חיוב גט מחמת מניעת מצות עונה הנדון: הצדדים הם זוג חסידי. האשה טוענת שאופי הבעל אדיש וקפוא, סגפן ועסוק כל הזמן בתורה ותפילה עד שגם בלילי שבת הוא נשאר עד חצות הלילה בביהכ''נ ומותיר אותה לבדה עם הילדים. יחסי האישות גרועים מאוד באשר איננו מסוגל להעניק חום אלא שותק ואדיש תמיד, כך שאין היא מסוגלת לחיות עמו, וכבר 8 שנים הם בפירוד. גם אינו זן ולא מפרנס. חסר אונים. מנותק מהחיים. מנותק מבורא עולם. זו בדיוק ההפרעה שלו. נסיתי לנהל שיחות עמוקות מטלטלות ובכל השיחות האלה הבעל שתק לא ענה ולא הגיב. נמנעת מלקיים יחס''א אתו מחמת שהוא דוחה אותה. הלכו ליועצים רבים ורבנים אבל הבעל שותק כל הזמן במפגשים עד שהמומחים מתייאשים. יש הקלטות מהמפגשים. מבקשת ויתור סודיות רפואית וצווים ליועצים שיעידו מה היה. תובעת גט. חוו''ד פרופ' בונה מאשרת כי יש בעיה התנהגותית בבעל שנעדר תובנה בסיסית לצרכי אשתו, ואינו רואה מקום להמשך חיי הנישואין. הבעל דוחה את טענות האשה על הפרעתו, והשיב שהפירוד בא מצד האשה שחששה ללדת הרבה ילדים כמו חמותה, ולכן ביקשה היתרים למניעת הריון, והפסיקה ללכת למקוה וטענה שאין לו רגש מספיק. לטענת ב''כ האשה כבר הסכים הבעל להתגרש אלא שהתנה תנאים כלכליים בבד''ץ העדה החרדית. לא הכחיש כי שש שנים אין יחס''א. לא תבע שלום בית. לא הודיע לאשתו לפני הנישואין שיש לו בעיות נפשיות. ע''כ תמצית העובדות. ראיתי את נימוקי חבריי שכתבו לחייבו בגט מטעם שמואסת בו ומטעם דברי הגר''ח פלאג'י. ואולם נראה לענ''ד שבנ''ד יש מקום להוסיף נימוק חזק, מרכזי ועקרוני, והוא: "מניעת עונת האשה". נימוק זה יש בו די לחייב ואף לכוף בגט כנפסק בש''ע (אה''ע סי' קנ''ד ס''ז), שהרי במציאות המתוארת לעיל, אין לך מניעת עונה גדולה מזו. ואף אם הבעל טוען שמקיים ומעוניין לקיים עונתו, הרי שבצורה המתוארת המיוחסת לו, אין מעשיו בגדר קיום עונה, שהרי חז"ל מגדירים את העונה כמעשה המשמח את האשה כדאיתא במסכת כלה (פרק א הלכה כא) וז"ל: מה יעשה אדם ויהיו בניו עשירים, יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו. ואלו הן חפצי שמים, יפזר מעותיו לעניים, וכו', ובהלכה כב: ואלו הן חפצי אשתו, ר' אליעזר אומר יפתה אותה בשעת תשמיש, ר' יהודה אומר ישמחנה בשעת תשמיש בדבר מצוה, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע. עכ"ל. ביאור גדרי מצות עונה בהקדם ביאור המשנה במסכת כלה והנה ממשנה זו משמע שאין השמחה בזה בגדר חובה, אלא רק עצה טובה למי שרוצה שיהיו בניו עשירים, ואם לא אכפת לו שיהיו עשירים, לית לן בה. ולכאורה קשה, דגרסינן בגמרא (פסחים עב:) והאמר רבא: חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה. עכ''ל. וכי רבא יחלוק על התנאים רבי אליעזר ורבי יודא. ובאמת שאעיקרא משנה זו צריכה ביאור, ויש לשאול בה כמה שאלות: א. האם מטרת המשנה היא לייעץ כיצד להיות עשיר? ואת''ל שכן, מדוע דוקא במסכת כלה. ב. מדוע דוקא חפצי שמים וחפצי אשתו הם עצה לעשירות? ג. אם חפצי שמים היינו צדקה, הרי זו חובה, וכן חפצי אשתו, האמר רבא שהם בגדר חובה, ואמאי תני לה כעצה בעלמא. ד. לכאורה אין חילוק בין ר' יודא לר' אליעזר, דהיינו הך. ה. לכאורה, דברי ר' אליעזר כאן סותרים את מעשיו, שהרי אמרו עליו (כלה פ"א מ"י, נדרים כ:) שנהג לקיים עונתו 'כמי שכפאו שד'. ו. מדוע הוצרך ר' יודא להביא ראיה לדבריו מפסוק 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. ז. מהו 'דבר רע' דהכא. והנלענ''ד ליישב, שאמנם ברור הדבר שלכולי עלמא חייב אדם לשמח כדאמר רבא, אלא שהחובה בזה היא מ'אלו דברים שיש להם שיעור', וקמ"ל ר''א ור''י במסכת כלה דאף שלצאת יד''ח די בכל דהו שמשמחה בדבר מצוה, מכל מקום הרוצה שיהיו בניו עשירים – [וכוונת ר''א ור''י בתרתי: עשירים בממון ועשירים בדעת, דהא איתא בנדרים (מא.) אמר אביי נקטינן אין עני אלא בדעת, ומינה לאידך גיסא אין עשיר אלא בדעת] - העצה לזה היא: שיעשה חפצי שמים וחפצי אשתו, קרי להו 'חפצי', כי אף שכבר יצא יד''ח בצדקה בשיעור שקבעו חכמים כנפסק בש''ע יו"ד (סי' רמט ס''ב) לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה. ע''כ. וכן בענין אשתו, יצא יד''ח בשיעורו, מכל מקום חפצו יתברך שאדם יפזר מעותיו לצדקה כו', כלומר ישפיע לעניים יותר מחיובו [עד גבול מסוים כמ''ש בהלכות צדקה יו"ד סי' רמט ס''א בהגה], וכנגד זה, מדה כנגד מדה ישפיע הוא יתברך לבניו עושר. וכן חפצה של האשה שתהיה חיבה יתירה נודעת לה מבעלה, וכמאמרם ז''ל (כתובות סב:) רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות. ולפיכך, כשם שהוא מהדר יותר משיעור חיובו [עד גבול מסוים כמ''ש באה''ע סי' כה ס''ב] כדי לשמחה בדבר מצוה, שבזה מרבה קירוב הדעת ביניהם, והוא החלק במצוה המשמח אותה באמת, כך - מדה כנגד מדה - ירבה ה' דעת ותבונה לבניו ויהיו עשירים בדעת. תדע, שלאידך גיסא, כתוב (יחזקאל כ לח) וברותי מכם הפושעים וכו', ודרשו חז''ל (נדרים כ:) [ונפסק בש''ע (או"ח סי' ר''מ ס"ג ובאה''ע ס''ס כ''ה) ועי' בח''מ שם (סק''ז)]: אלו בני ט' מדות, בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה, שהצד השווה שבהם הוא הפירוד הנפשי והעדר קירבת הדעת והשמחה בשעת המעשה בין האיש והאשה, והתוצאה - ח"ו בני ט' מדות, פושעים ומורדים שירדו לדיוטא התחתונה מחמת חסרון דעת. והשתא אתי שפיר דתנן לה במסכת כלה שעניינה ללמד פרטי מצוות פו''ר, כיצד יזכה לקיים המצוה בשלמות להוליד בנים ובנות ברי דעת, עשירים בדעת, וגם עשירים בממון, שהרי 'אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר ובעל קומה' (שבת צב:), וזו תכלית מצות פו"ר להוליד זרע עובדי ה' וברי-דעת שהשכינה שורה עליהם, כמ''ש באה''ע (סי' כה ס''ב) עיי''ש. אלא שנחלקו רבי יהודה ורבי אליעזר מהו גדר השמחה שישמחנה בדבר מצוה: ר' אליעזר לשיטתו (נדרים שם) שחשש להאריך במעשה פן יבא לחשוב באחרת בשעת מעשה כו' כדאיתא התם, לכן היה מכסה טפחיים כו' ודומה כמי שכפאו שד כו', דהיינו שהמעשה עצמו, היה נזהר לעשותו בתכלית הפרישות. ולפיכך לשיטתו, עיקר השמחה היא ש"יפתה אותה בשעת תשמיש", דהיינו להרבות בדבורי שבח ופיוס ונועם עד שתהיה דעתה מתיישבת ושמחה עליה. אבל לר' יודא לא די שיפתה כו' אלא גם צריך ש"ישמחנה בשעת תשמיש בדבר מצוה", דהיינו במעשה המצוה עצמו, לעשותו במתינות בשמחה וחשק, וכמעשה דרב ורב כהנא בברכות (סב.), ולא באדישות, חולשה וקיפאון, לפי שגם צורת ואיכות המעשה משפיעים על שמחתה בדבר המצוה. ואמנם אם ינהג כן, הרי יש מקום לחוש לטענת ר' אליעזר, על כך הוצרך ר' יודא להביא ראיה שאין להימנע מכך עקב חששו של ר''א שהמשמח גם בדבר מעשה המצוה גופא ומאריך בו עלול ליכשל בדבר רע ח''ו אם לא ינהג כמי שכפאו שד, לפיכך, כדי לשלול זאת, הביא ר' יודא ראיה לסברתו מהכתוב "שומר מצוה לא ידע דבר רע", דמזה מוכח שאין מכשול יוצא מעשיית מצוה, והכא נמי מכיון שכוונתו לשמים, לשמח את אשתו בדבר מצוה, לא ידע 'דבר רע', והכוונה למכשול מן הסוג שחשש ממנו ר''א, שעליו נאמר 'ונשמרת מכל דבר רע' (דברים כג י), ודרשו חז''ל (כתובות מו.) שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה, ועוד דרשו (ע''ז כ.) שלא יסתכל באשה נאה כו', שזה וכיוצא בזה נקרא 'דבר רע', ומזה וכיוצא בזה חשש ר' אליעזר. ור' יודא סבר שאין לחוש מאחר שהוא 'שומר מצוה', והביא ראיה מהכתוב הנ''ל. זה הנלע''ד בביאור מתני' דכלה הנ''ל. הא קמן, שמלבד שחובה לשמחה כדאמר רבא, הרי חזינן ממתני' דכלה שעיקר חפצה של אשתו הוא שיפתנה וישמחנה בדבר מצוה, ואדישות הוא ההיפך הגמור מחפצה של אשתו, שמצערה במקום לשמחה, וממילא ה''ז ביטל את המצוה, ולא זו בלבד אלא שקלקל במקום לתקן. מצות עונה שאין בה שמחה לא יצא יד''ח ודינו כמבטל עונתה והרמב''ם (הלכות דעות פרק ה הלכה ד) כותב בהגדרת והנהגת מצות העונה, וז"ל: #ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם, יספר וישחק מעט עמה כדי שתתיישב נפשה וכו' .עכ"ל. וכתב בכסף משנה שם, וז"ל: #ומה שאמר אלא יספר וישחק מעט עמה. בפרק הרואה (ברכות סב.) ובפ"ק דחגיגה (ה). עכ"ל. ועוחל"מ לבאר ד' הרמב''ם אליבא דמתני' דכלה, ומדוע כתב 'מעט'. ואכמ''ל. וכעת נלע"ד שהוא משום חשש שז"ל ח"ו. והנה בגמרות הנ"ל בברכות ובחגיגה, מסופר על גדול האמוראים, רב, ש'שח ושחק' (פירוש: דיבר וצחק) ושימש מיטתו. וידוע הדבר שרב היה פרוש וחסיד מאוד עד שתלמידיו לא יכלו לאמץ כל עשרת הנהגות פרישותו המיוחדות, אלא כל אחד מתלמידיו יכול היה לאמץ רק חלק קטן מהנהגות פרישותו כמ"ש רבנו גרשום (מנחות קט:), ואעפ"כ, שעת מצוות עונה שאני, ועשה את המצוה בחשק רב כל כך שתלמידו רב כהנא העיר לו (ברכות שם) ש"דמי פומיה דמר כדלא שריף תבשילא", כי אכן זוהי צורתה של המצוה ע"פ תורתנו הקדושה, גם לפרושים ביותר, ללמדך שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (ע' סוכה לב). וקיי"ל (שבת כא.) ''מעשה רב'', והוא לכאורה דלא כר' אליעזר, דלא קיי"ל כוותיה, דשמותי הוא (שם קל:). וטעמא כנ''ל, דשומר מצוה כו', וכעין מה שהבטיחה תורה (דברים יג יח) ונתן לך רחמים ורחמך. ומכל מקום, להלכה נפסקו גם דברי ר' אליעזר (אה''ע סי' כה ריש ס''ב), לפי שר' יודא לא בא לחלוק על דברי ר''א אלא להוסיף עליהם. ובהיותי בזה מצאתי שכבר דברי רבותינו הקדמונים ז''ל (הביא דבריהם בשו"ת בצל החכמה ח"ד סימן עב) ברור מללו שהעדר השמחה במצות עונה כמוהו כביטול כל המצוה כליל, שהרי בסמ"ק (סי' רפ"ה) כתב וזה לשונו: [מצות עשה] לשמח את אשתו כדכתיב ושמח את אשתו אשר לקח. יש בעשה זה לאו, שנאמר ועונתה לא יגרע, והנה כמה גדולה המצוה הזאת שהרי פטרתו תורה מליצא בצבא. ואפי' אשתו מעוברת, מצוה לשמחה אם סבר הוא שהיא מתאוה וכו' עכ"ל. הרי דס''ל לסמ''ק שמצות ושמח את אשתו, היינו בתשמיש, ושאם אינה שמחה בזה, עובר על לאו דעונתה לא יגרע, שלא לחינם נקטה תורה במצוה זו לשון שמחה בעשה שבה. וכן נראה גם ממש"כ בהגהות יעב''ץ (עירובין ס"ג: בתוס' ד"ה כל) שכתב להוכיח, דמה שאמרו בגמ' שם שכל זמן שהארון ושכינה שרויין שלא במקומן אסורין בתשמהמ"ט, היינו דוקא אנשי המלחמה ההולכים בצבא, שהם נאסרו בתשמהמ"ט מפני הארון שעמהם, אבל השוכנים בא"י בבתיהם, מותרים. ותדע גם מאשר לקח אשה חדשה שאינו יוצא בצבא ושמח את אשתו. ע"כ. הרי שמפרש ושמח את אשתו בתשמהמ"ט, שעל כן אינו יוצא, שאם יצא, יהיה מוכרח להתבטל ממצות ושמח, דהיינו תשה''מ מחמת הארון. ואם איתא דס''ל שמצות ושמח היא בכל ענין שמשמחה, אמאי לא יצא בצבא, יצא וישמחנה ע''י שיתן לה בגדי צבעונין ותכשיטים ושאר דברים המשמחים. גם מדברי רבינו בעל הטורים (דברים כ"ד ה) על פסוק "נקי יהי' לביתו שנה אחת ושמח את אשתו", יש להוכיח כן, שהרי פירש שם וז"ל: #ושמח, מנין ימים של 'ושמח' (בגימטריא שנ''ד 354), מותר בתשמיש המטה, שהן: כל ימות השנה חוץ מיוה"כ. ע''כ. [והיינו מן התורה, דאלו מדרבנן איכא גם תשעה באב וז' ימי האבלות. ומ''ש 'כל ימות השנה' כוונתו שכולם ראויים לכך, (אם אינה אסורה עליו מחמת נידתה כו')]. ותחילה סבר בשו"ת בצל החכמה ללמוד מפוסקים אלו שבעת שאיננה טהורה, שא"א לשמחה בתשמיש, לא שייכה מצות ושמח את אשתו כלל, וממילא יהיה מותר לו לנסוע מביתו גם בלעדה. אלא ששוב חזר בו ופירש גם בדברי הפוס' הנ"ל שאין הכרח שרק בתשמה''מ מקיים מצות שמחה, אלא שהתשמיש ג''כ בכלל השמחה, ולכן כשמונע ממנה שמחה זו בעת הצורך, הרי הוא עובר על ועונתה לא תגרע, ואף מוגדר כמי שמענה אותה כמ''ש במס' יומא (עז.) אם תענה את בנותי כו'. ועכ"פ מזה שחז''ל קושרים בין מצוה זו לענין השמחה, בהכרח שזו צורת המצוה, והיא השמחה הראשונה במעלה שמקיים בה מצות ושמח את אשתו, אלא שכאשר איננה טהורה מצוה ג''כ לשמחה בכל דבר המשמחה, כמ''ש בספר יראים (מצוה ק"צ) ובשאר פוסקים. ומכאן שהנתבע דנן, שאברך ת"ח הוא, ויש להניח שבקי הוא במקורות ההלכתיים דלעיל, ואף תואר מפי הנתבעת כ'צדיק', ואעפ"כ אינו נוהג ככתוב במקורות הנ''ל, אות הוא כי איננו מסוגל בטבעו לקיים את מצות העונה כהלכתה באופן שתשמח את האשה, אלא נהפוך הוא, גם אם מקיימה, או רוצה לקיימה, הרי שהוא מקיימה באופן המצער אותה ברמה הקשה ביותר כפי שנוכח ביה''ד בדיונים מתגובותיה רוויות הכאב של האשה, וניכרים דברי אמת, ועל כך המליצו הקדמונים: ההעדר טוב ממציאות הרע. אנוס בטבע נפשו מלשמחה בעונתה ואף אם אנוס הוא בכך מחמת מום גדול זה שבטבעו, וכפי שעיני דייני ביה''ד ראו את הנהגתו שבאה מצד טבעו הנפשי גם באולם ביה''ד, שאינו מתנהג לפי נורמות חברתיות מקובלות, אלא מתוך שתיקתו, שפת גופו ותשובותיו לביה''ד, ניכרת בו סגירות ופרישות וסגפנות יתירה התואמת בהחלט לתיאור הניתן עליו מפי האשה, כך שביה''ד יכול להשליך שאם אלו פני הדברים בביה''ד, הרי שבבית פנימה לא מופקע כלל שינהג כמיוחס לו ע''י אשתו, ולא משום היותו איש רע ח"ו, שהרי אשתו רואה בו 'צדיק' ופרוש כמ''ש לעיל, אלא שהוא אנוס במגבלה נפשית, המתבטאת בסגירות וסגפנות ופרישות, והרי בחיי נישואין לא ניתן להיות פרוש ושתקן שכזה, אם לא ברשות מפורשת ומחילה גמורה מצד האשה כמ''ש בש''ע אהע''ז (סי' עו), ובנ''ד הרי לא מחלה, ואף הביעה צערה ומחאתה ויזמה פגישות אצל מומחים שלא הצליחו לשנות את הרגלי הבעל. והרי אפילו על משה רבנו ע''ה ריננו אהרן ומרים על שפרש מאשתו בשביל לקבל את התורה כדאיתא בספרי זוטא (על במדבר, בפרק יב פסוק א) וז"ל: #ותדבר מרים ואהרן במשה, קשה היא לשון הרע שלא נצטרעה מרים אלא על לשון הרע, שנאמר ותדבר מרים ואהרן, מרים פתחה הדברים ואמרה לאהרן, והוסיף אהרן על דבריה ונשאו ונתנו בדבר. ר' שמעון אומר אף צפורה פתחה בדברים ואמרה למרים ומרים אמרה לאהרן ואהרן הוסיף על דבריהם ונשאו ונתנו בדברים. ומה היו הדברים? אמרו: כיון שנתמנו הזקנים, הדליקו כל ישראל נרות ועשו שמחה בשביל שעלו שבעים זקנים לשררה, וכיון שראתה מרים הנרות, אמרה: אשרי אלו ואשרי נשותיהן. אמרה לה צפורה: אל תאמרי אשרי נשותיהן, אלא אוי לנשותיהן! שמיום שדבר הקדוש ברוך הוא עם משה אחיך, לא נזדקק לי (פירוש: שלא קיים עמה מצות עונה). מיד הלכה מרים אצל אהרן והיו נושאין ונותנין בדבר, שנאמר: ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה, על עסקי פרישתו מן האשה. אמרו: גֵיוְתָן (פירוש: גאוותן) הוא משה, וכי לא דבר הקדוש ברוך הוא אלא עמו בלבד? כבר דבר עם נביאים הרבה, ועמנו, ולא פירשנו מנשותינו כמו שפירש, שנאמר: הרק אך במשה דבר ה'?". עכ''ל המדרש. וחזינן שהיתה טענתם עליו נכונה ומתקבלת, אילמלא שהקב''ה לימד בתורה שמשה רבנו גדול הוא ונעלה משאר הנביאים, כמ''ש (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה כו', ומעלתו היחודית מחייבת אותו לנהוג כפי שנהג, ואף נענשו המרננים אחריו על שהיה להם להבין שמשה אינו כשאר הנביאים. ועל כן גם הבעל בנדוננו, אף אם אנוס הוא מחמת טבע נפשו ופרישותו המופלגת, כפי שהתרשם ביה''ד כאמור, וככתוב גם בחוו"ד של הפרופ' בונה ראש מחלקה פסיכיאטרית בבה''ח הדסה עין כרם, שכתב וז"ל: "דיון וסיכום: קיים פער גדול ובלתי ניתן לסגירה בין עמדות וציפיות שני בני הזוג מקשר הנישואין. גב' ק. מתארת צורך בקשר רגשי בוגר. קרבה. שיח. חברות. הבנה. ותמיכה הדדית. היא אינה מקבלת דברים אלה מבעלה. מר ק. זקוק בעיקר לקשר גופני עם אשתו. ולקיום מראית עין של בית ומשפחה. מר ק. אינו מסוגל להבין את צרכי אשתו ואת רצונה להיפרד ממנו. הוא נטול תובנה לחלוטין לחסרים שאשתו מתארת בחיי הנישואין. שולל את תלונות אשתו לגבי העדר תקשורת בניהם. היה משכנע אותה ארוכות ללכת למקווה. ובכך מפגין את חסר הבנתו לצרכיה של אשתו. ומראה שלמעשה בעיקר ניסה להביא אותה להסכים לקיים יחסי אישות. שוב ושוב אומר שפרידה היא "לרעת הילדים" ו"בניגוד לתורה". באופן שנראה שלמעשה חוזר על ("מדקלם"...) אמירות אלה באופן כפייתי. אומר שאם יחיו יחד, "לאשתו יהיה יותר טוב מאשר לו". מבלי שמסוגל להסביר מדוע הוא חושב כך. לאור המצב המתואר אין למר ולגב' קניג סיכוי לקיים חיים משותפים." מכל מקום איננו עדיף ממי שאין לו גבורת אנשים שאינו יכול לקיים עונתו כהלכת גוברין יהודאין לשמחה בדבר מצוה, ולא עדיף הוא מבעלי המומים הקשים שהוזכרו בש''ע (אה''ע סי' קנ''ד סע' א, וסע' ד' בהגה, וסע' ה בהגה) שדינם שכופין אותם להוציא, אף שהם אנוסים בכך. ואמנם למעשה יש דעות באחרונים אם נוהגים לכוף במומים (עי' נו''כ שם), מ''מ י"ל דנ''ד חמור יותר, שכיון שאין נותן לה עונתה כהלכתה באופן המשמחה ולא מצערה, אף אם זה מחמת אונסו, בזה כופין לכ''ע כמ''ש (באה''ע שם בס''ז) באין לו גבור''א. ועוד י"ל דהתם בנולדו בו המומים לאחר נישואין, משא''כ בנ''ד שטבע זה של הסתגפות וחוסר קשר ואדישות נראה פשוט שהיה בו קודם הנישואין, וברור הדבר שלא הכירה בו קודם הנישואין, לפי שאין המום הזה מתגלה אלא כשיש דברים שבינו לבינה לאחר הנישואין, הרי כתב בב''ש שם (סק''ח) דתליא בפלוגתא שהביא בזה (בסק"ב). עילת מקח טעות בנ''ד ובנ''ד קיימת גם עילה ממשית של מקח טעות, לפי שיש להניח בפשיטות, שלא היה ידוע לאשה מום קשה זה, שאיננו מאפשר גם לא ראשית חיי נישואין תקינים, שהרי הכל יודעים למה כלה נכנסה לחופה (כתובות ח:), נמצא שגם אם לא נדון מחמת מקח טעות להפקיע קידושין וכמ''ש האגרות משה (אה''ע סי' עט וסי' פ) בכיו"ב, (הביא דבריו בס' ביכורי אשר ח"ד (עמ' נד) לידידנו הג"ר מסעוד אלחדד שליט''א אב''ד ירושלים, בפס''ד של הגר''ע בצרי שליט''א אב''ד ירושלים), מכל מקום שפיר יש לחייב בגט, ואפשר שאף יש מקום לכוף גט אם יתן הבעל כתף סוררת מלגרש בהקדם ממש, כי שומה על ביה''ד לעשות ככל האפשר בכדי למנוע המשך צער גדול זה מהאשה הנמשך כבר קרוב לשמונה שנים. מעתה, לפענ''ד לא די לבסס את החיוב רק על המאיסות שמואסת בו באמתלא מבוררת, ועל דבריו הנודעים של הגר''ח פלאג'י בענין הפרודים י''ח חודש, דהא קם ליה בדרבה מניה. ועוד, שבנימוקי המאיסות והגרח"פ לא ניתן לכוף, ואילו ע"פ נימוק זה של מניעת עונה, יש מקום לכוף בשופי לכה"פ בכפיות של זמננו, ולשיטת בעלי הש''ע (דלא כהש''ך בס' גבו''א) ניתן לכופו ע"פ ההלכה אף בשוטין ממש כמשי''ת, אלמלא החוק האזרחי האוסר כפייה בשוטין, ואשר רק מחמתו של החוק האזרחי דוקא [בניגוד לתעמולה הכוזבת והמגמתית נגד בתי הדין] סובלות באמת רוב ככל העגונות, ועכ"פ ניתן לכופו בכל הכלים העומדים לרשות ביה''ד ע"פ חוק. ההבדל בין נ''ד לבין הטוענת מאיס עלי דעלמא ואין להקשות על דברינו, שאם כן, כל המאוס על אשתו עד שאינה יכולה להיבעל לו מרצונה כו' יחשב כמונע עונתה ויהיה בר-כפיה בגט, וא"כ כיצד חלקו בזה רוב הראשונים ז''ל על הרמב''ם ז''ל, דזה לק''מ, שהרי ודאי הוא שלא קרב נדוננו לסוגיא דמאיס עלי, דבמאיס עלי עסקינן שהאיש מצדו יכול ורוצה לקיים מצות העונה בכל פרטיה וכוונותיה ולשמח את אשתו כו', ומה יעשה שאין דעות בני האדם שוות, וכשם שדעות במאכל וכו' ועל כן שוב איננו מקובל על אשתו והחלה למאוס בו מסיבותיה שלה. וכל מה שדן הרמב''ם לכוף את הבעל בזה, הוא רק משום שהאשה נחשבת כאנוסה ושאינה כשבויה וכו', ועל כך חלקו עליו רוה"פ בנימוק שאין לנו אלא אותם שאמרו חכמים שכופין להוציא, ואדרבה הרא''ש ז"ל (בשו"ת שלו כלל מג סי' ח, הבי''ד מרן הב''י בסי' עז) כתב שחושדים אותה שמא ענ"ב אחר שהוא מצדו לא פשע כלל, וז''ל: וכי בשביל שהיא הולכת אחר שרירות לבה ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה נשלים תאוותה ונכוף האיש שהוא אוהב אשת נעוריו שיגרשנה, חלילה וחס לשום דיין לדון כן. עכ"ל. הרי שבבעל החפץ באשתו ואין בהתנהגותו דופי אלא שמשום מה הוא מאוס על אשתו, בזה נחלקו, וחידש הרמב''ם שאעפ"כ כופין. משא''כ בנ''ד שהוכח שהבעל כלל אינו מקיים עונתו כהלכת גוברין יהודאין בדרך של ושמח את אשתו, אלא אדרבה אם כבר מקיים, הוא בדרך של אדישות וקיפאון הגורם צער עצום ועינוי לאשה, ודאי שאין כאן קיום מצוה וקאי בלא יגרע, וכפי שאמרה האשה במר נפשה לאחר שנאלצה לעמוד על נפשה ולהתגבר על ביישנותה ורגש צניעותה, ולומר דברים כדרבונות ש"האשה איננה שירותים", אלא כל עניינה הוא הרגש הנלווה, וכשזה איננו קיים, היא חשה מושפלת עד עמקי נשמתה, והדבר פוגע בצפור הנפש של חיי הנישואין, ואמרו חז''ל (כתובות סא.) היא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה, ולא לצער. ההבדל בין נ''ד לבין חלה וא''י לבעול שממתינים לו ו' חודשים גם אין לדמות נ''ד למה שנפסק בהרמב''ם (אישות יד ז) והש''ע (סי' עו סי''א) שאם חלה ואינו יכול לבעול ממתינים לו ו' חדשים, ואין דנים אותו כמי שאינו מקיים עונה, וא''כ ה''נ נימא דאנוס הוא והרי הוא כחולה. די''ל דאה''נ שגם בנ''ד אילו היתה דעת הרופאים קובעת בבירור שיוכל בעל זה להבריא ולהיות ככל האדם בבריאות נפשו ובהנהגתו עם אשתו, היה מקום ג''כ לתת לו ארכה בת ו' חדשים, או אפילו עד שיבריא כמ''ש הב''ש והח''מ שם. דא עקא שבנ''ד כבר פקדו הצדדים רופאים ויועצים רבים ונלאו למצוא הפתח, [ולטענת האשה שנראית אמתית, ואף אמרה שהדברים מוקלטים, האיש היה נוהג לשתוק בכל משך זמן מפגשי הטיפולים כאילם לא יפתח פיו], וכזאת היתה ונותרה מסקנת הפרופ' בונה שציטטנו דבריו מחוו''ד לעיל, שאין לאיש תובנה וכו' ושאין סיכוי שישובו לחיי נישואים תקינים. וראה בזה מ''ש בפד''ר (כרך י' עמ' 85) בשם רבנו האי גאון (תשובת הגאונים, תורתם של ראשונים סי' י"ט) שדבריו דברי קבלה, וז"ל: וששאלתם, פנוי הנושא אשה ואינו יכול לבעול אותה והיא בבתוליה. והוא אומר: 'אסרו אותי' (בכישוף), הריני בודק את עצמי באשה אחרת, והיא אומרת לו: מה אעשה לך, הרי מסרתי לך עצמי, תצא ממנו בכתובה ותוספת ובנדוניא שלה או לא? [תשובה:] כך ראינו שתצא ממנו בכתובה ותוספת ונדוניא, שכיון שמסרה עצמה לו והוא אינו יכול לבעול, נעשה כמי שאינו מבקש את אשתו, ונותן לה כתובה ותוספת ונדוניא שהביאה עמה מבית אביה ומגרשה. ומה שאמר אבדוק את עצמי באחרת, אם רוצה, מנחת אותו. ואם לאו, אין מנחת, שכך אמרו חכמים אמר איזול ואבדוק נפשאי באתתא אחריתי אמר ר' אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה. הלכך אשה זו נוטלת כתובה ותוספת ונדוניא ויוצאה. עכ"ל. הרי ש'אחד שוגג ואנוס, ואחד מזיד' בחפצי אשתו, שכיון שמצדה עשתה את המוטל עליה, והוא אינו יכול לקיים המוטל עליו, גם אם אנוס הוא בכך, מחמת כישוף, והוא הדין מחמת בעיה נפשית, הרי 'נעשה כמי שאינו מבקש את אשתו', ויוציא ויתן כתובה ונדוניא, ואינו יכול לדרוש לבדוק עצמו באחרת אא''כ תסכים האשה לבקשתו. ובר מן דן, הרי האשה ביקשה במהלך אחד הדיונים צו לגילוי מסמכים ולהזמנת המטפלים והיועצים שיבואו לביה''ד להעיד, וויתור סודיות רפואית מצד הבעל, והבעל לא הסכים, וא''כ הרי דינו בזה כאילו הודה לטענת האשה, כמ''ש בשו''ת הרא''ש (כלל קז סי' ו) ועיין מה שכתבנו בזה בקובץ 'שורת הדין' (כרך יד עמ' ק''ג והלאה, ועי' גם מ''ש שם בכרך יג עמ' רכ''ח בענין שתיקה כהודאה בערוה). [ומה שהעיר בזה הגר''י קרמר שליט''א, עוזר הלכתי בביה''ד, ששמע מהסד''ד שהבעל הגיב בדיון לבקשת ויתור סודיות של האשה, שאם האשה תסכים אף היא לויתור סודיות על עצמה, יסכים אף הוא, הנה לא נרשם הדבר בפרוטוקול, ואף אם זה באמת נאמר ומשום מה נשמט מהפרוט', הרי לעיני בה''ד נראה שאין באופי האשה כל דופי, בניגוד להתרשמות ביה''ד מאופי הבעל כאמור, ומשכך, מובן שהאשה לא הסכימה ל'ויתור סודיות' מחשש שהדבר יתפרש כאילו יש דברים בגו, ויזיק לשווא לתדמית שלה, שכביכול סובלת מבעיה נפשית, כי כידוע דברים כאלו עשויים להתפשט כאש בשדה קוצים ללא בסיס, ולהטיל כתם לא מוצדק. ועוד, שהבעל עצמו לא הצביע על בעיה נפשית ספציפית באשה שעליה הוא דורש ויתור סודיות, אלא רק זרק דברים בעלמא מפיו שגם היא תוותר על סודיות, כתגובה לבקשתה ויתור סודיות, בשיטת כדאמרי אינשי "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". ועל כן יש לראות רק בסירוב הבעל לוותר על הסודיות כהודאה לטענות האשה. ובלאו הכי, ניתוח טענות הצדדים מגלה כי טענת האשה נכונה, ואילו תגובת הבעל אין בה ממש, שהרי הודה בשתיקתו שכבר 6 שנים אין יחס''א, וכל שמצא להשיב על כך הוא, שהאשה חששה ללדת ילדים רבים כחמותה, ועל כן ביקשה היתר להתקן והפסיקה ללכת למקוה. ולשאלת ביה''ד השיב כי אכן היתה נוהגת להתלונן על חוסר הרגש שלו. וברור הדבר שאם כל חשש האשה היה מללדת עוד, היה די לה בהתקן כמנהג כל החוששים מהריון נוסף מטעמים רפואיים וכו', ומדוע הפסיקה ללכת למקווה, ועוד שלצדדים יש רק 3 ילדים, ורב המרחק להגיע למשפחה ברוכת ילדים בת 16 ילדים בלעה''ר כמשפחת חמותה, ומדוע כבר עכשיו הפסיקה ללכת למקווה. ולכן נראה כי האמת כטענת האשה. שאין בנ''ד דין עונת ת''ח היוצאים לכמה שנים גם אין להקשות על דברינו שמכיון שבנ''ד עסקינן בבעל לומד תורה ופרוש ו'צדיק' כעדות אשתו, א''כ יש לדונו כהא דאיתא באה''ע (סי' עו ס"ה) וז"ל: ות"ח יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם ב' וג' שנים, וכן טייל שנעשה ת"ח, אין אשתו יכולה לעכב. עכ''ל. לפי שנלענ''ד שכל זה נכון היה בזמניהם שהיו רגילים בכך, אבל בזמנינו שלא נשמע כדבר הזה שבעל יעזוב את ביתו בראשית הנישואין או בכל זמן אחר לכמה שנים ללמוד תורה, ודאי אין האשה מעלה על דעתה שיעזבנה בעלה לת''ת ב' וג' שנים, ואדעתא דהכי לא נישאה לו. ואף שבזמן מרן הב''י נפסקה הלכה זו בשו''ע, כאלף שנים לאחר חתימת התלמוד, י''ל שמכיון שגם בזמן מרן הב''י הנסיעות ארכו זמן רב, ומוכרחים היו לשהות ב' או ג' שנים במרחקים ללמוד תורה כדי שלא לטרוח תמיד בדרכים אא''כ היה הבעל 'בר בי רב דחד יומא', ואחד היה ופרסמו התלמוד (חגיגה ה:), לכן פסק הש''ע הלכה זו גם לדורו, כי כנראה עדיין היה הכרח לנהוג כבזמן התלמוד בזה, ויתכן שעדיין היו שנהגו כך והיתה האשה מוחלת, כדרך שהיתה מוחלת לבעלה אם עסקיו היו מעבר לים במרחקים, ונאלץ להעדר שנתיים מביתו לצורך עסקיו, או אם היה שד''ר כמרן החיד''א ז''ל שהיה יוצא לשד"רותו לזמן רב, על פני חודשים רבים, או שנה או שנתיים או יותר, משא''כ בזמנינו שבנקל יוכל אדם לנסוע ממקום למקום בזמן קצר, והשיירות (מטוסים) מצויות, וגם אין מנהג לצאת לכמה שנים ברציפות ללימוד תורה, הרי ודאי דאדעתא דהכי לא נישאה, בפרט בדורותינו החלושים. ממילא לא יוכל הבעל לטעון שהוא נוהג כהלכת הש''ע. כל זה מלבד שי"ל שנקל יותר לאשה שבעלה יסע למרחקים ללמוד תורה ממה שיהיה תדיר בבית ולא יקרב אליה או שיהיה אדיש, קפוא ו'חסר אונים' כהגדרתה, דכשנוסע ללמוד ופוקד אותה בצאתו לדרך כנדרש ע''פ ההלכה (או''ח סי' ר''מ) באופן שמשמחה ואהבתו תקועה בלבה וכן להיפך, היא זוכרת רגש זה ונוצרת אותו ומשמרתו וסומכת עליו לקבל חיותה ממנו בשנות לימוד התורה בנכר כרחל אשת רבי עקיבא וחברותיה, משא''כ כשהאיש בביתו אך הוא אדיש כו' והוא כפחא בביתא (ערכין יט.) וכדרך שאמרו ז''ל והבי''ד רש''י (דברים כא יג) על יפת תואר שנכנס ונתקל בה וכו', הרי נוכחותו האדישה הקפואה גריעא לה מהיעדרותו ללמוד תורה, לפי שתדיר נתקלת בו ומצטערת על אדישותו ואטימותו אליה. הא למה זה דומה, למ''ש מרן (אה''ע סי' עו ס''ה) וז''ל: #בד''א (שיכול לישא כמה נשים ובלבד שיכול למיקם בפרנסתן), במקום שנוהגים לישא שתים ושלש נשים. אבל במקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, אין רשאי לישא אשה על אשתו שלא ברשותה, וכל שכן אם התנה בכתובתה שלא ישא אשה אחרת עליה. עכ''ל. הרי שההיתרים נאמרו למקומם ושעתם בלבד, ע''פ המנהג שנהגו בהם, שעל דעתם נשאת האשה. וה''ה להיתר לת''ח לצאת לב' וג' שנים, לא נאמר אלא אם היה מנהג המקום כך, שעל דעת כן נשאת. עונת ת''ח בזמנינו שוב מצאתי בשו"ת אגרות משה (ח"ג סי' כח) שכתב לחלק בין דינא דגמרא לבין זמנינו בענינים אלו, שבזמנינו יש גם לת"ח לקיים עונה פעמיים בשבוע, ולא רק פעם אחת כדין הש''ס, והסכים בזה לד' הפ"ת (סי' עו סק''ג) בשם המעיל צדקה, ושכ''כ הבה''ל בשם החכמת אדם בשם צוואת מהר''י מפראג, ושכן הורו גאוני זמנינו, והוסיף האג''מ וז''ל: #הנה גם אני אומר כן, ואני מוסיף דלפ"מ שכתבתי שעיקר העונה הוא מה שהאשה משתוקקת ומתאוה, וכיון שכתב הפ"ת בשם ספר מעיל צדקה דהוא משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה, הרי בא מזה תשוקה ותאוה ליותר מפעם אחת, שלכן נמצא שהוא מעיקר העונה. ואף שלא הכיר בעלה בזה, יש לתלות שהוא מצד הבושה וגודל הצניעות, דהרי בשביל זה קבעו הזמנים כדכתבתי לעיל, ולכן שפיר הורו דיש ליעץ וגם לחייב שתי פעמים בשבת. עכ"ל. ודון מינה ואוקי באתרין. ושו"ר שזכיתי לכוון בזה לדעת גדולים שהובאו באוצה''פ (סי' עו, עמ' מט עד עמ' נ) שכתבו כנ"ל, שבזמננו אינה נשאת על דעת שהוא ת"ח כבימי חז"ל, שכך כתב הגאון רבי מרדכי גיפטר, וכן הגרי''ש אלישיב (הבי''ד בספר משכן ישראל ח"ב עמ' כט הערה 4) כתב שבימינו לא שייך פטור דהר"ן [(כתובות כו. מדפי הרי"ף) דס''ל שעונת ת''ח תליא במה שמתחדש להם בלימודם, שלפעמים טרודים הם ואינם חייבים אף בפעם אחת בשבוע], דאין עסוקים כל כך שיהיה הפסד תלמודם, ולכן לא נשאת אדעתא דהכי. עכ''ד. ראיות נוספות שאם אינו משמחה בעונתה נחשב כאינו מקיים עונתה וראיתי להביא עוד ראיות לדברינו מדברי הש''ע והפוס', שכאשר אינה נהנית מהעונה, דינו כמי שאינו מקיים חובתו לתת לה עונתה. דהנה בריש פרק המדיר (כתובות עא:) חילקו דכשנדרה היא וקיים לה, אין אומרים שהיא נתנה אצבע בין שיניה, אלא יוציא מיד, דאמרה: כיון שלא הפר לה, סימן שהוא שונאה, "מדאישתק, מיסנא הוא דסני לי" ולא איכפת לו מצערה, ועל זה הוא כבר חייב להוציא ולתת כתובה. וכן נפסק בש''ע אה''ע (סי' עד ס"ב). הרי שעל דמיון בעלמא שיש לה, שסבורה שהוא שונאה מחמת אדישותו לנדרה, חייבוהו לגרש, אף שיתכן שאיננו כן, ואיננו שונאה באמת, אלא מסיבה אחרת לגמרי לא הפר לה, כגון שהיה טרוד שטבעה ספינתו בים, וגם שאין זה אלא אירוע חד-פעמי. והטעם, לפי שאיננה יכולה לעמוד בצער זה של אדישות בעלה אליה, ולחיים ניתנה ולא לצער, ק''ו בנ''ד שאדישותו המתמדת מטריפה את דעתה, וסברה שפיר דמיסנא סני לה. ואף שהיא תולה את התנהגותו במחלתו הנפשית ''סכיזואיד'', ופעמים רבות חזרה על דבריה שהוא איש 'חסר אונים', מכל מקום ממה שאנו רואים בביה''ד ובכתב שמדברת בדם לבה ובמר נפשה כמה צער יש לה על שהוא משאיר אותה לקדש לבד בלילי שבת ואינו חוזר מבהכ''נ עד קרוב לחצות לילה, ואינו שועה לתחנוניה לשוב בזמן לסעוד עמה [וגם זה בניגוד משווע למינימום הנדרש ע"פ דין המשנה (כתובות פ"ה מ"ט) ש"אוכל עמה מלילי שבת ללילי שבת"], כמי שמדברת על מי שהוא אויב לה, [לדוגמה: בפרוט' טז אייר ע''ח 1/5/18 שורות 325-328: "אני לא יכולה להסתכל עליו בכלל"] יש לתלות שגם לכל הפחות יש בה דמיון רגשי של 'מיסנא סני לי' דהיינו שמצטערת כמי שהתעלמותו ואדישותו יש בה ג''כ מהשנאה, שאילו היתה בטוחה בכל נפשה שאין כאן אלא מחלה נפשית, היתה דורשת גירושין בקור רוח מחמת מחלתו, ומה בצע תבכה ותטיח בו שהוא קפוא בבכי וכו'. ואף שאינה ראיה מכרעת, שאפשר שזעקותיה נובעות מעצם עגינותה ומחששה פן לא תשתחרר ממנו בהקדם, מ''מ הרי יצאו מפיה ביטויים הנאמרים כלפי שונא כנז''ל. ועכ''פ העיקר היא התוצאה, שאיננו מקיים קשר רגשי בדרך כלל, ולא עונתה כתקנתה בפרט, והאשה סובלת וסולדת ממנו עקב כך שהוא קפוא ואדיש, והיא נעדרת משום כך תחושת אהבה ושייכות, שהוא לה צורך חיוני וקיומי, כטבעה שהוטבע בה מאת הבורא יתברך, ככתוב (בראשית ג טז) ואל אישך תשוקתך, וידועים דברי החזון איש בקובץ אגרותיו שטבע האשה להתענג על חינה בעיני בעלה וכו', ודברי הגרי''י קניבסקי, הסטייפלר זיע''א באיגרתו ידועים אף הם. ובזה, גם אם אנוס הוא, ה''ז חייב לגרש מיד, מכיון שלא נראית תרופה למכתו בטווח הנראה לעין שתוכל האשה לסובלו. וכעת נראה לי להביא ראיה ברורה יותר לדברינו, ממ''ש מרן הש''ע (אה''ע סי' עו סע' יג) וז"ל: האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה. וכ"ש אם אינו נזקק לה כלל. עכ"ל. הרי שאין מצות העונה רק גופו של מעשה הביאה, אלא כל המכלול המביא את האשה לשמוח במעשה, והיינו קירוב בשר, וא''כ פשוט הדבר שהוא הדין למי שמונע פיוס ודיבורי ריצוי וכו' שמחמת זה אין האשה מתרצה, הרי זה כמי שלא קיים המצוה כלל, ואדרבה נמצא מקלקל יותר. ולהדיא כתב החלקת מחוקק (שם סק''כ) וז"ל: #האומר אי אפשי וכו'. וכ"ש אם אינו נזקק וכו', מפשט לשון זה משמע דאם אינו נזקק כלל ואומר אי אפשי אלא בבגדים, דין אחד להם, ודין מורד אית ליה. וכן היא דין מורדת אית לה לכל דבר, דהא ילפי' לה משארה זה קירוב בשר, שלא ינהיג בה מנהג פרסיים, וכאילו לא קיים עונה כלל. ולא ידעתי מ"ש הב"ח דלענין קריאת השם קורין אותה מורדת ולא שידונו בה דין התלמוד כמורדת כלל, ולא ידעתי מי הכריחו לזה, ופשוט בעיני כל שלא מתנהג עמה ע"פ הדין, למעט מן העונות או בשאר דברים, מורד מקרי, וכן היא שאינה עושה לו רצונו, מורדת מקרי, מה לי כולה מה לי פלגא. עכ"ל. ולענ''ד פשוט שדברי הח"מ מכוונים למה שכתבנו ולכל כיו"ב, שכשם שמנהג פרסיים שלא בקירוב בשר נחשב כלא קיים כלל, ה''נ "או בשאר דברים" שכתב, כוונתו כעין נדון דידן שחסר הריצוי וכו', הוי כלא קיים כלל, ודין אחד להם שיוציא ויתן כתובה. פליטה מוקדמת גם בשו"ת הרדב''ז (ח"ד סי' אלף קפ"ח (קי"ח)) הבי''ד בפד''ר (כרך י' עמ' 87) כתב כן בהדיא וז"ל: #ואפילו אי טענה ישען על ביתו ויעמוד ויפרוץ הגדר ונכנס ומיד סר כחו ומשמש באבר מת, מהימנא לפום האי שיטתא וכו' דאין זה קיום עונה דאדרבה מצטערת היא יותר, ואף על גב דהעראה כביאה לכל הדברים, לקיום עונה לא מקריא ביאה. עכ"ל. וכתבו עוד שכן נראה מהתוס' ביבמות דף ס"ה ע"ב, ד"ה כי. ובפד''ר הנ''ל למדו מהרדב''ז שמי שסובל מפליטה מוקדמת דינו כמי שאינו יכול לקיים עונתה. וכ''כ כיו"ב בפד''ר (כרך יב עמ' 100-101) והביאו ראיה מתוס' יבמות הנ''ל. וכן מצאתי בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג (סימן כח) שכתב וז"ל: #... ובשלא כדרכה, ברור שליכא בזה מצות עונה, דהא הוא דבר האסור ... וממילא לא שייך שיהיה בזה קיום מצות עונה, ובפרט שנקרא בלשון עינוי. אף דאיתא בקידושין דף כ"ב אר"א בר אדא דמן אחא מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו. מ"מ ודאי הוא רק הנאה מועטת אף אם אית לה הנאה, ומהאי טעמא כתבו רש"י ותוס' שליכא הנאה להאשה כדציין רעק"א בגהש"ס וביומא דף פ"ב כתבו התוס' גם דא"א שלא תהנה קצת, אבל ודאי העינוי יותר מההנאה, ואין שום ספק בזה, דלא כדכתב בעזר מקודש שם שמסתפק בזה. גם מש"כ אולי יוצא י"ח גם בהעראה ונשיקה, ברור שלא יצא, דהא יש לה תאוה ביותר באמצע הביאה, דהא כל שתחלתה באונס - אמר רבא בכתובות דף נ"א דאפילו סופה ברצון דאומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו, מותרת לבעלה ישראל, דנחשב אונס, דיצר אלבשה. הרי דקשה לפניה מאד לפסוק הביאה עד שהוא בדין אונס, שא"כ הצער גדול מאד כשפורש ממנה קודם גמר ביאה, וכן מצינו שהצער להאיש גדול מאד כשנשמטה ממנו קודם גמר ביאה בסוטה דף ט', ואיך שייך שיוצא בזה, דהא עדיף היה לה שלא היה נזדקק לה כלל מהפרישה באמצע וצ"ע, ולדינא לא יצא בהעראה ולא בשלא כדרכה. עכ"ל. אי דינו כמורד באומר א''א אלא בבגדי מטעמי צניעות ובספר אוצר הפוסקים הביאו דברי הריטב''א בחידושיו לכתובות (מח.) והובא גם בנמוק''י שם, דאף אם אומר א''א אלא בבגדי כו' 'מטעמי צניעות', דינו שיוציא ויתן כתובה. והביאו עוד שבס' דינא דחיי (לאוין פ"א דף ע) כתב דהכי משמע מדמדמי לה לפרסיים, והם עושים כן לצניעות כדאמרי' בעלמא (ע"פ הגמ' בברכות ח:) שאילו לא נכתבה צניעות מה''ת, הוה גמרינן לה מפרסיים. ולענין אי דינו כמורד באומר א''א אלא בבגדי כו', הביאו באוצה''פ את דברי הב''ח שאין מורד אלא בעושה מחמת שנאה וכעס, ולא בעושה מחמת צניעות או עצלות, וכמ''ש במרדכי (כתובות סי' קפג), ושהחזו''א כתובות (סט, כ) כ' על דברי הב''ח שיש להם מקום עיי''ש, אולם הח''מ כ' לחלוק על הב''ח מדקדוק לשון מרן הש''ע שהשוה אותו למי שאינו מקיים עונה כלל, ושכן נמצא ברבנו ירוחם מישרים (נכ''ג ח"ח דף ס טור ב) דהוי בכלל מורד שמוסיפין על כתובתה. ואילו הב''ש תלה זאת במח' אי שארה הוא מזונות או עונה עיי''ש. והחזו''א (שם) כ' דלא מסתברים ד' הב''ש כיון שאין בזה מחלוקת, אלא לכ''ע האומר א''א אלא בבגדי הוי מורד. ואילו היד דוד (יד אישות אות כו) כ' דלרמב''ם הכוונה במ''ש יוציא ויתן כתובה היינו דשרי למקרייה עבריינא. עכ"ד. עכ"פ הא קמן דגדולי הראשונים: הריטב''א, ורבנו ירוחם תלמיד רבנו הרא''ש, (וכן מדוקדק מלשון מרן הש''ע), כתבו שגם אם אומר א''א אלא אני בבגדי כו' מחמת צניעות או עצלות, שפיר הוי כמי שאינו מקיים עונה כלל, ויוציא ויתן כתובה, ולאו דוקא בעושה משנאה. וא''כ ה''ה לנ''ד שגם אם אדישותו נובעת מאופי נפשי סכיזואידי או מסגפנות ולא משנאה, דינו כמורד מחמת שנאה. האם צריך שיתברר שאין רפואה לחולי הסכיזואיד לפני שכופין אותו והנה העיר על דברינו ידידנו הגר''י קרמר שליט"א, ג' הערות וזת''ד: א. שצריך לדעת בבירור שלבעל יש בעיה רגשית שאינה ניתנת לריפוי ותיקון... כך שהיום לא ברור מה יש לבעל והאם הדבר ניתן לריפוי. ב. הביא מדברי הב''ש (סי' עו ס''ק יז) שבצריך לרפואה אין דינו כמורד כיון שאינו עושה מחמת שנאה. ג. העיר ממה שאמרו בפסחים (מט:) שהמשיא בתו לע''ה ה''ז ככופתה בפני ארי שמכה ודורס וכו', ומשמע שהוא רק כעצה טובה שלא להשיאה לו, ולא שכופין להוציא מחמת זה שמכה ובועל ואין לו בושת פנים. והביא על זה משו''ת הרשב''א ח''ד (סי' קיג) שכתב שבאיש המכה ובועל ואינו מפייס ומרדה בו מחמת זה, אין לה דין מורדת. ע''כ. ומשמע מזה שאין דנים אותו כמורד על שאינו מפייס כו'. עכתו''ד. והנה על הערתו הא' כבר כתבנו שהדבר התברר מהתרשמות עמוקה של ביה''ד שתגובותיו ומראהו והנהגתו של הבעל תואמים לתיאור האשה, ותשובתו שרק מחשש למשפחה ברוכת ילדים נמנעה מללכת למקוה נראית לא נכונה, התרשמות שקיבלה אישוש וחיזוק גם מחוו''ד המומחה פרופ' בונה, שהוא ראש מחלקת פסיכיאטריה בבית הרפואה הדסה עין כרם. וכעת אוסיף שיש להביא ראיה לכאורה שגם כאשר יש לביה''ד ספק בדבר, האשה נאמנת בטענה שכזו, ממ"ש הרמ''א אה''ע (סי' קנ''ד סוף ס''ז) וז''ל: אם טוענת שבעלה אינה שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים. עכ''ל. והוא מתש' הרא''ש (כלל מג ס''ה). ובפתחי תשובה (סקכ''ג) הביא דברי ספר גבור''א (סי' נד) שביאר שכוונת הרמ''א היא: ''שטוענת שאינו שוכב עמה מחמת שאינו יכול, או שאינו בקי בדרך ארץ, וכמ''ש התוס' סוף נדרים (צא. ד''ה קסבר רב המנונא). ושאין כוונת הרמ''א שטוענת שהוא מורד, שבזה אינה נאמנת שהרי אין בזה העזה" עיי''ש. עכת''ד. נמצא שבטוענת ש''אינו בקי בדרך ארץ'' שהוא לענ''ד כנד''ד ממש – [שהרי אם לומר שאין לו גבור''א, הרי כבר נאמר 'שאינו יכול', א''כ ע''כ כשאומר ''או שאינו בקי בדר''א'', ביכול הכתוב מדבר. ואם לומר שהוא מורד, הרי אינה נאמנת, א''כ ודאי כוונתה באמירתה שאינו בקי בדרך ארץ, היא לומר שאינו בקי כיצד לרַצות אותה, והיינו מחמת טבע נפשו האדישה וכיוצא בזה] - על זה פסק שדינו כטוענת עליו שאין לו גבור''א שנאמנת כי אינה מעיזה. ואף שכתב הרמ''א דבזה''ז שיש נשים חצופות אינה נאמנת, הרי סיים שם דמכל מקום כשיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת, והכא ודאי דעכ''פ אומדנות ואמתלאות איכא, ודעדיפא מינה. ועוד שכיון שאינה רוצה בטענה זו להפקיע עצמה מבעלה בלי גט, בזה כבר כתבו הפוס' (עי' פ"ת סי' קנד ס''ק יט ושו"ת עדות ביעקב סי' לו, הביא דבריהם בשו"ת יבי"א ח"ז חאה"ע סי' ז אות ב) דנאמנת היא לכולי עלמא בטענה זו גם בזמנינו. ועוד שכתב הש''ך בס' גבור''א (סי' ע') הבי''ד בפד''ר כרך יב (עמ' 101) דכשאינה תובעת כתובה, היא נאמנת גם בזמן הזה. וכשנאמנת בטוענת שאין לו גבור''א וכל דדמי לזה, הרי כתב מרן הש''ע (שם בריש הסעיף הנ'''ל) שהמשמעות היא שכופין אותו להוציא מיד. האם אין לכוף לגט כשאי-קיום עונה ראויה אינו נובע מחמת שנאה. והדין במי שהיה לקוי מתחילת הנישואין. ועל הערתו הב', הרי כבר כתבנו שבנ''ד אין רפואתו נראית באופק, לפי שהוא 'חסר אונים' כלשון והגדרת אשתו, או 'נעדר תובנה' כו' כלשון הפרופ' בונה, דהיינו שאיננו יודע ומבין כלל מהו החסרון שבו, ואם איננו מסוגל להבין זאת, מנין תבוא רפואתו. והרי כתב בזה הפת"ש הנ"ל בשם ספר גבורת אנשים (סי' נד) "בטענת אינו יכול יש כאן העזה שהרי בטענה זו הוא מוכרח לגרשה שהרי לא יועיל לו שום דבר". הרי שבאופן שאין לו תקנה, הוא מוכרח לגרשה לאלתר, וכמ''ש מרן שם שהזכרנוהו בסמוך. וכך יוצא ממה שנפסק בש''ע לעיל (סי' עו סי''א) שרק ו' חדשים נותנים לו להתרפאות, ואף יותר מכך אם ברור הדבר שיתרפא בזמן ארוך יותר, כמ''ש הח"מ שם (סקי''ח) והב''ש שם (סקי''ז). אך כאשר נודע כי אין לו תרופה, אין מעכבין אותה וכמ''ש בש''ע (קנד ס''ז) במי שאין לו גבור''א שיוציא מיד. וע''ע בזה בפד''ר כרך ג (עמ' 78), ושם חידשו עוד שאם היה לקוי מתחילת הנישואין, בזה לא נאמר שנותנים לו ו' חדשים כו' אלא יוציא מיד, עיי''ש טעמם. וא''כ בנ''ד ג''כ הרי היה לקוי באדישותו מתחילת הנישואין. ומ''ש עוד להעיר על דברינו על פי הב''ש שכתב דכשאינו מחמת שנאה אינו נקרא מורד, הרי הבאנו שהח"מ דקדק מלשון מרן הש''ע וגם כתב בשם רבנו ירוחם דלא שנא, ולעולם מקרי מורד גם אם אומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו' מחמת צניעות או עצלות, וכתבנו בשם אוצה''פ שכן דעת הריטב''א וספר דינא דחיי. ועוד, שיש לומר שגם להב''ש, מורד הוא דלא מקרי כשהנדון הוא אם לדונו כמורד, דהיינו שיכול אלא שמורד, משא''כ בנ''ד שכלל אינו יכול מחמת מזגו וטבעו לקיים עונתה כהלכתה שתהנה ממנה, בזה י"ל שגם הב''ש יודה. ועי' מ''ש לקמן בשם הט"ז (סי' קנד סק''ו). ביאור מ''ש חז''ל מה ארי דורס כו' ואינו מפייס. ואם הוא ענין לנ''ד. ומה שכתב הגר''י קרמר בהערתו הג' מהגמ' פסחים (מט:) שהמשיא בתו לע''ה ה''ז ככופתה בפני ארי שמכה ודורס וכו', ומשמע שהוא רק כעצה טובה שלא להשיאה לו, ולא שכופין להוציא מחמת זה, והביא גם מתש' הרשב''א ח''ד (סי' קיג) שכתב שבאיש המכה ובועל ואינו מפייס ומרדה בו מחמת זה, אין לה דין מורדת. ע''כ. ומשמע מזה שאין דנים אותו כמורד על שאינו מפייס. עכת''ד. אחר המחילה לא קרב זה אל נדוננו, שאין מדובר שם שבאה לביה''ד בתלונה עליו ודורשת גט, אלא אפשר שחז''ל דברו בהווה, שאם משיאה לע''ה, ע"פ רוב - סופה שתהיה סובלת הנהגתו הרעה בצער ובדומיה, או שגם היא תמרוד בו כבנדון הרשב''א, או גרוע מזה, עלולה שתרד ממדרגתה עד שגם לה לא תהיה בושת פנים, וחז''ל לא באו לפסוק הלכות במאמר זה, אלא להזהיר את האדם להיות פיקח, שלא יכנס למקום שחכם אינו יודע כיצד לצאת ממנו. ואין הכי נמי שאם באה לביה''ד בתלונה, דיינינן לה כדינה לפי הטענות ומענות, ואם מצבה כבנ''ד, מחייבים אותו לגרש מהטעמים שכתבנו. עכ''פ בנ''ד לא עסקינן בעם הארץ, ואפשר שע''ה עדיף הוא מנ''ד, שעם הארץ יוכל לטעון שידעה שמתחתנת עם ע"ה וידעה מה הן הנורמות שלו, וסברה וקיבלה את התנהגותו (עד גבול מסוים כמובן), משא''כ בנ''ד שהוא ת"ח אלא ש'אינו בקי בדרך ארץ' מחמת מוגבלותו הנפשית, ואינו נותן עונתה כדבעי למיעבד, הויא טענתה טענה. ומ''ש בשו"ת הרשב''א הנ"ל, אינו ענין לנ''ד כלל, דלא משמע כלל דמיירי שמכה ובועל בלי לפייס כו' עד שייחשב שאין לו תקנה כבנ''ד, אלא תוכן המקרה הנ''ל - שהיה ''מכה אותה תמיד הכה ופצוע ומחרף יולדיה בפניה ואומר לה תמיד בפניה שיגרשנה'' כלשון הרשב''א, והִצדיק הרשב''א את האשה על שבתנאים אלו מרדה בו, מן הטעם "שלא יהא זה כארי שדורס ואוכל, וזה מכה ובועל", ולא הִצדיק את הבעל שדרש להכריז עליה מורדת אם לא תשוב אליו גם בתנאים אלו שהוא מכה אותה כו'. הרי שבנדון הרשב''א היא רק מרדה בו כדי להרתיעו, ולא רצתה להתגרש, ואדרבה בעלה הוא זה שרצה להכריז עליה כמורדת, וכל שנשאל ונדרש מהרשב''א הוא: לפסוק אם דינה כמורדת, ואכן פסק שאינה מורדת, כי לא יתכן שהוא יתנהג כ"ארי שדורס ואוכל", וגם הוא יהיה "מכה ובועל", פירוש: שיהיה "מכה" אותה, ועוד ירצה שתסכים לחיות אתו ולא תמרוד בו, באופן שיהיה ''מכה – ו(בכל זאת) בועל'' (אם יהיה נפסק הדין בזה שאינה רשאית למרוד בו למרות התנהגותו המתוארת). זהו פשט ושיעור דברי הרשב''א, כך שאין מהם שמץ פירכא על דברינו. קיצורו של דבר, י"ל שאין ראיה שבנדון הרשב''א לא היה הבעל מפייס לפני שבא עליה, כי מדברי הרשב''א משמע שהיה הבעל שהוא דן עליו - אדם כעסן ואלים ומכה בדרך כלל, ולאו דוקא שהיה מכה סמוך לביאה בלי לפייס, ומ''ש מכה ובועל הוא כפי שבארנו לעיל. ועוד י"ל שיתכן שהאשה מתרצה בבעל שרב עמה ומכה ומקלל, ולא בבעל קפוא ואדיש, לפי שהריב הוא ג''כ סוג של יחס (שוב, עד גבול מסוים), משא''כ האדישות היא נתק, ונתק הוא בלתי נסבל לאשה. וזכורני שראיתי מסופר על כמה מגדולי ישראל ש'זכו' כל אחד באשה קשה וקנטרנית, והם - במידותיהם הנאצלות - שתקו ולא הגיבו לקנטוריהן והצקותיהן. אך בכל זאת, מידי פעם הגיבו קלות, כשהרגישו ששתיקה מוחלטת מצדם עשויה להרגיז את האשה יתר על המידה ולהזיק לבריאותה... והנה עד כה התבאר מפי סופרים ומפי ספרים שחסרון ב'בקיאות בדרך ארץ', כבנ''ד, כמוהו כמניעת עונה לכל דבר. ולענין אי כייפינן ליה בשוטין להוציא מחמת טענה זו הנה באוצה"פ (סי' עו סי''ג) כתבו עמ''ש האומר א''א אלא אני בבגדי כו', דלענין אי כפיה בשוטי או במילי יתבאר בסי' קנ''ד. עכ"ל. וטרם זכינו לאורו של כרך זה. ועכ''פ מדברי הריטב''א בחי' לכתובות (ע.) והובא בשטמ''ק שם, נראה דס''ל דכופין ממש על הגט. עיי''ש שהוא בסוג של ריח הפה כו', לאפוקי אותם שדן בהם הירוש'. עיי''ש. ובפתחי תשובה (סי' קנד סק''ז) הביא מהגבו''א שאין כופין מורד מתשמיש. ע''כ. ומ''מ לכאורה אינו ענין לנ''ד, דשאני מורד שברצותו יחזור בו ואין מאסרה מאסר עולם, משא''כ כש'אינו יכול', דהיינו שאין לו גבור''א, או שמחמת מגבלה נפשית אינו מסוגל לפייסה ולשמש כדרך כל הארץ, שאינו בקי בדר''א כלשון הפת"ש, דהוי כמי שאין לו גבו''א כנ''ל, וכמו שהוא המצב בנדוננו, שאם אוסרה - מאסרה מאסר עולם (עי' ברכות כח:), בזה פשיטא שכופין להוציא, שהרי במדירה כו' שחושבת ששונאה - יוציא ויתן כתובה. ולכאורה במה גרוע המדיר מהמורד? אלא ודאי משום דכל מורד טענה אית ליה (עי' אה''ע סי' פ' סע' יח בהגה), וסברה מפייסנא לי' ומתפייס, משא''כ בעושה מעשים המראים על שנאתו אותה, אפילו בשב ואל תעשה, דהיינו שהוא רק אדיש לנדריה, או כשאין תרופה למכתו, שאינו יכול לקיים עונה כהלכתה עם רגש, בזה אמרו שכופין להוציא מיד. אם כופין בשוטין לנכפה להוציא והנה בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' א) הבי''ד הח"מ (אה''ע סי' קיז סוף ס''ק כא, ומשמע שמסכים לדבריו דלא כהב''ח עיי''ש) דן בנכפית, אם יוכל בעלה לגרשה בע''כ. והביא דברי שו"ת הרא"ש (כלל מב סי' א) שנפסקו להלכה באה''ע (סי' קיז סע' יא), ודייק ממנו וז''ל: #... הרי לך שמבואר בדבריו שהוא בנה יסודו בדין זה שסובר שמום נכפה מום גדול הוא, ואף באיש כופין להוציא על מום כזה. ואף על גב דלא מנה אותו בהדי מומין השנויים במתניתין דאלו כופין להוציא בפ' המדיר, מ"מ ס"ל דלא איצטריך למנותו שם, דלא גרע מריח הפה ומריח החוטם דחשיב שם, דמשום ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כ"ש, כדאיתא סברא זו התם בתשובה שאחר זאת. ומזה למד ק"ו, דכיון דאף באיש כופין בזמן הזה, כ"ש באשה אף לאחר תקנות ר"ג כדלעיל. ומינה נשמע דהכפייה באשה היא דומה לכפיית האיש. וכפיית האיש היא בשוטים, דעד כאן לא פליגי ר"י ור"ח אלא היכי דלא תנן בהדיא כופין, אלא דתני יוציא, [בהמדיר אשתו או נשא אשה ושהה עמה עשר שנים, דלר"י כל הנך דקתני יוציא, היינו שכופים אותו, וכיון שכופין, כופין בשוטים, דאי במילי, בדברים לא יוסר עבד. ולר"ח כל היכי דקתני יוציא ולא קתני כופין, אין כופין אותו בשוטים, אלא אומרים לו כבר קדמוך חכמים לחייב להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין כמבואר בתוספות ריש פרק המדיר]. אבל במומי האיש דקתני בהדיא ואלו שכופין אותו להוציא, לכ"ע כופין בשוטים. וכן כתב הטור בהדיא ריש סי' קנ"ד וז"ל: #אלו שכופין אותו להוציא בשוטים כו', מוכה שחין וריח הפה כו'. ... ואפילו אם תמצא לומר דלא נהיגי' עתה לכפות בשוטים כי אם היכי שנשא אשה בעבירה וכדאיתא בפרק המדיר אמר רב יהודה אמר רב אין מעשין אלא לפסולות ומפרש שם כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, מ"מ גוזרים לפרוש ממנו בכל מיני פרישות כו'. עכ"ל. הרי דס''ל בפשיטות למהר''ם מלובלין ע"פ הרא"ש דבמום גדול יש ללמוד בק''ו מריח הפה שכופין. ואת"ל שרק לפסולות מעשין, מ''מ יש לגזור לפרוש ממנו כו'. וא''כ ק''ו בנ''ד באינו מסוגל ואינו בקי בדרך ארץ שעיקר האישות מתבטלת במום זה, יש לכפות בכל הכפיות שיש בידינו בזמן הזה, וזה אליבא דכ''ע, שהרי האידנא לית לן כפיה בשוטין ממש. ובית הסוהר קיל משוטין, דאילו נגדו לחמ''ו הוו פלחי לצלמא (כתובות לג:), משא''כ בבית האסורים, ובפרט ביה''ס של זמננו, וכמ''ש מרן הגאון יביע אומר זלה''ה (ח"ג חאה''ע סוף סי' כ). והנה אף שבשו"ת מהר"י בן לב (ח"ד סי' יג) כתב וז''ל: #וכיון דכן הוא, עלה בידינו דאין כופין לנכפה להוציא, דאפילו שנאמר דנכפה הוי מום גדול, כההיא דתנן במתניתן ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס וכו', כבר כתבינן דאחרים והרמב"ם כתבו דרבנן ס"ל דאפילו לא התנה אלא שראתה - שאינה יכולה לומר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה, אלא שמקבלת בע"כ. ומסתבר טעמייהו. ואיברא דהר"ן לא הכריע בין הפירושים, אבל קצת נראה דנוטה לדעת הרמב"ם. ולא יהא אלא ספק, כבר כתב הר"ן בהך שמעתא, וקיימא לן כרב יהודה דאפילו נולדו אין כופין אותו להוציא, וכ"ש בהיו, דאפילו דמספקא לן הלכתא כמאן, מספיקא אין כופין. ... והכלל העולה ממאי דכתבינן הוא דבנדון דידן שהיה נכפה קודם שקדש זאת האשה, מילתא דפשיטא היא שאין כופין אותו להוציא כסברת המפרשים וחכמים דקאמרי מקבלת היא בע"כ, ולא מהדר דוקא אהתנה עמה לחוד, אלא דמהדר אפילו היכא דלא התנה אלא דראתה או ידעה קודם שנשאה. ומאי דקאמר אלו הן שכופין להוציא, דמשמע דע"כ מודו, היינו היכא דנולדו. עכ"ל. ההבדל בין נכפה לנ''ד שלא ידעה במומו לפני הנישואין הנה בנ''ד טענה האשה שלא ידעה בו ולא ראתה, ואצ"ל שלא התנה שעל דעת שיש בו מום זה נשאת לו, ופשוט שנאמנת, שלא היה לה לדעת, כי מום זה אין דרכו להתגלות אלא בהגיע עת דודים ודברים שבינו לבינה דוקא, דהא בבני תורה עסקינן שאין כל סוג של קירבה ח"ו בטרם כניסתה לחופה ממש, וגם אם ראתה אותו מופנם כו' בתקופת השידוכין, סברה שמרוב צדקותו הוא נוהג בפרישות וממעט בדיבור כאזהרת ההלכה, ואדרבה שמחה שזכתה להשתדך עם צדיק כמוהו, ורק לאחר הנישואין נתגלה לה פגמו, כי אכן בחיי נישואין אין מקום לריחוק ואדישות אלא במחילת האשה כאמור. ולאידך גיסא, את"ל שנולד בו מום זה לאחר הנישואין, אף דלא מסתברא כלל, א''כ הרי הוא מאלו שכופין להוציא מק''ו מנולד בו ריח הפה, וכמ''ש מהריב''ל הנ''ל. הטוענת שאין לו גבו''א אם כופין ולענין הטוענת שאין לו גבור''א, [ואם כנים דברינו במה שהעלנו לעיל, ה''ה לטוענת שאינו בקי בדר''א באופן המשמחה], עי' בט''ז (סי' קנד ס''ק ו) שהביא קושית הדרישה שהקשה, מאי שנא במורד שאם יש הכחשה ביניהם עושים ביניהם פשרה ולא כופין (כמ''ש בס''ס עו), ואילו כאן כופין. ודחה את תי' הדרישה דהתם בתובעת כתובה,= עיי''ש. ותי' הט''ז שהחילוק הוא, שהמרידה שהיא באה מבחירה ושנאה, ניתן להחזירם לשלום ע''י פיוסים כו', וסיים וז''ל: #"משא"כ כאן שיש בו חסרון כפי דבריה שאין לו גבורת איש, בזה לא (שייך לומר) השוואה, (כלומר להביא אותם לפיוס שישוו דעותיהם), אלא צריכין לעשות הדין שיוציא אותה בגט (ע"י כפייה) [הנכתב בתוך ב' הסוגריים דלעיל וב' דלקמן, הוא מהנדפס בדברי הט''ז עצמו] ואה"נ באם יש אפשרות ברפואה כמו שהעתיק ב"י תשובת (רשב"ץ, אם) טוען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל וכו', ודאי (דאין כופין), ואם כופין, הוה שלא כדין. כל זה הוא פשוט לענ"ד. עכ"ל. והנה באה''ע (סי' קנד סע' כא בהגה) נפסק: אבל מי שאינו מקיים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש, כי אין זה כפייה, רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סימן קכ"ז). עכ''ל. וכ' הפ"ת (סקל''א) בשם ספר גבור''א דאף שבעלי הש''ע חולקים על הריב''ש וס''ל שכופין להדיא את המורד מתשמיש להוציא, מ''מ העיקר שאין לכוף כו' אא''כ באה מחמת טענה. עכ''ד. וכ''כ הפ"ת לעיל (בס''ק ו ובס''ק ז) בשמו. ושכתב עוד בכללי הדינים שאפי' מונע ממנה כל עניני אישות אין כופין. ולכן אם קידש אשה שאסורה לו ולאחרים, אין כופין בשוטים או בנידוי להוציא כו'. עכ''ד. ולכאורה הש''ך הנ''ל סגר עלינו המדבר מלכוף גם בנ''ד, שאם באסורה עליו דאריא רביע עליה מלקיים עונתו עמה ונמצאת כל ימיה צרורה אלמנות חיות, אין כופין, מה נענה אנן אבתריה בנ''ד. ועי' בשו"ת יבי"א חי"א הנד"מ (חאה''ע סי' צב סוף אות ג) שציין למח' הפוס' שנפסקה בש''ע אה''ע סי' קנד סע' כא מתי כופין בשוטין, וכתב שבזה לא עבדינן כמרן אלא חיישי' לחומרא ואין כופין בשוטים. ומכל מקום בטענת חוסר כ''ג שנ''ד דומה לה, לכ''ע מעיקר הדין כופין בשוטין אם התברר הדבר כנכון, אלא שהש''ך התנה שתבא בטענת בעינא חוטרא. וכן בפד''ר כרך ה' (עמ' 155) כתבו על דברי הש''ך הנ"ל "מי יבא אחרי המלך" כו'. ואעפ"כ העלו דבהצטרף עוד עילות, יש לכוף. ה''נ יש עילה נוספת שבהיותו עסוק תמיד בתפילות כו' אינו מפרנס גם לא במלגה קלה של הכולל, כטענת האשה שלא הוכחשה. ועי' חזו''א (אה''ע סי' קח סק''ט וס''ק יא) שהעיר על דברי הש"ך הנ"ל בס' גבור''א. ועי' בס' 'עין יצחק' להגר''י אלחנן (ח"ב סי' לד ענף ה), הביאו דבריו בפד''ר כרך ה' (עמ' 131) שכתב וז"ל: ובאמת יש לי להאריך בכל זה ולברר דאף דלא טענה חוטרא לידא, כופין בשוטין על טענה דאין לו גבורת אנשים. למעשה כופין על טענת חסרון כ''ג ועל טענה כנדון דידן ולמעשה, מצאנו שגדולי הדיינים פסקו לכוף בגט על טענת חוסר כ''ג, [ולפענ"ד יהיה הדין שוה גם בנ''ד שאמנם יש לו כ''ג אך אינו מסוגל נפשית לקיים עונה שהאשה תשמח בה מחמת אופיו הנפשי, כמו שביארנו והוכחנו באורך]. כך פסקו הגר''י אונטרמן, הגרי''ש אלישיב והגר''ש ישראלי, בפד''ר כרך ט (עמ' 95-96), דכשברור שאין לו כ''ג כופין, אבל אם יש הכחשה ואנו מאמינין לאשה מטעם חזקה שאינה מעיזה לשקר בדבר שיודע אם משקרת, ובצירוף אומדנות, בזה רק מחייבים אבל אין כופין ואמרינן ליה דשרי למקרייה עבריינא ולא יעשו לו טובות כו'. ופסקו כן ע"פ הריב''ש והרשד''ם, עיי''ש. ובנדוננו נראה שהוא כנתברר הדבר ע"פ כל הבירור שנתבאר לעיל, ולא רק מטעם חזקה שאינה מעיזה לשקר. והנה בשו"ת חת"ס (חאה''ע סי' קט''ז) הבי''ד בפד''ר כרך א (עמ' 73) פס''ד מהרבנים הג' עדס, אלישיב, זולטי, זלה''ה) נשאל, על אחד שנשא אשה ולא גילה שהוא בעל נכפה ר"ל, והאשה אינה רוצה לדור עמו והוא אינו רוצה לגרשה בשום אופן... היכי לדייני להאי דינא. והשיב, בחולי נכפה פליגי המרדכי בפרק המדיר סי' ר"א בשם ראבי"ה ס"ל בפשיטות דלא כייפינן להוציא בנכפה, והרא"ש בתשובה כלל מ"ב פשיטא ליה שכופין להוציא, ומייתי ליה רמ"א סימן קנ"ד ס"ה,,, נמצא לענין כפיה להוציא מי יכניס ראשו באיסור דאורייתא אשת איש. ועוד אני אומר דאפילו אי קמי שמיא גליא דהלכה כהרא"ש, מ"מ כיון דאיכא דעת המרדכי דפליג ואין אתנו יודע להכריע, ממילא אם עבר וגירש ע"י עישוי הוי אשת איש דאורייתא בודאי ולא מספק, ע"ש מש"כ בטעם הדבר. עכ"ל. וכתבו ע''ז בפד''ר הנ''ל וז''ל: #מדברי החתם סופר הללו אנו למדים, דבמקום שיש מחלוקת הפוסקים אם כופין לגרש, אם עבר וגירש ע"י כפיה הגט בטל, והיא אשת איש מדאורייתא בודאי ולא מספק, וא"כ בנדון דידן אף שיש לבעל מום של שוטה ודינו כנכפה, מ"מ למעשה אין לכופו לגרש. ושוב דנו "אמנם האשה תובעת שאם הבעל יסרב לתת לה גט, לחייב לתת לה מזונות. ויש לדון בזה כיון שאין לכוף את הבעל לתת לה גט, והיא אינה רוצה לדור עמו, אם יש לה מזונות. הנה בנקודה זו דן בתשובת המהרי"ט הנ"ל, לאחר שפסק שבנכפה אין כופין אותו לגרש, כתב: נהי שלא הרשינו לכוף ולהוציא שלא יהא גט מעושה שלא כדין... ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינה מוציאה בגט, שהרי גדולה מזו אמרו כו' עיי''ש. עכ''ל. מכל מקום נ''ד עדיף מנכפה שנחלקו בו הרא''ש והמרדכי, ולא נזכר בש''ס, ולכן מי יכניס ראשו בין ההרים, משא''כ בטענת חוסר כ''ג והמסתעף ממנו שאין האשה מקבלת עונתה הראויה לשמחה, שהוא דינא דגמרא בלי מחלוקת, שכופין להוציא, אלא שהש''ך הטיל תנאי שתבא מחמת טענה דחוטרא כו', ומצאנו מעשה רב שפסקו בפד''ר ט' הנ''ל לכוף, נלע''ד שגם בנ''ד שפיר מצינן לכוף ללא חשש ולהתיר עגונה זו מכבליה. ועכ"פ גם אם היינו מחמירים כהגבו''א, הרי יש מקום להצריכו לשלם כתובתה ונדונייתה לאלתר כמ''ש הרמ''א (שם) וז''ל: #... ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר). עכ"ל. והן אמת שהיה מקום לבקש מהאשה שתסכים לתת הזדמנות נוספת לבעל שינסה לרפא את עצמו ושב ורפא לו, אולי יתעשת ולא ימות מות נישואיו, מ''מ נראה שבנ''ד מלבד שהסיכויים חלשים מאוד, הרי שהפירוד הממושך כ''כ מקשה עוד יותר, והיכא שביה''ד משוכנע שהאשה לא תחזור בה כו' כבר כ' בפד''ר כרך א (עמ' 82) שאין מפצירין בה. וע''ע בזה בפד''ר כרך ג' (עמ' 78). ועוד שם, כשהיה לקוי מתחילת הנישואין. וכן בענין אם אומרים שכיון שלא נאמר 'כופין' אין כופין או דילמא אמרינן כהרשב''א הכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה כו'. עיי''ש. ואכמ"ל. לאור כל האמור, הבעל חייב לתת גט לאלתר. ואם יסרב, ביה''ד ידון במתן סנקציות לכשיתבקש לכך.