקום שאין התחייבותם חלה מאחר והתקנה קבועה שאין להתחייב על יותר מהסכום שנקבע, עד שנמצא שהכותב יותר, דנו בו מדין 'אנן סהדי' שהתכוון רק לכבוד בעלמא או מחמת הלחץ שלחצוהו או הטעוהו להוסיף לכבוד ולתפארת בעלמא, ועם כל זה לא בנקל פטרוהו, אלא פעמים שתיקנו לכתוב בפירוש לאחר תוספת הכתובה הרגילה, "ועוד הוסיף לה 'לכבוד ולתפארת' סך כו"כ" (עי' בזה בשו"ת משפט וצדקה ביעקב סי' כ"ט וסי' ל', ונביא דבריו לקמן בע"ה). ביאור דברי שו"ת הגאונים והנה בשו"ת הגאונים (שערי צדק ח"ד שער ד סי' טז, תשובה לרב חנינה גאון ז"ל) כתבו וז"ל: והתוספת המפורשת בכתובה שכותבין לאחר מהר ומתן וצבי והוסיף לה על כתובתה כך וכך, נהגו בישיבתנו: אם יש לבעל קרקע משתלמת חצי התוספת, ואם אין לו קרקע אין נותנין לה מתוספת הזאת, תוספת התוספה היא, ואין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה. וכך משפטה. וראיתי בספר משפט הכתובה להגר"א בר שלום שליט"א רבה של בת-ים ובפסק דין של הגרח"ש שאנן זלה"ה בספרו עיונים במשפט אהע"ז (סי' כד) ויבלח"ט הגר"י אלמליח והגר"י כהן שליט"א ועוד, שהביאו מכאן ראיה שאין מגבין תוספת מוגזמת, בטענה שלא נכתבה אלא לכבוד בעלמא, שהרי בתש' הגאונים הנ"ל נאמר שאין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה. ואחר המחילה מכת"ר, לפע"ד אין מזה ראיה כמשי"ת. ותחילה נבאר את תש' הגאונים, ונבהיר שלש הנחות יסוד שעליהן מושתתת תש' זו: א. שעל כרחך שלאו דוקא בכתובה מוגזמת כתבו כן, אלא גם בהוסיף לה מדיליה כאותו הסכום שנכתב בנדוניא בלבד [כפי שהיה תמיד נהוג עד הזמן האחרון וכפי שכותבים עד היום בחלק מהכתובות, שסך התוספת כסך הנדוניא ממש], ואף אם הוא סכום נמוך ובר-השגה בנקל, ואעפ"כ כתבו שאין נותנים לה את התוספת אם אין לבעלה קרקע. ב. שההפרש שכתבו בתש' הגאונים בין אם יש לו קרקע או אין לו, שזו נוטלת חצי תוספת וזו אינה נוטלת כלום ממנה, אינו מעיקר הדין, שהרי אין לכך כל מקור בתלמוד, ואדרבה כל הראשונים כתבו שמדינא דגמרא הוא מתחייב בכל התוספת גם כשאין לו קרקע, ועל כן התחבטו בשאלה כיצד מתחייב עני מרוד בכתובה, ועני היינו שאין לו קרקע, שעל כן נחשב כדבר שלא בא לעולם כמ"ש בתוס' ר"פ אע"פ, ותירצו שמשעבד את גופו, או באודיתא, או בהן הן דברים הנקנין באמירה כו'. ג. יש לשאול: מה הסברא של תש' הגאונים לתת לה חצי תוספת דווקא כשיש לו קרקע, לא פחות ולא יותר, הרי ממה נפשך, אם התוספת נכתבה רק כדי 'להשביח את הכתובה', גם כשיש לו קרקע לא תיטול, ואם תיטול, צריכים לנכות לה כסכום ההשבחה בלבד, יחסית לנדוניא, ואת"ל שכל התוספת כולה אינה אלא השבחה וכמ"ש "תוספת התוספה היא", א"כ מדוע תטלנה בכלל, ואפילו רק חציה, וגם אם יש לו קרקע? ועל כרחך לומר שתשובת הגאונים מתבססת על מנהג שנקבע על פי חכמי הדור לפי הנתונים שהיו בזמנם, וראו שכך יפה לתקן ולהנהיג, באופן שכל מי שהתחתן והתחייב בתוספת כתובה, מעיקרא על דעת כן התחתן והתחייב, שהוא רק לכבוד ולהשבחת הכתובה בעלמא, ויש לשער בשופי ששורש התקנה הוא מחמת כי רובם היו עניים, ואם יגבו התוספת מהם כשאין להם קרקע, ממנעי ולא נסבי, ומאידך גיסא כדי שיהיה חן לנשים, תיקנו להוסיף להשבחה, וכדי שיהיה חן לאנשים ולא יירתעו מלשאת נשים, מפחד שלא תשיג ידם לשלם התוספת, תיקנו שמי שאין לו קרקע שהוא היה הסימן המובהק לעוני בזמנם, לא ישלם כלל את התוספת. וגם ראתה חכמתם שגם מי שיש לו קרקע, אינו נכון לחייבו בכל התוספת, אף שמעיקר הדין פשוט שחייב בכל התוספת, כפי שכתבו הגאונים עצמם בתשובה זו בהמשך, וזה לשונם: ועתה ראו: אם יש לכם מנהג שהייתם נוהגים בו, אחזו מנהגכם ואל תשנו מנהג אבותיכם, לפי ששנינו לענין כתובה הכל כמנהג המדינה; ואם לאו, כבר צוינו ופרשנו לכם מנהג הישיבה [כלומר, שאם תרצו גם אתם להנהיג עצמכם בו, תנהיגו מכאן ולהבא]. [והובא מנהג הגאונים באהע"ז (סי' סו ס"ג בהגה), והכוונה לענין כתובות שאבדו כשנכבשה העיר]. ושכתבתם: פעמים שמביאה דבר מועט וכותבין לה בכתובתה כפליים וכפלי כפליים לפי מה שיפסקו ביניהם - שורת הדין שכל מה שיכתבו בכתובה בין משלה בין משלו כיון שקנו מידו ויקבל אחריותו, נתחייב בו וחייב לשלמו, לפי שצוינו ופרשנו בתחילה. הרי שמעיקר הדין, כתבו הגאונים עצמם שהוא מתחייב בכל אשר הסכימו עליו אפילו בכפלי כפליים מהשווי האמתי, והטעם: "לפי שצוינו ופרשנו בתחילה", כלומר, שהרי כך הוסכם מעיקרא. ורק ע"פ התקנה ומנהג הישיבה, בראותם שגם למי שיש קרקע, לפי תנאי זמנם, עדיין קשה לחייבו בכל התוספת שהייתה נהוגה ביניהם, ואילו בחצייה יוכל עמוד, דהיינו ששיערו חכמי וגאוני הדור שבחצי התוספת רוב בעלי הקרקע יכולים לעמוד ולא יירתעו מלשאת נשים בגלל פחד מחצי תוספת, לכן חייבוהו בכך, לא פחות ולא יותר, כי כאלו היו תנאי החיים בזמנם. בסיכום: שלשה הכרחים יש שמש"כ בשו"ת הגאונים הוא רק מטעם שכך נהגו בזמנם, והראיה מדבריהם עצמם להדיא בהמשך אותה התשובה שכאשר אין מנהג, עליו לשלם כל הסכום הרשום בכתובה. מעתה, בזמנינו שאין תקנה ידועה וקבועה או מנהג פשוט שכזה, או כיוצא בזה שהיה בזמן הגאונים, אלא איש הישר בעיניו יעשה, הדרינן לעיקר הדין שאם אין מנהג, שורת הדין שחייב בכל. ואין הכי נמי, יתכן שיש לכונן אסיפת גדולי הדור והדיינים שבכל העולם, או שבכל מקום יתאספו הרבנים והדיינים שבו עם ז' טובי העיר כו', שישקלו את כל הנתונים שהתחדשו בדור והמשפיעים על גובה הכתובה שראוי לתקן, ולתקן תקנות מחייבות לכל תושבי אותו המקום, לפי העת והזמן והיכולות הכספיות וכו', ומעתה כל הנושא אשה, ישאנה על דעת התקנות הידועות וברורות לחתן ולכל העולם, וכהצעת רב חנינה גאון לשואל לאמץ את מנהג הישיבה, וכפי שהיה מנהגים קבועים בזמן הראשונים וחכמי מרוקו שדבריהם יובאו לקמן. ועכ"פ כבר לא יהיה 'שטח הפקר' בנושא זה, ולא יהיו ספקות אם המנהג כך או אחרת. ובהיותי בזה עברתי על תשובות ופסקי דין אחדים מדייני בתי הדין שדנו בכתובה גבוהה או מוגזמת, ותמהתי על המראה שכמעט לא אחד בהם הביא את דברי הראשונים על מסכת כתובות (נד:) שהזכרנו, אשר מהם עולה כי גם סכום 'מופרז' 'אגדי' או 'דמיוני' או 'אסטרונומי' וכל שום וחניכא דאית ליה, שנכתב בכתובה, הרי הוא מחייב את כותבו לשלמו, ואילו בפסקי הדין הנ"ל, לרובם ככולם פשיטא להו שבסכום עצום ואגדי כו' אינו מתחייב, ודנו כתובה שכזו בכל דיני אסמכתא מסוג 'גזים' כו', ורק נחלקו בכתובה גבוהה שאינה בסכום 'אגדי', אם יש בה אסמכתא או לאו, ורובם הסכימו שאין אסמכתא בכתובה מכמה טעמים, אלא שחלקם סברו שכיון שהסכום גבוה ובפרט אם יש בו רמז לסגולות נגד עין הרע וכדומה, אין לחייב את הבעל לשלמו כי בכל סכום גבוה יש אומדנא שלא התכוון אלא לכבוד בעלמא ולא גמר בדעתו להתחייב, ורבים אימצו את ה'השקפה' [כפי שהוגדרה בפסק הגר"ש דיכובסקי שיובא לקמן] שסכום שמעל לסך 120,000 ש"ח אין לגבותו, כי בזמן חז"ל מאתים זוז של עיקר כתובה היו דמי פרנסה לשנה כמ"ש במשנה במסכת פאה, וא"כ בעצם בכך מחקו כליל את התוספת שהתחייב בה, ולא נתנו לה ממנה כלום. וכבר הוכחתי הנלע"ד שמדברי חז"ל בסוגיה בדוכתה עולה כל בתר איפכא, ובהמשך נפרט יותר בע"ה בהערות על סדר פסה"ד הנ"ל, ומידי עוברי על דבריהם סיכמתי את עיקר נימוקיהם למשמרת להתלמד למקום אחר, וקיבצתים לפונדק אחד בתמצות דבריהם למען ימצאם המעיין בנקל, והערתי באיזהו מקומן על סדר דבריהם את הנלע"ד, כדלקמן. דעת הסוברים שיש להגבות כתובה בסכום גבוה אך לא סכום דמיוני הנה כבר נכתב בזה באריכות בפסקי דין רבניים כרך ט"ו עמ' 211 והלאה, ובקובץ שורת הדין כרך ח' (עמ' רמ"ג ועמ' ע"ר). וראיתי פסקי דין להרה"ג ר' חיים שלמה שאנן זלה"ה ויבלח"ט הגר"צ אלגרבלי והגר"ד לבנון, הגר"א לביא והגר"ע שחר שליט"א ועוד, שהעלו שכתובה ע"ס מיליון ש"ח וכיוצא, ניתנת להיגבות ואין בה משום אסמכתא כו', והגר"ד לבנון מטי בה משם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהורה כן [ועוד שמעתי בשמו שהגרי"ש אלישיב השיב לו בזה הלשון: גם אם התחייב בכל הכסף שיש בבנק ישראל, ה"ז חייב. ואם כך יש לתמוה על הגר"ד לבנון עצמו שנסוג בכתובה מוגזמת מלחייב ועשה פלגינן דיבורא בדברי הגריש"א], וכן שמעתי מכב' אב"ד הגר"י זר שליט"א ששמע מפי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל שהורה כן [ושני נביאים התנבאו בסגנון אחד: "התחייב? שישלם!"], וכן ראיתי מ"ש הגר"א בר שלום שליט"א בספר משפט הכתובה ח"ח שהביא את כל סוגי הטענות של בעלים המבקשים להיפטר מתשלום כתובה גבוהה, וכתב לדחותם מהטעמים שהעלה שם, שיובאו לקמן בתמצית בס"ד. בסיכום: יש עדות על דעת גדולי פוסקי דורנו שפסקו הלכה למעשה [מעשה רב] שמה שהתחייב צריך לשלם ואפילו סכום מופרז שאין בידו להשיגו, והיינו שהם סוברים שאין בזמננו מנהג או תקנה כמו שהיה בזמנים קודמים. לעומתם ראיתי פסקי דין להגר"י אלמליח והגר"י כהן והגר"ש דיכובסקי והגר"ד מלכה והגר"ש תם, ועוד, אשר נימקו את התנגדותם להגבות כתובה גבוהה, אם מטעם דהוי אסמכתא כו', ואם מטעם שמעיקרא לא הייתה כוונה להתחייב באמת, אלא לשם כבוד בלבד, וחלקם הסתייעו בתשובות מגאוני מרוקו בדורות הקודמים שלא הגבו את מלוא סכום הכתובה הגבוהה, שנכתבו בגלל הלחץ החברתי וכיוצא. התנצלות מאחר וכעת בתיק זה בא מעשה לידינו, שלא יכולנו לפשר בו, ומכיון שלא עסקתי בענין זה עד כה, הוצרכתי לסקור רוב ככל הנכתב בנושא זה ע"י גדולי הדיינים שקדמוני שעסקו בכך, כדי להתלמד מהם ולראות להיכן הדין נוטה כי רבה המבוכה, ומטבע הדברים התעוררו הערות בדבריהם לפי הנלע"ד, ואף כי קטונתי מהם ומה ידעתי שלא ידעו, מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך, ומני ומנייהו יתקלס עילאה (ע' סוטה מ.), לברר הלכה זו לאמתה של תורה, ויה"ר שלא נכשל בדבר הלכה. את הערותינו על דברי הדיינים שליט"א כתבנו בתוך סוגריים מרובעות אחרי ציטוט או סיכום דבריהם לפי הסדר. ותחילה נסכם את עיקרי נימוקי השוללים כתובה גבוהה בסכום דמיוני, אך מחייבים בסכום שבכוחו להשיגו במשך השנים אף אם הוא גבוה: הגר"צ אלגרבלי בפס"ד של ביה"ד הגדול (הרה"ג ציון אלגרבלי, הרה"ג יצחק אלמליח והרה"ג אליעזר איגרא) בתיק 887669/1 מיום י"ט באב התשע"ב (07/08/2012) כתב הגר"צ אלגרבלי: טענת אסמכתא: בסכום דמיוני [כנדונו 18 מיליון ש"ח] יש טענת אסמכתא, וזאת ע"פ מ"ש בחו"מ (סי' רז סע' יג) שאם התנה אם אוביר אשלם אלף זוז ה"ז אסמכתא משום דהוי גוזמא, ואינו משלם אלא כפי מה שהפסידו. ומקורו בגמ' ב"מ (קד:). עוד טעם לפטור מכתובה מוגזמת, משום אומדנא דמוכח שכתב כן לכבוד בעלמא. ואף אם נשבע על סכום דמיוני, ה"ז כנודר מכל פירות שבעולם שלא חל הנדר כיון שאינו יכול לעמוד בזה. בזמנינו יש להוסיף שמחמת חדר"ג אינה קלה להוציאה וממילא אין צורך לחייב במלוא הסכום, ובפרט אם מקבלת ע"פ חוק יותר מהמגיע לה ע"פ ההלכה. ולענין סכום גבוה שאינו דמיוני: אמנם מהתוס' בכתובות (נד:) עולה כי יכול אדם להתחייב גם סכום שאין בידו להשיגו באותו זמן שהתחייב, משום שהוא "משעבד גופו לזה החוב מעתה, ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו", אך אין מזה סתירה להא דסי' ר"ז, משום שהסכום שמתחייב בכתובה שעליה דברו התוס' איננו מוגזם, "שיש בכוחו של החתן במשך ימי חייו לאגור", משא"כ סך כגון 18 מיליון ₪ שבדרכו של עולם לא יוכל להשיגו, לכ"ע הוי אסמכתא. [ויש להעיר על דבריו ממ"ש לקמן בשם הגר"ד לבנון שחישב ומצא שכתובה ע"ס מאה ליטרין שנזכרה בתוס' הינה שוות ערך לפרנסה של 300 שנה, וא"כ בודאי שאין בכוח החתן לאגור אותה במשך ימי חייו בדרך הטבע, ובלאה"כ אף לא אחד מהראשונים ז"ל לא כתב הגדרה שכזו, ואדרבה משמעות דבריהם כמשנ"ת שגם מאה מנה ויותר שבודאי לכל הדעות אינו יכול להשיגם בימי חייו אעפ"כ מתחייב בהם ול"א דלהוי אסמכתא]. והטעם שבסכום סביר שיכול בנקל להשיגו בימי חייו לא הוי אסמכתא [אף שאינו חייב בו מן הדין, כגון שהוא בגדר גרמא, או בביטול שידוך שלא עשה 'מעשה' שבייש, והרי אין חיוב בושת אלא בעושה מעשה כו'] כשהוא בגדר 'אשלם במיטבא' [לאפוקי גוזמא דאלפא זוזי], הוא ע"פ מ"ש בקצוה"ח (סי' ר"ז ס"ק ז) שכל אימת שקנו מידו וגם יש טעם מספיק לסלק האסמכתא שעי"ז גמר ומקני, כגון הטעם שגרם לו הפסד באם אוביר אשלם במיטבא, או הטעם שגרם לה בושת וצער כשמגרשה שלא באשמתה או כשמבטל שידוך, או הטעם שהזיקו כשאיבד את הקתא (שבועות מג:), שבזה מועיל הקנין שקיבל ושלא היה חייב בו, שהרי התחייבות כזו או מחילה א"צ קנין, בנוסף לכך שיש 'טעם כלשהו' כדי להתחייב. [והא דשבועות דמחל אלף זוז תמורת קתא דמגלא דלא הוי גוזמא, היינו משום שכבר נתן בידו את ההלוואה בסכום זה והסכים למחול עליה אם לא יחזיר את הקתא, משא"כ במתחייב אם אוביר אשלם אלפא זוזי שמתחייב על העתיד סכום שהוא מוגזם ואינו בעין בשעה שמתחייב. כן פירש בני ידידי הרב שמעון נר"ו. וכן נראה מהתוס' ב"מ (פב. ד"ה לא) ע"ש. הערת בני ידידי ה"ר בן ציון נ"י]. עוד טעם לשלול האסמכתא בכתובה, והוא: שהנאת חיבת ביאה או חיבת חופה ונישואין מסלקין האסמכתא, ולכן אף שהתוספת היא 'בטעות' שהרי כשהתחייב היה סבור שלא יגרשנה, מ"מ מתחייב מטעם הנאת ביאה ראשונה כמ"ש בירוש' ר"פ אע"פ. [ולפ"ז אפשר שבזמננו שבחוגים מסוימים לא באים לחופה במצב 'ביאה ראשונה', טעם זה אינו מספיק לבטל האסמכתא]. גם בבבלי (ב"ב קעג:) מצאנו שהנאה מבטלת אסמכתא שהרי הערב משתעבד אף שיש אסמכתא, והיינו מחמת ההנאה שהמלוה מאמין לו ומלוה על פי דבורו. [ונחלקו הפוס' אם הנאה מבטלת אסמכתא גם כשההתחייבות היא ביותר מערך ההנאה (עי' חו"מ סי' קלא סי"ג וסמ"ע שם ס"ק כה, וחו"מ סי' קכט סע' ח בהגה ותומים שם ס"ק ז וש"ך ס"ק כ). ונחלקו הרי"ף והרא"ש בב"מ (קד:) אם האומר "אם אוביר אשלם אלף זוז" חייב עכ"פ לשלם כשווי מה שהוביר, ונפסק בחו"מ (סי' שכח ס"ב) כהרי"ף]. טעם נוסף שאין אסמכתא בכתובה, שהרי החיוב חל 'מעכשיו' בשעת החופה ולא כקנס בזמן הגירושין, והרי התחייבות מעכשיו בקנין אין בה משום אסמכתא כמ"ש בחו"מ סי' ר"ז. טעם נוסף ע"פ מ"ש בשו"ת מהר"י באסאן [...] שבכתובה חל העיקרון של 'הן הן דברים הנקנים באמירה, וה"ה שעקרון זה מבטל אסמכתא. למסקנה: 18 מיליון הוא סך דמיוני, אבל יש לחייבו במיטבא [ע"פ הרי"ף שהאומר אשלם אלפא זוזי משלם עכ"פ את הסכום שהזיקו]. ובהעדר גילוי דעת מהבעל כמה הוא 'במיטבא' בערכו, מחייבים 120,000 ₪ שהוא דמי מחיה לשנה. [ולכאורה היה לו לדמות זה לנדון כתובות שאבדו שנפסק באהע"ז (סי' סו סי"ג) בהגה וז"ל: עיר שכבשוהו כרכום, או שגלו מן העיר, ואבדו הנשים הכתובות שלהם, צריכים לחדש נשותיהם כתובותיהם, אף על פי שיש לומר שמא ימצאו אחר כך כתובותיהם או יחזרו להם, מכל מקום מאחר שהכתובות בחזקת אבודות צריכים כתובות אחרות. ואם אינו ידוע סך הכתובות, אם ישארו קצתן, אזלינן בתרייהו. ואם לאו, דנין על פי זקני העיר ולפי המנהג, העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו", ולא לקבוע סכום אחיד לכולם. ובעצם, נראה כי מסכים הוא לחייב כתובה בסך מיליון ש"ח שהרי יכול להשיגו במשך חייו, ולא הוציא מהכלל אלא סכום דמיוני של 18 מש"ח. ומה שקבע 120,000 ש"ח הוא משום חסרון אומדן מיטבא כשמתחייב סכום דמיוני, אבל כשמתחייב מיליון, הרי גילה מהו 'מיטבא' שלו. ולא מובן מדוע החליט שה'מיטבא' שלו מן הסתם הוא דמי מחיה לשנה, ולא ערך 'שמאות' של ממש שתבחן את מעמדו ויכולותיו ורמת כלכלתם בחייהם המשותפים וכו'. ועל עיקר מסקנתו שלא לחייב בסכום של 18 מיליון ש"ח, כבר כתבנו שהוא נגד דינא דגמרא]. זו תמצית דברי הגר"צ אלגרבלי שליט"א. הגר"י אלמליח הגר"י אלמליח שליט"א בפסה"ד הנ"ל הוסיף על דברי הגר"צ אלגרבלי באותו הנדון שבסכום דמיוני א"צ בנימוק אסמכתא שמשמעותו היא, שהוא לא גמר בדעתו להתחייב כי חשב שלא יצטרך לשלם משום שסבר שלא יבא לידי גירושין, אלא אעיקרא כאן יש אומדנא דמוכח שלא רצה להתחייב כלל אלא כתבו לכבוד בעלמא להראות לכלה ולמשפחתה כמה יקרה בעיניו. ואף שכ' הרמב"ם (פ"ח מהל' נזקי ממון הל' י"ד) בענין גמל האוחר, שאין הולכים אחר האומדן לפטור, ואין אומרים בידוע שזה הרגו עד שיראוהו עדים כשרים, ונפסק בשולחן ערוך חו"מ (סי' תח ס"ב), ועי' מהרי"ק (ש' קכט) ואבקת רוכל (פז) ורדב"ז ח"ב (תרעח) שאפי' באומדנא דמוכח טובא לא אזלינן בתרה, מ"מ אומדן דעת של כל העולם כהאי גוונא, הויא כעדות, כמ"ש בנתיהמ"ש (סי' טו סק"ב). ועוד שמצאנו שיש אומדנות שהולכים אחריהם, כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהל' זכיה ומתנה ה"א) והשולחן ערוך (חו"מ סי' רמו ס"א) כגון שטר מברחת כו', וביאר מהרי"ק הנ"ל דכשהמעשה ברור והספק הוא באומדן דעת האדם, אזלינן בתר אומדנא, ורק כשאין המעשה ברור כגון גמל האוחר כו', אין הולכים אחר אומדן שכך היה המעשה. וגם לברר איך היה המעשה, שפיר מבררינן ע"פ אומדנא אם הוא לאוקמי ממונא בחזקתו, ורק להוציא ממון לא מוציאין ע"פ אומדנא כיצד היה מעשה, וכמ"ש הנמו"י ב"ב ריש פ"ו דף מו בדפי הרי"ף. לפיכך אין לחייבו בסכום המופרז שנכתב בכתובה, ומסכים לד' הגרצ"א להעמידו על 120,000 ₪. [גם כאן נראה שאילו היה מדובר במיליון ש"ח כבנדון דנן היה מסכים לחייבו שהרי אין כאן כל אומדנא דמוכח בסך זה]. אולם בפס"ד אחר כתב הגר"י אלמליח: העולה להלכה: כתובה שכתוב בה סכום גבוה מאד, נראה דאף שמצד השטר כתובה איכא כאן חיוב גמור, ולא שייך לדון כאן דין אסמכתא, מ"מ יש לראות אם הסכום הנקוב בה לא נכתב כתוצאה ממנהג אותו מקום או אותה עדה, או שהחתן כתב כן רק כדי לשבח ולפאר את צד הכלה ומשפחתה, ובכל מקום שנראה לביה"ד נכתב הסכום לכבוד ולתפארת, אין לחייבו בסכום הגבוה הכתוב בכתובה, ויחייבוהו כפי ראות עיניהם כפי הראוי לחייבו לפי המקום והזמן, וכפי הראוי משאר הנסיבות שהביאו אותו לגירושין". עכ"ל. וטעמא שאין אסמכתא: א. כי זמן החיוב חל מיד ולא על תנאי, אלא שזמן הגבייה חל עם פקיעת הנישואין כמ"ש בכתובות (פא.) שלא ניתנה ליגבות מחיים, גביה הוא דלא, הא חיובא איכא. ונפ"מ שהטוען איני יודע אם חייב אני כתובה נחשב כטוען התחייבתי ואיני יודע אם פרעתי, וכ"ד רוה"פ (עי' עין יצחק אלחנן ח"א סי' עח). וגם למ"ד שהוא כאיני יודע אם התחייבתי (תומים סי' עה סקכ"ב) הרי עכ"פ כתב שהשעבוד חל מיד. ב. גם למ"ד שגם החיוב בכתובה לא חל אלא עם פקיעת הנישואין (ע' חזו"א סי' נו ס"ק טז) מ"מ בכתובה יש הודאת החתן שקיבל נדוניא והתחייב בתוספת תמורתה והוי חיוב מוחלט ולא על תנאי. והביא ראיה ממ"ש בחו"מ (סי' רז סט"ז) כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כו', דחזינן מהתם שכיון שהתחייב תחילה ללא תנאי, אף שאח"כ התנו עמו שאם יעשה כו"כ ימחל לו החוב מעכשיו, אין הדבר נחשב לאסמכתא שסמכא דעתו שיצליח לעשות כו"כ ולכן התחייב תחילה, לפי שכיון שתחילת ההתחייבות הייתה ללא כל תנאי, הרי התנאי שאח"כ אינו מבטלה, ואינו נחשב אסמכתא, וא"כ ה"ה לכתובה שכבר התחייב בה ללא תנאי, אף שגבייתה היא 'אם' יגרש, לא חשיבא אסמכתא. [ובלאה"כ הרי באמת לא כתוב תנאי בכתובה וגם לא מסר את הכתובה על תנאי בע"פ 'שאם אגרשך או אמות תגבי כתובתך זו' כמו שנאמר בהלכות גיטין לגבי גט על תנאי, אלא התחייב חיוב גמור ללא כל תנאי, ואם כן מהיכא תיתי שיחולו על כך דיני אסמכתא. ולכן בכל הראשונים על הסוגיא בכתובות (נד:) לא נזכר ולו ברמז חשש אסמכתא, אלא דנו רק כיצד משתעבד כשאין לו כלום. גם גדולי האחרונים לא דברו בזה למעט ההפלאה שהזכיר בהוא אמינא איזה דמיון לאסמכתא ותכף חזר בו יע"ש. ואם כן יותר יש ללמוד מסתימת הראשונים כו' וכמ"ש הגאון בית מאיר בתשובה שהובאה בספר חכמת אדם (בבינת אדם שער הקבוע סימן ז) וז"ל: ודע אהובי שכבר כתבתי בספרי כמה פעמים שנוח ללמוד יותר מסתימת הראשונים יותר מפירושם של אחרונים. ע"כ. וע"ע בספרו בית מאיר או"ח (סימן תמג סק"ב) ד"ה ואולם. ע"ש]. ובאות ד. שם כתב שעדיין יש לומר שבסכום גבוה 'שייתכן מצב שלא יתקיים חיובו הוי אסמכתא ולא סמכא דעתיה לשלם סכום זה' ולא דמי לתקנת חכמי ספרד הנ"ל דשאני כתובה שסוף סוף ייתכן שייפטר מהכתובה אם תמות לפניו, ושוב הו"ל כאסמכתא רגילה שלא סמכא דעתיה. עכת"ד. [וגם על זה יש לקרא את דברי הבית מאיר שיותר יש ללמוד מסתימת הראשונים מאשר מפי' של האחרונים, ולא רק שסתמו ולא חששו לאסמכתא גם במאה מנה לעני שבישראל, אלא אף כתבו להדיא שעני מתחייב במאה מנה ומה צריך עוד. והסברא לחלק כבר כתבנוה ע"פ הריב"ש וגם אילו לא היינו יודעים לזה סברא היה עלינו לקבל דברי חז"ל ללא ערעור, ולא להרהר אחר דבריהם. וכבר כתבנו שאין חדש תחת השמש, ואין לחשוב שבזמן חז"ל כל העולם היו תנאים ואמוראים, אלא היו גם היו עמי הארץ ובכללם גם הגרועים מאלו שבדורות האחרונים, שאפילו ינאי המלך לא ידע לזמן ולברך ברכהמ"ז עד שנזקק לגיסו שמעון בן שטח (ירוש' ברכות פ"ז ה"ב), וגזרו חז"ל גזרות רבות מחמת עמי הארץ, ורב איקלע לטטלפוש כו' ומצא שאינם יודעים שאסור לבשל בשר בחלב (חולין קא.), וענין מים שלנו דאנשי פפוניא (פסחים מב.) ושם (נ:) שבמקומות שאינם בני תורה יש לאסור להם את המותר. ועי' מ"ש בזה אמ"ז המלאך ר"ב זיע"א בסה"ב מי מנוחות עה"ת פ' ויחי (עמ' רפג), ואם כן מדוע לא נחשוב שהיו גם עמי הארץ שחשבו שאין הכתובה מחייבת וכתבו סכומים גבוהים כדי להרשים ולכבוד או שאיימו עליהם או שסתם לא סמכה דעתם וכיוצא, ואעפ"כ לא חילקו בדבר וקבעו גם לעני שבישראל שאם רצה להוסיף מאה מנה יוסיף וזה מחייב אותו]. ושוב (באות ה-ז) דחה חשש אסמכתא מטעם שהרי נהנה והביא דברי הירוש' ר"פ אע"פ הנ"ל ועוד ע"ע. ואפילו הביא דברי הריב"ש הנ"ל שאין דמים לאשה ולכן כתב שא"א להעריך מהו סכום מוגזם, ובאות ח' ציין לרמב"ן על נדרים (כז:) בדף ט סע"ב מדפי הרי"ף ושכ"כ בחי' לב"ב (קסח.) והבי"ד בב"י (סי' רז בד"ה ויש לדקדק), שרק בדיני ממונות שייך דין אסמכתא אבל לא בגיטין וקידושין. והטעם כתב הריטב"א בנדרים שם בשם הרשב"א שאין אסמכתא אלא בתנאי שנעשה מתוך הדחק, למעט גיטין וקידושין ומתנות שהם מרצונו. סוף דבר הביא ראיה שאין אסמכתא בכתובה מהא דנדרים (סה:) אפי' אתה מוכר שער כו'. אלא ששוב דן (באות יא) שמה שכותב החתן סכום גבוה 'אינו מתורת התחייבות אלא מתורת כבוד' והביא מסוגיא דב"מ (קד:) והרמב"ם שמנהגות רבות יש בנדוניא וציין למהר"ח סתהון בארץ חיים (אה"ע סי' פח ס"ב) ותש' הגאונים הנ"ל שמהם דייק ש"לא דנו כלל לחייבו את התוספת מכח מה שנתחייב אלא דין התוספת תלוי בנכסים שיש לו והתוספת אין כותבין אלא להשביח הכתובה" ולכן (באות יג) כתב שיש לדון בכל כתובה הבאה לפנינו אם התחייב באמת או שמנהג אותם עדות לכתוב להשבחת הכתובה ולכבוד בעלמא וציין לתש' גאוני מרוקו מוצב"י כו' הנ"ל ושו"ת הלכה למשה (אלבאז אה"ע סי' ה) שציין גם למוצב"י ח"ב (ס"ס קלב), ובהמשך (באות יד) ציין למ"ש בעיונים במשפט הנ"ל שהיום סומכים על הסכם הגירושין כו' וכן לשו"ת יחוה דעת חזן ח"א (חאה"ע סי' כח) וממ"ש לו הגר"מ אוחנונא כו'. עכת"ד. [ויש להעיר על מ"ש שמה שכותב החתן סכום גבוה 'אינו מתורת התחייבות אלא מתורת כבוד', שכבר כתבנו שלא יתכן שנחזיק את החתן והרב והעדים כו' שעשו דבר כזה שכל התחייבותו 'אינו מתורת התחייבות' שהוא לא רק מחזי כשיקרא אלא שקר גמור ואונאה לכלה וכמה חששו חז"ל למחזי כשיקרא ואמרו אל תשכן באהלך עולה ואיך יתכן שנעשה בפרהסיא כדבר הזה לעשות חוכא ואטלולא מדבר חשוב וחמור כזה ונזלזל כך בתקנת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ונמצאת בגלל הגוזמא יוצאת בלי כלום רק בעיקר כתובה [וי"א שגם זה לא, כיון שעירב את הסכומים יחד, עי' בס' משפט הכתובה שדן בזה], ואין לך מייקר פליליהם יותר מזה שהרי ההמון למדים שהתחייבויות דתיות בפני רבנים הם משחק בעלמא, ורק התחייבויות אזרחיות העולות בעש"ג הן ברות תוקף, לא תהא כזאת בישראל. ובפרט בזמנים אלו שקטגוריא בת"ח שכביכול ח"ו 'מדירים נשים', וכשבמקורותינו מתברר שההיפך הוא הנכון, שהתורה הק' וחז"ל הק' ייקרו את כבוד האשה הדומה לשכינה הק' כו' ודאגו לזכויותיה על הצד היותר טוב, מהראוי והנכון היה להפגין זאת ע"י עמידה על מלוא זכותה של האשה לקבל את מלוא כתובתה כשהדין נותן כן ע"פ התורה, ולא למסמס זאת ע"י סברות שאינן מבוססות על המקורות ההלכתיים ולעתים אף מנוגדות להם. ומה שהביא מב"מ (קד:) אינו דומה כלל כמ"ש לעיל באורך, שהרי שם מדובר בפירוש במקום שנהגו, וכ"כ המאירי (שם) וז"ל: ומכל מקום דברים אלו אינם תלויים אלא במנהגות הידועים בכל מקום. וגם המדובר בנדוניא והתוספת הצמודה לה בלבד, שהיא רק הוספה קטנה על העיקר שזה ניכר שהוא לשם כבוד ואין ניכר הדבר למי שלא בקי בשומא, ולכן אין בזה זלזול כשרושמים מראש את הסכום האמיתי ורושמים שהוסיפו עליו שליש כי המנהג פשוט וקבוע ואין מזה לעז או חשש שקר או אונאה או חוכא ואטלולא כמו בסכומים מוגזמים בכתובה אם יבטלו אותם. ומה שהביא ראיה מתש' הגאונים שהדבר לא תלוי בהתחייבות אלא בממון שיש לו, כבר הוכחנו לעיל שעל כרחך תקנה הייתה ולא משורת הדין וכפי שכתבו באותה תשובה עצמה, כי עיקר הדין הלא הוא כתוב במשנה שהכל לפי ההתחייבות, ולא לפי הנכסים שיש לו וכמ"ש התוס' ר"פ אע"פ וכל הראשונים שם, וכל תקנה אין לך בה אלא מקומה ושעתה, כפי שראתה עיני המתקנים אותה שהיא מתאימה לאנשי המקום ולזמן שהיא תוקנה בו, ואין להעתיק תקנות מדור לדור אחר בלי לברר אם התקנה נכונה ומתאימה למקום ולזמן ולנפשות הפועלות בדור החדש. וכאמור, בזמננו שאין רושמים את הנדוניא לפרטיה עם הוספת השליש כבעבר וגם אין התוספת מכוונת ממש לנדוניא כבעבר, אלא היא סכום בפני עצמו שהוא מתחייב ללא קשר, ואין תקנות רשומות וקבועות ולא מנהג שפשט בכל העם, אין לנו אלא דברי המשנה, והמבטל את החיוב בניגוד למשנה ובהעדר תקנה קבועה לכל, גורם לזלזול באושיות ההלכה. ובר מן דן אין ראיה מהא דב"מ שהרי בזמננו מקבלים בקנין, ובגמ' הנ"ל איתא דכשיש קנין אפילו לא כתב לה לשון מלוה גובה כולה, וכ"כ כל הראשונים ז"ל שם עי' בשטמ"ק. וכבר כתבנו לעיל על דברי הגרי"כ שאף שנמצא בפוס' שיש שנהגו שאף אם נכתב קנין אין דנין אותו כמלוה, מכל מקום היום לא נהגו בכך וא"כ הדרינן לעיקר הדין בב"מ קד:]. הגר"א איגרא הגר"א איגרא שליט"א הוסיף בפסה"ד הנ"ל על הנ"ל שמכיוון שכל מה שכתבו התוס' בר"פ אע"פ מדבר על מה שנהגו במאה ליטרין, ועל מה שנהגו אין חשש אסמכתא גם אם הוא סכום גדול, שהרי ודאי לא נהגו בסכום מופרז, הרי שעל סך מופרז של ח"י מיליון שלא נהגו בו אין ראיה מהתוס' הנ"ל שלא יהיה בו אסמכתא. ודעתו, שעליו לשלם 180 אלף ש"ח שהוא אחוז אחד מהתחייבותו, שיש בו גם ביטוי להתחייבותו לשלם 'ממיטבא' שהוא יותר מההתחייבות המקובלת של פרנסה לשנה שהיא בסך 120,000 ש"ח. [ולפלא הדבר מה שכתב שסך מאה ליטרין אין בו אסמכתא כי בוודאי לא נהגו בסכום מופרז, חדא כי זאת מנין לו שלא ינהגו בסכום מופרז, ומדוע לא ינהגו כמ"ש בגמ' שאפי' מאה מנה יוסיף, וכתבנו שפשוט שהוא הדין ליותר מכך, שהם סכום מופרז לכו"ע, ועוד שהגר"ד לבנון חישב ומצא שמאה ליטרין היא פרנסת 300 שנה (כ-15 דורות !) שהוא בודאי סכום מופרז. ועכ"פ נראה לפע"ד שכתובות האשכנזים שיש בהם סכום קבוע עד היום בסך מאה ליטרין, ללא הבדל בין עשיר לעני, יש לדון בהם שדינם כ'מנהג קבוע', שאם נאלץ הבעל לגרש שלא באשמתו, והוא עני שאין ידו משגת, יש לפטור אותו מרוב התוספת אם אכן היא מוגזמת שיש בה פרנסת 300 שנה, משום שכיון שהיא מנהג קבוע, אין ראיה שרצה להוסיף לה מעצמו סך זה, אלא אנוס היה מחמת המנהג שלא להיות שונה מכולם, וגם לא היו מרשים לו לשנות מהמנהג, וכמו שכתב כיו"ב בשו"ת שופריה דיעקב שיובא לקמן]. הגרח"ש שאנן ולהלן תמצית דברי הגרח"ש שאנן זלה"ה [בנדונו, המדובר היה בכתובה ע"ס מיליון ש"ח] כבר נכתב כי כתובה מוגזמת אינה מחייבת (פד"ר טו עמ' 218 - 223). המדובר בבעל שיש כעת בידו לשלם כי הוא רופא שניים המשתכר יפה, אך בזמן ההתחייבות בחופה לא היה בידו לשלם סך זה. טעמי אסמכתא דלא קניא: או משום שלא גמר בדעתו כי לא חשב שיבא לידי חיוב (רש"י סנהד' כד:), או משום שלא התכוון כלל להתחייב אלא לגוזמא בעלמא, כדאיתא בב"מ (קד:) ורש"י בב"ב (מח:). הצד השווה, שלא גמר בלבו להקנות כמ"ש הרמב"ם (פי"א מהל' מכירה ה"ב). בהתחייבות לכתובה בסכום שאינו דמיוני, אין מקום לטענת אסמכתא מטעם שלא חשב שיבא לידי חיוב, שהרי במשנה נדרים (פ"ט מ"ה) נאמר: אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה. ועי' שם בגמ' (סה:) ובתוס' ור"ן ומאירי שם. וכן בגיטין (נח.) אם אתה שומע לעצתי גרשה, א"ל כתובתה מרובה. וכן מתוס' ר"פ אע"פ (הנ"ל). מכל זה חזינן שאף אם טוען לא חשבתי שאבא לידי חיוב אינו נפטר מטעם אסמכתא. [ויותר היה לו להביא ראיה מדברי חז"ל ביבמות (סג:) נתנני ה' בידי וגו' זו אשה רעה וכתובתה מרובה, ומעירובין (מא:) דאיתא התם: "שלושה אין רואין פני גיהנם, אלו הן: דקדוקי עניות, וחולי מעיין, והרשות. ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה. ואידך - אשה רעה מצוה לגרשה. ואידך - זימנין דכתובתה מרובה. אי נמי: אית ליה בנים מינה, ולא מצי מגרש לה. למאי נפקא מינה? - לקבולי מאהבה". עכ"ל. דאילו מגיטין, אינם אלא דברי אדם פשוט ואולי היה טועה בדין]. והטעמים שאין אסמכתא בכתובה: א. משום חיבת ביאה (ירוש' ר"פ אע"פ). ב. משום שמבייש אותה כשהוא יוזם הגירושין ולכן חיוב תו"כ חל לרוב כשהוא היוזם, משא"כ כשהיא היוזמת אפי' בטענה צודקת כגון חוטרא לידא, שהרי אדעתא למשקל ולמפק לא יהיב לה (עי' תוס' יבמות סה: ד"ה כי, וב"ש סי' קנ"ד ס"ק א). ג. י"ל שהתחייבות בסכום גבוה (שאינו דמיוני) היא כהצהרה שלעולם לא יגרשנה שלא מרצונה כשמצא אחרת נאה הימנה, ולכן מחייב עצמו בסכום כובל שכזה. ד. הרי בכתובה הוא מתחייב בקנין וכותב שהוא דלא כאסמכתא. אלא שיש להבחין בין ג' סוגי סכומים: סוג א': מופרזת או מוגזמת [דהיינו התחייבות שאיננה בת ביצוע מחמת שהסכום מופרז שלא יהיה לעולם בכוחו לקיימו דאנן סהדי שגם הוא וגם היא מבינים שהיה גוזמא בעלמא ולא התכוון להתחייב בו מעולם אלא רק לכבוד בעלמא]: ה"ז פטור, דקיי"ל אסמכתא לא קניא. וגדר סכום מופרז, הוא: סכום שלא צפוי בדרך הטבע להיות לו בעתיד (כשאומדים את רמת השכלתו וכוחותיו וכו'). ואם יש ספק אם יכול להיות לו: על הבעל להוכיח שלא יכול להיות לו, דדמי לטוען "שטר אמנה" או "שטר פסים" שעליו הראיה, ובפרט שקיום שטרות מדרבנן, ומה"ת השטר כשר גם בלי קיום. ולכן אם יש בידיו לרכוש דירה בסך מיליון ש"ח, הרי בודאי שאין סך זה בגדר מוגזם. ועי' בשו"ת הריב"ש (סי' קנג) שכתב וז"ל: וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאשה לכולן בשוה, שלא לבייש את מי שאין לו, ושיערו בעני, ואמרו, שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף; והעני, אם ירצה לגרש את אשתו, את כל אשר לו צריך ליתן. עכ"ל. [וכבר כתבנו שמהמשנה בר"פ אע"פ עולה שגם ק' מנה, שהם 6 מיליון ש"ח, שהרי מאתים זוז הם פרנסה לשנה בסך 120,000 ש"ח, ועיין בפס"ד בית הדין הגדול מהרה"ג איגרא כץ ושפירא שסכום זה אינו 'קדוש' כי "מחירו של דבר אינו קופא על שמריו" כלשונם, אם רצה להוסיף, מוסיף, ואינו נפטר משום שהוא סכום מוגזם]. סוג ב': במקום שקיים מנהג לכתוב סכום גבוה וקבוע בכל כתובות אותו המקום מפני הכבוד: יש להפחית מהכתובה בזמן הפרעון את מה שהוסף בה לשם כבוד, דומיא דשומת הנדוניא שמפחיתים את השליש שהוסיפו בזמן השומא לשם כבוד (רש"י ב"מ קד: ורש"י כתובות סו.) וכ"כ בתש' הגאונים שערי צדק (ח"ד שער ד סי' טז) ושו"ת מהר"ח או"ז (סי' רלב). ובשו"ת שופריה דיעקב ח"א (סי' סז וסי' עב) הביא 'פסק כעין תקנה' שחידש דודו [הוא אמ"ז הר"ב זלה"ה] וזה תור"ד: שאם מגרש מחמת שלא נפקד בזש"ק או שחלתה האשה חולי מתמיד או שנחשדה בעבירה ויש רגל"ד, וניכר לביה"ד שאינו מגרש משום שנתן עיניו באחרת, יש לפטור אותו מהתוספת שהנהיגו חכמי הדור בסכום גבוה ואחיד במקומם [וכלשונו: "כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג"], לפי שלא תיקנו זאת אלא לגדר שלא יתן עיניו באחרות ותהיה קלה בעיניו להוציאה, כי בראותם שהתוספת שתיקנו חז"ל אין בה די להרתיע לפי מצב דורם, הוסיפו עליה עוד, וכיון שמן הדין אינו חייב אלא בעיקר כתובה מנה או מאתיים, ונמצא שהוא אנוס מחמת תקנת חכמי הדור להוסיף סך עצום, שאם לא יתחייב בו בכתובה, לא יוכל לישא אשה, לכן ברור שלא הייתה כוונתם למנוע הנישואין ממי שאין לו אפשרות להתחייב, אלא כוונתם הייתה רק לחייב בקנס את המגרש משום שנתן עיניו באחרת וכדומה, ולכן מי שהוא אנוס לגרש מחמת אחת הסיבות הנ"ל, אין בנו כח לחייבו בתוספת שלא חייב את עצמו בה מרצונו החופשי אלא רק מכח המנהג והתקנה שתיקנו חכמי הדור, שהרי קיי"ל בהלכות מתנה, שאונס לחוד מבטל את המתנה. אבל אם היה מחייב את עצמו מרצונו, ודאי חייב בתוספת ההיא, וז"ל השופדי"ע "ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף, [כמ"ש] אעפ"י שאמרו בתולה כתובתה מאתיים, אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף". [ובאמת נראה שכבר קדמו בתקנה זו בשו"ת תשב"ץ חלק ב (סימן רצב) שכתב וז"ל: תקון ב' תקננו שאם יגרש הבעל ברצונו ושלא ברצונה שיפרע לה כל הכתוב בשטר כתובה עיקר כתובה שהוא מאתים לבתולה ומנה לאלמנה. ומה שנמצא בשטר כתובתה שהכניס' לו נדוניא והתוספת אשר הוסיף לה משלו הכל כפי דין התלמוד. אך אם לא יהי' הגירושין ברצונו ושלא ברצונה אין לה תוספת כלל. ע"כ לשון תקנה זו. עכ"ל. וכ"כ עוד בהמשך ונתן טעם לדבר "לפי שלא תקנו התוס' בתקנ' זו אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא'. שאינו מן הדין שישאנ' בתול' ויגרשנ' אח"כ וזה אינו אלא כשהוא מגרש' ברצונו ושלא ברצונ' כמו שכ' הרי"ף ז"ל בפרק הבא על יבמתו. וכן הרשב"א ז"ל כ' בתשוב' שהתובעת גט מתוך מרד אין לה תוס'. דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא כתב לה. ואף על פי שלולי התקנה אם כ' תוספ' מעצמו והיו הגירושין ברשו' שניהן גובה הכל. כיון שתקנו כן הוי כתנאי שבממון וקיים. ולא כתבו אלא ע"מ כן. כי גם התוספ' שליש המוזכר בתלמוד אינו אלא כשהכניס' לו כספים ולפחו' חומש אם הכניס' לו שום בגדים בין בתולה בין בעולה כדאי' בפ' מציא' האש' (ס"ו ע"א) ולפי התקנה הוא מוסיף שליש לבתול' אפי' בבגדים על כן נתקנ' זו התקנ' כן והתקנ' הגונ' היא ואם כתב לה יותר ממה שהכניסה לו. לפי לשון התקנ' אותה תוספ' יש לה דין נדוניא לא דין תוספ' אחר שכלל אותו בכלל נדוניא ואפי' לא הכניס' לו כלום וכתוב בלשון נדוניא דין נדוניא יש לו דין תוספ'". עכ"ד. בסיכום: כשיש מנהג לכתוב סכום גבוה, אין מחייבים בו את המגרש שלא מחמת שנתן עיניו באחרות וכדומה, כ"כ בשופריה דיעקב, ונראה שכבר קדמו הרשב"ץ. נמצא שבאמת השופדי"ע לא פטר אלא את מי שמגרש מחמת אונס וגם לא חייב את עצמו מרצונו אלא היה אנוס להתחייב מחמת התקנה ומנהג המקום, אבל אם מחייב את עצמו בסך גבוה ועצום מטעם עצמו ומרצונו הטוב במקום שאין כל תקנה המחייבת אותו בסכום עצום, החיוב חל עליו גם אם מגרש מחמת אונס, קל וחומר אם מגרש מחמת שנתן עיניו באחרת כבנדון דנן, והביא ראיה מהמשנה אם "רצה" להוסיף אפילו ק' מנה יוסיף. והרי "מאה מנה" הוא סכום פרנסה לחמישים שנה, שהרי "מאתים זוז" הוא פרנסת שנה (עי' ר"ש ורא"ש ורע"ב ותפא"י על המשנה פאה פ"ח מ"ח), ולפי מה שקבעו בפס"ד הנ"ל היינו 120,000 כפול 50 שהם 6,000,000 ש"ח, והוא ודאי סכום עצום לכל הדעות, ואעפ"כ כיון שהוסיף אותו מרצונו, התחייבותו שרירה וקיימת. נמצא שבנדון דנן בזמננו בא"י שאין שום תקנה המחייבת לכתוב בכתובה סכום גבוה, ואדרבה קיימת הנחיה ממועצת הרה"ר למחלקות הנישואין להגביל שלא יעלה ע"ס מיליון ש"ח, הרי כל הכותב בכתובה סכום גבוה, נחשב שכתבו מרצונו החפשי וחיובו חל]. סוג ג': אם יביא החתן עדים שהוטעה בזמן הכתובה לחשוב שאין התחייבותו אלא לכבוד בעלמא ולא לשם גבייה: ייפטר מתשלום התוספת הגבוהה שהוטעה בה. לאור הנ"ל, פסק הגרח"ש שאנן: הבעל חייב מעיקר הדין במלוא הכתובה, שהרי בזמן ההתחייבות היה בידו יותר מסכום זה והיה צפוי שיוכל לעמוד בה, והוא לא התחייב בסך זה כאנוס על פי המנהג [וגם לא הביא עדים שהוטעה לחשוב שאינו אלא לכבוד בעלמא]. והסכים לדבריו הגר"צ בוארון שליט"א. הגרח"ש שאנן בספרו עיונים במשפט ובספרו עיונים במשפט חאהע"ז (סי' כד) דן הגרח"ש שאנן בכתובה ע"ס 240 מיליון שקל ישן, וכתב שאף שאין חשש אסמכתא בכתובה [מהטעמים דלעיל: שיש קנין, וכתוב בה דלא כאסמכתא, ויש חיבת נישואין וחיבת ביאה, ופעמים שיש ביוש כשמגרשה, וגם שהנישואין הם העיקר ולא התנאי, ובכה"ג כ' הסמ"ע (סי' רז ס"ק ו') שאין אסמכתא, ואדרבה אם יש חשש ערמה שכל הנישואין הם לקבלת הכתובה, אין לה כתובה כמ"ש הב"ש (סי' קנד ס"ק ג')], מ"מ בסכום כזה שא"א להשיגו וא"א לקיים ההתחייבות, הוי אסמכתא כדמצינו בקנס על ביטול שידוכין (חו"מ סי' רז סט"ז) שדנו הפוס' שאם חייב את עצמו בקנס מוגזם, הויא אסמכתא. [ולענ"ד רב המרחק בין שידוך לנישואין, לפי שבקנס שידוכין עדיין אין חיבת ביאה וכו' ואין הדברים נקנין באמירה כו' משא"כ בכתובה שעליה אמרו אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף שהוא סכום שא"א אפי' לאדם רגיל לקיימו וק"ו לעני, וחז"ל לא חילקו בזה. ולכן גם מה שהביא מהבית מאיר שהובא בפ"ת אהע"ז (סי' נ' סק"ט) שבחייב את עצמו בקנס קצת יותר מדמי בושת הוי כ'מיטבא' וחייב, אבל ביותר מזה הוי כאלפא זוזי ופטור, ושבאוצה"פ כרך טו (דף קט עמ' ד) הביאו יותר מעשרה פוס' בדעה זו, אכתי אינו ענין לכתובה כאמור]. עוד כתב, וזה תורף דבריו: וכן מצינו בערב (ב"ב קעג:) שאין בו אסמכתא, דבההיא הנאה דמהימן ליה כו' או מטעם דכיון שהלוה על פיו הוי כאילו הוא עצמו לוה כמ"ש בקצוה"ח (סי' קכט סק"א) ע"פ הרשב"ם, אעפ"כ אם נעשה ערב על חוב שיש בו אסמכתא כגון 'אם לא אפרע החוב עד תאריך פ' אשלם כו"כ" הוי פלוגתא, דלרשב"א (תש' אלף נ') הערב חייב, ולש"ך (סק"כ) ע"פ הב"ח, פטור. ועי' חו"מ (סי' קלא ס"י). וכשם שבערב אין לך אלא חידושו כשאין בו אסמכתא נוספת, כך בכתובה שאין בה אסמכתא, הני מילי כשאין שם גוזמא שא"י לקיים. [ולענ"ד גם מדין ערב אין ראיה לכתובה, שכתבו בה להדיא במשנה "אפי' מאה מנה יוסיף"]. וכן מה שדימה הגרח"ש דין כתובה להא דטול דינר והעבירני את הנהר שאין לו אלא שכרו משום שהתחייב בשעת לחץ (חו"מ סי' רסד ס"ו וס"ז) [אחה"מ לפע"ד לא דמי לכתובה: חדא דהתם נמי כ' הרמ"א שדבר שדרך לשלם עליו הרבה חייב לשלם מה שהבטיח, והרי אין דמים לאשה כמ"ש הריב"ש, ועוד, שהטעם שאין לו אלא שכרו הוא משום שלא הפסידו כלום, וכאן הרי הפסידה שהייתה נישאת לאחר שיתן לה מוהר גדול באמת]. בסיכום: אין ראיה מקנס מוגזם על הפרת שידוך לענין כתובה מוגזמת, כי בשידוך אין חיבת ביאה ואין הדברים נקנים באמירה, משא''כ בכתובה אפי' עני שבישראל אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף כמ''ש במשנה. גם אין ראיה מדין טול מנה והעבירני, דבנישואין אין דמים לאשה והוי כרופא ובפרט שמפסידהּ. ומה שכתב עוד הגרח"ש שבגוזמא שא"א לקיימו אמרי' שנכתב רק לכבוד וכמ"ש בב"מ (קד:) לענין נדוניא ובשו'ת הגאונים ובמהר"ח או"ז (סי' רלב), [הנה הראיה משו"ת הגאונים, כבר הוכחנו שאינה ראיה. והראיה משו"ת מהר"ח או"ז ג"כ אינה ראיה לנדון דידן, שהמעיין שם יראה שלא דיבר בכל כתובה, אלא רק בכזו שיש לאמוד דעתו בבירור את אותו 'אומדן דמוכח' שאמרו חז"ל בב"ב (קלא: קמד.) על הכותב כל נכסיו לאשתו שלא עשאה אלא אפוטרופא, שעל כן דקדק המהר"ח או"ז לצמצם את נדונו באלמן עשיר, שהרי ז"ל שם [בשילוב מלות קישור מהכותב בסוגריים מרובעות להבהרת הענין אחר שמהר"ח או"ז כתב בלשון קצרה כדרך הראשונים ז"ל]: דברי שו"ת מהר"ח או"ז בסימן רלב ונראה בעיני, שזאת האשה לא זכתה בתוספת כיון שלא היה לו סך הרבה כמו שהוסיף לה, ואני דן אותו כמו הכותב כל נכסיו לאשתו דלא עשאה אלא אפטרופא... ומה שכת' התוס' בתחילת פרק אעפ"י שהחתן מוסיף מאה מנה ואין בידו שוה פרוטה? נ"ל דמיירי בבחור, דאין שייך לומר דכדי שיהיו בניו או אחיו מחלקים לה כבוד. ואפילו באלמון ויש לו בנים, אם אין [לו עכשיו] כדי כתובה והוסיף (לו) [נראה דצ"ל 'לה'] הרבה, אין שייך לומר שכשיהיו לה יותר ממה שיש לו עכשיו [כתב לה כל כך הרבה כבר עכשיו על חשבון הממון שישיג בעתיד רק כדי לעשותה אפוטרופא ויהיו בניו מחלקין לה כבוד, ולא לשם מתנה ממש], כיון דהשתא אין בידו. אבל אלמון עשיר שיש לו בנים וכתב לה כל נכסיו, נראה בעיני דלא קנתה, [מטעם אומדנא שלא עשאה אלא אפוטרופא]. וכן אם אין לו בנים ויש לו אחין לרב עוירא לא קנה [נראה שצ"ל 'לא קנתה'], אם לא נחלק מחמת חיבת לילה הראשונה [נראה שכוונתו: אם לא שנחלק בין הכותב כל נכסיו לאשתו דעלמא, שלא כתב לה כל נכסיו בשעת החופה, אלא כתבם לה לאחר הנישואין כשערך את צוואתו, משא"כ בנדונו של מהר"ח או"ז שכתב לה תוספת בזמן החופה משום חיבת ביאה, אין אומדן זה קיים, שהרי עד שתתלה שהתכוון לעשותה אפוטרופא, תתלה שמחמת חיבת ביאה כתב לה כל נכסיו]. ואין נ"ל לומר דדוקא בכותב כל נכסיו ולא יותר, אבל כתב יותר ממה שיש לו, מוכח מילתא דלאו לאפטרופא נתכוון, שאם כך, היה לשמואל לומר הכותב כל נכסיו [כוונתו: כדי שנדקדק 'כל' ולא 'יותר מכל'. אך באמת שזו הגירסא לפנינו בדברי שמואל הכותב 'כל' נכסיו]. ועוד, שכאן שהודה בשטר שיש לו יותר, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ביאור דברי מהר"ח או"ז הרי שכפי שכתבנו, מהר"ח או"ז כתב כן רק לאלמון עשיר מטעם אומדנא שלא התכוון אלא לעשותה אפוטרופא ולא לשלם לה את כל התוספת, וגם בזה הוא פקפק מטעם שיתכן שבשעת חופה שיש חיבת ביאה אין לומר אומדנא דלא עשאה אלא אפוטרופא, ועוד שגם באומדנא זו הוא יחידאה, שלא ראינו לאף אחד מהראשונים שיאמר טענה זו, ובפרט שגם מהר"ח או"ז עצמו לא ביאר מדוע לא חילק בפועל את החילוק שכתב שתוספת כתובה שאני שנכתבת מחמת חיבת ביאה, אלא כתב רק 'אם לא נחלק מחמת ביאה ראשונה'. ולכן נראה מבין השיטין שבנדון שהיה לפניו היה ברור לו שהייתה אומדנא זו שהתכוון לעשותה אפוטרופא כעין מ"ש בש"ס, כיון שהיה אלמון עשיר כו', ולכן כתב 'אם לא נחלק מחמת חיבת ביאה', והטעם שבפועל הוא לא חילק כך, אף שהוא חילוק ברור ומתבקש, היינו משום שידע שבנדונו הייתה אכן אומדנא שהתכוון לעשותה אפוטרופא, ולכן כתב בפתח תשובתו 'נראה בעיני שזאת האשה לא זכתה בתוספת', 'זאת' דייקא. ויש לומר שדן כן בהיות שהבעל היה אלמן, דהיינו שבזיווג שני היה מעשה, שאין שם חיבת ביאה כ"כ, שזה שייך יותר בבחור, ועוד שבזיווג שני אין דרך לכתוב כתובות גדולות כי שכיח הדבר שיפרדו וכמ"ש ביבמות (סג:) שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה, ולכן החליט המהר"ח או"ז שלא כתב לה כן אלא כדי לעשותה אפוטרופא. ודו"ק. בסיכום: דחיית הראיה ממהר"ח או"ז, שלא כתב כן אלא בנדונו שהיה אלמון עשיר שרצה לעשותה אפוטרופא, ועוד שבאלמון אין חיבת ביאה. ואם כן ממוצא דבר אתה למד, ומכלל לאו אתה שומע הן, שחוץ מהנדון ההוא שהייתה בו האומדנא הנ"ל, היה גוזר עליו לשלם את כל התוספת כולה כפי מה שכתבו התוספות, ונמצא שאדרבה מן המהר"ח או"ז יש ראיה שהכתובה מחייבת גם אם כתב בה כל נכסיו ואף יותר, ושווה הוא לכל הראשונים, וכעולה מעצם המשנה ממש דר"פ אע"פ]. ומ"ש בעיונים במשפט (שם אות ז) להביא ראיה שכתובה ע"ס מוגזם שאי אפשר להשיגו אינה מחייבת ולא ניתנת לגביה, מהא דב"מ (צד.) שהנותן גט בתנאי שתעלה לרקיע אינו אלא כמפליגה בדברים והגט כשר לפי שאין בכוונת עושה התנאי שיתקיים התנאי שא"כ היה מתנה בדבר שניתן לקיימו, ושכיו"ב נפסק בשולחן ערוך חו"מ (סי' רד ס"ח) שהאומר לחברו שיתן לו מתנה מרובה אין בזה משום משום 'מחוסרי אמנה' אם לא יתן אותה, שהרי לא האמינו שיתן לו מתנה גדולה כ"כ, עכ"ד. [הנה לפע"ד מלבד שכבר הבאנו את המשנה והראשונים בכתובות (נד:) שגם בסכום דמיוני הוא מתחייב, ולא חילקו כחילוקו של העיונים במשפט, וכבר כתב הבית מאיר שיותר יש ללמוד מסתימת הראשונים מאשר מפירושם של האחרונים, הנה גם לגופו של ענין אין הנדונים דומים מעיקרא, כי בהא דב"מ (צד.) יש מעשה, ויש תנאי שאי אפשר לקיימו, ולכן אמרינן שמוותר על התנאי ורוצה בקיום המעשה דהיינו הגט בלי התנאי, אבל בכתובה אין כל תנאי, אלא רק התחייבות בלבד, אלא שזמן גבייתה הוא בפקיעת הקידושין, והמשנה קובעת שהיא תקפה גם בסכום דמיוני כאמור. וגם לא דמי למבטיח מתנה מרובה שאין בו משום מחוסרי אמנה, חדא שהרי במפורש חייבתו המשנה, ולאו כל כמיניה לחזור בו, ואף אם האשה לא האמינה שיתן, מכל מקום אם תובעת בפועל ה"ז חייב, ועוד דהתם הוא נותן מתנה ללא כל תמורה, וכאן הוא נותן ומתחייב תמורת חיבת נישואין וחיבת ביאה כמ"ש בירושלמי ר"פ אע"פ]. ומ"ש עוד (שם אות ח) שאם יטען הבעל שאמר לו הרב או העו"ד או חברים שהיום אין כל משמעות לכתובה, זו טענה חשובה, והביא ראיה ממסכת נזיר (יא) שמשם עולה כי בטענת 'סבור הייתי', הוא נחשב כאנוס, וגרע מטענת 'לא ידעתי' או 'לא הבנתי' שנפסק בה (אה"ע סי' סו סי"ג וחו"מ סי' סא סי"ג) שאינה טענה, וציין גם לתוס' בקידושין (כט.), ולספרו עיונים במשפט חלק חו"מ (סי' יא, ובעמ' קכ), ועוד כתב שבזמננו שא"א לגרש רק ברצון הבעל בלבד מחמת חדר"ג כו', א"כ א"צ בכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וממילא כל הנכתב בה הוא רק לצורך כבוד בעלמא. וסיים שטענה זו חלשה כי היה לו לשאול רבנים ונחשב שהוא הטעה את עצמו. עכ"ד. [הנה אחר שהוא עצמו כתב שטענה זו חלשה כי הוא הטעה את עצמו, [ולא ברור א"כ כיצד דחה את הראיה שהביא הוא עצמו מנזיר שבטענת 'סבור הייתי' נחשב אנוס, והרי גם שם הוא הטעה את עצמו], לא נאריך בדחייתה, רק זאת נאמר שבנדרים חלים כללים אחרים לגמרי הנגזרים מלשון הכתובים, עי' רמב"ם (נדרים פ"ב ה"ב, שבועות פ"ב הי"ב, נזירות פ"א הט"ו), שהשוגג או האנוס אין נדריהם ושבועותיהם חלים והמקור מהפסוק 'האדם בשבועה' כו'. ועוד יש לומר דשאני נדרים שהוא ענין שבין אדם למקום, משא"כ בחיוב כתובה שנוגע לאשתו, אין די בטענה בעלמא שהיה אנוס, אלא עליו נטל ההוכחה שהיה אנוס, וזה דבר שלא ניתן להוכיח, כי גם אם יבא רב פלוני ויעיד שבאמת אמר לו שהכתובה אינה מחייבת, יתכן שרב אחר גדול יותר אמר לו שהכתובה מחייבת, או שלמד בעצמו את המשנה וידע שהיא מחייבת, אלא שבחר בכל זאת להתחייב בכתובה גדולה ועכשיו הוא חוזר בו. ובר מן דן עיין במחנה אפרים (הלכות נדרים סימן ג) שכתב וז"ל: ומצאתי למהרי"ט בח"א סי' ס"ח שפירש דטעמא דסבור הייתי שחכמים מתירין לו, אין אנו מתירין לו לפי שהוא אומר סבור הייתי, אלא לפי שעדיו עמו, שאנו רואים שאינו יכול לחיות בלא יין, אבל ברישא דלא הייתי סבור שהנזיר אסור ביין, אסור בכולן משום דהוי דברים שבלב ואינם דברים. עכ"ל. וזה נוטה לסברתנו. ומדבריו למדנו דאדרבה טענת סבור הייתי היא ג"כ בגדר דברים שבלב, שהרי באומר סבור הייתי שאין הנזיר אסור ביין הוא אסור משום דהוי דבשב"ל, ורק בטענה מוכחת שאינו יכול לחיות בלא יין, שיש עדים שאינו יכול בלי יין, לכן נחשב אנוס באמת, וא"כ ה"ה לכתובה שעליו מוטל להוכיח שהיה אנוס, וזאת לא ניתן להוכיח מה ידע ומה לא ידע בזמן שהתחייב. ובלאה"כ נראה כי טענת עם הארץ [שברור לנו שהוא עם הארץ וא"כ ברור לנו שהיה אנוס] שלא ידע על מה חתם שאעפ"כ מתחייב מהטעם שאל"כ לא הנחת חיוב לעמי הארץ כמ"ש בשולחן ערוך (חו"מ סא יג ואה"ע סו יג) ע"פ תש' הרשב"א (סי' תרכט) שכתב וז"ל: "ואם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן". הרי מאותו הטעם עצמו יש לחייב את הטוען סבור הייתי, כי אין לדבר סוף וכל אחד יטען כן, ונמצא שלא הנחת חיוב כו'. ועל טענתו השניה של הגרח"ש שהיום שא"א לגרש ברצונו כו' מסתבר יותר וכו', לא הבנתי כיצד עם 'הסתברות' בעלמא הוא רצה לבטל שטר כתוב וחתום בקנין ובעדים]. בסיכום: אין מקום לטענת סבור הייתי לענין כתובה, שאין לדמות כתובה לנדרים ונזירות שבהם יש גדרים אחרים ע"פ הכתוב 'האדם בשבועה' להוציא שוגג ואנוס. ועוד שכתובה הוא ענין של בין אדם לחברו ועליו הראיה להיפטר, ומהמחנ''א מוכח שגם לענין נדרים אין פוטרים בטענת סבור הייתי משום דהוי דברים שבלב אא"כ היא טענה מוכחת לעינינו. ועוד שטענת סבור הייתי נדחתה ע''י הרשב''א בענין כתובה כו' שאל"כ לא הנחת חיוב לע"ה כו'. ומ"ש עוד הגרח"ש שאנן (שם באות ט) שאם נכתב בכתובה שהכניסה לו נדוניא בסכום גבוה שאנו יודעים שאינו אמת, אין ה'אודיתא' מחייבת בזה וכמ"ש בספרו עיונים במשפט (סי' ט) וכו'. [הנה אכמ"ל כעת לגופה של טענה מבחי' הלכתית, {רק זאת נציין לדברי הטור אהע"ז (סי' קיח) שכתב על מנהג טוליטולא ש"אין תובעין מהבעל לפרוע מה שיכתוב על עצמו לאשתו מנכסי נדוניא, לפי שרוב בני אדם כותבין עליהן יותר ממה שהם נוטלים, וכוונתם דרך כבוד", וכתב ע"ז הטור "ואין לו עיקר" ובהמשך כתב את דעת עצמו ז"ל בזה"ל: "ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה, בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא". עכ"ל. הרי שדעת הטור שגם בכתובה מוגזמת שנטען שנכתבה לשם כבוד הוא כתב שעליו לפרוע את כל הסכום, ואף אם אין הנדוניא אמתית}. אלא רק מבחינה עובדתית נציין כי בזמננו שכלל לא נרשמים ונאמדים חפצי נדוניא כבעבר, ורק כותבים בערך בזה הלשון: "והכניסה לו נדוניא בסך מסוים והוסיף לה הוא משלו סך מסוים עד שעלה סך הכל כו"כ", נמצא שחשש זה אינו קיים כי לא הייתה אודיתא בשקר אלא רק התחייבות כוללת באמת, והרי היא מחייבת]. [רק נעיר כי הראיה שהביא משו"ת הרשב"א ח"ד (סי' נ) אינה ראיה, שהרי נתן טעם לדבר מפני "שאין המטלטלין נקנין בהודאה גרידה", ומשמע דחוב הנקנה בהודאה, (עי' חו"מ סי' מ), גם אם "שניהם מודים שלא היו של שמעון אלא שראובן בא להקנותו בהודאה זו", קנה. וא"כ אדרבה הרשב"א הוא ראיה נגד מ"ש הגרח"ש. גם ראיתו משו"ת הראב"ד בתמים דעים (סי' נו) אינה מוכיחה לנדון דידן, שהרי ודאי הוא שתפקידו של ביה"ד הוא לברר האמת העובדתית ולפסוק על פיה, אבל בהתחייבות, הלא נפסק בשולחן ערוך (שם) כי גם אם ידענו שמעולם לא התחייב ואמר "חייב אני לך מנה" באופן שאין שם טענת השטאה וכמו בכתובה, ה"ז חייב, כי רצה ליזוק בנכסיו ולתת מתנה (ק"ו מנושא חרשת ביבמות (קיג.) שכתבו שם שחייב כי רצה ליזוק בנכסיו ע"ש). ואכמ"ל. ומעתה אין מקום למה שדן (שם אות י) אם שאר התחייבויות שבכתובה המוגזמת בטלות מדין 'קני את וחמוֹר', שהרי התברר שאין כאן 'חמוֹר' כל עיקר, אלא ההתחייבות חלה, ושרירה וקיימת, מדין המשנה ממש, והכל שריר ובריר וקיים]. בסיכום: הטור כתב בפירוש שאין הכתובה מתבטלת גם כשאין הנדוניא אמתית, וק"ו בזמננו שכלל אין מפרטים את הנדוניא אלא כותבים "סך מסוים" ובפרט חוב הנקנה באודיתא ככתובה שאינו מתבטל, מדין חייב אני לך מנה. ומ"ש (שם באות יב) שגם אם נשבע החתן הו"ל כנדרי זירוזין שאינם חלים (כמ"ש בנדרים כ:) עכ"ד. [יש להעיר שאינו דומה, שהרי שם מבקש לזרז את חבירו שלא יעמוד בדעתו, ואילו כאן את מי הוא בא לזרז כאשר הוא עצמו רצה והוסיף לה ק' מנה בלי שאף אחד עמד בדעתו כנגדו. ועוד שהריטב"א מכחישו, שכתב "ולא אמרינן לפנחייא הוא דכתב", והיינו שאין אנו אומרים שלחיזוק ולזירוז כתב כן]. גם מה שכתב בעיונים במשפט הנ"ל בהמשך ע"פ הש"ך בחו"מ (סי' עג ס"ק כג) שהכריע שאם נשבע לחיזוק באופן שיש מח' הפוס' אם השבועה חלה, השבועה אכן חלה, וכו'. [הנה הש"ך כתב כן בשם מהר"י ן' לב [וזה לשונו: "דהיכא דהוי פלוגתא דרבוותא, מצי הנשבע לומר קים לי כמאן דפוטר, וכשנשבעתי הייתי סבור שאני חייב מן הדין אליבא דכו"ע, אבל אם הוא דבר דלית ביה פלוגתא והוא פטור לכו"ע, חייב כשנשבע, דכיון דדבר ברור הוא שפטור, ודאי נשבע לחייב עצמו מכח השבועה"] וכתב עליהם שאינם מוכרחים. ומ"מ אין מזה ראיה לנדון דידן, שהרי בכתובה מוגזמת, ממאי נפשך: אם לדברי הכל ההתחייבות לא חלה מחמת שהיא מוגזמת, א"כ השבועה חלה, שהרי לכן נשבע כדי לחייב את עצמו אף שמן הדין הוא פטור. ואם יש מחלוקת אם חלה ההתחייבות למרות שהיא מוגזמת, ובמח' הפוס' הרי יכול לטעון קי"ל כמי שפוטר וסבור הייתי שאני חייב לכ"ע כמ"ש מהריב"ל, א"כ תיפוק ליה שבמח' הפוסקים הוא חייב מן הדין לשלם אף אם אין כאן שבועה, שהרי האשה נקיטא שטרא, והיא מוחזקת, והוא נקרא מוציא מחבירו, ועליו הראיה. ובלאה"כ הרי לשיטת הגרח"ש כתובה מוגזמת ברור לו שפטור לכו"ע כי רצה רק להפליגה בדברים, וא"כ בזה הרי חלה שבועה למהריב"ל שהביא הש"ך. ומ"ש עוד שם ע"פ הש"ך בחו"מ (סי' רז ס"ק כז) ע"פ שו"ת מהרי"ו (סי' קלז) שבכתובה אין לתקיעת כף חומר שבועה מכיון שלא נעשתה ישירות בין החתן והכלה אלא בין החתן לרב המסדר קידושין, הנה יש לדחות שדברי מהרי"ו אמורים רק כשאין הצד השני נוכח, וגם כשהנוטל שבועה אינו שלוחו ממש, ואינו במעמד שלשתם, משא"כ מסדר הקידושין הוא שליח החתן והכלה ובמעמד שלשתם, מהני, שהרי טעמו הוא משום שהוא כריתת ברית בין שניהם, והרי בכה"ג נמי הוי כריתת ברית מעליא. ועוחל"מ]. ומ"ש (שם באות יג) להגדיר 'כתובה מוגזמת' שהיא 'כל סכום שאין אדם צופה שיהיה לו בעתיד ומסתבר גם שלא יהיה לו'. עכ"ד. הנה הגדרה זו נסתרת מהמשנה המפורשת שאפי' מאה מנה יוסיף ואפי' עני מרוד כמ"ש התוס' והראשונים על הסוגיא והריב"ש (סי' קנג) שהוכיח מכמה דוכתי בש"ס שהעניות הייתה מצויה מאוד כנזכר לעיל, ויש להוסיף עוד מ"ש בחגיגה (ט:) יאה עניותא ליהודאי מלמד שחזר הקב"ה כו' וכן הוא בתנדב"א זוטא (פ"ה), ובגיטין (ז:) עשירות לא שכיחא, ובפרט בבבל שעשרה קבין עוני ירדו לעולם וט' נטלה בבל (קידושין מט:), ונקראת שנער ע"ש שמנערת עשיריה (זבחים קיג:) ובמדרש שוח"ט (תהלים ט) שאין עניות זזה מישראל מיום שחרב בהמ"ק. ואפשר שעל כן סתם משנה מדברת בעני שבישראל כמ"ש בכתובות (סד:) בד"א בעני שבישראל. בסיכום: נדחו ראיות ס' עיונים במשפט אחה"מ. הגר"ד לבנון מסקנתו במאמר "כתובה בסכום גבוה" שפורסם בשורת הדין ח' לחייב כתובה גבוהה שאינה מוגזמת. וזה תורף דבריו: מהתוס' ר"פ אע"פ חזינן שגם סך מאה ליטרין שנהגו בו הוא סך עצום ושוה ערך [יחסית למנה שהוא כדי פרנסת שנה] לפרנסת 300 שנה שהיא התחייבות מוגזמת בפרט לעני שאין לו אפי' שוה פרוטה כלשון התוס' ואעפ"כ מתחייב. וביבמות (קיג.) ע"פ התוספתא: פקח שנשא חרשת או שוטה אפילו כתב לה מאה מנה בכתובה קיימת מפני שרצה ליזוק בנכסיו. והלא דברים ק"ו שאם לחרשת שלא תיקנו לה כתובה שאל"כ ימנעו מלשאת אותה לאשה, הדין כן, ק"ו לפקחת, שאם רצה ליזוק רשאי, ומאה מנה הם פי 50 מכתובה רגילה. וכן משמע מדברי הרמ"א בחו"מ (סי' רמ"ה ס"ב) שכתב: דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה גדולה, לא זכתה כל זמן שלא כתב לה, ולכן נהגו לכתוב תנאים חדשים בשעת החופה". הרי שאם התחייב לה בשעת החופה "בכתובה גדולה", דהיינו גדולה מהרגיל, זכתה בה. ואין לפטור אותו מחמת הטענה שהתחייב לשם כבוד בעלמא אלא כשמוכיח זאת ברמה של 'אנן סהדי, בפרט שיש סברה לומר שהעדוֹת שנהגו לכתוב סכומים גבוהים הן אותן העדוֹת שלא קיבלו חדר"ג שלא לגרש בע"כ, ולכן עשו חיזוק שלא יוכל לגרשה בע"כ ע"י שיכתוב לה כתובה גבוהה בכוונה תחילה למטרה זו. וכעין ראיה לזה, מ"ש הרמ"א באה"ע (סי' סו ס"ג) וז"ל: עיין לקמן (סי' קע"ז), דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה, אין צריך לכתוב כתובה. אם כן בזמן הזה במדינות אלו, שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם רבינו גרשום, וכמו שיתבאר לקמן (סימן קי"ט), היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה, אבל אין המנהג כן ואין לשנות. [והמקור לזה כמ"ש החלקת מחוקק (שם ס"ק יז) דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה, כגון המאנס את הבתולה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו, א"צ לכתוב כתובה וכמבואר לקמן סי' קע"ז סעיף ג']. ורק במקומות שנהגו לכפול הכתובה לכבוד בעלמא כמ"ש בב"מ (קד:) יש לפטור אותו מהתוספת שנכתבה לשם כבוד כמנהג, דהוי כדברים שבלבו ובלב כל אדם שלכך נתכוון, אבל כשאין מנהג ברור, הסכום שכתב מחייב אותו גם אם הוא גבוה מהמקובל. ורק אם כתב סכום אגדי שהוא בבחינת "על מנת שאעלה לרקיע" להביא אותו, שבזה באמת אנן סהדי שכתב רק לגוזמא בעלמא ולא התכוון להתחייב בו אם יחויב בכתובה כשירצה לגרשה, או אם הדיר אותה ואולץ לגרשה, או שעבר על דת, וק"ו בנולדו בו מומין לשיטת ר"ת שחייב לשלם תו"כ גם בזה, שלא התכוון להתחייב בסכום דמיוני. ובאות ד. דן לתת טעם שאין בכל כתובה, אפילו רגילה, אסמכתא, בניגוד למ"ש בב"מ (סו:) "כל דאי, לא קני", דהיינו שכל התחייבות על תנאי אינה תופסת, ובכתובה גבוהה דהוי דומיא דאם אוביר אשלם אלפא זוזי יש עוד טעם שזה אסמכתא שהרי כיון שבידו שלא לגרש לא אסיק אדעתי' לשלם סכום שהוא גבוה מהנזק שגרם, כשם שהשדה שבידו לעבדה לא אסיק אדעתי' לשלם אלפא זוזי שהם גוזמא. והביא ד' הרמב"'ם (פי"א מהל' מכירה ה"א וה"ב) וז"ל: "המקנה בין קרקע בין מטלטלין ... אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם יתקיים תנאי זה יקנה ואם לא יתקיים לא יקנה, אע"פ שנתקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא היא, שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך, וכל אסמכתא אינה קונה, שהרי לא גמר בלבו להקנותו, (עיין שם הלכה ג'). ובהלכה ו': "וכן כל התנאים... שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה, לא גמר והקנה, שהרי דעתו סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה". עכ"ל. וג' פירושים נאמרו בדבריו: א. להמגיד משנה (שם) והב"י (סי' רז), עיקר בעיית האסמכתא היא: שאין הקונה מחזיק בידיו את החפץ שהתחייב לו המקנה על תנאי, בשעת התנאי. ולפ"ז התחייבות בכתובה הייתה צריכה להיחשב כאסמכתא שהרי אין האשה מחזיקה בדמי הכתובה בזמן ההתחייבות. ב. להסמ"ע (סי' רז ס"ק ו), כשעיקר כוונת המקנה להתחייב, אלא שמתנה תנאי, אין כאן אסמכתא, ולכן לשון על מנת אין בו אסמכתא, שהרי ל' זה משמע שעיקר רצונו הוא להקנות לו. אבל כשעיקר כוונתו ורצונו הוא שיתקיים התנאי, ואם יתקיים יקנה לו את הדבר, הויא אסמכתא, ולכן לשון אם הוי אסמכתא שמשמעותו שקיום התנאי הוא עיקר רצונו. ולפ"ז מנוסח הכתובות שנוהג בינינו אין לנו גילוי בדבר שהרי לא כתוב לא ע"מ ולא אם יגרשנה. ואעפ"כ נראה כי לסברת הסמ"ע אין חשש אסמכתא בכתובה כי עיקר רצונו הוא להתחייב גם בתו"כ ולא מבעיא בעיקר כתובה שהיא יסוד בנישואין שהרי אסור לשהות עם אשתו בלי כתובה אלא רצונו להתחייב גם בתוס' כדי שלא תהא קלה להוציאה וכתמורה להסכמתה להינשא לו [או לחיבת ביאה], אלא שתנאי לגבייתה הוא: פקיעת הנישואין. ג. להגר"א (על רמב"ם בהשמטות): מקור להרמב"ם הוא מ"ש בגמ' 'כל דאי, הוי אסמכתא, אא"כ אמר מעכשיו'. ולפ"ז צ"ב מדוע בכתובה אין אסמכתא. [ולכאורה לק"מ שהרי באמת בנוסח הכתובה כ' "וקנינא.. מעכשיו"]. והרמ"א (סי' רז סי"ג) כ' [ע"פ התוס' בב"מ (סו:) ושם (עד.)] שיש ג' חילוקים באסמכתא: א. מה שאינו בידו אלא תלוי בדעת אחרים: הוי אסמכתא. ב. בידו, אבל גזים: הוי אסמכתא. ג. לא בידו ולא ביד אחרים: גמר ומקני. ולפ"ז הרי הגירושין נחשבים לפעמים כ'אינו בידו' שהרי כופין אותו במומין או ששהה י' שנים ולא הוליד, שיש המחייבים אותו תו"כ גם בזה ולא ס"ל דאדעתא למיפק לא כתב לה (ר"ח דלא כר"ת) וכן אשה רעה שכתובתה בצידה (יבמ' סג:) חשיב כאינו בידו ואעפ"כ חייב בכתובתה, וכן אלמנה הגובה כתובתה חשיב כאינו בידו למנוע את מיתתו. וא"כ מדוע מתחייב כשלא גזים. וכשגזים וכ' כתובה גבוהה, גם אם 'בידו' לא לגרש, מדוע חייב, הרי בגזים אף שבידו הוי אסמכתא. ובאות ה. דן מתי חל חיוב הכתובה. דממ"ש רש"י בכתובות (נג סע"א) בענין ארוסה שמתה "כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה" חזינן שהשעבוד חל בשעת הגביה. וכיון דקיי"ל שהנכסים משתעבדים משעת נישואין שעל כן כתובה מוקדמת פסולה, ע"כ שכוונת רש"י היא שהשעבוד חל למפרע בשעת מיתה או גירושין. [והביא את דברי הגרנ"ט המחודשים בחי' לכתובות (מד.) שחיוב הכתובה חל בפקיעת הנישואין ושלכאורה הרא"ש (ר"פ אע"פ) שכתב "וגם אין משעבד עצמו... אלא לכשתתאלמן או תתגרש" מסייעו, אלא שהמנחת שלמה על כתובות שם פי' כוונת הרא"ש שחיוב 'פרעון' הכתובה חל כשתתאלמן או תתגרש, אבל עצם החיוב ודאי חל בזמן ההתחייבות בכתובה (שעל כן כתובה מוקדמת פסולה כאמור) ואכמ"ל]. ובאות ו. דן מתי צריכים ל'מעכשיו' כדי לסלק האסמכתא, כי מהרמב"ם (פי"א מהל' מכירה ה"ז) ומהשולחן ערוך (סי' רז סי"ד) משמע ש'מעכשיו' מסלק גם אסמכתא דמחמת גוזמא ואצ"ל דמחמת 'דאי', וכ' הסמ"ע (שם ס"ק לח) שצריך לומר בפירוש 'מעכשיו' ולא די בקנין סודר אע"פ שמשמעותו מעכשיו. עכ"ד. ואעפ"כ נראה שגם בכתובות שלא כתוב בהן מעכשיו נחשב כאילו כתוב, כיון שבהכרח הקרקעות משתעבדות לכתובה, הוי כאילו נכתב בפי' מעכשיו, ודברי הסמ"ע נאמרו רק במקום שאין הכרח שהקנין יחול מעכשיו, ולכן צריך שיכתב להדיא. [ולענ"ד אינו מוכרח]. ולתוספות (ב"מ סו: ד"ה ומניומי) מעכשיו מועיל לסלק אסמכתא רק בהתחייבות שנקל יותר לגמור דעת בה כגון כשהוא דרך מקח וממכר ושעשה לו טובה כו'. וכ"פ הרמ"א (שם) [שמעכשיו לבד לא מהני אלא בעינן בנוסף שיקנו מידו בב"ד חשוב]. ולפ"ז בכתובה שאינה בדרך מו"מ ואין לומר שעשתה לו טובה א"כ גם אם נכתב בה מעכשיו, שמא הוי כקנס, בפרט כשמגרש במצב ש'אין בידו', שעיקר התחייבותו היא בגדר גזים. וצ"ל שכיון שכתובה שאני שהיא מוכרחת לקיום הנישואין, שבלעדה ביאתו ביאת זנות (כתו' נד:) והוי כמתנה עמש"כ בתורה (שם נו.) והתוס' שם הקשו מדוע אינו כמתנה קרע כסותי והפטר דמהני ותירצו דהתם הוא מוחל חוב אבל במתנה לקדשה בלא מזונות הוי כקידושין לחצאין, ע"כ. וא"כ כיון שגם כתובה אינו יכול להתנות להפטר ממנה, ע"כ שגם כתובה נחשבת לחצי קידושין שאינו יכול להתנות עליהם. והטעם, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (יבמ' פט). ועי' תוס' כתובות (י) שגם למ"ד כתובה דאו' הוא מטעם זה שע"ז סמכו מדין מפותה כסף ישקול כמוהר הבתולות, ושאשה שאינו יכול לשלחה כל ימיו אינו חייב בכתובתה. ומה"ט פילגש היא זו שאין לה כתובה אף שיש לה קידושין (סנהד' כא) כיון שקלה להוציאה. ומכל זה אנו רואים שחיוב כתובה אינו חיוב מותנה שנאמר שיש בו אסמכתא אלא הוא חיוב מוחלט שנובע מעצם הנישואין ושבלעדיו הוי כנישואין לחצאין, ועל כן לא שייך בו אסמכתא שאיננה אלא כשיש תנאי, וכאן אין 'תנאי' שלא ישלם אא"כ יגרש או ימות, אלא החיוב חל מיד בכל גוונא, אלא שאם מתה ולא התקיים בה לשון הכתובה 'לכשתנשאי לאחר' [או שפשעה] פוקע החיוב. וגם תוס' כתובה ככתובה גם לענין זה כמ"ש כהאי גוונא בריש פ' אע"פ, שלא כתב לה תוס' אלא כדי להקשות על עצמו עוד יותר לגרשה, ולכן כ' הר"ן (כז: מדפי הרי"ף) שאף שמורדת מפסידה מתנות משום דאדעתא למיפק כו', אבל תו"כ אינה מפסידה אלא אם מרדה ד' שבתות כו', כי עד אז חששו חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולכן אין חשש אסמכתא בדבר שהחיוב בו מוחלט מהטעם הנ"ל. ועוד טעם, שהרי קיבל תמורה להתחייבותו שהסכימה לינשא לו, ולפי התוס' בכה"ג כלל אינה אסמכתא ואינו דומה לקנס. ובזה ביאר החזו"א את שיטת ר"ת שגם מי שכופין אותו להוציא חייב בתו"כ, ול"א אדעתא למיפק כו', והיינו משום שכבר קיבל תמורתה חיבת ביאה. ובאות ח. הביא מ"ש בשולחן ערוך חו"מ (סי' שכח ס"ב) שהאומר אם אוביר אשלם אלפא זוזי שעכ"פ חייב לשלם במיטבא כשיטת הרי"ף. והטעם, שאנו אומדים שודאי רצה להתחייב אלא שהפריז, לכן די לפוטרו מההפרזה. וכשכתב מיליון ש"ח ואנו אומדים שאילו נכתב $140,000 היינו מחייבים אותו שזה שיעור מיטבא שלו, ואינו בגדר גזים, יש לומר שאף שלא נכתב שיעור מיטבא שלו ואין אנו יודעים כמה הוא, יש להחשיב מיטבא כל מה שאנחנו משערים שאינו סכום מוגזם לפי נסיבות הענין, כגון הבושת והצער והזמן שעיגן אותה, וכמ"ש באוצה"פ (סי' נ ס"ק מב) לענין ביטול שידוכין שגם אם לא כתב סכום קנס על ביטול השידוכין יש לחייבו ע"פ המנהג. ואף שבפד"ר כרך ה (עמ' 326) כתבו שאין מוציאין מידו בגלל שיש חולקים, מ"מ בנדון דנן שכתב להדיא מיליון ש"ח, ודאי שביה"ד יכולים להעריך את המיטבא באופן אובייקטיבי לפי הנסיבות ולחייבו בפיצוי שיכלל במיטבא לפי ראות עיני ביה"ד, לאור מה שתיקנו הרה"ר הרצוג ועוזיאל זצ"ל (אוסף ורהפטיג עמ' קנז) לפסוק פיצוי בנוסף לכתובה כשאין האשה אשמה בגירושין. [אלא שבספר משפט הכתובה כרך ח (סי' עד פרק ו), הביא כל קבל דנא שדעת הגרי"ש אלישיב היא שאין מקום לפסוק פיצויים שלא כדין תורה עיי"ש. אמנם יש לומר שזהו רק כשפוסק לה פיצויים במקום כתובה וכו' כמ"ש שם, אבל אם הוא כחלק משקו"ד על ה'מיטבא' שיש לתת לה כשכתב לה כתובה גבוהה מוגזמת, אפשר דבזה לא חלק]. ובאות ט. כתב עוד טעמים דכתובה גבוהה אין בה אסמכתא: 1. שכותב בה 'דלא כאסמכתא'. ואף שבחו"מ (סי' רז סי"ח) נפסק שאם באמת יש בו אסמכתא אין כתיבת 'דלא כאסמכתא' מועילה, היינו דוקא כשבאמת יש אסמכתא, אבל בנדון דנן שבאמת גמר ומתחייב משום שרצה לחייב עצמו שלא תהא קלה להוציאה ושנהנה, מהני 'דלא כאסמכת' לחיזוק השטר, שלא נאמר דסוף סוף יש כאן גוזמא כו', קמ"ל שרוצה בזה וגמר להתחייב. וי"ל עפ"ז שגם מ"ש בשטר 'דלא כטופסי דשטרי', הוא לחזק השטר דלא נימא שיד בעל השטר על התחתונה מספק שמא הוא גוזמא ואסמכתא, כשאר טופסי דשטרי שנדונים כך, קמ"ל דלא כטו"ד, ויד בעל השטר על העליונה וכמ"ש הרמב"ן בשם רס"ג והביאוהו הרשב"א והר"ן בב"ב (מד.) שזו כוונת דלא כטו"ד וכ"פ בשולחן ערוך חו"מ (סי' מב ס"י). 2. מ"ש שנשבע ונתן תק"כ, להשולחן ערוך (סי' רז סי"ט) מבטל אסמכתא שמחומר השבועה גמר ומקנה. ולרמ"א (סי' רט ס"ד) לא מסלק אסמכתא בכך, וכ' הריב"ש הטעם משום שיכול להשאל על שבועתו. ואם בנוסף לשבועה גם קיבל בקנין, מח' הש"ך עם הסמ"ע אם מהני. וד' הב"ח והט"ז כהש"ך דלא מהני דס"ס יכול להשאל על שבועתו. ומ"מ כיון שהשבועה חוזרת לא רק על הסכום שמתחייב לשלם אלא גם על שאר דברים כגון שלא יגרשנה בע"כ ועל זה אינו יכול להשאל א"כ גם לענין הסכום לא יוכל להשאל. [אלא שנימוק זה סותר נימוק קודם שכתב שאין אסמכתא בממון שהתחייב כי רצה לחזק עצמו שלא יקל בעיניו לגרשה, והרי תיפוק ליה שנשבע וא"י לבטלה כי חוזרת גם על שלא יגרשנה בע"כ]. ובאות י. כשכורך סך הכתובה והנדוניא יחד, יש מקום לומר דכשם שבנדוניא לא שייך אסמכתא שהרי חייב בה מיד עם תחילת הנישואין כך התוס' אין בה אסמכתא שהרי דין התוס' כדין הנדוניא, שהרי התחייב בה מיד, ואין בה אסמכתא. [נ.ב: ואינו מוכרח, ואם איתא לחידוש זה, היו מתקנים לכתוב כך בכל מקום, והיינו פותרים בזה את כל הבעיות]. ובאות יא. סכום מיליון אינו מוגזם שהרי ברה"ר תיקנו שלא יכתבו יותר ממיליון. ובאות יב. בחו"מ (סי' יב ס"ה) פסק שדין שאינו יכול להתברר צריכים הדיינים להטיל פשרה כדי שלא יצא הדין חלוק. והוא מתש' הרא"ש (כלל קז). וא"כ גם אם מידי ספק לא יצאנו מהו סך מוגזם כו', הרי ביה"ד צריך להכריע לטובת הצד שלא פשע כמ"ש הרא"ש שם. ולכן בנדון דנן שהבעל עזב אשתו שלא כדין יש לחייבו בסכום גבוה ועכ"פ כזה שהאשה הסכימה להתפשר בו. והגרי"ש אלישיב נשאל על זה והשיב שסכום גבוה מחייב, ואין בזה חשש אסמכתא, ולא טענה שנכתב רק לשם כבוד. ע"כ תורף דברי הגר"ד לבנון. ספר משפט הכתובה והלום ראיתי בספר משפט הכתובה ח"ח (סי' עד פרק ח ופרק ט עמ' עא עב) ליד"נ הגר"א בר שלום שליט"א הרה"ר לבת ים, שדן בכל הטענות הנטענות ע"י הבעלים כדי להפטר מתשלום כתובה גבוהה שאינה מופרזת, ודחה אותן יע"ש. וזה תמצית דבריו: על הטוענים להיפטר ממנה משום שנכתבה רק לכבוד "ולהרשים" כו', כתב שלכאורה יש משמעויות בקדמונים שלפעמים תוס' הכתובה אינה לגביה ממש כי נכתבה רק להרשים, וציין לתש' הגאונים הנ"ל ולתש' מהר"ח או"ז (סי' רלב) ועוד, עיי"ש, ודחה את טענתם בזה הלשון: "אולם אין ספק שכל הנ"ל הוא דווקא במקומות ידועים שבהם היו גובים כתובתה תמידים כסדרם, והיה המנהג מפורסם איך מחשבים את סכומי הכתובה, והנדוניא הייתה מפורטת בתוך שטר הכתובה באופן שהכל יכולים לראות כמה היא שווה באמת, בזה שייך לומר שבשעת הכתיבה הייתה דעתם שהגביה תהיה כפי המנהג המפורסם שיש להם, אם יגבו כשווי האמת או כשווי שהם כותבים, ולפי זה החליטו איזה סכום לכתוב. ודבר זה עצמו היה תלוי במקומות, עיין שו"ת הרשב"א (מכת"י, והביאו הב"י לקראת סוס"י סו) שכתב, "..האשה גובה כל מה שכתב לה בעלה. ויש מקומות שכותבין לכבוד בעלמא ואין נגבין אלא לפי המנהג". הרי להדיא שהדין כן רק במקומות שנהגו כך. אבל בזמנינו שלא נהגו לפרט כלל את הנדוניא באופן שנדע כמה היא הכניסה וכמה הבעל שם את הנדוניא ביותר מערכה, וגם לא מפרטים כמה הוא מוסיף על עיקר הכתובה, אלא רק כוללים וכותבים בכתובה שסכום הכל יחד עם הנדוניא והתוספות הוא ס"ה כך וכך, והסכום אינו קשור דווקא למה שהכניסה, וגם באמת לא נגבה כמעט אף פעם באופן שנדע על "מנהג" כמה אחוזים גובים מהכתובה, אי אפשר כלל לדבר על מנהג בזה, אלא אם בי"ד פוסקים שצריך לשלם את הכתובה יש להם לילך אחר הסכום הרשום, ככל שטר חוב, בין באלמנות בין בגירושין, בין עשיר בין עני, בלי שום הגבלות וחילוקים, אלא כפשטות ספרי ההלכה בכל מקום שמשלם "את הכתובה". עד כאן הדברים בקשר לטענה שהסכומים נרשמים רק לכבוד, ולא לתשלום. עכ"ל. ועל הטוענים שיש אומדנא שלא הסכים באמת להתחייב על סכום גבוה כ"כ כ' שאינה טענה ע"פ התוס' כתובות (מז:) שכתבו "התם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה להכנס" וה"נ דכוותה שבזמן החופה אנן סהדי שהיה מסכים להכנס לספק שתתגרש ואעפ"כ התחייב. ועל הטוענים אסמכתא כ' שאין כאן אסמכתא לפי שמשעבד גופו בקנין מעכשיו כמ"ש התוס' ואדרבה כתבו שרצה ליזוק בנכסיו. ועל הטוענים 'אנסוני לכתוב סכום גבוה' דחה את טענתם בספר משפט הכתובה (פרק סט אות ה) מטעם שהיה לו למסור מודעה ושהוא אונס שהביאו על עצמו כמ"ש בשו"ת פורת יוסף (סי' ל) דהוי תליוה וזבין שהרי קיבל אשה בתמורה וציין לחזקוני שקידושי יעקב ללאה לא נחשבו אונס שמא לא יתנו לו את רחל משום שכיון שעכ"פ קיבל את לאה שוב אינו אונס וגם שהוא הביאו על עצמו. עכת"ד. הערות על ספר משפט הכתובה אלא שיש לתמוה על מ"ש בסוף הפרק הנ"ל, לאחר שראה את דברי הדיין הגר"ד לבנון שליט"א שסכום אגדי אין לחייב בו את הבעל ונתבטלה כל התוספת, וכתב עליו "ודבריו אלו אכן מסתברים". ונתן טעם לדבר משום ש"הכותב סכום עצום של מיליונים שהוא כאומר "אעבור את הים ברגלי", אינו אלא מפליג אותה בדברים, ואין בהתחייבותו כלום". והוסיף בהמשך: "ואפילו אם המדובר בכתובה ספרדית שיש בה שבועה. ונראה גם שבסכום של מיליונים רבים יוכל הבעל לומר לאשתו 'משטה הייתי בך' כמבואר כעין זה בחו"מ (סי' רסד סע' ו, ז)". והנה כבר התבאר שלאור דברי המשנה והגמרא והראשונים ז"ל בכתובות (נד:) פשוט הדבר שגם בסכומים של מיליונים רבים, כל שאין מנהג קבוע שעל דעתו הוא נשא ולפיו אין כותבים אלא להשבחה בעלמא, הרי הוא מתחייב, ואם עובר על השבועה, גדול עוונו מנשוא, ואין כל ראיה מהא דחו"מ סי' רסד, שכבר נתבאר שכיון שחז"ל לא הגבילו את הכתובה בשום טענה, לא מטעם אסמכתא ולא מטעם אומדנא ולא מטעם טענת השטאה, הרי לך סימנא שהכתובה דינה שונה מכל התחייבות אחרת, ולא חלים עליה כל הדינים הנ"ל, מלבד שגם לגופה של ראיה מסי' רסד, יש לומר שאין הנדון דומה לראיה, כי באמת כשם שברפואה ה"ז מתחייב ככל אשר יושת עליו, כך לענין האשה שאין לה דמים, והיא רפואתו לכל ימי חייו. [ומ"ש במשפה"כ "זה משום שהסכום כעת סביר" כו', לא ברירא לי לפי שעה שזהו הנימוק וילע"ע במקורות בחו"מ שם]. ולפ"ז אם התחייב בסכום של מיליונים, עליו לשלמם גם אם יצטרך לעבוד כל ימי חייו, ומה שלא תשיג ידו, אפשר שידון כאנוס, ואפשר שיחזור להתגלגל עד שישלם חובו, או שיתפשר עמה. וביותר יש לתמוה על דבריו לאחר המעשה המאלף שסיפר שם (בעמ' עח עט) שהוא היה עד לו, ובו התחייב הבעל שהיה עני מרוד בכתובה בסך חצי מיליון ₪, וגדולי הדור לא מצאו דרך לפטור אותו ממנה. וכתב ב'משפט הכתובה' בזה"ל: והאמת כך היא, שגם אם ימכור כל אשר לו עלי אדמות לא יגיע לאחד ממאה מסכום הכתובה. ונשאר הענין כך, הוא חי לבדו וברח מאשתו השניה, והיא מצידה אינה מוותרת בשו"א על הכתובה וחיה לבדה, ואשתו הראשונה ג"כ חיה לבדה ומתחננת לחזור אליו שאינה יכולה להמשיך כך, אבל הם אינם יכולים לחזור לפי שהוא נשוי לאחרת. ואנא זעירא, סבבתי אצל כמה גדולי הדור למצוא להם מוצא מהסבך, ולשאול אם יש ממש בטענתו שלא כתב על מנת לשלם; כי במציאות בוודאי ידוע לכל שהאמת כדבריו, וכל הנוגעים בענין, לרבות משפחת האשה השניה, יודעים שאיש זה לא יוכל לשלם בשו"א חצי מליון שקל, ואפילו 'אלף שקלים' קשים עליו כקריעת ים סוף אם לא במענקים ותרומות שיקבל. ועכ"פ השיבו גדולי הדור נחרצות דאין הכתובה משחק, ואם אין היא מוותרת הוא חייב הכל עד סוף פרוטה אחרונה. ואין כופין עליה גט אפילו אם ישארו שלשתם לבדם עד סוף חייהם. ולא מצאנו לבעל זה שום צד פטור. ויש מקום להניח שבכללם היו הגאונים מרנן הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף והגר"ש וואזנר זצ"ל. א"כ כיצד בסכום של 'כמה מיליונים' נרתע לאחוריו וגזר אומר שלא תיטול כלום כי משטה הוא בה ומפליגה בדברים, והרי על סך חצי מיליון לעני מרוד שכמותו "שגם אם ימכור כל אשר לו עלי אדמות לא יגיע לאחד ממאה (!) מסכום הכתובה", ודאי יכול היה לטעון מחמת עוניו שהוא רק הפליגה בדברים ומשטה היה בה, ואם הוא לא טען, היו צריכים לקיים בו מצות פתח פיך לאילם ולטעון לו טענה זו, בפרט שהיא נכונה שלכך נתכוון כפי שכתב הגר"א בר שלום עצמו, ואעפ"כ לא התקבלה טענתו אצל גדולי הדור ולא עלתה על דעתם לטעון עבורו כזאת, ואם כן מה לי חצי מיליון מה לי מיליונים רבים, אם נימוקי הפטור במיליונים רבים הם אותם הנימוקים: הפלגה בדברים וטענת השטאה. וכבר אמרו רז"ל (ברכות לג:) אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו! - אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל, לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן - קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול. עכ"ל. הרי שקטון וגדול שם הוא, כקטון כגדול תשמעון, כי הכל יחסי ליכולתו של האדם, ואם ממילא גם חצי מיליון אין לו הרי הוא דומה עליו כגדול כמיליונים רבים. ובלאו הכי כבר התבאר שהמשנה בכתובות אכן מדברת על מיליונים רבים ובכל זאת הוא חייב לשלמם משורת הדין וכמ"ש לעיל בתש' הגאונים, אא"כ קיים מנהג, והרי לנו עדות גברא רבה של בעל ספר משפט הכתובה שהעיד מכלי ראשון במעשה שהוא בעצמו שאל לגדולי הדור שלפנינו ענקי ההלכה, וכתב שגדולי דורנו לא מצאו דרך לפטור אותו, שמע מינה שהם דנו שאין לנו מנהג שיפטור אותו כמו שהיה בזמן הגאונים והראשונים והאחרונים, פוסקי מרוקו שהזכרנו אותם לעיל (מוצב"י ושופדי"ע). הגר"ע שחר כמו כן ראיתי מאמר ארוך ומושקע בטוב טעם ודעת שפורסם לאחרונה באתר של בתי הדין הרבניים לידידי הדיין המצויין הרה"ג עידו שחר שליט"א שעמד וימודד אר"ש בענין האומדנות ולשונות השטרות וכתובה מוגזמת ואם הולכים בשטרות אחר הלשון הכתוב בו או אחר הכוונה, ע"פ דברי הראשונים וגדולי האחרונים ז"ל, וגם הוא העלה שההתחייבות תקפה כל שאינה מוגזמת ביותר, אלא שתלה זאת בבדיקת הנתונים כו' עיין עליו. אלא שעם כל ההערכה להשקעתו הגדולה, לא יכולתי להסכים לחלק ממסקנותיו, שהעלה אותן כתוצאה מההנחה שבכתובות ג"כ יש מקום לאומדנות כו' כשהסכום גבוה, ואף קבע בסעיף ד. למסקנותיו כי: "כשהסכום לכשעצמו מוגזם, הבעל יכול לטעון קים לי כדעת הרא"ש שאין להוציא ממנו אף את הסכום שסביר שיתחייב בכתובה". וכבר התבאר בהרחבה, שמחלוקת הרי"ף והרא"ש בדינא ד'אם אוביר' כו' אינה שייכת לכתובה, שבה חלים כללים אחרים. ועכ"פ נקוט מיהא שלאחר הבירור המושקע, הגיע למסקנות אלו: בעל שהתחייב בסכום גבוה בתוספת כתובה, הוא ככל נתבע בשטר שעליו נטל ההוכחה שהשטר אינו בר גוביינא. ואף כשהבעל טוען שלא ידע כלל במה מדובר, או שלא הבין את תוכן הכתובה, או שכתב סכום זה מפני שמי שסבר שהוא בר סמכא הטעה אותו וגרם לו לחשוב שהכתובה אינה עומדת לגביה, עליו נטל ההוכחה. בעל שטוען שהתכוון להתחייב בכתובה אלא שהסכום שנכתב בה מופרז, יש לבחון האם בנסיבות מקרה זה הסכום נחשב ראוי בעיני בני אדם, אף אינו מחויב לפי דין. ובכלל זה יש לשקול את המשמעות האישית והרגשית של הגירושין עבור האשה. ואם לאחר הבחינה יש לביה"ד ספק אם הסכום ראוי או לא, יש להניח שהוא ראוי. ככלל יש להניח שהבעל מעוניין בקיום החיוב, ולשם כך הוא מוכן להתחייב אף בסכום גבוה יותר ממה שראוי להתחייב בנסיבות המקרה, אם ידע שקיום החיוב תלוי בכך. עכ"ל. דעת המתנגדים לכתובה גבוהה אף אם אינה מוגזמת משום שאינה אלא לכבוד הרה"ג ר' יקותיאל כהן דעת הג"ר יקותיאל כהן שליט"א נגד חיוב בכתובה גבוהה אף אם איננה מופרזת. להלן נימוקיו והערותנו עליהם. וזה תורף דבריו: כיום נפוץ וידוע לרבים המנהג שרגילים רבים לכתוב ב'תוספת הכתובה' סכומים מופרזים שברור לכולם שאין החתנים מתכוונים בהם אלא לכבוד ולייקר בלבד... החתן שם יהבו בבית הדין שיקבע את ההתחייבות לסכום הגיוני... כל המקורות ששימשו בעבר על מנת לפטור מן הדין את הנוהגים בדומה לגבי הנדוניא, הם אשר ישמשו עבורנו מקור הלכתי לפטור באותו אופן גם את כלל "תוספות הכתובה". דהיינו, משום שלמנהגי הכתובה יש כללים משלהם, ולכן כשסכום הכתובה מופרז אין צורך להגיע לדיני אסמכתא ודי לנו אם נצביע שהמנהג הוא לכבוד בעלמא... האשה אמרה בדיון: "ואחר כך התברר לי סכום הכתובה והיה לי הפתעה גמורה". והסתייע הגרי"כ מחוו"ד של הדיינים הגר"מ אוחנונה והגר"א עטייה שעשו כל אחד מעין 'סקר' עם אנשים ות"ח רבים שאמרו כי "מעולם לא התכוונו להתחייב בסכומים שכתובים בכתובה כי מאין יבא להם הכסף". [אלא שמדברי הגר"מ אוחנונה נראה שרק בסכום מופרז לא התכוונו להתחייב ואילו מדברי הגר"א עטייה נראה כי אותם אברכים לא התכוונו להתחייב גם על סכום נורמלי רק משום שלא היה בידם הכסף "ומאין יבא להם הכסף", וזה ודאי אינו כלום כמ"ש התוס' בר"פ אע"פ והריב"ש (בסי' קנג) הנ"ל]. והביא ראיה לכך שלכתובה יש כללים משלה כו' מהגמ' ב"מ (קד:) ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט כו' ושעפ"ז פסק הרמב"ם (פכ"ג מהל' אישות הי"א) מנהגות רבות יש בנדוניא, שיש מקומות שנהגו שכאשר תבא לגבות לא תגבה אלא המאה. וכ' ה"ה שמקורו מרשב"ג במשנה כתובות (סו:) [שאמר: הכל כמנהג המדינה]. עכ"ד. [ויש להעיר שהרמב"ם לא דיבר אלא בנדוניא כמ"ש באמת בגמ' כתובות וב"מ. ובאמת שיש טעם לחלק בין הנדוניא לבין התוספת, שבשלמא בנדוניא הרי היה מנהגם עד הדורות האחרונים (כפי שראיתי בעיני בימי חרפי בחו"ל) לשום את הבגדים וכלי הבית שהכניסה בנדוניא ע"י סופרי ביה"ד שהיו בקיאים בשומא, ועליהם נהגו להוסיף שליש לכבוד בעלמא, וא"כ הרי ידעו את ערכם האמתי של הבגדים, וא"כ ההוספה היא רק לכבוד ואם תגבה אותה במקום שנהגו לכותבה רק לכבוד ה"ז גזל, אא"כ התחייב עליה כמִלוה כמ"ש בגמ' שם, משא"כ התוספת, כיון שאינה קשורה במציאות ידועה של בגדים השווים סכום ידוע, אלא תלויה אך ורק ברצונו שרצה להתחייב בסכום גבוה, הרי משנה ערוכה היא בר"פ אע"פ שאם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף, ולא יוכל לטעון שהתכוון לכבוד בעלמא, אא"כ במקום שאנסתו תקנת חכמי המקום או מנהג שפשט במקום הקבוע וידוע לכל, שהיה מחויב על פיו להוסיף שלא לרצונו כמ"ש בשו"ת שופדי"ע]. עוד הביא שכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' אלף רמח) בענין תוספת כתובה, שתלוי הדבר במנהג המקומות, שיש שאין כותבים אלא לכבוד בעלמא, "וכדתניא בב"מ (קד:) ר' יוסי אומר: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה - גובה מלוה, לכפול - גובה מחצה. ואמרינן התם: נהרבלאי מגבו תלתא. מרימר מגבי שבחא". וכ"כ עוד כנ"ל בח"ב (סי' של) "ואם כן אם יש מנהג ביניכם לגבות את הכל - גובה, ואע"פ שהוסיף וכתב לה יתר כמה על מה שהכניסה לו בנדוניתה. ואם אין כותבין אלא לכבוד בעלמא: אינה גובה אלא כדי מה שהכניסה לו, מלבד עיקר הכתובה שהוא מאתים לבתולה ומנה לאלמנה. וסוף דבר הכל כפי המנהג". ולמד הגרי"כ מדבריו "שבמקומות שבהם 'המנהג להתייחס אל הכתובה כהתחייבות רגילה' כו' ... אולם אם לפי המנהג כל ההתחייבות נועדה לכבוד לא יגבה כלום". עכ"ד. [ויש להעיר שמהרשב"א לא משמע שהוא ענין של "מנהג להתייחס לכתובה", התייחסות עלומה וערטילאית שאין ידוע למי ההתייחסות מיוחסת, אלא מדובר במנהג ידוע כמ"ש הרשב"א להדיא "אם יש מנהג ביניכם". מלבד זאת, נראה שהרשב"א לא מיירי בשקנו מידו, שא"כ לכו"ע גובה כמלוה, והרי בזמנינו כותבים "וקנינא מיד החתן" ומקבלים בקנין באמת, ולפ"ז תו לא תליא במנהגא, אא"כ נדון מצד מה שהחתן מוטעה, ועליו ההוכחה כמ"ש הגר"ש שאנן, וכבר כתבנו שדבר זה לא ניתן להוכיח]. שוב הביא הגרי"כ מדברי הריטב"א בשו"ת (סי' נג) שכ' וז"ל: הלכך אם באותה העיר ששם נכתבה הכתובה נהגו לכתוב זהוב בעד עשרה דינרים מברצלונא ושלא לגבות בעד הזהוב אלא עשרה דינרים מברצלוניאש, אין ליורשין [חיוב] לפרוע יותר, כי המתחייב שם סתם (בכתובה), על דעת המנהג מתחייב, וסתמו כפירושו, וכדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קד:) רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט, דתניא מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, גובה מלוה. לכפול, גובה מחצה. ואמרינן שם נהרבלאי מגבין תילתא (שליש). ומאי דמפלגינן התם בין קנו מיניה ללא קנו מיניה, מפני המנהג ההוא, כי כשקנו ממנו היה דעתו להתחייב בכל. ומכל מקום למדו מזה שדברים אלו הם כפי המנהג". ושכ"כ עוד הריטב"א בשו"ת בח"ג (סי' תלג). גם הביא מדברי התשב"ץ ח"ב (סי' רצב) כתב וז"ל: "תיקון ו' ... ויש מקומות שאין גובין אותה לעולם. שאין כותבין אותה אלא לכבוד בעלמא כמו שנהגו בהרבה מקומות שאם הוציאה לו מאה כותבין מאתיים. [אלמא דוקא משום שהתברר הסכום המדויק ביחס למה שהכניסה וא"כ גם מה שהוסיף לה במקביל הוא מנופח בהתאם לנדוניא, משא"כ בזמנינו. הכותב הח"מ] וכשהיא באה לגבות אינה גובה אלא מאה וזה היה נהוג בימי חכמי התלמוד וכמו שאמרו בפ' המקבל (קד:) מקום שנהגו לכפול גובה מחצה. ועל כיוצא בזה תיקנו תקנה זו שאם דרך כבוד בעלמא כ' לה שנתן לה כך וכך שלא תגבה אותה לעולם בין קנו מניה בין לא קנו מניה לא במיתה ולא בגרושין. עכ"ל. [וכתב הגרי"כ לדקדק שבמקום שיש מנהג, לא יועיל קנין. והוא תמוה, שהרי בב"מ (קד:) דנו על זה בדיוק, שאף אם יש מנהג - הקנין מבטלו והופך את הכל להלוואה. וא"כ על כרחך שכוונת הרשב"ץ לומר שמחמת שיש תקנה קבועה, לכן אין הקנין גובר עליה, משא"כ כשאין תקנה קבועה כמו בזמננו באר"י, שאין לא תקנה זמנית ולא קבועה, שוודאי הוא שיש להתחשב בקניין כדינא דגמרא]. עוד כתב בשו"ת תשב"ץ ח"ג (סימן ריט) וז"ל: תלמסן. שאלת האשה שנתאלמנה בתנס והיא תובעת תוספת אף על פי שנכתבה בכתובתה ע"פ תקנות קהל אלג"זאיר שאין לאלמנה תוספת וטוענת בזה כי הייתה קטנה כשנשאת ולא הייתה יודעת בתקנה זו: תשובה: אין בדבריה כלום שהתוספת אינו תנאי ב"ד כמו עיקר הכתובה שאע"פ שלא נכתב הרי הוא כאלו נכתב, ואינו אלא מנהג. וכבר אמרו בגמרא בפ' מציאת האשה (ס"ו ע"ב) דרשב"ג אמר הכל כמנהג המדינה, ואם מנהג המדינה ותקנה קבועה שאין לאלמנה תוספת בין לגדולה בין לקטנה אין לה תוספת שהכל תלוי ברצון הבעל ולא שעבד עצמו אלא על פי זאת הידיעה, ידעה היא או לא ידעה. ומה שהבן היורש שהגדיל אחר מיתת אביו העיד שאביו צוהו שיתן לאמו תוספת, אם הוא רוצה ליזוק בנכסיו רשאי הוא בכך. אבל בחלק אחיו הקטן אינו רשאי לחוב לו. עכ"ל. וכ"כ עוד בח"ב (סי' רפז) וח"ג (סי' שג). עוד הביא מדברי הטור והפרישה (סי' סו סק"כ וכ"ד) והשולחן ערוך (שם סע' יא) על הדרך הנ"ל. [אך באמת אין ראיה מכל מה שהביא מהטעם הנ"ל בעצמו, משום דמיירי במנהג ידוע וקבוע, משא"כ בזמנינו. ובהמשך בס"ד נדון בגדר מנהג מהו]. עוד הביא הגרי"כ מהרמב"ם (פ"ו מהל' זכיה ומתנה) לענין סבלונות, שהכל כמנהג המדינה. [וג"ז אינו ענין לנדון דידן, דהתם "הדבר ידוע" כלשון הרמב"ם ששלחם רק דרך נוי בלבד ולכן יחזרו, משא"כ בנדון דנן שאין הדבר ידוע ועל זה אנחנו דנים, שהרי אין מנהג ותקנה קבועים בענין זה, וא"כ מהיכא תיתי שהמתחייב באופן ברור בשטר וקנין בפני עדים ישתמט מחובו בטענות קש לא מוכחות. ומפליא שהגרי"כ עצמו כתב בהמשך "דהיינו כל שהמנהג ידוע ששלחם דרך נוי הרי עצם הנוהג קובע את הדין", וא"כ בנדון דנן שאין המנהג ידוע אלא זה אומר בכה וזה בכה, ורבו המחייבים לשלם כל הכתובה על הפוטרים, וגם שעינינו הרואות שרוב הכתובות נכתבות על סכום סביר של כ-26,000 ₪ או $ וכיוצא, אין לזה דמיון לכל מה שנאמר בפוס' הנ"ל שדיברו במנהג קבוע וידוע, דקמ"ל שאע"פ שהמנהג דלא כדינא דגמרא אזלינן בתריה]. מנהגי הדיוטות שהנהיגום מעצמם ושוב הביא את תשובות הרשב"א בח"א (סי' תרס"ב) ובח"ג (סי' לז וסי' תלג) ובמיוחסות (סי' יד) שמהם עולה שגם מנהגי הדיוטות שהנהיגום מעצמם נחשבים כתקנות קבועות שתיקנו חכמים, שזו כוונת החכמים הנז' בב"מ (קד) שהיו דורשים לשון הדיוט. עכ"ד. [אך במחכ"ת אין משם ראיה לנדון דידן, שהרי גם הרשב"א לא דיבר אלא כשפשט מנהג ההדיוטות בכל המדינה וכמ"ש להדיא הריב"ש (סי' קה) על דברי הרשב"א הנ"ל, [והביאם הגרי"כ עצמו] "מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה". משא"כ בזמננו שרוב העולם כותבים כתובות בסכומים סבירים ביותר, ובודדים כותבים סכומים גבוהים כבנדון דנן, ודאי אין לומר שיש מנהג פשוט בכל המדינה לכתוב כתובות גבוהות של מאות אלפים לשם כבוד בלבד. וכן מוכח ממ"ש בתש' הר"י מיגאש (סי' קיז), שהביאה הגרי"כ עצמו, ולפלא שלא הרגיש בכך, שהרי כתב וז"ל: אלא שמנהגם לכתוב בכתובות עשרה אלפים זוזים מדודים והם קצובים באלף דינרין הכתובים למעלה כסף והמנהג שאין אדם כותב לאשתו פחות מעשרה אלפים זוזים מדודים כסף ולא תהיינה כתובותיהן פחות מזה, וכזה העידו הזקנים שהוא ידוע אצלם ושכן הוא מנהג ארצם הרי שכזה הוא הראוי להיקרא מנהג, אם הוא באופן של "ולא תהיינה כתובותיהן פחות מזה", משא"כ בזמנינו שרוב הכתובות הם בסכומים רגילים, ורק בודדות בסכומים גבוהים, ודאי לא מקרי 'מנהג' המבטל הלכה, שהרי אינו מנהג פשוט בכל המדינה. ומפליא הדבר שהגרי"כ כותב בהמשך: נראה כפי שהבאתי לעיל, כיון שמעידים לנו דיינים, שבדקו אצל רבים וכך השיבו להם הנשאלים, הרי די בכך כדי לקרוא למנהג זה כמנהג שפשט במדינה. והוא תמוה מאוד, וכי כך נקבעים מנהגים, על סמך שני דיינים ששאלו כמה אנשים וכמה אברכים? [ועוד שהאברכים השיבו שלא לעניין כלל כשאמרו שגם על כתובות סבירות של אברכים לא התכוונו להתחייב באמת מהטעם התמוה של "כי מניין לנו כסף לשלם" שהיא טענת התוס' ותשובתו בצידה שגופם משתעבד וכיצד יעלה על הדעת להביא מהם ראיה], והלא עינינו הרואות ואזנינו השומעות ברוב ככל החופות, שסכומי הכתובה הינם סבירים וברי-השגה, כגון 26,000 ₪ או $ או 52,000 ₪ או $ בממוצע, ומעטים הם הכותבים סכומים במאות אלפי ₪ או $. והדבר ניתן לבדיקה סטטיסטית בנקל ע"י שאלה למחלקות הנישואין בא"י ובטוחני שהמפריזים הם מיעוט ברור. והנה באמת ביררתי זאת היום אור לה' כסלו תש"פ עם כב' הרה"ג רבי יצחק רלב"ג שליט"א ראש מח' הנישואין במועצה"ד בירושלים, והשיב לי כי רוב ככל הכתובות הם על הסכומים שהזכרתי, דהיינו בין 26,000 ל 52,000 ₪ או $, ורק מיעוט קטן כותבים סכומים גבוהים של מאות אלפי ש"ח, ולאחרונה זה פחת מאוד כי רבני מח' הנישואין לא מאפשרים זאת [וסיפר כי בשעתו פנה אליו כב' הגרח"י רבינוביץ אב"ד ירושלים שיפעל להורדת סכומי הכתובה מחמת שסכומים גבוהים גורמים ל'תקיעת' תיקים בזמן הגירושין, עוד אמר שהרה"ר קבעה סכום מקסימום למיליון ש"ח ומינימום לח"י אלף ש"ח]. ושמע מינה תלת: חדא, שאין כזה 'מנהג' לכתוב כתובות גבוהות [לשם כבוד], ובודאי שאינו 'מנהג פשוט', ושמע מינה עוד, שהכותב סכום גבוה, מצוי הדבר שיעירו לו הרבנים שלא להתחייב בו כי הוא סכום מחייב וגורר תוצאות של 'תקיעת תיקים' כו', וא"כ עד שנאמין לו שהטעוהו לכתוב כך בטענה שאין זה מחייב כו' או שכתב כן מחמת לחץ חברתי, יש לחוש לאידך גיסא שהסבירו לו הרבנים את המשמעות, ואעפ"כ כתב סכום גבוה, וש"מ עוד שסכום של מיליון ש"ח הוא בטווח הנורמה שהרי נקבע גם ע"י מועצת הרה"ר לישראל וגם ע"י הרה"ר בירושלים כסכום שניתן לכותבו, וממילא הכותבו מודע לכך שיחויב בו. ויש להוסיף כי כיום הנוהג הוא שהחתן ממלא את העתק הכתובה במחלקת הנישואין עובר לכניסתו לחופה לרבות סכום הכתובה, ויש להניח שהוא מקבל הסבר רשמי על הליך החופה והנישואין והכתובה, מפי רב רשמי המזהירו מלרשום סכום מופרז, ואם בכל זאת כתבו, הרי התכוון להתחייב בו באמת. ואם טוען שרק בזמן החופה נכתב הסכום בהשפעת לחץ קרובי משפחה כו', עליו הראיה, כי רובא דרובא ממלאים גם את הסכום על טופס העתק הכתובה בביקורם במחלקת הנישואין לפני החתונה כידוע, ואח"כ בזמן הסמוך לחופה ממלא מסדר הקידושין את הכתובה הרשמית הנקראת תחת החופה על פי הרשום במסמך 'העתק הכתובה' שמולאה מקודם במחלקת הנישואין. ומלבד זאת, היה מקום להצריכו עדי אונס ומודעא]. נימוק נוסף כותב הגרי"כ, שדורות אלו שונים מתקופת התלמוד, וברור שבזמנינו אף אחד לא מתכוון להתחייב באמת לסכום שכתב בכתובה, ואין לנו "לטמון ראשנו בחול" כלשונו, ולכן אין ראיה מהגמ' הנ"ל (כגון המשנה ששנינו "אפי' אם אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה"), ולדעתו הטעם הוא שמחמת התדרדרות חיי הנישואין בדורנו, פחתה גמירות הדעת להתחייב בסכומים גבוהים, ולכן צריך לקבוע רק סכום של אשלם במיטבא דהיינו רק כדי לכסות ההפסד והנזק שגרם לה בנישואין, כי אין זה הגיוני שיתן 2/3 מכל רכושו לתשלום הכתובה וישאר הוא בחוסר כל. [וגם על זה יש לתמוה (מלבד שכבר תמה עליו הגרח"ש שאנן זלה"ה), שלדבריו לכל הפחות היה לו לחלק בין שומ"צ לשאינם כאלו, כי שומ"צ גם בדור הזה לא התדרדרו בחיי הנישואין עד כדי כך, והרי בדר"כ למדו בישיבות ולמדו מוסר ויודעים ערך המשפחה אלא שמיעוטא דמיעוטא שבהם נקלעו למצב גירושין, ולא גרעי מהדורות הקודמים שגם בהם היו גירושין וכדאמרי אינשי למה קדמה מסכת גיטין למסכת קידושין כדי להקדים תרופה למכה. ופשוט שהם עכ"פ התכוונו באמת להתחייב על הסכום שאותו כתבו בכתובה גם אם הוא גבוה כל שכתבוהו מרצונם ולא באילוצה של תקנה או של מנהג שפשט בכל המדינה, וא"כ מדוע לא יקיים התחייבותו כמו בזמן חכמי התלמוד. ומדוע לא תהא כהנת כפונדקית, שהרי אותו חתן המתחייב על הכתובה חתם גם על התחייבויות ממוניות אחרות בחוזים מחייבים גם כן בסכומים גבוהים, כגון רכישת דירה בכמה מאות אלפי או מיליוני ש"ח, עם קנסות גבוהים ביותר באם לא יעמוד בהתחייבויותיו, ובזה הוא מבין שאם מפר חוזה הוא צריך לשלם את הקנסות הגבוהים, ולמה לא יבין שגם אם מפר כלפי אשתו עליו לשאת בעול הקנס שחייב בו את עצמו? לצוד עופות ודגים ניתנה לו בינה מן השמים, וללמוד תורה לא ניתנה לו? (עי' תנחומא פ' וילך ב, ב, עה"פ כי קרוב אליך הדבר מאוד). וברור הדבר שלא עלתה על דעת שום פוסק סברה כזאת לבטל הלכות ברורות שבמשנה (אפי' אתה מוכר שער ראשך כו') רק משום שיש כיום שינוי מנטליות. ואין לדבר סוף. ואדרבה, עלינו לחוש לכבודה של תורה, שהחלקה הקטנה שנותרה בגלות החל הזה בשליטת התורה, לא נעשה בעצמנו ממנה חוכא ואיטלולא כאילו הכתובה היא רק כמין זמר בעלמא]. בסיכום: התבאר שיש אומדנות והוכחות שגם בזמנינו מתחייב החתן באמת גם על סכום מופרז שכתב בכתובה. ולאחר שדן במח' הרא"ש והרי"ף אם עכ"פ ישלם מה שאינו גוזמא והביא שדעת הגר"א שישלם, חזר להביא מדברי חכמי מרוקו להוכיח שאין מגבים כתובה גבוהה, זה יצא ראשונה: ספר הגם שאול ח"ב (סי' טו) שקָבַל על המספחת שפשתה של הכתובות הגבוהות שהפריזו איזה אנשים - מעצמם בלי תקנת ז' טובי העיר - על המידה שגבלו ראשונים, לכתוב כתובות הגבוהות פי עשרה, וחלקם פי מאה ממה שהיה נהוג עד שהגיעו למאות אלפים או מיליונים, ונעשה כל הענין לשחוק ולעג, כי מי יוכל לעמוד בסכומים כאלו, ששתיים רעות יש בזה וכו'. והביא מדברי הגר"י אבן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (סי' כט וסי' ל') שהדבר מסור בידי ביה"ד לִפחוֹת מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא כאשר אנן סהדי שלא התכוון להתחייב בסכום עצום כזה, בפרט במקום שפיתוהו והטעוהו לחשוב שאין הכתובה נגבית באמת. עכת"ד. [ואחה"מ, גם מזה לא מצאנו ראיה שלא לחייב בכתובה גבוהה, לפי שכבר כתבנו כי מדברי שו"ת הראשונים, הרשב"א והריטב"א והריב"ש והתשב"ץ וכו' שהביא, אין ראיה לנדון דידן, כי הם דנו שאם המנהג פשוט יש ללכת אחריו ולִפחוֹת מסך הכתובה כפי מנהגם אף שעי"ז לא יעשו כדין הש"ס, ולא דיברו כלל בכתובות מוגזמות, משא"כ בנדון דנן שלא פשט המנהג ואינו ראוי להיקרא מנהג, יש לחייבו גם בכתובה גבוהה ואף אם היא בגדר גוזמא כמ"ש לעיל. וגם משו"ת חכמי מרוקו ג"כ אין ראיה לנדון דידן, לפי שהם דנו בזמן שהייתה שם תקנה קבועה ומחייבת ומנהג שפשט בכל העם ע"פ חכמי הדור שהיו גדולים בתורה באמת, ולכן כשכתב בכתובה יותר ממה שתוקן בתקנה, ידעו בוודאות בגדר "אנן סהדי" שלא התכוון אלא לכבוד בעלמא, לפי שכדברי התשב"ץ ח"ג (סי' ריט) שהובא לעיל בסמוך "לא שעבד עצמו אלא על פי זאת הידיעה" והיינו לפי המציאות שבזמנם וטביעת עינם והעוני כו' היה בגדר אנן סהדי שאין לו לשלם ושלא התכוון להתחייב בסכומים עצומים שהם בגדר "דברים שבלבו ובלב כל אדם" שלא גמר בדעתו להתחייב בהם, כ'על מנת שתעלה לרקיע' שפשוט שלא הייתה גמירות דעת משום צד, לא מהבעל ולא מהאשה, ובפרט בסכום 'שלא ראהו אפילו בחלום' כלשון המוצב"י, כאשר התקנה פוטרת אותו כאמור ועל דעתה נשא את אשתו, ונמצא שכל מה שכתה לה יותר הוא רק לכבוד בעלמא, משא"כ כשאין תקנה ולא מנהג הראוי להקרא מנהג, וכתב מרצונו כתובה גבוהה, שאין כאן אנן סהדי. ובאמת שגם הרב 'הגם שאול', נראה שכל מטרתו וכוונתו בדבריו הנ"ל הייתה: לקבול על ב' רעות שעלולות להיגרם כתוצאה ממנהג נפסד זה של סכומים מוגזמים בכתובה שהנהיגו בודדים על דעת עצמם: א'. שהאשה מתייאשת מראש מלדרוש כתובתה מחמת הסכום הדמיוני שנכתב בה, ומוותרת ויוצאת בלי כלום מחמת שהסכום בלתי ניתן להשגה, ואילו כתב לה סכום ריאלי הייתה לכל הפחות גובה אותו. ב'. שפעמים שהבעל הוא המפסיד שלא בצדק אם יאלץ לגרשה בעל כרחו לצורך קיום מצות פו"ר אם לא נפקדו וכדומה, שלא יצא הוא עירום ועריה אם יצטרך להשתעבד כל כך. ולכן מטרתם הייתה לתקן שלא יכתבו כאלו כתובות שתוצאותיהן גרועות כנ"ל. אבל אם באמת התחייב, ולא פשט המנהג להפחית מהסכום שנכתב בנדוניא, הן הם יודו שחייב לשלם. והרי גם הגרי"כ חזר בו מראייתו מספר שו"ת הגם שאול ושו"ת מוצב"י, שהרי כתב וז"ל: עם זאת יש לציין ששם היה המנהג ברור, כמו שכתב (שם באות טז), שבזמן הזה כעני כעשיר כותבין סך גדול אפילו לא הוציאה כלום, משום כבוד בעלמא. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל, שמנהגות רבות יש בכתובה ונהרא נהרא ופשטיה. והחתום על זה הוא הדיין האמצעי בבי"ד הנ"ל רבי משה בירדוגו. נמצא שהגרי"כ עצמו הדר תבריה לגזיזיה מכל הראיות שהביא מרבני מרוקו, אך חזרתו מדבריו כמעט אינה מורגשת לעומת השמלה הארוכה שפרש מקודם ובה הביא כביכול ראיה לדבריו מרבני מרוקו. ובאמת שלפום ריהטא נראה שבשו"ת מוצב"י נקט שכל שיש אומדנא שלכבוד בעלמא נכתב הסכום הגבוה, יש לנו להפחיתו רק משום הטעם הזה של האומדנא שלא התכוון לשלם כ"כ וע"כ שכתב רק לשם כבוד. אך כד דייקינן נראה שבאמת אלמלא התקנה שהייתה רווחת בזמנם, לא היה פוטרו מהתוספת רק מהטעם האומדנא שכתבה לשם כבוד. דהנה זה לשון המוצב"י (סי' ל בד"ה וממילא): והן אמת שבלשון הרמב"ם שייך לומר כן כפי מנהגם שהתוספת והמתנה אין להם שיעור אלא כל אחד מוסיף ונותן כפי כחו, אבל לדידן, רצוני לומר למנהג פאס שקבענו שהתוספת והמתנה יהיו לערך הנדוניא וכשם שמוסיפין בשומת הנדוניא כך מוסיפין בחשבון התוספת והמתנה להשוות המדות, א"כ גם בשעת הפרעון פוחתין מזה ומזה, וכן עמא דבר, וכן הוא מבואר בלשון התקנה בפירוש, שהפחת יהיה מכל הכתובה בכללה, יע"ש באותה תקנה של שנת ש"י הכתובה בלשון ערבי. ואמנם בהמשך (שם דף יט ע"ב בד"ה וכבר) כתב המוצב"י וז"ל: וכבר כתבנו שכל זה הוא בכתובות הנעשות על פי השומה על הדרך הנזכרת, אמנם מעת שהתחילו קצת אנשים בפאס, לפייס את החתן או להכריחו, להוסיף יתר על המנהג ולכתוב חמשת אלפים וכדומה, נהגתי אני לכתוב בהדיא מה שהוא כפי המנהג בעיקר ותוספת. דרך משל אלף אוקיות, ומתנה אלף אוקיות, ונדוניא אלפים אוקיות, דהיינו כפי המנהג (להשוות תוספת ומתנה לנדוניא שבקטע הקודם), ואחר כך הייתי כותב: "ועוד הוסיף החתן לכבוד ולתפארת כך וכך", לישמר מן הטעות אם יבואון לידי גירושין [כלומר שלא יטעו לחייבו את כל הסכום. ומזה נלמד שאכן היה חשש כזה שיבואו דיינים לחייבו כפי שכתוב]. אמנם כשעושין כתובות מסך גדול, כגון ב[עיר] סלא שכותבין ט"ו אלף וכדומה, או בתיטוואן שכותבין ח"י אלפים וכדומה, מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו [של] החתן שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום, ואנן סהדי שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה. ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמר: שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן, והוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן, מאס"י תעדהו"ם פ"י אלחו"ך דלע"אלג'. הרי בהדיא אומרים לו דלאו לפרעון קיימי ולא מיכווני להכי. ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם. והיא הביאה לו דרך משל אלף אוקיות וכותב לה ט"ו אלף או ח"י אלף, ויקר מקרה לגרש, האם נאמר שיפרע ט"ו אלף או ח"י אלף שיעור שאינו מצוי בעולם אלא לחד בדרא או תרי בדרא וישאר מאן דהוא שבוי כל ימיו, "כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא"? חס ושלום להעלות כן על הדעת. אלא הדבר מסור ביד בי"ד שיש בהם מדעת קונם, ויבחינו הם מה הוא השיעור הראוי כפי הנדון, דהיינו רק כפי ערך הנדוניא, על דרך שנתבאר, והשאר אינו אלא "לכבוד ולתפארת", וכשתתגרש, מנעה ה' מכבוד, דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה. ואם כן מדברים אלו נראה לכאורה שכל שכתב סכום גבוה שלא ראהו אפילו בחלום, מן הדין אינו מתחייב בו מטעם ד'אנן סהדי' שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא כו', ואם כן יקשה עליו ממשנה מפורשת שאפילו עני שהתחייב מאה מנה ה"ז חייב. אבל האמת יורה דרכו, שבהמשך פירש המוצב"י את דבריו שכל הנאמר לעיל ש'אנן סהדי' שאינו מתכוון אלא לכבוד ולתפארת הוא דוקא מחמת שהוא נסמך על המנהג הקיים, ושהוא הנותן ש'מי פתי כו', שכיון שיש מנהג, ודאי עליו נסמך וכל מה שכתב הוא לכבוד, שהרי זה לשונו בהמשך בסמוך (בד"ה אמנם): אמנם אם לדין, יש תשובה, שהרי כתבנו שהסך הנכתב לכבוד לא קרינן ביה שהחזיקו על עצמו כלל, ולא החזיקו אלא על האויר, כי כל הנוטל קנין, על דעת ב׳׳ד וע״ד המנהג הוא נוטלו. וכן מתבאר ביתר שאת ממה שכתב המוצב"י בסוף הסימן הנ"ל וז"ל: אבל אם באו הגירושין ממנו, יתן גם העילוי. וזה באתרא דליכא מנהגא, ברם אנן דנהיגנא מעיקרא לעשות העילוי על מנת כן שלא יבא לידי גביה בשום אופן, בזה לא דבר הרא"ש, דהוה ליה כאילו נתחייב בו מעולם, ו[כאילו] לא נכתב כלל העילוי ההוא בשטר הכתובה. הרי שבאתרא דליכא מנהגא, החליט הרב מוצב"י שהבעל יתן גם את ה'עילוי', דהיינו כל התוספת שהעלה (עילוי) על עצמו והוסיף לה מדיליה, והיינו אפילו אותם י"ח אלף שדיבר עליהם מקודם שלא ראם אפילו בחלום, ואם איתא שהאומדנא והאנן סהדי קיימים בפני עצמם גם לולא התקנה והמנהג, מטעם "מי פתי" כו', א"כ מדוע לא נאמר כן גם באתרא דליכא מנהגא. אלא ודאי האמת כמו שכתבנו, שכל האנן סהדי הנ"ל כפוף לכך שיש תקנה, וכשיש תקנה יש להתחשב בכך שהוא לא התכוון להוציא את עצמו מן הכלל הנוהגים ע"פ התקנה, ובפרט כאשר מייעצים אותו ומטעים אותו שזה רק לכבוד כו', אבל מעולם לא התכוון המוצב"י לומר שהאומדנא הזאת לבדה מועילה לפטור אותו, שהרי המשנה וכל הראשונים ברור מללו שמתחייב גם עני מרוד בתוספת מאה מנה שכתבה מרצונו, ואם היה אנוס עלינו להכיר באונסו כו'. ובזה יישבנו דבריו של המוצב"י שלא נשווהו כטועה בדבר משנה ח"ו. וכן מתבאר עוד בהמשך דברי המוצב"י בסיום הסימן (שם בד"ה כללא) וז"ל: כללא דמילתא, שכשם שכשמוסיפין שליש בשומת הנדוניא, פוחתין שליש מכל הכתובה, כך נלמוד שכשמוסיפין שני שלישים נפחות שני שלישים, וכן אם הוסיף עשרה חלקים, "דלעולם אין לנו אלא המנהג, שאם הביאה מאה בפועל, תגבה מאתים בפועל", באופן דבהאי כתובה דנ"ד אם אפשר שתביא ראיה האשה הזאת שהביאה בנדוניתה מאתים תגבה ארבע מאות, ואם תביא ראיה שהביאה ת', תגבה ת"ת, ואם הביאה ת"ק תגבה אלף, ואם אין שם ראיה, ישערו ב"ד באומד יפה מעלה מטה [כלומר ממוצע] כמה הוציאה ותגבנו כפול. הרי לנו להדיא דיסוד ושורש הענין הוא התקנה שאינה גובה אלא כפול ממה שהביאה, ועל כן במקום שיש תקנה ומנהג פשוט כזה, מובן מאליו שכל הנושא אשה, על דעת כן נושא, ואם כתב יותר, אנן סהדי שהוא רק לכבוד בעלמא, דלמה נוציאנו מן הכלל הברור, משא"כ כשאין 'כלל' הממושמע לתקנה, אלא איש הישר בעיניו יעשה ואין עליו כל הגבלה מצד התקנה או המנהג, כמו בזמננו אנו, שפיר מתחייב, ולא אמרינן דלפנחיא בעלמא כתב כמ"ש הריטב"א שהבאנו דבריו לעיל. ולפ"ז גילה סופו על תחילתו שגם מה שכתב במוצב"י (בסימן כט סוף אות י) וז"ל: "ומה שזכרנו שפוחתים מן הכתובה שליש כפי המנהג מלבד פחת השתות שבין מטבע למטבע, היינו כשכותבין הכתובה לערך מה שהוציא בנדוניא ובשומה כפי מנהג פאס יע״א, אבל כשמפליגין לכתוב סך גדול בכתובה יותר מדאי, אז צריך לפחות כפי ערך התוספת ההיא, כי פחת השליש הוא כפי מה שנוהגין להוסיף שליש בשומת הנדוניא, וכמו שמבואר בלשון הרמב״ם ז״ל והובא בס׳ התקנות. אבל כשהתוספת מרובה על העיקר, אנן סהדי דאינו מוסיף כ״כ אלא לכבוד ולתפארת, ואדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה. ולפיכך הדבר תלוי בדעת ב״ד לפחות יותר מהשליש לערך מה שנראה לב״ד שנוסף דרך כבוד בעלמא וכנז״ל. זהו מה שיש להשיב בנד״ד בענין דינא בחיוב פרעון הכתובה כשתובעת האשה הגירושין מחמת טענה עה״ד שנתבאר. נאם החותמים בשבט התפ״ו ליצירה. וחתומים ה״ה ה״ה כמוהר״ר יעקב אבן צור נר״ו, וכמה״ר משה בירדוגו נר״ו, וכמה״ר משה בן אדהאן נר״ו". הוא ג"כ רק מחמת שכך היה המנהג [וכפי שהדגשנו זאת במובאה זו] עד שהיה בכוחם לומר בודאות "אנן סהדי שרק לכבוד כתב כן", כי באמת הדברים ידועים ומפורסמים שקהילות מרוקו היו מסודרות להפליא תחת תקנות חכמי הדור, דור דור ודורשיו ומתקני תקנותיו, אין פרץ ואין יוצאת, עד הדורות האחרונים ממש וכמו שתמצא בספר בית דינו של יהושע לאמ"ז זלה"ה, שרוב ככל פסקי הדין הוכרעו על פי התקנות, וכן הוא בכל ספרי דייני ורבני מרוקו לדורותיהם מאז גירוש ספרד, וכבר התחברו ספרים שלמים על התקנות, מלבד מ"ש בספר תורות אמת לאמ"ז, וכרם חמר ועוד, הנה לאחרונה יצאו הספרים "תקנות חכמי מכנאס" ו"תקנות חכמי פאס" המלמדים כי כל הנהגה בכל תחום מהחיים נקבעה ע"פ גדולי הדור ודייני העיר, וכל הדיינים בעמם היו יושבים ודעתם מעורבת עם הבריות, כך שכאשר אמרו "אנן סהדי", ידעו בדיוק על מה הם מדברים, והיה זה בגדר "בלבו ובלב כל אדם" באמת, ולא נאמרו הדברים כאומדנא והשערה בעלמא, משא"כ בזמנינו שהדברים רחוקים מאוד ממה שהיה שם, ואין כאן כאן לא תקנה ולא מנהג, ולא עדות מגובשות עם רבני עדה המעורבים בכל הנעשה בה ושעל פיהם יישק כל דבר כמו בזמנם, ואין כאן אלא השערות ו'סקרים' ערטילאיים, ודאי הוא שאין להשערה בעלמא כל תוקף מול שטר חתום בקנין ועדים ובפרט כשנוסף לכך גם שבועה. והדברים מבוארים ביתר שאת עוד בהמשך (שם אות טז) וז"ל: עוד נמצא כתוב אחר החתימות וזה נוסחו: והגם שנמצא בתקנה אחת שמנהג ה"תושבים" [הם יהודי מרוקו שהיו תושביה עוד לפני גרוש ספרד, ולהבדיל מ"המגורשים" שהיו להם מנהגים ותקנות אחרות] בפאס יע״א שיפרע לה תוספת ומתנה במושלם, ובנדוניא מנכין שליש, זה המנהג היה ל'תושבים' שהיו כותבין הכתובה לפי ערך הנדוניא, וממילא חִייב עצמו לפרעו במושלם, אבל בזמן הזה, כעני כעשיר כותבין סך גדול אפילו לא הוציאה כלום, משום כבוד בעלמא, וכבר כתב הרמב״ם ז"ל מנהגות רבות יש בכתובה ונהרא נהרא ופשטיה, וכן אנו נוהגים בניכוי השליש. והחתום ע"ז כמה"ר משה בירדוגו נר"ו. הרי שבמקום שנהגו [התושבים] לכתוב תוספת כנגד נדוניא בדקדוק, והיו מגבים את כל התוספת, לא טענו שום טענה על גובה הכתובה גם אם היה מוגזם, וחוייב לשלם 'במושלם', ורק במקום שנהגו [המגורשים] שכעני כעשיר כותבים כו', הרי ידעו שזהו לכבוד בעלמא, כי כזו הייתה המציאות הידועה והפשוטה והברורה לכל. וכן כתב עוד בהמשך (אות יז) וז"ל: וראיתי שכל דבריו האמת והצדק. גם מלשון התקנה דייק הכי, דאמר בענין ניכוי השליש וז"ל: שכך נהגו אבותינו, משמע דדבר זה תלוי במנהג כל מקום לפי מה שנהגו להוסיף כן פוחתין ובהדיא קתני לה הרמב״ם ז׳׳ל בלשונו הובא בתקנה הנז׳ וז׳׳ל יש מקומות שנהגו לכתוב בכתובה הנדוניא יותר על כדי דמיו בשליש... הרי בהדיא דכפי וסת ההפלגות יש לנכות. ובאמת דלא מיקרי שהחזיק לה על עצמו אלא מה שראוי לבא לידי גוביינא, דאדעתא דמנהגא נתחייב, ואדעתא דהכי קנינא מניה ... וחתום על זה כמה"ר חנניה בן זכריה נר"ו. וכן חיזקו דברים אלו בהמשך (אות יח ואות יט) כמה"ר ר' יצחק אצבאן וכמה"ר ר' אברהם בן חסין זלה"ה. שו"ת הלכה למשה והלום ראיתי להגאון רבי משה אלבאז בספרו הלכה למשה (חאה"ז סוף סי' ה) שדן באשה שפרחה בה צרעת והעלה שחייב בכתובתה כי נסתחפה שדהו, ולענין כתובה העלה שמעיקר הדין חייב בכל, "אלא שמצד אחר אתינא לזכות הבעל ולפוטרו מקצת ועל מי יש לנו להשען על אילן גדול הרב כמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה והוא שבזמן הזה שמוסיפין בשומת הנדוניא יותר מחציה כאשר עינינו הרואות שנתפשט מנהג זה בעירנו זאת ועושין כתובות גדולות מה שאין הבעל יכול לסבול, בזה לא דברו חכמים שימכור אפילו שער ראשו ויהיה עני כו'... רק יתן נדונייתה ויוסיף מעט כפי כחו והשאר מבטלו בלבו ודיו" עכ"ל. ובסוף הסימן הנ"ל בתשובה להגאון ר' שלמה אליהו אבן צור כתב וז"ל: ומצאתי בתשובה להרב הגדול כמוהרר"פ בירדוגו ז"ל [בשו"ת משפטים ישרים] בסי' רס"ב שכתב וז"ל: אשה אחת שהיה בה חולי הצרעת... ומ"מ צ"ע אם יש לה תוספת ונראה דיש לה כיון שנסתחפה שדהו וכמ"ש מרן סי' קיז ברואה דם מחמ"ת, ויתן הכתובה כולה אלא די"ל שלא חייבוהו אלא בתוספת שמוסיף מדעתו ורצונו אבל תוס' שהוא מנהג ובעל כרחו עושה אותו נראה דלא נהגו כן אלא שלא יגרש חינם אבל אם מוכרח לגרש מחמת שאומרים לו שיש לו סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא, נראה דאדעתא דהכי לא הנהיגו. וכעין זה חילקו הרבנים מהריב"ץ זלה"ה והרב א"ז המשבי"ר זלה"ה דאף דקיי"ל בממאנת יש לה תוס' הנ"מ בתוס' שמוסיף מרצונו אבל התוס' שבע"כ מצד המנהג אין לה ואפשר דה"ה הכא כיון שמוכרח להוציאה אין לה תוספת וצ"ע וראוי לפשר. עכ"ל הרב ז"ל. וככל הנראה זהו ה'פסק כעין תקנה' שהזכיר השופדי"ע. והוסיף בהלכה למשה וז"ל: ועיין בס' פני משה ח"א סי' כ"ד שכתב בשם מהרש"ך ז"ל ח"א סי' מ"ה גבי אילונית דס"ל להרמב"ם יש לה תוספת היינו דוקא בתוספת שבזמן התלמוד שהבעל היה מוסיף מרצונו ודעתו ורצה ליזוק בנכסיו דדין הוא דלא תפסיד האשה כיון שהיא רוצה לעמוד תחתיו. אמנם בתוספת זה שבזמנינו שנתפשט המנהג שכל הנושא אשה חייב להוסיף על הנדונייא שליש מלבר וחוב הוא על הבעל, תוספת דכה"ג שוה לדין מנה מאתים, וכי היכי דאילונית מפסדת מנה מאתים, מפסדת תוספת, שהרי לא מדעתו מוסיף לה כלום. עכ"ל. והוא ממש כדברי הרבנים א"ז מהריב"ץ והרב משבי"ר ז"ל גבי ממאנת, וכ"ש בתוספת זה שבזמנינו שהוא מרובה בכפלי כפלים על התוספת דמהרש"ך, שהוא שליש מלבר, פשוט הוא שאין לעשות בזה אלא פשרה כפי ראות עיני ב"ד אלופי עירם ישצ"ו. והרי הדברים ברורים מפי אחד מגדולי האחרונים, מהרש"ך, שדבריו מובאים תמידים כסדרם בש"ך ועוד, שמבהיר באר היטב שיש הבדל יסודי בין תוספת שכותב האדם מרצונו שרצה ליזוק בנכסיו שאפילו איילונית נוטלת, לבין תוספת שחייב הוא לכתוב אותה על פי המנהג, "וחוב הוא על הבעל" כלשונו, שבזה אין לחייבו אם נאנס לגרש. מעתה גם מ"ש הרב הלכה למשה בתחילת התשובה "ועל מי יש לנו להשען" כו', על היעב"ץ שהוא בעל מוצב"י הנ"ל, ברור שכוונתו שפטר מכתובה גבוהה דוקא כשחוייב לכותבה מחמת המנהג. מעתה, בזמננו אין כל דמיון למה שהיה נהוג שכולם מחוייבים על פי התקנה לכתוב סכום גדול, שהרי בזמננו איש אינו מחייבו ואין שום תקנה המחייבת, ואם לוחצים עליו או מפתים אותו, עדיין אין זה תקנה המחייבת, ודינו ככותב מרצונו שרצה ליזוק בנכסיו. וזה ברור. ודלא כמ"ש הגר"י אלמליח שליט"א להביא ראיה מהרישא של ספר הלכה למשה הנ"ל, דליתא, דשפיל לסיפיה דקרא כאמור, שהוכיח סופו על תחילתו שרק במקום מנהג קבוע דיבר ולא במציאות זמננו. ועיין במשפט הכתובה שכתב שכל מה שמצאנו בפוס' שלא הגבו כתובה גבוהה הוא רק במקום שהיה שם מנהג. בסיכום: התבאר בהרחבה ובאריכות שכל מ"ש בשו"ת גאוני מרוקו שלא חייבו את התוספת הגבוהה בכתובה הוא רק מחמת שנהגו בתקנות ידועות ע"פ בתי הדין, משא"כ בזמננו שאין לנו כל תקנה ולא מנהג ידוע ע"פ בית דין, וכבר הוכחנו זאת ממעשה רב של גדולי דורנו שהובא בס' משפט הכתובה שאין לנו היום תקנות ולא מנהג. הגר"ש דיכובסקי ולהלן תמצית נימוקי הרב דיכובסקי העומד בשיטת הרב יקותיאל כהן ושולל אף הוא להגבות כתובה גבוהה אף אם לא דמיונית: וזה תורף דבריו: אמנם מבחינת ההלכה יש כאן הודאה וקנין אודיתא, ואפשר לחייבו בכך, אבל לא פעם עמד החתן בבית דיננו וזעק שהחתימוהו כמעט בכפיה על התחייבות מוגזמת לכבוד הכלה. [ויש לתמוה כיצד התפעל מטענה בעלמא ללא הוכחות, נגד שטר מפורש החתום בעדים ובקנין? ואם משום שזה קרה "לא פעם" וכוונתו שבכך נעשה הדבר כמנהג שמחתימים כמעט בכפיה, ראה מ"ש לעיל ע"פ הריב"ש, ולא זו הדרך שנקבע מנהג]. עוד כתב: בתי הדין נהגו לקבוע שסכום מוגזם הכתוב בכתובה, אינו סכום של חיוב אלא של כבוד, והוא בגדר אסמכתא בלבד, ולא ניתן לחייבו, למרות החיוב שבשטר. השאלה הגדולה היא: מה נקרא סכום מוגזם? בזמנו נחלקתי עם חברי בנושא זה. דעתי הייתה שסכום הגבוה מ 120,000 שקל חדש המייצג סכום חודשי של 10,000 שקל חדש לחודש - נחשב לסכום מוגזם. דעה זו התבססה על האמור בפירוש הר"ש בסוף מסכת פאה לגבי הדין שמי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה, כי סכום של מאתים זוז מייצג פרנסת אדם לשנה שלימה... חז"ל רצו שהאשה לא תאלץ לחזר על הפתחים לאחר הגירושין, ונתנו לה אפשרות לפרנסת שנה באמצעות קבלת דמי הכתובה... הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה, ולדלדל עד עפר את הבעל. מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תמצא בעל אחר. [ויש להעיר על מה שכתב הגרש"ד שבתי הדין נהגו לקבוע שסכום מוגזם הכתוב בכתובה, אינו סכום של חיוב אלא של כבוד כו', כי נראה שאין הדבר כן, משום שבבדיקה בפד"ר לא מצאנו שדנו בכתובה מוגזמת רק החל מכרך ט"ו, וגם שם לא פטרוהו אלא בסכום דמיוני שלא בהישג יד. באותו הפסק הגר"ש שאנן אמנם היה בדעת מיעוט בכתובה גבוהה נגד הגרש"י כהן והגר"מ אוריה שפטרו עיי"ש, אבל מ"מ הלזה ייקרא מנהג? עכ"פ היום רוב הדיינים שדנו בעומק הסוגיא עם מקורות מש"ס ופוסקים [הגר"צ אלגרבלי והגר"ש שאנן והגר"ד לבנון והגר"ע שחר ועוד] כתבו שרק במוגזמת ממש פטור, ואם רק גבוהה – חייב, ואין בה משום אסמכתא, והגר"א לביא כתב שחייב גם במוגזמת ממש. וגם הפוטרים רובם הסכימו שאין בה אסמכתא, אלא שכתבו שמחמת מנהגי הכתובה יש להפחית מה שנוסף מטעמי כבוד, אבל לא מטעם אסמכתא [הרה"ג יקותיאל כהן והגר"ד מלכה ועוד] ודלא כמ"ש הרב דיכובסקי שמנהג בתי הדין לפטור]. ובספר משפט הכתובה כרך ח (עמ' ע"ז-ע"ח) מנה פסקי דין רבים שחייבו בכתובה גבוהה, ואחד מהם שהוגש לערעור ונדחה, וז"ל: @14ולמעשה כמה פעמים גבו בבתי הדין כתובה אף שהסכום בשטר היה גבוה. עיין תיק ביה"ד איזורי חיפה 2720-24, ותיק 058417940-64, ותיק ביה"ד איזורי נתניה 75980938-21, ותיק ביה"ד הגדול 3222-64, ועוד. ובתיק ביה"ד האזורי ת"א 11865144-21 חויב הבעל בתשלום מליון שקל שכתב בכתובה, וערער על זה לבי"ד הגדול בטענה שסכום כזה הוא לא לתשלום וגם שהרב מסדר הקידושין אמר לו שבלא"ה זה סמלי ולא משנה, ודחו דבריו שאין סכום הכתובה סמלי (והרב לא אמר לו כן), ומה שמתחייבים - הרי זה לתשלום. הרי לנו רשימה ארוכה של פס"ד שחייבו את מלוא הכתובה אף על סכום גבוה. ושמעתי שלפני כמה עשורים חייב ביה"ד בתל אביב את אחד מגדולי עוה"ד ששימש אף כשר בממשלה, בכתובה בסך של כמה עשרות מיליוני שקלים ולא הועילה טענתו שלא התכוון כו'. ומ"ש עוד הגרש"ד שנחלק עם חבריו ודעתו הייתה [ומשמע שהיה בדעת מיעוט נגד חבריו לשון רבים] לפטור מתשלום על כל סכום שמעל 120,000 ש"ח שהוא פרנסת שנה מטעם שכל שהוא יותר מזה הוי אסמכתא ומטעמי כבוד, ושחז"ל לא התכוונו להעשיר את האשה כו' ושכל מטרת הכתובה היא לתת לה אפשרות להתפרנס במשך שנה עד שתמצא לה בעל אחר. ע"כ. במח"כ הרי לא מצאנו בשום מקום בדברי חז"ל והפוסקים שזו הייתה מטרת הכתובה, שתוכל להתפרנס משך שנה עד שתמצא בעל אחר, אלא הטעם פשוט וברור ומפורסם לכל במסכת כתובות (טל:) רבנן סברי: טעמא מאי תקינו רבנן כתובה? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וכ"פ הרמב"ם (הלכות נערה בתולה פ"א ה"ד) על האנוסה שאין לה כתובה מטעם "שלא תקנו חכמים כתובה לאשה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, וזה אינו יכול להוציא". הרי שאין בנמצא טעם אחר לכתובה אלא זה, ולא שום טעם ומטרה אחרת. והמשנה בפאה (פ"ח מ"ח) שאמרה "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני" לא דיברה כלל לענין כתובה אלא לענין הלכות צדקה, לאסור על מי שיש בידו פרנסת שנה לקחת ממון שהתורה ייעדה אותו למי שמוגדר כעני, ומי שיש לו מאתיים זוז אינו מוגדר כעני, וזהו שפירשו מפרשי המשנה שהטעם הוא כי השיעור הנ"ל הוא כדי פרנסה לשנה, ששיערו חז"ל שמי שיש לו כדי פרנסת שנה אינו זקוק לקבל צדקה. ואם במקרה יצא שגם שיעור עיקר הכתובה הוא בשיעור זה, לא מפני כך נבנה תלי תלים של הלכות ללא כל בסיס ונגרום לנשים שהתענו תחת בעליהן לצאת בקלות לחיי גירושין במחיר של לעג לרש מתחת בעליהן האמידים שפשעו בהן. והרי המונח "מאתיים זוז" מופיע לעשרות במשנה ובתוספתא ובתלמודים בנושאים מגוונים, היעלה על הדעת לטעון שהמטרה שהוזכרו שם מאתים זוז היא משום היותם כדי פרנסה לשנה, ולהוציא מזה הלכות לכל הנושאים ההם? אלא ודאי הא כדאיתיה והא כדאיתיה. ועוד דאם איתא מדוע חילקו בין נישאת אליו כשהיא גרושה ואלמנה לבין נישאת אליו כשהיא בתולה, וכי גרושה ואלמנה לא צריכות פרנסה לשנה עד שימצאו להן בעל אחר, ואדרבה לבתולה קל יותר למצוא בעל שני אם תתגרש, והיו צריכים לתת כתובה לאלמנה וגרושה יותר מלבתולה, כי אח"כ כבר יהיה עבורה זיווג שלישי שעוד יותר קשה למצוא בעל, אלא ודאי ליתא לטעמו של הגרש"ד. ועוד דאעיקרא מאתיים זוז שהוא כדי פרנסת שנה הוא רק עיקר הכתובה לבתולה מלבד התוספת, ואם נאמר שכל כוונת חז"ל היא לתת בידי האשה פרנסה לשנה, אם כן מדוע אמרו אם רצה להוסיף מאה מנה יוסיף, והלא די לה במאתיים זוז לפרנסת שנה. ועוד שהרמב"ם (פכ"א מהל' אישות הי"ז) והשולחן ערוך (סי' פב ס"ו) פסקו שגרושה אין לה מזונות, ואם איתא לדברי הגרש"ד, ייצא שכל בעל המגרש את אשתו חייב במזונותיה למשך שנה עד שתסתדר, ונפ"מ לבעל שכתב כתובה הנמוכה מ120,000 ש"ח שהיו צריכים לחייב אותו להשלים לסכום הנ"ל כדי שיהיה לה פרנסת שנה [ונמצא שאדרבה 120,000 ש"ח היה צריך להיות הרף התחתון ולא העליון כפי שהוא כתב], ולא מצאנו בפוס' שיפסקו כך אפילו בבעל שפשע והיה אשם בגירושין. ועוד ראיה ברורה שלא זו הייתה כוונת חז"ל, שהרי שנינו (כתובות קד.) ונפסק בשולחן ערוך (אה"ע סי' קא ס"א) וז"ל: אלמנה, כל זמן ששטר כתובה בידה, גובה לעולם, בין אם נותנים לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה... אפילו עברה עליה שמיטה, אינה נשמטת אא"כ פגמה אותה... ואם אין כתובתה בידה ובאה לגבות בתנאי ב"ד במקום שאין כותבים, אם נותנים לה מזונות בבית אביה או שנשאת לאחר, אינה גובאת אלא עד סוף כ"ה שנים. אבל שתקה כ"ה שנה ולא תבעה, מחלה. ואם תבעה תוך כ"ה שנים, מונים לה כ"ה שנים מיום שתבעה. וכן יורשיה צריכים לתבוע תוך כ"ה שנים למיתתה, ואם שתקו יותר מכ"ה שנים, מחלו. וכל שזכרה ואמרה שמה ששותקת לאו משום מחילה, הוי כתבעה. ואם איתא, הרי מעיקר הדין היו היתומים יכולים לסלק אותה מיד אחרי שנה שקיבלה מזונות, שהרי היא כבר יכולה להסתדר ולמצוא לה בעל אחר. וכיצד אוכלת כל ימי חייה על חשבון נכסי בעלה להמעיט מנכסי היתומים כשיש בידה שטר כתובה, וגם כשאין בידה שטר כתובה, התירו לה להיות ניזונית בתנאי בית דין מנכסי בעלה עד 25 שנה אפילו היא בבית אביה. ואפילו כבר נשאת לאחר, דהיינו ש'כבר מצאה בעל אחר' באמת, ויש לה מי שיזון אותה, וכבר אינה ניזונית מנכסי בעלה מהרגע שנשאת, עדיין יש לה זכות לגבות כתובתה עד סוף 25 שנה ממיתת בעלה כמ"ש הב"ש (סי' קא סק"ו) וז"ל: "או שנשאת לאחר - אף על גב דאז אין לה מזונות כלל, מ"מ לכ"ע תוך כ"ה שנים לא הפסידה". ואם איתא, כיון שיש מי שיזון אותה, שכבר נשאת, מדוע תיטול את כתובתה עד 25 שנה, הרי כל כוונת ומטרת הכתובה הייתה כדי שיהיו לה מזונות לשנה, והרי יש לה להרבה יותר מכך, שהרי יש לבעלה החדש חזקת חיים כמ"ש בגיטין (כח.), אלא ודאי לא הייתה זו כוונת חז"ל כלל ועיקר. בסיכום: הטעם היחיד שתיקנו חז''ל כתובה הוא: שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואילו הטעם שחידש הרב דיכובסקי שהוא כדי שתהיה לה פרנסה לשנה אחרי הגירושין, מלבד שאין לו כל מקור בדברי חז"ל, הרי הוא גם נסתר להדיא ממקורות רבים בש"ס ופוס'. ולא עוד אלא שכל דבריו של הגרש''ד בפסק זה שלא הובא להם כל מקור בדברי הש"ס והפוס' הם נגד דעת רז"ל המפורשים במשניות ובגמ', [ושוב ראיתי שכבר השיג עליו הגרח"ש שאנן בקצרה בספרו הנ"ל עיי"ש], שהרי מ"ש במשנה 'אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף' יש לשער ג"כ שגם אז הייתה תופעה של לחץ חברתי ורצון להרשים, שהרי אין חדש תחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה, שהרי זה נטוע בשורש מדות חלק מבנ"א שיסוד הרוח גובר בהם (כמ"ש מהרח"ו בספר שערי קדושה) לרצות להרשים, וגם אז מן הסתם היו לחצים ויש שזעקו שכמעט החתימו אותם בכפיה, שהרי העידו חז"ל (שבת קל.) דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא, ועל מה יש לריב בכתובה אם לא על הסכום שיש לרשום בה, והרי לא אמרו דליכא חופה או דליכא קידושין דלא רמו בה תיגרא, אלא דליכא 'כתובה' דייקא, וא"כ יש להניח שגם אז כעתה היו גם היו בעלים ש"רצו" להוסיף מאה מנה [6 מיליון ש"ח דהיום] מחמת הלחץ החברתי כו', ואעפ"כ כתב הריטב"א דלא אמרינן לפנחייא בעלמא כתב מאה מנה כנ"ל, ולא מצאנו כל החרגה בדין הכתובות מדיני מתנה או מכר באונס בשולחן ערוך חו"מ (סי' רמב וסי' רה), שם נפסק שכדי לבטל מתנה בטענת אונס יש להוכיח את האונס או גילוי דעת, ואם נידונית כמכר עליו אף להביא עדי מודעא, ובדין הוא שכל שלא היה בגדר 'אנן סהדי' ממש שהיה אנוס כבנדון חכמי מרוקו הנ"ל, דיני חושן משפט לא בטלו ממנו. ולא שת לבו למשנה מפורשת בנדרים (סה:) "אפי' אתה מוכר שער ראשך אתה פורע כתובתה"]. ושוב כותב הגרש"ד שגם סכום אסטרונומי לגיטימי אם נעשה עם הקניינים כו' אבל צריך לקחת בחשבון את הלחץ של החתן בחופה ורצונו להרשים ולחץ משפ' הכלה שאומרים לו: מה מפריע לך להתחייב, הרי זה רק לשם כבוד. עכ"ד. [והנה נקוט מיהא חדא, שמודה שגם סכום אסטרונומי מחייב מעיקר הדין גם לשיטתו אם נעשה עם הקניינים, אלא שטוען מחמת הלחץ החברתי כו'. ושוב, טענה זו כבר אמרהּ, אלא שלא מפי השערות אנו חיים, אלא כל מקרה לגופו, והרי יש לנו הלכות קניינים ומכר ומתנה, ומה נקרא אונס שמבטל מכר או התחייבות או מתנה, ועליו ההוכחה שהיה אנוס ומסר מודעה וכו', ורק אם המציאות היא בגדר אנן סהדי ממש שכך היה מעשה, יש מקום לפוטרו וכמ"ש לעיל בשם המוצב"י, ושם במוצב"י - לפי המציאות הידועה לו הוא דן, שהמציאות הייתה באמת בגדר אנן סהדי, וכן מ"ש השופדי"ע שהעני אנוס ע"פ התקנה לכתוב כתובה גבוהה - הוא ג"כ באמת ברמה של אנן סהדי, משא"כ במציאות זמננו, גם אם נסכים שיש חתנים שכותבים מחמת לחץ או רצון להרשים, מכל מקום אין מה שיכריח אותנו להאמין שבנדון העומד לפנינו הייתה המציאות כזו, ועליו נטל ההוכחה שהטעוהו ואנסוהו וכמ"ש הגר"ש שאנן, וצריך שיתברר האונס, ואפשר גם כן שצריך שימסור מודעה [שהרי לא ברור שהוא כמתנה ממש שאונס לחוד מבטלה כמ"ש השופדי"ע, שהרי כאן מתחייב בתמורה לחיבת ביאה וכו', ואולי כתב כן למנהג מרוקו שבכתובה היה מרכיב של 'מתנה' מלבד התוספת והנדוניא ועיקר כתובה], וא"כ אפשר דהוי כמכר ולא כסתם מתנה שנותן ללא כל תמורה, והרי לא מסר מודעה כדת, וא"כ כיצד נבטל כל דיני מתנה ומכר בהשערות בלבד. ועכ"פ גם אם היינו מסכימים לסברות אלו מחמת הספק, הרי לאו כל אפייא שווים, אלא במקום שיש למיגדר מילתא כשהבעל פשע ועזב את אשתו ללא סיבה הנראית לעין הדיינים כמוצדקת והלך לחבוק נכרייה תרתי משמע, יש להעמידו על קו הדין שעליו ההוכחה שהיה באמת אנוס ע"פ גדרי אונס בהלכה, ושיביא עדים שמסר מודעה וכו']. בסיכום: גם הטענה לפטור מחמת שחתם בלחץ חברתי אין לה על מה שתסמוך ואדרבה נסתרת היא מדברי חז"ל המפורשים. ועוד שאין לבטל קנינים שנעשו כדת וכדין ע"פ השערות עמומות ובלתי מוכחות. ומה שכתב הר"ש דיכובסקי שצריך להביא בחשבון שבזמנינו האשה מקבלת ע"פ חוק יחסי ממון וכו' מה שלא מגיע לה ע"פ ד"ת כו'. [הנה עכ"פ אם זהו הטעם, לא היה לו לפסוק בסכינא חריפא שכל הכתובות שבעולם תוגבלנה לסך 120 אש"ח אלא הכל לפי מה שמקבלת או לא מקבלת בבהמ"ש, שאם לא קיבלה כגובהּ כתובתה, ישלימו לה כדי כתובתה ואפי' היא גבוהה מסך 120 אש"ח, ואם קיבלה יותר מכתובתה לא תקבל כלל כתובה ואפי' לא הסך הנ"ל, ואכן כך נהוג כיום בבה"ד מבלי קשר לכתובה מוגזמת, וא"כ טענה זו אינה מעלה ולא מורידה לענייננו, וכדי נסבה]. ומ"ש בהמשך "גם אם נקבל השקפה זו, לא בכל מקרה אראה סכום חריג ככתובה מוגזמת. לדוגמא: אם משפחת הכלה מתחייבת לתת דירה... ראוי לפחות לכתוב כתובה המייצגת ערך של דירה או מחציתה... בחוגים אלו, יש לדרוש בתוקף רישום סכום נכבד בכתובה המייצג לפחות ערך של מחצית דירה. מאידך, כאשר מדובר בזווג שני, שנועד לאפשר לשני הצדדים שלא לבלות את אחרית שנותיהם בבדידות של "לא טוב היות האדם לבדו", לדעתי המגמה הפוכה..." [והרי שהוא עצמו מכנה את שיטתו בדין כתובה גבוהה כ'השקפה', ובצדק, אחר שלא כתב כל מקור בהלכה לבסס את שיטתו. והנה מ"ש לענין משפחת כלה המתחייבת דירה כו', אין זה מן הדין, אלא רק "עצה טובה קא משמע לן", כי רשאי אדם ליזוק בממונו, ק"ו למי שלא רואה במתנת דירה לחתנו 'נזק', אלא אדרבה רואה בזה זכות לעצמו שמסייע לחתנו בלימודו. ולאידך גיסא בזיווג שני, אין זקוקים לעצה זו בדר"כ, כי כולם מבינים זאת מעצמם, ואם רצה בכל זאת לכתוב לה כתובה גבוהה, כנראה שבאמת מרגלית מצא, ומי יאמר לו מה תעשה, או שנאמר כדעת מהר"ח או"ז שהתכוון לעשותה אפוטרופא, אך כבר כתבנו שנראה שהוא דעת יחידאה]. ומ"ש עוד שכאשר הבעל שרוי בחובות ואם יחייבוהו ייכנס לבית הסוהר, אין טעם לחייבו, ועוד שקרוב לוודאי שאילו ידע שיבא לידי כך לא היה מתחייב. עכת"ד. [הנה ג"ז הוא שלא כהלכה, שמעולם לא שמענו שאדם יזכה בדין רק משום שאין לו כסף לפרוע, שהרי 'אין מרחמים בדין' על חשבון הצד השני, אלא מחייבים אותו, ולכל היותר יש לכתוב שע"פ דין תורה אין להכניסו למאסר על כך אלא רק לסדר לו כמו שמסדרים לבעל חוב ולהטיל עיקול על נכסיו דקני ודעתיד למקני באופן שיוכל להתקיים ולשלם חוב הכתובה לכשירווח לו, הכל כמ"ש בחו"מ (סי' צז סכ"ג). וגם הטענה שהעלה "שאילו ידע כו' לא היה מתחייב", שהיא בעצם טענת אסמכתא, הרי התוס' וכל הראשונים בר"פ אע"פ לא התחשבו בטענה זו, ואכמ"ל]. גם מ"ש שכיון שהאשה לא ידעה כלל מההתחייבות הגבוהה, ור"ל שא"כ י"ל שלא הייתה גמירות דעת מצידה לקבל כתובה גבוהה כזו, [יש להשיב על זה ממ"ש בשולחן ערוך חו"מ (סי' מ), שכיון שהתחייב לחברו מנה או כל סכום אחר באופן שאין טענת השטאה כו' ועוד שהתחייב בפני עדים וק"ו כשקנו מידו, ה"ז חוב גמור אפי' אם ידוע שמעולם לא התחייב לו באמת]. (וע"ע בשאלה אם יש בהתחייבות גבוהה משום אסמכתא - באוצה"פ אבה"ע סימן נא ס"ק י אות ב. וע"ע גבי כתובה מופרזת, בשו"ת ישיב יצחק, שכטר, חי"ט סי' נו-נז, ציין להם בס' משפט הכתובה). בסיכום: אין לפטור מראש בטענה שאין לו לפרוע שהרי אין מרחמים בדין, וגם אין לחדש שאין לאשה גמירות דעת לזכות כמ''ש בדין חייב אני לך מנה שאע"פ שמעולם לא התחייב לו באמת ומן הסתם לא גמר בדעתו לזכות, אעפ"כ חל החיוב. הגר"ש תם בפס"ד של ביה"ד ירושלים (הגר"א לביא, הגר"ש תם והגר"ד מלכא) בתיק 1052109/1 מיום כ"א בסיוון התשע"ו (27.6.2016) כתב הגר"ש תם שאין להגבות כתובה בסכום גבוה. והנה ראיתי בפס"ד של הגר"ש תם, שדחה את הראיה ממס' נדרים (סה:) אפי' אתה מוכר שער ראשך כו', בנימוק כי שם מדובר במי שחייב את עצמו בסכום מעט גבוה מהרגיל שהוא ר' זוז והוא התחייב ת' זוז, וכן בתוס' ר"פ אע"פ מדובר במאה ליטרין שאינו סכום גבוה כ"כ. והביא מהריב"ש (סי' קנג) שר' זוז אינו גבוה כשבני העיר עשירים, ורק בזמן התלמוד שהיו עניים היה סכום גבוה, אך לא מופרז. והביא ראיה מכתובות (סז:) שמר עוקבא היה תורם לשכנו העני כל ערב כיפור ת' זוז, הרי שלא היה זה סכום מופרז שא"כ היה יוצא מגדר עני ולא היה צריך לתת לו כל ערב כיפור. והעמיד את המשנה בכתובות (נד:) שאם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף, באדם עשיר שיש לו הסכום הנ"ל. והסתייע לטענתו מהשטמ"ק שם. ועוד הביא ראיה שסך ר' זוז הוא נמוך, ממ"ש בב"ק (צ.) ונפסק בחו"מ (סי' תכ סע' מא) שעל כל סטירה שסוטר לחברו חייב ת' זוז. וסיים שמ"ש הר"ש במס' פאה שר' זוז הוא פרנסה לשנה היינו לעני ביותר כדי לחם צר כו' והראיה ממ"ש בכתובות (סד:) במשרה אשתו ע"י שליש שנותן לה קטניות כו' בד"א בעני שבישראל, ואילו בשר וכו' לא קאמר. עכת"ד. ואחה"מ נלע"ד להשיב על הנ"ל כדלקמן: א. פשטות הגמ' בנדרים היא שלא רק בת' זוז אמר לו אפי' אתה מוכר שער ראשך, אלא בכל סכום גבוה ככל שיהיה הוא היה מחייב אותו, ושעי"כ מתירין לו את נדרו, כשיאמר אילו ידעתי לא הייתי נודר, שהרי הגמ' אומרת סתם: פותחין לאדם בכתובת אשתו. דהיינו שאומרים לו: עכשיו שהדרת אותה עליך לשלם כתובתה ומשמע גם בסכום גבוה ביותר וכמ"ש כיו"ב הריטב"א שהובא בשיטה מקובצת כתובות (נד:) וז"ל: "דמה לי חד מנה או מאה מנה, דכיון דלא עבדו רבנן קיצותא הכל שוה", אלא שמעשה שהיה שממנו הביאה הגמ' דוגמא, כך היה בת' זוז. ב. ק' ליטרין הוא סכום עתק כמ"ש הגר"ד לבנון בפס"ד שלו. ג. מה שהביא מהריב"ש, אדרבה לשיטתו שבעני שבישראל ר' זוז היא פרנסת שנה, הרי שבאופן יחסי הוא סכום מופרז למי שאין לו כלום בזמן הנישואין, ואעפ"כ מתחייב. ד. מ"ש ממר עוקבא אינה ראיה כי היה מתנהג בחסידות ומפזר צדקה ודבר הלמד מעניינו הוא שכל הסוגיא בכתובות שם עוסקת במעשי צדקה וחסד, תדע שאם מן הדין, הרי כבר למי שיש ר' זוז אסור ליטול צדקה וק"ו ת' זוז ואיך נתן לו עוד פעם, א"ו מידת חסידות הייתה בו. ה. מ"ש מהשטמ"ק [בשם הריטב"א], אדרבה משם ראיה להיפך, כי באמת כלל לא מיירי התם מחמת כתובה מוגזמת, אלא אפילו בכתובה פשוטה ורגילה מיירי, וילמד תחילתו מסופו שכתב וז"ל: ומיהו נהגו שכותב החתן לכלה מאה לטרין אף על גב שאין לו שוה פרוטה וכו' עיין בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל". הרי שעל מה שדנו התוס' הוא מדבר, והם דנו על כל כתובה אפילו בסכום נמוך אלא שאין לו כי הוא עני, איך מתחייב, ותי' שע"י שעבוד גופו הוא מתחייב כו'. וא"כ לא מבעיא דממאי שסיים הריטב"א ומיהו נהגו כו' שמעינן שהלכה למעשה ס"ל שאין אחר המנהג כלום ושפיר מתחייב גם כשאין לו כלום, ולא מיירי כלל מכתובה מוגזמת, אלא שגם כשתחילה כתב ש"לא איירי מתני' אלא דוקא ביש לו", וכוונתו כאמור שצריך שיהיה לו הסכום שעליו מתחייב שאל"כ הוי דבר שלא בא לעולם כיון שאין לו נכסים לשעבד, הרי כתב על זה שיש 'לדחוק' מתני' כו', לפי שבאמת פשט יתור המשנה שאמרה אפי' ק' מנה מלמד שאפילו אין לו כלום הוא מתחייב, וכוונתו הייתה דאי משום הא לא איריא, משום שהרוצה להתעקש שמדובר דווקא ביש לו, ידחק את המשנה ויעשה בה אוקימתא דמיירי דוקא ביש לו, אף שאין כך פשטות המשנה, ועל זה סיים דמכל מקום בין כך ובין כך המנהג הוא לחייב אף במי שאין לו כלום כמ"ש התוס'. ודו"ק. ו. הסוטר לחברו שחייב ת' זוז, ביארו המאירי והשטמ"ק בשם ר' יהונתן שהוא שיעור קטן, המאירי ביאר שהוא מכסף צורי, ור' יהונתן ביאר שהוא 'פשיטי' דהיינו פרוטות נחושת. וגם את"ל שהוא ת' זוז ממש, י"ל כמ"ש התורת חיים שכיון שהוא כסוטר לועו של שכינה החמירו בו ביותר כדי להרתיע לפי שבנקל יוכל להכשל, וע"י איום הקנס הגבוה, שארית ישראל לא יעשו עולה. ז. ומ"ש שמשרה אשתו כו' בעני כו', מ"מ יחסית לעניים היה זה סכום גבוה מאוד שיכלו להתפרנס ממנו משך שנה וכמ"ש לעיל בסמוך באות ג. ח. ולענין מ"ש הגר"ש תם דכתובה יש בה אסמכתא בסכום גבוה, יש בדברי הפסקים הקודמים שהבאנו די השב על זה. הגר"ד מלכא והגר"ד מלכא כתב בפסה"ד הנ"ל ג"כ שלא לחייב סכום גבוה מהטעמים הבאים: אם משום שהיה ברור לכל הנוכחים במעמד החופה שהבעל לעולם לא יוכל לעמוד בהתחייבות ... ואינו גומר בדעתו להתחייב בסכום זה בפועל, אם משום שאומרים לחתן שכך המנהג לכתוב סכום גדול לכבוד בעלמא... או משום הלחץ שאם לא יכתוב הוא מבייש את משפחת הכלה. [ויש להשיב כי האמירה ש"כך ברור לכל הנוכחים" צריכה הוכחה שהרי סוף סוף יש מי שמתכוון באמת להתחייב וגומר בדעתו לכך, והרי אין הולכים בממון אחר הרוב בפרט כשמנגד עומד שטר כתוב וחתום בכתב יד הבעל ובשני עדים וקנין ולעתים קרובות אף בשבועה שהרי הכתובות הגבוהות והמוגזמות שכיחות בעיקר אצל בני עדות המזרח שרבים מהם נהגו להשבע ולתת תקיעת כף, ומ"ש שלוחצים על החתן או מטעין אותו, עליו הראיה שהטעוהו, ואם לחצוהו, עליו היה לעשות מודעא או להביא עדים שהכירו באונסו. ועי' בב"י אהע"ז ס"ס סו בשם הרשב"א שכתב דאין שומעין לו]. ב. כתובה מוגזמת היא יחסית ליכולת החתן. והגרז"נ גולדברג היה אומר שככל שהכתובה גבוהה כך ערכה פחות כי לא ניתן לחייב את החתן בסכום המוגזם. [ואחה"מ, מהמשנה בכתובות ובנדרים חזינן שכל אדם יכול להתחייב אפילו מאה מנה, ואפי' יצטרך למכור שער ראשו ה''ז חייב. וממ"ש הגרנז"ג אין ראיה שהוא סובר שלא ניתן לחייב כתובה גבוהה, אלא אפשר שכוונתו שכיוון שבפועל לא ימָּצֵא לבעל ממון לשלם, הרי עדיפה כתובה נמוכה שיסכים בנקל לשלם אותה בלי להערים קשיים ולאיים באי מתן גט מחמת חוסר יכולתו לשלמה בנקל, מאשר כתובה גבוהה שהאשה וביה"ד יתייאשו מראש מלדרוש ממנו לשלמה]. ומ"ש בשם הגר"ש שאנן שבנדונו לא הייתה אסמכתא משום שהיה בידו הסכום כו' כי היה רופא שיניים. [לענ"ד לרווחא דמילתא אמר כך, כי באמת גם בלאה"כ ל"ש אסמכתא בכתובה כמ"ש לעיל בשם הגר"צ אלגרבלי והגר"ד לבנון ובס' משפט הכתובה, והאריך בזה גם הגר"ע שחר, ועוד. והתוס' ר"פ אע"פ יוכיח, שאין הדבר תלוי בממון שיש לו בשעת החופה, אלא אפי' עני מרוד שפיר מתחייב ע"י שמשעבד גופו, וגם אין הדבר תלוי במה שיש לו ממון בשעת פרעון הכתובה, שהרי אמרו בגמ' "זו אשה רעה וכתובתה מרובה", והיינו שאין בידו לשלמה, שאם היה בידו, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, שהרי אמרו (שבת יא.) כל רעה ולא אשה רעה, ובעירובין (מא:) אמרו: שלושה אין רואין פני גיהנם, אלו הן: דקדוקי עניות, וחולי מעיין, והרשות. ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה. ואידך - אשה רעה מצוה לגרשה. ואידך - זימנין דכתובתה מרובה. עכ"ל. ומסתמא כאן נמצא כאן היה ריקם ריקם לגז"ש, שאם לאחר שעבד כמה שנים טובות לאחר חתונתו לא היה בידו לשלם הכתובה המרובה של האשה הרעה, ק"ו ש'ביציאתו לחיים' בראשית נישואיו לא היה בידו כלום, ואעפ"כ אין בידו לגרשה בלי לפרוע כתובתה 'המרובה']. ומ"ש עוד "וכן כ' הרב דיכובסקי שלא יעלה על הדעת שיתן לה הכל וישאר ללא כלום" וכו'. [הנה מלבד מה שכתבנו לעיל על דברי הרב דיכובסקי, ז"ל הר"ן (כתובות נד:): אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. פי', אף על פי שתקנו חכמים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף. ואמרי' בגמ' פשיטא דאם רצה 'ליתן' לה כל מה שיש לו דרשאי, ועבדי צריכותא. הרי שהכוונה ליתן ממש כל מה שיש לו, ולא גוזמא בעלמא. והיינו שיישאר ממש בלי כלום רק שמלתו לעורו, וכפי שכתב כן הריב"ש להדיא והבאנו דבריו לעיל בריש אמיר, והיינו ככל שתלוי הדבר בכל יחיד שכותב סכום גבוה שלא מחמת אונסו המחייב אותו להישמע לתקנה או למנהג המקום, פשוט שהחיוב חל אפי' יצטרך למכור שער ראשו, ומ"ש הכל כמנהג המדינה היינו אם יש מנהג קבוע שכל אדם חייב לכתוב שלא תפחת מסך מסוים וכמ"ש לעיל בשם שו"ת הר"י מיגאש, ונמצא שכתבו מחמת המנהג והתקנה שבאותו מקום, בזה הוא דאמרי' שלא התחייב בסכום גבוה וכמ"ש אמ"ז הר"ב זיע"א שהביא דבריו בשופדי"ע. ונזכיר שוב את דברי הריב"ש (סי' קנג) וז"ל: "והעני, אם ירצה לגרש את אשתו, את כל אשר לו צריך ליתן". וכ"כ בחידושי הריטב"א לכתובות (נד:) וז"ל: סד"א דקיצותא עבדו רבנן לכתובה שלא יכלול עמה כלום כדי שלא יהא בושת לבנות ישראל שזו כתובתה מרובה וזו כתובתה מועטת ואם רצה להוסיף יוסיף לה באנפי נפשה, קא משמע לן שכולל וכותב ואינו נמנע, כן פירשו בתשובת הגאונים ז"ל, ולפום האי פירושא הא דנקט שלא לבייש את מי שאין לו ולא קאמר שלא לבייש את מי שאין לה יש לומר דכולה חדא היא והכי קאמר שלא לבייש את מי שאין לו נכסים לתת נדוניא גדולה לבתו כדי שיכתבו לה כתובה גדולה, כן נראה לי. ויש לדקדק מדבריו שהוספת מאה מנה שכללה עם מנה או מאתים אכן מחייבת אותו, שעל כן יכולה שתגרם בושה למי שלא קיבלה סך זה, שאילו היה לפנחייא בעלמא, א"כ מאי לבייש איכא, הרי כולם - אפילו עני שבישראל - יכולים לכתוב ככל העולה על רוחם לפנחייא בעלמא, וכ"ע ידעי שהוא חוכא ואטלולא, ואדרבה המרובה יותר לא תגבה כלום כי הוא גוזמא]. בסיכום: התבאר כי גם המתחייב בכל מה שיש לו, חייב ליתן הכל, ואין בזה חשש אסמכתא. והנה מ"ש עוד הגרד"מ ע"פ הגמ' בב"מ (קד:) שהיו מוסיפים חומש על הנדוניא לשם כבוד, וכן כל מה שהביא מפוסקי מרוקו שהיו נוהגים להפחית מה שנוסף לשם כבוד, כבר כתבנו שאינו ענין לנדון דידן, דהתם ידעו בדיוק מהו עיקר החוב ומהו לשם כבוד, ע"פ "המנהג שהיה פשוט בכל המדינה" כלשון הריב"ש שהבאנו לעיל, או ע"פ תקנות ברורות, שחלקן חייבו כל בעל לכתוב תוספת גבוהה, ועל כן התחשבו בזה בפרט כאשר לא פשע, משא"כ בנדון דנן שאין מנהג פשוט בזה, והראיה שרבים והם הרוב כותבים סכומים רגילים וכמ"ש לעיל שביררנו את המציאות שכך רוב העולם כותבים. ומ"ש בשם ס' הגם שאול שהדבר תלוי בראיית הבית דין, זאת אומרת כל שרואין הדיינים שלא הוסיף מרצונו הפשוט רק משום שנהגו, וגם רוצה לגרש מסיבה הכרחית, אזי רשאין להפקיע התוספות ההיא. אך דבר פשוט שצריך שתהיה ראיית הבית דין ברורה באומדנות גמורה, שלא מרצונו הוסיף כמשפט דיני אומדנא. [הרי הוא עצמו כ' שצריך שתהיה אומדנא ברורה, ומי יכול לומר כן אם לא היה שם, וגם שהרי הרשב"א כתב שחזקה שהתחייב כו', וגם כתב שראו הדיינים שנתן מפני שנהגו והיינו מנהג פשוט הא לאה"כ הרי נקיטא שטרא בידה]. ומ"ש עוד בשם המוצב"י מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו החתן שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום ואנן סהדי שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה. [הרי כתב שהוא בגדר אנן סהדי, והיינו מן הטעם שהארכנו להוכיח לעיל שהייתה תקנה ומנהג ברור בכל המדינה שעל פי זה היה ה'אנן סהדי' הנ"ל]. ומ"ש בשם ספר בית דינו של יהושע (סי' קסז וסי' רסג), [הרי התם בשני הפסקים מיירי שחויב לכתוב מחמת התקנה, וגירש לסיבה נכונה, וא"כ כיון שהיה אנוס לכתוב ע"פ התקנה, ולא פשע, לכן פטרו אותו, והוא כדברי השופדי"ע]. ומ"ש בשם ספר תקנות חכמי מכנאס (תקנה כא), [הרי שם נהגו בפירוש לכתוב ע"פ התקנה שהוסיף לה 'לכבוד ולתפארת' כו"כ יותר על עיקר כתובה ותו"כ, וא"כ אינו ענין למה שקורה היום. ועוד שבזמנם היו רוב היהודים חיים בעוני מחפיר וחששו מאוד שאם יחויב בעל בסכום גבוה שלא לפי כוחו - יתמוטט, והיה בזה משום 'תיקון העולם' ממש, משא"כ דורנו אינו דומה כלל לתנאי החיים דאז. לפיכך, גם מה שכתב בשם הרה"ר הרה"ג הרצוג ועוזיאל זלה"ה "שתיקנו סכום מינימום, ואנחנו שמתמודדים עם תופעה הפוכה צריכים לקבוע סכום מקסימום", הנה כל זה אינו פותר שאלות של בדיעבד שבאות בפנינו, בהעדר תקנה נכון להיום]. ומה שהביא ראיה ממה שלא מצאנו שדנו בפד"ר בשאלות כתובות מוגזמות עד העשור האחרון, וכו'. [הנה אין מכאן ראיה, כי הסיבה שלא דנו בזה היא משום שיתכן שהיא הנותנת, לפי שרוב הכותבים כתובות גבוהות לא באים להתגרש, כי הסכום הגבוה מרתיע אותם באמת, וזו הייתה הכוונה מעיקרא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואותם שבכל זאת באים להתגרש, הנה מחוסר אמצעים לבעל לשלם מתפשרים על סך נמוך, ולא שהוא פטור מן הדין, אלא דעבידא אשה דזבנא דינה (עי' ב"ב ל:), ויש עוד דרכים רבות להסביר מדוע לא מצאנו שדנו בכך. ואכמ"ל]. וה'ראיה' שכתב "ממה שלא מצאנו שימכרו כתובות בטוה"נ בזמננו", [יש להשיב ע"ז בנקל, שסדרי עולם השתנו מאז תקופת חכמי הגמ' שנהגו בכך, כי בזמננו קיימים אפיקי השקעות טובים לאין ערוך, וללעג וקלס יהיה מי שיתעניין בסוג 'השקעה' כזו בזמננו במקום לפנות לבנקים ולגופים פיננסים רציניים, וזה כמו להשתמש באמצעי התחבורה של זמן התלמוד במקום באלו של היום]. ומה שדייק ממנהג העיר בֵּשאר (בצאר) שהובא בס' מליץ טוב להגר"ש אביחצירא, שהיו כותבים עיקר כתובה בשטר אחד שמוסרים לבעל להוכחה כי הוא נשוי, ושטר אחר לתוספת כתובה שנותנים בידי האשה ובו יוכל להתחייב כמה שירצה בהתאם לנדוניא שהוערכה ע"י שמאים כו', ודייק הגר"ד מלכא מזה שא"כ בזמן שההתחייבות לתוספת אינה קשורה לסכום הנדוניא ובאופן מופרז, ה"ז לכבוד בעלמא. עכת"ד. [אחה"מ נראה דאיפכא מסתברא, דכשמתחייב ללא קשר לנדוניא, חלים עליו דיני שטרות שרצה לחייב א"ע, וכמ"ש הפוס' בחו"מ (סי' מה וסי' סא) הנ"ל עי' לעיל הערת שוליים 13 וכמ"ש במשנה "אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף", ולא מדובר שהוסיף במקביל לנדוניא שנישומה דוקא]. [גם הנימוק שכתב, שחיוב בכתובה גבוהה מעכב את הגירושין, אינו נימוק נכון ע"פ ההלכה, שאם הינה זכאית לממון כתובתה, לא משום כך תפסיד אותו גם אם יתעכבו הגירושין, ועי' מ"ש מרן הב"י בבד"ה אהע"ז (ריש סי' קיט). והטענה שיש לקצוב הסכום לפרנסת שנה, מלבד מה שהוכחנו לעיל בראיות ברורות שאין לזה כל מקור לעניין כתובות, עי' מ"ש בפס"ד של בית הדין הגדול בהרכב הרה"ג איגרא, כץ, ושפירא, שפקפקו בזה בטוב טעם ודעת]. והנה יש להעיר לשיטת הטוענים כי כתובה גבוהה אינה נגבית כי נכתבה רק לשם כבוד בעלמא, שא"כ על מה נכתב 'דלא כאסמכתא', אם על שאר החיובים, שאר כסות ועונה וכו', לא יתכן, שהרי הם חיובים מוחלטים ולא על תנאי. א"ו 'דלא כאסמכתא' קאי רק על ההתחייבות הממונית הגבוהה שהייתה ראויה להיחשב אסמכתא מחמת הגוזמא, ואם הוא רק לכבוד, מדוע כותב דלא כאסמכתא, הרי דלא כאסמכתא מוכיח שאינו לכבוד בעלמא, כי הכבוד הוא אותו כבוד גם אם לא נכתב 'דלא כאסמכתא'. והתינח בזמננו שלא כל העוסקים בכתובה בקיאים באמת בדיניה, אפשר לומר שהותירו את הנוסח 'כי לא ידעו מַן הוא', אלא בימי הקדמונים שבקיאים היו, מדוע נכתב גם בכתובה גבוהה 'דלא כאסמכתא'? אלא ודאי לאו לכבוד נכתב הסכום הגבוה, אלא להתחייב בו באמת, אא"כ הייתה שם תקנה בענין הוספת שליש והפחתתו כו', ובזה ה'דלא כאסמכתא' הוא על מה שהתחייב לולא הוספת השליש, משא"כ אם באנו בזמננו לבטל את כל ההוספה כולה בגלל היותה מוגזמת ולומר שרק הפליגהּ בדברים ותצא רק עם עיקר כתובה, הרי כתיבת 'דלא כאסמכתא' אין בה לא טעם ולא ריח והוי כמזוייף מתוכו ומלמד שכל לשונות השטר הם רק כטופסי דשטרי וחוכא ואטלולא בעוד שבכתובה עצמה כתוב 'דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי'. ויש לי להעיר עוד כלפי הטוענים שהתכוון רק לכבוד ולתפארת, והרי לפ"ז אם נפסוק כשיטת הרא"ש דלא כהרי"ף, ומִספק יאמר קי"ל כהרא"ש שאין לה כלום ואפילו לא 'במיטבא', נמצא שמסדר הקידושין והבעל והסופר והעדים כולם מְאַנִּים את האשה וגונבים את דעתה, והשתא נחזי אנן: מאי חזית דאמרת שרק 'לכבוד ולתפארת' התכוון הבעל וע"י כן אתה עושהו רמאי וגונב דעת, ומוציאו מחזקת כשרותו, [שהרי כתוצאה מזה היא מתייאשת ולא תובעת כלום כשיודעת שאין לו סכום גדול כזה, וכמ"ש בספר 'הגם שאול'], לרבות מסדר הקידושין ששת"פ עמו, אדרבה כלך לאידך גיסא ותאמר שהתכוון באמת לשלם לכל הפחות מה שאמדוהו ביה"ד עד קצה יכולתו, אם לא נוכל לומר שהתכוון לסך דמיוני ומופרז. ועל כן ברור שגם המתחייב סכום מופרז, אין מקום ולא צדק לפטור אותו בלי כלום בטענה שהפליגה בדברים ומשטה היה בה, אלא יגבו ממנו כל מאי דאפשר, זאת כמובן אם לא יגיעו לפשרה מרצון. בסיכום: לשון 'דלא כאסמכתא' הנכתב בכתובה מכוון בעיקר לסכום הגבוה הנכתב בה. ואם נאמר שהוא רק לכבוד ולתפארת, ה"ז גנבת דעת ואונאה לאשה כשעי"ז יבואו לפסוק שאין לה כלום ע"פ שיטת הרא"ש. גדר מנהג והנה מאחר שהטוענים לפטור מתוספת גבוהה נתלים בכך שלדעתם יש מנהג בדומה למה שהיה בחו"ל, שאין מתכוונים להתחייב אלא לשם כבוד כו' ושלוחצים על החתנים כו', וכבר כתבנו שאין לדמות זה למנהגים הכתובים בשו"ת הראשונים והאחרונים שהזכרנו, שכיון שאין היום בינינו תקנות קבועות ומנהג פשוט, אין זה ראוי להקרא מנהג. וכעת נביא מהמקורות גדר מנהג מהו, שעפ"ז יובן שהנוהג בזמננו אין בו גדר 'מנהג' כמשמעותו בהלכה לפיה 'מנהג מבטל הלכה'. מקור לזה, המשנה במסכת סופרים (פי"ד מט"ז) וז"ל: ונהגו כן העם, שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג וותיקין, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת. ובשו"ת הריב"ש (סימן תעה) דן בחזן שביקשו הקהל לחייבו במס, והוא טען שהתנו עמו להיות פטור, והשיב וז"ל: ולכן כל שיתברר שהתנאי הראשון היה שיהיה פטור מן המס, כמו שהוא אומר, יש לקהל לקיים דבר שלוחיהם הברורים ששכרוהו בעדם. ואין להם לשאול לו מס רק מיום שעבר זמן שכירותו ואילך. ואם זה לא יתברר כדבריו אלא ששכרוהו סתם, אז צריך לעיין אל המנהג. דבעניני שכירות פועלים ודאי הולכים אחר מנהג המדינה, אף על פי שהשכירות נעשה בסתם, כדתנן בפ' השוכר את הפועלים (פ"ג) מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק. הכל כמנהג המדינה. ואמרינן עלה בירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה. ובנדון זה גם כן יש לעיין במנהג העיר, ואם יש בעיר מנהג שפורעין גם החזנין, גם זה על דעת כן נכנס, דאם לא כן, הי' לו להתנות. ואם מנהג העיר לפטרם, גם זה פטור מן הסתם, כי השוכרים היה להם להתנות. ומ"מ נראה שבכגון זה צריך שיהיה המנהג ברור לפטור אם בהסכמת הקהל או שנהגו כן משנים קדמוניות ונהגו לדון ע"פ המנהג ההוא, דהא לא דמי למנהג פועלים, שכמה פועלים נשכרים בכל יום, ויכול אדם לראות איך נוהגים. אבל בפטור החזן שאין בעיר כי אם חזן אחד, איך יקרא מנהג מה שלא שאלו מס לחזן אחד או שנים, אלא אם כן ידוע ומפורסם בעיר שמחמת מנהג העיר לפטור החזנין פטרום. וכלפי מה שכתב בפס"ד של הגר"י אלמליח (אות טו) שגם היום יש ללכת אחרי מנהגי חו"ל בכתובות [כמ"ש גאוני מרוקו דלעיל], יש להמשיך את דברי הריב"ש (סי' תעה) וז"ל: ולמנהג המקומות שבא משם החזן אין להביט כלל. דמאי דאמרינן בריש פ' השוכר את הפועלים וליחזי מהיכא אתו, דמשמע דבעיר חדשה שאין בה מנהג הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם, היינו לומר שאם כל בני העיר החדשה באו ממקום אחד, כלם הולכין אחר מנהג המקום שבאו משם, כיון שזאת העיר חדשה ואין בה מנהג ידוע עדיין, לפי שדעתם להנהיג העיר כמנהג מקומם הראשון. ולהכי מתרצינן בגמרא למשנת השוכר את הפועלים בלקוטאי. ר"ל שהעיר מקובצת מעמים, אלה מצפון ואלה מיָם, ולזה אין כאן מנהג שנוכל לילך אחריו. אבל לא שנלך אחר המקום שבא הפועל משם, כיון שהוא בא להשכיר עצמו בכאן, דאי לא תימא הכי עדין הקושיא במקומה עומדת ליחזי פועל מהיכא אתי, ומ"ש בירושלמי (ב"מ פ"ז ה"א) בני טבריא לא משכימין ולא מעריבים. בני בית מעון משכימים ומעריבים. בני מעון שבאו לשכור מטבריא נשכרין כבני טבריא. אבל אדם מטבריא וכו'. זהו כשהשוכר הולך למקום הפועל לשוכרו, שיכול הפועל לומר על דעת מנהג מקומי השכרתי עצמי, אבל הפועל ההולך להשכיר עצמו במקום אחר, על דעת מנהג פועלי המקום שנשכר שם הוא עושה. וכ"ש בנדון זה שבא לקבוע דירתו במקום שנשכר שם, דעל דעת מנהג המקום ההוא השכיר עצמו. ואם אין מנהג ידוע וקבוע במקום ההוא, הפסיד, אלא אם כן התנה בפירוש מתחלה. אבל אם לא התנה כן מתחלה בפירוש, וגם אין מנהג קבוע במקום ההוא לפטור החזנין, יכולים הקהל לשאול לו המס מיום שקבע שם דירתו. והובא פסק זה של הריב"ש בשולחן ערוך חו"מ (ר"ס של"א בהגה). ושם כתב הרמ"א שלא כדברי הריב"ש ממש "אם כל בני העיר החדשה באו ממקום" כו', אלא כתב "אם רוב אנשי העיר באו ממקום" כו', וגם לדבריו, היום לכל הפחות בערים הגדולות שם נערכות רוב החופות, למעט במושבים וכיוצא, אין לנו רוב תושבים שבאו ממקום אחד, והטוען כן עליו הראיה. ובשו"ת הרדב"ז מכת"י חאו"ח ויו"ד ח"ח (סימן קמ) כתב וז"ל: ואחר שהקדמתי לך זה אבאר שאלתך בעהי"ת, זה המנהג אשר אמרת אינו כלום מכמה פנים. חדא, שהרי נראה מתוך שאלתך שלא הוקבע עפ"י ותיקין אלא מנהג בעלמא ... ותו דאין מנהג נקבע אלא עפ"י רבים, אבל אם מקצת יחידים נהגו, לא בשבילם נקבע המנהג, ודברים של טעם הם וכתבום הפוסקים. בסיכום: בדיני ממונות, מקום שהתלקטו בו אנשים ממקומות שונים בעלי מנהגים שונים, אין הולכים אחר מנהג המקום שממנו הגיע האדם. ואין נקרא מנהג אלא הנקבע ע"פ ותיקין. ועוד יש לתת טעם לחלק בין זמננו לבין מה שהיה נהוג בזמנם, כי בזמנם נהגו להוסיף על מנת להפחית, והיה סכום ידוע עכ"פ של תוספת שעליו הוסיפו את 'תוספת ההוספה' (כלשון שו"ת הגאונים שהובא לעיל), ואח"כ הפחיתוהו בזמן הגבייה, משא"כ בזמננו שאיש הישר בעיניו יעשה, וכלל אין תוספת ידועה הצמודה לנדוניא שהיא ג"כ ידועה, שעליה מוסיפים שליש, א"כ אם באנו לבטל אותה מחמת שהיא מוגזמת, אנחנו מבטלים כליל את כל התוספת, ונמצא שלא רק שלא כתב לה כל תוספת, ואפילו לא מינימום של תוספת, אלא הוא אף גונב את דעתה שכביכול נתן לה מתנה ותוספת, אלא שהוסיף עליה בהגזמה לכבוד ולתפארת, בעוד שבאמת לא נתן לה כלום, ונמצא שפשוט הוא גנב את דעתה, ועל גנבת הדעת הזו נעשו שותפים הרב מסדר הקידושין והעדים. ולכן אין מקום לדבר על הוספה לשם כבוד אא"כ יש הוספה רגילה שאין בה מספיק כבוד ועליה מוסיפים בהגזמה לשם כבוד, אבל אם אין כל הוספה ואין כותבים את כל ההוספה רק לשם כבוד, אין כאן כבוד אלא בזיון וגנבת דעת, ונמצא שהשטר מזוייף מתוכו, שכתוב בו 'והוסיף' ובאמת לא הוסיף כלום. ובשלמא אם באמת הוסיף ויש תקנה קבועה שמוסיף כסכום הנדונייא אלא שהוסיפו בשומתה שליש, אין זה שקר, כי יש לומר שהעלה אותה על עצמו שהיא שווה בעיניו שליש יותר וכהא דסודר פדיון הבן דרב כהנא בקידושין (ח.) וכו' שהבאנו לעיל, ומה שפוחתין אותו ממנו בשעת הגביה הוא כי כך הוסכם על פי התקנה להפחית, ונמצא שאין כאן כל שקר, כי באמת הוא אכן הוסיף והיא תגבה את התוספת, ומה שמפחיתים את השליש הוא משום שכך תוקן, שכשם שהכתובה היא שטר שזמן גבייתו הוא עם פקיעת הנישואין, כך תיקנו להוסיף שליש ועל דעת כן הוסיף שתוספת השליש פוקעת עם פקיעת הנישואין]. וכן מוכח ממ"ש בתש' הר"י מיגאש (סי' קיז), שהבאנו כבר דבריו לעיל, ונביאם שוב להדגיש מה נקרא מנהג, שכתב וז"ל: "אלא שמנהגם לכתוב בכתובות עשרה אלפים זוזים מדודים והם קצובים באלף דינרין הכתובים למעלה כסף והמנהג שאין אדם כותב לאשתו פחות מעשרה אלפים זוזים מדודים כסף ולא תהיינה כתובותיהן פחות מזה, וכזה העידו הזקנים שהוא ידוע אצלם ושכן הוא מנהג ארצם". הרי שכזה הוא הראוי להיקרא מנהג, אם הוא באופן של "ולא תהיינה כתובותיהן פחות מזה", משא"כ בזמנינו שרוב הכתובות הם בסכומים רגילים, ורק בודדות בסכומים גבוהים, ודאי לא מקרי 'מנהג' המבטל הלכה, שהרי אינו מנהג פשוט בכל המדינה. בסיכום: טעם נוסף להגבותה בזמננו כל התוספת גם אם מוגזמת, לפי שרק בזמנם שהיתה התוספת ידועה והוסיפו עליה סכום ידוע, לכן בזמן הפרעון הפחיתו את ההוספה ע"פ המנהג, משא''כ בזמננו שאין התוספת מוגדרת, אם באנו להפחית, צריכים להפחית הכל, וזה ודאי כשטר המזויף מתוכו, שכתוב "והוסיף" ולא הוסיף כלום. קנס הראוי לבעל שפשע בר מן דן בנדון דנן במיוחד אין ספק שיש ללכת לחומרא עם הבעל שעזב את אשתו והלך לאן שהלך ללא כל הצדקה הנראית לעין וכמו שהאריך בזה הגר"י אריאל אב"ד צפת בפס"ד שהובא בשורת הדין ח"ח מהא דמכין ועונשין שלא מן הדין והביא דברי מהר"ם שיק והגר"ח פלאג'י ועוד, ואכמ"ל ועוחל"מ. הצמדת הכתובה בנדון דנן אם יש מקום להצמדת הכתובה כשלא נפסל המטבע. ומה שביקשה האשה בנדוננו לחייב את הבעל בכל הכתובה כשהיא צמודה ובסה"כ ב-2.7 מיליון ש"ח, בזה אין בדבריה כלום, שהרי הסכום שכתב לה הוא לזמן הפירוד שכך ישלם לה, ולא שהתחייב לשלם לה בתחילת הנישואין סך מיליון שתדרוש אותו צמוד, אלא לזמן הגירושין התחייב במיליון. ובשלמא כאשר הופחת המטבע ואיבד את ערכו בכלל, בזה נדרשים לעדכן ולהצמיד ולשערך את חובו כפי שקיבלו על עצמו בשעת הנישואין למקרה שיתגרש, ולבדוק בכמה התחייב לפי המטבע החדש, וגם בזה יש חילוקי דעות אם להצמיד או לאו, וכבר כתבנו בזה בספרנו בדבר משפט ח"א (סי' מא), אבל להצמיד מטבע קיים, אין טעם. ועוד שיש בזה רבית וכמ"ש כן נראה מסימן קס סעיף כא (והוא גמ' מפורשת בריש איזהו נשך). ז"ל השולחן ערוך: "אי אוזיף ק' (פרוטות) בק"כ, מעיקרא (בשעת הלואה) ק' בדנקא (מעה), ולבסוף (בשעת פירעון) ק"כ, אסור מדאורייתא". הרי שאפילו שהשווי האמיתי של המטבעות נקבע לפי המעות ולא לפי הפרוטות, והלווה לו ק' פרוטות השוות מעה אחת, ובשעת פירעון הוזלו הפרוטות ושוות ק"כ מהן מעה אחת, אפ"ה אם התנה מעיקרא לתת לו ק"כ, הוי ריבית קצוצה, אפילו שבאמת לא פורע לו שווי ממוני יותר ממה שהלוהו. וכ"ש לכאורה במטבע הקבוע שהוזל, שאסור לפרוע לו יותר מסכום המטבעות שהלוהו, כיון שהמטבע היוצא תמיד נחשב לקבוע, וכל מה שעולה ויורד שוויו מחמת הפירות אין הזול והיוקר מתייחס למטבע היוצא, אלא לפירות. וכמו שמפורש דבר זה בסימן קסב בדיני סאה בסאה. ואע"פ שנידון השולחן ערוך הוא בקצץ מראש שיתן לו ק"כ, מ"מ נראה פשוט שגם אם לא קצץ מראש אסור ליתן לו ק"כ, אלא שאינו ריבית קצוצה מדאורייתא, וכדין סאה בסאה, שאם בשעת פירעון הוזלו הפירות אסור להחזיר יותר פירות, כמבואר בשולחן ערוך (קסב ס"א). (וכ"ש כשמתנים מראש על ההצמדה שאסור, שבזה יתכן שהוא אפילו איסור דאורייתא, כיון שבד"כ המדד עולה. וצ"ע עוד). וכן משמע עוד מתשובת הרשב"א (חלק ג סימן מ), וז"ל: שאלת, מי שחייב לחברו מנה והוזל המטבע היכי פרע ליה, מי אזלינן בתר יוקרא וזילא דפירי או לא, מי אמרינן דינא דמלכא דינא והוא כלהו מטבעות קא נפקי או דילמא כיון דלא נפסלה הראשונה בתר שעתא דכתיבה אזלינן. הודיעני בזה דעתך. תשובה: בזה לא ירדתי לסוף דעתך, אם מחמת שפחתו מן המטבע הוזל או מחמת מה הוזל, ומה שייך בזה דינא דמלכותא, ואם לא הוסיפו במטבע נסכא ולא פחתו, דבר ברור הוא שנותן לו מאותו מטבע כסכום שהלוה בלא תוספת ובלא גירוע. אם הוזלו או הוקרו מחמת תוספת או פחת שהוסיפו או פחתו בגופו של מטבע כבר נתבאר דינו בפרק הגוזל עצים ונתפרשו שם הדינין בהלכות הרב זכרונו לברכה ומשם תראו וכן תעשו. וכ"כ למעשה בספר מלוה ה' (פרק ט"ו סעיף י"ב) וז"ל: הלוה מחבירו בא"י סכום כסף בשקלים, צריך לפרוע למלוה רק את הסכום שלוה ממנו ואסור לו לפרוע את הסכום שלוה צמוד למדד המחירים אם עלה מדד המחירים קודם הפירעון. וכ"כ בספר ברית פנחס (עמ' רי) וז"ל: אסור ללוות שקלים כשהחוב צמוד למדד או לכל דבר אחר שיכול לגרום להעלאת סכום החוב. עכ"ל. ובמקורות ציין גם לספר ברית יהודה עיקרי דינים פי"ג סעיף יט. והיעב"א. ושאלתי בזה את הרה"ג אליהו היישריק שחיבר ספר בהלכות רבית והוא כעת דיין בבית הדין הגדול, והשיב כי אכן פיגור בתשלום על חוב או התחייבות כלשהי אסור להצמיד, אבל מזונות ניתן להצמיד כי מראש קובעים שהחוב בנוי כך שהוא משתדרג כל כו"כ חודשים. בסיכום העולה מכל המבואר לעיל התבאר שמדין המשנה והגמרא וכל הראשונים ז"ל בכתובות (נד:), גם עני המתחייב על סך דמיוני ומופרז כתוספת כתובה, הרי הוא חייב לשלם את מלוא הסכום שהתחייב בו, שהרי במשנה כתוב "אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף", שהם סכומים השווים לשנות השתכרות רבות, שהם בגדר סכומים מופרזים, ואפילו הכי מתחייב. ויצטרך לשלם זאת אפילו לא ישאר לו כלום, וכמו שכתב כן הריב"ש בפירוש, ולא אומרים שלשם כבוד בעלמא כתב כן, וכמ"ש הריטב"א שלא אומרים 'דלפנחייא' בעלמא כתב לה. ומזה רואים שכל דיני אומדנא ואסמכתא שנאמרו בש"ס, אינם חלים על התחייבות בכתובה. ויש להזכיר שוב את דברי הבית מאיר שיותר יש ללמוד מסתימת הראשונים מאשר מפירושם של האחרונים, ולא רק שסתמו ולא חששו לאסמכתא גם במאה מנה לעני שבישראל, אלא אף כתבו להדיא שעני מתחייב במאה מנה ואפילו באלף או אלפיים, וכמובן הוא הדין ביותר מכך. ומה שנאמר בב"מ (קד:) שנהגו להוסיף לשם כבוד על הנדוניא ואח"כ מפחיתים את הסכום שהוסף לשם כבוד בזמן גביית הכתובה, לא נאמרו הדברים אלא במקום שנהגו. ואילו בזמננו אין מנהג ידוע ופשוט כמשמעו בהלכה. ועוד, שהנדוניא הייתה ידועה והוסיפו עליה סכום מסויים לשם כבוד, וידעו מה הוסיפו וידעו אח"כ כמה לגרוע בהתאם, משא"כ מה שמוסיפים בזמננו באופן כוללני, לא יתכן לבטלו מחמת שנעשה לשם כבוד וכמו שהתבאר בפנים. גם מה שכתבו הראשונים וחכמי מרוקו ז"ל דברים שלכאורה נראה מהם שכאילו דנו ע"פ אומדנא שהתוספת שנעשתה לשם כבוד אינה נגבית בפועל, התבאר שהוא דוקא מחמת שהיה מנהג קובע ופשוט בכל המדינה או תקנות ברורות שכל העם היו נוהגים לפי התקנות הידועות, משא"כ במציאות זמננו שאין מנהג פשוט, ולכן חזר הדין לדינא דמתניתין שחייב לשלם הכל. וכך מבואר להדיא בדברי הראשונים ובפרט בשו"ת הגאונים. ומהר"ח או"ז דן במקרה מיוחד שאינו מלמד על כלל הכתובות. וכן מדויק מתשובות גאוני מרוקו משפט וצדקה ביעקב ועוד, שרק מחמת התקנה דנו שהכותב סכום מוגזם אנן סהדי שלא התכוון להתחייב בו. מעתה, בזמנינו שאין תקנה ידועה וקבועה או מנהג פשוט שכזה או כיוצא בזה שהיה בזמן הגאונים, אלא איש הישר בעיניו יעשה, הדרינן לעיקר הדין שאם אין מנהג, שורת הדין שחייב בכל. גם כתבנו להעיר לשיטת הטוענים כי כתובה גבוהה אינה נגבית כי נכתבה רק לשם כבוד בעלמא, שא"כ על מה נכתב 'דלא כאסמכתא', אם על שאר החיובים, שאר כסות ועונה וכו', לא יתכן, שהרי הם חיובים מוחלטים ולא על תנאי. גם התבאר שלא יתכן שנחזיק את החתן והרב והעדים כו' שעשו דבר כזה שכל התחייבותו 'אינו מתורת התחייבות' שהוא לא רק מחזי כשיקרא אלא שקר גמור ואונאה לכלה וכמה חששו חז"ל למחזי כשיקרא ואמרו אל תשכן באהלך עולה ואיך יתכן שנעשה בפרהסיא כדבר הזה לעשות חוכא ואטלולא מדבר חשוב וחמור כזה ונזלזל כך בתקנת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ונמצאת בגלל הגוזמא יוצאת בלי כלום רק בעיקר כתובה. עוד התבאר שבזמננו מקבלים בקנין, ובגמ' הנ"ל איתא דכשיש קנין אפילו לא כתב לה לשון מלוה גובה כולה, וכ"כ כל הראשונים ז"ל שם עי' בשטמ"ק. כמו כן התבאר מהו מנהג שמבטל הלכה. והבאנו דברי הריב"ש (סי' תעה) שכתב וז"ל: ולמנהג המקומות שבא משם החזן אין להביט כלל. גם התבאר שאין מקום להצמדת הכתובה בנדון דנן לכולי עלמא, וכן אין מקום לכך שהאשה תגבה גם כתובה וגם חלק מרכוש הבעל בגין איזון המשאבים ע"פ חוק. גם הבאנו עדויות שדעת גדולי הדור מרנן הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף ואולי גם הגר"ש וואזנר זצ"ל ועוד הייתה דעתם לחייב בכל סכום שהתחייב בכתובה. נראה כי הדרך הנכונה לפתרון הבעיה משורשה היא לכונן אסיפת גדולי הדור והדיינים די בכל אתר ואתר, שישקלו את כל הנתונים שהתחדשו בדור והמשפיעים על גובה הכתובה שראוי לתקן, ולתקן תקנות מחייבות לכל תושבי אותו המקום, לפי העת והזמן והיכולות הכספיות וכו', ומעתה כל הנושא אשה, ישאנה על דעת התקנות הידועות וברורות לחתן ולכל העולם, וכהצעת רב חנינה גאון בשו"ת הגאונים לשואל לאמץ את מנהג הישיבה, וכפי שהיה מנהגים קבועים בזמן הראשונים וגדולי האחרונים בחו"ל בדורות הקודמים שדבריהם הובאו לעיל. ועכ"פ כבר לא יהיה 'שטח הפקר' בנושא זה, ולא יהיו ספקות אם המנהג כך או אחרת. לאור האמור: הבעל חייב לשלם מיליון ₪ לכתובת אשתו.