בענין זה של שאלתך נחלקו הדעות:

בשו"ת שער אפרים סי' פד כתב, שכאשר אדם יודע בבירור כמה הרויח מעסק מסויים, חובה עליו להפריש מיד, אולם כאשר הוא אינו יודע בבירור מה הם רווחיו, לא מוטלת עליו חובה לעשות חישובים תמידיים כאלו ולהפריש, אלא הוא יכול בכל תקופה לעשות חשבון רווחים כללי ולהפריש על כלל העסקים יחד. באופן זה גם יוכל לנכות מסך הרווחים הפסדים הנגרמים מעסק אחר. למשל, אם הרוויח מליון דולר בעסק מסויים ובעסק אחר הפסיד חצי מליון, סך כל רווחיו חצי מליון דולר. חישוב זה נוח יותר מאשר היה כבר מפריש בתחילה מסך המליון ועתה שהפסיד אין לו ממה לנכות.

אמנם בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' קצח נוקט שאף כאשר אדם יודע מה הם רווחיו מעסק מסויים, לא מוטלת עליו החובה להפריש למעשרות מיד, אלא כל דין המעשרות הוא "שנה בשנה" כלשון התנא במסכת פאה, ולכן, בסיומה של כל שנה יערוך את מאזן רווחיו ויפריש כדין. וכן פסק בערוך השלחן סי' רמט סעי' ז.

אכן, בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמג כתב, שאף שהעיקר להלכה כדברי הנודע ביהודה, יש הידור לתת מיד מכל רווח שנכנס, ולא להמתין לסיומה של השנה.

שנה זו תהיה לפי הלוח העברי, מראש השנה לראש השנה, כך כתב בשו"ת נודע ביהודה שם. אך בדיעב, כאשר יש קושי לחשב את הרווחים בראש השנה, שכן כל עבודת המשרד מתבצעת לפי סיומה של השנה האזרחית, ניתן לבצע חישוב והפרשה אלו בסיומה של השנה האזרחית, כך הורה בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' רא.

שלום וברכה

לא הבנתי משאלתך האם מדובר בגדר רגילה או בגדר חשמלית, ואם כן נחלק את תשובתנו לשני האופנים:

א. לענין גדר רגילה, אכן בעלי חיים נחשבים מוקצה ואסורים בטילטול בשבת, ולכן, אסור לשאת כלב או חתול או כלוב של ציפורי נוי בשבת. במקרה שלנו שהכלב נתון במצוקה ויש בכך "צער בעלי חיים" התירו חכמים לומר לגוי שיחלץ אותו משם, לפי שהתירו "שבות דשבות" [כלומר שני איסורי דרבנן – אמירה לגוי שיעשה איסור שאינו אלא מדרבנן כמו איסור מוקצה] במקום שיש צער בעלי חיים. אך אין לחלצו באופן זה על ידי יהודי. ומכל מקום אם ניתן לדחוף את הגדר בגופו ועל ידי כך הכלב ישתחרר, אף זה מותר אפילו על ידי יהודי.

ב. אף כאשר הגדר היא חשמלית ועל ידי טילטולה נדלקות נורות וכדומה, נראה שמותר לחלץ את הכלב על ידי גוי, לפי שאינו נוגע בגדר עצמה ואין כאן אלא גרמא ואינו מתכוין לכך. כמו כן, אף אם הוא מנענע את הגדר עצמה, נראה שמותר הדבר על ידי גוי, כיון שאינו מתכוין לכך והרי זה כ"פסיק רישא דלא ניחא ליה" שיש מן הפוסקים שהתירו לעשותו בשבת, ואף לדעת האוסרים אין דין זה חמור מכל מלאכה שאינה צריכה לגופה [כלומר, מלאכה שכוונתך לתכלית אחרת מזו המיועדת לה בדרך כלל] שלדעת רבים מן הפוסקים מותרת על ידי גוי.

ג. אין הבדל בנידונים הנ"ל בין בעל הכלב לאדם אחר.

מקורות:

א. על דין מוקצה בבעלי חיים ראה שו"ע סי' שח סעי' לט. על דגי נוי, ראה שו"ת מהר"ח או"ז סי' פב. על ההיתר לבקש מגוי לחלץ את הכלב, ראה משנה ברורה סי' שה ס"ק ע.

ב. על ההיתר לעשות מלאכה על ידי גוי בגרמא, ראה שו"ת מנחת שלמה סי' י. על מלאכה שאינה צריכה לגופה שמותרת על ידי גוי, ראה מגן אברהם סי' שמ לענין אשה ששכחה ליטול את ציפורניה קודם הטבילה, שמותר לה לבקש מגוי שיגזזם עבורה, וכן פסק המשנה ברורה שם ס"ק ג. כמו כן, ראה שער הציון סי' שלד ס"ק נז שמלאכה שאינה צריכה לגופה נחשבת "שבות" לענין זה שבמקום שהתירו "שבות דשבות" [כמו כאן שיש חשש צער בעלי חיים] אף זה מותר.

על דין פסיק רישא דלא ניחא ליה, ראה משנה ברורה סי' שכ ס"ק נג.

שאלה זו נשאל בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' סה), והשיב, שהואיל והחולה הוא חסר ישע, והלחץ בבתי החולים רב עד למאוד, והוא חולה שיש בו סכנה ומצוי הדבר בבתי החולים שלא נותנים לב וחשיבות מספקת לחיי קשישים במצב שכזה, אין ספק שמותר להזעיק את בני המשפחה תוך חילול שבת כדי שיבואו לבית החולים לסייע לו ולדאוג שיקבל טיפול מיטבי.

אמנם, חולה שמצוי תחת שליטה, הוא כבר מאושפז בבית החולים, מחלקה מסודרת ולאחר קביעת מצבו והטיפול המיועד לו, ואין חשש ממשי לרשלנות וכדומה, אלא שהוא חש עצמו בודד וקצת מפוחד, אף שהוא חולה שיש בו סכנה, אין מקום לחלל שבת באיסורי תורה כדי ליישב דעתו ולבוא לשהות לצידו, אלא בעת הצורך יחללו את השבת על ידי גוי שיבוא ויקח את בן המשפחה הנדרש לכך שישהה לצידו.

חשוב לציין, שכאשר מדובר בחשש ממשי יותר של יתובי דעתא, מותר גם לחלל את השבת על ידי ישראל, כמבואר בשו"ע בסימן של סעיף א שמדליקים נר ליולדת אפילו היא סומא, כדי ליישב דעתה.

מקורות:

על כך שמשום יתובי דעתא מתירים בדרך כלל מלאכה בשבת רק על ידי גוי, ראה שו"ע סי' שו סעי' ט, אמנם בפרי מגדים שם א"א ס"ק יח מצדד שגם במלאכה דאורייתא מותר, וראה מהרש"ם ח"ד סי' נד, אבל בשו"ת הרי בשמים ח"ב סי' קפ דחה את בדרי הפרי מגדים, וכיון שגדרי דין יתובי דעתא אינם ברורים די הצורך, וכאן מדובר בחולה המטופל כהלכה אלא שקשה עליו הבדידות והיא גורמת לו למעט חשש ופחד, אין להקל במלאכה דאורייתא.

שלום וברכה

כיון שבזריקה בדרך כלל יוצא דם, יש להשתדל למצוא אדם אחר, בעיקר בני ספרד הקפידו בזה מאוד, כפי שיבואר במקורות. אם אין אדם אחר, כמובן אין ברירה וצריך לעשות זאת.

מקורות:

מקור הדין בסנהדרין (פד ב): "איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו. רב מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך, רב דימי בר חיננא אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור. רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא (קוץ). מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא (כויה להוציא ליחה ממנה) דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור. אי הכי אחֵר נמי (גם לא יוציא קוץ לחברו שמא יחבול בו ויעבור על איסור "לא יוסיף")? אחֵר שגגת לאו, בנו שגגת חנק.

נמצא שלגבי השאלה אם מותר לבן להקיז דם לאביו לצרכי רפואה, נאמרו בגמרא שתי דעות המתירות: דעת רב מתנא שהדבר מותר משום "ואהבת לרעך כמוך" שכיון שהאב רוצה בדבר אין בזה איסור ומותר דכל שאוהבים ורוצים בכך לא נכלל כלל בשם "מכה". ורב דימי התיר משום שכל החיוב בעושה חבורה נלמד ממכה נפש בהמה, וכשם שהחובל בבהמה לרפואה לא חשיב מכה כלל, כך גם החובל באביו לצרכי רפואה לא חשיב מכה. (עיין בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ע"ז אות ג' שכתב כן בביאור הגמרא).

כנגד זה הביאה הגמרא את דעת רב (ולגרסה אחרת: רב פפא) שלא התיר לבנו להוציא לו את הקוץ. ומר בריה דרבינא לא התיר לבנו לפתוח לו כויה להוציא ממנה ליחה, שמא יצא דם ונמצא חובל באביו ויבא לידי שגגת חנק.

ולהלכה נחלקו ראשונים אם רב מר בריה דרבינא חלקו על רב מתנא ורב דימי ואסרו גם הקזת דם, או שבהקזת דם יודו להתיר, ואציין רק את מסקנתם:

א.      לשיטת הרי"ף (ריש פ' אלו הן הנחנקין, לפי הבנת הרא"ש סנהדרין פ"י סי' א) אסור לבן להקיז דם לאביו או להוציא לו את הקוץ, אף אם אין אדם אחר שיכול לעשות זאת.

ב.      לשיטת הרמב"ן (תורת האדם ענין הסכנה בריש דבריו), אם יש אפשרות לעשות זאת על ידי אחר, יש לחלק בין הקזת דם שמותרת לבין הוצאת קוץ ופתיחת כויה שאסורה [ומשום שבהקזת הדם יש צורך לאב בעצם הוצאת הדם, אבל בהוצאת קוץ יציאת הדם היא תוצאה של הטיפול ובעצם היא חבלה], ואם אין אדם אחר הכל מותר.

ג.       לשיטת הרי"ף (להבנת הרמב"ן שם) אין חילוק בין הקזה להוצאת קוץ, ובשני האופנים אם יש אפשרות לעשות זאת על ידי אחר לא יעשה זאת הבן בעצמו, ואם אין אפשרות כזו – מותר. וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים ה"ז): "המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר פטור, אע"פ שהוא פטור לכתחילה לא יעשה או להוציא סילון (קוץ) מבשר אביו או אמו לא יוציא שמא יעשה חבורה. במה דברים אמורים כשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא והרי הן מצטערין, הרי זה מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות" עכ"ל.

 להלכה, פסק השו"ע (יו"ד סי' רמא סעיף ג) כהבנת הרא"ש בשיטת הרי"ף שאסור לבן לטפל באביו אם יש חשש שיצא דם בכל אופן, אפילו אין שם אדם אחר, ז"ל: "היה קוץ תחוב לאביו לא יוציאנו שמא יבוא לעשות בו חבורה, וכן אם הוא מקיז דם או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אף על פי שמכוון לרפואה".

אולם הרמ"א פסק כהבנת הרמב"ן ברי"ף, וכשיטת הרמב"ם שיש לחלק בין אם מזומן לפניהם אחר שיעשה זאת שאסור לבן לטפל באביו, לבין אם אין אדם אחר שמותר, וז"ל: "במה דברים אמורים בשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשהו לעשות".

ממילא, לבני ספרד מן הדין להחמיר בזה יותר, כמובן כשאין חשש פיקוח נפש אלא צער בלבד, אמנם הבן איש חי (שופטים סעיף כד) פסק בדין זה כרמ"א, והביא שם בשם מהר"י קאשטרו בהגהותיו לסי' רמא (סק"ג) שכתב: "דעת כל הפוסקים שוה שאם אין אחר לעשות והאב מצטער, הרי זה מקיז וחותך כפי מה שהרשהו". ומשמע שנקט שאף דעת הרי"ף כן.

עובד ומעביד

מינעהכגבדסשז