כפייה לעלות לארץ ישראל בזמננו התוכן: הקדמה א. מקורות ההלכה ב. שיטת הרמב"ן בספר המצוות ג. שיטת מגילת אסתר בביאור הרמב"ם ד. שיטת פאת השולחן בביאור הרמב"ם ה. שיטת אבני נזר בביאור הרמב"ם ו. שיטת אגרות משה בביאור הרמב"ם ז.שיטת מהר"ם מרוטנבורג א. שיטת מהר"ם וביאורה ב. שיטת מהר"ם לא התקבלה להלכה ח. שיטת רבי חיים כהן ט. האם המסרבת לעלות, נידונית כמורדת? א. שיטת רוב הפוסקים: המסרבת לעלות לארץ ישראל דינה כמורדת ב. שיטת הר"ן ג. הקושיה על הר"ן והדרכים ליישובה י. האם ניתן לטעון קים לי שאין לכפות בזמננו לעלות לארץ ישראל? יא. האם כפיה לעלות לירושלים נוהג בזמננו? א. מקור הכפיה לעלות לירושלים ב. כפיה לעלות לירושלים בזמן הזה ג. דין השכונות החדשות שבירושלים יב. מסקנות הקדמה הפוסקים האריכו בבירור השאלה - האם האיש או האשה כופים בזמננו זה את זה לעלות לארץ ישראל. מאחר שראיתי דעות שונות בפסיקה המעשית בבתי דין, לכן מצאתי לנכון להיכנס לעובי הקורה, כדי לברר את ההלכה ממקורותיה הראשונים והאחרונים, להלכה ולמעשה, כפי שיתברר להלן. א. מקורות ההלכה במשנה כתובות (קי, ב) נאמר: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, אחד האנשים ואחד הנשים". בגמרא שם נאמר: "ת"ר: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת, והוא אומר שלא לצאת - כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו - תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה". רמב"ם (אישות, פ"יג, כ) פסק: "אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה - תצא בלא כתובה. אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה - יוציא ויתן כתובה. והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם, והכל מעלין לירושלם ואין הכל מוציאין משם". גם בשולחן ערוך (אהע"ז, סי' עה, סעיף ד) נפסק: "אמר האיש לעלות לא"י, והיא אינה רוצה, תצא בלא כתובה. ... אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה, יוציא ויתן כתובה. וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים, שהכל מעלין לא"י, ואין הכל מוציאין משם; הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין משם. ב. שיטת הרמב"ן בספר המצוות בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם (המצוה הרביעית) מנה במנין המצוות את מצות ישוב ארץ ישראל: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות, או לשממה. והוא אמרו להם (במדבר לג ועי' רמב"ן שם) 'והורשתם את הארץ וישבתם בה'". הרמב"ן מוכיח שפסוק זה לא נאמר בתורת הבטחה בלבד, אלא למצוה: "והראיה שזו מצוה, אמרו יתברך בענין המרגלים ...וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב 'ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו', הוראה שהיתה מצוה לא יעוד והבטחה". מדבריו עולה שיש שתי מצוות בישוב הארץ: האחת ליישב את הארץ - שלא תישאר שממה, והשניה שלא נניח את הארץ בידי אויבינו. ג. שיטת מגילת אסתר בביאור הרמב"ם רבי יצחק די ליאון, בפירושו לספר המצוות, "מגילת אסתר", מבאר מדוע הרמב"ם לא מנה את מצות ישוב ארץ ישראל במנין המצוות: לפי הכלל השלישי שהקדים הרמב"ם לספר המצוות, אין למנות מצוה שאינה נוהגת לדורות, כגון המצוה לברך את ישראל מול הר גריזים והר עיבל, שזו מצוה שנאמרה רק לדור הראשון שנכנס לארץ, ואינה נוהגת לדורות. לדעת מגילת אסתר, גם מצות ישוב הארץ נחשבת למצוה שאינה נוהגת לדורות. ואלו הם דבריו: "נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא, לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח". נימוקו הוא שבזמן הזה אסור לעלות לא"י בגלל שלוש השבועות. הגמרא במסכת כתובות (קיא, א) הביאה את הפסוק בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". הגמרא מפרשת שהקב"ה השביע שלוש שבועות: שבועה אחת שלא יעלו ישראל בחומה, כלומר שלא ילחמו נגד העמים בכוח לכבוש את הארץ; שבועה שניה השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ושבועה שלישית הקדוש ברוך הוא השביע את הגויים שלא ישתעבדו בישראל יותר מדי. אבל קשה על דבריו: דברי חז"ל על שלוש השבועות אינם יכולים להתפרש כפשוטם, כי לפי הפשט יקשה: כיצד שלמה אוסר בשם ה', לבטל את מצות ישוב ארץ ישראל הכתובה בתורה, למשך תקופה של אלפי שנים? הרי נביא אינו רשאי להורות בשם ה' לבטל מצוה מהתורה, ואין שומעים לו! לכן צריך לפרש ששלוש השבועות אינן כפשוטן, אלא כוונת חז"ל היא, שהקב"ה גזר על ישראל עונש של גלות, שלא יהיה לישראל כח וגבורה ויכולת להילחם נגד הגויים ולמרוד בהם. חז"ל מכנים מצב זה בשם שבועה, כי כשם שאדם שנשבע אינו יכול להפר את שבועתו, כך ישראל אינם יכולים להתיר את עצמם מכבלי הגלות. כך עולה גם מדברי האבני נזר (יו"ד סי' תנד). גם הגרש"י זווין זצ"ל, בספרו לאור ההלכה (במאמר השני, "מלחמה לאור ההלכה"), ביאר על פי מהר"ל, ששלוש השבועות אינם כפשוטם: "טעם שני לשלילת כח השבועה יש ללמוד מדברי מהר"ל מפראג בספר נצח ישראל (פרק כד) וכן מספרו פרושי אגדות שנתגלה בימינו מכת"י ונתפרסם בכמה כרכים, ומהם על מס' כתובות (ירושלים תשכ"ז), ושם הוא מפרש שלש השבועות במובן של גזירות שנגזרו על ישראל (ראה "התקופה הגדולה" לרמ"מ כשר עמ' רעח). ולפי זה אין כאן לא ציווי ולא אזהרה, אלא גזר דין, כדרך התוכחות שבתורה, וכלום נאמר שאדם מחויב "לקיים" את התוכחות, כדרך שמקיימים מצוות? וכלום נאמר שאסור לו לאדם לעשות פעולה להיחלץ מן היסורים שבתוכחות?" הגרש"י זווין זצ"ל הוסיף, שגם אם נצא מתוך הנחה ששלוש השבועות הן כפשוטן, הרי הן בטלו בימינו: "וטעם פשוט ביותר ונכון ביותר לביטול כח השבועות בימינו - אפילו אם נניח שבעצם יש בשבועות אלו איסור הלכותי - כתב בקצרה הגאון ר' מאיר שמחה הכהן ז"ל בעל "אור שמח", ב"מכתב" אחד, מעין "קול קורא", בו קרא לקיים מצות ישוב ארץ ישראל ולעלות לארץ. ה"מכתב" פרסם הרב רז"א רבינר בספרו על ר' מאיר שמחה (תל-אביב תשכ"ז, עמ' קסד), ובין השאר אנו קוראים בו שורות אלו: 'אמנם כעת הֵסֵבָּה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברשיון המלכים קמה מצות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצות שבתורה'... ואם כה אמר הגאון על יסוד הצהרת בלפור, כל שכן אנו שיש לנו החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה עצמאית ורבונית לגמרי, בלתי תלויה בדעת אחרים, שבודאי אין שום מקום חשש של השבועות". עוד קשה על המגילת אסתר: אם מצוות שאי אפשר לקיימן בזמן הגלות אינן נמנות במנין המצוות, מדוע מנה הרמב"ם את מצות שביעית ויובל? הרי מצוות אלו נוהגות מהתורה רק בזמן שכל ישראל בארץ, ולא בזמן הגלות! ועוד: הרמב"ם מנה במנין המצוות את מצוות בנין המקדש וקרבנות, אע"פ שמצוות אלו לא יכלו להתבצע בזמן הגלות, וכן מנה הרמב"ם מצות מלך, שאי אפשר לקיימה בזמן הגלות, ואת איסור "לא ישבו בארצך", אע"פ שמצוה זו נוהגת רק כאשר יד ישראל תקיפה על הגויים כמבואר ברמב"ם (הלכות ע"ז, פרק י) ולא בזמן הגלות.. גם החינוך (פרשת תרומה, מצוה צו) כתב על מצות "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" שהיא מצוה הנוהגת לדורות, אע"פ שעכשיו הארון גנוז: "ומבואר הוא שמצוה זו בכלל מצוות הנוהגות לדורות היא, שאין פירוש נוהגות לדורות שלא יפסק מישראל מעשה אותה מצוה ....כל מצוה שלא נצטוינו עליה לזמן ידוע, אף על פי שיש לה הפסק בזמן מן הזמנים מצד גלותינו, או בסבת דבר אחר, כגון עכשיו בעוונותינו שאין לנו ארון, מצוה הנוהגת לדורות נקראת, לפי שכל זמן שיהיה לנו ארון חייבין אנו לבל נסיר בדיו ממנו". כיוצא בזה הקשה בשו"ת אבני נזר (יו"ד, סי' תנד): "דא"כ למה מנה תרומות ומעשרות וחלה שאינן נוהגין בזה"ז, ואפי' בימי עזרא לא נהגו מה"ת לדעת הרמב"ם [תרומות פ"א הכ"ו]. והדבר פשוט שמצוה שנוהגת לימות המשיח חשיב נוהגת לדורות". מכל האמור עולה, שכל מצוה שבטלה באופן זמני ועתידה לחזור, נחשבת כמצוה הנוהגת לדורות, כי המצוה ניתנה לכל הדורות, אלא שישנו עיכוב זמני, כאשר התנאים אינם מאפשרים לקיים את המצוה. כך גם מצות ישוב ארץ ישראל נוהגת באופן עקרוני בכל הדורות, אלא שבזמן הגלות אי אפשר היה לקיימה באופן זמני. עוד קשה על מגילת אסתר: מצות ישוב ארץ ישראל כוללת שני חלקים: החיוב הציבורי - לרשת את הארץ שלא להניחה בידי שלטון האומות, והחיוב הפרטי המוטל על כל יחיד, שחייב לעלות לארץ וליישבה. לכן גם אם נפרש שהשבועה שלא לעלות בחומה היא כפשוטה, השבועה ביטלה רק את החיוב הציבורי של מצות ישוב הארץ על ידי כיבוש במלחמה, אבל השבועה לא ביטלה את החיוב הפרטי המוטל על כל יחיד, שהרי יחידים יכלו לעלות לארץ גם בזמן הגלות, כל זמן שהגויים לא מנעו מהיהודים לעלות לארץ. החיוב הפרטי המוטל על כל יחיד ליישב את ארץ ישראל, לא בטל בזמן הגלות, ומצוה עליו לעלות לארץ וליישבה ללא מלחמה, כפי שעשו בכל הדורות רבבות יהודים שעלו לארץ בתור יחידים ללא מלחמה. אם כן, מדוע הרמב"ם לא מנה את מצות ישוב ארץ ישראל? הרי את החלק הפרטי של מצות ישוב ארץ ישראל, ניתן לקיים גם בזמן הגלות! מגילת אסתר הקשה עוד: כיצד אמר רב יהודה (ברכות כד, ב; כתובות, קי) "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: 'בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם'"? אם מצות ישוב א"י היא מהתורה, כיצד ירמיהו הנביא מבטל את דברי משה רבינו? בפאת השולחן (סי' א, ס"ק יד) מיישב את קושיתו, מאחר שרבי זירא, חלק על רב יהודה (כתובות שם) והלכה כרבי זירא. גם בסוגיה כתובות (קיא, א) נאמר על אחיו של רבה ששלח אגרת לרבה לעלות לארץ, ובין היתר כתב לו: "ואם תאמר אין לך רב [ללמוד ממנו בא"י], יש לך רב ומנו רבי יוחנן". מדברי אחיו של רבה יש ללמוד, שההלכה היא כרבי זירא, וכל הדיון על היציאה מבבל, נסב על השאלה, האם יש אפשרות ללמוד תורה בארץ ישראל באותה רמה של בבל. גם מדברי הרמב"ם (מלכים, פרק ה, ה"יב), עולה שפסק כדעת רבי זירא: "כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ, כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר 'בבלה יובאו ושמה יהיו'". הרמב"ם אסר לצאת מבבל רק "לשאר ארצות", אבל לא אסר לצאת מבבל לארץ ישראל. רש"י (שם קיא, א, ד"ה כך אסור לצאת מבבל) ביאר מדוע אסור לצאת מבבל לשאר ארצות: "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד", משמע שהיתרון ששיש לבבל, הוא בגלל הישיבות שבה, א"כ כל זמן שגם בארץ ישראל יש ישיבות, אין איסור לעלות מבבל לארץ ישראל. גם המאירי, כתובות (קיא, א) כתב: "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות, שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם, דינו כארץ ישראל, וכמו שאמרו: כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל, שכל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצוי בה לישראל, לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם". ההלכה ברמב"ם הנ"ל האוסרת מתבססת על המקרא, "שנאמר 'בבלה יובאו ושמה יהיו'". על פי הפשט המקרא נאמר על כלי המקדש, והכלים חזרו לארץ בזמן כורש. גם רש"י (ירמיהו, פרק כז, פסוק כב) ביאר את המקרא: "ושמה יהיו עד יום פקדי אותם": "בימי כורש, כמו שמפורש בספר עזרא". כוונת רש"י היא על הכתוב שם (פרק א, ז-יא): "והמלך כורש הוציא את כלי בית ה' אשר הוציא נבוכדנצר מירושלם..... הכל העלה ששבצר, עם העלות הגולה מבבל לירושלם". התוספות (כתובות, קיא, א, ד"ה בבלה יובאו) כתבו על האיסור לצאת מבבל: "וי"ל דבגלות שני נמי קפיד קרא". לכאורה יקשה: הכלים בגלות השניה עברו לרומי ולא לבבל! ולפי"ז היה צריך לאסור לצאת מרומי לשאר ארצות, ולא מבבל? יש ליישב שיש ללמוד ממקרא זה, שכשם שכלי הקודש צריכים להישאר במקומם אם בבבל בגלות ראשונה, ואם ברומי בגלות שניה , כך גם רצון ה' שתלמידי החכמים שגלו לבבל, שהם כדוגמת כלי הקדש, ישארו בבבל יחד עם שאר העם, כדי שהעם ילמד מהם תורה. א"כ הרמב"ם פסק כרבי זירא, כך גם פסק המאירי, וגם יעב"ץ בסידור בית יעקב בהקדמה (סולם בית אל) כתב, שאין הלכה כרב יהודה אלא כרבי זירא. עוד יקשה על מגילת אסתר, שלמד מדברי רב יהודה על ביטול מצות עליה לארץ ישראל גם משאר ארצות ולא רק מבבל, שהרי רב יהודה לא אסר לעלות לארץ ישראל משאר הארצות, אלא רק מבבל, כאמור לעיל, משום שיש רמז במקרא לבבל, ויש טעם לישיבה בבבל, משום שבבבל היו ישיבות גדולות יותר מארץ ישראל, וגם בבבל היה קל יותר לעסוק בתורה, כי ישראל היו שרויים בשלוה תחת שלטון פרס ומדי, מה שאין כן בארץ ישראל. ד. שיטת פאת השולחן בביאור הרמב"ם פאת השולחן (בית ישראל, סי' א , ס"ק יד) דוחה את דברי מגילת אסתר, שכתב שלפי הרמב"ם מצוות ישוב א"י אינה נוהגת בזמן הזה, שהרי הרמב"ם מביא להלכה את דין המשנה על בעל ואשה הכופים זה את זה לעלות לא"י. פאת השולחן מבאר, שלפי הרמב"ם מצוות ישוב ארץ ישראל היא מדרבנן (וכן כתב שו"ת מהרש"ך ח"ב, סי' קיט): "והרמב"ם פסק גם בזה"ז כל דיני דמתניתין וגמרא, בכופין לעלות לארץ ישראל ולירושלים, והיא אומרת לעלות כו', ומביא הפלגת רז"ל לארץ ישראל גם בזה"ז, אלא דרבינו ס"ל שהיא מצוה דרבנן". לפי דבריו הרמב"ם לא מנה מצווה זו במניין המצוות, כיון שהמצווה אינה דאורייתא אלא דרבנן. עם זאת, פאת השולחן מכריע כדעת הרמב"ן ועוד פוסקים, שמצות ישוב ארץ ישראל היא מהתורה, כי אם המצוה היא רק מדרבנן, כיצד אמרו חז"ל עליה שהיא שקולה נגד כל מצוות התורה (ספרי, פרשת ראה)? "ולרמב"ן מכרעא פשטא דלישנא מצות ישיבת א"י [שקולה כנגד כל המצוות] משמע ככל מצות עשה דאורייתא, דלא מיחוור דמצוה דרבנן תהיה שקולה ככל מ"ע דאורייתא! והסכימו עמו [עם הרמב"ן] הגאונים, התשב"ץ (ח"ג סימן ב) ור"א והרשב"ש (סי' ב) .....ודברי הרמב"ן והתשב"ץ ורשב"ש וסיעתם עיקר". ה. שיטת אבני נזר בביאור הרמב"ם האחרונים ביארו כמה ביאורים ליישב את שיטת הרמב"ם, שלא מנה במנין המצוות את מצות ישוב הארץ. נביא כאן את תירוצו של האבני נזר (יורה דעה, סימן תנד). אבני נזר השווה את מצות ישוב ארץ ישראל, למצוות עשיית ארון וכפורת: הרמב"ם לא מנה את עשיית הארון כמצוה בפני עצמה, אלא כלל אותה במצות בנין המקדש. בספר מעין החכמה (סימן עד) ביאר: "משום שעיקר תכלית ביהמ"ק לצורך ארון וכפורת, כדכתיב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. ...ע"כ אין למנותם לשתי מצוות". על פי דבריו כתב אבני נזר: "וזה עצמו נ"ל הטעם בענין ישיבת א"י, דמצוות 'החרם תחרימם' היא, כדי שאנחנו נשב בארץ, שהרי יהושע שלח פרגמטוטין: מי שרוצה לפנות יפנה, הגרגשי עמד ופנה ולא עשה לו כלום [ירושלמי שביעית טז ע"ב], ע"כ לא נמנה 'החרם תחרימם' וישיבת א"י לשתים, ומנה רק מצוות 'החרם תחרימם'". להרחבת דבריו: ההוכחה מדברי הירושלמי בשביעית היא, שהמצוה לבער את שבעת העממים אינה מצוה בפני עצמה, שהרי "הגרגשי עמד ופנה ולא עשה לו כלום", ומכאן שהמצוה לבער את שבעת העממים תלויה בגברא – גוי מז' עממים, אבל רק בתנאי שהגברא מחובר לחפצא - לארץ ישראל, מאחר שז' עממים עלולים להחטיא את ישראל, מצוה לבער אותם מהארץ. אבל אין מצוה לבער ז' עממים הנמצאים מחו"ל, כי חו"ל אינה מקומם של ישראל, שהרי מוטל על עם ישראל לשבת רק בארץ ישראל. מכאן מוכיח אבני נזר, שהמצוה לבער את שבעת העממים, אינה התכלית, אלא רק האמצעי כדי לקיים מצות ישוב ארץ ישראל. הרמב"ם כלל את התכלית - מצות ישוב הארץ, במצוות המלחמה בשבעת העממים - "החרם תחרימם", שהיא האמצעי, כשם שהרמב"ם כלל את הארון שהוא התכלית, בתוך המצוה על בנין המקדש שהוא האמצעי. יש להביא ראיה שלדעת הרמב"ם, מצוות ישוב א"י היא מהתורה, מדברי הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת, רנד): "והמצוה הרנ"ד היא שהזהירנו מהשיב עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל לאדוניו, ואף על פי שאדוניו ישראל, אחר שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל לא יושב לו, אבל ישחרר אותו ויכתוב עליו דמיו בחוב. והוא אמרו יתעלה (דברים כג) 'לא תסגיר עבד אל אדוניו'. והתברר ברביעי ממסכת גיטין (מה א) שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר, שיהא הדין בו שיכתוב שטר בדמיו עליו ויכתוב לו גט חירות, ולא ישוב לעבודתו בשום פנים, להסתופפו במקום הטהור הנבחר לקיבוץ הנכבד." מבואר בדברי הרמב"ם, שהתורה אסרה להוציא עבד מארץ ישראל לחו"ל, מפני שהעבד מסתופף בארץ ישראל -"במקום הטהור, הנבחר לקבוץ הנכבד". מכאן מוכח שיש מצוה מהתורה לשבת בארץ ישראל, ומצוה זו חלה גם על עבדים. לכאורה, אפשר לדחות ראיה זו בדוחק ולומר, שמא התורה אסרה רק להוציא את העבד הנמצא בארץ לחו"ל, אבל מנין שיש מצוה גם לעלות לארץ ישראל? אך באבני נזר (שם) הוכיח שיש מצוה גם להעלות עבד מחו"ל לארץ ישראל, מהלכה נוספת ברמב"ם (עבדים, פרק ח, הלכה ט): "עבד שאמר לעלות לארץ ישראל, כופין את רבו לעלות עמו, או ימכור או למי שיעלוהו לשם. רצה האדון לצאת לחוץ לארץ, אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה". הרמב"ם סיים את דבריו: ודין זה נוהג אפילו בזמן הזה שהארץ ביד גוים", מכאן שלדעתו מצוות ישוב א"י נוהגת גם בזמן הזה. ו. שיטת אגרות משה בביאור הרמב"ם בשו"ת אגרות משה (אהע"ז, ח"א, ס"ס קב) כתב: "ובדבר שאלתך אם יש מצוה עכשיו לדור בא"י כהרמב"ן, או כהר' חיים בתוס' כתובות דף ק"י, דאינה מצוה בזה"ז. הנה רוב הפוסקים סברי דהוא מצוה. אבל פשוט שאין זה בזה"ז מצוה חיובית שעל הגוף, דא"כ היה ממילא נמצא שאסור לדור בחו"ל משום שעובר על עשה, כמו מי שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית, שיש איסור ללבוש כדי שלא יעבור על עשה דציצית, ולא הוזכר איסור אלא על הדר בא"י שאסור לצאת ע"מ לשכון בחו"ל, ברמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט, וג"כ הא ודאי אינו איסור לאו. ואם היה איסור גם לאנשי חו"ל, היה לו לרמב"ם לומר סתם אסור לשכון בחו"ל אא"כ חזק בא"י הרעב, משמע דרק ליושבי א"י יש איסור שאסרו חכמים, אבל מצד העשה אינה חיובית, אלא כשדר שם מקיים מצוה. ובחדושי הארכתי הרבה בדברי ר"ח שבתוס' כתובות. וכיון שאינה מצוה חיובית, יש ודאי להתחשב בהחשש של הר"ח בתוס' אם יוכל ליזהר במצות התלויות בארץ". לפי שיטתו עולה, שאפילו לפי הרמב"ן, מצות ישוב ארץ ישראל היא רק מצוה קיומית, וכל העולה לארץ קיים מצוה, אבל אין חובה לעלות לארץ. אך קשה על דבריו, אם זו מצוה קיומית, מדוע הבעל כופה את האשה לקיים מצוה קיומית, שאינה חובה? ועוד: הרמב"ן בספר המצוות כתב: "והראיה שזו מצוה, אמרו יתברך בענין המרגלים .....וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב 'ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו'". הרמב"ן מוכיח מדברי התורה, שביטול מצות ישוב א"י, היא עבירה של מרידה בה': "וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב ותמרו את פי ה' אלהיכם"! אם כן מבואר בדבריו, שמצות ישוב הארץ אינה מצוה קיומית, אלא מצוה חיובית, וביטולה של המצוה ע"י דור המדבר נחשבת למרידה בקב"ה. ז. שיטת מהר"ם מרוטנבורג א. שיטת מהר"ם וביאורה בירושלמי כתובות (פי"ג, הי"א) נאמר: "הוא רוצה לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה, כופין אותה לעלות. היא רוצה והוא אינו רוצה, אין כופין אותו לעלות. הוא רוצה לעלות לירושלם, והיא אינה רוצה, כופין אותה לעלות. היא רוצה לעלות, והוא אינו רוצה, אין כופין אותו לעלות. הוא רוצה לצאת לח"ל והיא אינה רוצה, אין כופין אותה לצאת. היא רוצה לצאת, והוא אינו רוצה, כופין אותה שלא לצאת". רא"ש (כתובות, פי"ג, סי' יז) הביא את דברי מהר"ם מרוטנבורג שכתב על דברי הירושלמי: "וההיא דירושלמי דפליג אגמרא דידן, דקאמר אין כופין האיש לעלות אחר האשה לארץ ישראל ולירושלים. פירש רבינו מאיר, דאיירי בזמן הזה, ומשנתנו נשנית בזמן הבית". בית יוסף (אהע"ז, סימן עה), הביא את דברי הרא"ש, והוסיף: "וגם המרדכי (סי' רפ) כתב דההיא דירושלמי מיירי בזמן שב"ה קיים, דאז הוי מצוה לדור בירושלם מבא"י. ורבינו המחבר [הטור] כתב שאין תירוץ זה מספיק, דאי איירי בזמן הזה, למה כופין אותה? ולי נראה דאיפשר לומר דלא ראו חכמים לגרוע כח האיש לגבי ארץ ישראל וירושלם אפילו בזמן הזה". הב"ח (אהע"ז, סי' עה) מיישב את קושית הטור: "דבזמן הבית, שלא היה דוחק מזונות, כופין אותו לעלות, כשם שכופין אותה. אבל בזמן הזה דאיכא דוחק מזונות, אותה הוא דכופין, שהרי חיוב מזונותיה מוטל על הבעל לזונה ולפרנסה בכל מקום שתלך אחריו. אבל אין כופין אותו, כיון דיכול לומר: 'עכשיו איכא דוחק מזונות, ושמא לא אשיג לשם פרנסה ומזונות', דבטענה זו יפה כח הבעל מכח האשה, וכ"כ בתשובת מהר"ם סימן קצ"ט. וההיא דירושלמי בזמן הזה, ואפילו הכי היכא דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה, כופין אותה לעלות". להלן תשובת מהר"ם המקורית (דפוס קרימונה, סימן קצט, ובדפוס ברלין, סימן עח) הנזכרת בדברי הב"ח: "אשר שאלתם על ראובן האומר לעלות לארץ ישראל, ולאה אשתו אומרת שלא לעלות: "הלא ידעתם דבהא אמרי[נן] בפרק בתרא דכתובות [קי, ב]: תצא שלא בכתובה. ועל כי ראיתי שיש בני אדם באין לחלק בין בזמן הבית בין בזמן הזה, [ואומרים דההוא דכתובות הני מילי בזמן הבית אבל עכשיו לא], צריך אני לבאר דאין לחלק בזה, דהא אמרינן בירושלמי בשילהי מסכת כתובות [פי"ג הי"א]: הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה - כופין אותה לעלות, היא רוצה והוא אינו רוצה - אין כופין אותו. וקשיא לן, והתניא בפרק בתרא דכתובות [שם] [דכופין] תרוויהו, או אותו או אותה, איזה מהן שמעכב? אלא נ"ל דברייתא דכתובות בזמן שישראל שרויין על אדמתן, וההיא דירושלמי בזמן הזה, ואפילו הכי (איכא) [היכא] דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה [קאמר] דכופין אותה לעלות, ואם לאו תצא שלא בכתובה, דבזה יפה כח האיש מכח האשה". המהר"ם כתב בתחילה, "שיש בני אדם באין לחלק בין בזמן הבית בין בזמן הזה", וסוברים שדין הכפיה לעלות לארץ ישראל הנזכר במשנה אינו נוהג בזמן הזה. כוונתו היא לסוברים כשיטת רבי חיים כהן המובאת בתוספות כתובות (קי, ב ד"ה הוא אומר לעלות). אך מהר"ם דוחה שיטה זו. יחד עם זאת, מהר"ם מבאר, שבזמן הזה האיש יכול לכפות את אשתו, ואילו האשה אינה יכולה לכפות את בעלה. לדעתו התלמוד הירושלמי, המחלק בין איש לבין אשה, עוסק בזמן הגלות – כאשר ישראל אינם שרויים על אדמתם, ואילו התלמוד הבבלי עוסק בזמן שישראל שרויין על אדמתם, ולכן התלמוד הבבלי אינו מחלק בין איש לבין אשה. מהר"ם כתב: "אלא נ"ל דברייתא דכתובות בזמן שישראל שרויין על אדמתן". המהר"ם אינו מגביל את חיוב העלייה לארץ לזמן שבית המקדש עומד על תילו, אלא לדעתו, דין המשנה נאמר גם אחרי החורבן, כל זמן "שישראל שרויין על אדמתן". כך עולה גם מפשטות המשנה והברייתא, שהתחברו אחרי שהמקדש נחרב, ואעפ"כ נאמר במשנה: "הכל מעלין לארץ ישראל....הכל מעלין לירושלים...אחד האנשים ואחד הנשים", כי עוד היה ישוב יהודי בארץ ישראל בתקופת המשנה. אבל מאוחר יותר, בתקופת חיבור התלמוד הירושלמי, הישוב בארץ ישראל הלך והתדלדל, וגם מרכזי התורה עברו לבבל. לכן מבאר מהר"ם שהתלמוד הירושלמי מתכוון לומר שבזמן שישראל אינם שרויים על אדמתם, האשה אינה כופה את בעלה לעלות לארץ. הב"ח מסביר את דברי מהר"ם, שבזמן שישראל אינם שרויים על אדמתם, האשה אינה יכולה לכפות את בעלה לעלות לארץ ישראל, כי הבעל שהוא המפרנס, מן הסתם אין בידו לפרנס אותה בארץ ישראל, כאשר ישראל אינם שרויים על אדמתם. הגר"א מבאר את דברי מהר"ם באופן אחר: "והר"מ [מהר"ם מרוטנבורג] כ' דבזה"ז אין כופין אלא את האשה ... והטעם נ"ל, דאין מצוה על האשה עתה לדור בא"י, דמשום מצות הנהוגות שם דוקא האיש מצוה עליו לטרוח לקיים, משא"כ בזמן בה"מ". קשה על דבריו שכתב שלדעת מהר"ם הכפייה לעלות לארץ ישראל נאמרה רק בזמן בית המקדש: הרי בתשובת מהר"ם מבואר בפירוש שגם אחרי החורבן, כופים את הבעל לעלות לארץ ישראל כל זמן שישראל שרויים על אדמתם! אפשר ליישב קושיה זו, שהגר"א שכתב "בזמן בה"מ", לא התכוון דווקא לזמן המקדש, אלא לתקופה שישראל שרויים על אדמתם, כגון בתקופת המקדש. אך עדיין יקשה על מה שכתב שרק האיש מצווה במצוות הנהוגות בא"י: מהו ההבדל בין האיש לבין האשה במצוות התלויות בארץ, בזמן הגלות? הגר"י בן מנחם, בספר פרשת המלך (אישות, פ"יג, הלכה כ) מפרש את החילוק לפי הגר"א: המקור למצות ישוב ארץ ישראל לדעת הרמב"ן (מצוה ד, בהוספות לספר המצוות, שהובא לעיל) הוא מהמקרא האמור בספר במדבר (פרק לג): "והורשתם את הארץ וישבתם בה", ויש בה שני חלקים: ירושה וישיבה. הבעל דרכו לקיים את מצות "והורשתם את הארץ" - לכבוש ולרשת את הארץ, ולכן גם מצות "וישבתם בה" מוטלת עליו, ואילו האשה שאין דרכה לכבוש, פטורה ממצות ישוב הארץ. אלא שמנימוק אחר האשה חייבת לעלות לארץ ישראל: כדי שתוכל להביא קרבן יולדת, ומצוה זו קיימת דווקא בזמן המקדש, ולכן בזמן הזה שחרב המקדש, האשה פטורה ממצות ישוב ארץ ישראל. אך ביאורו קשה: לא מצאנו דרשת היקש הכורכת את שני הדינים זה בזה, אלא אלו שני דינים, שכל אחד מהם נכלל במצות ישוב ארץ ישראל: "והורשתם את הארץ" - על ידי מלחמה, "וישבתם בה" – באמצעות ישיבה בארץ. אם כן כל היושב בארץ ישראל בין איש ובין אשה מקיים מצות ישוב ארץ ישראל, גם אם אינו נלחם להוריש את הארץ. ועוד קשה: הגר"י בן מנחם יוצא מתוך הנחה שמצות "והורשתם את הארץ" מתקיימת רק ע"י מלחמה. אבל לאמיתו של דבר מצוות "והורשתם את הארץ" שמשמעותה גירוש הגוים מא"י, אינה נעשית בהכרח ע"י מלחמה, אלא גם ע"י רכישת קרקעות ובתים מהגוים, כדברי הרמב"ן (שם) "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות". לכן גם אשה שאין דרכה לצאת למלחמה, מכל מקום אם יש לה אמצעים כספיים, היא יכולה לקיים את מצות "והורשתם את הארץ", ע"י רכישת שדה או בית לפי צורכי ביתה - כדברי הכתוב (משלי ל): "זממה שדה ותקחהו". ועוד: מדוע האשה בזמן הזה פטורה ממצוות ישוב ארץ ישראל? גם אם היא אינה יכולה לקיים מצות קרבן יולדת, מ"מ מצות ישוב הארץ היא מצוה בפני עצמה, ואינה תלויה באפשרות לקיים מצוות קרבנות, או שאר מצוות אחרות התלויות במקדש ובארץ, שהרי דברי הגר"י בן מנחם מבוססים על דברי הרמב"ן בהשגות לספר המצוות לרמב"ם (מצוה ד) ושם כתב הרמב"ן על מצות ישוב א"י: "מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה"; אם כן המצוה מוטלת על כל יחיד מישראל גם בזמן הגלות כאשר בית המקדש אינו קיים ולא ניתן להקריב קרבן יולדת, והרמב"ן אינו מחלק בין איש לאשה! כבר האריך כפתור ופרח פרק יא, לבאר, שאע"פ שמצוות התלויות בארץ אינם נוהגות בזמן הגלות, מ"מ קדושת הארץ לא בטלה בזמן הגלות ביחס לשאר המצות, וכן נכתב בשבת הארץ (הקדמה סימן טו). כמו כן, בשו"ת שבט הלוי (ח"ג, סי' כא) כתב שמצות ישוב ארץ ישראל חלה גם בעבר הירדן, אע"פ שלפי דעה אחת בירושלמי (שביעית פרק ו, ה"א), עבר הירדן מעולם לא נתחייבה במצוות התלויות בארץ, וזאת משום שמצות ישוב ארץ חלה מהתורה גם כאשר אין חיוב מצוות התלויות בארץ. עוד קשה: בתשובת מהר"ם המקורית נכתב: "אלא נ"ל דברייתא דכתובות בזמן שישראל שרויין על אדמתן", אם כן גם אחרי החורבן, כל זמן שישראל נמצאים על אדמתם, האשה כופה את בעלה לעלות לארץ ישראל, אע"פ שאינה יכולה לקיים מצות קרבן יולדת! יתכן שתשובת מהר"ם המקורית לא היתה מצויה בידי הגר"א, והגר"א הסתמך על דברי הרא"ש שכתב בשם מהר"ם: "ומשנתנו נשנית בזמן הבית". לכן כתב הגר"א, שלדעת מהר"ם, הכפייה לעלות לארץ ישראל נאמרה דווקא בזמן המקדש. אבל כאמור, מהר"ם אינו מתנה את דין הכפייה לעלות לארץ ישראל דווקא בזמן שהמקדש קיים, אלא הכפיה לעלות לארץ ישראל נוהגת גם אחר החורבן, כל זמן שישראל שרויים על אדמתם, וגם הרא"ש שכתב "בזמן הבית", כוונתו היא – בזמן הדומה לתקופת הבית, שישראל שרויים על אדמתם (ויעוין עוד בפד"ר ה, עמ' 24, שהקשו על ביאור הגר"א). לכן הביאור הנכון בדברי מהר"ם הוא כדברי הב"ח, שכתב: "בזמן הזה דאיכא דוחק מזונות ...אין כופין אותו, כיון דיכול לומר עכשיו איכא דוחק מזונות ושמא לא אשיג לשם פרנסה ומזונות". ב. שיטת מהר"ם לא התקבלה להלכה הטור (אהע"ז, סי' עה) פסק שלא כדעת מהר"ם: "אלא נראה שאין חילוק בין בזמן הזה לזמן הבית, כסתמא דמתניתין". אף המחבר בסימן עה, סעיף ד, אינו מחלק בין זמן המקדש לבין הזמן הזה, ובסעיף ה פסק המחבר, שכופים לעלות החל מנא אמון (אלכסנדריה שבמצרים), ומנא אמון ואילך אין כופים לעלות בגלל סכנת הדרכים. בשני הסעיפים הנזכרים מבואר, שגם בזמן הזה כופים הבעל ואשתו זה את זה לעלות, אם אין סכנה בדרכים. המחבר פסק שיש חיוב עקרוני לעלות גם בזמן הזה, ובאשר לקשיי הפרנסה בארץ, המחבר לא דן בשאלה זו, והדין תלוי בכל מקרה לגופו. גם בספרו בית יוסף (סימן עה) הביא בתחילה את דברי מהר"ם ואף יישב אותם; אך בהמשך כתב בית יוסף: "ועיין בתשובה שכתבתי בסוף סימן זה ועיין בספר מישרים". להלן דברי רבינו ירוחם (מישרים, נתיב כג, חלק ח, דף סב, טור ד), שאחרי שהוא מביא את דעת מהר"ם, הוא כותב: "ורב אלפס פסק כגמ' שלנו [שאינה מחלקת בין זמן הבית לבין הזמן הזה], וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ולא חילק בין בזמן הזה לזמן הבית" . בית יוסף ציין לעיין גם בתשובה שכתב בסוף הסימן. שם הביא את תשובת רבי שלמה בן הר"ש בר צמח (שו"ת הרשב"ש, סו"ס א): "דדבר פשוט הוא דהא דכופין לעלות לארץ ישראל היינו בדאיפשר בלא סכנה, דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו. הילכך בזמן הזה, בארצות הללו, כל שהוא מסוף המערב עד נוא אמון, אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים". גם בספרו בשולחן ערוך סעיף ה' (שצוטט בחלקו לעיל) פסק: "יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י, היינו בדאיפשר בלא סכנה, הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה, אם אין שם לסטים". עולה מכאן שאם אין מניעה של סכנה, אחד האיש ואחד האשה כופים זה את זה לעלות לארץ ישראל גם בזמן הזה, ולא כדברי מהר"ם המחלק בין איש לאשה על פי הירושלמי. גם הגר"א (ס"ק יג) כתב על דברי המחבר בסעיף זה: "ויש מי שכתב - הא לאו הכי אפילו בזה"ז כופין בין איש בין אשה". הגר"א שם, אחרי שהביא את שיטת מהר"ם וסיעתו, סיים שהרמב"ם ותוספות חולקים עליו: "אבל הרמב"ם ס"ל דאף בזה"ז כופין שניהם וכמ"ש בי"ד בסימן רס"ז ספ"ד. אבל בסברא הראשונה דתוספות הנ"ל אין חולק דאין לך דבר כו' והכל לפי הענין". כוונתו היא לדברי תוספות כתובות (קי, ב, ד"ה הוא אומר לעלות) שכתבו שדין הכפיה לעלות לארץ ישראל אינו נוהג בזמן הזה, ונימוקם הראשון הוא: "דאיכא סכנת דרכים", והנימוק השני הוא שיטת רבינו חיים, שכתב: "כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם". הגר"א כתב, שעל הנימוק הראשון אין חולק, כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, וסיים הגר"א: "והכל לפי הענין". כוונתו היא, שאם בי"ד רואה לפי הענין שאין סכנה בעליה לארץ ישראל, כופים זה את זה לעלות לארץ ישראל גם בזמן הזה, ולא כדברי מהר"ם. מסיכום דברי הגר"א עולה, שדברי מהר"ם לא התקבלו להלכה, וגם בזמן הזה, אחד האיש ואחד האשה כופים זה את זה לעלות, חוץ ממצב שיש סכנה בעלייה, אלא שהכל נקבע "לפי הענין", ואם לפי הענין אין סכנה לעלות לארץ ישראל, כופים זה את זה לעלות גם בזמן הזה. גם לפי הב"ח המבאר שהמהר"ם פוטר את הבעל מתביעת האשה לעלות לא"י, משום קשיי הפרנסה בארץ ישראל, אף הוא מודה להלכה, שבזמן שישראל שרויים על אדמתם, ואין קשיי פרנסה בארץ ישראל, כגון בימינו, אחרי הקמת מדינת ישראל, לכל הדעות חזר דין המשנה והברייתא, שאחד האיש ואחד האשה כופים זה את זה לעלות לארץ ישראל ולירושלים. ח. ביאור דברי רבי חיים כהן תוספות כתובות (קי, ב, ד"ה הוא אומר לעלות, שהובאו לעיל) כתבו, שמצות ישיבת ארץ ישראל אינה נוהגת בזמן הזה מהנימוקים הבאים: "אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם". לפי הנימוק הראשון בתוספות, המצוה נוהגת גם בזמן הזה, בתנאי שאין סכנת דרכים. אך לפי הנימוק השני, המצוה אינה נוהגת, גם בזמן שאין סכנת דרכים, בגלל כמה עונשין, "דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם". מגילת אסתר (על הוספות הרמב"ן לספר המצוות מצוה ד) הסתמך בין היתר על שיטת רבי חיים כהן, לנמק מדוע מצות ישוב ארץ ישראל אינה נמנית במנין המצוות של הרמב"ם. אבל בית שמואל (סי' עה, ס"ק כ) אחרי שהביא את שיטת ר' חיים כהן, סיים את דבריו: "ואולם ברא"ש ובאגור ובטור משמע דאף בזה"ז מצוה", וכוותו היא שיש לפסוק כדעת רוב גדולי הפוסקים: הרא"ש, אגור וטור, שחולקים על ר' חיים כהן. בפאת השולחן (סי' א, ס"ק יד) הביא את דברי השל"ה ומהרי"ט שדחו את דברי רבי חיים כהן: "השל"ה דחהו דיחידא הוא, ולא מסתבר טעמיה, ואין להשגיח עליו....וכבר כתב הגאון מהרימ"ט בתשובתו [חלק ב יו"ד] סי' כח' וז"ל: 'אינו מיסוד התוספות, שהרי הרא"ש לא הביאו בתוספותיו, ולא בהלכות, ואדרבא הביא דהאיש כופה לאשה לעלות לא"י גם בזה"ז. ועוד דעיקר הטעם משום קדושת א"י ומצות ישיבתה דהוי אפילו בזה"ז, כמו שכתב הרמב"ן בסה"מ בשם הספרי. ומה שכתב [ר' חיים כהן] שיש כמה מצוות התלויות...שאין יכולין להזהר...דברי תימה הם, שמי שירצה לקנות קרקע בא"י, יכול לקיים כל מצות עשה, כמו לקט שכחה ופאה. וכן משמע למהר"ם מרוטנבארק בתשובה סי' קצט [שכתב שם: "וההיא דירושלמי בזמן הזה, ואפילו הכי [היכא] דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה, [קאמר] דכופין אותה לעלות"]. ומי בקי לנו בדברי התוספות ממהר"ם והרא"ש ז"ל. והאיר ה' את עיני, שמצאתי בהגהות מרדכי סוף כתובות [סי' שיג] כלשון הזה: כתב רבינו חיים כהן בתשובה, דהני מילי בימיהם שהיה שלום בדרכים, אבל עכשיו שהדרכים משובשים, אינו יכול לכופה, דהוה ליה כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיות ולסטים, ואפילו אם יעמיד לה ערבים מגוף וממון ערבך ערבא בעי. הרי שתשובת ר"ח כהן לא היה אלא מטעם הדרכים. ומ"ש בתוס' משמו דאין מצוה לדור בא"י, הגהת תלמיד הוא, ולאו דסמכא הוא'. עכ"ל". כמו כן, בפתחי תשובה (סי' עה, ס"ק ו) הביא את שו"ת מעיל צדקה (סי' כו) שכתב: "איברא התוס' בכתובות בשם ר"ח כהן... אמנם הרי"ט בתשו' סי' כ"ח ובחי' לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס' ולאו דסמכא היא כלל, והדין עמו. וכ"כ בעל נתיבות משפט. וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו, וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתני', א"כ ודאי דלא ס"ל הא דר"ח כהן". גם בשו"ת מהרש"ם (ח"א, סי' יח) כתב כדברי מהרי"ט שדברי רבי חיים כהן אינם מיסוד דברי התוספות, אלא נכתבו ע"י תלמיד טועה, ונימוקו האמיתי של ר' חיים כהן הוא בגלל סכנת דרכים, והביא הרבה פוסקים שחיוב עליה לארץ ישראל נוהג גם בזמן הזה. להלן דבריו: "הנה בגוף מצות עליי' לא"י כבר האריך מהרי"ט בשניות [ח"ב] חיו"ד סי' כ"ח, והביא בשם הר"ש סאגיש שדעתו, דכונת הרא"ש שהובא ביו"ד סי' רכ"ח סל"ו, דמי שנדר לעלות לא"י, יש לו התרה, משום דס"ל כהרב חיים כהן דליכא מצוה בזה"ז. והוא השיג, דבתשובת מהר"ם סי' קצ"ט מבואר, דאין חילוק בין זמן הבית לזמן הזה, דהשתא נמי איכא מצוה, וטעמו של רח"כ מבואר בהגמ"ר, משום דאיכא סכנת דרכים, ולא כמ"ש התוס' בשמו, ע"ש באורך. ובתה"ד בכתביו סי' פ"ח מסיק, דבענין עליי' לא"י כל איש ישער בעצמו בהשגת גופו וממונו באיזו דרך יוכל לעמוד בעבודת הש"י, ע"ש. וגם בגוף מצות ישיבת א"י, הנה בתשובת מבי"ט ח"א סימן קל"ט העלה, דהוי מ"ע חמורה, ודוחה מצות כיבוד אב. ובמהרי"ט בחי' לקידושין כ"ז הביא בשם הרמב"ן, דישיבת א"י הוי מ"ע, ודחה דבריו, ולא הזכיר מדברי אביו המבי"ט. וע' תשב"ץ ח"ג סי' רפ"ח, דכיבוד אב ואם דוחה ישיבת א"י. ובתשו' ר"מ מינץ סג"ל סי' ע"ט, הביא מהתשב"ץ וז"ל:....אבל מי שהולך לשם שמים להתנהג בה בקדושה וטהרה, אין קץ לשכרו, ובלבד שיוכל להתפרנס וכו'. ש"מ שכתב דוקא ע"מ שיכול להתפרנס... ובתשו' תשב"ץ ח"ג סי' רפ"ח, הפליג בשבח עליי' לא"י וז"ל: הדירה בא"י מצוה גדולה, והרמב"ן מנה אותה בתרי"ג מצות. ובספרי אמרו: שקולה ישיבת א"י כנגד כל המצות וכו' ... ובשו"ת מים רבים סי' מ"ח הביא מתשו' חו"י [חוות יאיר] סי' ר"י וז"ל: עוד ראיתי בספר, שאם אינו בעל יכולת שיוכל להסתפק בשלו בבואו לא"י, טוב יותר שישאר בח"ל, פן ע"י חסרונו, עניותו יעבירנו ע"ד קונו, וכה"ג כתב השל"ה. וכ"ש אם הוא אדם רך וענוג וחלוש כח, פן לא יוכל לסבול עינוי הדרך הרחוק וכו', ודאי אם יש לחוש חששות הנ"ל, טוב למנוע מזה .....ובתשובת רשב"ש סי' ב' כתב, דמצות עליי' לא"י, אם יש לו בח"ל מחיה ובא"י לא ימצא, או לא יהי' לו נכסים לעלות, ויצטרך לשאול מבריות, לא חייבה תורה לעלות. וכן אם יש לו בנים, ולא יוכל להוליכם עמו, ולהשגיח עליהם ולגדלם על ברכי התורה. ע"ש. וע"ע בשו"ת ב"ש [בית שלמה] ח"ב סי' צ"ד בענין זה. הארכתי בזה לבאר, דבאופן שאינו בטוח שיספיקו לו מעותיו להתפרנס וליתן צדקה או להשגיח על בניו, אין מצוה בעלייתו". עולה מכל הפוסקים שהובאו בתשובת מהרש"ם, שמצות העליה לארץ ישראל קיימת גם בזמן הזה, ולא פטרו מחובת העליה לארץ ישראל אלא רק את מי שאינו יכול להתפרנס בארץ, או שאינו לוקח את ילדיו עמו, ושיטת רבי חיים כהן מתבארת לפי המבואר בדברי המרדכי, בגלל סכנת הדרכים. גם בתשובת ציץ אליעזר (ח"יג, סי' כב) פסק: "דלמעשה דברי ר"ח כהן נדחים מהלכה ע"י כל גדולי הפוסקים, וישנם התולים זה בכלל בתלמיד טועה, כידוע". עוד נראה, שאין צורך לבאר שדברי רבי חיים כהן שבתוספות נכתבו ע"י תלמיד טועה. כי לכאורה יקשה על דברי רבי חיים כהן: מדוע דווקא בזמן הגלות קשה לקיים מצוות התלויות בארץ, "בגלל כמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם"? וכי בזמן בית המקדש, לא היו דקדוקים ועונשים, שקשה להיזהר בהם?! אלא ההסבר הוא, שבזמן המשנה, עוד התקיים ישוב ניכר בארץ, הן של עם ישראל, והן של נכרים, והשלטון הרומאי פיתח את הארץ, "תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות" (שבת, לג, ב). לכן בעלי השדות יכלו למכור את פירותיהם לאנשים רבים, ולקבל עבורם מחירים טובים, והיה באפשרותם לשבות בשנת השמיטה מעבודתם, וגם בשאר השנים יכלו לתת מעשר ללוי או לעני. אבל בזמן הגלות, הארץ נעזבה ואינה מיושבת, והתקיים בה "ושממו עליה כל אויביה", כי הנכרים ששלטו בה לא יישבו את הארץ כראוי, ותושבי הארץ היו מעטים והיו עניים מרודים, ולא השיגה ידם לשלם לבעלי השדות תמורה מלאה עבור הפירות. לכן היה קשה להתפרנס מעבודת האדמה. בדרך דומה ביאר הב"ח את שיטת מהר"ם שהובאה לעיל: "דבזמן הבית שלא היה דוחק מזונות כופין אותו לעלות כשם שכופין אותה, אבל בזה"ז דאיכא דוחק מזונות....אין כופין אותו, כיון דיכול לומר: 'עכשיו איכא דוחק מזונות, ושמא לא אשיג לשם פרנסה ומזונות'". רבי חיים כהן הוסיף על דברי מהר"ם, שקיום המצוות התלויות בארץ בזמן הגלות מקשה עוד יותר על הפרנסה בארץ ישראל מעבודת האדמה, מאחר שצריך לקיים מצוות שביעית ולתת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני, וקשה לעמוד בניסיון ולקיים מצוות אלו כאשר הפרנסה בלאו הכי דחוקה בארץ ישראל. לפי ביאור זה, בזמננו, אחרי הקמת מדינת ישראל, רוב העולים לארץ ישראל יכולים להתפרנס בארץ, ומשום כך גם רבי חיים כהן יודה, שחזר דין המשנה למקומו, והכל מעלין לארץ ישראל, אחד האנשים ואחד הנשים. ועוד: אם העולה לארץ אינו מתפרנס מעבודת האדמה אלא מעבודה אחרת, הרי הדין פשוט שגם לפי רבי חיים כהן, אין מניעה המעכבת אותו ממצות ישוב ארץ ישראל, כיון שאינו מתפרנס מעבודת אדמה, וגם יוכל לקיים מצוות התלויות בארץ, כאשר יקנה פירות שאין בהם חשש ערלה, שביעית ותרו"מ. כך גם מבואר באבני נזר יו"ד, סי' תנב: "וגם הר"ר חיים... לא כתב רק משום דאין אנו יכולין ליזהר, הא אם יכולין ליזהר מצוה ומצוה". רבי צדוק הכהן (אגרת בסוף ספרו פוקד עקרים, הובאה באוצר הפוסקים, בתחילת כרך כ, קונטרס ישוב א"י, ס"ק א, אות ו) כתב ביאור דומה לדברי רבי חיים כהן: "כפי הנראה, גם דברי רבי חיים כהן שבתוספות כתובות, אינו אלא מפני דוחק הפרנסה עכשיו באר"י, אין אפשרות לקיים המצוה שם עי"ז, ולא למי שפרנסתו מרווחת, דודאי יכול הוא לקיים המצות הנוהגות שם". הגר"ח גריינמן זצ"ל, בחידושים וביאורים (כתובות, דף קי, ב, סי' י), ביאר את שיטת דברי רבי חיים כהן באופן אחר: "אבל נראה דכוונתו בזמנו, לפי המצב שלא היו חכמים בארץ [כמבואר באגרות הרמב"ן שהיה בדור אח"כ], וא"כ אם יעלה מי שאינו חכם לארץ, קרוב הדבר שיכשל באיסורים.... אבל חכם שבא לעלות, ודאי אף בזמנו מצוה רבה היא". גם לפי ביאור זה, בזמננו, אחרי הקמת מדינת ישראל, שניתן לקבל הדרכה במצוות התלויות בארץ מהחכמים הרבים המצויים בארץ, אין לבעל או לאשה עילה לפטור את עצמם מחובת העליה לארץ ישראל. גם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, במנחת שלמה (ח"ג סי' קנח, אות כב) כתב: "מ"מ בזמננו דאפשר שפיר לשמור ולקיים שפיר חייבין לעלות גם לרח"כ" אם כן אין צורך להרחיק לכת ולבאר כדעת מהרי"ט שדברי התוספות בשם ר"ח כהן הם הגהת תלמיד טועה, כי דבריו נאמרו דווקא במצב שהיה בזמנו שהיה קשה לקיים מצוות התלויות בארץ. אמנם מהרי"ט ביסס את דבריו מכח המרדכי שאמר בשם רבי חיים כהן שהמניעה לעלות היא משום סכנת דרכים! אך אין סתירה בין דברי רבי חיים כהן המובאים בתוספות, לדברים שהמרדכי כתב בשמו, כי המרדכי כתב נימוק נוסף שאמר רבי חיים כהן לפטור ממצות עליה לארץ ישראל, מכיון שעכשיו הדרכים משובשים, ושני הנימוקים נכונים והם משלימים זה את זה. לפי האמור, רבי חיים כהן סובר, שבזמן הגלות הנסיבות אינם מאפשרות לקיים את המצוה, אם בגלל הפרנסה הקשה, ואם בגלל סכנת הדרכים. גם לפי שאר הפוסקים אין כופים לעלות אם יש סכנת דרכים, כמבואר בדברי המחבר סעיף ה. גם פוסקים נוספים פסקו ,שאם אין אפשרות להתפרנס בארץ ישראל, אין כופים את האשה לעלות עם הבעל. הרדב"ז (ח"ג, סי' תתנ"ג, ראה גם פד"ר ח, עמ' 23) פסק: "אין אנו דנין עתה בדין הכל מעלין לא"י, ואם לא תרצה לעלות עמו הפסידה כתובתה, לפי שאין המחיה מצוי שם בעונותינו, אא"כ נתברר אצלנו שיש לו אומנות שאפשר שיחיה ממנו אפילו בדוחק, אז אנחנו דנים בו". כך פסק גם בשו"ת מעיל צדקה (סי' כו) שהובא בפתחי תשובה (אהע"ז סימן עה, ס"ק ו): "אמנם כן צריך בתחלה תנאי אחד, שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריוח, וכמ"ש התה"ד שם [סימן פח] ובכל בו, וגם בתשב"ץ כ' דכל שאין לו שם פרנסה מוכנת, מעבירו על דעתו וע"ד קונו ח"ו". גם בתשובת מהרש"ם (ח"א, סי' יח) שהובאה לעיל, מבואר בשם כמה פוסקים, שאם אין אפשרות להתפרנס בארץ ישראל, אין כופים את האשה לעלות עם הבעל. נמצא שבזמננו, שאין סכנת דרכים, והעולה לארץ ישראל יש לו פרנסה, וגם אפשר לקיים מצוות התלויות בארץ, גם רבי חיים כהן יודה, שחזר דין המשנה למקומו, והכל מעלין לארץ ישראל, אחד האנשים ואחד הנשים. ט. האם המסרבת לעלות לארץ, נידונית כמורדת? א. שיטת רוב הפוסקים: המסרבת לעלות לארץ ישראל דינה כמורדת בשו"ע (אהע"ז, סי' עה, ד) נפסק: "אמר האיש לעלות לא"י, והיא אינה רוצה, תצא בלא כתובה". לדעת רוב הפוסקים, הנימוק להפסד הכתובה לאשה המסרבת לעלות לארץ ישראל, הוא בגלל הגדרתה כמורדת, וכדלהלן: רמב"ן על התורה (במדבר לג, נג) כתב: "וידונו כמורדת, האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל". גם מרדכי כתובות (סי' רפ) כתב בשם תשובת מהר"ם על המסרבת לעלות לארץ ישראל: "אבל נדון זה לדינא דמורדת במתיבתא מדמינן לה". חלקת מחוקק (סי' עה, ס"ק יט) הביא את דברי המרדכי להלכה: "והמעיין בתשובת מהר"ם במרדכי בסוף כתובות דף תקמז, יראה שדעתו לדמות אשה זו שאינה רוצה לעלות לא"י למורדת על בעלה." בהגדרת מורדת נכללו כל הנשים המסרבות לעבור לגור במקום מגורי הבעל, כמבואר בשו"ת הרי"ף (סימן ריד): "שאלה: ראובן ממדינת מאלאקה נשא אשה במדינת שבילייא, וכשכנסה פייס ממנה להוליכה למדינתו למאלאקה, לפי שאין לו פרנסה בשבילייא, ומיאנה לילך עמו כלל, והוא אומר: 'א"א שלא תלכי עמי, שאיני יכול להתפרנס בכאן'. תשובה: יש עליה מן הדין שתלך עמו, ואם לא תלך עמו, תהיה מורדת, ואין לה כלום. וכן אמרו: שלש ארצות לנישואין, יהודה ועבר הירדן והגליל וכו', ואמר התוספתא: בד"א בזמן שהיה מיהודה וארש אשה מיהודה או מגליל וארש אשה מגליל, אבל וכו' כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה". גם בעיטור (אות פ – פסיקתא, דף סח, א) פסק: "גרסינן בפ' שני דייני גזירות: שלש ארצות לנישואין, יהודה ועבר הירדן והגליל. וגרסינן בתוספתא: בד"א בזמן שהוא בן יהודה ואירס אשה ביהודה או בן גליל ואירס אשה בגליל, אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל, כופין אותה לצאת. ש"מ כופין האשה לצאת, ואם לא רצתה - מורדת היא". גם תשב"ץ (חלק ג, סימן קי) בתשובתו על אשה המסרבת ללכת עם בעלה ממקומה למקומו, פסק שיש לה דין מורדת, והסתמך על דברי העיטור הנ"ל, ותשובתו מובאת להלן בהמשך. אם כן, דין מורדת נאמר לא רק על המסרבת לעלות לארץ ישראל, אלא כל אשה המסרבת לצאת לגור עם בעלה במקום הראוי למגוריהם על פי הדין, נחשבת למורדת. גם בשלטי הגבורים על המרדכי (כתובות סי' רפ) פסק שהמסרבת ללכת עם בעלה למקומו, נידונית כמורדת: "מיהו יכול לכופה לילך אחריו מעיר לעיר ומכפר לכפר, ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו, יש לה דין מורדת ואין לה מזונות". מאחר שהפוסקים הנ"ל פסקו שיש לה דין מורדת, ממילא אינה זכאית למזונות, ככל מורדת. בפד"ר (ח"ח, עמ' 21) הובאו עוד פוסקים שפסקו שהמסרבת לעבור לגור במקום בעלה הרי היא מורדת ואין לה מזונות: טור (אה"ע, ס"ס ע"ה) פסק בשם תשובת הרא"ש: "ואם אינה רוצה לדור עמו במקומו, אינו חייב במזונותיה". גם בתשובות מהר"ם אלשיך (סי' פח) פסק: "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו אל הארץ ההיא, תפסיד כתובתה....וכ"ש מזונות". הלכה זו נפסקה גם בתשובת רדב"ז (ח"א, סי' תלה) ומבי"ט (ח"א, סי' רי), וז"ל: "שאלה. ילמדנו רבנו: ראובן נדבה רוחו לעלות לא"י ואשתו לא רצתה... וראובן בא לא"י... וכאשר ראה שלא באת, רוצה לישא אחרת והוא חושש לתקנת רגמ"ה... תשובה: בפ' אף על פי הביא המרדכי דברי ראב"ן שכתב על דינא דמורדת דישא אחרת והיא תתעגן, ובנדון זה הוי נמי מורדת שאינה רוצה לעלות ולישב עמו בא"י, ומפסדת נמי כתובתה". הרי מפורש שנתן לה כל דיני מורדת. אם כן, דינה של אשה שאינה עולה לא"י, שווה לדין אשה שנישאת על דעת לגור במקום מסוים, ואח"כ מסרבת לעבור לאותו מקום, שנידונת כמורדת. כי גם המסרבת לעלות לא"י, נישאה לכתחילה מתוך ידיעה שהחובות והזכויות ההדדיות של הצדדים נקבעים על פי ההלכה, ולפי ההלכה אם אחד הצדדים ירצה המקום הראוי למגוריהם הוא בארץ ישראל. לכן הבעל יכול לכוף אותה לעלות לארץ ישראל, מכח חיובי האישות ההדדיים ביניהם, הנקבעים בהתאם המצוה המוטלת על שניהם. לכן כאשר הוא יקיים את המצוה לעלות, והיא תסרב לקיים את המצוה ולא תעלה עמו אינה עולה עמו, היא נידונת כמורדת, מאחר שהיא מסרבת לגור עמו במקום הראוי לשניהם. נימוק זה מבואר בפד"ר (ה', עמ' 24, וראה גם שם עמ' 33), שם נכתב: "יש להבין עיקרה של הלכה זו דהכל מעלין לא"י, דלאחר שישנה הלכה זו, ה"ז ג"כ מעין תנאי בנישואין, שע"מ כן נישאו, היינו כמו דזכות הדיור במקום בו נשאו, או במקום ממנו בא הנושא, נובעת מתנאי זה, וכלשון השו"ע ש'מי שהוא מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו...שע"מ כן נשאה אע"פ שלא פירש' וכו', כן יש להבין שבכל נישואין, בכל מקום שנתקיימו, יש מעין תנאי, שנשארת זכות לכל אחד מהצדדים לדרוש מהשני לעלות לא"י, ולגבי א"י הוי כאילו התנו שע"מ כן נשאו, שיוכלו תמיד לעקור דירתם לשם". נימוק נוסף שמכוחו היא נחשבת מורדת נכתב שם (עמ' 24): "כפיה זו היא מדין המצוה המוטלת עליו, ובמסרבת לעלות, לא משום ביטול מצוה שלה אתינן עלה לקונסה בכתובה, כי אם מגדר חיובי האישות הוא שמחוייבת לילך אחר בעלה, וכשרצונו לעלות לא"י, הוא תמיד עולה ברשות וכדין, ומחויבת היא לילך אחריו, ובמסרבת זהו סירוב בחיובי אישות, ושפיר דיינינן לה כמורדת על כל מסקנותיה, הפסד כתובה וכו'". לעיל נכתב, שגם תשב"ץ (חלק ג, סימן קי), סובר, שהמסרבת ללכת עם בעלה ממקומה למקומו, יש לה דין מורדת. להלן השאלה הנידונית שם: "באשה שנשאת בעיר אלגזאייר [בימינו - אלג'יר] ואח"כ הלך הבעל עם אשתו ובניו אל מקום תונס ודר שם ימים רבים, ובראותו שאין הריוח מספיק לו ההוצאה יתירה על השבח, בא לעיר אלגזאייר לסחר את הארץ והדרך עינה כחו, ולא יכול לשוב לתונס ושלח אחרי אשתו לבוא אליו, ונתנה כתף סוררת ותפסה כל מטלטלין שיש לו בתונס ברשותה אם הבעל יכול לכוף אותה לבוא אצלו?" בתשובתו פסק שהיא חייבת לבוא לאלגזאייר שהוא מקום המגורים כפי שנקבע בשעת הנישואין של שניהם, ואם היא מסרבת לחזור לעירו הרי היא מורדת, מכריזים עליה ד' שבתות: "דין זאת המורדת כדין האומרת להכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ד' שבתות, ואם עמדה במרדה הפסידה כתובתה". בקונטרס "מרידה במקום המגורים, שכתב הרה"ג שניאור פרדס שליט"א, ראב"ד נתניה, הביא תשובה אחרת של התשב"ץ (ח"ג סי' פו), שהובאה בספר עטרת שלמה (רבי שלמה שמשון קרליץ זצ"ל, ח"ב סי' ג) שפסק שהמסרבת לצאת ממקומה למקום הבעל, אינה צריכה הכרזות. השאלה הנידונית שם היתה על בעל שהתנה עם האשה שאחרי עשר שנים יוכל להוציאה למקום אחר, והאשה מסרבת לצאת ממקומה למקום אחר. התשב"ץ פסק שאיבדה את עיקר כתובתה והתוספת: "שזו כיון שהדין נותן לכופה לצאת והיא אינה רוצה, הרי היא מורדת דאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בספר הזכות בפרק אעפ"י, וכן בחידושי התורה בפ' מסעי שהאומרת שלא לעלות דינה כמורדת, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל באות פסיקתא שדינה כדין מורדת כדכתיבנא. והרמב"ם ז"ל השוה ההוצאה ממקום למקום לעליית א"י לאיבוד כתובה ה"ה והוא הטעם ודבר זה פשוט שאבדה העיקר והתוספת". בעוד שבתשובה בסימן קי, פסק התשב"ץ שצריכה הכרזה, הרי שבמקרה הנידון בתשובה בסימן פג פסק שאינה צריכה הכרזה: "ואינה צריכה הכרזה, אלא במורדת במקום דירת הבמל [הבעל] כדי לביישה ותשוב, אבל זה שרוצה לצאת והוא הפכה עורף, גלתה דעתה שלא תשוב לעולם". מבואר בדבריו שיש לחלק בין שני המקרים המובאים בתשובות הנ"ל: במקרה הנידון בתשובה בסימן קי, הבעל חזר למקום מגוריהם הראשון שנקבע בשעת הנישואין, ואילו האשה מסרבת לחזור למקום, לכן צריכה הכרזה, כי יש תקוה שתשוב למקומה, כיון שכבר הסכימה בתחילה לגור עם בעלה במקום זה. לעומת זאת במקרה הנידון בתשובה בסימן פו, מקום מגוריהם הראשון נעשה בהסכמה לעשר שנים, ועתה הבעל רוצה לשנות את מקום המגורים ולהוציא אותה למקום אחר, מתוקף התנאי שהיה ביניהם, והאשה מסרבת לשנות את המקום שהתרגלה אליו מתחילת הנישואין. במקרה זה אין טעם להכריז עליה, כי הסיכוי שההכרזות יועילו לשנות את דעתה הוא קלוש, כיון שהבעל רוצה להוציא אותה ממקומה הראשון, כדברי התשב"ץ: "אבל זה שרוצה לצאת, והוא הפכה עורף, גילתה דעתה שלא תשוב לעולם". יש להרחיב את ההבדל בין שני המקרים, על פי המאירי (כתובות, סג, ב) המבאר את החילוק בין האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", שמתרים בה ונמלכים בה ואין כופים אותו לגרש לאלתר, לבין האומרת "מאיס עלי, שכופים אותו לגרש לאלתר: "דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, כלומר שאין אני מואסת בו, אלא שאני עושה כן מתוך הכעס, מפני שהכני, או קללני, או ביזה את יולדי, או שהכה את יולדי, או שעשה עמי כך.... ומאחר שאין זה אלא מתוך הכעס, אף התוחלת מצוי בתקונה וכמו שאמרו: אין קיצפא אית סיברא. ולפיכך ראוי לבית דין ליתן לה מתון להפסד כתבתה.... לטרוח בה וליסרה ולהוכיחה ולהכריז, כדי לשכך חמתה על ידי מוכיחים והתראות ......אבל אם אומרת לא בעינא ליה ומאיס עלי, כלומר: ולעולם איני נזקקת לו, אין כאן עוד תוחלת, שאין אחר המיאוס כלום....וכבר אמרו [מדרש איכה רבה, פרשה א, כג]: אין מאיסא לית סיברא, ואחר שכן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן ומעתה אין משתדלין בה להכרזות ולהתראות". מבואר בדברי המאירי שההכרזות נועדו רק למורדת שלא מאסה בבעלה לגמרי, אלא יש לה כעס זמני ויש סיכוי שתשנה את עמדתה, אבל מורדת המואסת בבעלה, אין סיכוי שההכרזות ישנו את מאיסותה, ואין עילה להכרזות. כך גם מחלק התשב"ץ, שאם האשה מסרבת לחזור למקום המגורים הראשון, יש טעם להכריז עליה, כי יש תקוה שתשוב למקומה, כיון שכבר הסכימה בתחילה לגור עם בעלה במקום זה. אבל כאשר הבעל רוצה לצאת להוציא אותה ממקום מגוריהם הראשון למקום אחר מכח ההסכם הראשון ביניהם, והאשה מסרבת לצאת ממקומה למקום אחר, "אטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן ומעתה אין משתדלין בה להכרזות ולהתראות", כלשון המאירי. לאור חילוקו של התשב"ץ כתב בעטרת שלמה הנ"ל, שאם הבעל תובע את האשה לעלות לארץ ישראל, והאשה מסרבת, אין טעם להכריז עליה, כיון שאין סיכוי שהאשה תשנה את דעתה ותסכים לשנות את מקום מגוריה הראשון. בקונטרס "מרידה במקום המגורים" הנ"ל הובאו גם דברי החזון איש (אבהע"ז, סי' סט, ס"ק כ) שהאומרת "אי אפשר אלא בבגדי", אין צורך בהתראות ובהכרזות עליה, כיון שאין סיכוי שדעתה של האשה תשתנה אחרי הכרזות: "ופחיתת כתובה והכרזה לא שייך כאן, וגם המתנת י"ב חודש לא שייך כאן, שאין דרך הדבר להשתנות לזמן מרובה, יותר מהא דכפינן לה לאלתר שיוצאה שלא בכתובה". בהמשך כתב חזו"א: "ודומה לזה הוא אומר לעלות (קי, ב) דאמרינן אם היא ממאנת שלא כדין, תצא שלא בכתובה, ואם הוא ממאן שלא כדין, יוציא ויתן כתובה, ואילו דין מורד ומורדת לא שמענו". כוונת דבריו היא שאין סיכוי שאשה המסרבת לעלות לא"י, או בעל המסרב לעלות לא"י, ישנו את דעתם לצאת ממקומם לארץ ישראל כתוצאה מההכרזות(כמבואר גם בתשובת התשב"ץ הנ"ל) לכן במשנה בדף קי, ב, לא נאמר שפוחתים כל שבוע מכתובת אשה המסרבת לעלות, או שמוסיפים כל שבוע על כתובתה, כאשר בעלה מסרב לעלות, כי אמנם מבואר בראשונים, שהמסרבת לעלות לא"י, יש לה דין מורדת! אבל לענין דין הכרזות, אין לה דין מורדת, מאחר שאין סיכוי שההכרזות וההפחתות או התוספות כל שבוע לכתובה ישנו את דעתם. לכן נפסק, שאם שיוציא לאלתר ומפסידה גם את כתובתה לאלתר, ואם הוא מסרב יוציא לאלתר ויתן כתובה. ב. שיטת הר"ן הר"ן בתשובותיו (סי' לח) נשאל על שלושה אנשים שהתכוננו לעבור לגור בארץ ישראל, או בסביבותיה, ונשבעו בפני שני אנשים על דעת רבים, לעלות לארץ ישראל, או לחילופין – לסביבות ארץ ישראל, ואחד מהם התחרט על שבועתו, ובלשון הר"ן: "ראובן ושמעון ולוי נתחברו והתעוררו לעבור הים ולהתקרב לארץ ישראל, ובאו לפני שם ועבר ונשבעו בנקיטת חפץ ...על דעת המקום ועל דעת רבים ..... שישתדלו ללכת ...על דעת לקבוע דירה...בארץ ישראל או בסביבותיה - בדמשק או באלכסנדריא ... ועכשו מתחרט שמעון על שבועתו, מפני שרואה אשתו מסרבת ללכת אחריו...וקשה מאד בעיני אישה לגרשה בעל כרחה, וגם כי יש קנס גוף וממון לפי המקובל מצד המלכות...לפיכך מתחרט חרטה גמורה דמעיקרא על שבועתו ובא לישאל עליה" הר"ן בתשובתו בנימוקו הראשון כתב, ששבועה זו אינה צריכה היתר: "שקרוב אני לומר ששבועה זו אינה צריכה היתר חכם, דהוה ליה נשבע לעבור [על] המצוה, לפי שאין האיש רשאי להניח את אשתו ולילך לו דמחויב לה, מדכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע...וכי תימא הרי שנינו...הכל מעלין לירושלים, וזה הרי יכול לקיים שבועתו אם ילך לירושלים! ליתא, שזה על מנת כן נשבע שיוכל לדור בדמשק ובאלכסנדריאה...וכיון שאינו רשאי לצאת משם [ממקום מגוריו עם אשתו] אלא על מנת לעלות לירושלים, לא חיילא שבועה....שכל הנשבע על דעת [אחת] ונמצא אותו דעת בטל, אף השבועה בטלה ולא חיילא כלל....אף זה שפירש שנשבע לעבור הים, כדי לדור באחד מן המקומות שהזכיר, אותו שיבחר, ונמצא שאינו רשאי לצאת אלא כדי לעבור לארץ ישראל, שבועתו בטלה". לפי נימוק זה השבועה בטלה מעיקרא, כי שבועתו כוללת גם לעבור ממקומה לסביבות ארץ ישראל, והבעל אינו יכול להפקיע את שעבודו, שלא להוציא אותה ממקומה. אמנם אילו היה נשבע לעלות לארץ ישראל בלבד, היתה שבועתו חלה, כי האשה משועבדת לבעל לעלות לארץ ישראל; אך מאחר שבטלה השבועה לעבור לסביבות ארץ ישראל, בטלה גם השבועה לעלות לארץ ישראל, כי נדר שבטל מקצתו, בטל כולו, כדעת ב"ה במשנה ובגמרא נדרים כה, ב (וראה ר"ן שם ד"ה וב"ה אומרים, ושו"ע, יו"ד, סי' רלב, ז). לכן פסק הר"ן שהבעל יכול להתחרט על שבועתו ואינו צריך התרת חכם. בנימוק השני כתב הר"ן: ולא עוד, אלא שאני אומר שאף לעבור לארץ ישראל אינו רשאי, שאע"פ ששנינו הכל מעלין לארץ ישראל, היינו לענין שאם היא אינה רוצה לעלות תצא שלא בכתובה וכדאיתא בברייתא בגמרא. אבל כל שלא נתן לה גט כיון דמיחייב לה בשאר כסות ועונה לא כל הימנו לעקור לאו זה בידים משום ישובו של ארץ ישראל. וכי תימא יתן לה גט, שהרי האשה מתגרשת בעל כרחה, ונמצא שיהא מותר ללכת בכל אותן מקומות שירצה וחיילא שבועה! אף בזה אינו רשאי, מפני הקנס שיש בדבר מצד המלכות כאשר אמרתם, ולא עוד אלא שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות בדבר או תקנת רבינו גרשום ז"ל, ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל, ..... וכיון דלגרש אינו רשאי אף להניחה עגונה ולילך לארץ ישראל אינו רשאי ונמצא שקרוב הדבר ששבועה זו אינה צריכה היתר חכם אלא בטלה היא מאליה.. בסיום תשובתו הוסיף הר"ן, שאפילו אם הנדר חל, אפשר להתיר את הנדר, משום שאינו על דעת רבים: "ועוד שאפשר שאין שבועה זו על דעת רבים, שרבינו האי כתב דלא מיקרי על דעת רבים עד שתהא על דעת רבים וברבים וכן דעת רש"י ורבים - שלשה, וזה לא נשבע אלא בפני שנים". בבית יוסף (יו"ד, סימן רכח) העתיק את תשובת הר"ן, והביא רק את נימוקו הראשון, וכן את סוף התשובה העוסקת בנדר שהותר ברבים. מאידך גיסא בית יוסף השמיט את הנימוק השני. גם בשו"ע יורה דעה בסימן הנזכר המחבר לא הביא את דברי הר"ן. מכאן עולה, שבית יוסף אינו מקבל את הנימוק השני להלכה, ולדעתו כל הנשבע לעלות לארץ ישראל, שבועתו חלה, וכופה את האשה לעלות עמו, ואם אשתו מסרבת לעלות, מפסידה את כתובתה. כך גם עולה מההלכה שפסקו המחבר והרמ"א באבן העזר (סימן עה, ד) שהבעל יכול לכפות את אשתו לעלות לארץ ישראל גם בזמננו, וכן פסקו פוסקים נוספים המובאים להלן (ס"ק ג). ג. הקושיה על הר"ן והדרכים ליישובה התברר לעיל, שהמחבר והרמ"א אינם מקבלים להלכה את דברי הר"ן בנימוקו השני; אך מ"מ יש לברר גם את נימוקו השני, כי תורה היא ולימוד היא צריכה, כדי להגדיל תורה ולהאדיר: יש להקשות על דברי הר"ן בנימוקו השני: מדוע הבעל אינו יכול לגרש אותה בעל כורחה? הרי התבאר לעיל (א) שהמסרבת לעלות לארץ ישראל דינה ככל מורדת, שבעלה רשאי לגרש אותה בעל כורחה, ולא חל עליה חדר"ג! להלן מובאים ארבעה דרכים ליישוב דברי הר"ן: א. אור גדול סי' מד, ביאר, שהר"ן מחלק בין מורדת ישירה הרוצה לעגן את בעלה, לבין מורדת עקיפה, שאינה רוצה לעגן את בעלה: רבנו גרשום התיר לגרש מורדת ישירה בעל כורחה, מפני שהיא מורדת חמורה. אבל מורדת עקיפה, כגון המסרבת לעלות לארץ ישראל, שאינה רוצה לעגן את בעלה, אלא היא מוכנה לחיות עמו חיי אישות אם יגור עימה במקומה, מרידתה חמורה פחות ממורדת ישירה, ולכן בעלה אינו יכול לגרש אותה בעל כורחה. להלן דבריו: "אפשר דהר"ן מודה [שיכול לגרשה בע"כ] במורדת ממש, דאיכא עיגון הבעל, והתם בעובדא דידיה שאני, דליכא עיגון הבעל, דהא רצונה לדור עמו בחו"ל, ומורדת כזו לא הוי רק כבמקום מצוה, דמבואר (בסי' א) די"א דח' ר"ג נוהג אף במקום מצוה". לפי ביאורו של אור גדול, צריך לומר, שכל המסרבת לעבור עם בעלה למקומו, חל עליה חדר"ג שלא לגרש בעל כורחה, כיון שהיא מורדת עקיפה, שאינה רוצה לעגן את בעלה, והיא מוכנה לחיות עמו חיי אישות אם יגור עימה במקומה. עם זאת, הן המסרבת לעבור עם בעלה למקומו, והן המסרבת לעלות לארץ ישראל, נאמר עליהן בגמרא כתובות (קי, א) שהן מפסידות כתובתן, ורק לענין חרם דרבנו גרשום יש הבדל בין מורדת ישירה, שיכול לגרש אותה בעל כורחה, לבין מורדת עקיפה, שאינו יכול לגרש אותה בעל כורחה. אבל דברי אור גדול צריכים עיון: מאחר שגם מורדת עקיפה נחשבת למורדת, אלא שאינו יכול לגרש אותה בעל כרחה אחרי חרם דרבנו גרשום; אם כן מדוע פסק הר"ן שהבעל חייב בשארה כסותה ועונתה? להלכה פסק בתשובת אור גדול, שאין הלכה כדעת הר"ן והראנ"ח: "ותמהני על הראנ"ח בת' מים עמוקים (סי' מד) הנ"ל, דהביא בפשיטות לדברי הר"ן בת' הנ"ל, ולא הרגיש בדברי הרשב"א בת' שהובא בסי' א [רמ"א, אהע"ז, סי' א, סעיף י] דהיכא דמן הדין לגרשה, כגון אלו שאמרו תצא שלא בכתובה, ליכא חדר"ג. הרי מבואר דחולק [הרשב"א] על ת' [הר"ן] הנ"ל". ב. הר צבי (אהע"ז, סימן קד) בתשובתו כתב: "כשהאשה אינה רוצה לעלות לארץ ישראל, והאיש נסע ברשותה [לארץ ישראל]: הן ידוע את אשר חכמים הגידו ופלפלו אם יש להתיר חרם דרגמ"ה מפני מצות ישוב ארץ ישראל. וכל עיקר טעמם שלא להתיר, הוא אך מפני מחלוקת הפוסקים, אם יש חיוב עשה בזמן הזה לדור בארץ ישראל [עי' בית שמואל אהע"ז סי' ע"ה ס"ק כ'], גם מפני סכנת הדרכים וכו' [עי' תוס' כתובות ק"י ע"ב]. ובנידון דידן, דנסע על פיה, כולי עלמא מודים, דלטעם הראשון [שאין לכפות בזה"ז לעלות לארץ] מובן כי הוא רק קודם הנסיעה, אולם אחרי שבא הנה ברשות, אסור לחזור. וכמו כן טעם השני [של סכנת דרכים] איתא כעת בדידיה [מאחר שבזמננו אין סכנה]. וגם כעת שברחה לאמריקא לית דין צריך בושש דהוית מורדת ודינה מבואר בשו"ע אהע"ז [סי' ע"ז סע' ב']". עולה מתוך דבריו שכתב: "וכל עיקר טעמם שלא להתיר, הוא אך מפני מחלוקת הפוסקים אם יש חיוב עשה בזמן הזה לדור בארץ ישראל", שלדעתו עיקר טעמו של הר"ן (וכן הראנ"ח שפסק כדברי הר"ן, והובאו דבריו לעיל) הוא, שאין להתיר חדר"ג בזמן הזה, מפני שמצות ישוב ארץ ישראל אינה נוהגת בזמננו מנימוקו של ר"ח כהן. לכן הר"ן פסק, שהבעל אינו יכול לגרש את האשה בעל כורחה אחרי שנגזר חדר"ג, ומוטל עליו להישאר עם האשה בחו"ל, ולא לבטל שארה כסותה ועונתה, כיון שאינה מורדת. אך קשה על דבריו, שהרי הר"ן כתב: "שאע"פ ששנינו הכל מעלין לארץ ישראל! היינו לענין שאם היא אינה רוצה לעלות, תצא שלא בכתובה....אבל כל שלא נתן לה גט, כיון דמיחייב לה בשאר כסות ועונה, לא כל הימנו לעקור לאו זה בידים משום ישובו של ארץ ישראל. וכי תימא יתן לה גט, שהרי האשה מתגרשת בעל כרחה...אף בזה אינו רשאי, מפני הקנס שיש בדבר מצד המלכות, כאשר אמרתם [שקנסו את המגרש אשה בעל כרחה]. ולא עוד, אלא שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות בדבר". הר"ן כתב בתשובה זו, שדין "תצא שלא בכתובה", נאמר גם בזמן הזה, אך עם זאת, הבעל אינו יכול לגרש את אשתו בעל כרחה, "מצד המלכות", או בגלל "שיש חרם הקהלות בדבר". אם כן הר"ן חולק על רבי חיים כהן, שכתב, שבזמן הזה הבעל אינו יכול לכפות את האשה לעלות לארץ ישראל, בגלל הקושי בקיום מצוות התלויות בארץ. ועוד: התבאר לעיל (פרק ח) שאפילו רבי חיים כהן אינו פוטר בזה"ז ממצות ישוב ארץ ישראל, אלא רק מפני שאי אפשר לקיים מצוות התלויות בארץ, בגלל קשיי הפרנסה, או מפני שקשה לעלות לארץ בגלל סכנת הדרכים, ובמצב של אונס הובאו לעיל הרבה פוסקים שפסקו, שהבעל אינו יכול לכפות את אשתו לעלות. אבל כאשר אין סכנת דרכים והבעל מוצא פרנסה בארץ ישראל, לכל הדעות שני הצדדים כופים זה את זה לעלות לארץ ישראל. לעומת זאת במקרה הנידון בר"ן, לבעל לא היה קושי של פרנסה בארץ ישראל, ולא קושי של סכנת הדרכים, כי אילו היה חשש מסוג זה, הר"ן היה כותב בתשובתו נימוק פשוט, שמן הדין הבעל אינו יכול לכפות את אשתו לעלות בגלל הסכנה, ולא היה נזקק לנימוק של חדר"ג. יש לציין שגם בשו"ת הר צבי אינו פוסק להלכה כדעת הר"ן ור' חיים כהן, אלא כתב שם בהמשך התשובה: "ובנידון דידן, דנסע על פיה, כולי עלמא מודים, דלטעם הראשון מובן כי הוא רק קודם הנסיעה, אולם אחרי שבא הנה ברשות אסור לחזור". כוונתו היא, שאפילו רבי חיים כהן לא פסק לחייב את העולים לארץ ישראל, לצאת מן הארץ, אלא כיון שעלה לא ירד, על אף הקשיים בקיום מצוות התלויות בארץ. ג. ביה"ד הגדול (פד"ר חלק ח, עמ' 100, בהרכב: הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הגר"ב זולטי זצ"ל, הגר"א גולדשמידט זצ"ל) דן בדברי הר"ן. במקרה הנידון שם, האשה עזבה את בעלה במקום נישואיה אתו בחו"ל, ועלתה לארץ ישראל. הבעל תבע אותה לצאת לחו"ל, ולחילופין אם תמשיך בסירובה, תקבל ממנו גט, או שיקבל היתר נישואין. ביה"ד הגדול פסק שהדין עם הבעל, והאשה אינה יכולה לחייב אותו לעלות לארץ, ואם תסרב לקבל גט, ביה"ד יתיר לו אשה שניה. להלן נימוקי ביה"ד הגדול: "ואיכא למימר, להרמב"ן וסייעתו הסוברים דישיבת א"י מצוה היא מתרי"ג מצות אשר כל יהודי מחויב לקיימה, וי"ל דכל אחד כשהוא מתחתן אדעתא דהכי הוא מתחתן ע"מ לעלות לא"י, והו"ל כאילו התנה עמה במפורש, אשר בכה"ג לכו"ע הוה מורדת באינה הולכת אחריו....וכ"ה ברמב"ן בנימוקיו עה"ת פ' מסעי.... וכ"כ המבי"ט סי' ר"י'. ובנדון זה - שהבעל נדבה רוחו לעלות ואשתו לא רצתה - הוי כמורדת שאינה רוצה לעלות ולישב עמו בא"י. ואמנם דעת המבי"ט דהוא מן התורה וכדעת הרמב"ן כמבואר בסי' קל"ט [וכמ"ש בשד"ח כללים מערכת הא' סי' רמ"ו]. אך לדעת הרמב"ם ודעימיה, הסוברים שאין בזה מצות עשה מה"ת, ממילא אין לראות בכל נישואי איש ואשה כהתנו במפורש ע"מ לעלות לא"י, וממילא י"ל שאין דינו של המסרב לעלות כמורד, ורק כל צד אשר חשקה נפשו לעלות לא"י ולהתעלות בה, אין לבן זוג הזכות להתנגד ולמנוע ממנו... לפי האמור, נראית מבוארת שיטת הר"ן בהלכה זו של הכל מעלין, שהרי כל עיקר דין זה הוא שכל צד מנוע מלעכב על השני האומר לעלות, וכשהוא אומר לעלות והיא לא רוצה, בידו לזרוק לה גט בעל כרחה ופטור לשלם לה כתובתה, מ"מ כל כמה שלא פטר אותה בגט, סובר הר"ן דחייב בכל החיובים של בעל כלפי אשתו, שהרי עליה אין חיוב לעלות עמו - מדין חיובי ושעבודי אשה כלפי בעלה, ומשום כך איננה מחוייבת לקבל גט... ודעת הר"ן דחרם רבינו גרשום מאור הגולה לא לגרש בע"כ חל גם במקום מצוה". מאחר שנכתב בפס"ד זה, "ודעת הר"ן דחרם רבינו גרשום מאור הגולה לא לגרש בע"כ חל גם במקום מצוה", אם כן לדעתם גם לפי הר"ן יש מצוה לעלות לארץ ישראל, אלא שהמצוה אינה מהתורה, כשיטת הרמב"ם שלא מנה מצוה זו במנין המצוות, וביאר בפאת השולחן (סי' א, ס"ק יג) שלדעת הרמב"ם המצוה היא מדרבנן. עוד קשה: מהו החילוק בין מצוה מהתורה, לבין מצוה דרבנן? וכי האשה נישאת דווקא על דעת לקיים את מצוות התורה, ולא על דעת קיום מצוות דרבנן?! ועוד: הרי כל אשה נישאת על דעת לעבור לגור במקומו של הבעל, ואם אינה עוברת לגור עימו, היא נחשבת למורדת, אע"פ שהחיוב לגור במקומו של הבעל, אינו בגלל שיש מצוה מהתורה או מדרבנן לגור דווקא במקום הבעל, אלא משום דאדעתא דהכי נישאת לו, ואם היא מסרבת לגור במקום היא מבטלת תנאי מתנאי הנישואין, ולכן היא מוגדרת כמורדת, שהבעל פטור ממזונותיה. כיון שכך, כל שכן שהאשה מוגדרת כמורדת אם היא מסרבת לעלות עם הבעל לארץ ישראל, שהוא המקום שבו הם חייבים לגור מכח מצוה, גם אם יסוד המצוה הוא מדרבנן, "ולא תהא כהנת כפונדקית?!" בהמשך פסק הדין הנ"ל (בעמ' 102), נכתב: "ממוצא הדברים אנו למדים, שדברי הר"ן בתשו' הנ"ל מכוונים להלכה, והואיל ונהיגי עלמא - בענין מצות ישיבת א"י - כהרמב"ם וסייעתיה, הרי יש מקום לומר במקרה דנן שהאשה עלתה לארץ והבעל מסרב לעלות והוא מוכן לפטור אותה בגט ולשלם לה כתובתה, דלאו כל כמינה להכריח אותו לעלות עי"ז שתעגן אותו כל ימיו". מדבריהם שכתבו "ונהיגי עלמא - בענין מצות ישיבת א"י - כהרמב"ם וסייעתיה" עולה, שהפוסקים ובתי הדין נוהגים לפסוק כדעת הרמב"ם שמצות ישוב ארץ ישראל היא מדרבנן. אבל קשה, שהרי לעיל (ד) הובאו דברי פאת השולחן (בית ישראל, סי' א , ס"ק יד) שכתב: "ולרמב"ן מכרעא פשטא דלישנא מצות ישיבת א"י [שקולה כנגד כל המצוות] משמע ככל מצות עשה דאורייתא, דלא מיחוור דמצוה דרבנן תהיה שקולה ככל מ"ע דאורייתא! והסכימו עמו [עם הרמב"ן] הגאונים, התשב"ץ (ח"ג סימן ב) ור"א והרשב"ש (סי' ב) .....ודברי הרמב"ן והתשב"ץ ורשב"ש וסיעתם עיקר". א"כ אין מקום לקבוע שמנהג העולם הוא לפסוק דווקא כרמב"ם ולא כרמב"ן וסיעתו. ועוד: אבני נזר (יורה דעה, סימן תנד) מבאר שגם לפי הרמב"ם מצות ישוב א"י היא מהתורה, ולעיל (ה) הובאה הוכחה לדבריו מדברי הרמב"ם בסהמ"צ (ל"ת, רנד) בנוסף קשה על פס"ד הנ"ל בפד"ר שקבעו הלכה כדעת הר"ן, שהרי הוכח לעיל שהמחבר והרמ"א פסקו שאין הלכה כדעת הר"ן, וכך גם דעת פוסקים נוספים כדלהלן: הובאה לעיל תשובת אור גדול שכתב שאין הלכה כדעת הר"ן והראנ"ח, והסתמך על תשובת הרשב"א, שפסק, שחדר"ג לא נאמר במקום שהבעל חייב לגרש את אשתו מן הדין, וכך פסק גם הרמ"א להלכה (סימן א, י). גם בתשובת הר צבי המובאת לעיל, פסק להלכה שלא כדעת הר"ן. גם הגר"א קלצקין, בספר דבר הלכה (סי' לח) הוכיח משולחן ערוך (אהע"ז, סי' עה, ד) שדברי הר"ן לא התקבלו להלכה, שהרי המחבר פסק, שהמסרבת לעלות לארץ ישראל, תצא בלא כתובה, ולא כתב שם, שלדעת הר"ן בזמן הזה הבעל אינו יכול לגרש את האשה בעל כורחה, ושיש עליו חיוב שאר כסות ועונה. יש להוסיף על דבריו, שאמנם המחבר אינו מביא להלכה בשו"ע שיש חרם דר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה וכך הוא מנהג בני ספרד (וראה גם יביע אומר, ח"ה, אהע"ז, סי' א; והרצאת הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א, ספר כנס הדיינים התשע"ה, עמ' 149) ואם כן אין להביא הוכחה ממנהג המחבר, למנהג בני אשכנז! אבל גם הרמ"א בהלכה זו לא הוסיף על ההלכה בשולחן ערוך סי' עה, שלדעת הפוסקים שחדר"ג נאמר גם במקום מצוה, הבעל אינו יכול לגרש אותה בעל כרחה. א"כ הן המחבר והן הרמ"א אינם מחלקים בין התקופה שקדמה לחדר"ג, לבין התקופה שאחרי חדר"ג, ולהלכה הבעל כופה את אשתו לעלות לארץ ישראל גם בזמננו, ואם האשה מסרבת, הבעל מגרש אותה בעל כרחה ופטור ממזונתיה כדין מורדת. גם בפד"ר ה' (עמ' 33, נדפס גם במשפטי שמואל, מהדורא בתרא, סי' טו) פסק הגרש"ב וורנר זצ"ל, שאין הלכה כהר"ן, מאותו הנימוק: "דברי הר"ן אלה הם שלא להלכה, שהרי בשו"ע נפסק כנ"ל דבאמר הוא לעלות והיא אינה רוצה, תצא בלא כתובה, ואם כדבריו דכשאינו יכול לגרשה כעת בע"כ מחמת והחרם, תו אינו רשאי לעגנה ולעלות לא"י שלא ברצונה, היה צריך המחבר לומר שכעת לאחר החדר"ג שלא לגרש בע"כ שונה הדין, ומדסתם, מוכח פשוט דגם לאחר חדר"ג רשאי הוא לעלות לא"י, בין אם תרצה לקבל גט בין אם תסרב". בפד"ר (ב, עמ' 235–236), הוכיחו שאין הלכה כדברי הר"ן, ממקור נוסף: מרדכי כתובות (סי' רפ, שהובא לעיל) פסק בשם מהר"ם, שהמסרבת לעלות לארץ ישראל מוגדרת כמורדת, והרי מורדת בעלה פטור ממזונותיה, ואילו לדעת הר"ן הבעל חייב בשארה כסותה ועונתה של מסרבת לעלות לארץ ישראל. גם חלקת מחוקק (סי' עה, ס"ק יט) פסק כדברי מרדכי: "והמעיין בתשובת מהר"ם במרדכי בסוף כתובות דף תקמ"ז ע"א יראה, שדעתו לדמות אשה זו שאינה רוצה לעלות לא"י למורדת על בעלה". גם בפד"ר (ח, עמ' 21) נפסק שאין הלכה כדברי הר"ן: "דברי הר"ן צ"ע טובא, והוא נגד כל הפוסקים... אבל באמת נראה מכל הפוסקים דבזה שאינה הולכת אחריו, במקום שחייבת, מיחשבא כמורדת ממש... וכן פסק בשו"ת המבי"ט ח"א סימן ר"י בנדון אחד שעלה לא"י ואשתו לא רצתה ללכת אחריו, אם יש עליו איסור לישא אשה אחרת משום חרגמ"ה. והשיב המבי"ט: דינא דמורדת דישא אחרת והיא תתעגן, ובנדון זה הוי נמי כמורדת, שאינה רוצה לעלות ולישב עמו בא"י, ומפסדת נמי כתובתה... ועיי' בכנה"ג אה"ע סימן א' בהגב"י אות כ"ג. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק אה"ע סימן א' שכתב, דאם הבעל רוצה לעלות לא"י ואשתו מסרבת, לשיטת הראשונים שגם בזה"ז יש מצוה לעלות לא"י, אין על הבעל חדר"ג לגרשה בעל כרחה, או לישא אשה אחרת. עיין שם. הרי מבואר דדעת הפוסקים הוא לא כמש"כ בתשובת הר"ן הנ"ל, אלא אשה המסרבת ללכת אחרי בעלה במקום שהדין הוא שצריכה ללכת אחריו, דינה כמורדת, ואין על הבעל איסור משום תקנת רגמ"ה.....וכ"כ בתשובת רדב"ז ח"א סי' תל"ה. עיין שם". באוצר הפוסקים (סי' עה, ס"ק לח, אות א) הביא את דברי אגודה סי' קעא, ריטב"א בשטמ"ק, כתובות קי, ב, שו"ת מהר"ם מינץ (סי' עט אות ו), ועוד כמה מגדולי הפוסקים שכתבו שדין הכפיה לעלות לארץ ישראל, הוא רק במקום שאין סכנת דרכים. מכל הפוסקים הנ"ל עולה, שאם אין סכנת דרכים, כופים זה את זה לעלות לארץ ישראל, וזה שלא כר"ן. גם לעיל (פרק ח) הובאה תשובת מהרש"ם, שהוכיח מגדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים, שכופים לעלות לארץ ישראל בזמננו, בגלל שאין סכנה בדרכים (וראה גם בציץ אליעזר שהובאו דבריו לעיל (שם), וזה שלא כר"ן. מכל המקורות הנ"ל עולה בבירור, שאין הלכה כדעת הר"ן, והנימוק לפסק ביה"ד הגדול בפד"ר הנ"ל, צ"ע. בפסק דין הנ"ל (חלק ח, עמ' 103) הוסיפו, מדוע האשה אינה יכולה לחייב את בעלה לעלות לארץ: "נוסף לכ"ז, חזי לאצטרופי שיטת רבינו מאיר הסובר, לפי"ד הגר"א, דבזה"ז אין האשה יכולה לחייב את בעלה לעלות לא"י, ואפילו אם ימצא לו בארץ פרנסה בשפע". אבל כבר הובאה לעיל (פרק ז) תשובת מהר"ם המקורית, שממנה עולה, שהכפיה לעלות לארץ ישראל נוהגת בזמן שישראל שרויים על אדמתם, אף כשבהמ"ק חרב, והנימוק לדברי מהר"ם מבואר בב"ח, שבזמן שישראל שרויים על אדמתם, הבעל יכול למצוא פרנסה בארץ ישראל. לפי תשובה זו עולה, שהחיוב לעלות אינו מותנה במקדש דווקא, אלא ה"ה בזמן שהמקדש חרב, כל זמן שישראל שרויים על אדמתם, החיוב קיים. רק כאשר ישראל אינם על אדמתם, והפרנסה בארץ קשה מאד, הצדדים אינם כופים זה את זה לעלות לארץ. נמצא שיש לפסוק בכל מקרה לגופו, בהתאם לאפשריות הפרנסה בארץ ישראל. כבר התבאר לעיל, שככל הנראה תשובת מהר"ם המקורית לא היתה בהישג ידו של הגר"א, לכן נדחק לבאר את דברי מהר"ם באופן אחר. לעיל הובאו גם דברי בית יוסף, שכתב לעיין בתשובת רשב"ש שפסק שגם בזמן הזה, אחד האיש ואחד האשה כופים זה את זה לעלות לארץ ישראל. בית יוסף ציין גם לעיין בדברי רבינו ירוחם, שהוכיח מהרי"ף והרמב"ם, שלא חילקו בין זמן הבית לבין הזמן הזה, מכאן שאף בזמן הזה כופים זה את זה לעלות. ד. נראה ליישב את דברי הר"ן בדרך רביעית: שה המסרבת לעבור לגור במקום בעלה נחשבת למורדת, משום שידעה מראש שתצטרך לעבור לגור במקום בעלה. אבל מאידך גיסא בתקופת הר"ן, רק יחידי סגולה בודדים עלו לארץ. לכן גם אם על פי הדין, מקום המגורים הראוי לפי ההלכה לבני הזוג הוא בארץ ישראל גם בתקופת הר"ן, בכל זאת, מאחר שהאשה אינה מעלה על דעתה בשעת הנישואין אפשרות שמקום מגוריהם יהיה בארץ ישראל, ואילו היתה מעלה בדעתה שהבעל רוצה לעלות לארץ ישראל, אפשר שלא היתה נישאת לו, כיון שרק יחידי סגולה בודדים עלו לארץ ישראל. לכן לדעת הר"ן אין ראוי לנהוג בה כמורדת בגלל סירובה לעלות. אמנם חכמים פסקו שהיא מפסידה את כתובתה, אבל הקנס אינו על עבירה שבין אשה לבין בעלה כדין מרידה בבעלה, אלא הקנס הוא בגלל גזירת חכמים של עבירה בין אדם למקום, שאינה רוצה לעלות לארץ ישראל. לכן, לפי הר"ן, אשה זו אינה מוגדרת כמורדת ואינה מפסידה שאר כסות ועונה, כל עוד אינו מגרש אותה, ומשום כך, אחרי תקנת חדר"ג, כאשר בעלה אינו יכול לגרש אותה בעל כורחה, מוטל עליו חיוב שאר כסות ועונה עד שתתרצה להתגרש. במצב זה, הבעל פטור מקיום מצות עליה לארץ ישראל, כי התבאר לעיל, שהר"ן סובר שחדר"ג דוחה מצוה עשה בשב ואל תעשה, ומשום כך אינו יכול לכוף עליה לעלות, אלא מוטל עליו להמשיך לגור איתה בחו"ל ולקיים מצות שאר כסות ועונה, כל עוד אינה מסכימה להתגרש מרצונה. כאמור לעיל, עסקנו בבירור נימוקו השני של הר"ן, רק כדי להגדיל תורה ולהאדיר, אך להלכה כבר התבאר לעיל, שלדעת המחבר והרמ"א ועוד פוסקים אין הלכה כדעת הר"ן. י. האם ניתן לטעון קים לי שאין לכפות בזמננו לעלות לארץ ישראל? יש לברר האם ניתן לטעון טענת "קים לי" שאין לכפות בזמננו לעלות לארץ ישראל, מכח שיטת רבי חיים כהן, או מכח שיטת הר"ן, או מכח שיטת מהר"ם מרוטנבורג (כאשר האשה תובעת את הבעל לעלות לארץ ישראל). לדעת כמה פוסקים, אין הכרעה ברורה בדין כפיה לעלות לארץ ישראל, וכדלהלן: בבאר היטב (סימן עה, ס"ק יט) כתב: "ולענין אם בזמן הזה מצוה לעלות לא"י, עיין תוס' כתובות דכתבו בשם ר"ח כהן דאין מצוה בזמן הזה. ובהרא"ש ואגודה והטור משמע דיש מצוה אף בזמן הזה, וכנה"ג מאריך בזה, והביא הרבה דעות מחולקים אם יש מצוה לעלות או לא ע"ש. וכיון דאיכ' פלוגת' דרבותא, מי יוכל לכפות מי שאינו רוצה לעלות? וחייב ליתן לה כתובתה". גם בשו"ת מהרש"ם (ח"א, סי' יח) פסק, שיש לחשוש לשיטת ר' חיים כהן, וכן הובאו באוצר הפוסקים (במהדורה קמא, סי' עה, ס"ק כח, אות ג–ד) דעות פוסקים נוספים שניתן לטעון קים לי כדעת ר' חיים כהן. גם ביחס לטענת "קים לי" כדעת הר"ן, הובאה באוצר הפוסקים (ס"ק, לד, אות ד) מחלוקת הפוסקים האחרונים: יש שמצדדים בשיטת הר"ן, ומאידך גיסא הובאו שם הרבה פוסקים, שפסקו שאין הלכה כשיטת הר"ן. גם ביחס לשיטת מהר"ם מרוטנבורג, הובאה לעיל דעה בפד"ר ח, עמ' 102, שיש לצרף את שיטתו לשיטת הר"ן, ולפטור את הבעל מעליה לארץ ישראל. אלא שלא בכל מקרה ניתן לטעון "קים לי", כמבואר בים של שלמה (בבא קמא פרק ב, סימן ה), שקבע כלל יסודי ביחס לטענת "קים לי": "הלכך נקוט האי כללא בידך: לכל דבר ספיקא דדינא, שאין ביד הדיין להכריע, בין מחלוקת שנפלה בתלמוד בין שנפלו בין הגאונים, מהני תפיסה, מאחר שהיה יכול להכריע. אבל אם הדיין מכריע, בין שהדיין מכריע מחמת שרבים הם החולקים על היחיד, בין מחמת שמסתבר להדיין כסברתו דחד מראיות ברורות, אפי' הרבה הם החולקים על היחיד, לא יכול התופס לומר קים לי כאידך, אלא הדיין מוציא מידו". מבואר בדבריו, שטענת "קים לי" נאמרת רק כאשר הדיינים מסתפקים כיצד להכריע בהלכה, אבל כאשר הדיינים מכריעים כאחת השיטות, בין בגלל שהרבים חולקים עליו, בין שיש להם ראיות ברורות לפסוק כאחת השיטות, אין לטעון קים לי. בנידון הכפיה לעלות לארץ ישראל, התבאר לעיל שהשולחן ערוך הכריע להלכה, שאחד הבעל ואחד האשה כופים זה את זה לעלות לארץ ישראל, וההלכה נפסקה כך גם לזמן הזה, ולא כדעת רבי חיים כהן, לא כדעת מהר"ם ולא כדעת הר"ן. ביחס לשיטת רבי חיים כהן, התבאר לעיל (ח) שנימוקו של ר' חיים כהן הוא, שמפני העוני והדוחק ששרר בזמנו בארץ, בעלי הקרקעות מתקשים לקיים מצות שביעית ומעשרות, ולכן הם פטורים לעלות לארץ, או בגלל נימוקו של המרדכי בשם ר' חיים כהן, שיש סכנת דרכים. בזמן הזה השתנה מצב הארץ מקצה לקצה, וניתן להתפרנס בארץ ממגוון מקצועות, לכן בזמננו אין לטעון "קים לי" כרבי חיים. עוד התברר לעיל, שהמחבר בשולחן ערוך חלק עליו וגם כל הפוסקים הראשונים לא פסקו כמותו, אלא דעתו היא דעת יחיד, ולדעת מהרי"ט תלמיד טועה כתב את דבריו. גם בתשובת מעיל צדקה (סי' כו) שהובאה בפתחי תשובה (סי' עה, ס"ק ו) פסק: "לענין אם בזה"ז מצוה להעלות לא"י, הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות מקרא ד'וירשתם אותה וישבתם בה' ...וגם התה"ד בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה. איברא, התוס' בכתובות בשם ר"ח כהן כו'. אמנם מהרי"ט בתשו' סי' כ"ח ובחי' לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס' ולאו דסמכא היא כלל. והדין עמו. וכ"כ בעל נתיבות משפט. וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו. וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתני', א"כ ודאי דלא ס"ל הא דר"ח כהן". בנוסף לכך, באוצה"פ (שם, אות ד) הובא שו"ת מגן גבורים (תשובת בן המחבר בסוף הספר, סי' ז) שכתב, דאין לומר קי"ל כר' חיים כהן, היכא שכל הפוסקים פליגי עליה, וכמ"ש שו"ת מהרי"ק, שורש צד, דאין לומר קי"ל כפלוני הגאון, אחר שכל החכמים חולקים עליו. גם בפד"ר (ה, עמ' 34) נפסק: "אשר לטענת ב"כ הבעל דקים ליה כשיטת ר"ח כהן שבתוס', שאין בזה"ז משום מצוה לעלות לא"י ...הרי כבר הכריעו הפוסקים להלכה דלא כשיטה זו. וראה בכנה"ג שכן דעת כל הפוסקים. ובמהרי"ט שו"ת יור"ד סי' כ"ח, שכתב דשיטה זו תלמיד טועה כתבה. עיין שם. והשו"ע להלכה פסק כנ"ל דגם בזה"ז הוי מצוה. וגם טעם סכנה ליתא בזמננו כשב"ה אין משום סכנה לעלות, ואפשר לקיים פה מצוות למי שרוצה בכך באין מפריע ב"ה. אכן למעשה אין לכופו לעלות מהטעם שהבאנו בשם המבי"ט, דהוי מצוה שמתן שכרה בצדה, ודאגת הפרנסה כשלבו נוקפו וכו'. וכל המדובר בנדוננו אם יש לחייבה לצאת מא"י, ובזה בררנו דזכותה בכל ענין ואופן שהוא להשאר בא"י ולא לצאת ממנה, לוא גם לזמן ע"מ לחזור". גם ביחס לשיטת הר"ן התברר לעיל (י) שאין לחשוש לשיטת הר"ן, כיון שדעתו היא דעת יחיד. כמו כן אין לחשוש לשיטת מהר"ם, מאחר ששיטתו לא התקבלה להלכה, כי מבואר בטור שדבריו מבוססים על שיטת הירושלמי, אבל הבבלי חולק על הירושלמי, ואינו מחלק בין זמן המקדש לבין הזמן הזה. גם המחבר בשולחן ערוך לא חילק בין תקופת המקדש ובין הזמן הזה. גם התבאר לעיל שהב"ח למד מהתשובה המקורית של מהר"ם, שדבריו נאמרו דווקא כאשר ישראל אינם שרויים על אדמתם, ומשום כך ליהודים המועטים שנמצאים בא"י יש קשיי פרנסה, אך כאשר אפשר להתפרנס בארץ ישראל, חוזר הדין למקומו, והן האיש והן האשה כופים זה את זה לעלות לארץ. יא. האם חיוב עליה לעלות לירושלים נוהג בזמננו? א. מקור החיוב לעלות לירושלים בשולחן ערוך (אהע"ז, עה, סעיף ג) נפסק: "וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים, שהכל מעלין לא"י, ואין הכל מוציאין משם; הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין משם". מקור הדין הוא מהמשנה כתובות (קי, ב). בגמרא לא הובא מקור למצוה זו. אמנם בסוגיה (שם, קי, ב) הובא המקרא מספר נחמיה (פרק יא, ב) לצורך תיאור הקושי בישיבת כרכים: "לא מעיר לכרך, מאי טעמא? מסייע ליה לרבי יוסי בר חנינא, דא"ר יוסי בר חנינא: מנין שישיבת כרכים קשה? שנאמר: 'ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים'". אך במקרא זה לא נאמרה מצוה חיובית לעלות לירושלים. אדרבה, ממקרא זה יש ללמוד שהעליה לירושלים נעשית מתוך התנדבות, כדברי הכתוב: "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים". אמנם נאמר שם (לעיל פסוק א) שעזרא ונחמיה חייבו עשרה אחוזים מתוך העם לעלות לירושלים, על פי הגורל: "ושאר העם הפילו גורלות להביא אחד מן-העשרה, לשבת בירושלם עיר הקדש, ותשע הידות, בערים". אך גם ממקרא זה עולה שאין חיוב אישי לכל אחד מישראל לעלות לירושלים, אלא רק מי שנפל הגורל עליו - הוא היה חייב לעלות, ואילו כל השאר יכלו לשבת בערים אחרות, אלא א"כ נדבה רוחם לעלות ולהתיישב בירושלים. לאור זאת יקשה: מאחר שאין מצוה חיובית לעלות לירושלים, לא מהתורה ולא מדרבנן, מדוע כל אחד מבני הזוג יכול לכפות את הצד השני לעלות לירושלים? גם שו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רלד) התקשה בדין זה: "אבל מארץ ישראל לירושלים, הוא דבר תימה אפילו בזמן שביהמ"ק קיים, כ"ש בזה"ז!" נראה לנמק את דין הכפיה לעלות מארץ ישראל לירושלים, שאמנם אין חיוב אישי על כל איש מישראל להתיישב בירושלים דווקא, כי אם כן מה יהיה על שאר חבלי ארץ ישראל? הרי הרמב"ן (מצוה ד, בהוספות לספר המצוות) כתב, שמצוה שלא להניח את ארץ ישראל שממה. ועוד: יהושע הנחיל וחילק את הארץ לשנים עשר שבטים, ולכל אחד מהם ציוה להתיישב בנחלתו, וא"כ שאר השבטים אינם מצווים לגור בירושלים! ועוד: בספר יחזקאל מבואר שלעתיד לבוא הארץ תתחלק לשנים עשר שבטים בצורה שווה לכולם, ע"י חלוקה לשנים עשר רצועות לרוחב ארץ ישראל, ואם כן רוב עם ישראל לא יגורו בירושלים. אלא שיש מצוה ומעלה יתירה לגור בירושלים לעומת שאר חלקי ארץ ישראל, ולחזק את הישוב בתוכה, כי יש לירושלים מעלה וקדושה יתירה מכל ארץ ישראל, בגלל מקום המקדש שבתוכה, ובזמן המקדש אוכלים בתוך חומותיה מעשר שני וקדשים קלים (ראה שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנא). אך אין זו מצות עשה ואינה חובה, אלא התנדבות לדבר מצוה, כלשון הכתוב בנחמיה שהובא לעיל: "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים". עזרא ונחמיה ראו שהישוב היהודי בירושלים הוא מדולדל, לכן רצו לחזק את ירושלים ולהגדיל את הישוב בתוכה, בגלל קדושתה וכבודה. גם ידם היתה תקיפה על העם, כי הם קבלו סמכות שלטונית ממלכות פרס; והיתה בידיהם אפשרות לחייב את העם לעבור לירושלים, על ידי הטלת גורל מחייב. אבל בדורות הבאים לא היתה ידם של החכמים תקיפה על העם באותה עוצמה שהיתה לעזרא ונחמיה, והם לא יכלו לחייב את העם לעלות בעל כורחם לירושלים ע"י הטלת גורל. לכן חכמים חיזקו את הישוב בירושלים בדרך אחרת: על ידי חיזוק המתנדבים לעלות לירושלים, בתקנה שתקנו, שכאשר אחד מבני הזוג חשקה נפשו להתנדב לעלות לירושלים, חייב הצד השני לעלות עימו - אם הבעל הוא המסרב, יוציא ויתן כתובה; ואם האשה מסרבת, תצא בלא כתובה. תקנה זו דומה לתקנת עזרא ונחמיה שהפילו גורלות על העליה לירושלים, כי כאשר אחד מבני הזוג דורש לעלות לירושלים, הרי הצד השני דומה כמי שנפל עליו הגורל לעלות לירושלים. ב. כפיה האשה לעלות לירושלים בזמן הזה לעיל (פרק ז, א) התבררה שיטת מהר"ם מרוטנבורג, והובאו שם דברי הירושלמי (כתובות פי"ג, הי"א), גם על כפיה לעלות לירושלים, שם נאמר: "הוא רוצה לעלות לא"י, והיא אינה רוצה לעלות, כופין אותה לעלות. היא רוצה לעלות, והוא אינו רוצה, אין כופין אותו לעלות. היא רוצה לעלות לירושלים, והוא אינו רוצה לעלות לירושלים, אין כופין אותו. הוא רוצה והיא אינה רוצה, לעלות לירושלים כופין אותה לעלות". מרדכי (כתובות, סי' רפ) הביא את דברי הירושלמי: "בירושלמי גרסי' הוא רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות, היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין כו', ופי' הר"ם ז"ל דההיא [דברייתא] מיירי בזמן שביהמ"ק קיים, דאז הוי המצוה טפי לדור בירושלים מבא"י, [וירושלמי] דהכא מיירי בזמן הזה. ומזה הוכיח דיפה כח הבעל מכח האשה ודלא כר"ת". כך גם נכתב בהגהות אשר"י: "ופי' הר"ם ז"ל דההיא [דברייתא] מיירי בזמן שביהמ"ק קיים, דאז הוי המצוה טפי לדור בירושלים מבא"י, [וירושלמי] דהכא מיירי בזמן הזה". בהגהות מהר"ם מטיקטין, (שם) מבאר את דברי מרדכי: דאין חילוק בין ירושלים לשאר ארץ ישראל, שאין שם מעלות קדושה בעוונותינו... כבזמן הבית; ועתה כולם שווים למצוה, ירושלים ושאר ארץ ישראל". אבל קשה על דברי מהר"ם טיקטין: אם לדעתו לפי הירושלמי בזמן הזה אין מצוה מיוחדת לגור בירושלים יותר משאר חלקי ארץ ישראל; מדוע נאמר בירושלמי שהבעל כופה את אשתו לעלות לירושלים? הרי לפי דעתו בזמננו כל חלקי ארץ ישראל "שווים למצוה"! אלא שמרדכי והגהות אשרי כתבו את דבריהם בשם מהר"ם, ובתשובת מהר"ם המקורית (דפוס קרימונה, סימן קצט, ובדפוס ברלין, סימן עח; ראה גם לעיל פרק ז, א) נכתב: "אלא נ"ל דברייתא דכתובות בזמן שישראל שרויין על אדמתן, וההיא דירושלמי בזמן הזה", מבואר שלדעת מהר"ם הכפייה לעלות לארץ ולירושלים נאמרה "בזמן שישראל שרויין על אדמתן", הרי שהדין אינו תלוי בקדושת ירושלים והמקדש, אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם. הב"ח שהובאו דבריו לעיל (פרק ז, א) ביאר את דברי הירושלמי לענין עליה לארץ ישראל, על פי תשובת מהר"ם המקורית, שבזמן שישראל שרויים על אדמתם, הפרנסה מצויה בארץ, והכפיה לעלות תלויה באפשרויות הפרנסה בארץ. כך יש לבאר גם את דברי הירושלמי בדין הכפיה לעלות לירושלים, שבזמן שישראל שרויים על אדמתם, גם האשה כופה את הבעל לעלות לירושלים, אך בזמן שישראל אינם שרויים על אדמתם, האשה שאינה מפרנסת את בעלה, אינה יכולה לכפות את הבעל לעלות לירושלים, כיון שקשה להתפרנס בירושלים בזמן שישראל אינם שרויים על אדמתם. לעומת זאת, הבעל אם הוא מוצא פרנסה בירושלים, הוא כופה את האשה לעלות עמו, כיון שהוא המפרנס. מכאן הוכיח מהר"ם שאין הלכה כר"ת [המובא ברא"ש כתובות, פ"יג, סי' יז) שפסק, שיד האשה על העליונה לגרור את הבעל למקום מגוריה, אם לא היה תנאי אחר בזמן הנישואין; שהרי מוכח ההיפך מדברי הירושלמי, המחלק בין כפיית האיש לכפיית האשה, מכאן שכוחו של האיש לגרור את האשה למקומו, גובר על כוחה של האשה, כיוון שהאיש הוא המפרנס. יתכן שהתשובה המקורית של המהר"ם לא היתה מצויה בידי מרדכי והגהות אשרי, (כי בתקופת מהר"ם הגויים בצרפת, שרפו את כל ספרי הקודש שמצאו) אלא הסתמכו על דברי מהר"ם המובאים ברא"ש (כתובות, פי"ג, סי' יז): "וההיא דירושלמי דפליג אגמרא דידן, דקאמר אין כופין האיש לעלות אחר האשה לארץ ישראל ולירושלים. פירש רבינו מאיר, דאיירי בזמן הזה, ומשנתנו נשנית בזמן הבית". לעיל (פרק ז, ב) התבאר, שאמנם הרא"ש כתב בשם מהר"ם, שדין המשנה נאמר על זמן בית המקדש! אבל כוונתו היא כפי המבואר בתשובת מהר"ם המקורית - לזמן שישראל שרויים על אדמתם, כי התקופה שאחרי חורבן המקדש, נחשבת כזמן שאין ישראל שרויים על אדמתם בשלווה, בגלל רדיפות הרומאים ושאר העמים, והפרנסה היא בדוחק. לכן האשה אינה יכולה לכפות את הבעל לעלות לארץ ישראל, או לירושלים בזמן שקשה להתפרנס בארץ, או בירושלים. לעומת זאת הבעל אם הוא מוצא בארץ ישראל, או בירושלים את פרנסתו, הוא יכול לכפות את האשה לעלות לארץ ישראל, או לירושלים. אך גם אם נידחק לפרש, שמהר"ם התנה את דין הכפיה לעלות לא"י ולירושלים בזמן המקדש דווקא, מכל מקום בכל הנוגע לפסיקת ההלכה בדין זה, התבאר לעיל (פרק ז, ב) שהטור אהע"ז סי' עה, ושו"ע (שם, ד), פסקו שאין הלכה כירושלמי, כי התלמוד הבבלי אינו מחלק בין כפיית האיש לבין כפיית האשה, הן בזמן המקדש והן בזמננו. כמו כן, בפאת השולחן סי' ג, ס"ק כב, כתב, שהרמב"ם (אישות פי"ג ה"כ) לא חילק בדין הכפיה לעלות לארץ ישראל ולירושלים בין זמן המקדש לבין הזמן הזה. וכן סתמו הרי"ף, וכן הרא"ש, והרמב"ן (וראה גם גר"א, ס"ק יז). פאת השולחן נימק מדוע אין לחלק בין זמן המקדש לבין הזמן הזה בדין עליה לירושלים: שהרי גם בזה"ז יש יתרון לקדושת ירושלים, לעומת שאר חלקי ארץ ישראל, כיון שלפי הרמב"ם (בית הבחירה, פ"ו) קדושת ארץ ישראל לתרו"מ בזנן הזה היא מדרבנן, ואילו קדושת המקדש קיימת מהתורה גם לעתיד לבוא. בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג, סי' כב) כתב עוד: "ויתירה מזאת יש לומר, דאפילו לשיטת ר"ח כהן שמובא בתוס' כתובות שם ד"ה הוא אומר, דס"ל דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י. ... מכל מקום יש לומר דלמי שהוא כבר גר בא"י, בודאי עליה דידיה יש מצוה לגור יותר בירושלים, דקדושת ירושלים הא עליונה היא על קדושת שאר ערי ארץ ישראל, ויש לה קדושה מיוחדת מפני שהוא שער השמים... זהו רק לרווחא דמילתא, דלמעשה דברי ר"ח כהן נדחים מהלכה ע"י כל גדולי הפוסקים, וישנם התולים זה בכלל בתלמיד טועה, כידוע". ג. דין השכונות החדשות שבירושלים יש לברר האם הכפיה לעלות לירושלים, כוללת גם כפיה לעלות ולגור בשכונות שמחוץ לירושלים העתיקה שנתקדשה בימי בית שני? בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג, סי' כב) פסק: "האיסור לצאת מירושלים לגור במקום אחר בארץ ישראל, נראה שהוא רק להגרים בעיר העתיקה בתוך גבולות חומת ירושלים קיימתא, אבל מירושלים החדשה אין איסור לצאת ממנה לגור במקום אחר בארץ ישראל". גם הרה"ג אליעזרוב שליט"א כתב (בפד"ר חי"ד, עמ' 208) כך בדין השכונות החדשות שבירושלים: "ואולם מה שיש עדיין להסתפק הוא, האם מה שכופה לעלות לירושלים, האם זה לאותו שטח שידוע שהיה מקומה של העיר ירושלים, בבית ראשון או בבית שני עכ"פ, אבל השכונות החדשות שהם למעשה רק סמוכות ונראות, ונחשבות אמנם כעיר אחת עם העיר העתיקה לכמה דינים, אבל לענין לכוף, אפשר דאין לכופה אלא רק לאותו מקום שהיתה ירושלים בזמן הבית. ולא מה שנקרא עתה ירושלים... ויעויין ברמב"ם הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז, מ"ש לענין קדושת ירושלים והמקדש, דקדושתם קיימת היום, שקדושתן מפני השכינה ושכינה אינה בטלה לעולם. ומסתברא דכ"ז במקום שקידשו שלמה וכמ"ש שם בהל' י"ד, אבל בשכונות החדשות שהם מחוץ לתחומי חומת ירושלים, יש להסתפק טובא אם יכול לכופה ... ונראה מסברא וכן הדעת נוטה, דמקום שלא נתקדש בקדושת ירושלים אין יכול לכופה לעלות מארץ ישראל לאותו מקום, דתליא בפשיטות בקדושת מעלת ירושלים ולא במה שהוא סמוך ונראה, שלא יחול ע"ז דין כפיה לעלות אותה למקום זה. אשר לכן בנידו"ד נראה דאין מקום לחייבה מטעם זה". יב. מסקנות א. איש או אשה התובעים זה את זה לעלות לארץ ישראל, כופים את הצד השני לעלות עמו, גם בזמן הזה. ב. בעל המסרב לעלות לארץ, יוציא לאלתר ויתן כתובה, ואשה המסרבת, יוצאת לאלתר ללא כתובה. ג. אשה המסרבת לעלות עם בעלה, יש לה דין מורדת ומפסידה מזונותיה. ד. איש או אשה התובעים לעלות לירושלים, כופים את זה את זה לעלות גם בזמן הזה. ה. הכפיה לעלות לירושלים, נאמרה רק על החלק שהתקדש בימי בית ראשון ושני.