פסיקת "דינא דמתיבתא" וההשלכות הנובעות מפסיקה זו
בין הצדדים התקיימו דיונים לבירור תביעת האשה לגירושין. האשה עזבה את הבית עקב טענות קשות וחמורות ביחס לבעל, והבעל נותר בבית הרשום על שם האשה בלבד.
לאחר שלושה דיונים במעמד שני הצדדים, ניתנה החלטה כדלהלן:
א. ביחס לתביעת הגירושין, התובעת מבקשת שעל יסוד טענותיה, בית הדין יפסוק לחייב את הבעל בגירושין ואף לכפות אותו בגט. מאידך, הבעל מבקש לדחות את התביעה, ולהורות על חזרה לשלום בית, וטוען שהאשה מושפעת מאנשים אחרים.
טרם הושלם הדיון לבירור התביעה לחייב או לכפות את הגירושין, כמבוקש על ידי האשה, ולכן בעת הזו בית הדין טרם פסק בשאלת חיוב הגט או כפיית הגט. פסק הדין יינתן לאחר השלמת בירור התביעה.
אך בלא לגרוע מהאמור, ועל יסוד מכלול הטענות שהאשה הציגה בדיונים ולאחר שמיעת הצדדים בשלושת הדיונים, ניתן לקבוע בבירור שהאשה מאסה בבעלה.
במסגרת הנוכחית, אין מקום לפרט את מכלול הטענות, אלא די לציין שבית הדין קבע שבפנינו אשה הטוענת "מאיס עלי", כשבדיונים האשה כבר פירטה את האמתלאות.
הרמ"א אה"ע סי' ע"ז ס"ג פסק להלכה את דינא דמתיבתא, וכתב: "אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן ליה כדינא שתקנו הגאונים ונקרא דינא דמתיבתא".
מקור פסק הרמ"א בראשונים. עיין הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק יד שכתב: "וכ"פ מורי רבינו שיחיה בתשובה שאין בטענתה ממש אא"כ נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה, שברצון היתה נשארת תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומרת שממאיסו עליה". הרי שטענה שבה האשה מייחסת לבעל "שאינו הולך בדרך ישרה, ומכלה ממונו, וכיוצא בזה", היא עילה מספיקה לטענת מאיס עלי, ועל יסוד טענה כזו דנים כדינא דמתיבתא.
בדינא דמתיבתא אין הלכה המורה להשהות י"ב חודש, וכמו שכתב הב"ח אבן העזר סי' עז:
"מתוך תשובת מהר"ם נראה שגם הוא פוסק כר"ת דלדין התלמוד דמשהינן לה י"ב חדש באומרת מאיס עלי הוא, אבל לדינא דמתיבתא דדיינינן השתא בטלה השהייה, ויהיב לה לאלתר אם רוצה הבעל".
ודברי הב"ח ברורים, מאחר שבדינא דמתיבתא אין מוזכרת המתנת י"ב חודש, עיין ברי"ף פרק אע"פ: "האידנא בבי דינא דמתיבתא הכי דייני במורדת, כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא, נתיב לי גיטא, יהיב לה גיטא לאלתר". וכן כתב החזו"א אה"ע סי' סט סק"ה.
ביחס לסוג המאיסות המצדיקה לדון דינא דמתיבתא, החלקת מחוקק ס"ק כה, כתב:
"אבל בנותנת אמתלא מבוררת וניכרת לבית דין שכנים דבריה שראוי לה למאוס, אז על זה תקנו הגאונים שלא לדון בדין התלמוד",
וכן בב"ש ס"ק כז. ובשו"ת חמדת שלמה חלק אה"ע סי' נח ס"ק יב כתב שהגם שבדין התלמוד נידונה כטוענת מאיס עלי, גם כשמאסה בו עקב קטטות וכיוצ"ב, "אבל מ"מ לדינא דמתיבתא שתקנו תקנת בנות ישראל, י"ל שפיר דלא תקנו רק היכא שמעשיו מקולקלין, כאותן שהזכירו הפוסקים".
ובתשובת בית אפרים המובאת להלן, הגדיר זאת: "שחכמי העיר יכירו וידעו שמחמת מעשים אלו ראוי הוא למאוס בו".
ובספר עזר מקודש אבן העזר סי' עז כתב על דברי הרמ"א, שגדר המאיסות על מנת לדון דינא דמתיבתא, פחותה מגדר טענת מאיס עלי המביאה את בית הדין לכפות גט אליבא דשיטת הרמב"ם, וז"ל:
"אבל בנותנת אמתלא. אודות טענות מאוס עלי רצה אחד להתעקש שהכוונה דוקא כשהוא מאוס עליה בהחלט בגדר מיאוס, מה שאין כן אשה שהרחיק בעלה ממנה עם כל מעותיהם למדינה אחרת לרחוק ותפסוהו בדרך גם הי' ערך רבע שנה שפירש ממנה במרד, ואחר כך דרו כאחד והיו ביניהם סכסוכים ואחר כך הרחיק כנ"ל, וטוענת היא שמתיראת להתערב עמו, וכי לעולם ידורו בין אנשים שישמרו מעותיהם ואשר להם שלא יברח עמם ומפיו נשמע שכמו שעשה כנ"ל כשהיו לו ב' ילדות קטנות כן יעשה גם כשיהי' לו ילדים רבים, והיא טוענת לא בעינא גם כתובה. הנה גם שלשון הרמב"ם ז"ל שאינה כשבויה כו' לשנאוי לה וכן הובא בטור ופוסקים ז"ל בשמו מכל מקום נראה שבאמתלא ברורה כנ"ל הוה ליה כשנאה כבושה. וגם אם נימא שאין כופין לגרש בכזה גם להרמב"ם ז"ל, מכל מקום לגבי דינא דמתיבתא פשיטא שאין צריך גדר מיאוס דוקא, רק כל שאומרת לא בעינא לא ליה ולא הכתובה באמתלא ברורה, גם מעוטה מכנ"ל, ידה על העליונה".
ויצוין לפד"ר חלק יא עמוד 94 בפס"ד מבית הדין ת"א שכתב הגרח"ג צימבליסט שליט"א:
"כיון שאמרה האשה בפנינו שאינה יכולה לעשות שלום בית בשום פנים, ומעדיפה להתאבד מאשר להשלים עמו, יש לראות בזה כאילו אמרה מאיס עלי, וכאשר בארנו בפס"ד שבכרך ט' עמ' 182 שכל שמסרבת בכל תוקף לחזור אליו, אף שלא אמרה את הלשון מאיס עלי, דינה כמורדת דמאיס עלי עיין שם. והנה במורדת מסוג זה כתב הרמ"א באה"ע סי' ע"ז ס"ג שדנים בה דינא דמתיבתא, והיינו שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתה, וכל שכן את נכסי המלוג שלה, ועי' בשבות יעקב ח"א סי' ק"ח ובחוט המשולש להגר"ח מוולוז'ין סי' ב' שהעלו דמוציאים ממנו את הנכסים עוד לפני הגט (ודלא כהטורי זהב ובית שמואל) וכ"כ בחזון איש סי' ס"ט סק"ט. וא"כ ה"ה בנידוננו יש להוציאו מן הקיוסק אף לפני הגט".
גם בנידון שבפנינו האשה חוזרת על דבריה שהיא מעדיפה למות מאשר לחזור לגור עם הבעל, ושוללת מכל וכל חלופה של חזרה לשלום בית.
ביחס לטיבה של האמתלא, במקור ההלכה בתשובת מהר"ם כתב: "נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה". וכתב הב"ח בדיני מאיס עלי בקצרה:
"אם נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה שברצון היתה נשארת תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומרת שממאיס עליה והיא טוענת בברי שכך הוא, אף על פי שאינה יכולה לברר כלל אפילו ע"י עד אחד".
אך בחלקת מחוקק בסוף סי' עז, השיג על הב"ח וכתב:
"מ"ש בסעיף ב' והיא טוענת בברי שכך הוא אף על פי שאינה יכולה לברר כלל וכו' ואז לאחר השבועה או החרם דיינין לה בדינא דמתיבתא דנותנין לה כל מה שהכניסה לו ואפילו מה שתפס הוא מוציאין מידו וכו', קשה דאיך תוכל להוציא ממנו במה שטוענת ברי, אם הוא טוען להפך ברי ששקר הוא, ומאחר שאינה יכולה לברר דבריה איך נאמין לה ומהר"מ בהגהות מרדכי ... כתב בזה הלשון, אין בטענת מורדת ממש עד שתתן אמתלא נראית וניכרת לטובי העיר וחכמיה וכו', משמע דלאו בדידה תליא מילתא רק לחכמי העיר הדבר מסור, ולא לה. דאל"כ כל אשה תוכל לומר מום שבסתר ותטעון ברי. וכ"כ התוס' בכתובות פרק אף על פי דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל אמרה מאיס עלי וכו', דאף לדין התלמוד לא מצי למטען מאיס עלי אלא היכא דאיכא רגלים לדבר, משמע דלאו מפיה אנו חיים".
והסכים עמו הב"ש בדיני מורדת בקצרה שכתב:"וכל זה איירי כשביררה טענה שלה למה הוא מאיס לה ואם א"י לברר ע"פ עדים הוי טענה שאינו ברורה כמ"ש בסמוך. ח"מ".
אך הבית אפרים בתשובה אה"ע סי' קכו, הכריע כב"ח, וכתב:
"ועוד נראה דמ"ש הח"מ והב"ש דבעינן שתהיה מבוררת ע"י עדים אין נראה כלל, ועיקר כהב"ח בזה. ומה שדקדק הח"מ מלשון הג"מ בשם מהר"מ שכתב אמתלא מבוררת וניכרת לטובי העיר וחכמיה למה הוא מאיס עליה, אין נ"ל דקדוק כלל שכוונתו שחכמי העיר יכירו וידעו שמחמת מעשים אלו ראוי הוא למאוס בו שלפעמים אף עפ"י שנותנת אמתלא שמחמת זה מואסת בו מ"מ אינם רק מילי דכדי דבטלה דעתה אצל כל אדם".
וכן העלה בשו"ת פרי תבואה סי' מט.
ובתשובת חוט המשולש (להגר"ח מוולוז'ין זצ"ל) סי' ב' פסק שדנים דינא דמתיבתא אף באמתלא שאינה מבוררת, כל עוד אין לחוש לערמה, וז"ל:
"וכ"כ המהרי"ק להדיא שורש כ"ט וז"ל דהא ודאי לדעת הרי"ף והגאונים דאית להו דכופין אותו להוציא במורדת דמאיס עליה ואפילו בלי שום טענה כי היכי דלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה כו' אבל לדברי רבינו יעקב דפסק דאין כופין כו' וכ"מ בש"פ דתקנתא דמתיבתא היא אף בלא אמתלא אף לענין הכפי' וכ"ש בענין הממון רק מהר"ם מרוטנבורג הוא שהתחיל להחרים ולחוש לערמה אף בענין הממון היינו אם נראה שיש חשש ערמה בדברי' אבל אם מראה איזו טענה בריאה וטובה לפ"ד אף שאינה יכולה לברר טענתה. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל מ"ג סי' ס"ו) הובא רוב דבריו גם בב"י ... והיינו שפוסק בענין הכפי' כר"ת כמ"ש סי' ח' שנראין דברי ר"ת וראיותיו עקרים, אבל מ"מ דינא דמתיבתא נראה גם מדבריו שהיא אף בלא אמתלאות, וכן הוא בהדיא בתשובת מהר"ם וכו' עד ואפילו הכי השיב מהר"ם להחזיר לה מה שהכניסה והיינו כדעת הב"ח הנ"ל...
היוצא מכל מה שכתבתי לדינא דדינא דמתיבתא הוא להוציא ממנו אף שלא בשעת הגט ואף באמתלא שאינה מבוררת אם לא שיש לחוש לערמה ואז אין נותנין לה כלום אא"כ תפסה למזונותיה ממה שהכניסה".
עד כאן מתשובת הגר"ח זצ"ל, והביאו הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל בכמה פסקי דין, ומדבריו עולה שנקט להלכה כוותיה, עיין פד"ר ח"ב עמ' 5-6 שהודפס בקובץ תשובות ח"א סי' קע"ד) וכן בקובץ תשובות חלק א' סי' קע. ובפד"ר ח"ד עמ' 180-181 (בקובץ תשובות חלק א סימן קצז) כתב:
"והנה כבר בהזדמנויות שונות הבאנו מ"ש בתשובת חוט המשולש להגר"ח מוולוז'ין ז"ל סי' כ' (ראה פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל כרך ב' חוברת 1 עמ' 6 וחוברת 9 עמ' 267-268) ולרגל הדיון הזה נסתפק בהבאת דבריו בקיצור. וזו לשונו:... הוא הכה אותה וכ"כ עשה צער ובזיון עד שסוף הדברים אומרת מאיס עלי והבעל ח"ו לא נגעתי בה, הרי להדיא דעובדא היה שלא יכולה לברר האמתלא שהרי כיחש לה ואדרבה הוא אומר מי יעץ לה... ואפ"ה השיב להחזיר מה שהכניסה... היוצא מכל מה שכתבתי לדינא בדינא דמתיבתא הוא להוציא ממנו אף שלא בשעת הגט ואף באמתלא שאינה מבוררת".
וכן בקובץ התשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל חלק ב' סי' קעח.
סיכומו של דבר, אליבא דהב"ח, הבית אפרים, תשובות פרי תבואה ותשובת הגר"ח בחוט המשולש, שפסקו כוותיה בפסקי הדין הנזכרים, בנידון דנן דנים דינא דמתיבתא, המבואר ברמ"א סי' ע"ז ס"ג, ובלא המתנת י"ב חודש.
אמנם במכלול התביעות התלויות ועומדות בפנינו קיימת התביעה לכתובה, והב"ש בדיני מורדת בקצרה כתב :"או שאמרה מאיס עלי ותובעת הכתובה, בזו ליתא דינא דמתיבתא אלא דינא דש"ס".
אך יצוין שמלבד התיק לכתובה שנפתח במזכירות בתחילת ההליך, תביעה זו לתשלום הכתובה כלל לא עלתה לדיון ולא הוזכרה בדיונים, ונראה שהאשה אינה מתייחסת לנושא הכתובה. מלבד זאת, בתשובת חמדת שלמה אה"ע סי' נח סק"ז, לא הסכים עם הב"ש, וכתב:
"והמעיין בתשובת הרא"ש בדיני מורדת כתב להדיא שאף בתובעת כתובתה איתא לדינא דמתיבתא. והטעם נראה פשוט, כיון דצריכה לברר דבריה וצריך להיות אמתלא הניכרת דבשבילה ראוי להיות מאיס בעיניה, ע"כ אף בתובעת כתובתה מהני, כיון דניכרים דברי אמת שראוי להיות מאיס בעיניה, וצ"ע על הב"ש וכן מורה פשט הלשון של הרמ"א".
וכן החזון איש אה"ע סי' סט ס"ק טז כתב על דברי הב"ש:
"וכבר כתבנו לעיל סק"ד דכל שמתאמת דבריה, וכההיא דדין א' שכתב הב"ש לקמן באומרת מאיס עלי לא הפסידה כלום במה שתובעת גם כתובה. וכל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה, והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראין הדברים דמ"ע, אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס, ולמה לה לותר על שלה כיון שחייב לה כתובה, אינה מפסדת בתביעתה, וכש"כ באומרת שיתנו לה כפי הדין המגיע לה שלא הפסידה בכך".
על כן בנידון זה, שבדיונים שהתקיימו בבית הדין האשה או בא כוחה לא הזכירו מתביעת הכתובה, אלא רק בכתב התביעה הדבר צוין, ומדברי האשה נראה שאינה עומדת על תביעת הכתובה, ובכה"ג מסתבר שאף הב"ש אינו סובר שלא תידון בדינא דמתיבתא.
עוד יצוין לתשובת מהרלב"ח סי' לו, שהובא בפסקי הדין של הגרי"ש אלישיב זצ"ל הנזכרים, שכתב את המשמעות של פסיקת ההלכה כדינא דמתיבתא, וז"ל:
"מכל מקום בחייה דינם שוה, וכי היכי דלדינא דמתיבתא אין לבעל עוד רשות על נכסיה בחייה הכי נמי לדעת הרא"ש. וכי היכי דנעקר האישות מביניהם לענין שאין לה עליו עוד כתובה ולא שום תנאי כתובה, הכי נמי אין לבעל עוד עליה בחייה ולא על נכסיה, שום רשות".
עוד יצוין, הבעל טוען שלימדו את האשה לשקר ומכך נובעות טענותיה ולפי טענתו אין לדון דינא דמתיבתא, וזאת עפ"י המבואר ברמ"א ובח"מ ובב"ש במקרה שלימדוה לשקר.
אך יצוין למש"כ הבית שמואל ס"ק כז, שככל שהדבר נוגע לפירות נכסי מלוג, אין נפקא מינה בשלושת החלוקות הנזכרות בפוסקים ובכל גווני נכסי מלוג שלה, וז"ל:
"ונראה נכסי מלוג לא הפסידה אפי' בטענה שקר, וכן משמע בתרומת הדשן סי' ר"ך".
בדיני מורדת בקצרה חזר הב"ש על הלכה זו וכתב:
"אם נראה דטענתה שקר הוא, מוציאים ממנה נצ"ב ונותנים לו, אבל נכסי מלוג אפילו אם תפס הוא מוציאים ממנו ונותנים לה, ובשאר דינים נראה דדינה כמו מורדת בעינא ליה ומצערנא".
וכן הב"ש בסי' קס"ה סק"ט חזר על דבריו, ולא מצינו מי שחולק על הב"ש בהלכה זו, ופשיטא שהלכה זו אף לפני הגירושין, דלאחר הגירושין אין צריך לפנים שהם שלה.
עוד ראוי להתייחס לטענת אחד הדיינים, שסבר שיש לקבוע את מעמדה של האשה כטוענת טענת מאיס עלי רק אם המאיסות בלתי הפיכה, שאם לא כן, דנים אותה כמורדת בעינא ומצערנא ליה, אך דבריו אינם מחוורים. שהרי יש מרבותינו הראשונים שפרשו את התקנה לשהיית י"ב חודש שנקבעה בדינא דגמרא, כתקנה שנאמרה ביחס לאשה האומרת מאיס עלי, וטעם התקנה פרש רש"י: "אולי תחזור בה". הראשונים שפרשו תקנת שהיית י"ב חודש באומרת מאיס עלי, הם הרא"ש מסכת כתובות פרק ה סימן לד, שכתב:
"משהינן לה תריסר ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל. תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם וכאשר היה להם כעס עם בעליהן היו אומרות לא בעינא ליה, והבעל מגרשה מיד כיון שפטרתו מכתובתה, ושוב היו הנשים מתחרטות, תקנו שתשהה שנה ואם יגרשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה, אולי יתפייסו בתוך השנה, וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה, כל שכן למורדת".
וכן שיטת ר"ת, שהביא הב"ח סי' עז (עמ' פח בהוצאות מכון ירושלים), ושיטת הטור אה"ע סי' עז.
והר"ן על הרי"ף במסכת כתובות פרק ה בסוגית מורדת, כתב:
"אבל האומרת מאיס עלי כיון שאינה מתכוונת לצער אותו אלא שהיה מאיס עליה כי הדרא בה הא חזינא דלא מאיס עלה וכבר כתבתי מה שנראה לי דהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום, אבל לדברי האומר מפסדת, נ"ל שאין בידה לחזור דאגיטא בלבד הוא שמשהין אותה לפי שחכמים מחזרין שלא יבא הדבר לידי גט ושמא יעשו סעודה ויתפייסו ויכתוב בעל כתובה מדעתו, הא אם לא רצה ודאי הפסידתה".
ויעויין בתשובת בחוט המשולש ח"א סי' ב' להגר"ח זצ"ל כתב שמעשים בכל יום שקיימת טענת מאיס עלי, ולאחר מכן יתכן האשה חוזרת בה, ודן בשאלת החובה לכתוב כתובה חדשה, אך היה לו ברור שבחזרתה לא נעקר מעמדה למפרע.
הרי מבואר בראשונים שאין בהגדרת "מאיס עלי", תנאי שזו מציאות בלתי הפיכה, אלא להיפך, מדינא דגמרא תקנו להשהות י"ב חודש לפי מקצת מהראשונים, כדי שאולי יתפייסו, כי בהגדרת מאיס עלי, אין הכרח שזו מאיסות בלתי הפיכה, ויתכן שתסור המאיסות מלבה כשיתפייסו, אע"פ כן בדינא דמתיבתא תקנו שלא להשהות י"ב חודש, ודנים בה תקנת מתיבתא.
לכן אם האשה שמאסה בבעלה, מתנה את הפיוס בתיקון יסודי של הבעל, והבעל סירב, ומשום כך נותרה במאיסותה, וכי יעלה על הדעת שנשללה בכך מעמדה כטוענת מאיס עלי, בראשונים אנו רואים להיפך.
מסקנה: כעת לאחר הדיונים שבו האשה התובעת הציגה את הראיות לחיזוק טענתה שמאסה בבעלה, גם בטרם הושלם בירור המשקל הראייתי שבחומר ביחס לפסיקת חיוב הגירושין, עכ"פ די בחומר זה לבסס את טענת מאיס עלי שבפי האשה, ככל שהדבר נוגע להחלטה לדון את דינם של הצדדים שהם מבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, כדינא דמתיבתא. מאחר שאליבא דשיטת הב"ח והבית אפרים ופרי תבואה מעמדה של האשה כטוענת מאיס עלי באמתלא מספיקה לדון דינא דמתיבתא, ועפ"י שיטת הגר"ח בחוט המשולש, שבפסקי הדין הנזכרים ראו בו שיטה עיקרית, אין צורך באמתלא מבוררת, ודי בכך שאין לחוש שמערמת.
גם אליבא דשיטת הח"מ והב"ש, בנסיבות שהוצגו עד כה, יתכן שניתן לדון דינא דמתיבתא באמתלא מבוררת, אך גם אם הדברים אינם ברורים אליבא דשיטה זו, עכ"פ ככל שהדבר נוגע לענין זכותו של הבעל לפירות נכסי מלוג, נשללה זכותו של הבעל, כמבואר בב"ש ס"ק כז ובדבריו בדיני מורדת בקצרה.
כמו כן אין מורים לאשה לשוב לשלום בית כמבואר ברמ"א סי' ע"ז ס"ג. ומאחר שנוכחנו שהאשה מאד נחרצת בעמדתה השוללת חזרה לשלום בית, ואין צפויה חזרה לשלום בית, אנו מודיעים בזאת לבעל כי מן הראוי ומן הנחוץ להשלים את ההליך בגירושין גם בהיעדר פסיקת חיוב גירושין.
אך יובהר: בעת הזו וכל עוד לא התבררו עילות לחיוב או לכפיית הגט, אין מחייבים את הגירושין על יסוד טענת מאיס עלי לרבות באמתלא מבוררת בלבד, וכדעת ר"ת שהובא בשיטה מקובצת במסכת כתובות דף סד עמוד א'. זאת מאחר שפסיקה המורה לבעל שחובה עליו לתת גט, ושאם לא יתן גט יחשב עבריין על דברי חכמים, חייבת להתבסס על תקנת חכמים לחיוב הגירושין, אך תקנה כזו אינה בנמצא בש"ס ופוסקים.
ואכן, בשולחן ערוך אה"ע סי' סז סעיף ב' לא הסכים לכפיית הגירושין על הבעל וגם לא הזכיר דבר מחיוב הגירושין, וכן עולה מסתימת דברי הרמ"א סעיף ג' שכתב ביחס לטוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא לדבריה: "ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו." וכן העלה הבית אפרים בתשובה חלק אבן העזר סי' קכט, וכן החזון איש אבן העזר סי' סט ס"ק א כתב: "אבל אחרי שהוכרע שאין כופין אותו אפילו במילי ולא מחייבינן ליה לגרשה...", ובסוף סק"ה כתב שאין כופין לגרש במאיס עלי באמתלא מבוררת.
ואכן בפסקי דין רבים בפד"ר, קבעו שלא לפסוק חיוב גירושין במאיס עלי לרבות כשהאמתלא מבוררת, ראה כרך ז' עמ' 4-5, כרך ו' עמ' 223-224, כרך יב עמ' 103 וכן מעמ' 324, ובפד"ר חלק ב' עמ' 194 (ד"ה אלא שגם), וכן בספר עטרת שלמה (להגרש"ש קרליץ זצ"ל) ח"א סי' לב סק"ו.
וכ"כ בדעת ר"ת הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א בספר "שורת הדין" ח"ה עמ' רלא, וכתב:
"וכבר נהיגי עלמא כדעת ר"ת ורוב הפוסקים שגם אין מחייבים אותו לגרש, אלא משתדלים ומשדלים אותו שיתן גט".
וכן דעת הגאון רבי י"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר כרך י"ח עמ' 24 (סעיף ו'), וכן בפד"ר כרך ט' עמ' 96 ובקובץ תשובות ח"א סי' קעד. וכן בפסק דינו שניתן בבית הדין הגדול ערער י"ט/191 שהתפרסם בספר משפט איש (כרך תשי"ח-תשי"ט) עמ' קעד-קעז. באותו נידון בית הדין האזורי בת"א דחה את תביעת האשה לחיוב הבעל בגירושין בנסיבות של "מאיס עלי", ובפסק דינו של בית הדין הגדול מיום ו' אייר תש"ך בהרכב הרבנים הגאונים נ"ע הגרי"מ בן מנחם זצ"ל הגר"ע הדאיא זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל, אישרו את פסק הדין וכתבו:
"אף שלדעתנו צודק בית הדין בפסק דינו המעורער שקבע שאין לחייב את הבעל לפטור את אשתו בגט פיטורין, בכל זאת אנו מוצאים שאין יסוד לערעורו הנגדי של המשיב לחייב את האשה לחיים משותפים עם הבעל... דעתנו כי אחר שהאשה באה בטענה שלא יכולה בשום אופן לשאתו, ושאי אפשר שיהיו בינם חיים משותפים שבין איש לאשתו וכמובא בחומר שבתיקים, ואחר שזה כבר שנים רבות שחיים בפרוד והיחסים שביניהם מתוחים מאד בלי להיכנס כעת לקבוע מי היה הגורם לכך בראשונה, ניתן לומר שכל עוד שלא חלה מהפכה טבעית בהרגשותיה של האשה לבעלה, היא בדין אשה הטוענת "מאיס עלי" באמתלא בעקבות הסכסוכים והמתיחות מזמן רב שביניהם, וכשכזה כותב הרמ"א בסימן ע"ז סעיף ג' וזהו בטור בשם תשובת מוהר"ם ד"אין כופין אותו לגרש אותה ולא להיות אצלו".
מדבריהם יש ללמוד גם לנידון דנן.
למרות כל האמור, ניתן להורות שמצוה על הבעל לגרש, פסיקה שיסודה בתשובת תרומת הדשן, חלק פסקים וכתבים סי' נח שכתב:
"מי שנשבע בנקיטת חפץ שלא לגרש את אשתו, אי שרי להתיר לו. נראה דאם הוא גט מצוה, כגון משום דבר ערוה, או אי אמרה מאיס עלי, וכה"ג, אין להחמיר".
הרי שהיה לתרומת הדשן פשוט שבנידון של טוענת "מאיס עלי" מצוה לגרשה, אף שאין חיוב גירושין. וכן פסק הגר"מ אליהו זצ"ל (משפטי שאול סי' כ'):
"אע"פ שאין אנו דנים בזה כהרמב"ם שכופין, אבל שמצוה לגרשה ולא לעגן בת ישראל דין הוא". וכן הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א בספר "שורת הדין" ח"ה עמ' רלא כתב בדעת ר"ת שהורה על הרחקות, מפני שמצוה לגרשה.
ב. דירת המגורים שבה הצדדים גרו יחד עד לפירוד, רשומה על שם האשה בלבד. הגם שטרם הושלם בירור הטענות אודות הבעלות על הדירה, ובמסגרת ההחלטה הנוכחית, ובטרם השלמת בירור התביעות בנידון, בית הדין אינו פוסק את הפסיקה הסופית בנידון, אך עד להשלמת הבירור, במצב הנוכחי האשה מוחזקת שדירה זו שייכת לה באופן בלעדי, בהתאם לרישום, וכמ"ש בספר ישכיל עבדי חלק ה' חחו"מ סי' יא סק"י, ובפסקי דין רבים נוספים, ועל כן זכות המגורים הבלעדית בדירה היא של האשה בלבד.
אמנם הבעל טען לזכותו בפירות נכסי מלוג של האשה, אך כאמור עם פסיקת ההלכה של דינא דמתיבתא, מתקיים פסק הרמ"א שהורה: "ונכסי מלוג שלה, אם הם בעין או דבר הבא מכחם, נוטלתן".
ובפד"ר חלק יח בעמוד 298, כתבו: "ועוד יש לזכות את האשה במחצית הדירה מיד מדינא דמתיבתא שהביא הרמ"א בסימן ע"ז שהאשה לוקחת מה שהביאה והוכיח החוט המשולש בסימן ג' דמדינא דמתיבתא האשה זוכה מיד עוד לפני הגט, ואפילו באמתלא שאינה מבוררת".
ובפד"ר חלק ט עמוד 136 התייחסו לנידון הקרוב מאד לנידון דנן, וכתבו:
"הצדדים בעל ואשה התדיינו בתביעת האשה לגירושין בפני כב' ביה"ד בחיפה. התיק הובא לפנינו בגלגולו האחרון לאחר מתן פסק דין על ידי כב' ביה"ד שדן בענין וכב' ביה"ד הגדול לפיו: מקבלים טענת האשה שהבעל מאוס עליה וחל הדין של דינא דמתיבתא וזכאית לקבל לזכותה הבלעדית נכסי מלוג שלה, ומאחר שהדירה בה גרים הצדדים רשומה על שם האשה בלבד ובזמנו נתקבלו סכומים ניכרים מקרוביה בארה"ב למימון דמי המפתח על הדירה, לכן יש להניח שאכן הדירה היא רכושה הבלעדי, ועל כן על הבעל לעזוב את הדירה. פסק דין האמור בוצע, והבעל הוצא מהדירה".
וכן בפד"ר חלק יא, הנזכר לעיל, הדיון היה אודות קיוסק שהבעל רשם על שם האשה, וכתבו בעמ' 91:
"ראשית כל, יש לעיין מי הוא עכשיו בעל הקיוסק. ונראה שכיון שהבעל כבר העביר את הקיוסק על שמה, הרי עכשיו היא בעלת הקיוסק, שאפילו אם נאמר שבשנים הקודמות כשהיא העבירתו על שמו היה הקיוסק שלו, כי יש לראות את ההעברה על שמו כמתנה שנתנה לו, הרי עכשיו כשחזר ורשמו על שמה, הרי זו מתנה שנתן הוא לה... שהרי ההסכם היה שיעביר הקיוסק על שמה, ומה גם שכבר עשה מעשה וכבר העביר הקיוסק על שמה, בודאי אינו יכול לדרוש שתעבירנו בחזרה על שמו. ויש להוסיף עוד שהעברתו על שמה, לא נעשתה על ידו מתוך נדיבות לב גרידא, אלא הוא קיבל בתמורת זה את הדירה... ויש מקום לראות את העברת הקיוסק כעיסקא בפני עצמה (ללא קשר עם הגירושין): תמורת עזיבתה את הדירה ואי תביעת מזונות ממנו והמסעדה שנשארה בבעלותו הבלעדית. ומכל הדברים האלה שהם לזכותו אין הוא מבקש לחזור כלל, וא"כ איפוא לא יוכל לחזור גם מן הקיוסק שעבר על שמה".
ובנידון שם העלו, ביחס לבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א שפסק דינא דמתיבתא, שיש להוציאו מהקיוסק אף לפני הגט, מאחר שכבר אין לבעל זכאות לנכסי מלוג.
עוד יצוין, גם בלא פסיקת דינא דמתיבתא ובלא האמור לעיל, בנידון זה שאין הצדדים יכולים לגור תחת אותה קורת גג, ומהטעמים המפורטים לעיל, מאחר שהאשה מוחזקת שהדירה הרשומה על שמה, היא שלה בלבד, והיא תובעת לממש את זכותה לגור בדירה, ובעת הזו הבעל יכול לבוא רק מכח הטענה לזכותו לפירות, מאחר שעפ"י דין, הפירות של הבעל לרווח ביתא בלבד, הרי שבנידון דנן שהאשה נאלצה לצאת מהבית בנסיבות שהובהרו בדיונים, אין מתקיים בפירות נכסי מלוג רווח ביתא.
במסכת כתובות דף פ ע"ב, מבואר שפירות נכסי מלוג ניתנו לבעל לצורך רווח ביתא, ובאר רש"י:
"משום רווח ביתא - שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה".
ובשיטה מקובצת (כתובות שם) בשם רבינו יהונתן הכהן כתוב בזה הלשון:
"רווח ביתא כלומר שיהו שניהן מתפרנסין בכבוד יחד מן הפירות שיצאו מהן בכל יום ויום".
ובפד"ר חלק ב' עמ' 276 בפסק דין שכתב הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל, נכתב:
"אכן, לכאורה יש לדון דהרי אמרינן בכתובות פ' ע"א: כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל משום רווח ביתא ופירש רש"י: שיכניס הפירות לביתו דיהא המזון מצוי וייטיב לה, הרי מבואר דזכות הבעל בפירות נכסי מלוג הוא לא רק לטובתו הוא אלא שזה לטובת הבית כולו שיהא המזון מצוי וייטיב לה. וכן כתב שם בשיטה מקובצת: כי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה דוקא היכא דאיכא רווח ביתא כלומר שיהיו שניהם מתפרנסין בכבוד יחד מן הפירות שיצאו מהן בכל יום ויום... לפי זה יתכן לומר שרווח ביתא שייך רק כשיש לבעל ולאשה בית משותף וחיים משותפים ושניהם מתפרנסין ביחד, אבל במקרה שהבעל גירש את אשתו מביתו או שעזב אותה באשמתו לא תקינו לו זכות בפירות נכסי מלוג שלה כיון שאין זה לרווח ביתא. וגם לדעת הר"ן והרא"ש שהמורד יש לו פירות היינו אם הוא מורד בה רק מחיי אישות אבל הוא גר עמה בבית אחד ומתנהג עמה לכל יתר הדברים כבעל ואשה, אבל כשאינו גר עמה בבית אחד אין לו זכות בפירות נכסי מלוג שלה שהרי אין כאן משום רווח ביתא. ואם כי אין לנו ראיה לדבר אבל זכר לדבר יש לנו דכתב בחדושי הריטב"א בכתובות דף ק"ג ע"א: ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש... אבל כשאינה יושבת עמו... אין לה דין מזונות.
הרי מבואר דאף להאומר שמורדת יש לה מזונות זה רק כשיושבת עמו בבית אבל כשאינה יושבת עמו אין לה דין מזונות. א"כ הכא נמי יש לומר דאף להאומרים דמורד יש לו פירות נכסי מלוג זה רק כשיושב עמה בבית והפירות הוא לרווח ביתא של ביתם המשותף, אבל כשאינו יושב עמה בבית אין לו דין פירות כיון שאין כאן משום רווח ביתא. ועיין בשו"ע אה"ע סימן פ"ה סעי' י"ט וברמ"א ובב"י שם.
עכ"פ מבואר שיש דעה האומרת שהמורד אין לו פירות נכסי מלוג וכש"כ במקרה שהבעל גירש את האשה מהבית שאין לו זכות בפירות נכסי מלוג שלה".
עד כאן מאותו פסק דין.
נראה שככל שהדבר נוגע לענין הזכאות בפירות נכסי מלוג שנועדו לרווח ביתא, אין הבדל בין אם הבעל גירש את אשתו, או שאשתו שנוכחה במעשיו הקשים והחריגים, מאסה בו וגם חוששת לשוב למגורים משותפים עמו, שמא יפגע בה.
על כן לאחר שקבענו שמצד האשה אין אפשרות למגורים משותפים עמו, וזכות המגורים היא לאשה בלבד, היא זכאית שלא להסכים שהבעל ימשיך לגור עמה בדירה זו. על כן מכח זכאותה למגורים בדירה המוחזקת כנכס שלה בלבד, יש להורות לבעל לצאת מהדירה ולאחר מכן האשה תשוב למגורים בדירה.
מסקנה: אין לבעל טענה לזכותו לפירות נכסי מלוג משני טעמים, הן מאחר שבדינא דמתיבתא נשללה זכותו לפירות, והן עפ"י פסיקת הב"ש שגם אם לימדוה לשקר אין לבעל פירות. וגם לולי דינא דמתיבתא, מאחר שבמקרה זה יכולתו ליהנות מהפירות היא רק בעת שהאשה מנועה מהן, ואין כאן עבורה רווח ביתא, ובכה"ג לא תקנו לבעל פירות נכסי מלוג.
גם לו היה ספק, עיין בספר מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן יב, שכתב:
"כיון דהוי הדבר מחלוקת אין הבעל יכול להוציא מיד האשה, מכיון דאין לבעל זכות בנכסי אשתו כי אם לפירות והגוף הוא שלה והיא גופיה מתקנתא, ולא אתי ספק תקנה דפירות ומוציא מיד האשה, דאיהי ודאית והוא ספק".
ובנידון דנן שהדיון הוא ביחס לקרקע, ההלכה היא שבספק, קרקע בחזקת בעליה עומדת, אין יתרון למחזיק בקרקע כמבואר בב"מ דף קב ע"ב, ועיין ש"ך סי' שיב ס"ק טז ונתיבות המשפט סי' שי"ז סק"ב ובכללי תפיסה סק"ג. ובהתאם לדבריהם מבוארים דברי הב"ח אה"ע סי' עז בדיני מאיס עלי בקצרה שבסוף סי' עז שגם באינה נותנת אמלתלא לטענת מאיס עלי שנכסי מלוג שלה דוקא אם תפסה, "אבל בתים וקרקעות בחזקתה הם דכאילו תפסה מטלטלין בידה דמי". והגם שהחלקת מחוקק, בסק"ג מהשגותיו על הב"ח, וציין לדבריו סק"ח שאף במטלטלין אין צריך תפיסה וכן דעת שאר הפוסקים עי"ש ביאור הגר"א סק"ט, אך עכ"פ בקרקע לכו"ע הדין כן מהטעם הנזכר בב"ח.
וכן כתב הגרח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר חלק י"א הנזכר, בעמ' 95 במקרה הדומה לנידון דנן:
"וה"ה בנידוננו שהקיוסק רשום עכשיו על שמה, הרי היא המוחזקת בו, ואף שהוא מנהל את הקיוסק אין הוא נחשב למוחזק, דקרקע בחזרת בעליה עומדת. נמצא דאין להוציא ממנה פירות הקיוסק ועליו לעזבו. ומה שכתבנו דאמרינן הכא קרקע בחזקת בעליה עומדת, לכאורה יש לדחות ממ"ש בנתיבות המשפט סי' כ"ה, בדיני תפיסה אות כ"ב דבפלוגתא דרבוותא אין מוציאים מיד המוחזק אפילו בקרקע. אולם נראה דלא איירי שם בנה"מ אלא כשטוען על גוף הקרקע שהוא שלו, וכגון הא דב"ב ל"ב ע"ב בתד"ה והלכתא (שהוא מקור הדין של נתיבות המשפט, עיין שם היטב), משא"כ בנידוננו שגם אם יאמר קים לי כהני רבוותא שהמורד אוכל פירות, מ"מ גוף הקרקע פשיטא שהוא שלה, לכן שפיר אמרינן הכא קרקע בחזקת בעליה עומדת ואין הוא נחשב למוחזק כלל".
מסקנה:
א. בעת הזו ובטרם הושלם בירור התביעה, בית הדין אינו פוסק לחייב את הבעל בגירושין, אך מחליט שמעמדה של האשה כאשה הטוענת מאיס עלי באמתלאות נכונות, ויש לדון כדינא דמתיבתא המבואר ברמ"א סי' ע"ז ס"ג, ומן הראוי ונחוץ שיתגרשו ללא דיחוי. על הבעל להודיע לבית הדין תוך 14 יום האם מסכים שיזומנו לסידור הגט. כמו כן אין לבעל זכאות לפירות נכסי מלוג, וזכות המגורים בדירה הרשומה על שם האשה בלבד היא לאשה בלבד, ודרישתה להורות לבעל לצאת מהדירה מתקבלת.
ב. בהיעדר הסכמה, יושלם בירור תביעת הגירושין לגופה, ועם השלמת הבירור ינתן פסק הדין.
ג. מאחר שהאשה דורשת לממש את זכותה למגורים בדירה הרשומה על שמה בלבד, ואינה יכולה לגור עם בעלה תחת אותה קורת גג, ניתן בזאת צו ולפיו הבעל חייב לפנות את הדירה תוך שלושה ימים ממועד החלטה זו, והוא רשאי ליטול עמו את חפציו האישיים בלבד, וביחס לשאר התכולה, יתקיים דיון במועד אחר. וכן הדיון בטענות הבעל לזכותו במחצית הדירה, יושלם בדיון הבא.
